Archive for the ‘תרבות פופולרית’ Category

אקטיביזם, לא פוליטיקה

27 בדצמבר 2013

דרור גולדין

לפני כמה שבועות עפרי כתב על כך שאנשים בישראל כבר לא מרגישים את עצמם כאזרחים שמהווים חלק מרפובליקה. רועי צ'יקי ארד הציע בתגובה שכמו שהדפוס בהיקף רחב הוביל לרפובליקה ודמוקרטיה, והפורמט הדיגיטלי יוביל אולי למשהו אחר. פחות או יותר באותו הזמן אית'ן צוקרמן, מנהל המרכז לתקשורת אזרחית ב-MIT, נשא באוקספורד הרצאה באותו נושא – על האופן שבו אמצעי התקשורת החדשים מעצבים את תפיסת האזרחות החדשה בעת הנוכחית (את הנוסח המקורי של ההרצאה אפשר לקרוא כאן, בבלוג של צוקרמן). אלו עיקריה:

אקטיביזם מקוון. די קל לצחוק על אקטיביסטים שפועלים רק במרחב המקוון. דוגמא נוחה אפשר למצוא בקמפיין האחרון להחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לסימן שווה תחת הכותרת "להט"בים דורשים שוויון" (שבעצמו היה חיקוי של קמפיין אמריקאי בו השתתפו כשלושה מליון משתמשי פייסבוק וגרם לנו לתהות האם בית המשפט העליון אמור לספור תמונות פרופיל בפייסבוק לפני שהוא פוסק בסוגיית ההכרה בנישואין חד-מיניים). רבות מהתגובות לקמפיין מתמצות באמירה "לא מספיק להחליף תמונת פרופיל, צריך להחליף ממשלה", ובמשתמע: להחליף תמונת פרופיל זה בולשיט שלא משנה כלום.

אלו טענות שנשמעות כמו הביקורת של מלקולם גלדוול על תפקיד הרשתות החברתיות באביב הערבי: אקטיביזם "אמיתי" מצריך הסתכנות במעצר או בפגיעה. אקטיביזם מקוון לא מערב סיכון אמיתי, ולפיכך אינו "אקטיביזם אמיתי". יש הטוענים גם מעבר לכך – אקטיביזם מקוון הוא למעשה "בטלניזם" (slacktivism); ובטלניזם, לפי תאורטיקן האינטרנט יבגני מורוזוב, פוגע באקטיביזם "אמיתי" בכך שהוא משכנע אותנו שיש לנו השפעה למרות שאנחנו למעשה לא עושים כלום. נכון יותר לתאר בטלניזם, לטענת מורוזוב ואחרים, בתור אופנה או התנהגות עדרית מאשר בתור סוג של אקטיביזם.

המבקרים האלו מניחים שהאקטיביסטים המקוונים הם נאיביים ושוגים באשליות. הם גם מניחים שיש משהו אפקטיבי יותר שאקטיביסטים מקוונים יכלו לעשות עם תשומת הלב והאנרגיה שלהם. לפי ההסתכלות הזאת, במקרה של המאבק לנישואין שווים, למשל, התומכים פשוט לא היו מספיק פעילים לקידום מפלגות ליברליות יותר בישראל. במקרה של מחאות שעברו "מהפייסבוק לרחובות" – אם מדובר בחברה כמו תוניסיה או מצרים, ואם המוחים מסתכנים בפציעה או מעצר – השיח (המערבי לפחות) מהלל את האקטיביסטים המקוונים. מאידך, בארה"ב, במערב אירופה, או בישראל – המחאה הציבורית מוצגת פעמים רבות כפעולה של "טפיחה עצמית על השכם" כמו במקרה של מחאת האוהלים בקיץ 2011.

תנועה1

תפיסת האזרחות בעידן הנוכחי. הרעיון שיש משבר בתפיסת האזרחות לא ייחודי לפוסט של עפרי. אחרי שעזבה את כס המשפט, שופטת בית המשפט העליון סנדרה דיי או'קונר הזהירה שאמריקאים צעירים לא לומדים את עקרונות הבסיס של תפקוד הממשל האמריקאי וכינתה את הציונים הנמוכים בבחינות הבגרות באזרחות "משבר". התגובה שלה למשבר הזה הייתה להקים את iCivics, אתר שמטרתו ללמד אזרחות באמצעות משחקים מקוונים.

כשאנחנו חושבים על "אזרחות", אנחנו בדרך כלל חושבים על גרסה כלשהי של "האזרח המיודע" (informed citizen). במודל הזה, תפקידך כאזרח הוא להבין את התהליך הפוליטי ואת הנושאים שעומדים על סדר היום, ולהשתתף בתהליך הפוליטי באמצעות הצבעה לנציגים ובאמצעות יצירת קשר עם נציגיך בנוגע לנושאים שמטרידים אותך. המודל הזה מושרש כל כך עמוק ברוב הדמוקרטיות הליברליות המודרניות שאנחנו נוטים לשכוח שהוא התפתח יחסית לאחרונה. בספר "האזרח הטוב: היסטוריה של חיי האזרחות האמריקאים" מייקל שודסון מתאר איך רק במאה העשרים הרעיון שאזרחים רגילים צריכים להיות מיודעים בנוגע ל"ענייני היום" ופעילים בשיח הפוליטי הפך להיות רעיון מיינסטרים (המודל הזה כולל ציפיות לחלוטין לא הגיוניות מהאזרחים, ונמצא במתאם ברור לירידה החדה באחוז ההצבעה). שודסון טוען שהיום עברנו מהמודל של "אזרח מיודע" לפרדיגמות חדשות – מודל "האזרח המפקח", מודל אזרחות מבוסס-זכויות שמחפש שינוי דרך מערכת המשפט, ותפיסה כי האזרחות באה לידי ביטוי בפיקוח על הממשלה ועל שחקנים חזקים אחרים.

אז האם המדדים שבהם עפרי ואו'קונר מודדים חברה אזרחית בריאה הם המדדים הנכונים? האם אכן ניתן להסיק מהציונים הנמוכים בבגרות (או מאחוזי ההצבעה הנמוכים) שצעירים אינם מתעניינים יותר בקהילה שלהם או בחיים הציבוריים? צוקרמן מציע הסתכלות אחרת: צעירים לא מתעניינים בבחירות בגלל התחושה שנבחרי הציבור עצמם חסרי כוח ממשי. חוקר מדע המדינה הבולגרי איוון קרסטב, בספר "אנו מאמינים בחוסר האמונה", בוחן את גל המחאות העממיות באירופה ומגיע למסקנה שבעוד שהפגנות יכולות להביא לשינוי בממשלות, יש להן סיכוי קטן מאוד לשנות את הבעיות הכלכליות העמוקות שמוציאות מלכתחילה צעירים לרחובות. קרסטב טוען שרוב הממשלות האירופיות חסרות כוח מול כוחות כלכליים גדולים יותר – ממשלות ספרד ויוון אולי רוצות ליצור מקומות עבודה נוספים על ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית, אבל נגזר עליהן לנקוט במדיניות צנע למול האיום בעליית שערי הריבית. כך, אפשר לבחור ממשלה חדשה, ואפשר למחות נגד הממשלה שאוחזת בהגה השלטון, אבל אי אפשר להשפיע על הכוחות הכלכליים שמקשים באמת על החיים במדינה. קשה לטעון בזכות אזרחות אפקטיבית שכוללת בעיקרה השפעה על ממשלה חסרת כוח.

אקטיביזםולא פוליטיקה. זה לא שאנשים לא מתעניינים באזרחות. הם פשוט לא מתעניינים בלהרגיש חסרי ישע או חסרי השפעה. רון פורניר מסוכנות הידיעות AP, שמתעסק הרבה בנושא, טוען שדור המילניום מאמין מאוד בהתנדבות ושירות ונגעל באופן עמוק מפוליטיקה. צוקרמן מעיד שדפוס זה של "אקטיביזםולא פוליטיקה", משתקף גם בשיחות שהוא מנהל עם אקטיביסטים מקוונים מרחבי העולם במסגרת פרויקט לתיעוד אקטיביזם מקוון. פעמים רבות משתתפים בפרויקטים שנראים לחוקרים באופן מובהק כאקטיביזם פוליטי שמחים בכינוי אקטיביסטים אבל מתנגדים בכל תוקף לתווית "פוליטי". זה מזכיר גם את הביקורת שנמתחה על כך שמוחי קיץ 2011 רצו להגדיר את המחאה כ"לא-פוליטית", ואת הטענה שעלתה לפיה מדובר במחאה פוליטית "בהסוואה" (שני צדדים של אותה הביקורת).

תנועה3

"אזרחות השתתפותית". צוקרמן טוען שהמודל הנוכחי של אזרחות הוא לא "אזרחות מפקחת" כמו שמציע שודסון, אלא "אזרחות השתתפותית". אחד המאפיינים של הגרסא הזו של אזרחות הוא העניין – ואולי אפילו הצורך – שמביעים משתתפים "לראות" איך הם משפיעים על הנושאים שחשובים להם. אנשים שמיישמים פרקטיקות של "אזרחות השתתפותית" גדלו על "תקשורת משתתפת" מקוונת בדמות בלוגים, למשל. הם רגילים ליכולת לחלוק את דעתם עם העולם, וליכולת לראות את ההשפעה שלהם במונחים של כמות האנשים שקראו ושיתפו את המילים שלהם.

הכמיהה הזו לראות באופן ישיר את השפעתך בולטת בעולם התרומות המקוונות. פרויקטים כמו Kiva או GlobalGiving מאפשרים לאנשים לתמוך ביוזמה ספציפית של אדם במדינה מתפתחת, במקום לתרום לארגונים בעלי מטרה ערטילאית של חיסול העוני. Donors Choose מאפשר לתורמים לתמוך בפרויקט ספציפי בכיתה ספציפית, במקום לתמוך בבית ספר שלם או בארגון שעובד על רפורמה בתחום החינוך. Kickstarter ו-Indiegogo (או Headstart הישראלי) מאפשר לתמוך בעבודה ספציפית של אמן ספציפי, במקום לתרום למוזיאון או לקבוצת מחול.

מאפיין נוסף של אזרחות השתתפותית הוא שהיא נוטה להיות מונעת על ידי להט ספציפי, ולא על ידי דבקות רחבה בתנועה או בתפישה פוליטית. קשה לעגן תנועה כמו Invisible Children (מפרויקט "קוני 2012") או את ההתנגדות למאגר הביומטרי במונחים מוכרים של שמאל/ימין. אלו תנועות שמבוססות על נושאים שחוצים את הגבולות המסורתיים בין מפלגות ומאפשרים ליצור קואליציות אד-הוקיות חדשות ולא רגילות. אנחנו מתחילים לראות דינמיקה דומה, למשל, סביב קואליציות מתהוות אשר מתנגדות להתנהלות של משטרת ישראל.

פעולות שמאפיינות "אזרחות השתתפותית". צוקרמן מבצע שתי חלוקות בנוגע לפעולות של "אזרחות השתתפותית": בין השתתפות "קלה" להשתתפות "כבדה"; ובין פעילות אינסטרומנטלית לפעילות של מתן קול.

החלוקה בין השתתפות "קלה" ל-"כבדה" מתייחסת למה שנדרש ממך כמשתתף בפעולה אזרחית: בסוגי פעילות "קלים", המטרה שלך היא רק להיות נוכח – בהפגנה, בחתימה על עצומה, בשינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק. בהשתתפות קלה, מישהו אחר ביצע חשיבה בנושא, והגיע למסקנה שמה שצריך כדי להביא לשינוי זו השתתפות של המונים במשהו. במעורבות כבדה, מאידך, העבודה שלך כמשתתף היא להבין מה צריך להיעשות. מישהו שמארגן קמפיין "כבד" יודע שיש לו בעיה לפתור והוא מגייס משתתפים כדי למצוא פתרונות אפשריים, כמו גם כדי למצוא אנשים שמסוגלים ליישם את הפתרונות האלו. "כנופיית נשים בצהוב" והרבה מההתארגנויות בירושלים בזמן סופת השלג הן דוגמאות להשתתפות "כבדה".

החלוקה השנייה מתייחסת לתכלית הפעולה. לפעולה השתתפותית אינסטרומנטלית בדרך כלל יש מטרה ברורה: להעביר חוק, לשכנע אדם ספציפי, לעצב מחדש נורמות חברתיות, וכו'.

תנועה2

"תאוריות שינויופעולות אינסטרומנטליות. פעולה אינסטרומנטלית זקוקה ל-"תיאוריה של שינוי" – רעיון מסדר שמסביר איך הפעולה הזו תגרום לשינוי המיוחל במציאות (נחתים חברי מפלגה על עצומה -> ח"כים מהמפלגה יצביעו בהתאם -> החקיקה תעבור). אנחנו רגילים לחשוב על אקטיביזם ואזרחות כמשהו שמתרחש בעיקר במימד החקיקתי. אבל אחד ההיבטים המרתקים של אזרחות השתתפותית הוא שהיא מתרחשת גם במימדים נוספים. צוקרמן פנה לספר של לורנס לסיג, "קוד וחוקים אחרים של המרחב הקיברנטי", למיפוי של המימדים האלו.

הפריצה המחשבתית המשמעותית של לסיג הייתה הרעיון שיש רגולציה על טכנולוגיה לא רק באמצעות החוקאלא גם באמצעות הקודהשווקיםוהנורמות. אם מחזיקי זכויות יוצרים רוצים להבטיח שלא משתפים סרטים שהם יצרו באינטרנט, הם יכולים לנסות לקדם חקיקה שמגדירה הפצת סרטים באינטרנט כמקבילה לגניבה – רגולציה באמצעות החוק. הם גם יכולים לנסות לגרום ליצרני מערכות הפעלה להקשות על העתקה של סוגי קבצים מסוימים במערכות שלהם – רגולציה באמצעות קוד. הם יכולים לנסות לגרום לשיתוף סרטים באינטרנט להיות בלתי מקובל חברתית על ידי כינויו "פיראטיות" – רגולציה באמצעות נורמות. או שהם יכולים לגרום לשיתוף קבצים להיות יקר ומסורבל ולרכישת קבצים דיגיטלית להיות זולה – רגולציה באמצעות שווקים. ככל שהמשתתפים האזרחיים החדשים מאבדים אמונה ביכולתם להשפיע על החוק והפוליטיקה, אפשר לראות עלייה ב"תיאוריות של שינוי" שמתרכזות בשלושת המימדים האחרים.

בתגובה לחשיפות של אדוארד סנודן בנוגע למעקב החודרני של ה-NSA, קבוצה של אקטיביסטי תקשורת איסלנדים התחילה פרויקט בשם Mailpile. Mailpile אמור להיות שירות אי-מייל חדשני, שמעוצב במטרה להקל על שימוש בהצפנת PGP כדי להגן על האי-מייל שלך מלהיקרא אם הוא מיורט ע"י סוכנויות ביון. ע"י כתיבת תוכנה שגורמת להצפנה להיות קלה ונפוצה, האסטרטגיה האינסטרומנטלית של Mailpile מבקשת להשיג שינוי באמצעות קוד. יודגש ש"קוד" כאן מתייחס לכל טכנולוגיה שגורמת להתנהגויות מסוימות להיות קלות ולאחרות מסובכות – גם מכשיר שסוגר את הדלת. כמובן שאפשר לראות גם בפרויקטים של הסדנא לידע ציבורי או עקיפת חומת התשלום של "הארץ" כפעולות השפעה באמצעות קוד; אבל גם את פרויקט חלוקת גז מדמיע לדרות רחוב בדרום תל אביב.

פעולות למתן קול. המאבק על זכויות להט"ב, למשל, אינו רק מאבק חקיקתי אלא גם מאבק נורמטיבי. אבל ההסתכלות עליו כמאבק אינסטרומנטלי בלבד מפספס היבטים משמעותיים אחרים שלו. הקוטב ההפוך מ"אינסטרומנטליות" במודל של צוקרמן הוא "מתן קול", מונח ששאול מהספר "עזיבה, קול, ונאמנות" של אלברט הירשמן. בספר, הירשמן מנסה לבדוק איך צרכנים מגיבים לפירמה שאיכות מוצריה מדרדרת. תיאוריות כלכליות קלאסיות טוענות שצרכנים הם שחקנים ראציונליים, ושהם יעזבו את מוצרי חברה א' כאשר חברה ב' תציע מוצר טוב יותר באותו המחיר. אבל זה לא מה שקורה במציאות. בפועל, חלק מהצרכנים נשארים עם מוצרי החברה המקורית מתוך שיקולי נאמנות, וחלקם אף עושים יותר מכך ומביעים את מחאתם כלפי הנהלת החברה, בתקווה שהפירמה תחזור לרמת האיכות המקורית של מוצריה.

זאת אבחנה עם השלכות פוליטיות חשובות. אם אתה לא מרוצה מהספק הסלולרי שלך, אתה יכול לעזוב אותו ולבחור בספק אחר. אבל, למרות מה שהרבה אנשים אומרים, מעט מאוד אנשים עוזבים בפועל את המדינה ומהגרים בעקבות איכות הפוליטיקה (אם כי זה בהחלט מתחבר להסבר של עפרי על המצוקה הנראטיבית שמהווה חלק מהסיבות להגירה). "עזיבה" במובן המילולי של המילה מאוד נדירה במקרה הזה, למרות שקרסטב טוען שהרבה צעירים "עוזבים" הלכה למעשה על ידי התנתקות מהפוליטיקה המסורתית. החלופה לעזיבה היא מתן קול – ביטוי מורת רוחנו מחברה או אומה מסוימת, בתקווה שאנחנו יכולים להביא ל"היפוך" בדעיכת איכותה.

הירשמן רואה במתן הקול גם נימוק אינסטרומנטלי – אם מספיק אנשים ירימו את קולם חזק מספיק, ייתכן והם יוכלו לשכנע את ספק הסלולרי או את המדינה שלהם לשנות את מסלולה. אבל למתן קול יש פונקציות חשובות באזרחות ההשתתפותית גם כשאינו מנסה במישרין להביא לשינוי בנורמות או במדיניות: אנחנו משתמשים בקול כדי להזדהות עם תנועה מסוימת לפני שאנחנו לוקחים צעדים אינסטרומנטליים יותר; כשאנחנו נותנים קול לבעיותנו זה מקל על אחרים לתת קול גם לחוויה שלהם, למשל כחברים בקבוצת שוליים אחרת; ושיח רב-היקף ברשתות החברתיות יכול להשפיע על סדר היום של התקשורת הממוסדת ושל קובעי המדיניות (Invisible Children הצליחו בכך ב-Kony2012, כמו גם פעילי מחאת קיץ 2011).

תנועה4

המגבלות של אקטיביזם זה. בספר "הנה באים כולם: הכח של התארגנות ללא ארגונים" משנת 2008, קליי שירקי טוען שהאינטרנט שינה את הפוליטיקה והאקטיביזם בגלל שהיכולת למצוא און-ליין אנשים בעלי דעות דומות ולהניע רשתות של חברים מקלה מאוד על היווצרות מהירה של קבוצות. נראה שהטיעון הזה חזה מראש את "האביב הערבי" ואת Occupy, במסגרתם תנועות גדולות כאילו נוצרו בין-לילה. הסוציולוגית התורכית זיינפ טופקצ מנסה לפענח למה כל כך קשה לתנועות העממיות האלו לשמר את עצמן לאורך זמן ולהפוך לתנועות פוליטיות אפקטיביות (במצרים, תורכיה, ישראל, וכו') – בעוד שחלק מהמפגינים הצליחו מאוד ברתימת כח-נגד כדי להדיח דיקטטור, הם מתקשים בתרגום כוח הנגד הזה גם לכוח משילה פוזיטיבי. בעבר, הוצאת 50 אלף איש לרחובות להפגין הצריכה חודשים או שנים של תכנון והידברות בין קבוצות אינטרס שונות. כשהקבוצות האלו יצאו לרחובות, הן ייצגו את העבודה הקשה שנדרשה לבניית קואליציות, ונוכחותם הייתה סימן לרשויות שהן מתמודדות עם התנגדות עמוקה ומאורגנת היטב. לעומת זאת, טוקצ'י טוענת שמחאת פארק גזי הביאה קואליציה שלא היה לה שום נושא משותף פרט לתסכול מארדואן – תורכים לאומנים, כורדים, אלווים, ולהט"בים – ובגלל שהמחאה הביאה אותם כה מהר יחד, עם מעט התפשרויות בדרך, הקואליציה הזו לא היתה יציבה.

הבעיה בהבאת מוחים יחד להתדיינות על מטרה משותפת היא מקרה מיוחד של בעיה כללית: אם אזרחות מונעת ע"י השתתפות להוטה, איך אנחנו יוצרים מרחב ציבורי להתדיינות? זו לא בעיה חדשה, כמובן. וולטר ליפמן פיקפק ברעיון של ציבור פעיל ומיודע בענייני היום. כשהוא טען, הן בספר "דעת קהל" והן בספר "הציבור הדמיוני", שסביר יותר שהציבור יעבור מניפולציה על ידי אליטות אינטרסנטיות – הוא התייחס גם לנושאים אלו. לא סביר שאזרחים ממוצעים, לשיטת ליפמן, יידעו על מה חשוב לדון, ולא סביר שיהיה להם את המידע הדרוש כדי להשתתף בדיונים אלו.

הפתרון שג'ון דיואי הציע בספר שכתב בתגובה לליפמן, "הציבור ובעיותיו", הוא עיתונות חופשית ואינפורמטיבית. עיתונות חופשית באמת דוחה מניפולציות של אליטות ויוצרת אזרחים שמסוגלים להתדיין. אבל האופטימיות של דיואי אינה עוזרת הרבה בהתמודדות עם בעיות של קביעת סדר יום ותשומת לב, או עם האתגר הטמון בצורך לסייע לציבור  -משתתף ונלהט ככל שיהיה – לבחור על אילו נושאים לדון מלכתחילה.

תנועה5

אז האם אקטיביזם מקוון הוא הפעולה האזרחית החדשה? צוקרמן צופה שהדיון בשאלה האם אקטיביזם מקוון הוא בטלניזם או השתתפות מועילה יהפוך בקרוב להיות לא מעניין כמו הדיון בשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים: חלק מהבלוגינג הוא עיתונאות, חלק מהאקטיביזם המקוון הוא בטלניזם.

כשבלוגים עלו לתודעה ציבורית לפני כעשור, היו הערכות לפיהן קולקטיבים רופפים של בלוגרים יחליפו את CNN או את הניו-יורק טיימס. ההערכות האלו נשמעות די מטופשות היום, אבל כך גם ההערכות לפיהן רק עיתונאים מיומנים ומנוסים יוכלו לחשוף סיפורים משמעותיים (כמו "גיבורים נולדים במותם" של אישתון). כעבור עשור, הגענו לסוג חדש של עיתונאות, אשר משלב אספקטים ממודלים ישנים וחדשים יחד ויש לו חוזקות וחולשות משלו. מודל בו למערכות עיתונים כמו הגרדיאן וניו יורק טיימס והארץ יש בלוגים, טורי דעה, וסיפורים חדשותיים, ובמסגרתו כותבים יכולים להיות בלוגרים יום אחד וכתבים למחרת. צוקרמן צופה התפתחויות דומות סביב אזרחות השתתפותית, במסגרתן הנורמה עבור קמפיינים פוליטיים ואקטיביסטיים תהיה להסתמך על תמהיל של מדיה חברתית, מימון המונים, וטכניקות דיגיטליות אחרות לצד פעילויות "רגילות" של פרסום, שתדלנות, ואיסוף תרומות.

הערכת ההצלחה של כל פעולה מקוונת היא ביחס למה שהשחקן האזרחי קיווה להשיג ולשאלה האם הוא השיג זאת. בהצלחה.

*

דימויים: תנועה ציבורית. ותודה ליואב ויינפלד על הרעיון. מלמעלה למטה: תמונה 1: Performing Politics for Germany (צלם: דיויד שמידט),  תמונות 2 ו-3: Public Movement, תמונה 4 – צלם: כפיר בולוטין.

המרכז הרדיקלי: קווים (מעורפלים) לדמותו

16 באפריל 2013

יואב ליפשיץ וטל מסינג

"אני אחד שאין לו גבולות
אז זה הזמן של כולם לצעוק
לא כוכב, אבל מרגיש בשמיים
עושה מה בא לי וכולם על ה__"
("ללא גבולות", אילון ששון ואדיר קולונה עם די.ג'יי אלון מתנה)

בין ה"שמאלנים בוגדים" של הימין הקיצוני (יש לתהות: האם נשארו שמאלנים בוגדים?) ל"שמאלנים הביתה" של מרצ, מסתתר זרם המוני, סתמי, בלתי מאופיין ושמח. זהו המרכז הרדיקלי: אנשים שחוגגים את החיים. תיקון: "עפים" עליהם. הם לכאורה מאשרים את הסדר הקיים, אך השתתפו באירועים הדרמטיים של המחאה החברתית. הם לא לוחמי פייסבוק, אלא לרוב מככבים בתמונות מסיבות שמועלות כמו מעצמן לרשת החברתית. אין מדובר באחוס"לים ישנים או חדשים, בקינה הפוסט-צברית של מירון בנבנישתי, בפזורה העברית החדשה, ברוב שגילה שהוא מיעוט, בזעקת הקוזאק הנגזל של המנושלים הנצחיים, בברלינאים שגרים בבלפורשטראסה, באותנטיות המושאלת של אנה לולו בר, או בפראיירים של גולן טלקום – לא. זוהי דמוגרפיית הבין לבין, הבלתי נספרים, חוץ-מפלגתיים, על-מדגמיים, הקולות הנודדים, הכוח הצרכני, הרוב הצוהל. מעבר לטוב ולרוע ולטבלאות האקסל.

רקע, סוג של

"תשמרו עוד כוח כי זאת רק ההתחלה
תגבירו את הווליום תחממו ת'אווירה"

מה הופך את המרכז החדש לרדיקלי? הפורמט המוכר של האוונגרד, חיל החלוץ שצומח בשוליים כתנועת בודדים, שינה צורה במאה ה-21. כבר אין מדובר בתנועה המוכרת לפיה מגמות שוליים מגיעות אל המיינסטרים, ושם מעוקרת מהם החתרנות. האקסיומה הידועה – בלתי אפשרי להיות חתרני במרכז – אינה תקפה יותר. כעת התנועה הפוליטית החדשה, המולידה רעיונות אלטרנטיביים לשיטה הקיימת, מופיעה ראשית כהמון. כריבוי. כשפע. כמרכז, במרכז. הכיוון של התנועה המהפכנית הוא מתוך המרכז הפוליטי החוצה. המרכז הרדיקלי הוא תנועת נגד, או ליתר דיוק – תנועת בעד.

המרכז החדש הוא כוח פוליטי מהפכני, חדור אידאולוגיה בדיוק כמו הקיצוניים מחד"ש או עוצמה לישראל, והוא דורש דרישות מרחיקות לכת. הוא סיים להתנצל יותר על היותו מרכז, לכאורה חסר ברק וחדות, וחוגג את קיומו המרכזי באופן חסר בושה. למבט המזלזל עליו, של מי שנמצא בשוליים, אין יותר השפעה. שנאמר: Haters gonna hate.

היש ישנו

"אז תרימו את הידיים, בנות בנים
זה הזמן להשתגע, ולחיות את החיים"

אם השמאל הרדיקלי חי חיים טבעוניים, צמחיים – קיום נעדר ויטמין B12 – והימין הרדיקלי אוכל תינוקות, הרי שהמרכז הרדיקלי נוגס בבשר החיים. עבורו, לעצמים עדיין יש סובסטנציה, התוכן לא הוחלף בקמח שקדים.

המרכז הרדיקלי מממש את זכותו האזרחית לעשות חיים משוגעים. זוהי אזרחות אמיתית וחתרנות של ממש: חוסר מודעות מוחלט לפוליטיקה, שהרי הכנסת אינה קיימת – על המדינה להתנהל מעצמה. המרכז הרדיקלי אינו מורכב מייצוגים אלא קודם כל, רחמנא ליצלן, מאזרחים. הוא לא מקדש בורות, אלא יודע שאין מה לדעת.

כך, האלוהים של המרכז הרדיקלי נמצא בחולין, בשגרה, בפרטים הקטנים. מטריאליזם שמח, חוגג ובשרני. המרכז הרדיקלי מקיים את מצוות היומיום, זובח לחזרתיות, כי רק מתוכה מופיע החדש. אין לו צורך במדינה האחת המונותאיסטית, כפי שליבוביץ זיהה בשוליים הפוליטיים. כל תחינה לייצוגים שלנו שיעשו את העבודה עבורנו היא עבודת אלילים, חוויה חוץ-גופית, חילול קדושת החול.

לכן, דווקא במרכז ולא בשוליים, מופיע האוונגרד הפוליטי החדש: המרכז הרדיקלי פשוט חי את חייו, מכונן בגופו סדר יום אזרחי מתוך תשוקה ונאיביות מושכלת. בפעם הראשונה עולה על במת ההיסטוריה כוח קולקטיבי – שלא לומר אספסוף ללא תסביך נחיתות – שאינו פועל לפי הלוגיקה הפאשיסטית: הוא אינו זקוק למדינה הגדולה, אלא מתלכד מתוך עצמו, בפני עצמו, כשלעצמו.

מעל הכל, המרכז הרדיקלי יוצר סגנון חיים. זוהי פוליטיקה במובנה המרגש: האופן בו חיים בפוליס.

רייכמן

כסף, המון כסף

"אין שום דבר שעומד בפניי
אני עולה גם על מה שגדול עליי"

בשנות התשעים נדמה היה שהכרנו את כולם, אבל כעת נראה כי האנושות הצמיחה על גבה עוד אנושות. השפע האנושי בלתי נתפס, הגענו לסינגולריות של פרצופים. מהחלל, אם מתרחקים קצת, ההבדלים מיטשטשים, ואנחנו באמת נראים אותו דבר. אנחנו נראים לעצמנו כמו שהסינים נראים לנו. בנקודה זו נולד המרכז הרדיקלי: תמיד מופיע כגוש, כחבורה. האינדיבידואל עשה לביתו, דור הביט מת מזמן. הריבוי הוא האחד, ואחד בשביל כולם.

השפע האנושי הוא תגובה לשפע הקפיטיליסטי. המרכז הרדיקלי מחקה את הריכוזיות של הכסף, שהולך ונדחס לתוך אחוז בודד, ומציב מולה מרכזיות משלו: ליבה יציבה, שסביבה פריפריה ספיראלית, התפרברות לכל הכיוונים במהירות ההון. זוהי משמעות נוספת של ההכרזה We are the 99%: גם אנחנו כסף! אנחנו גם כמות! אנחנו המון!

כך פועל הפירבור האורבני (Sprawl), אופן ההתפשטות של ערים והתרחבותם החוצה. הפירבור מאופיין במרכז ללא גרעין, שסביבו נפוצים מעגלי הפצה הולכים ומתרחבים, דינמיקת "פה לאוזן" הרמונית. הגיאומטריה כאן אינה היררכית, מלבנית, ומפרידה אלא מעגלית, ספיראלית ומזמינה. כל אחד מוזמן להשתתף בהסתלסלות הדמוקרטית.

האם זה לא הסיפור של תנועת Occupy? פארק זוקוטי היה אמנם הבסיס, אך האקשן התחיל כשהתנועה התפרברה לתוך אמריקה כולה, ואף מחוצה לה. כך גם עם מאהל רוטשילד: האם ניתן לדמיין את מחאת קיץ 2011 ללא ערי האוהלים הסובבות אותה? לא בכדי קראנו להם "רפובליקת האוהלים". הכוח המהפכני של מחאת האוהלים לא צמח בירוחם, או שכונת התקווה, ואפילו לא מפריפריה תרבותית מבוססת כמו ירושלים – הוא צמח ברוטשילד, המרכז-מרכז של התל-אביביות.

בדומה לכך, זוהי המדיניות שנוקטת המפלגה שהיא ההצלחה הגדולה של בחירות 2013, יש עתיד (או כפי שאנחנו מכנים אותה: יש הווה). יאיר לפיד הכריז לאורך כל קמפיין הבחירות שהוא וחבריו אינם שייכים לגוש המרכז-שמאל, גוש שהוא פנטזיה שמאלנית על היום בו העבודה תקים קואליציה עם בל"ד, אלא משתייכים למרכז-מרכז. זהו, כאמור, הכיוון החדש של התנועה המהפכנית: מלב המרכז החוצה.

הצורה של הסדר החדש מזכירה את ארכיטקטורת המידע של רשת האינטרנט. אופן ההתכנסות של הפלאש-מוב, טכניקת ההתאספות הפתאומית שהופיעה לראשונה ב-2003, היא גילום ראשוני של תופעת המיינסטרים הרדיקלי. במרכז ההתרחשות – תהא זו תחנת רכבת בשעות העומס או טיימס סקוור התיירותית לעייפה – מופיע לפתע גוש המוני. זהו האופק הפוליטי של הספירה הדיגיטלית: הארבה הופך להרבה. ויראליות כאקטיביזם.

savethesmol#

"אני דפוק שדופק לכם ת'מוח
לא צריך יותר מדי בשביל לגרום לכם לצרוח"

במקביל לרדיקליזציה של המרכז, אפשר לזהות את השמרנות המתפשטת בשוליים, בימין ובשמאל כאחד. כיצד ניתן לשמור על הייחוד כאשר המרכז הופך להיות חתרני? דוגמה להשתלטות שמרנות שכזו היא המאבק נגד סגירת מועדון הבלוק.

הטיעונים נגד סגירת הבלוק כוונו לאזניים שמרניות: מדובר בעסק, מקום עבודה, המפאר את העיר ומשמש כאתר hasbara תל אביבי מוביל; המקום סחי במידה כזו עד שאפילו את חוק העישון אוכפים בו בעוז; אנשי הבלוק מעוניינים לשתף פעולה עם המשטרה במלחמה בנגע הסמים; ועוד כהנה וכהנה.

בסרטון המחאה נגד סגירת המועדון נראו בליינים צעירים הבועטים בקירות – לא על מנת לצאת החוצה ולשבור מוסכמות, אלא כדי לשמר את הזכות לחגוג במתחם סגור, סטרילי, מבודד ולפיכך מלא אשמה. "Fight for Your Right to Party", השיר החתרני לזמנו של הביסטי בויז, הפך לטיעון משפטי.

לעומת האלקטורט של מרצ, אנשי המרכז הרדיקלי לא זקוקים לאישור מנהלי על מנת לחגוג. האנרכו-סחים חוגגים כל הזמן, ובכל מקום – ברחובות, בחוף הים, בקניון, בדיזנגוף או ברוטשילד. העולם הוא המועדון שלהם, הם חיים את הזכות לרקוד ללא בידוד אקוסטי. מה שהיה פעם מאפיין בלעדי של תרבות השוליים הוא היום נחלת הכלל.

פופ וטריטוריה

"משתגעת רוקדת בטירוף
עכשיו זה הזמן לעוף
צועקת תשמעו רק אותי
עושה מה שבא לי זאת אני"

גל המחאות ברחבי העולם הוא גל של מהפכת הייצוג. אנחנו, הבלתי מיוצגים, יצאנו לרחובות כדי לדרוש בעלות על הייצוגים שלעסו עבורנו ומכרו לנו תמורת הון עתק במהלך העשורים האחרונים: ייצוגים פוליטיים, קולנועיים, מוזיקליים. אם זוהי תרבות פופולרית, הרי שהיא שייכת לפופולוס, לעם, והעם דורש את התרבות שלו בחזרה. ״אלה הייצוגים שלנו!״, זעקנו. "אלה אנחנו!", הכרזנו. ייצוגים אינם קניין פרטי, הם שייכים לנחלת הכלל. המפה היא שלנו, והפכנו אותה לטריטוריה החדשה.

כל שלט פרסומת, כל להיט מצעדים מכרו לנו פנטזיה של חגיגה בלתי נגמרת? אם כך, נעשה ונשמע: נחגוג "ללא גבולות", ושאף אחד לא יתלונן אם המסיבה יוצאת משליטה. כן, כמו ברוטשילד 2011.

כך בדיוק מתגלגלים העניינים בסרט "Project X", שיצא לאקרנים בשנה שעברה ומגולל את סיפורם של שלושה נערים שהמסיבה הביתית שהם מארגנים הופכת לרייב המונים מושחת. הסרט מותח לגבול הקיצון את אפשרות המסיבה, האירוע שממנו יוצא הסובייקט אחרת משנכנס:

 

רחוק מכל חלום, עלילת הסרט יותר ממזכירה את הסיפור החדשותי מ-2008 סביב מסיבה שערך נער באוסטרליה, שהפכה לקרנבל שהיה מסב לבחטין אושר רב:

 

 

"Project X" מדגים כיצד הוליווד, במקום לתפקד כמרכז התעמולה האפקטיבי של הסדר הישן, הופכת לחומר הבעירה של המהפכה. זוהי המשמעות התרבותית של תנועת הפירבור מן המרכז החוצה: מטבורו של העולם מגיעה הבשורה הקיצונית ביותר, ההוראה לקחת את גורלנו בידינו. לא מדובר יותר רק במקרים שאפשר לפטור כמשוגע תורן שלקח לריאות יצירה כוחנית, כמו הבחור בתחפושת ג'וקר שטבח בצופי הקולנוע בקולורדו. ההמונים הפנימו את הרומנטיקה המהפכנית שמוכרת לנו הוליווד לצד פפסי ומיכל פופקורן ענקי, ועכשיו כבר ברור מדוע הממסד חושש מ"עידוד האלימות" בקולנוע ומשחקי מחשב.

אותו סוג של רומנטיקה מהפכנית מצוי גם במוסיקת הפופ המיינסטרימית העכשווית, מעבדת האידיאלוגיה המשוכללת ביותר של המרכז הרדיקלי. להיטי הענק, פסקולי אומת הדאנס הקרנבלית שמתנגנים מכל מכונית ישראלית שנייה, מצווים על המשתתפים לרקוד כאילו אין מחר, לרקוד כי העולם הוא שלהם. דור ה-Occupy לוקח את המסר הזה ברצינות גמורה – הוא שומע שהעולם שייך לו ויוצא לרחובות, תופס עליהם בעלות מחדש בלי מורא ובלי משוא פנים. אין מה לחשוש מהקטסטרופה – היא כבר התרחשה. זהו המסר של "Till the World Ends", המנון פוסט-אפוקליפטי שטני של בריטני ספירס: אם הגיהנום כבר כאן, בואו לפחות נרקוד אותו.

 

כמו בפנטזיית ההווה הנצחי של ספירס, הדאנס העכשווי חוגג את חוסר האשמה והבושה של המרכז הרדיקלי, שכן ללא אויב – ללא אשם גדול – האשמה עצמה הופכת חסרת טעם. הצמד האמריקאי LMFAO כותבים להיטי פופ קיצוניים שמתענגים על המגונה, הממוצע והבינוני (התחתונים של הסולן הליצני Redfoo הם הכוכבים האמיתיים בקליפ של "Sexy and I Know It"). במידה רבה, הצמד הזה השפיע ישירות על "גנגנאם סטייל", הלא הוא הריקוד של המרכז הרדיקלי.

כמות הצפיות האדירה של "גנגנאם" היא חלק בלתי-נפרד מהשיר עצמו. למעשה, הוא נולד כ"קליפ היוטיוב הנצפה ביותר אי פעם" עוד לפני שצבר אפילו צפייה אחת. האיכות ההמונית – האסתטיקה של השפע – טבועה בו מהרגע הראשון. PSY, היוצר הקוריאני שמאחורי המפלצת, איננו ליידי גאגא ואיננו בא כוחו של ההון. הוא לוזר שמנמן שבמקרה גם החליט כי הנכס הגדול ביותר שלו גדול עליו כאדם פרטי, ועורר סערה כשהודיע שיוותר על מכרה הזהב ויפסיק לבצע את "גנגנאם סטייל" בהופעות. כלומר, זהו שיר הפופ הראשון במאה ה-21 ששייך להמון, שניתן להגדירו כ"פופ אזרחי" אמיתי. הגיע הזמן ללכת בעקבותיו של PSY ולאזרח את הפופ: לוקחים את מה ששלנו, ויוצרים פופ עממי במובן הפוליטי של המילה. ללא גבולות:

הלאה, מרכזה

קלינטון היה אייקון של אופטימיות עם שמלות מוכתמות, שצבע את הניינטיז ככאלה: אוטופיה עם סודות קטנים ומלוכלכים. מבחינה זו העשור שאחרי, האלפיימיז, מהווה תמונת מראה של שנות התשעים: דיסטופיה מוגשמת, הריסות העולם שלא נחרב, שעל גבו אנו מקיימים את החגיגות הגלובליות הראשונות.

כך, משנמוגו חלומות הגאולה הקומוניסטית, השתנה התוואי הבסיסי של המהפכה: במקום להמתין לה, אנחנו רוקדים אותה. זוהי התיאולוגיה החילונית שיוצר המרכז הרדיקלי: קץ תודעת הגאולה. באותה נשימה, לא מדובר על קץ עידן האידיאולוגיות, אלא על הנראטיב הראשון שייתכן ושרד אותו, ומסמן את עצמו כאידיאולוגיה עכשווית בת זמננו.

לא רק שהקטסטרופה כבר התרחשה, אלא שהיא מתרחשת ללא הרף, בפעימות בלתי פוסקות – רבבות מסיבות קטנות שיוצאות משליטה ומתפוצצות לכל הכיוונים. כיוון הקיום אינו ורטיקלי, אלא אופקי. אנחנו כבר לא מסתכלים לשמיים, אלא מישירים מבט אל הידיים, אל הטוטמים האלקטרוניים שלנו.

זהו גם המרחב של התיאולוגיה החדשה: גן העדן לא נמצא למעלה ברקיע, והגיהנום לא נמצא מתחת לאדמה – כמו באקסטזה הפוסט-משיחית של בריטני ספירס, גן עדן וגיהנום מתקיימים זה לצד זה כשהם מתפרשים לצדדים, במקביל. מערכת הקואורדינטות הראשונית שלנו, כיווני למעלה-למטה, שייכת למיתולוגיות העל-אנושיות. הכיוון החדש הוא מרכזה, אל המרכז הרדיקלי.

מדינת ערוץ 2

30 בינואר 2013

בועז לוין

עלייתו של יאיר לפיד זוכה בימים אלו לאי אלו פרשנויות. רובן מתמקדות בשאלת מליון הדולר: כשהעם אומר מרכז, למה הוא מתכוון? הפרשנים מנסים לקרוא מבעד לבלוריתו הכסופה והמוקפדת של המקרר של המדינה – העם אמנם בחר מרכז, אך המציאות, אבוי, דורשת החלטות שנמדדות במונחים של ימין ושל שמאל. בשלב זה מדובר לרוב בספקולציות ולא יותר, שערכן שקול לקריאה בתה: האם הצהרות העבר מעידות על עמדות ההווה? סימפטום נאום בר-אילן הוא כנראה העדות המוחצת ביותר לכך שהמילה "מצע" הפכה זה מכבר לכלי טקטי לכל היותר, מציאות מקיווליסטית שמייתרת את עבודתם של הפרשנים הפוליטיים (שהם שייריו של עידן אידיאולגי) כמעט לחלוטין. או לחלופין, כיוון שכל תוכן אידיאולוגי התאייד מהשיח הפוליטי הרווח, כל שנותר לנו לעשות זה להתענג על טוריהם הפרשניים של יוסי ורטר ודומיו שמציעים סימולציה (בהיעדר מילה טוב יותר, לא רוצה להשמע כמו בודריאר), או צל חיוור, של הפוליטי.

בכל אופן, לא זו הפרשנות שארצה להציע. מה שנדמה לי מעניין בתוצאות הבחירות הללו, לפחות בשלב זה, זה האופן בו הן משקפות תמורת עומק שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. למעשה, ארצה לטעון (וכמובן שזו טענה ספקולטיבית למדי), שבחירתו של יאיר לפיד היא שיאו של תהליך מתמשך לקראת תקומתה של מדינת ערוץ 2.

לידתה של אומה

זרעי לידתו של ערוץ 2 טמונים, באופן סימפטומטי למדי, במהפכה החברתית-פוליטית שקדמה לו: מהפכת 77 שסימנה את עלייתו של הימין הפוליטי והכלכלי ושקיעתה של מפא"י. כך, כבכל טרגדיה טובה, ניתן לומר שהליכוד, והעומד בראשו, משמשים כאב הרוחני של אותו בן סורר שבבוא היום יביא לנפילתם. ב-78 הממשלה בראשות בגין הקימה ועדה לבדיקת סוגיית ההקמה של ערוץ טלוויזיה נוסף. באותה שנה הוחלט גם על מעבר מהלירה לשקל. העשור שחלף מאז היה מטלטל עבור הכלכלה הישראלית, אשר חוותה היפר אינפלציה שבשיאה היה ערכו של השקל כ-1500 שקלים לדולר. השקל החדש הושק בינואר 1986 וכמעט במקביל עלו לאוויר שידוריו הניסיוניים של הערוץ השני. בחודשיו הראשונים הוגבלו שידורי הערוץ למספר שעות ביום. תחילת עלייתו של הערוץ, חדירתו הראשונית אל לב הקונסנזוס הישראלי, התרחשו רק כשנה מאוחר יותר. ב-87, בעת שעובדי הערוץ הראשון שבתו למען שיפור תנאיהם, קיבל הערוץ השני אישור להרחיב את שידוריו ובהמשך אף לשדר בתדרים של רשות השידור. כך, לידתו של הערוץ השני תווכה על ידי שני אירועים מכוננים בהיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית: חדירתו של השקל החדש וחלחולה של מדיניות ההפרטה (הן מצד ממשלות הימין, והן על ידי מה שכונה לאורך השנים "שמאל"), וערעורה של הגמונית מפא"י שלוותה בפרימתם של רבים מהנרטיבים הציוניים שביססו אותה.

אירוע מכונן שלישי, עליו כבר ניתן לומר שהיה תוצר של פרדיגמת ערוץ 2 לא פחות משכונן אותה, הוא רצח רבין. דבריו של אהרון (אהרל'ה) ברנע באותו הערב, שקשרו באופן הדוק בין האירוע לבין הדיווח עליו, הפכו עם השנים לחלק מהקאנון התרבותי הישראלי, כמו גם מנגינת agnus dei של באך שהתנגנה לה בערוץ 2 כליווי לתמונות מחיי רבין. על אף שמקור הערוץ בעלייתו של הליכוד, רצח רבין – ראש ממשלת השמאל – וסיקורו, סימנו את תחילת עלייתה של הגמוניית ערוץ 2 ונספחיה, את המצאתו של הצופה החדש שלצורך העניין נקרא לו "הישראלי", ואת גילומה של אותה ישות פוליטית מסתורית וחמקמקה המכונה "המרכז הפוליטי". לא ארחיב כאן על השינויים השונים שעברה החברה הישראלית (עלייתה של תרבות המקומנים, האינתיפאדה הראשונה, אוסלו וקמפ דיווד) ועל הגורמים הרבים שאחראים להם, אך מומלץ לקרוא את מאמרו של חברי האמן אדם קפלן שעוסק בנושא בהרחבה. כפי שקפלן כותב, בעקבות גדי טאוב, "אותו דור, כמבטא את שיא תקופת המיאוס במאפיינים הביטחוניסטים הישראליים, דורש משהו אחר מהטון החונק של צבא וחדשות, משהו קליל יותר ומחייב פחות" – “מרוב ניתוק נוצר צמא לישראליות".

שנות התשעים הארוכות

מאז חלפו להם כמעט שני עשורים והדור שינק את תכני טלעד, קשת ורשת וקרא את טוריו של לפיד במקומונים (של מעריב) ולאחר מכן בידיעות, הגיע סופסוף לבשלות. לפיד מזקק במובנים רבים את עיקרי התהליך הזה. שאלתו הנצחית "מהו ישראלי בעיניך" שהפכה מזמן לפרודיה של עצמה, היא כמובן שאלה פרפורמטיבית לא פחות מאנליטית, שהופכת את הישראלי לכזה, שאוצרת את תוכנו ומורה עליו. אם להיעזר במונחים תיאורטיים הרי שהשאלה מגלמת אסטרטגיה מחוכמת יותר של מה שלואי אלתוסר כינה "אינטרפלציה" – כינון הסוביקט הפוליטי על ידי מנגנוני השלטון והאידיאולוגיה.

אז מהו הישראלי החדש בעינינו? בראיון שערך ב"עובדה" מגדיר לפיד את הישראלי החדש על דרך השלילה ושוב בצורה מחוכמת למדי "אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו משעממים, שתהיה להם ביוגרפיה נכונה. נגיד לנתניהו יש ביוגרפיה מצוינת שכוללת שירות בסיירת מטכ"ל, אוניברסיטה מצוינת באמריקה (…) אצלי זה לא ככה". אצלו זה לא ככה, משמע, בעצם, זה לא מה שאנחנו מצפים מפוליטיקאים. אלו שהם "ככה" הם אותם פוליטיקאים שמעוררים כיום אנטגוניזם בחלק רחב מהציבור הישראלי, הם שיירי הפרדיגמה הישנה. המשפט הזה גם רומז על ההבדל התהומי שקיים בין בנט ללפיד. רבים מהפרשנים נוטים לאחד את הזוג לכדי תופעה חדשה יחידה – פוליטיקאים צעירים ומבטיחים שמתבססים על רשתות חברתיות וכו' – אך למעשה, לא כך הדבר. על קהל היעד של בנט לא ארחיב אך ניתן לומר, כפי שיוסי ורטר כתב, שבנט הוא תוצר ישיר של "מדינת נתניהו"; הוא מייצג פוליטיקה שאולי מדברת אל קהלו הדתי-לאומי, אך משחזרת דפוסים שאותו "ישראלי ממורכז" זנח.

מספיקה בחינה קצרה של הביוגרפיה של הזוג בנט את לפיד תוך התמקדות בשירותם הצבאי שהיה ונותר, לצערנו, נייר הלקמוס של החברה הישראלית: בנט הוא מטכ"ליסט והייטקיסט מהזן הביביאי, ואילו לפיד‫ הוא זן חדש "אקלקטי יותר" כפי שהגדיר זאת בעצמו. אך למעשה אין טיפת אקלקטיות ב-cv שלו. מדובר בז'אנר, אמנם חדש יחסית, אך מוכר היטב לכל ילידי שנות השמונים ומעלה. לפיד שירת ב"מחנה" ולאחר מכן עבר לכתיבה במקומונים, עיתונים ועבודה בטלוויזיה. אלו הן פני האליטה החדשה, שמעדיפה לשלוח את ילדי המעמדות הנמוכים לחזית, בעוד היא מכשירה את ילדיה – באמצעות יחידות עלית תקשורתיות ודיגיטליות (דו"צ, 8200, במחנה וכו') – למעבר חלק אל תוך כלכלת האינפורמציה החדשה (גל כץ כתב על זה פעם תחת הכותרת החיילים של רמת החי"ל).‬ אין עדות טובה יותר לכך מאשר גיוסו של היורש, יאיר נתניהו, לדובר צה"ל (לאחרונה אבנר רואיין גם הוא בדרך לדו”צ). בנוסף, רבים כבר הפנו את תשומת הלב לעובדה שמספר חסר תקדים של עיתונאים לשעבר עתידים להצטרף לכנסת – תסמין נוסף לשינוי התודעתי שחל: מביטחוניסטים לעיתוניסטים. אך זוהי גם פרדיגמה אזרחית יותר, שהאידיאלים שלה, כמו ה-cv (והשאיפות שמאחורי קורות החיים, השורה התחתונה), שונים באופן מהותי מאלו של קודמיהם. ניתן לומר, בהיסוס, שזו פרדיגמה אזרחית-בורגנית יותר. החלטתו של לפיד לעבור מב.מ.וו לג'יפ קולעת לטעם של קהל היעד שלו. דור של יאפים עם ג'יפים שסופסוף תופס את המושכות (יושב מול ההגה). דור פרגמטי, אבל לא פחות נצלני או גזעני מקודמיו.

עדות נוספות לחילופי הפרדיגמה המתרחשים מתחת לאפנו ניתן למצוא בתכניתו של בנק ישראל להחליף את המטבע פעם נוספת ולקרוא לו "שקל ישראלי" (והמקהלה שואלת “מהו ישראלי בעיניך?”). כפי שטוען דני גטווין, הפעם חילופי המטבע אינם באים בתגובה למשבר כלכלי, אלא כניסיון ייצוב פוליטי-אידיאולוגי, צעד מנע נגד חזרתן של המחאות החברתיות של הקיץ שעבר. ‬

לאור כל הנאמר לעיל, אם יש מסקנה מתבקשת הרי היא שעלייתו של לפיד לשלטון היא תופעה אנטי-מהפכנית מובהקת. לפיד, כמו המטבע החדש וכמו הישראלי המיתי המלווה אותו, הם תופעות שצמחו מתוך המעבר לכלכלת שוק דורסנית ושתפקידם לשמור על אותו סטטוס קוו חדש שנוצר עמם. באופן אירוני למדי, הצבעות המחאה נותבו בדיוק אל עבר אותו כוח שגויס להיאבק בה (במחאה) ולשמור על האינטרסים נגדם היא פנתה. מובן שגם המחאה עצמה היתה לתופעה רבת פנים, ולפיד הוא אכן ביטוי אותנטי ומהימן לפן אחד מתוכם, אך בכל זאת ניתן לשער שלא לכך פללו (לפחות באופן מודע) רבים ממצבעיו.

כיצד תראה ישראל של הישראלי? האם תדמה לערוץ שתיים הניסיוני, או שמא לרוני דניאל? כיצד הממלכתיות ההומוגנית שמייצג ערוץ שתיים תתמודד עם אתגרים חיצוניים וסתירות פנימיות? האם הנטייה לפרגמטיות והיחלשותו של השיח הבטחוני יגברו על הגזענות המובנת והנצלנות המעמדית?

כל זאת ועוד נגלה בפרדיגמה הבאה. היא כבר כאן.

*

דימויים: שתי עבודות וידאו של אדם קפלן.

אתם בצד של Jehovah או של Jesus?

1 בינואר 2013

לפני כמה שבועות סערה הארץ בעקבות סדרת תמונות, שבהן הצטלמה בר רפאלי בתחפושת סנטה קלאוס, במסגרת קמפיין לקראת חג המולד. אינספור מגיבים דרשו מרפאלי "לא לשכוח שאת עדיין יהודייה" וציינו ש"לחגוג כריסמס זה אשכרה לחגוג לכבוד ישו". ביטויים דומים של התנגדות להשפעה נוצרית בתרבות הישראלית התגלו באיום שהפנתה הרבנות בחיפה למלונות בעיר כי יאבדו את תעודת הכשרות אם יערכו חגיגות סילבסטר. מנגד, נראה שחגים וסמלים נוצריים חודרים לתרבות הישראלית במידה הולכת וגוברת. עם או בלי קשר לבר רפאלי, לא זכורה לי שנה שבה נתקלתי בכל כך הרבה התייחסויות לחג המולד ולסנטה קלאוס בתקשורת הישראלית. למעשה, יתכן שמה שהשתנה הוא דווקא הרגישות המוגברת של "החילונים" לקדושת הסילבסטר: שהרי, המכתב מטעם הרבנות מופץ כנראה בכל דצמבר זה שנים, אך בשנים קודמות לא היה את ניצן הורוביץ שיזדעק בעניין.

לכאורה, יש כאן מאבק נוסף בין המחנה החילוני-ליברלי-קוסמופוליטי בחברה הישראלית, לבין המחנה הדתי-שמרני-לאומני. אך האבחנה הזאת מעלה כמה סימני שאלה. ראשית – מה כל כך חילוני בלציין את יום ההולדת של בן האלוהים? ושנית – האם האגף הימני של ישראל הוא אכן אנטי-נוצרי? מבחינות מסוימות, הלאומיות הישראלית קרובה לנצרות יותר מאי פעם. שימו לב למשל לנאומו של נתניהו לכבוד חג המולד מלפני כשבוע –

"כיום, קהילות נוצריות ברחבי המזרח התיכון הולכות ומצטמצמות, ורבות מהן נמצאות בסכנת הכחדה… כמובן שאין זה נכון לגבי ישראל.  הקהילה הנוצרית כאן היא חזקה וגדלה, ומשתתפת בחיי המדינה שלנו באופן מלא… נמשיך להגן על אתרי הפולחן הנוצריים בכל רחבי ארצנו… בזמן שאתם חוגגים את חג המולד והחגים המקודשים לכם, אנו מקווים שתזכרו את המקומות שמהם נבעו היהדות והנצרות, ושתבואו לבקר במדינתנו עתיקת הימים ולחוות אותה בעצמכם. תבקרו בנצרת ובבית לחם, תטבלו במי הירדן, תעמדו על חוף הכינרת, ובשנה הבאה, תבקרו בבירתנו הנצחית (eternal capital), ירושלים".

נניח בצד את השקרים הבוטים בטקסט הזה. נשאלת השאלה: כיצד הציונות הלאומנית-דתית נלחמת בהתבוללות עם הנוצרים ביד אחת, ומציגה את עצמה כשומרת המקומות הקדושים לנצרות ביד השנייה – ממש כאילו אימצה באופן רשמי את תפקידה ההיסטורי כממלכת הצלבנים החדשה. אין לזה קשר לעובדה שנתניהו הוא "חילוני". עצמת הזיקה או ההתנגדות לנצרות אינה קשורה אצלנו למידת הדתיות  – מתנחלים דתיים כמו ישראל הראל עומדים בחוד החנית של הצלבנות האוונגליסטית. חוץ מחרדים ומוסלמים, כמעט לאף אחד כאן אין קונפליקט מהותי עם הנצרות, אלא רק שאיפה להתמזגות בנצרות. כיוון התנועה של התנועה הציונית, לגווניה השונים, הוא התקרבות הולכת וגדלה לנצרות. הציונות, מבני אלון המתנחל האוונגליסט, ועד השמאל הרדיקלי (שהוא מבחינה זו ציוני), נטועה כמעט לגמרי בתוך העולם הרעיוני הנוצרי.

מבחינה תרבותית, הישראלים החילונים רק נעשים נוצרים משנה לשנה. ככל שמנטליות ההפרדה מעמיקה, כך שואפים החילונים במידה רבה יותר להיטמע באירופה, להיתלש מהמזרח הערבי ולצוף מערבה. בינתיים, קיצור הדרך לאירופה הוא כנסיות נוצריות בישראל. המנהג התל-אביבי לפקוד את כנסיות יפו בחג המולד משתרש והולך, וכך גם פסטיבלי המוסיקה הכנסייתית ופולחנים דומים. אבל נדמה לי שיותר מבעבר, יהודים אשכנזים מתחילים ממש להתגבר על ההתנגדות ולאהוב את ישו. אני נזכר במדען כלשהו, חבר של דודתי, שבביתו בגליל העליון ביקרתי לפני כמה שנים. הבית שלו היה מלא בספרים נגד האיסלאם – "הצרה עם האיסלאם" של אירשאד מנג'י, "אירוערביה" של בת יאור ויצירות דומות. ובכל זאת הופתעתי כאשר בשלב מסוים של השיחה, טיפוס רציונלי זה  התוודה שהוא מגלה עניין רוחני הולך וגובר בחייו של ישו ובברית החדשה.

 

לפני כמה חודשים, עצרה אותי ליד "טיב טעם" ברחוב דיזנגוף קבוצה של אנשים מוזרים, וביקשה ממני להשתתף במשאל קצר. הם אמרו שהם שייכים ל-Baptist Convention Israel.

היתה שם אשה מבוגרת, וגבר צעיר בעל חזות די משעשעת, שמן, חיוור עם שיער שתני דליל. בדיוק ראיתי אז סרט אימה על מגרש שדים שנוסע לעיירה קטנה של נוצרים אדוקים במיסיסיפי, והוא נראה ממש כמו האנשים בסרט הזה. הוא ביקש ממני לענות על שאלה אחת שהיתה כתובה על דף: האם אדם שמאמין ב-ישוע יכול להיחשב יהודי?

האפשרויות היו: "strongly disagree", ""disagree, ""agree, ו-strongly agree"". לא היתה אפשרות להשיב don't know"".

עניתי "agree", אבל לא strongly agree".

זה גרם לי לחשוב למה בעצם אני לא מאמין בישו. התחלתי להתעניין בנצרות מאז שהייתי ילד, מיד אחרי שקראתי את שר הטבעות ואפילו לפני זה. הדת הזאת תמיד הפעילה עליי קסם מסוים, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי שאני נוצרי, כי אף פעם לא האמנתי בישו. ככה לפחות חשבתי במשך הרבה זמן, עד שדיברתי עם מישהו שאמר לי: "אתה כבר מאמין בישו". ואכן, בשביל להאמין בישו לא צריך למעשה להאמין שכל מלה בברית החדשה היא נכונה עובדתית. בנצרות אין מצוות, וחלק גדול מהנוצרים הדתיים באירופה או באמריקה חיים וחושבים כמעט בדיוק כמונו. מעשה, מספיק להאמין במוסר של סדרות אמריקאיות בשביל להיות נוצרי. האהבה שלנו היא נוצרית, האסתטיקה שלנו היא נוצרית והאתיקה שלנו היא נוצרית. המרחק בין הישראלי החילוני-ליברלי לבין הנצרות קטן ממה שאנחנו חושבים. הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שלנו היא עדיין יהודית מאוד, אבל האידיאולוגיה לגמרי נוצרית.

העובדה שיאיר נתניהו חוגג את חגי הנוצרים מבטאת את העניין באופן המוחשי ביותר. יש כאן מין מסר כפול: מצד אחד, האידיאולוגיה הרשמית של המדינה מדברת על הייחוד היהודי. מצד שני, היא משדרת לנו בקריצה: נוצרים ויהודים זה אותו דבר, העיקר לא להיות מוסלמים. ובינתיים, הפרוצדורה החדשה של הגיור הליברמני, הלא הוא גיור באמצעות הצבא, מתבססת על השקפה תיאולוגית המצמצמת מאוד את המרחק בין היהדות והנצרות, ומחתנת אותן תחת חופתה של הציונות. במקביל, אגפים חשובים בנצרות בעולם מתקרבים כידוע לציונות. לא רק אוונגליסטים אמריקאים, אלא גם אירים פרוטסטנטים המנופפים בדגלי ישראל, יפנים נוצרים שמעריצים את האוניברסיטה העברית, אוהדי אייקס אמסטרדם, כנסיות שונות באפריקה (שאפילו לא מעניינות אותנו), ועוד מגוון רחב של קבוצות נוצריות אחרות המגדירות את זהותן באמצעות ישראל.

אפשר לשאול: איפה היהדות בכל זה? כלומר: האם לא קיים בישראל קונפליקט בין יהדות לנצרות? למעשה, התשובה שלילית. בניגוד לדעה הרווחת, ליהדות יש ביטוי פוליטי די מינימלי בפוליטיקה הישראלית. מבחינה פוליטית, כולנו נוצרים. כפי שציין ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין –

מגמת מעצבי הרעיון הציוני היתה להעניק לתפיסת הגאולה היהודית משמעות, שמנתקת אותה מהמקום המרכזי של המקדש בתפיסה המשיחית היהודית. אך לשם כך היה צריך לאמץ את נקודת המבט הנוצרית היסודית ביחס להיסטוריה היהודית, ואת תפיסת התרבות העומדת מאחורי תפיסת ההיסטוריה המערבית [כלומר, הנוצרית – ע"א]… הדימויים והערכים ששימשו לשם הגדרת זהות יהודית לאומית הם אותם דימויים שבאמצעותם הוגדר האידיאל התאולוגי הפרוטסטנטי.

(מתוך: "השיבה אל ההיסטוריה של הגאולה").

אולי כשמשה פייגלין יהיה ראש ממשלה, וייסד בישראל ממלכה יהודית שבמרכזה בית המקדש, אפשר יהיה להגיד שהפוליטיקה היהודית הפכה לגורם משמעותי במזרח התיכון. זה בעצם הרעיון הרדיקלי של "מנהיגות יהודית", שמבדל אותה משאר הפוליטיקה הימנית, ולא במקרה פייגלין ואנשיו היו הגורם היחיד שהתנגד לחגיגת גלן בק בירושלים ביולי 2011.

אבל כרגע, חסידי בית המקדש הם קבוצה שולית. כתובות "ישו בן זונה" ו"ישו הוא קוף" שרוססו במנזר לטרון ובכנסיית הדורמיציון מעידות בוודאי על עוינות לישו בקבוצות מסוימות, אבל הזעזוע הציבורי והתקשורתי שהן עוררו, בניגוד בולט לתגובה הפושרת שעוררו פעולות דומות במסגדים, מדגים את האהדה וההזדהות הרבה עם הנצרות.

netanyahu

מתוך מאקו

אם ככה – מה קורה כאן? אם כולנו נוצרים, למה בעצם יש מאבק?

אז קודם כל – מי אמר שיש מאבק? במושגים גלובליים, המאבק בתוך החברה היהודית-ציונית הוא בסופו של דבר די מינורי, ולא במקרה הוא כמעט אף פעם לא מגיע לכדי אלימות. אפילו את היריקות שומרים לאחמד טיבי. זהו מאבק מבוקר במסגרת ה-Pax Christiana.

המאבק שקיים בכל זאת הוא לא בין "יהודים" ו"מתבוללים" ולא בין "דתיים" ל"חילונים". בהכללה מסוימת, אני טוען שהמאבקים בחברה הישראלית הם למעשה נגזרת של מאבקים פנים נוצריים –  קצת כמו המאבקים בין הקתולים לפרוטסטנטים באירלנד. אלא שזה לא מאבק בין קתולים לפרוטסטנטים, וגם לא מאבק בין כנסייה מקומית, כמו למשל Lord's Resistance Army של ג'וזף קוני באוגנדה, לבין שאר העולם הנוצרי. לא מדובר כאן על קונפליקט בין כוח מקומי לכוח גלובלי, אלא ביטוי למאבק בין שני כוחות גלובליים.

מבחינה תיאולוגית, המאבק הפנים ציוני במדינת ישראל הוא ביטוי לקונפליקט עולמי בין שני כוחות בעולם הנוצרי, שאליו אנחנו מסופחים: שתי רשתות גלובליות נוצריות שהן מעבר לעם מסוים או לכנסייה מסוימת. זהו מאבק בין הנצרות של הברית החדשה לבין הנצרות של הברית הישנה, או בניסוח אחר: בין הנצרות של ישו לנצרות של יהוה.

ברור שמבחינה אידיאלית, הנצרות אמורה להכיל את הברית הישנה והברית החדשה גם יחד. בפועל, יש בה קונפליקט תמידי בין שני היסודות האלה. הנאורות, והשמאל שמגלם את ערכיה, הם בעיקרו של דבר נצרות בלי תנ"ך – כלומר ניסיון לנקות את הנצרות מהיסודות ההיסטוריים הארכאיים שמקורם בברית הישנה, ולזקק את היסוד האוניברסלי של החסד והאהבה המגולם בבשורה של ישו. אבל כתגובת נגד, צומחות שוב ושוב צורות של נצרות שמעמידות במרכז דווקא את יהוה צבאות, האל הזועם והלוחם של הברית הישנה. זוהי בטח אינה יהדות – אין שום זיקה בין התיאולוגיה הזאת לבין התלמוד וההלכה. זו גם אינה נצרות "יהודית יותר" – היא עשויה להיות דווקא יותר אנטישמית. זוהי נצרות תנ"כית יותר, או יהווית יותר. זהו אותו שסע שמפלג למשל את החברה האמריקאית – בין הנצרות האוניברסלית שמייצג אובמה לבין הנצרות של חגורת התנ"ך האוונגליסטית.

לקונפליקט יש ביטויים מפתיעים. התקשורת מדווחת על כתובות נאצה נגד ישו, אבל מתעלמת מהתהליך הנגדי: השנאה הגוברת בקרב "החילונים" אוהבי ישו כלפי יהוה. השנאה הזאת מתגלמת בצורה מוחשית בדף השטנה "יהוה" בפייסבוק, שהוא דף נוצרי-גנוסטי מובהק המוקדש לביזוי אלוהי הברית הישנה.

בכל מקרה, פולחן יהוה אינו שונה מפולחן ישו רק מבחינת המושא, כמו מסדרים של שני קדושים נוצרים. זאת גם צורת התכוונות אחרת לטקסט. כאשר מעריציו של ישו קוראים את התנ"ך, הם מבקשים לחדור מבעד לרובד המילולי אלא הרובד הסמלי שעומד מאחוריו – אל עיר האלוהים או ירושלים של מעלה. מעריציו של יהוה, לעומת זאת, מקדשים את המובן המילולי של הטקסט. האל באמת זועם. ישראל היא באמת ישראל. וירושלים היא באמת ירושלים.

לכן, במערך הגלובלי הנוכחי, הציונות משחקת תפקיד מרכזי בתוך התיאולוגיה הזאת. אפשר לומר שהציונות הצליחה מעל ומעבר למה שאפשר לשער: היא לא שינתה רק את עם ישראל, אלא שינתה את העולם. היא הפכה לכנסייה עולמית. עם זאת צריך לזכור שהציונות היא רק מרכיב במערך הנוצרי-יהווי. לאלוהים יש יחס מיוחד לעם ישראל, אבל הוא שולט בכל העולם.

בסופו של דבר, יתכן שהציונות היא מין גידול פרא של פולחן יהוה הנוצרי. כי יש כאן נוצרים שלא רק אוהבים את אדוני צבאות, אלא ממש שונאים את ישו. ואת זה יש נוצרים שמתקשים קצת להבין.

Athanasius-Kirche-egyptian_YHWE

וראו גם:

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

חינוכו של המין האנושי

הליברל: קווים לדמותו

טסטריה: קווים לגבריות בעידן הפוסט-תעשייתי

26 בדצמבר 2012

תהל פרוש

1. טסטריה

מילה המתארת תופעה פסיכו-סוציו-אקונומית שבה הבחנתי בשנים האחרונות. היא נוצרה מהמילה טסטיס (אשכים) המחליפה את היסטרה (רחם) במילה היסטריה. הפירוש שלה כפי שאני ממשיגה אותו הוא טראומה גברית מרובדת וממושכת שמקורה בהתנסויות במערך הקונקרטי והסימבולי של קוואזי-אובייקטים: נשים, כסף וחומר ככלל. טראומה זאת מקבלת ביטוי חזק בקשרים עם נשים ומול נשים. הסימפטומים של הטסטריים כוללים מלנכוליה, דיסוציאציה במישור הפסיכו-פיזי בעת ולאחר מפגש עם נשים (או גברים) מעוררות-תשוקה, חרדה בעקבות התנסויות דיפוזיות של האני ומאיבוד הגברי אל הנשי, התקפי פאניקה ואגרסיה במצבים של קבלת החלטות, תופעות אובססיביות-קומפולסיביות סביב חפצים ואינאונות. במצבים קיצוניים יכולה הטסטריה להביא לדיכאון והתאבדות.

longo1

2. המאוים בתוך מונית שירות

חברי עומר סיפר לי לפני יומיים על נסיעה לילית במונית שירות מלוד לתל אביב, שנקלע בה לחברת שמונה נערים ונערות שיצאו להשתכר בתל אביב. מה שהיה מוזר בעיניו הוא שכולם שם היו מפורקים מבחינה מגדרית. היה שם טרנסוויסט צעיר, הומואים, לסביות ובי סקסואליות. הוא ידע את כל זה כי הם דיברו בחופשיות ביניהם, ההומואים ירדו על הלסביות והלסביות ירדו על ההומואיות, הטרנסוויסט דיבר על הניתוח שהיא הולכת לעשות בגרון וכיו"ב. הוא ירד מהמונית קצת מטולטל כי הוא שאל את עצמו אם מדובר בעולם מקביל שנקלע אליו או שזהו העולם כרגע והוא בעצמו העולם המקביל.

מהסיפור הקצר שסיפר לי ברור שהוא חווה חוויה על סף המוכר ההטרוסקסואלי שלו ושנבעה קודם כל מהעובדה שלא היה גבר במונית מלבדו, כפי שהוא מכיר גברים. דבר שני הוא שהחבורה הזאת יצאה מלוד, אחת מהערים הכי קשות בארץ מבחינה סוציואקונומית, ואת ההתפרקות המגדרית הם נשאו משם למרכז ולא ההיפך. הדבר הזה משך את תשומת הלב שלי מכיוון שזמן רב אני חושבת על הקשר בין המימד הסוציואקונומי וההתפרקות של המגדר.

מי שיסתובבו למשל ברמת אביב ג', או שיעלו לאוטובוסים ומוניות שירות בשכונות מבוססות בעיר תל אביב, לא יתקשו להבחין שנערים ונערות מצייתות לקוד מחמיר של מיניות ומגדר. אף אחד שם לא מעז לצאת מהסדר הנוקשה של הבסדריות מרופדת הכסף וטקסים של נורמליות; כל זה מתבטא בלבוש, בשפה, בסידור השיער. אם מישהו רוצה להיות הומו הוא ימתין לזמן של עד אחרי הצבא ואולי קצת יותר. השאלה אם המיניות הגברית, או המיניות במשטר הפטריאכלי, מתפרקת מהר יותר בלוד מאשר ברמת אביב פותחת פתח לחשיבה על מצב הגבריות ההטרוסקסואלית בתקופתנו.

לקשר בין המערך החומרי וקביעתו את המיניות והתפקיד המגדרי יש הדהודים תרבותיים. במדיה החברתית אפשר למשל למצוא את כריס קרוקר, מגה סטאר יוטיובי המחצין ומחליף זהויות מיניות בפומבי מאז 2007, ושהגיע מהשוליים העניים של החברה האמריקאית. ביפאן החלו לתעד ב-2009 את ה-Herbivore, גברים שכתוצאה מהמשבר הכלכלי החליטו להתפרק מהתפקיד המגדרי שלהם ולסגת מהמיניות. בספרות אפשר למצוא תיעוד עתיק של הקשר בין המיניות לחומר; שיקספיר כתב באופן ברור על התפרקות המגדר עם התפוררותו של סדר כלכלי-חברתי. במחזה כטוב בעיניכם, ברגע שרוזלינד עוזבת עם סיליה את העיר הפטריאכלית אל היער הפרוץ חסר החוקים, היא מתחילה לשחק עם המגדר. רוזלינד הופכת לגבר ואורלנדו מתאהב בה/בו.

longo4

אפשר לדמיין את מרחב העיר ומרחב היער של שקספיר כשם כללי למרחבים שמצייתים לקודים שונים, כמו למשל צפון תל אביב ולוד. במקום שבו הסדר החברתי והכלכלי התפורר, נשבר והתפרק יופיעו גם התפרקות של מיניות ותפקידי מגדר ותתחיל משחקיות. ואילו במקום שבו קיימת פסאודו יציבות כלכלית, כשהחומר מתחזה לקבוע או לפחות קיים, תישמר חוקיות מגדרית שמרנית.

במונית השירות מלוד לתל אביב אפשר היה לראות סימן לזה שבקסטות הנמוכות של החברה הישראלית אימצו מגדרים אולטרה משחקיים וקוויריים. בדרך כלשהי הנערים והנערות הללו פיתחו זכות סירוב ראשונה לפטריאכליות המגדרית.

3. תעלומת האוביקט המשתנה

התחלתי לחשוב על הגבר הטסטרי כי החלטתי להפסיק להתעלם משאלה נפוצה שנשים הטרוסקסואליות מתמודדות איתה ושנראית בערך ככה: לאן נעלמו כל הגברים? נהוג להתייחס לשאלה הזאת באופן שטחי בדרך כלל ולפטור אותה כקינה ריאקציונרית לאיזו גבריות אבודה שנעלמה לטובת מטרוסקסואליות ו"גבריות חדשה". אבל יחס כזה לשאלה הזאת מכסה ומסתיר את המציאות. במציאות נשים פוגשות בגברים אבל עדיין חשות שגברים לא קיימים. נשים צריכות לבטוח באינסטינקטים שלהם: הגברים נעלמו באמת אל סימפטומים טסטריים בלתי נשלטים, והנשים והגברים כאחד עסוקים בחיפוש אחריהם ולשווא.

התופעות הטסטריות משגשגות ופורחות בכל מקום שבו גדלים גברים ונשים על ברכיו של רעיון גבריות המבוסס על מערך חומרי ממוסד. מהו החומר של הגבר? כל קוואזי אוביקט אליו הוא נמצא ביחס ואליו יש לו קשר, החל מכסף וגאדג'טים וכלה בנשים וגברים. הקוואזי אוביקט כפי שאומר Michal Serres, מעצב את מי שנמצא איתו ביחסים, לא פחות ממה שהוא מעוצב על ידיו. מכיוון שכך, הקוואזי אוביקט גם תמיד יהיה קוואזי סוביקט. הגבר הטסטרי מצוי במבוכה קשה ביחס לקוואזי אוביקט. אם ניקח לדוגמה את הקוואזי אוביקט אשה – הגבר הטסטרי חש שהאוביקט השתלטה עליו, שהוא איבד לאוביקט את הקול שלו או שהוא בסכנת איבוד, שהוא עובד ומרצה את האוביקט ושעליו להגן על עצמו מפניה.

longo2

מקורן של התחושות הללו יכול להימצא כמובן בהסברים אנליטיים על המשבר האדיפלי וחרדת הסירוס, כלומר ביחס עם ואל האם. אבל אותי מעניינת השאלה איך קרה שגברים רבים כל כך לא מתמודדים עם הטראומה של המפגש עם האימהי (ואת הטראומה הכללית הזאת אני מוכנה לקבל כהנחה) ולאחריה המפגש עם הנשי. אני נוטה להאמין שהדבר קשור בשליטה וכי הטסטריה היא תופעה שמתקיימת כאשר השליטה בחומר מתערערת, וחמור מכך כאשר החומר משתנה או נעלם. באופן הזה, מרגע שנשים החלו להשתחרר מהשליטה הגברית וכך השליטה באשה-חומר התערערה, נוצר שבר ובתוכו התחילו תופעות טסטריות.

טסטריה היא פחד גברי מהתפרקות נפשית ומגדרית. היא הפחד מהומואיות, נשיות, דיפוזיה, מחוסר החלטיות. יותר מהכל היא הריאקציה להיעלמות החומר. נשים שפוגשות בגבר טסטרי חשות בשבריריות העודפת שלו, בזה שהוא זקוק להגנתן ולערסול הערך העצמי הפריך שלו. הן חשות כי אם לא תהיינה יציבות – לא תהיה יציבות בכלל. הן מתמודדות עם תשוקה שבירה ועם נתקים מהמציאות לטובת השלכות אינסופיות.

הגבר הטסטרי קיים בכל מקום שבו יש גבר המנסה לחיות חיים הטרונורמטיביים בזמן שאין מספיק חומר להטרונומטיביות. האמת היא שמעולם לא היה מספיק חומר להטרונורמטיביות, אבל כיום מכיוון שהשוליים החברתיים מתפשטים במהירות למרכז והסדר הכלכלי-חברתי מתערער, משבר הזהות של גברים טסטריים ניכר לעין. חלק מהם מנסים לתקן את עצמם באמצעות שפה פסיכולוגית אבל לפסיכולוגיה הקיימת אין שפה מספקת לתיאור השבר. הוא עמוק מנשוא: כשהחומר קובע תפקוד מגדרי והחומר מתחיל להשתנות, המיניות מתערערת ואיתה היחסים.

longo7

4. סוף הגבר, סוף האשה

רעיון השליטה בחומר עיצב את היחסים בין גברים לנשים מאז ומתמיד ואף כי הרעיון הזה יסודו באשליה, היו ועדיין קיימים מוסדות ומבנים שמחזקים אותו ומשווים לו תוקף מציאותי. בעשרים-שלושים השנים האחרונות אנחנו רואים תופעה מעניינת שקורית בשני מישורים לכאורה לא קשורים אחד לשני: מצד אחד המערכת הקפיטליסטית על יחסי הגבר-כסף שבה קורסת, ואילו מהצד השני מתקיימת התפרקות מגדרית שתופסת צורות שונות: קוויריות, פתיחת בנקי זרע וריבוי אימהות חד הוריות הם רק כמה דוגמאות לזה. באופן משלים, המדיה המיינסטרימית מנכסת את המיניות המפורקת והמשחקית שמתקיימת בשוליים החברתיים – אפשר לראות את זה קורה כמעט בכל ריאליטי – ובכך מזינה את המכונה הקפיטליסטית בדימויים וייצוגים חדשים שממשיכים לשרת אותה. ערעור ממושך כזה על יחסי החומר מייצר מצב פסיכולוגי ייחודי אצל הגבר – טסטריה.

עדויות לגבר הטסטרי קיימות בכל מקום. למשל, בכתיבה האינטנסיווית על המשבר של הגבריות. עשרות מיליוני תוצאות קיימות בחיפוש בגוגל אחרי הערך של male identity crisis. לפני שלושה חודשים יצא בארה"ב ברעש גדול מאוד ספר די טפשי של העיתונאית חנה רוזין בשם The End of Man. התזה שלה בספר היא שהגברים אינם מתאימים לכלכלה הנוכחית וסיימו את תפקידם המגדרי המסורתי לטובת הנשים, שמצליחות לעומתם לתפקד בפוסט אולטרה קפיטליזם בכל מישור שהוא: הן לומדות יותר, עובדות יותר, מולידות יותר (בלעדיהם), וככלל מתפקדות כגברים איפה שהם תפקדו פעם. העיתונאית הפמיניסטית לורי פני התחילה לחקור מה קורה לגברים בחודשים האחרונים ואף פיתחה שאלון לצורכי מחקר; ובמחקר שפורסם לא מזמן הראו כי גברים בגילאים 35-55 מתאבדים פי ארבעה יותר מנשים.

longo6

העדויות הללו אמנם תולות את המשבר של הגבר במשבר הכלכלי, אבל הן מגרדות את פני השטח במקרה הטוב. הסיבה לכך היא שהגבר תמיד היה במשבר מול הקוואזי אוביקטים שלו, מול החומר שהוא ביחסים איתו, אבל ככל שאשליית השליטה שלו נתמכה יותר מבחינה מוסדית ככה "נחסכה" ממנו ההתפרקות המינית והמגדרית שהיתה מנת חלקן של נשים מאז ומעולם. היעלמות רעיון הכסף, הביטחון שבבעלות וכיו"ב מביאים אותנו לרגע דרמטי בזמן שבו גברים מתחילים לדעת שאינם יודעים מה הם.

אם הטסטריה מתארת מצב נפשי של גברים שנמצאים ביחס לא פתור אל החומר, הרי שהיא אינה תופעה מהותנית, אלא מגדרית. היא מחלה פוליטית-כלכלית המתארת גם את מצבן הנפשי של נשים בתפקוד מגדרי גברי בתוך המערכת הקפיטליסטית של החומר. בשונה מאצל גברים, היא לא אורבת לנשים מלכתחילה, כי כפי שלוס אריגראי אמרה, האשה תמיד הוגדרה לעומת הגבר, כחסרה. כלומר, מעולם לא היה לה חומר ויחס גבר-חומר  – עד לכניסתה לתפקיד של גבר.

לכן הנשים צריכות להיזהר. אין שום סיבה לחוש גאווה כפי שחושבת רוזין למשל, על זה שנשים מחליקות לתפקידי גבר בזירה הפוליטית והכלכלית. לורי פני עשתה בזמנו קישור יפה בין הנתונים על נסיגת הגברים מהאקדמיה ומעולם העבודה ולבין תפיסתן של הנשים את הפוזיציות הללו. היא הראתה שבשנים הללו בדיוק חלה עלייה תלולה בהפרעות הנפש המאובחנות אצל נשים. אין ספק, המערכת הקפיטליסטית זקוקה לתפקוד-גבר שיפעיל אותה אבל לנשים אסור ליפול למקום שבו הסמפטומים הטסטריים אורבים. אולי נקודת המפגש החדשה בין מה שהוא לא גבר למה שאינה אשה תהיה בראש ובראשונה סירוב לקחת חלק במערכת הקפיטליסטית של החומר.

longo5

תודה לגיא הופמן שחשב איתי יחד על שם המחלה ולעומר שרביט שהצית את הפתיל.

דימויים: רוברט לונגו,  Men In The Cities, 1979. ותודה ליואב ויינפלד על בחירת הדימויים.

המיתולוגיה הקדושה של החביוניות: פרידה מטולקין

21 בדצמבר 2012

אצל אמא שלי באלבום התמונות יש תמונה שלי מתחילת כיתה ז'. אני נשען על קיר מפח ומביט במצלמה במבט גברי רציני, באור הרך של חודש נובמבר 90'. מה עובר לי בראש? אם לא הייתי יודע, אולי הייתי חושב שאני שקוע בפנטזיות בוסריות של גיל ההתבגרות המוקדם. אבל אני זוכר בדיוק על מה חשבתי כשאבא שלי צילם אותי אז: חשבתי על הקרב בנקרת הלם בין סרומאן לפרשי רוהאן. בדיוק הגעתי לזה, בכרך השני של "שר הטבעות". רציתי רק לחזור לאוטו, לראות מה יקרה. באותו זמן, למשל כשהייתי הולך מחוץ לישוב שגדלתי בו, הייתי שקוע באופן אובססיבי במין פנטזיה על התממשות העולם הטולקיני. התחילו לדבר אז הרבה על מציאות מדומה, ודמיינתי שהארץ התיכונה מתממשת בדיוק מוחלט, בלי שום פשרות. ממש חיכיתי שזה יקרה – להיות באמת שם.

מה שמדהים הוא באיזו מהירות הפנטזיה הזאת התממשה. ב-2001, כשיצא הסרט "אחוות הטבעת", משהו השתנה בעולם. לכן מי שלא קרא את טולקין לא הבין את הסרטים האלה. אמרו שזו אילוסטרציה לספר ולא הבינו שזה כל העניין. כל המכשפים, כל הצבאות של האורקים, הגמדים והאלפים חיכו למעשה במשך עשורים בתוך שטח ההפקר של הדמיון, עד לבנייתם של מחוללים גרפיים חזקים מספיק, שאיפשרו לייצר אותם בהמונים.

כבר לא הייתי אז ממש חובב טולקין, ובכל זאת, הייתי קרוב מספיק כדי להזדעזע. הפנטזיה התגשמה, בשני המובנים; היו כמובן מעריצים שהסתייגו מאי-הנאמנות למקור, אבל למעשה אי אפשר היה לצפות למשהו יותר מדויק מזה. אבל באותו רגע, העולם הזה נהרס במידה רבה. כל האפקט שיוצרת הקריאה בטולקין הוא הבנייה של אותו עולם דמיוני מפורט בתוך ראשו של הקורא המסור. הייתי משוכנע שכל זה נמצא רק אצלי: אני, The Yellow Elf. בין ילדי החקלאים המסוקסים שבחברתם גדלתי, היה רק ילד אחד, רועי, שקרא את שר הטבעות. הוא היה בפיגור של חצי כרך אחריי, ופעם אחת כשרבנו בהפסקה צעקתי לו "גולום נשך לפרודו את האצבע ונפל עם הטבעת לתוך הר האש", והוא צרח וסגר חזק חזק את האוזניים. בכל מקרה, גם הוא לא קרא "הסילמריליון"; לא הכרתי אף אחד שממש התמצא. אחר כך היה בוחן בסיסי שהייתי עושה לילדים שאמרו שהם קראו את טולקין: שאלתי אותם אם הם יודעים מי זה גלורפינדל. אי שם בכיתה ט', מצאתי אחד שזכר. וגם הוא, כמובן, נכשל במבחן השני: מי זה פינרוד פלגונד. היתה לי קסטה שהגיעה אליי איכשהו, עם השירים של שר הטבעות בתרגום אוריאל אופק, מולחנים בסגנון רוני ידידיה. אני עדיין מפזם לעצמי לפעמים: "גיל-גלד על בני לילית מלך… גם כוכבו הוא בנופלים / במורדור, ארץ הצללים".

ואז, ברגע אחד, העולם הפנימי הזה הפך לנחלת הכלל. כולם יצאו מההקרנה של "אחוות הטבעת", שותים פפסי קולה וזורקים איזו בדיחה וולגרית לחברה שלהם. כמו קן נמלים שנחפר בדחפור ונחשף לאור השמש, הארץ התיכונה שבדמיון נחשפה באלימות; יצירי הדמיון תעו בחוסר אונים בעולם הממשי. זה לא היה עניין של "מסחור" או של "הפיכה למיינסטרים"; זה היה משהו הרבה יותר מערער.

*

האם יש נשי-אורקים? גם זו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, מלבד משפט בסילמריליון: "כי האורקים חיו ורבו כמנהג ילדי אילובאטאר" (הסילמריליון, עמ' 49). היות ושאר ילדי אילובאטאר, בני האדם ובני-הלילית, פרים ורבים בדרך המקובלת של זכר ונקבה, סביר להניח שאכן קיימות נשי אורקים. (מתוך הערך "אורקים", "האנציקלופדיה של ארדה")

לפחות נגמלתי. אפשר לומר שנגמלתי. ועדיין, החיים שלי מאורגנים בנרטיבים של שר הטבעות. אין יצירה שהשפיעה עליי יותר, וגם לא תהיה. גם את המחאה החברתית חוויתי ככה, כמו שתיארתי כאן. הרעות בין פרודו לסאם היא מודל החברות המועדף עליי, ובכל פרידה בחיים אני לא יכול שלא לחשוב על אותו רגע בנמלים הלבנים, שבו פרודו עולה על הספינה וסאם מסתובב ושב הביתה. אני ממש מזלזל באותם מבקרי קולנוע שמעקמים את האף אל מול טולקין, ומדגישים באיסטניסיות שלא קראו אף אחד מהספרים. למשל נחמן אינגבר, שכתב בזמנו בטיימאאוט:

לו לפחות היה לעינוי הזה סוף. אבל הוא נמשך כ-3 שעות. ומה קורה בו בסך הכל? […] מין סרט מסע, שבו כל אפיזודה מפגישה אותנו עם זן חדש של יצורים תוקפניים, לפעמים מבחילים או מעצבנים. מצטרף אליהם מעין גשש או מורה דרך, דמות וירטואלית נודניקית ומעצבנת, האמורה לעניין את הצופים בקומיות שלה ובהיותה סכיזופרנית ובעלת מגוון תשוקות הנעות בין צורך בנקמה לבין רגשות אשמה, הומור ורשעות, מזוכיזם וסדיזם.

תגובות כאלה גורמות לכל מי שגדל על טולקין להיקרא אל הדגל ולהישבע אמונים לאחוות הטבעת. הן משחזרות את אותו יחס ארוגנטי של מבוגרים מעשיים כלפי עולם הפנטזיה. אלה אנשים שהדחיקו לגמרי את היסוד הפלאי מהעולם, שהשלימו עד הסוף את תהליך "הסרת הקסם" והשתעבדו לו לחלוטין. יש כמובן מסורת ארוכה של זלזול בטולקין, עוד מאז שספריו הראשונים התפרסמו. מבקרים בריטים הגדירו אז את "שר הטבעות" בתור "Faerie-land's answer to Conan the Barbarian" או "הכלאה של ריכרד וגנר עם פו הדב". אפילו הביוגרף של טולקין טען שיצירתו אינה שייכת ממש לעולם הספרות והאמנות, אלא "לקטגוריה של אנשים שמתעסקים בדגמים של רכבות בסככות הגינה שלהם".

אבל זה פספוס של הנקודה. טולקין הוא לא עניין שולי או ביזארי. למעשה, אותם מבקרים שחצנים הם כנראה הרבה יותר שוליים מחובבי טולקין – אחת התרבויות הגלובליות הרחבות והמשפיעות ביותר בעשורים האחרונים. הבעיה, אם כבר, היא שהיצירה הנאיבית של הפילולוג מאוקספורד הפכה במידה מסוימת למיתולוגיה של כוחות האופל. כיום היא מזוהה כמעט לגמרי עם "תרבות החנונים" – אותו מעמד גלובלי של גברים לבנים בעלי מקצועות חופשיים, לרוב בתחום הטכנולוגיה, שמחזיקים בהשקפת עולם ליברלית-שמרנית-מתונה אבל בעיקר אינסטרומנטלית ומטריאליסטית. אפשר להתעלם מזה, אבל זאת התרבות ההגמונית כיום בעולם. אם אפשר להמר על ספר שמרק צוקרברג, סטיב ג'ובס וסרגיי ברין גדלו עליו, זה כנראה שר הטבעות, ולא "הקפיטל" או "הדרך לשיעבוד".

הספר הזה מסביר די טוב את עולמם התרבותי. כעת נשאלת השאלה: כיצד מסתדרים אותם טיפוסים רציונלים, בחלקם הגדול אתאיסטים, עם העולם הפנטסטי של טולקין? ראיתי אתמול ששחר אילן, אותו אוונגליסט של החילוניות החרדופובית, גם הוא חובב שר הטבעות. מדוע אותם אתאיסטים חוכמולוגים ליברלים-בעיני-עצמם, שמביעים זלזול מופגן ועמוק כלפי "מפלצת הספגטי", "החבר הדמיוני" או כל כינוי אחר שנועד להביע זלזול בהשקפת עולמם של אנשים דתיים, מקדישים בו זמנית זמן רב כל כך לשינון שמות של אלפים ומכשפים? זאת כנראה דוגמא אולטימטיבית לצורה העדכנית של "כינון החילוניות", כהגדרתו של האנתרופולוג טלאל אסד. לפי אסד, מיד עם המהפכה התעשייתית והמדעית, צמחה המודעות המודעות ל"אבדן הקסם" של העולם. בכפוף לחוויה זו, צמחה עם המעבר למאה ה-19 חרושת נרחבת של ספרות דמיונית, שכוננה את האבחנה המודרנית בין "אמיתי" ל"בדיוני". ספרות זו עסקה לרוב בעבר הקדם-מודרני שתואר כמופלא ואפוף קסם, תוך הבדלתו מעולם ההווה האינסטרומנטלי והמדעי. הטקסט הפרה-מודרני הודר ממעמדו כאמת עובדתית, אך ספח לעצמו סוג מודרני של משמעות וקסם (enchantment, כספרות יפה מן העידן העתיק. אתאיסטים כמו שחר אילן אינם מודעים לכך ששר הטבעות ממלא מבחינתם אותו תפקיד שממלא התנ"ך בשביל מתנחלים באיתמר. ההבדל היחיד הוא שהתביעה של הטקסט לעובדתיות מושהה, והוא מוצב בקטגוריה אונטולוגית מודרנית של "מיתוס", וככה עוזר להם להגדיר עצמם כחילונים רציונלים.

ספרות הפנטזיה היא הגרסה של העשורים האחרונים לפרקטיקה הזאת של יצירת מיתוס. בשונה מהמיתוסים שנולדו במאה ה-19, למשל ברומנטיקה הגרמנית, היא לא לאומית (אף שהיא כמובן קשורה בשורשיה לשפה ולמיתולוגיה של צפון אירופה האנגלוסקסית). טולקין עלה על משהו: הוא גנב מהמיתולוגיה הנורדית ויצר ממנה מיתולוגיה בשביל העולם הטכנולוגי הגלובלי, הפוסט-לאומי – עולם שייוולד רק עשרות שנים מאוחר יותר. אבל לא רק זה. טולקין גם המציא גיבורים שיצרו הזדהות מוחלטת עם מעריציו העתידיים. שלא כמו וגנר, במרכז הספרים שלו לא עומדים לוחמים הרואים, אלא הוביטים – זוטונים שמנמנים. הפוזיציה של ההוביט זהה בדיוק לפוזיציה של החנון החביוני. גם הוא מרגיש שהוא חי בשולי העולם, מחוץ להתרחשויות, וטוב לו עם זה.

תהל כתבה לפני כמה ימים שב"ההוביט" אין נשים, "אלא אם מתייחסים לבילבו באגינס כאל אשה, וזה אפשרי". זה מצחיק, אך יש בכך משום חילול הקודש של מהות העולם הטולקיני: המיתולוגיה הקדושה של העולם-ללא-מין. קוראי טולקין לא רוצים שיכנסו להם נשים לסיפור. למעשה, כשפאראמיר התנשק עם איאווין על חומות מינאס טירית הייתי די נבוך. מבחינתי, גנדלף ואראגורן הגנו על עולם הילדות מפני פלישת העולם של המבוגרים, בדיוק מאותם עניינים מיותרים כמו מזמוזים ונשיקות על הפה. כשאני מתאר את זה ככה זה נשמע מצחיק, אבל ההגיון החביוני הזה מאוד מוצדק. העולם הטעון במיניות סטרייטית שבו אנו חיים כאנשים בוגרים הוא לא העולם שאליו אנחנו נולדים. זה עולם צבוע ומרושע שאנו נזרקים אליו, עולם שבו נגזר על הגבר להתנודד בין תפקיד האנס לתפקיד הלוזר (ושאף אחד לא יגיד לי שזה לא ככה). אי אפשר לטעון שאין יתרונות מסוימים בעולם כמו של טולקין, שבו כמעט כולם בתולים או לפחות לא מגלים שום עניין בנשים.

*

The great bulk of these novels are set in some sort of romanticised feudal society where good is battling against evil, the lower classes know their place and magic works. There are elves, dwarves, trolls, dragons, princes and princesses, wizards and, inevitably, those most maligned of fictional creatures, orcs, the despised proletariat of conservative fantasy.
John Newsinger, New Left Review

כך שהעולם ללא מין הוא לא הבעיה. אבל הוא חושף בעיה רחבה יותר שנוגעת לעולם של טולקין: מה אנשים בעצם עושים שם, בין מלחמה למלחמה? האם יש סוג כלשהו של חברה אזרחית גמדית או אלפית? לא נראה ככה, ואם יש אז רק בפלך, שהוא ממילא קצת מובלעת של בורגנות אנגלית כפרית (מישהו ב-Socialist Review תיאר את ההוביטים באכזריות מסוימת כ"קולאקים"). באותה סצנת הפלגה שבסוף הסרט בילבו לבוש בז'אקט מודרני נוסח המחצית השנייה של המאה ה-19. לעומת זאת ממזרח לנהר הברנדוין העולם הוא כאילו-פאודלי, ובעצם הוא מורכב רק ממחוות דרמטיות. האלפים הם מעין אצולת גזע (כמו שריאקציונרים במאה ה-19 תיארו את האצולה האירופית), אבל מי עובד בשביל האלפים?

אפשר לטעון שככה זה גם בקלוולה או בעלילות גלגמש. אבל יש הבדל עקרוני במבנה המיתולוגיה של טולקין, לעומת מיתולוגיות אמיתיות. בעוד המיתולוגיה של העמים העתיקים מגולמת כשירה, הגיבורים של טולקין חיים בתוך היסטוריה, היסטוריה במובן המודרני, עם אירועים ותאריכים. ההוביט ושר הטבעות מתארים את ההתרחשויות ברגע היסטורי מוגדר: מלחמת הטבעות שבסוף העידן השלישי. יותר מכך: אותה מלחמה מוצגת בבירור כמלחמה טוטאלית נוסח המאה ה-20 – צבאות ענקיים וגיוס המוני, עם כל הרצינות והקשקוש האידיאולוגי על ה-Last stand of the West. לכן זו היתממות להגיד שהעולם של טולקין הוא "עולם דמיוני טהור" שאי אפשר לשפוט אותו בקטגוריות של העולם שלנו.

בצד השני, לעומת זאת, יש רוע טהור, א-אנושי. מה האידאולוגיה של סאורון? רוע. מה החזון שלו לעולם שאחרי הנצחון? שעבוד. שום דבר מעבר לזה. ועם זאת, שוב – זה גם העולם המודרני. האורקים שהמציא טולקין הן מפלצות מודרניות לגמרי: צבא מודרני פונקציונלי והיררכי. לאורקים יש אפילו מספרים אישיים. בשום אפוס אין מפלצות כאלה – ומה שבאמת מפלצתי הוא שאלה בעצם בכלל לא מפלצות, אלא בני אדם משועבדים. אך כאשר תיגמר המלחמה, האם האורקים ייושבו בערים שנכבשו מגונדור? לא. לא קיימת בעיית הפליטים של האורקים. אורקים הם לא באמת יצורים חיים.

ברגעים מסוימים לאורך הטרילוגיה, נשמע קולם של שני אורקים מדברים אחד עם השני – למשל כאשר מרי ופיפין נשבים, או כשפרודו וסאם עומדים בשערי מורדור. לרגע הם נראים אנושיים, גם אם גסי רוח. אבל בדיוק ברגע הזה, טולקין הורג אותם. כי אנחנו לא אמורים לחשוב על האפשרות של שחרור האורקים. הם הרי עשויים מחומר פגום, ואפילו החכמים ביותר מביניהם מדברים בשפה משובשת. זה נגמר כמובן בג'נוסייד – כל מיליוני האורקים מתים כאשר הטבעת מותכת. אף אחד לא שואל לאן הם נעלמו. אין להם מקום על פני האדמה. פנטזיית השמדה נקייה.

זה, במידה רבה, מה שהופך את טולקין לממש מסוכן. כי מי ששוקע בעולם הזה מתרגל לעולם שהוא אמנם מופלא לחלוטין, אבל ביסודו זהה לחלוטין לעולם שלנו. אין בו שום זרות יסודית, כמו שחווים כשקוראים את האיליאדה. הסובייקטים שלו הם סובייקטים מערביים זעיר בורגניים. טולקין משכנע אותך שגם בעידן הפיאודלי, גם בעולם של דרקונים וגמדים, אתה היית קיים. אין שום סיבה שתשתנה.

*

לזכותו של טולקין ייאמר שהוא ידע להרוג את העולם הנורא שאותו הוא יצר. כידוע, ניצחנו את האורקים, אבל גם האלפים לא במצב כל כך טוב. הם עולים על הספינה, מהגרים לגן עדן, ומשאירים את העולם לבני האדם. וכך, כשמגיעים לסוף, חובה להיפרד מהארץ התיכונה, ולהסתכל סביב בעולם שבו אנו חיים. העידן הרביעי הוא עידן האדם. ככה אמר אלרונד, אז בנמלים הלבנים. או שמא היתה זו גלדריאל?

משפטים שהיפסטרים תל אביביים אומרים זה לזה בנוגע לבחירות בעודם לוגמים קפוצ'ינו עם חלב סויה דל

19 בדצמבר 2012

סקוט

חד"ש? התברגנו. אני מצביע דעם.

חד"ש? הסטליניסטים האלה?

חד"ש? אתה יודע שהם תומכים בטבח בסוריה?

חד"ש? אין להם אישה או מזרחי במקום ריאלי.

חד"שׁ? נראה עם מי הם יחתמו הסכם עודפים.

חד"ש? יש להם הסכם עודפים עם רע"ם-תע"ל. רוצה להכניס לכנסת את הנציג הבא של האחים המוסלמים?

אני מצביע חד"ש ומשכנע לפחות שני אנשים שאני מכיר להצביע לעבודה. חשוב ששלי תרסן את ביבי.

אם פוסלים את חנין זועבי אני לא מצביע בבחירות.

אני לא מצביע בבחירות.

אני מצביע לבן ארי. השיח הגזעני שלו מנכיח את האתגר הפלסטיני ואת אתגר הפליטים.

אני מצביע לבן ארי. לפני שיהיה כאן טוב צריך להיות ממש רע.

מרצ? יש לי חשבון איתם עוד מהגירוש של 92 (אז מה אם הייתי בכיתה ו').

מרצ? אין להם אף מזרחי ברשימה.

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני ושאלעזר שטרן הומופוב?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני, שאלעזר שטרן הומופוב ושמאיר שטרית יזם את המאגר הביומטרי?

לפיד? הוא בכלל לא חתיך.

ש"ס? אין מצב. אבל אולי אמסלם, הוא פאנקיסט.

ארץ חדשה? יהיה משעמם בלי רני בלייר בנחמה. אני גם חושב שבתור קולנוען הוא נכשל בגדול עם הסרטונים שלהם. בוא נגיד את זה ככה: אייזנשטיין זה לא.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, והתקווה לא תגיע מהפוליטיקה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, התקווה לא תגיע מהפוליטיקה ומוקד הכוח הגלובלי האמיתי כיום הוא צוויצר.

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

Computer says no: לא לפוליטיקה של רובוטים

11 בנובמבר 2012

מאיזושהי סיבה לא ברורה, מספרים וגרפים עושים רושם עז על שמאלנים. אולי זה נובע מרגשי נחיתות של בוגרי מדעי הרוח והחברה, או ממורשת "הסוציאליזם המדעי". אחרת, אין לי שום הסבר מה גרם להתלהבות סביב הפוסט האחרון בבלוג של אישתון, "המדריך למצביע השמאלני".

אישתון מבקש בפוסט הזה "לעקור את המחשבה הילדותית" על פיה טענות רציונליות יכולות לשנות את דעתם של אנשים המצביעים לימין. באמצעות סדרה מבהילה של גרפים, שאמורה כנראה להכות בהלם את הקוראים עד שיאבדו את יכולת השיפוט שלהם, הוא מציג בשורה חדשה: שמאלנות מדעית, המבוססת על "מדד האפקטיביות" לההצבעות של המפלגות השונות.

המסקנות שאליו מובילה המתודה הזאת הן לא כל כך מעניינות. אז יותר אפקטיבי להצביע עבודה ולא מרצ – ביג דיל. בכלל, המעמד המקודש שמעניק השמאל בשנים האחרונות להצעות חוק ול"פרלמנטריזם" הוא קצת תבוסתני, ומעיד על שכחה מסוימת מהי בעצם פוליטיקה. עם כל הכבוד לחברי כנסת חרוצים שעושים את העבודה שלהם, בשביל לנהל את מנגנוני המדינה באופן רציונלי אין צורך בדמוקרטיה. את זה יכולים לעשות גם בירוקרטים שימונו על ידי שליט אבסולוטי. במובן מסוים, נראה שזה מה שרבים בשמאל היו רוצים – רצון שמתבטא בפולחן של בג"צ, שהוא בעצם בירוקרטיה ממונית כזו.

אבל הרבה יותר משמעותית כאן המתודה עצמה של אישתון, שהיא לדעתי מסוכנת ואפילו מזעזעת. זה מתבטא בתשובתו לתגובה הראשונה לפוסט –

אם אתה מעוניין להציג נתונים (מדידים) סותרים, אני אשמח. אם אתה מעוניין להצביע על פי תחושת הבטן שלך, לבריאות. אבל אל תנסה לזרוק עלי את המילה "מדיד" כאיזו מילת גנאי, אתה נשמע לגמרי ימני כשאתה עושה את זה… זה מדע. זה עובד כבר כ-120 שנה. חוזים עם זה בחירות. מריצים עם זה פוליטיקאים. גורמים לאנשים לקנות מוצרים. זה עובד.

מה שמזעזע, זה שאישתון צודק. זה באמת עובד. השאלה מה נשאר מאיתנו אחר כך.

*

במהדורה האחרונה של "נתזים" הובא מאמר מ-Daily Beast  המתאר את האליטה החדשה שהצמיח שלטון אובמה. לטענת המחבר ג'ואל קוטקין, הנשיא הדמוקרטי אמנם שנוא על ברוני הנפט ובעלי הבנקים, אבל נתמך על ידי הברונים החדשים של עידן המידע – אלה שכולנו עובדים אצלם בחינם, ושמתמחים בהנדסת הנפש שלנו. אובמה הוא הנשיא של גוגל ופייסבוק: הוא הוכתר על ידי העולם שהם יצרו, והוא גם נבחר באמצעותם. מה זאת אומרת נבחר באמצעותם? מי שקרא קצת על הצורה שבה נוהל הקמפיין של אובמה ייווכח לדעת איזה שימוש מטורף נעשה בו ב-data mining ו- microtargeting. השמאל, בזכות זיקתו הטבעית לאקדמיה, הפך להיות כוח החלוץ באנליזה ומניפולציה של התנהגות אנושית, כפי שמתארת הכתבה הזאת ב-Slate. הקמפיינים של אובמה הסתמכו על עשרות מיליוני רישומי התנהגות שהיו שמורים במאגרים מסחריים של חברות שונות. כך הם הגיעו למשל למסקנה הזו –

The Analyst Institute’s centrality in the left’s research culture has enshrined the use of randomized field experiments as the best tool for measuring what actually moves voters. And the biggest conceptual contribution this body of experimental work has made is to cleanly separate what a voter does in election season into two discrete phases: choosing among candidates and deciding whether to vote. Experiments have shown that giving voters more information about candidates or issues or the stakes of the election does little to adjust their likelihood of casting a ballot. To budge a nonvoter out of complacency, campaigns have learned, they have to use psychological techniques focused on getting someone to do something he or she is not used to doing. There’s one set of tools for changing opinions, and another for modifying behavior.

מה זה אומר? זה אומר שהרבה מההחלטות שהתקבלו לכאורה על ידי אובמה לאורך הקמפיין התקבלו למעשה על ידי המחשב. אנשיו של אובמה, וכמובן אובמה עצמו, לא יכולים אפילו להסביר למה מלה כלשהי שחוזרת בנאום או תשדיר תעמולה מביאה לקלפי מצביעים בנבאדה; אבל הם פשוט עושים מה שהמחשב אומר להם. יש להניח שגם הבעות או תנועות יד מסוימות של אובמה הוכתבו על ידי המחשב, על סמך האלגוריתמים הגאוניים שהמציאו הגיקים של הדמוקרטים.

לזכותו של אובמה ייאמר שהוא לא לגמרי רובוט. הוא אדם קיים, שיש לו אפילו פגמים, ואיתו המהנדסים נאלצו לעבוד. מבחינת הגיקים, הם היו מעדיפים להמציא מועמד from scratch, כלומר למצוא מישהו שיתאים בדיוק לאידיאל שהמודלים שלהם פולטים. בבחירות הבאות, יש להניח שהם כבר יעשו את זה. בינתיים, גם הרפובליקנים ימציאו את הרובוטריק שלהם.

זה יהיה מאוד מסעיר. אבל זאת לא תהיה פוליטיקה. אנחנו, בני האדם, לא נבין אפילו מה קורה שם.

השימוש בכריית מידע, אופטימיזציה ו- microtargeting פולש עכשיו לכל תחום בחיים. כשעבדתי בעיתון, הופיע יום אחד איזה "מומחה אופטימיזציה" (SEO), שהסביר לנו מה צריך לעשות כדי להעלות את הכתבות שלנו בדירוג של גוגל ולהגדיל את הטראפיק. לטענתו, אין כאן על מה להתווכח – אלה דברים שעובדים, דברים שהוכחו ב-google analytics. כאשר אנשים מדברים על המודל החדש והמבטיח שיימצא לעיתונות דיגיטלית, כדאי לזכור שזה המודל – התאמה גוברת והולכת לציוויי הסטטיסטיקה. די מהר, כבר לא יהיה צריך עיתונאים. המחשב ידע למצוא בעצמו את התכנים שמביאים את הטראפיק.

ולא רק בעיתונות השוקעת. יש מחקרים שבודקים אילו מלים מגדילות סיכוי של מאמר להתקבל לכתב עת מדעי. הרבה כותבים מכניסים המלים האלה באופן שרירותי למאמר, גם אם הם בעצמם לא מבינים למה. באופן דומה, האוניברסיטאות מוּנחות היום על ידי אלגוריתמים שמבטיחים מקום גבוה בדירוגים הבינלאומיים. הדרוגים האלה עדיין הרבה פחות מורכבים מהאלגוריתמים של גוגל, ועם זאת גם הם מביאים את האוניברסיטאות ליישם מדיניות שרירותית – למשל להגדיל את מספר הסטודנטים הבינלאומיים, כי זה מה ש"דירוג שנחאי" אוהב. וכך האוניברסיטאות אולי מטפסות בדירוגים, אבל מבחינת הסטודנטים והמרצים בהן הן מתות.

חשוב להבהיר מה ההבדל בין התופעה החדשה הזו לבין "שיקולי רייטינג" או פופוליזם מהסוג המוכר. בצורה הקלאסית של פופוליזם, קובעי דעת קהל כיוונו את צעדיהם לפי מודל כלשהו של "האדם הפשוט" או של "המכנה המשותף הרחב ביותר", שנקבע לפי מוסכמות וקירובים. ככה המציא אלכס גלעדי את "מסעודה משדרות" – דמות מדומיינת שמצייגת את מה שנקרא פעם "ישראל השנייה". אבל בעידן האופטימיזציה, לא פונים לשום דמות. אין סובייקט שהמוצר אמור להתאים לו. זאת מכיוון שהמפרסמים או התועמלנים לא מסתפקים במסעודה, אלא רוצים למקסם ככל היותר את הצריכה והתפוקה. הם לא רוצים רק את מסעודה – הם רוצים גם אתכם. הסובייקט נקטע ונשבר לאוסף של נתונים, המתורגמים מצדם למקבץ של תכונות מוצר והחלטות.

אנחנו מאמינים למשל שאנחנו יודעים מה יפה בעינינו. אבל מדעני מחשב כבר יצרו אינספור סדרות של נתונים  כמו מרחק בין העיניים או הפרופורציות בין הפה למצח, ובאמצעות ניסויים חילצו תכונות יופי ששום יצור אנושי לא היה יכול לחזות. ברור, שגם מושאי האהבה והתשוקה שלנו עוברים במהירות את אותו פילוח ושבירה. גרסה בסיסית של השבירה הזאת מורגשת על ידי מי שנכנס לאתר היכרויות. סימון אוסף מסוים של תכונות רצויות ישיג מיד רשימה של משתמשים התואמים את התכונות האלה. אבל לא רק ששאר הטיפוסים האנושיים – אלה שחורגים למשל מהגובה, הגיל ואורך האיבר הרצוי – פשוט מושלכים מחוץ לתבנית; משתמשים מסוימים עשויים לעבור התאמת יתר לטיפוס האופטימלי, ולפתח בשיטתיות תכונות מסוימות (למשל שרירי חזה) עד לרמה מפלצתית. זוהי צורה עכשווית של איבוד צלם אנוש, שמתפשטת כבר כיום בקרבנו.

ויש גם משמעויות חמורות יותר. לפני שנתיים פירסם שי פוגלמן בהארץ כתבה מצמיתה על "הדיגיטציה של הרוע" שמתרחשת בשטחים. פוגלמן מביא סדרה של תיאורי זוועה של חקירות אלימות של פלסטינים שנערכו ברובן בחטמ"ר עציון. אך המדיניות החדשה לא הונחתה על ידי קצין סאדיסט כלשהו, אלא על ידי "מנה"ל" – תוכנה סטטיסטית שהוכנסה לשימוש בתחנות משטרה –

התוכנה, כפי שמתברר מדבריהם של אנשי משטרה, משקללת את כל פעולות השוטרים בתחנה על פי פרמטרים קבועים מראש. מטרתה, כפי שהוצהר במסמכי המשטרה, "יצירת כלי ניהולי, אפקטיבי, איכותי, יעיל, מוכוון בעיות, תוצאתי ואינטגרטיבי, שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע הערכה ארגונית אובייקטיבית" – על פי הסיסמה "מה שלא נמדד לא מנוהל, ומה שלא מנוהל לא ניתן לשיפור".

כל פעילות משטרתית מוזנת למערכת, שמסייעת לשוטרים בגיבוש מהלכי החקירה והתפקוד השוטף בתחנה. בסופו של יום המערכת גם נותנת להם ניקוד על הפעולות שנקטו, לפי הישגיהם […]. לאחר בדיקת המערכת ושקלול הציון שהיא נותנת לתחנות השונות, מתברר כי שני פקטורים הופכים את מעצרם של צעירים פלסטינים בחשד שיידו אבנים לאטרקטיבי ביותר, לפעמים הרבה יותר מטיפול בעבירות פליליות אחרות. לכידתם של זורקי אבנים מוגדרת על פי רוב "עבירת חשיפה", כלומר עבירה שלא הוגשה עליה תלונה במשטרה, ומעצר החשודים והודאתם הם תוצאה של עבודה יזומה מצד שוטרי התחנה.

וכך, כל טיפול בעבירת חשיפה מעניק לתחנה 4.2 אחוזים נוספים לציון. גם גילם הצעיר של הנחקרים שהודו באשמה מעניק לשוטרי תחנת חברון תוספת ציון, שיכולה להגיע בנסיבות מסוימות עד שבעה אחוזים. תוספת ציון, שיכולה להגיע עד 20 אחוז, תקבל התחנה אם יוגדרו המעצר והודאת החשוד כעמידה ביעד של המחוז – כפי שקורה בכמה מן האישומים הנדונים.

זה נשמע מגוחך לומר, אבל הרובוטים כבר שולטים בנו. הגוף שלנו והנשמה שלנו הם חומר גלם בידיהם. כמובן, יש גם מי שאחראים לזה: המהנדסים והמתכנתים, אותם טכנאים גיקים ששולחים את זרועותיהם עמוק יותר ויותר לתוך הנפש, התרבות והפוליטיקה שלנו. כתבתי לא מזמן שהעולם מתחיל רק עכשיו להבין מה המשמעות של שלטון החנונים. כדאי להבין במהירות, לפני שלא יישאר מי שיבין.

מיותר לציין שהכלכלה העולמית כבר נשלטת על ידי רובוטים. המסחר הממוחשב הוא בין הגורמים העיקריים לכך שמחזורי הבורסה כבר לא מובנים לאף אחד. במקום לשרת את האנושות, הם הפכו לישויות חוץ אנושיות שאותן האנושות משרתת, כאילו לטובתה. כפי שמתארת הכתבה הזאת, הקריסה הגדולה של הכלכלה העולמית עשויה להיגרם מכך שמחשב כלשהו ייצא משליטה ויגרור תגובת דומינו שלא ברא השטן.

אבל הדבר האחרון, האחרון שאנחנו צריכים זה לשעבד גם את הפוליטיקה לאלגוריתמים כאלה. יש כוחות שחותרים לכך שזה יקרה. אישתון הוא רק סימפטום. אבל המחשבה שחישוב מתמטי של הצבעות על סדרה כלשהי של חוקים – חישוב שאפילו לא מובן לרוב מי שקורא אותו, אבל אמור להתקבל כ"אמת מדעית" – מעידה רק לאיזה שפל, לאיזו רמה מכוערת של דה-הומניזציה ירדה התודעה הפוליטית בדור שלנו.

מי שלא הבין עד כאן על מה אני מדבר כנראה כבר לא יבין. החיים תחת הרובוט עשויים להיות לו נוחים. אבל לי נדמה שאחת המשימות המרכזיות של אנשים פוליטיים בקונסטלציה הנוכחית היא להציב גבולות לרובוטים, ולא להשתעבד להם. מבחינה מסוימת, זה חשוב יותר מההתנגדות לכל אידיאולוגיה פוליטית מוגדרת. מה שמונח על הכף הוא האנושיות עצמה. לא להיות רובוט, להיות אדם.

הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה

1 בנובמבר 2012

ברברה שורץ ואלכסנדר ברנר

תרגום מרוסית: האורח

תוך כדי שוטטות על מדרכות רומא נתקלנו בבית קפה, נכנסו לשתות אספרסו. בוקר נהדר, מצב רוח מעולה.

הברמן שאל:

– ומאיפה אתם? יש לכם מבטא כמו לחבר שלי מיוגוסלביה.

– לא – ענינו לו, – אנחנו מהאוקיינוס השקט.

הוא הופתע: מאיפה בדיוק?

-קשה לומר. אנחנו מתקדמים מאי לאי בשחייה.

הוא גיחך, הוא היה בלונדיני מתולתל עם תווי פנים חדות אבל חבש משקפיים עגולות.

– יש לך בית קפה טוב – אמרנו לו.

– זה לא בית קפה, זו גלריה לאמנות.

– ולמה יש כאן בר?

– זה פרויקט אמנותי שכזה.

– ומי עושה אותו?

– אני עושה אותו – השיב לנו, לא בלי חשיבות עצמית.

– באמת?!

– באמת. בית קפה יהיה פה רק חודש. ואז שוב גלריה רגילה.

– נהדר – השבנו.

– באמת מוצא חן בעיינכם? האמת שיש לנו תכנית לערבים: הופעות, מייצג, קריאת שירה…

– אה באמת! – התלהבנו – אנחנו גם מוזיקאים!

– ובכן – אמר והוציא דף כלשהו,- רוצים להופיע אצלנו?

– רוצים ועוד איך.

– אם כך אתם יכולים להופיע כבר מחר בשמונה בערב: שעה פנויה. בכלל הלוח שלנו די גמיש.

– מצוין – ענינו לו – נעים מאוד.

– ואתם צריכים משהו מסוים בשביל ההופעה? – התעניין הברמן.

– לא – ענינו לו – רק שולחן.

– שולחן יש לנו.

ובאמת היה שם עצם כלשהו שדמה במשהו לשולחן.

 

ביום שלמחרת בשעה שמונה בערב התייצבנו בקפה-גלריה. הברמן-אמן של אתמול ניגש אלינו.

– ובכל זאת, מאיפה אתם?

– אנחנו מאלבניה.

– חה חה חה- הוא צחק.

– אבל התחנכנו בסין – אמרנו, הוא המשיך לצחוק.

הקהל המשיך לגדול.

– ואתם מוזיקאים או אמנים?

– בכלל, יותר מהכול, אנחנו אוהבים לבשל פסטה. או יותר נכון, אנחנו אוהבים לאכול אותה – דייקנו.

האמן שוב גיחך.

– ואיזו מוסיקה תנגנו?

– אנחנו – מתופפים,- אמרנו.

הוא נכנע, הקהל בחן אותנו בחשדנות.

הכנו את השולחן שלנו. הנחנו אותו במקום הכי בולט לעין.

הקהל התיישב מאחורי השולחנות.

ההופעה החלה.

התחלנו לתופף על השולחן באגרופים, באותו זמן דחפנו את השולחן מלמטה עם הברכיים, בישיבה.

ישבנו מאחורי השולחן והכינו בו מכול הכיוונים – ידיים ורגליים.

תוך כדי כך התחלנו להתפשט, השולחן התנדנד מצד לצד, חושף ומסתיר לעיתים את הגוף שלנו.

התיפוף היה עתיק, קצבי, לעתים מופרע ושוב חוזר לקצב.

ישבנו מאחורי השולחן וכמעט שברנו אותו, אבל יותר מזה כמעט שברנו את האגרופים.

וכאן חירבנו. חירבנו לעצמינו ביד, ומרחנו את החרא על השולחן, ושוב תופפנו עליו.

השולחן כולו היה מלוכלך בחרא. זה כבר לא היה שולחן, זה היה כלי מוזיקלי מסוים כלשהו, או פשוט דבר, שממנו הפקנו צליל.

באותו זמן התחלנו לשיר. כל מיני שירים שאנו מכירים מהילדות. כל מיני שירים שונים ומשונים שעלו בדעתנו והתאימו לקצב.

היה הרבה חרא, שירים ומכות קצביות. היה חשיפת איברי מין. היה ריקוד.

נדמה היה שהקהל קפא במקומו. היו הרבה צופים, ועוד ועוד נכנסו מהרחוב, כנראה נמשכו לקצב.

בקפה גלריה היה חלון ראווה גדול, כך שמהרחוב אפשר היה לראות הכול. אנשים נכנסו והחלו מיד לצלם אותנו באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.

כשהבחנו בזה, הפנינו לכיוונם אמצע משולשת, שכמובן הייתה מרוחה בחרא. הכול מסביב כבר היה מרוח בחרא והסריח.

כמה אנשים החלו לעזוב בנחרצות את המקום.

האגרופים שלנו היו כבר אדומים וכואבים. החלטנו שדי, מפסיקים. התעייפנו מאוד. הכול היה מאוד אינטנסיבי. אינטנסיביות – זה הדבר הכי חשוב בחיים!

הצופים החלו לעזוב את בית הקפה. היה ריח חזק של חרא. החרא היה רך, קטיפתי ונמרח בקלות.

התנשמנו חזק, ובקושי נרגענו מהמעשה שלנו.

כאן ניגש אלינו הברמן – ההוא שהוא גם אמן.

– אתם חייבים לנקות כאן הכול – הוא אמר. – עוד חצי שעה יש כאן עוד הופעה.

למעשה הוא היה אחוז אמוק, הטיפוס הזה. לפלא, לפלא הפילוסופי של החוצפה שלנו פשוט לא היה לו כוח.

אותו הכוח שעשה אותו לאמן ידע אנשים טובים יותר ממנו עצמו.

– בטח, למה לא לנקות. – השבנו.

הוא הביא מגבים, סמרטוטים ודלי מים והתחלנו לנקות את ההפרשות שלנו, אבל הוא לא נרגע, הוא דחק בנו, כאן הרמנו עליו את הקול, אגב רק מעט, והוא עזב אותנו במנוחה.

ניקינו את החרא, לקחנו לעצמינו מהבר בקבוק יין אדום והתיישבנו מאחורי אחד השולחנות בחוץ. היה שם טיפוס אחד עם סיגר, שהסתכל עלינו כמו על משוגעים.

– אתה אספן? – שאלנו.

-כן, אספן.

ביקשנו ממנו שיתן לנו סיגר אם יש לו והוא הושיט לנו אחד בלי היסוס.

עכשיו עישנו את הסיגר ברוגע ושתינו יין. אבל הברמן-אמן סירב לעזוב אותנו בשקט. הוא החל לצעוק עלינו שנסתלק מיד. נדמה היה שרק עכשיו רושם מעשינו הותיר בו את חותמו.

נדמה שהוא סבר שהמעשים שלנו היוו עלבון המופנה נגדו אישית. הוא אפילו חטף מהפה שלנו את הסיגר.

האמת שאף פעם לא היינו מעשנים כבדים, טבק תמיד השפיע עלינו חזק מאוד.

בקיצור החלפנו איתו כמה דחיפות ויריקות קטנות כשלפתע כל הקהל התאסף סביבנו, ומישהו נתן לנו אגרוף חזק מאוד. כל קהל האינדבידואלים האלה הסריח מטיפשות ושנאה.

הם דחפו אותנו ונפלנו די חזק, כך קורה לעיתים.

אבל היה מגעיל לראות כמה הם שמחו על הדם שלנו. ואלה כולם היו אמנים, מעצבים, מבקרים, אוצרים וכו'.

הם שמחו מאוד, ואף אחד לא ניגש עם מפית, מחווה, או סתם מילה. להם יש תוכנית משלהם, דיספוזיציה משלהם.

וחשבנו לעצמינו: כן, הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה, כן; אלה החיים שלנו – ושתמיד יהיו הם במהופך לחיים האלה, שאתם רואים, אמנים.

אתם מאמינים בהצלחה, בקריירה – ואנחנו לא נעשה קריירה, אלא נשחק עם החרא שלנו ונתלהב.

אתם אוהבים להתקבץ ולהעמיד פנים בשביל להעריך אחד את השני ואנחנו נערוק ולא נכיר במעמד והבולשיט שלכם.

אתם קוראים ספרים בשביל להפיק מהם תועלת ולהתקדם ואנחנו קוראים אותם בשביל להתלהב ולהשתמש בהם כנשק.

אתם אוהבים את החיים היפים – ואנחנו מתבוננים עליהם בזוועה.

אתם חולמים לראות את השם שלכם במגזין – ואנו מקבלים בחילה רק מהמראה של המגזינים האלה.

אתם רוצים להירגע – אנחנו רוצים להשתגע.

אתם רוצים יצירה – אנחנו לא רוצים יצירה, אנחנו רוצים את החיים כיצירת אומנות.

אתם רוצים לחיות במקומות הכי יוקרתיים ולהיות בעלי נדל"ן – אנחנו שונאים רכוש, ולא מוצאים לעצמנו שום מקום.

אתם מכירים רק את בני-זמנכם – ואנחנו אוהבים את אלו שמתו מזמן.

אתם אוהבים מצליחנים – ואנחנו ההפך.

אתם אוהבים שטויות – אנחנו אוהבים חוכמה.

אתם חלק מהחברה הזאת – אנחנו לא.

אתם מפחדים – אנחנו שונאים פחד.

אתם אוהבים ורדים – אנחנו אוהבים את הקוצים שלהם.

כן, הכול נעשה הפוך!

דימוי: פול מקרתי, Complex Shit, 2008. ברן.

הקלפטומניה של האדם הלבן

12 בספטמבר 2012

אורטל בן דיין

"ואז את חתן השמחה
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא
מכניסים לבית הכנסת
וכותבים על לוח של עץ
בדבש מא' ועד ת'
את כל האותיות בדבש
ואומרים לו:
חביבי, לקק!
והיתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש
אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס"

כשנשאל יהושע סובול מהיכן הוא מכיר את הטקס המרוקאי הציורי המתואר בשירו "כפר טודרא" , ענה:

"בשנת 1976 ערכתי תחקיר לקראת כתיבת מחזה על שכבות המצוקה בישראל, ובמסגרתו ראיינתי אנשים רבים בעיירות פיתוח ובשכונות, ובין השאר גם בטירת הכרמל. באחד הראיונות אשה מרוקאית סיפרה לי את הסיפור, פחות או יותר במלים של השיר. אני זוכר אשה בשמלה כחולה"

שמה של האישה המרוקאית – שאת מילותיה הפך סובול לשיר עליו הוא חתום כמחברו – נמחק כלא היה ומה שנותר ממנו זו אישה מרוקאית גנרית. המרוקאית האלמונית וקהילתה לא זכו להנות מהרווחים הכלכליים והסימבוליים שגרף סובול מהשיר שהפך לנכס תרבותי מוערך בחברה הישראלית. אנחנו לא יודעים עליה דבר חוץ מהיותה אישה מרוקאית בשמלה כחולה.

דוגמא אקטואלית יותר לניכוס ומסחור תרבותי ניתן היה לראות על מסלולי התצוגה של בתי האופנה הגדולים, שהוצפו לאחרונה בכל מה שנתפס בתודעה המערבית כאותנטי, שורשי, אקזוטי ופראי. את קולקציות הקיץ הצבעוניות של מעצבי העל לקיץ 2012 מכנים אנשי תעשיית האופנה בשם "הטרנד השבטי" ואת האיקונוגרפיה והשפה הויזואלית בשם "הדפסים אפריקאיים". תעשיית האופנה והמעצבים מתייחסים לסמלים, לאמנויות ולאסתטיקות האפריקאיות המגוונות כאילו נפלו עליהם מהג'ונגל היישר לאולמות התצוגה.

המונח "הדפסים אפריקאיים" כבר מעורר שאלות. אחרי הכל, אפריקה היא מקום די גדול, ובמדינה אחת באפריקה קיימים בממוצע כ- 200 קבוצות אתניות, כך שלא ברור לאילו מהן ה"טרנד השבטי" מתייחס? מה סיכויו של הצרכן לדעת מה מקורו האמיתי של ההדפס בו עשה המעצב שימוש? מעבר לשאלת הקרדיט שהמעצבים לא נוטים לתת, הרידוד וההשטחה הברוטאלית שעושים בתי האופנה לשלל האמנויות שמוצאן ביבשת אפריקה מרוקנות מתוכן את היצירה האמנותית והמשמעויות החברתיות וההיסטוריות שלה. לא די בכך, הטרמינולוגיה השיווקית ממשיכה מסורת קולוניאליסטית ארוכה: מיתוגם של כל העמים הלא לבנים כ"שבטים" בניגוד לאומות ועמים – מילים השמורות לתיאורו של האדם הלבן.

התרבות המערבית האינדיבדואליסטית תופשת את היצירה האמנותית כקניינו של היוצר היחיד, האמן החד פעמי. התפישה היורוצנטרית עיוורת לעובדה שבמקומות אחרים בעולם מתקיימות מסורות אומנותיות ותרבותיות אחרות. בשונה מבמערב הן אינן מבוססות בהכרח על ה"יוצר היחיד" אלא על יצירה קהילתית משותפת ומתפתחת.

העובדה שיכולה להיות יצירה אחת שמאחוריה עומדת קהילה שלמה זרה לדרך בה תופש המערב אמנות ותרבות. זו תפישה ששמה את הדגש על הייחודיות והחד פעמיות של האינדיבידואל. בהתאם לתפישה הזאת, דיני הקניין הנהוגים במערכת המשפטית המערבית נועדו להגן על זכויות הקניין הרוחני והפרטי של האדם הלבן ולא במקרה מושגים כמו בעלות קהילתית משותפת או קניין תרבותי נעדרים ממנה.

הטיעונים שמשמיעים אמנים ויוצרים המואשמים בגניבה ועושק תרבותי, היא שליצירות אין יוצר מזוהה, ולכן הן לא כפופות לחוקי קניין רוחני וזכויות יוצרים. ואכן, מערכת המשפט המערבית מספקת הגנת זכויות יוצרים רק כאשר ליצירה יש יוצר מזוהה שחתום עליה. כך נוצר מצב אבסורדי בו בית אופנה או סופר יכולים בקלות לתבוע אדם שהעתיק מהם גזרה או טקסט והמערכת המשפטית תספק להם הגנה. קהילה, לעומת זאת, לא תוכל לתבוע סופר שהעתיק לספריו טקסטים אוראליים השייכים לקהילה או מעצב שעשה שימוש בהדפס ייחודי ומקורי השייך לקבוצה אתנית.

את פעולת הניכוס והמסחור מלווים בדרך כלל מונחים כמו "השראה" ו"השפעה" שנועדו לכבס ולהכשיר את השימוש הלא מורשה שעושים אמנים ויוצרים כשהם מעתיקים יצירות תרבותיות ללא מתן קרדיט, ללא הקשר, ותוך הפרה בוטה של זכויות קניין תרבותי.

תקדים משפטי חשוב בסוגיית הקניין התרבותי נוצר בפסק הדין מילפורורו נגד אינדופורן משנת 1995, בו קיבל בית המשפט האוסטרלי את התביעה הקולקטיבית שהגישו אמנים אבוריג'נים. הם תבעו סוחר שטיחים אוסטרלי שהעתיק יצירות אבורגי'ניות והשתמש בהם כדוגמאות למוצריו. הסוחר טען כי אין זכויות יוצרים על הדוגמאות משום שאינן רשומות על שמו של יוצר מסוים שניתן לאתרו. בית המשפט קבע כי דווקא יש יוצר ניתן לזיהוי והיוצר הזה הוא הקהילה. משמע, הקהילה האבוריג'ינית מחזיקה בבעלות משותפת על תוצרי התרבות שלה.

על אף ההישגים המועטים שנרשמו בזירה המשפטית, סוגיית הקניין התרבותי רחוקה מלהיות על סדר היום הציבורי. הלגיטימציה הציבורית והחברתית לגזל התרבותי נטועה עמוק בהבחנה המודרניסטית הקלאסית שעושה המערב בין אמנות לפולקלור. היוצרים הלא לבנים מובנים על ידי השיח המערבי כאנשי ביצוע טכני שמחוללים ארטיפקטים ללא שאר רוח, מחשבה או כשרון העומדים מאחוריהם, ולכן ל"תוצרים" שלהם אין ערך אמנותי. מי שניחנו ביכולת האלכימית להעלות את "התוצרים" הללו לדרגה של אמנות ויצירה גבוהה הם כמובן אמנים ויוצרים לבנים. יחסי הכוח הכלכליים-חברתייים מייצרים מצב בו תרבות ואמנות של אנשים שחורים ומיעוטים אתניים אינה קיימת אלא אם כן אמנים לבנים מכריזים שהיא קיימת, מנכסים אותה ומתווכים אותה לאנשים לבנים אחרים.

דוגמא קלאסית ממחוזותנו הוא השימוש שעשה בית האופנה הציוני המצליח והמיתולוגי "משכית" ביצירות האמנות של נשים תימניות. משכית היתה חברה ממשלתית שפעלה בישראל בין השנים 1954-1994, והיתה לבית האופנה הישראלי שזכה להכרה והערכה בינלאומית יותר מכל בית אופנה ישראלי אחר. המוצרים המוערכים שלו אף שימשו כמתנות רשמיות שמדינת ישראל העניקה לדיפלומטים וראשי מדינות.

משכית הפך את הרקמות התימניות הייחודיות למוצר הדגל שלו, תוך שהוא משווק את דגמיו בישראל ומחוצה לה כאופנה ישראלית "אותנטית". ההצלחה המסחררת של "משכית", שעד היום מוצריה נחשבים לפרטי אספנות יקרים, קשורה בעיקר להתלהבות האוריינטליסטית הבינ"ל מהרקמות התימניות הייחודיות. למרות שמוצר הדגל התימני קנה למשכית את שמה העולמי וגרף עבור בית האופנה רווחי עתק, המשיכו הנשים התימניות לקבל עבור יצירתן המקורית שכר זעום ללא מתן קרדיט. אחרי מלחמת ששת הימים הרחיבה משכית את מעגל הניצול והחלה להעסיק נשים בדואיות ופלסטיניות ולשלב את יצירתן בדגמיה. כמו התימניות, גם הנשים הפלסטיניות והבדואיות נושלו מהקרדיט כמו גם מהרווחים הכלכליים שרקמותיהן הניבו לבית האופנה. השימוש שעשתה משכית בנשים התימניות, הבדואיות והפלסטיניות לא היה שונה מהשימוש שעשתה המחלקה לתכשיטנות בבצלאל ביצירות הייחודיות והנדירות של הצורפים התימנים.

קהל היעד של משכית היו נשים אשכנזיות מבוססות והיא הקפידה להשתמש בדוגמניות לבנות כפניו של בית האופנה. האפשרות שנשים תימניות ידגמנו את פרי יצירתן לא עלתה על הדעת, כי נשים מזרחיות כהות עור בפרונט לא היו מאפשרות לקהל הלבן לקודד את הבגדים כעיצוב ישראלי ייחודי. הרי לא היה נדיר לראות באותה תקופה נשים תימניות לבושות בבגדים רקומים ברקמה תימנית, אך כשהנשים התימניות היו אלו שלבשו את יצירתן הן שימשו כמושא ללעג ונתפשו כנחשלות ופרימיטביות. כשאישה לבנה לבשה אותם היא העניקה לבגד את "מגע הקסם הלבן" – אותו תהליך אלכימי שהופך את הבגד מ"סתם פריט מסורתי" לפריט נחשק, יקר ואופנתי.

הניכוס והמסחור של התרבות של האחר תמיד מלווה בשיח "מיטיב". משכית הגדירה עצמה כחברה המספקת לעולים ולשכבות המצוקה תעסוקה ופרנסה תוך שהיא מסייעת לשימור תרבותי של "מלאכות המזרח". באופן דומה נוהגים בתי האופנה הגדולים הטוענים שהטרנד השבטי מיטיב עם אפריקה כי הוא "מביא למערב את אפריקה בהקשרים חיוביים". את הקלפטומניה התרבותית של האדם הלבן מלווה שיח פטרוני ומתנשא המכתיר אותו כעושה חסד גם כשהוא חוטא.

דימויים: בהתחלה – מגמות שבוע האופנה בניו יורק לאביב 2012. בסוף – יוסף יוסף, צורף תימני שעבד בשביל משכית (1960), ורות דיין עם מלכת היופי שרה טל, בוחנות בגד של משכית (1956). בין לבין – שני ציורים של מאירה שמש (מתוך התערוכה "אקספרסיוניזם עיראקי", 1996).