Archive for the ‘שירה’ Category

ה-בו בו בו

15 ביולי 2012

תהל פרוש

בו הכל רצפה משויפת שצוירה למרחקים ארוכים

בו קטורת משכנים מסולסלים מקומה ב' שכתבו על

מי שפותח את הדלת שיסגור אותה – שילמנו הרבה על האינטרקום!

לא סוגרת, לא סוגרת,  בו חור שחור שחור שח

אור לא סוגרת. אני מצמידה את הדלת לקיר עם אופניים קשורים בברזל

מלובן שנוגע בעור לעולם לא אסגור את הדלת לצלצול

צורמני של פתיחה אוטומטית נקישת קוד קוד קוד

בו החיים מסתובבים מסתערים מצליפים מחרידים בו לחיים

שעון חול מצלצלים, כל דקה ננשם שקל, שקל, בו אין

אבל האין מסוחרר עמוק משוטח לועג ערום רץ עד לחצר המשותפת

עץ בחבל יקשור יטפס יגיע ייגע יירד ירוץ בדלת הפתוחה שקל שקל

אין אין מה בו! בעד לאור המצויץ המופלא של ארץ ישראל

כל מה שבו מגוחך, בלתי אפשרי להיות בו בחום של 34 מעלות צלזיוס

מהן בכלל, קווי החשמל של האינטרקום החדש, קווי החשמל

של מוחי, שאין לו חדש-ישן, בטוח שזהו נצח. מה שיש בו

אי אפשר לתאר, הבו לי מילים נוספות, כאלה עם סכינים

מריחות שפכטל, חודדי אספלט, כאבי שרירים, נפילות מגבהים ואוכל.

הבו לי מילים חדשות לבו, בו, בו ל- בו, בו, בו הד תחתית באר

אבל איפה יש באר? הד תחתית הים, שאין בה הד ואין תחתית מקובלת

וזוהי הטרגדיה. צריכה לשמוע הד באר בנקוש הדלי על אחד מקירותיה

צריכה לצנוח אל ה-בו השחרחר לבנבן כמו סיכה שנפלה משיער

ונחבטה במדרכה ונדרכה מיד בסוליית נעל, שוכנת ליד מסטיק

אבק ואלף עצמים לשעבר, שמתו כבר, כמוה. אלא אם יד תרים אותה

אולי ידה של הקבצנית מרחוב בן יהודה שהולכת לים בכל יום בשבע בבוקר

ונכנסת ערומה למים, שוטפת בגדים במי מלח, נהפכת למלך ים זקן בשבע ועשרה בדיוק

ניתן לפספס את כל זה, במיצמוץ. אולי תגאל את הסיכה הזאת ממוות. בו-מוות

או בו-חיים או בובובו של החיים כולם מפכים בו. זו הצרה

מפכים מדי, צריך לשבת על כיסא ומפכים מראש עד כף רגל, צריך לכתוב ומפכים

צריך לתקן, צריך להכניס בני אדם שמצקצקים בלשונם והם מפכים עד

ולמרות זאת אני מפזרת עליהם מלח לארוחת צהריים. ואוכלת סלק. ואורז מלא.

פלא מושלם שכל אלה נכנסים בבטן, מטחנת אוכל קסומה שאין לה תחתית

גם בבוקר גם בלילה, פלא אציל. אבל אין בכל זה כדי להעיב על מה ש-בו. כמה שמזוהם

ובלי חן וחסר תבונה צריך להודות, מקשקש הלוך חזור הלוך חזור, אין אין אין

משקשק בקצב ברזילאי, וכשזה לא עוזר, אין איןאין אין איןאין! וכשזה לא עוזר

אופרטה כמו בבית האופרה בפראג, עלובה ומהדהדת בד אדום לבד אדום, איייייייייין!

הא-אייייייייייייין! הא-אין. אבל בו יש הכל, גחונים משייפים רצפות לוהבות, בו יש הכל

חיילים מסתכלים מלוכלך, בו יש רחוב ועוד רחוב וכל הרחובות שכבר אי אפשר לצעוד בהם. מ-נו-חה!

הרחובות העצובים שהיו שלנו ואז ברחו ומאז אנחנו רודפים אחריהם, יש בו את כל הרחובות.

 

ז'אן מישל בסקיאט, ללא כותרת

החייל והבהמה, הגופרית והקצפת

13 ביולי 2012

יעקוב ביטון  

1. מחשבות על הגנאלוגיה של המחאה החברתית

"חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג….אינם חיים של כבוד" (דורית בייניש)

ברחביה שוב מנסחים את ההומניזם, בית המשפט העליון – הבית שליד הבית,

הומה בשקדני השפה החדשים – שעתוק מלא של הדורות,

הפטפוט היהודי המזרח אירופאי עובר כביכול המרה

אין כמדומה זכר לעיירה המזוהמת והרכילות הנמוכה – מחלת הפה וצרעת הלשון

 עברה מן השטייטל אל  היכלות שיש נוצרי, האסתטיקה והמתודולוגיה מתאחדות

שם  כבר נידון עתיד גזע האדם החדש – על ראש גבעה כמובן.

 

2. גבול העונג המותר של האוראלי

אפשר ועדיף להתפרנס מן השפה, היהודים הבינו זאת היטב, ללא אדמה, גלות אחרי גלות

נשארה מולדת אחת – הלשון!

וככל שהיא ריקה תנועותיה מסועפות יותר, בנייניה ראוותניים

אחר כך יגיעו היהודים החדשים,  בגלימות ומגפיים שריח העור עוד חריף מהם

וירתמו את המופע הריק הזה לדהירה עמוקה אל המקום – אודיסיאה משלנו!

ארץ ישראל השלמה!

*

עם תום תקופת הסרדינים המבאישים של הלאומיות בשנות השבעים, והמעבר ההדרגתי אל סוכר סאונת השעשועים הנבובה של אמריקה,  מיצתה החברה הישראלית את כל האבולוציה שידועה למערב. מתח והרפיה, שכול וצחוק פרוע, החייל והבהמה, הגופרית והקצפת.

זו המתכונת והיא תישאר המבנה הנפשי של בני הארץ הזו, עד קץ פלאות.

אחרי החורבן שאיראן תמיט על ישראל במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שלה – תחזור תקופת העדנה של החיילים. הלהקות הצבאיות ישגשגו שוב, כל הקדושים בחאקי יחזרו עם הערווה הישועית שלהם להאיר את הרחובות הריקים של תל אביב.

אולי יירו בכמה משוררים בגב. ואפילו הילת שופטי העליון תחזור לקדמותה, לימים שבהם הסוציאליזם הישראלי  הדל עוד נהגה ברור על שפתי הפוסקים, גם אם בביתם מדברים שפה שנייה.

גם פריץ החלב המופקר ביותר יישמר בזוג מגפיים מצחינות.

השופטים ברחביה נחנקו מן החלב, אין הסבר אחר לשתיקתם נוכח אלימות השוטרים.

יש מי ששומר על היונקים,  רצה הגורל ועכשיו התהפכו היוצרות והיוצרים,

הקהל התחלף, בזרם המנושל – בני יונקים מהאליטה  הבדויה הגוועת, מכים אותם עכשיו בני הפועלים מן הדור הראשון, זוהי קארמה סוציולוגית מחליאה של עבדים המתעמרים בעבדים

ובזיקה ברורה לשואה המתמשכת הזו

נותרה השאלה אם כבר מת האדון מי עדיין קובע מה מותר?

מי שאחראי לניסוח המשוכלל של השיח – חייב את התנאים הדרושים לשבת ולכתוב

כמה עני ונלעג המשורר מול הפריץ החדש –  המשפטן.

אבדה התבוסה היהודית, שוקי הסוס המשטרתי מלהיבים את שופטי רחביה

הם חפצים  באותו שוט ישן בעוד האוכף כבר מעובד עור אדם.

3.  על השתיקה המתמדת : הערה מאוחרת לנשיאה פורשת

ובכן,  נשיאה קטנה , העיירה  החדשה – רחביה ובית התפילה שלה – בג"ץ,  תמיד הייתה מערכת הזימים המפותחת של הלוויתן.

היונק הימי הענק הזה "המדינה" שתפקידכם במקור היה לפקח על תנועותיו הארוכות ורבות הכוח הפך גופכם ולחם הפנים שלכם. קולכם החלוש והאגבי מול ההפרטה הפושעת של השלטון לדורותיו הפכה אתכם לשרתי  ממסד מלאים, שרתים קטנים, אשפי להג, והנה פיתולי השפה ומבני הדקדוק והמסדרונות הבדיוניים שהיא מאפשרת בלוליינותה  – הם כל פרי עמלכם,

התנועה הריקה והמדומה של השפה, שפת הממסד

שמשתם בו כאיבר  משלים ואורגני, האוקיינוס השלטוני הפך עולמכם שאתם ניזונים ממנו, פרי המבנה המשפטי המפותל והראוותני שיצרתם הוא הסוכר שרק אתם אוכלים ממנו,

ופרצופכם התמיד המום לאחר שנעשה עוול או נחשפת רעת  ה"ארץ" שנדמה שאינה ארצכם רק מזכירים את סמטאות רחביה ההומוגניות והמופרכות,  אשר במעמקיהן שומעים סיפור חריג  מ"החוץ"  וכבר מאשרים את הכחדתו שלא יזלוג למתחם הטהור חלילה.

מה שאת וחברייך בעליון עושים מזה שנים זה סינון כמויות מים עצומות, מזרקות מפוארות של תנועה ודקויות אוראליות רק כדי להכשיר את הבליעה.

הפלנקטון הוא שהופך את רחביה לרחביה, וכך תחיי לנצח, עוד אלף שנות שלטון נאור.

ומה שחשוב לך ולכל מנגנון שלטוני שהרי אין הפרדת רשויות, כל סכל מבין את אחדות הדברים בעולם – הוא היחסים עם הציבור, זה המחצב, זה המזון, והנה גם הקמתם ענף יהודי עצום חדש – יחסי ציבור לכל קרנף. אך הציבור בסוף יודע –

אתם חוקרים ומשפטנים מהוללים של המובן מאליו.

דימויים: ארנסט הקל

שחורלבן

18 באפריל 2012

יונתן יוֹבֵל

גם אני תוצר של מכונת הטראומה:

מכניסים ילדים, יוצאים אזרחים.

בגיל תשע הצטופפתי על ספסל עץ צר

עם עוד שלש מאות ילדים יהודים רועדים

באולם ההתעמלות של גימנסיה רחביה, ירושלים

מביט בבעתה שחורה-לבנה

בערמות של גופות של מה

שלא נראה בכלל כבני אדם, ודאי שלא בני עמי (אני

מכיר אותם, רואה אותם יום יום ברחובות

הם לא נראים כך)

טרטור המכונה, גדרות תיל, כלבים

והקאפו החינוכי

בשתיקה קפדנית

מאחורי גבי מתעסק במכונה

מחליף סרט

אחר סרט

אחר סרט.

"אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם"*

10 באפריל 2012

אישור הזמנה לקבוצת פייסבוק שפתח משורר הביאה אותנו, קבוצת יוצרות ויוצרים לעקבה. היצירה באה בעקבותינו. שירה שיתופית בשטף, שתף של שירה שיטפונית. ישבנו בחדר מלון, והתחלנו ללהג ביחד. זה לא מובן מאליו (הביחד החדש הזה). כי למדנו על כל המשוררים האירופאים הלבנים המתים שכתבו ומתו לבד ופתאום גם תקרית דיפלומטית בשדה החיטה של המילים.

הכתיבה לא היתה זקוקה לצבא. המבוכה השתלטה והשתיקה את מה שלא ניתן היה להביך ולהשתיק. הפנקס של עתידן-עתיקן עבד סיגריות נוספות מבלי שנצטרך להפעיל איזה שרת קפוא בערבות סיביר. הסיקסטיז רצו שנעשה מין חופשי, מאה עשרים ואחת מלחמות של הלב רצו שנכתוב ביחד, אז צאו החוצה ותנו לשתף. המהפכה מתחילה בתוך העצמי, אך דווקא שם נגלה את כולנו מקופלים כסרדינים בתוך שימורי שיר.

 

ג'יניוס פיש

הנפשות שלקחו חלק בצורה כזו או אחרת במחרוזת:

יעל בירנבאום

יערה כליף

מתי שמואלוף

נעם אדרי

אבנר עמית

נעמה בוצר

 בראשית

*

ארבעים דקות מהגבול

התרגשות נספגת בבייגלה

*

גבול חדש מדגדג להיפרץ.

דרך הערווה

מטוס על חוט

*

חתול בבטן | חתול נמר | חתול מגרגר | חתול גורי | חתול גרילה | חתול בוגר | חתול רבגוני | חתול בורגני | חתול נרגן | חתול גנרי | חתול רגיל

*

אמן סלע אדום

 

 

שמות

*

הן חצו את הגבול

צפורניים אוחזות ברגליים

ידיים בעיניים

רכובות כפיות על גלגשת

דלת נטרקה

והד חזר מגוף

להתריע

 

 

ויקרא

*

בכי קורס בגעגוע לשֵם

למה הוא הנמיך את הקול?

צליל זכרוני כמו סוכר בתה

הנני, אתה פה?

*

עצה | לישון ביחד ולנוח לבד

*

מיכליפיב עולה על הגב ונוגעת

כמו כלבלב שחזר מן הים

                   עם הגאוּת

חלבלבית ומשוגעת

נשימתה צדפות

*

יא חביבי, אור עינֵיך אלמוגים

*

העץ שחיבק אותך | שמח מאד | צמח מאד

*

חוף זהויות | להזות בו

הייה הזוויות | הייה הזוויות

*

הקטע של המזרח התיכון: תקריות דיפלומטיות.

נא לבוא בעירום רשמי בלבד

*

( "על אהבה בפיתה")
גם אתה כותב שירים
על אהבה
את שלך איבדת בחושה בסיני
אני את שלי בעקבה
מצאתי
הרווק הכי זוגי בתל-אביב
לוקח אותי לפלסטין טין טין
פותח לי את דלת ימין מין מין
מתי בפעם האחרונה פתחת את המנהרה
אוף, תשאיר את ביבי פעם אחת מחוץ לתמונה
יש לו את כל הגינונים
המגונים המשונים
של ג'נטלמן פולני
במכנסי ספנדקס
עם רווח בשיניים
בשני דינר קונה לי
את השקיעה בפיתה
אני אטרוף אותה על הסלעים
הוא ישחרר את השלייקעס
יש לך קצת טחינה על השפה העליונה
שר הבדואי בשפת הסימנים
אני עונה במרוקאית מדומה
נ נ נ ה  נ נ ה  א ב י ו נ ה

*

כל זאת ועוּד

 

 

במדבר

*

בעורק הירדני הראשי

משאית סוחבת סלע

*

אבן אבנים הכל אבן

*

בג'יפ שיחה על יצירה וכלכלה בישראל

"אין כאן שום הערכה לאסתטיקה"

בחוץ המדבר נפרס כמניפה קדמונית

*

דיונה אדומה | זקַן מנשק עין | אנחת כאב

*

באמצע ואדי ראם

שממה אל עד-אין-דור

מדברים על מלחמה עם איראן

*

תגיד לי, אתם מישראל? כן

תלאביב? כן

אני פלסטיני, מרמלה

הייתי קטן

ואז ביום אחד – פוף

                   ירדן.

תלאביב? טוב, טוב

תל אביב טוב

חיפה

טבריה

תלאביב? טוב, טוב מאד

הרבה תפוזים

       ים

                   ראיתי

*

אנא מעאכ

מן כל אלבי

יא פלסטין

 

 

דברים

*

לא מצאנו את הטנק | אבל המדוזות הסגולות

*

ישראליות בחמאם

הכי חו"ל בעולם

ישראליות באדים

עם סבון בלי בגדים

*

אוהב נעים בגב | אני והגבר הסורי-אפריקאי | כמו בן ואב

*

תודה ערבה

*

השבח לאֵם

 

סעיף שתיים ב"מות המחבר ותחיית המחבריםשל "שֶתֶףבית ליצירה שיטופית"



סולידריות עם גינתר גראס

5 באפריל 2012

לפני קצת יותר משבוע כתב כאן יהושע סימון בהתייחסות לתערוכה איראן, שבעידן הנוכחי שבו הזירה הפוליטית הפכה לבדיחה, "יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות". היו מי שפירשו את טענתו של סימון כשעשוע אינטלקטואלי, ואולי כקריאה חסרת אחריות לפוליטיזציה של האמנות. פרשת שירו האנטי-ישראלי של הסופר חתן פרס נובל גינתר גראס, "מה שחייב להיאמר", מוכיחה שוב שהאמת הפוליטית יכולה להיאמר היום כמעט רק בתוך הספירה האמנותית.

הבוקר, במאמר ב"הארץ", טוען תום שגב ששירו של גראס הוא לא אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, אלא פשוט "פאתטי". כרגיל במצבים כאלה, הוא מוצא לנכון לבקר את גראס על האיכות הספרותית של שירו, וממליץ לו לחזור לכתוב רומאנים. זאת דרך פשוטה למדי להגחיך טענה – להגיד שאין בה שום דבר חדש, ושהיא לא יותר מפליטת קולמוס של סופר דמנטי. אבל בעובדה שבכיר האינטלקטואלים הגרמנים תוקף את יחסה המתרפס של גרמניה כלפי הביריונות הישראלית יש הרבה מאוד חדש. כאחרון הפרשנים הביטחוניים, שגב ממליץ לגראס לשתוק, כי "כמו רוב קוראי העיתונים בעולם – אין לו שמץ של מושג על מה מדובר". לשיטתו, רק למאיר דגן ולמומחי המודיעין הישראלים מותר לדבר על המלחמה האפוקליפטית שעומדת בפתח.

נראה לי כמעט מיותר לציין שגראס צודק לגמרי, ברוב מוחלט של הטענות המושמעות בשירו, ובפרט בנוגע לקשר השתיקה בדבר מדיניות אספקת צוללות הגרעין של גרמניה לישראל. ככל שהאיום לתקוף את איראן נעשה מוחשי יותר, האספקה הפראית של צוללות גרעיניות מקיל לחיפה נראית יותר ויותר מופרעת. מי שרוצה לקרוא על צי הצוללות הגרעיניות של ישראל יכול למצוא לא מעט מידע כאן. אבל מאז שהועלה הטקסט הזה, המצב רק מחמיר. גרמניה של מרקל מצויה בריצת-אמוק (מושג חביב על הגרמנים) להעצמת יכולתה של ישראל להשמיד חלקים ניכרים מהעולם. כדאי להזכיר את הדברים שאמר עוזי ארד בריאיון ב-2009, שנוגעים לצוללות האלה באופן ישיר –

"… אם אתה רוצה שלא כל מלחמה גרעינית תסלים לגוג ומגוג אתה חייב לחשוב על הדברים הללו. ובנקודה מסוימת קורה לך מה שקורה לשנינו עכשיו. אנחנו חוצים את הקו מהעולם השפוי לעולם החצי הזוי של הבלתי ניתן לחשיבה. אבל כשהמצב הוא מצב גרעיני אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת ואם לא תחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה – אתה אבוד […]. לכאורה, מה הטעם בכך. מדוע לממש את האיום על האויב אחרי שההרתעה כשלה. אבל על פי דרור צריך לוודא שההרתעה תפעל, גם אם אתה עצמך הושמדת. הוא רואה בכך תרומה לתיקון עולם. כשאנחנו אומרים לא עוד יש בכך שלושה ציוויים: לא עוד יפילו בנו המונים, לא עוד נהיה חסרי מגן, לא עוד מי שיפגע בנו לא ייענש. במצב גרעיני, הציווי הראשון לא מובטח לנו. אויבנו עלולים להרוג בנו רבים. אבל עלינו להבטיח ששני הציוויים האחרים יתקיימו. לכך התכוון שמעון פרס כשאמר שאם איראן מאיימת להשמיד את ישראל, גם את איראן יש להרוס".

שר הביטחון הגרמני פגש לאחרונה את ברק ואמר שאחרי הפגישה "הוא נעשה מודאג יותר" – התבטאות נדירה בקנה מידה דיפלומטי, במיוחד כשמדובר ביחסי גרמניה-ישראל. ובכל זאת, הצוללת הגרעינית השישית כבר בדרך לחופינו. יש כאן, אם כן, ברית מאוד בלתי-קדושה בין מדינה המתאוששת עדיין מסימפטומים של מופרעות, למדינה הנעשית מופרעת יותר ויותר. כידוע, השיפוטים של גרמנים בנוגע לישראל נוטים לקרוס לכדי פסיכוזה. רק גרמנים יכולים להגיד בימינו אלה משפט כמו: "אני אנטי-לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפאשיזם". לכן, גם גרמנים פיקחים נעשים מבולבלים לגמרי כשמדובר על ישראל.

אנשי שמאל ישראלים, בפרט אלה המצויים על ציר תל אביב-ברלין, חייבים לדעתי לעמוד לצדו של גראס ולהגן עליו מפני מתקפת הצביעות וה-Schwärmerei של גרמנים פילו-ישראליים מגלגלי עיניים לשמיים. בד בבד, יש לשמור על המומנטום, להשאיר את נושא ה- U-Boot על סדר היום ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושא בגרמניה ובישראל. בכל הזדמנות של מפגשים תרבותיים, אקדמיים או מיניים בין גרמניה לישראל, חובה לדעתי להגיד לגרמנים באופן ברור: "תפסיקו למכור לברק ולליברמן צוללות להשמדת העולם! אתם לא מפצים בזה על שום עוול היסטורי, אלא מזרזים את התרחשותו של עוול אחר".

תגידו את זה ל-Linke, ותגידו את זה ל- Rechte. תגידו את זה לכולם. זה בדיוק סוג המאבקים שבו לקול הישראלי עשויה להיות אפקטיביות – הרבה יותר מחרם טוטאלי על ישראל, שהוא בעיניי ממש לא ריאלי ואפילו לא רצוי כשמדובר על גרמניה.

אגב, זה נכון גם לגבי ארה"ב. שלשום פירסם ראובן פדהצור נתונים מדהימים, על פיהם ארה"ב העבירה לישראל במשך השנים סיוע של 431 מיליארד שקל – סכום גדול יותר מזה שקיבלו 15 מדינות באירופה במסגרת תוכנית מרשל. יש מי שמנסים לשכנע את האמריקאים להחרים את ישראל – מבחינה צרכנית, אקדמית ותרבותית. נחמד מאוד לדבר בלי סוף על Pinkwashing – גם אני חושב לפעמים שגל אוחובסקי הוא נושא גורלי מבחינה אסטרטגית. אבל זה ילדותי.

הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות. האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך. לא בגלל מה שהם עושים בעיראק, אלא בגלל מה שהם עושים בישראל.

 במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל? בעידן של גירעון תקציבי, קמפיין כזה יכול גם להתחבר לכוחות פוליטיים ממשיים באמריקה.

זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים. התוצאה עשויה להיות דווקא שיתוק של הקמפיין נגד המיליטריזם הישראלי.

מה דעתכם להתחיל במשהו פשוט יותר, כמו "חיפה ללא צוללות"?

ולסיום: לחיי גינתר גראס! יוחזרו הצוללות לגרמניה!

[הדימויים מתוך הסרט "תוף הפח", פולקר שלנדורף 1979]

מלים: אם תרצו, לחן: בוב דילן

14 בפברואר 2012

יוסי ברטל

זה כשנה מתלהבים פעילי אם תרצו מהזמר והמשורר מתן קולנשר. ניתן לומר ללא הגזמה שהוא הפך לזמר החצר של התנועה, שבחודשים הבאים יקבע בית המשפט אם מותר לכנותה פשיסטית. ארז תדמור, גנב התחמושת הצה"לית ופעיל מרכזי באם תרצו, שיבח אותו באתר התנועה ותיאר את שיריו כ"מעוררי השראה ולא רק תסכול. שופעים במחאה אותנטית השואבת את כוחה ודימוייה מתרבות בת 3,000 שנים, ולא מעכשיוויזם פוסט-מודרני ריקני ויצרי". תדמור אף הציג את מועמדותו של קולנשר לפרס היצירה הציונית שחנכה לימור לבנת.

כחלק מקידום המכירות של ספר השירה שלו – כולל דיסק מצורף – התארח אותו טרובדור ציוני לפני כמה חודשים בטלויזיה החינוכית ושטח בקצרה את משנתו האמנותית והפוליטית. מה שתפס את תשומת ליבי והפתיע אותי, היא השפה המוזיקלית בה קולנשר משתמש: הדבר היחיד שמחבר את המוזיקה שלו לישראל או לציונות היא יהדותו של בוב דילן, שאמור להוות השראה למוזיקה שהיא לא יותר מרוק רך של חננות אשכנזים (סטרייטים) מרמת השרון. אין במוזיקה הזאת שום דבר ישראלי, שום מעבר הרמוני שמזוהה עם הזמר העברי הישן, אף נגיעה של מלודיה יהודית אשכנזית או ספרדית' וכמובן – הכי רחוק מהמזרח התיכון שאפשר. סתם ייבוא מאמריקה שעוכב לכמה שנים במכס. השירה של קולנשר גם לא נשמעת גברית או לוחמנית, ואף כוללת כמה קפיצות לגובה.

מה ש"ציוני" בשיר הזה הן המילים בעברית, שהן לא יותר מביקורת אנטי-ליברלית במיטב המסורת הפשיסטית האירופית. שלא כמו עמיר בניון או אריאל זילבר, שמזוהים פוליטית עם הימין אך פונים על אף מגבלות הצנזורה למאזינים מחוץ לגבולות הגטו הדתי-לאומי, קולנשר לא מנסה להביא את המוזיקה של חב"ד או קלקיליה לגל"צ, אלא מקבל את מגבלות הטעם המוזיקלי של פרברי תל-אביב.

לפני כמה ימים אמר גל אוחובסקי לרונן שובל, בראיון לוחמני שעליו נאלץ להתנצל אחר כך: "אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות, הכי נראה בחור מבית טוב, הכי נראה כזה נחמד שמאלני ואתה בדיוק ההפך מזה". אוחובסקי, שלמעשה מייצג את פלח האוכלוסייה אליו פונה אם תרצו, תיאר בדיוק את האסטרטגיה שלהם שרבים וטובים כבר כתבו עליה (ובראשם שלום בוגוסלבסקי).

הניסיון ליצור מראית עין של "לא שמאל ולא ימין", הצגה של חילוניות אשכנזית, חביבה ולא-ייצרית, הם מרכיבים חשובים בפוליטיקה של אם תרצו. לא בכדי מרכזת התנועה את פעילותה במרחב האקדמי והתרבותי – זה שאליו לא יכלו להכניס את עמדותיהם מבלי הכסות ה"תרבותית" והמרוסנת. הקליפ שהם הכינו לשיר "אני אחיך" של עומר בניון אולי העלה את הפופולריות שלהם בקרב קהל הבית המזרחי של תומכי הליכוד, אבל פיספס לחלוטין את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה התנועה: להגיע לליבם של מצביעי קדימה.

קולנשר פועל מוזיקלית כמו שאם תרצו פועלים פוליטית, והוא מודה בכך בראיון: "זה כיוון פופלרי, אנחנו מנסים להציג שירה עמוקה ונותנת תובנות (…) בצורה שאפשר להקשיב לה". האימוץ של מוזיקה רכה ונעימה בה אין לא יצר, לא גבריות מתפרצת ואף לא סימון אתני, נמצאת לכאורה בדיסוננס לפרויקטים תרבותיים של תנועות לאומניות ופאשיסטיות אחרות בעולם. אלה פנו לרוב להאדרה של כוח ואלימות ושימוש במוטיבים תרבותיים של מסורת לאומית מדומיינת. אבל בדיוק כמו ש"אם תרצו" לא תצא עדיין במצעדים צבאיים בחוצות העיר או להפגנות בעד הקמתו מחדש של בית המקדש, כך גם קולנשר לא מתכוון להתפרע בזמן הקרוב. הוא יודע שעל מנת לחלוק את התובנות העמוקות שלו עם החברים מרמת השרון (שממנה מגיע גם מנהיג התנועה, רונן שובל) – אלה שטעמם המוזיקלי והפוליטי דוחה קיצוניות שכזאת – הוא חייב להביא את הלחן מאמריקה, ממש כמו שהקמפיינים של אם תרצו ושאר ארגוני הימין החילוניים מיובאים מלב הממסד הנאו-קונסרבטיבי בארה"ב. לא מפתיע אם כן שהמוזיקה שמאמץ הארגון – שחלק ניכר מהפוליטיקה שלו מעוצב על ידי עולמם הרוחני של יהודים אמריקאים (ותורמים אוונגליסטים) – תפנה לתרבות המוזיקלית של מדינת האם כמקור השראה.

השאיפה של קולנשר להסתנן לאותו מיינסטרים מעורפל – זה שהפך לדבריו קורבן ל"טשטוש ליברלי" – מתמצת בהתנחמדות מוזיקלית, חסרת כל ייחוד או אמירה מקורית. אני כותב את כל זה בעיקר בגלל שחבל לי. פשיסטים שמרשים לעצמם להיות פאשיסטים יכולים לכתוב מוזיקה מעולה, חתרנית ומעוררת השראה. לעומת זאת, הניסיון להיות פשיסט בעור של בוב דילן פשוט יוצר חרא של מוזיקה, שלא מצליחה להיות יותר מקוריוז. אבל לכו תדעו עד כמה נמוך יכול להגיע טעמם המוזיקלי של מצביעי קדימה, שלא לדבר על טעמם הפוליטי.

מוזיקה פשיסטית מעוררת השראה

שובו של העתיד: הגירה, ג'וליאנו מר-חמיס, ומדיניות ההפרדה של השמאל

17 בינואר 2012

עודד נעמן

עברו שלוש וחצי שנים מאז שעזבתי, בקיץ 2008. עזבתי "רק ללימודים" אבל למעשה – אני מעז לומר היום – הרגשתי אז שאני עוזב כדי לשרוד. משהו אחז אותי בגרון, חנק אותי, והמשהו הזה היה כרוך כל כך בעצם החיים הישראליים שכדי לברוח ממנו הייתי צריך לברוח מישראל. ביני לביני הכחשתי שאני עומד בפני מאורע דרמטי. "זו תהיה לך הרפתקה נהדרת", אמרתי לעצמי, "זה יהיה כמו טיול ארוך". כשהתעצבתי קצת במסיבת הפרידה, יומיים לפני הטיסה, מיהרתי להזכיר לעצמי שהכל עובד לטובתי ושעלי להודות למזלי הטוב. אבל למרות מאמצי השכנוע לא הרגשתי כמי שעולה אל דוכן מנצחים. אם הרגשתי בר-מזל הרי זה משום שניתן לי היתר יציאה שלא ניתן לאחרים. ואם משהו באמת הבדיל אותי מאחרים היה זה חוסר האונים שלי. בעוד שבעיני רוב מכריי הלימודים בחוצלארץ נתפסו כמותרה, כהזדמנות נהדרת, כקרש קפיצה, בעיניי הלימודים היו הזדמנות אחרונה, קרש הצלה, הכרח. וכך, במקום לחוש שמחה וגאווה על שהצלחתי במקום שאחרים היו שמחים להצליח, חשתי חלש ועלוב מכולם מפני שלעומת חבריי וחברותיי, שכוחן היה במותניהן והחיים בישראל לא הביסו אותן, כוחותיי כמעט אפסו ואני נזקקתי לחסדיהם של מוסדות אקדמיים עשירים ומושחתים.

כן, הרבה יותר משרציתי ללמוד באמריקה רציתי לצאת מישראל. לא הקדשתי מחשבה לפרטי תכנית הלימודים שנרשמתי אליה או לחיים הצפויים לי במקום החדש. החיים החדשים שעמדו בפתח פיתו אותי על דרך השלילה; הם היו רק ניגוד מוחלט לחיי הישראליים. התיישבתי במטוס כלא-מאמין. אחרי כמה רגעים המטוס שעט במורד המסלול והרגשתי כאילו אור בוהק ואכזר הכה באישוניי כל משך חיי הבוגרים בישראל והנה, עוד רגע, אוכל סוף-סוף לעצום את עיניי וחושך מיוחל ומרגיע יציף את הכל. המראנו – "ניצלתי", אמרתי לעצמי בקול והילדה הקטנה שישבה במושב לצידי הסתכלה עליי כאילו השתגעתי.

היה היו כאן פעם שקמים,

חולות מסביב וגם נוף.

העיר תל אביב של אותם הימים

היתה בית בודד על החוף.

ויש לפעמים נערכו ישיבות

מתחת שקמים אז בצל,

וליד העצים צחקו הבנות

וענו בזמרה: "הי ילל".

("גן השקמים", יצחק יצחקי)

אנשים מהגרים כשהם לא יכולים עוד לתאר את עתידם במקום מגוריהם. לרוב רעב, מצוקה כלכלית, רדיפה פוליטית ואפלייה מביאים אנשים לצאת בחיפוש אחר עתיד. אבל גם דברים פחות חמורים, פחות נראים ופחות מפורשים עלולים לעשות את העתיד בלתי-אפשרי. מאז סופה של הציונות הליברלית, של "חלום השלום", אין עתיד בישראל. משמאל ומימין שוררת הסכמה רחבה: העתיד כאן בקושי מתקבל על הדעת (וכשהוא מתקבל על הדעת מיד מתברר שהיה כבר עדיף שלא יתקבל). העתיד הוא מותרה הניתנת רק לשוויצרים וניו-זילנדיות, שקיומם לא תלוי על בלימה. הישראלים אומרים תודה שהם עוד בחיים – מי מעז לחשוב על עתיד?

אחת הטענות החזקות ביותר של המחאה בקיץ היתה שלאזרחים ולאזרחיות בישראל מגיע עתיד בזכות ולא בחסד. מותר לבקש יותר מחיים, מותר להאמין בחיים טובים. לכן המחאה היתה מחיה כל-כך: משהעתיד נעשה אפשרי ההווה אינו לשווא. המאמצים של היום יכולים להוביל למשהו ראוי, בר-קיימא. לפני שלוש וחצי שנים, בקיץ, ברחתי מהמובן מאליו הישראלי: האמונה שאין כאן עתיד ושההווה הוא אשליה.

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

(רחל בלובשטיין)

עם שוך המחאה ובוא החורף כולם שוב מסכימים שההווה הוא כלי ריק והסוף הקרוב בלתי-נמנע. השאלה המפלגת היא רק 'מה יהיה הסוף?' או 'איך הכל ייגמר?'. יש כאלו, ממסדיות, שחושבות שהסוף יבוא מבחוץ – מאיראן, מאירופה, מהאסלאם, מפלשתין, מהגיס החמישי של הסמולנים – ויש כאלו, שמאלניות, שחושבות שהסוף יבוא מבפנים – מהפשיזם, מהגזענות, מהכיבוש והאפלייה. הדעות השונות מוליכות למחלוקות בוערות אודות השאלה כיצד יש לדחות את הקץ: להתקיף את איראן או לגונן על בית-המשפט העליון. אך כולן מסכימות שהקץ קרב בצעדי ענק. יוצאי דופן בוויכוח זה הם בני ובנות הימין המשיחי. אם לימין המשיחי יש כוח פוליטי לא-פרופורציונאלי לגודלו באוכלוסייה הרי זה משום שהימין המשיחי הוא אקטיבי בעוד ששאר הישראלים הם ריאקטיבים: שאר הישראלים מגיבים למה שנראה בעיניהם כסוף בלתי-נמנע הנכפה עליהם מבחוץ בעוד שהימין המשיחי יוזם את הסוף שהוא חפץ בו. הפחדים הישראליים הם ככלי בידיו של החזון היהודי-משיחי. אבל מדוע הישראלים משוכנעים שקיומם אינו מן-האפשר? מדוע החלפנו את השלום של שנות התשעים באפוקליפסה?

האמיני יום יבוא

טוב יהיה מבטיח לך

לחבק אותך אבוא

והכל אשיח לך.

(רפאל קלצ'קין)

אם יש סרט אחד שמקפל בתוכו את התודעה הישראלית של שני העשורים האחרונים הרי הוא "הילדים של ארנה", סרטם התעודי של ג'וליאנו מר-חמיס ודניאל דניאל. צפיתי לראשונה ב"ילדים של ארנה" שבוע לאחר הירצחו של מר-חמיס, באפריל האחרון, בהקרנה שנערכה באולם קטן באוניברסיטה שבה אני לומד. חלקו הראשון של הסרט מתרחש בתקופה שבין סוף שנות השמונים לאמצע שנות התשעים ומתאר את תיאטרון הילדים שהקימה אימו של ג'וליאנו, ארנה מר, במחנה הפליטים ג'נין, ושבו גם ג'וליאנו לימד והדריך עד מותה של ארנה. בחלקו השני של הסרט ג'וליאנו חוזר לג'נין בשנת 2002 אחרי שהוא מזהה בטלוויזיה גופת מחבל שביצע פיגוע בחדרה – אחד הילדים מהתיאטרון. ג'וליאנו מתעד את המפגש החוזר עם הילדים שבגרו והצטרפו למאבק האלים בישראל. הסרט נגמר עם מותו של אחד הילדים שבגרו, עלא, שהיה ממובילי המאבק החמוש בכוחות צה"ל בג'נין ב-2002. אחרי שהסרט יצא לאקרנים וזכה להצלחה גדולה, ג'וליאנו הקים מחדש את התיאטרון בג'נין. הוא קרא לו "תיאטרון החופש".

ג'וליאנו מר-חמיס נרצח ביריות אקדח באפריל 2011 בג'נין, ככל הנראה על-ידי פלשתיני. בגלל שנהוג לראות ב"ילדים של ארנה" תיאור של 'מציאות בלתי-אפשרית', הרצח של ג'וליאנו, אחרי ששב וניסה להגשים את החזון של אמו, סופר כפרק ההמשך של סרטו. "תיאטרון החופש" היה רק הצגה, מראית עין שנידונה להיחרב – האמת הנוראה שוב ניצחה את התקווה. אני חושב – וזאת רק על סמך צפייה בסרט ובכמה ראיונות ביוטיוב – שזו טעות לקרוא כך את הסרט והרצח של ג'וליאנו מר-חמיס.

בין שני חלקי הסרט – החלק הראשון שמתאר את התיאטרון של ארנה עד מותה באמצע שנות התשעים והחלק השני שמתאר את חזרתו של ג'וליאנו לג'נין אחרי מבצע "חומת מגן" ב-2002 – מפריד פער בן שש או שבע שנים שהסרט לא דן בו. בשנים אלו ג'וליאנו חזר לישראל וחי כישראלי מצליח – שחקן תיאטרון מוערך וגבר נחשק. זהו, נדמה לי, החלק האמצעי, החסר, של "הילדים של ארנה". חלקו הראשון של הסרט, החלק של ארנה, מתאר את אפשרותם של חיים הגונים בעולם מושחת; החלק האמצעי, שהסרט הס מלהזכיר, הוא החטא – ג'וליאנו נוטש את החיים ההגונים לטובת החיים הטובים; והחלק האחרון מתאר את העונש. והעונש הוא מוזר ואכזר: הילדים שגו'ליאנו לימד בתיאטרון של ארנה ונטש בנערותם יוצאים לרצוח את הישראלים שטובחים בהם, אלה המעניקים לג'וליאנו תהילה ושפע. כוחו יוצא-הדופן של הסרט, שגיבורו האמיתי על-פי קריאה זו הוא ג'וליאנו, טמון בעובדה שעל החטא של ג'וליאנו נענשים כולם – ישראלים ופלשתינים – חוץ מג'וליאנו. אך כמו אדיפוס שמנקר את עיניו כשהוא לומד על חטאיו – וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות אלטרנטיבית לרצח – גם ג'וליאנו ביקש לקחת חלק בחורבן שהמיט על אהוביו.

אני לא מתיימר להסביר את הרצח או להרכיב פרופיל פסיכולוגי של ג'וליאנו מר-חמיס. לא הכרתי את ג'וליאנו, לא את חבריו ולא את בני משפחתו. אסונם הוא שלהם ואין לי יכולת או זכות להעיר עליו. אך לאסון הזה היה כוח פומבי. אם נרצה ואם לא, גו'ליאנו מר-חמיס הוא סמל, ועל כוחו של הסמל אני מנסה לעמוד. רבים מיהרו למצוא בסיפורו של ג'וליאנו טרגדיה שמקורה בסכסוך בלתי-ניתן ליישוב בין זהותו הישראלית לזהותו הפלשתינית. מהבנה זו של 'המיתוס של ג'וליאנו' עולה שאת החורבן אפשר למנוע רק באמצעות הפרדה, שאסונו של ג'וליאנו טמון בהיותו בן-כלאיים ישראלי-פלשתיני שעבורו ההפרדה לא היתה מן-האפשר.

זוהי קריאה מוטעית ומסוכנת בדמות שג'וליאנו גילם בחייו ובמותו. הקריאה המחודשת ב"ילדים של ארנה" מציעה שאסונו של גו'ליאנו לא טמון בקיום המשותף של הפלשתיני והישראלי שבו, אלא באמונתו שחייו הם חיים של חטא ושאין כפרה מלבד המוות. ביסוד דמותו של ג'וליאנו נמצאת האמונה שהישראליוּת מהותה היא דיכוי הפלשתינים והפלשתיניוּת מהותה היא התנגדות לדיכוי הישראלי. משכך, החיים הישראליים עצמם הם עוול שיש לתקן. אם יש עתיד הרי הוא מושחת משום שהוא עתיד ישראלי.

הממסדיות הישראלית חולקת עם ג'וליאנו את האמונה שאין ישראל ללא כיבוש ואין ישראל עם כיבוש. הישראלים משקיעים יצירתיות, מרץ וזמן בתיאור סופה של ישראל יותר מכל ארגון אנטישמי. ממשלת ישראל מעלה לכותרות את חטאיה ומכריזה על עוונותיה יותר מכל ארגון זכויות אדם. בימים הראשונים של "עופרת יצוקה" העולם תמך בזכותה של ישראל לרצוח מאות אזרחים חפים מפשע, אך ישראל התעקשה להמשיך את המתקפה עד שהעולם כולו יגנה אותה. לפעמים היה נדמה שהגינוי העולמי היה המטרה האמיתית של המתקפה שנעדרה כל הגיון מבצעי. כך, כמו כדי להכעיס, ולמורת רוחם של "ידידיו" המבקשים להתגאות בו, הממסד הישראלי מדגים שוב ושוב את פגמיו המוסריים. זאת משום שכמו בסיפורו החבוי של ג'וליאנו, הישראלים מאמינים שלא העולם אלא הם מושחתים. מאחורי האמונה הישראלית העיקשת בקץ הבלתי-נמנע עומדת הערגה לכפרה. ה"איום הקיומי" על ישראל הוא נחמה קיומית של ישראל; האמונה בקץ היא תקווה לעונש.

והאמונה בחטא הקדמון באה לידי ביטוי גם ב'פוליטיקה' הישראלית. מובילי המאבק ב"שמאל הבוגדני" כמו גם מובילי המאבק ב"ממסד הפשיסטי" לא מצפים לנצח במאבקם. להיפך, ה'מאבק' הוא אורח חייהם, הוא מגדיר את גבולות 'הפוליטיקה'. כל מחנה מאמין שהמחנה הנגדי, הבלתי מנוצח, מפליל את כולנו ומביא עלינו בחטאיו את סופנו. אולי זו הסיבה שהמחאה בקיץ התנערה מה'פוליטי': הפוליטיקה הישראלית מאוששת את המצב הקיומי שבו איננו ראויים להווה הטוב ובקרוב נכה על חטא. רק תוך דחיית ה'פוליטי' והערגה לקץ יכלה המחאה להחזיר (גם אם לרגע) את האמונה בעתיד ואת החיים בהווה.

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

וּבְתֹם

שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

(רחל בלובשטיין)

משהתרגלתי לאורח חיי החדש בחו"ל, הבנתי אט-אט שלא השארתי מאחורי דבר. אנשים שראיתי ברחוב או בחצר האוניברסיטה נראו לי ככפילים של מכרים ומכרות מישראל. בלילה הייתי חולם על ירושלים ותל-אביב. המשכתי לקרוא ולכתוב בעברית. אמנם לא "הפכתי ימני", כמו שכמה ממכריי ניבאו לי, אך החיים הישראליים שחייתי בעברי ושאחריהם המשכתי לעקוב באינטרנט הפכו לעולם סודי שנשאתי עימי. כאן, רחוק מסוף-העולם של ישראל, יכולתי להתבונן בחיים שעזבתי. גיליתי – וזה בהחלט הרגיש כמו גילוי – שגם בישראל יש חיים. חיים שהייתי חלק מהם, שאפשר להתגעגע אליהם ושעל אסונם מותר להתעצב.

כשחייתי בישראל קור הלב והרשעות היומיומית של מוסדות השלטון הישראלי שכנעו אותי שאין כאן אלא חטא נורא ואיום שבעצם חיי בישראל אני נותן לו יד. היום אני חושב – וייתכן שזו מחשבה שברירית שתתנדף אם אחזור לחיות בישראל – שטעיתי. אמנם יש כאן רשעות וקור לב איומים ונוראיים שבמידה מסוימת אני לוקח בהן חלק, אך יש כאן עוד דברים, דברים טובים באמת. והדברים הללו – הדברים הישראליים הטובים – הם הדברים שבזכותם ומתוך הזדהות עימם הרישעות של מוסדות השלטון מותירה בי רושם עז כל-כך. זו ההזדהות עם החברה הישראלית שמטילה עלי אחריות לעוונותיה. לכן אני חושב שזו טעות להתקהל סביב הרישעות הישראלית על מנת להתנער מממנה. זו טעות לאפשר להתנגדות להגדיר את קהילתנו, לתת לעוולות של המשטר הישראלי לעצב את זהותנו.

ארשה לעצמי להיות בוטה יותר: אני מוצא מידה של אמת בדברי הטוקבקיסט שמציע לשמאלן לעבור לאירופה. אם הביקורת השמאלנית משמשת לזיכוי השמאלן מפשעי השלטון לא ברור מדוע יש לחזור ולהשמיע אותה. השמאלנית נשמעת כמי שחוזרת ומודיעה לאקסית שלה שזו היא שזרקה אותה. מדוע השמאלן נסער כל-כך מעוולות המשטר הישראלי ואדיש יחסית לעוולות המשטר הצפון-קוריאני, או הסנגלי, או כל משטר אחר? מה מבדיל את השמאל הישראלי מהשמאל העולמי? רק הזדהות עם הממסד הישראלי יכולה להסביר את עוצמת התגובה של השמאל. באותו אופן, אם הממסד הישראלי משוכנע כל-כך שמעשיו מוצדקים מדוע הוא מתעקש להתחמק מחקירה בכל מחיר ולהגביל בכוח את הביקורת עליו? אם ארגוני השמאל חושפים את מעשיה הראויים של ישראל, מדוע הישראליות הממסדיות חושבות שיש בכך נזק? רק הזדהות עם הביקורת השמאלית יכולה להסביר את עוצמת התגובה הממסדית לשמאל. לכן נראה לי שהממסד והשמאל נתמכים זה בזה ומקיימים זה את זה. ההצטדקות הממסדית כמו גם ההתבדלות של השמאל הם ביטויה העכשווי של משאלת המוות הישראלית.

הנה, אם כן, הלקח שלי מהמחאה בקיץ: אני תומך ולוקח חלק במאבק למען שלטון חוק ראוי בישראל ובפלשתין, אך המאבק הזה לא מגדיר את גבולות הקהילה שלי. 'שמאל' היא עמדתי הפוליטית, אבל אני אינני 'שמאלני'. הקהילה הישראלית שמתוכה ועימה אני נאבק קיימת בפני עצמה וקיומה מוצדק באופן שאינו תלוי בהצלחת המאבק בכיבוש ובאפלייה האתנית והדתית. דווקא החיבור בין המאבק בכיבוש לבין הזהות שלנו עושה את הכיבוש הכרחי לקיומנו כדיסידנטים ובכך מכשיל את המאבק בו. אם אנחנו רוצות להיפטר מהכיבוש ומהאתנוקרטיה הישראלית, עלינו להפסיק לראות בהם את היסוד המושחת של קיומנו. במקום לשאוף להתנער מהגנאי המוסרי שדבק בנו על החלק שאנחנו לוקחים ולוקחות בעוולות הממסד הישראלי, עלינו לשאת באשמה ולדעת שאף-על-פי-כן אנחנו ישראליות וקיומנו מוצדק.

דימויים: Islands למעין שטראוס (גלריה קו 16, תל אביב, 2006)

מסעותיי במגדל

30 בדצמבר 2011

תהל פרוש

1.

מגדל, מגדל

את עווית גורל

בפתח תקווה – אין.

בעד זכוכית מחוסמת

מכוערת, לקירותייך נשברים אנשים.

2.

לא מזמן יצאתי למסע. תחילתו בזה שקרן הפנסיה שלי המצויה תחת ניהולה של חברת מגדל היתה חייבת לי כסף ובכל זאת לא קיבלתי אותו. למען הדיוק אני חייבת להודות שלולא הייתי זקוקה לכסף שכלוא במגדל לא היה אכפת לי שיהיה תקוע שם לעד ושעדר מנהליה העבשים ישקיעו אותו ככל שתאבה נפשם. על כל פנים, לצערי, הייתי זקוקה לו. וכך, כמו גיבורה במיתולוגיה היוונית, שאינה רוצה לצאת למסע אבל האלים דוחפים אותה, יצאתי מחוץ לבית כדי לחזור כמה שיותר מהר. במקרה הזה חשוב לשים לב שבמקום אלים רבים הנחה אותי רק אל הכסף, אך זה לא שינה את העובדה שכמו באותן מיתולוגיות הזמן התארך, הדרכים התפתלו ומצאתי עצמי מול מפלצות מרובות ראשים.

מסעי עבר במקומות אנטי הומניים כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, לשכת התעסוקה ומגדל כמובן. וחוזר חלילה. בדיעבד אני חושבת שאחד הדברים שהתבררו לי מיד היה שרצוני העז שלא להיות במגע עם שום מוסד פיננסי, רצון שאותו מימשתי בדבקות עד כה, היה דחף בריא שאף שהוא גובל באלוזיה עצמית יש בו כדי לשמור על שפיות. כי מה שנוכח בעוצמה בבואי להתעסק עם פעמון הזכוכית של המוסדות הפיננסיים היה uncanny. אותה תחושה מתעתעת שבה המוכר והיומיומי נהפך לזר בהבלח פתאומי אחד. אותו מצב שבו לפתע נחשפת שכבת מציאות נוספת עזה יותר ממה שלכאורה עד כה נחשב למציאות.

אז מה קרה לי בהטרוטופיה הפיננסית? דבר ראשון, המרחבים הפיננסיים שהגעתי אליהם עיקרו אותי מסממנים אישיים. התרחשה בי רדוקציה רדיקלית ומהירה של הגוף לאוטומט מכאני שכל הווייתו מכוונת לכסף, וכל תפקודיו הם להוציא ולקבל מסמכים וכסף. אם אני זוכרת נכון הפעם הראשונה שבה הבחנתי באוטומאט שהפכתי אליו התרחשה דווקא במס הכנסה.

עמדתי במסדרון במצב הפיזי השכיח בזמנים כאלה, גרוני מכווץ, ליבי פועם במהירות, חזי מלא תחושות חרון וזעם מוכנים מראש. זוהי מין תחושה מעניינת שמשלבת רצון עז לצאת למלחמה ופוזיציה קורבנית. כך עמדתי שם מוכנה לזנק על פקידת שומה כשבחור צעיר נכנס בצעד גס והביט על שורת המשרדונים. הרגשתי מעוצבנת מנוכחותו הזכרית הששה אלי קרב, הייתי בטוחה שהוא רוצה לגזול לי את התור והקשחתי את פניי. לאחר שסקרנו זו את זה באיבה במשך כחצי דקה, הבנתי שמדובר בחברי הטוב אילן. לקח לו עוד כעשרים שניות ארוכות לזהות אותי. לבסוף נפל על צווארי בשמחה, אבל שנינו היינו תחת הרושם הטראומטי של הזיהוי המעוכב.

כל זה עורר בי פליאה וסימן לי את האפשרות שהתרבות מגלה ומסווה כל הזמן: שמופעל עלינו לחץ להיות חסרי סממנים אישיים ובו בזמן להאמין שאנחנו יצירה חד פעמית של הטבע. ובפער הזה נחשפה פעולתו של הדימוי ואיך הוא פועל על הנפש. כי במרחבים המדכאים של מגדל הפכתי בעל כורחי לדימוי עלוב, לקליפה של אלפי הנשים והגברים שהיו שם לפניי. ערכתי הצגה של מי שאיני עבור מי שאינם עבור איזו מטרה שמחוץ לשטח הפיננסי נקראת חיים. בהיכלי הכסף, כל פעולה וכל סיפור משרתים את מטרת הבסיס הזו, אבל גם היא, כלומר הם – החיים, נהפכים לדימוי שחוק.

3.

כל זה גס מגדל,

אני רוצה לעטוף אותך בפלסטיק שחור

לקשור אותך בשרשרת ברזל

לכסות אותך בבטון

לחפור לך בור. אני רוצה

לדרוך עלייך מגדל

לפצפץ אותך ככה

שלא יישאר ממך בדל

4.

מעניין אפילו יותר שהדימוי שהוכרחתי לתפקד לפיו בתוך מבוכיה הבירוקרטיים של מגדל משקף את הדימוי הגדול יותר שמגדל או כל מוסד פיננסי אחר צריכים לתפקד במסגרתו דימויה של ישראל בעולם ככלכלה פורחת. וכך הלאה, ישראל צריכה לתפקד ככלכלה משגשגת כדי לתמוך בדימוי של מרחב אחר, למשל קרן המטבע העולמית, שגם היא תומכת בדימוי אחר. כך זה ממשיך הלאה והלאה עד לאידיאולוגיה הקובעת את הדימוי וניזונה במעגל אינסופי, אקסטטי, מאישורו של הדימוי.

המבנה הרוטט הזה, נשען כולו על בני אדם ותלוי בתפקוד שלהם בתוכו. במקרה הזה, חלק מבני האדם משמשים את המוסד הפיננסי וחלקם מגיעים אליו כאזרחים או לקוחות אך כולם עובדים את אותו מנגנון. אגב, העובדים שנתקלתי בהם בשיטוטיי היו נחמדים או ניסו להיות נחמדים אף כי הם עובדים בלב המאפלייה. הם נראו לי מחוקים מאוד באורות ניאון ומשעות תסכול שנערם על ראשם מדי יום ממאות אנשים שיש להם בסופו של דבר ובזכות המחיקה פה אחד ודרישה אחת. אלה עובדים שלא היו בקיאים בסליל החוקים והתקנות של המוסד שהם מייצגים אותו ולא באשמתם זוהי בורות שיש לה יד מכוונת.

על כל פנים המערכת הדימויית רבת השכבות, שכולנו מקיימים אותה בקפידה, נחשפת באופן נפלא דווקא דרך החיסכון הפנסיוני. היא מורכבת קודם לכל מהנחות בסיס שכשפורטים אותן נראות מוזרות מאוד. כך, החיסכון הפנסיוני נשען על הרציונל לפיו בני אדם הם אינפנטיליים חסרי אחריות ולכן יש צורך להכריח אותם בחוק להפריש מדי חודש ממשכורתם לחיסכון לעת זיקנה. הרציונל הזה נסמך על רציונל נוסף לפיו אנשים מגיל מסוים אינם כשרים לעבודה בחברה, ויש צורך לגרום להם לחסוך לקראת זמן הבטלה הממושך הזה כדי שלא יפלו על המדינה לנטל. הרציונל האחרון מקבל חיזוק חברתי מכך שאנשים מגיל ארבעים באמת נחשבים מבוגרים בשוק העבודה שטוף האייג'יזם (גזענות על בסיס גיל) של היום. ייתכן שמדובר במעגל שוטה.

על כל פנים, שני הרציונלים הללו קורסים בקול תרועה אל מול המציאות העגומה. רוב רובם של העובדים שמפרישים כסף לחיסכון פנסיוני כיום חיים באוברדפט. משמעות הדבר היא שעליהם להשלים את ההכנסה שלהם באמצעות הלוואות מהבנקים בריביות שערורייתיות. בעצם אין בידנו מספיק כסף כדי להפריש לחיסכון הפנסיוני – ולכן החיסכון הזה הוא כל כולו הלוואה מהבנק שמי שנושא בנטל שלה הם אנחנו האזרחים.

וכך המדינה מייצרת את הדימוי הנחשק של כלכלה פועלת: למגדל ולחברות האחרות, הנשלטות על ידי בעלי הון טייקוניים יש כסף זמין לבצע השקעות בשוק המניות, להלוות כספים לחברים טייקונים ואף כוח למחוק להם חובות. הבנקים מתעשרים מריבית החובה או מלקיחת הלוואות לכיסוי ריבית החובה ועובדים בעלי חובות משועבדים יותר ויותר למקומות העבודה שלהם, ובאופן הזה מקיימים מלאי עובדיםעבדים שימשיכו להפריש כספים ולהניע את גלגלי המוסדות. גם משרד האוצר כותב בחוסר מודעות עצמית, שהנעת שוק ההון של ההימורים באמצעות הפקדת הפרשות הפנסיה אצל החברות הפנסיוניות, היא סיבה מרכזית לקיומו של אותו חיסכון.

הצורך של המדינה בחברות הביטוח הפנסיוני הפרטיות שבשליטת בעלי ההון מתבהר עוד יותר כשמבינים שהפנסיה, הכסף ששייך לעובד/ת, מוחזק כבן ערובה גם כשהאזרחית נעשית מובטלת ואינה מוצאת עבודה מכורח או בחירה. וכך, כדי להמשיך ולשמור את הכסף זמין כהשקעה בשוק ההון המסוכן מצד אחד, ומצד שני להכריח את העובדים, שכאמור מוחזקים כאינפנטילים חסרי אחריות, לחזור לשוק העבודה כמה שיותר מהר, נעשות עוולות בשני מישורים: הראשון הוא הקנס שמוטל על מי שמעוניין למשוך את "חסכונותיו" לפני גיל הפרישה בסך של 35% מהחסכונות. והשני הוא באי יידוע המובטל/ת בכך שלאחר שסיימה לקבל דמי אבטלה, יש לה זכות לתבוע כל שלושה חודשים שכר מינימום כפול שלוש. חברת הפנסיה כמובן שאינה מודיעה על כך, אבל המדינה משתפת פעולה – גם ביטוח לאומי אינו מודיע על כך. הכל כמובן לטובת תחזוק הדימוי באמצעות בעלי ההון ועל חשבון האזרח שצובר יתרת חובה בבנק.

עוולה נוספת שקשורה בצורך של המדינה במאגר מזומנים לתחזוק תדמיתה היא אופן שיחרורה של קרן הפנסיה עם גיל הפרישה. גם כאן המדינה מעדיפה להפקיר את האזרח ולתת לו קצבה זעומה מדי חודש במקום לפדות את הכסף שצבר בעמל. מכאן או משם, מגדל מייצרת רווחים פיקטיביים מכסף מדומיין שנכנס אליה מעובדים שנכפה עליהם לחסוך. החיסכון הפנסיוני כל כולו נועד לייצר את הדימוי של תנועה בגלגלי הכלכלה הישראלית כדי לקבל דירוגי אשראי טובים בבנק העולמי באמצעות טייקונים ישראלים שיוכלו למנף את עסקיהם בהלוואות ענק. דימוי על גבי דימוי, ייצוגים רב שכבתיים, מרובים, קשורים ואחוזים זה בזה ובוודאי שיש להם מרכז רב עוצמה כמו חור שחור, האידיאולוגיה. זו שבתהליך האיטי של התפוצצותה והתפשטותה הביאה אותנו עד הלום. הלחץ בחזי במס הכנסה, בביטוח לאומי, במגדל, היה לחץ מבני עצום. מבלי שיכולתי לתת לזה מלים התודעה שלי נדרשה להתאים עצמה לפיקציה. ואם לא רציתי להתאים את עצמי לא יכולתי לקבל אפשרות לזה.

5.

אני רוצה, מגדל, שתהיי לשעבר

אני רוצה שתיסחפי לים

שתעברי לאילת, שתקבלי על הראש

אני רוצה למשוך את הוני ממך מגדל

ולא לזכור ממך יותר

אלא שהוני שבוי בך

ומרפד את כיסיהם של בעלייךנכלולייך

ומבשם את אפם וחיכם בכל מיני הילולות

הו כן, תתמוטטי כבר לערימת הקלפים שאת

תתפוררי כבר מגדל. אל תנסי למצוא חן בעיניי!

6.

ולכן, ואפילו רק בגלל מבנה הדימויים הכלכלי, יש לבטל את מדינות הלאום.

מאבק המשוררות והבעתה מפני ה'אנחנו'

9 בדצמבר 2011

תהל פרוש

לא ניתן אלא להתאגד, לפעול יחד. זוהי האמת הפשוטה שלמדנו על גופנו בקיץ הזה. וכך יש לפתוח את התגובה לאורי הולנדר, שנבחר השבוע, כך התבשרנו, למנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה במקומו של רפי וייכרט. אותו הולנדר פרסם מאמר (16.11 בז'ורנל של מעריב) שבו תקף את איגוד המשוררות והמשוררים החדש, שקם לפני כחודשיים ושם לו למטרה להיאבק עבור מעמד השירה והמשורר/ת. הוא תיאר אותנו כ"חבורת גרפומנים" שניסחה "מניפסט עילג ונלעג ובו תבעה לשפר את מעמד השירה", המשיך בזה שכינה אותנו "איגוד טפילים פואטיים" ו"רימות" ולבסוף אף קינח בשאלה מדוע יש צורך במאבק בכלל.

הנה תיאור מצב קצר העונה לשאלה הנאיבית שלו: בזמן האחרון שלוש קרנות ומפעל הפיס הפסיקו לסייע להוצאת כתבי עת וספרי שירה. כבר עשורים פסטיבלים וכתבי עת אינם משלמים למשוררים כי אין להם מהיכן. לאחרונה נסגרו מספר כתבי עת ואחרים נאבקים על קיומם. ההוצאות הגדולות כמעט ולא מוציאות ספרי שירה. הוצאות ספרים אחרות עושקות משוררים ומבקשות מהם תשלום על הוצאת ספרם. אם יקבלו פרס, יקחו לפעמים את הכסף לכיסם. רשתות הספרים מניחות את ספרי השירה וכתבי העת לשירה בפינות אפלוליות. צריך לומר זאת בראש חוצות: תקציב התרבות בישראל מחפיר. 610 מיליון ש"ח, 0.2% מתקציב המדינה, אחוז קטן פי ארבעה מתקציב התרבות של מלטה או הונגריה למשל. לספרות מוקצבים כ-12 מיליון שקלים בשנה, כשני אחוז מאותו תקציב תרבות זעום. סכום שנתי זה כולל למשל גם מימון ספריות לעוורים ושלל תחומים נוספים. על עצמות הדג האלה עט כל עולם השירה, הספרות וגופים רבים אחרים.

איגוד המשוררות והמשוררים נועד לשנות את המצב הזה. אבל הולנדר, כך מתברר מטורו, סולד מהתאגדות. גם אם חלק מאבחנותיו נכונות, הרי שהוא יוצא נגד פעולה משותפת שבאה לסייע גם לו. הדבר דומה למצב שבו בכובעו האחר כעיתונאי, היה מתנגד לקיומו של מאבק עיתונאים בגלל שכתב נדל"ן אשר לא מוצא חן בעיניו חבר בו. ובמילים אחרות, ככל פוץ שובר התאגדות או שביתה, הולנדר נאחז באינדיבידואליזם הכוזב שלו ובעמדת עליונות מדומה כדי להצדיק עצמו.

Poetry slam

אני חשה צורך לפרק את הסלידה שלו מהתאגדות, מכיוון שהיא מייצגת קול רווח ועמוק בחברה, קול האחוז בעתה מפני ה'אנחנו'. כוונתי היא לפחד של היחיד לשפר את מצבו דרך פעולה עם אחרים, אימה שהקפיטליזם מטפח. הולנדר מראה היטב בטורו כי הבעתה מה'אנחנו' כרוכה בפחד מהתחככות עם בני אדם על כל שונותם זה מזו ופגמיהם. היחיד נאלץ לצאת מחדרונו הסטרילי, שבו ניתן לו לטפח דלוזיות נרקיסיסטיות באין מפריע, אל העולם, ולוותר על משהו לטובת הישגים משותפים. כפי שהדבר נכון בתחומים רבים אחרים, במקרה של מצב המשוררים והשירה אין ספק שיש צורך בפעולה דחופה של יציאה מהחדר.

פחדיו של הולנדר מהסתופפות עם בני אדם לשם התאגדות ניכרים גם בכך שתקף את שפתם של חברי האיגוד החדש. הוא ציטט מתוך עמוד הפייסבוק הפתוח של הקבוצה שלנו ובכך מצא הוכחה לכך שאיננו ראויים להיקרא משוררים ולהתאגד. כמורה נוקדן ללשון, הולנדר חושב שעברית חייבת לפעול על פי החוקים בתחילת המילון, אחרת אין זו שירה. הוא מייצג גישה מיושנת הרוצה לראות אמנות שנעשית על ידי אליטיסטים עבור קבוצה אליטיסטית המחזיקה את חוקי הלשון בכיס המשי שלה. בעיניו, המגדר חייב להיות יציב ומשוררים אף פעם לא יכולים להיות רעבות. אבל העולם משתנה כל העת וזז. השירה אינה מעוז שמרנות, טירת ניקוד בצורה בפני הבערות וההמונים, אלא להפך. היא המעבדה המתקדמת ביותר לניסויים בלשון ויכולה לכלול שפה שבורה וטראומטית כמו גם שפה משחקית נמוכה או גבוהה.

הולנדר מקעקע את הלגיטימיות של פעולת האיגוד בגלל איכות המשוררים, אבל איגוד המשוררים לא נועד כדי לקבוע אם אורי הולנדר או כל אדם אחר הוא משורר או גרפומן. הנה, אף כי זכור לי ששירתו של הולנדר הטילה עלי שיממון עז בפעם שנכפתה עלי כשישבתי במקרה בבית הקפה "סוכר", הרי שאני גם עומדת על זכותו להמשיך לעשות כן. מאבק המשוררים נועד לסייע גם לו כפי שמאבק התסריטאים נועד לסייע באמצעות חוק הקולנוע לכל תסריטאי. אמנם הולנדר מאשים אותנו בהיותנו "טפילים פואטיים", אבל במקרה שנצליח, הולנדר ודומיו יהיו לא רק טפילים פואטיים אלא גם טרמפיסטים על חשבון המסתכנים. שכן הם יתוגמלו על שיריהם סוף סוף, יוכלו להופיע ביותר פסטיבלים, יפרסמו ביותר כתבי עת עם יותר תפוצה, וישעממו בנוחות את קהל שומעיהם.

Poetry slam

חשוב להדגיש כי מטרתו של המאבק אינה רק להשיג עוד כמה שקלים לשירה; אנחנו רוצות ורוצים להפוך את מאבק המשוררים לחוד החנית של המאבק על התרבות בארץ הזו. לפעול לעיגון מעמד היוצר והתרבות בישראל. אנחנו רשאים גם לפתח אופטימיות ששינוי כזה אפשרי. האיגוד הצעיר שלנו שקיים רק כחודשיים, כבר הביא להישגים: תגמול המשוררים בפסטיבלים וכתבי עת נהפך לנושא מרכזי לאחר שהודחק שנים, ומשרד התרבות כבר חושב על דרכים חדשות לסייע לעולם השירה לאחר שכבר שכח ממנה.

הדרך לפנינו עוד רבה והולנדר עלול לפגוש בעוד רבות ורבים שלא יסמפט את שפתם או שירתם, אבל אני מזמינה אותו להצטרף למאבק שלנו על דמותה של התרבות הישראלית. בשבוע הבא, ב-15 בדצמבר, בבית העם ברוטשילד 69, אנחנו נערוך כנס חירום על מצב השירה. הוא יתחיל בשעה 17:00 בחוץ, בשדרות רוטשילד, היכן ששורות אוהלים עמדו במחאה כל הקיץ. אחר כך ניכנס פנימה להרצאות, להקראות שירה ומופעי שירה. זו תהיה הזדמנות נדירה של משוררות ומשוררים בעלי טעמים אסתטיים שונים ומקבוצות שונות להיפגש, למחות על כך שהשירה הושלכה לציפורני השוק החופשי ולהתחיל לגבש בסיס רחב לשינוי. אני מבטיחה לשמור להולנדר כיסא פלסטיק.

וראו גם:

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

נצח, נצח, נצח, אוטובוסים דו-מפרקיים

21 בספטמבר 2011

תהל פרוש

נורת נצח

אני אש ואני אש ואני אש:

שלום, נורת נצח

ראי את התקרה הזו – מנופצת

והשולחנות – ארוכים וסדוקים

מולם האנשים בעלי הפיות הארוכים האדומים

אומרים: הדיילות שלי, המוצר שלי,

המותג, המותג.

מה שמרקיב ביניהם אלה מלים

ומאכלים שיגרסו בשיני הבשר שלהם

וחשיבות עננית, מנוצנצת, שהם מפזרים כי האיש (איזה איש?)

אמר: באינטרנט יש אתר

ומוכרים בו את המותג, ומה שאני מנסה

לקדם, במצב של שיתוף פעולה, באתר הבית, באתר הבת

באתר שלעולם לא יהיה אלא

הו, נורת נצח

אינך בעצם כלום אלא מילה ומילה

את ליבי שנשבר ותוקן ונשבר

בזמן האוטובוסים, קו 25, קו 5,

קו 18, ובזמן מוניות השירות

ליד נהגים מחרפי דרך, מושכי אמונה

מקללים: רדי מטומטמת, אל תעלי בכלל פרה

בזמן בתי הקפה מול מחשבים בין עשרות אנשים

שעיניהם משוכות פנימה מחייכים לתהומות האלקטרוניקה

מרימים קול: הדיילות האלה, משופרות, זה סוג של משחק, משחק

מבקשים אם אפשר חשבון. נורת נצח

אנחנו מתים, אנחנו הד, שאריות אור מפיצוץ כוכבי

ואני רוצה להיכנע. עד מתי אוכל להחליט אם להילחם או להיכנע?

נצח, נצח, נצח, אוטובוסים דו-מפרקיים הם הצלחה?

ואנשים גרמיים? ומבטים תכולים שנאטמו בינקות?

כל לילה המיטה רטובה והכרים קרועים ובבר מגישים

המבורגר, סנדביץ' רוסטביף, סנדביץ' שניצל וטוסט משולשים

ובסוף מתבקשים ללכת – אבל איני רוצה לצאת, אני רוצה להישאר! לקרוע עוד

בלי בירה מחבית, בלי רטיות אהבה חבריות.


נירה כפיר עושה נסים

אני קוראת על הפסיכולוגית העושה נסים נירה כפיר

היא יודעת ויודעת

כמו שאתה יודע

עבור מי שצריך.

אנשים זקוקים שיאמרו להם מה לעשות בעולם.

לעתים הם שומעים למנכ"ל תאגיד או לראש מדינה

או לפסיכולוגית.

 

(אתיישב אצלה בנוחות חלקית.

היא תשאל למה הגעתי: את היסטרית?  

לא, לא, אני אומר, אני פשוט לא מאמינה. את מבינה, היינו בים, העיניים שלו הן

תכלת ובמים בלטה התכלת כל כך.

כן, היא תגיד, אז תכלת. אז מה.

אגיד לה: אני פוחדת שישנה את דעתו. הוא לא מעריץ אותי אני חושבת. אולי מעריץ

את הגוף שלי ואת השדיים שלי.

היא תאמר: את נרקסיסטית, כדאי שתדעי כבר עכשיו.

אני אומר: אולי תטפלי בי? אני רוצה להיות תינוקת.

היא תאמר: יש לי תוכנית מצוינת בשבילך.)

 

לא, הכדור הזה אינו מספיק

לא בגלל שאינו משפר תחושה

אלא כי אינו עונה

על הצורך הבסיסי

באדם שיודע. שיודע. שיודע.

אבל, אני חושבת שהיא תדע.

 

(אני אומר: אמא שלו סיפרה בדיחה:

אדם משתין במיטה כל לילה וחבריו מפנים אותו לפסיכולוג.

אחרי כמה זמן הם שמים לב לשינוי ושואלים אותו איך הוא מרגיש.

נהדר, הוא אומר.

אז הטיפול עזר, הם שואלים, הפסקת להשתין?

לא, הוא אומר, אבל עכשיו כבר לא אכפת לי.)

 

 

כן, אני נוטה להתקשר לנירה כפיר עושת הנס.

אגיע אליה בבגדיי הטובים כדי לומר:

כל מה שהגיע לעולם – נשאר.

אפילו הדרקונים לא נעלמו.

הנה, למשל אני סופרת בלי ספר.

יש לי חבר. אנחנו הולכים לים.

אין לי הסבר לכלום.


עכשיו צריך רק קצת חקלאות מינית