המוות בנזונה אדום שפתיים

תהל פרוש

החיים דפוקים ואין מה לעשות נגד זה כמעט כלום. חם כאן נורא, הרחובות לוהטים, האספלט נמס לתוך עצמו, בניינים קורסים ומתקלפים בגלל הלחות, ואנחנו דביקים, נדבקים לכל דבר, כמו אנשים פסיכים צוחקים אחד על השני ומלקקים גלידות באחוות מנוצחים ומדברים על התוכניות שלנו כשהמוות בנזונה אדום שפתיים בוהה בנו מקרוב וטועם הכל. שומע הכל.

*

לדוד שלי שמת קוראים אהרון. הוא היה ג'ינג'י והיו לו רווחים בין השיניים ועיניים כחולות בוערות, קול חם ורועם ותאוות חיים. זה היה דוד שלא היה ממש דוד, במשפחת פרוש שנמצאת בגן ערפל וצללים. כשנסעתי לשבעה דמיינתי איך אני מבקשת מבני הדודים שלי שיספרו לי מה הם יודעים על העבר שלו, כלומר על הבית שלו ושל אבא שלי, אחיו. אבל בני הדודים שלי לא ידעו כלום – אפילו עוד פחות ממני. הגעתי לשם כדי שיספרו לי אבל לא היה מה כי אהרון שתק כמו שאבא שותק. שותקים ושותקים. מה היה איום כל כך שלא ניתן לדבר אותו אני לא יודעת. אבל היה איום ובלתי ניתן לסיפור.

*

אבא שלי מופיע בתמונות שאני מוציאה מתוך המעטפות שדוד אהרון הטמין באלבומים. הוא הכניס עשרות תמונות של אבא שלי לשם. אבא נראה נער רציני ואז מופיע כבחור צעיר יפהפה ודק ומטורזן שמתגנדר בשפם דקיק ובמשקפיים אופנתיים. הוא בתוך חבורות של בני אדם שאין לי מושג מי הם ועומד לפעמים עם נערים אחרים ולבד. כשהבטנו בתמונות אני ואחי החלטנו שזה לא הוא. זה לא הוא אמרנו אחד לשני – לא יכול להיות – הוא דק מדי גבוה מדי נראה כמו שחקן יפה בסרט. הבלורית שלו גבוהה ושחורה ונופלת בגל מושלם על המצח שלו. זה לא יכול להיות הוא, הכל מלא הבטחה עבור גבר יפה כל כך, שיש לו טעם עדין כל כך. אני מסתכלת בתמונות ושואלת את עצמי מה השתבש.

*

סבא יחיאל היה מתאגרף וכדורגלן בפולין. סבתא רבקה היתה מאוהבת בו. הוא מת לפני שנולדתי כשאבא שלי היה בן 21. אבא שלי אומר שהוא מת בגלל שברון לב מהעבודה. הוא עלה לפה כשהיה בן 35 בשנות ה-30 של המאה הקודמת והתיישב בירושלים והתחתן כאן עם רבקה שבאה אחריו ובגלל זה לא מתה בשואה יחד עם שאר המשפחה שלה. הוא הקים כאן קואופרטיב לייצור נעליים עם עוד עשרים חברים והדבר הזה היה מרכז החיים שלו, אבא אומר שהוא עבד משבע בבוקר ועד הלילה. כל יום. הקואופרטיב הצליח איזה תקופה במלחמת העולם השנייה, כי אז הם מכרו המוני נעליים לבריטים, אבל אחר כך קרה משהו. החברים רבו או שלא רצו לעבוד והקואופרטיב התמוטט והלב של סבא יחיאל נשבר. הוא נעשה פקיד בכל מיני חברות ולא התאושש אף פעם. החיים אזלו ממנו. אבל לפני שמת באופן סופי הוא הספיק להיות גבר אלים בכל מיני אופנים שאין לי מושג עליהם ועברו בירושה לאבא שלי וממנו אלי.

*

אבא, העבודה שלך, אני חושבת שהיא הורגת אותך או שהרגה אותך. כשהייתי ילדה יצאת בכל בוקר מהבית בשעות לא סבירות והלב שלי דפק כששכבתי במיטה ורציתי להרוג את כולם ואת עצמי בגלל שנאלצת לקום מוקדם ולנסוע ולנסוע, ריחמתי עליך כי העיניים שלך הרגו אותך, הרכבת משקפיים מיוחדים, השמש סינוורה אותך ובלילה לא ראית כלום, ובכל זאת נסעת במין נאמנות כלבית למקום הזה, תמיד היית נאמן למקום העבודה שלך בכלביות הזאת. לא משנה איזה מקום עבודה זה, עשית חשבונות של רואה חשבון ומנהל חשבונות בכל מיני מקומות: פעם ב-הסנה שם היית מנכ"ל חברת ההשקעות ואז היא התמוטטה ונסגרה והופרטה והלב שלך נשבר, אחר כך ניסית להיות עצמאי והלכת לעבוד באיזה בנק פולני ואחר כך החלטת לחזור להיות שכיר והלכת לעבוד בכור שגם היא הופרטה ופוטרת ואז נסעת לאפריקה לעבוד בסולל בונה וחטפת התמוטטות עצבים בגלל הלריאם שנתנו לך כדי לחסן אותך מהמחלות של אפריקה. הלריאם לא עבד בכלל. התקשרת אלינו בוכה מאפריקה, אבוד וחלש וקטן. אמא שברה את הרגל, אני למדתי משפטים, צביקה היה איתה ודאג לה ואני דיברתי איתך בטלפון והרגעתי אותך. הכל בסדר אמרתי לך. אחר כך נהנית, רואים בתמונות שהיה לך טוב, היה לך חיוך קטן וסודי ליד האשה השחורה הגדולה שעמדה לימינך, וליד קטנוע שנסעת בו, וליד המון דגים שפתאום אכלת שם וכאן התנגדת להם בכל תוקף. אחר כך הסניף באפריקה נסגר וחזרת לכאן ונתנו לך לנהל איזו מחלקה בשיכון בינוי – שוב חברה של שרי אריסון, וכל הזמן היית במתח כי כל הזמן היו עבודות קשות לסגירת רבעון ואף פעם לא היתה הפוגה אף פעם לא היית מרוצה, ולא ידעתי כלום ממה שאתה עושה מלבד זה שיש לחץ ואתה לחוץ והכל לחוץ מאוד ומתנפח מאוד מרוב לחץ עד שיש סיכוי שיתפוצץ המקום ואיתו כל העולם. הלכת בעולם בתוך עולם שלא היה לי בו חלק וזה היה העולם היחיד שלך ואת כולך הכרת לאנשים זרים והשארת לי צדודית בשעות מאוחרות מול מסכי טלוויזיה שעם השנים נהפכו דקים וגדולים יותר דקים וגדולים יותר ועוד יותר. אבא. אבא. רציתי לעבוד איתך במשרד. שתיקח אותי למשרד. שתיקח אותי ביד לשם. שתיתן לי לעשות חשבונות. עשיתי חמש יחידות במתמטיקה וקיבלתי תשעים וחמש כדי להיות טובה בחשבון. אבל לא לקחת אותי אף פעם. למה לא קיבלת מאה? צחקת. אבל זה היה הצחוק היחידי שלנו. לא היה אחד נוסף. וכל זה היה נמשך ונמשך ככה חשבתי שיימשך עד שנמות אבל נעשית פתאום חולה ולא סתם חולה אלא סופני. וזה היה הסוף שלך. סוף העבודה. סוף הצדודית, תחילת מראה הפנים. התחלת האהבה שלך. ככה נס הסוף קרה לנו.

*

בערב, אחרי הלוויה של דוד אהרון, הלכתי לבית ביאליק. הערב היה עמוס משוררים, משוררים נתלו בו מהגדרות. כולנו הקראנו בלי להפסיק לתוך המוות הדפוק האדום עם השפתיים ולא יכולנו להפסיק גם אם רצינו, ורצינו. או שאולי רצינו להמשיך דווקא, רצינו שלא לעזוב את הבמה כי היא נותנת אשליית חיים. האורות האלה נותנים, מי שמסתכלים. את שואלת את עצמך, האם יש מי שמסתכלים?

הייתי שתויה מאוד מלמברוסקו והמוות הציץ לי מעבר לכתף. היינו יצורים דו ראשיים ראש אחד פחדן ראש אחד אמיץ ועלינו לבמה עם שניהם. כולנו שנאנו אחד את השני ואהבנו  שניים או שלושה שהחלטנו שהם יקרים לליבנו מהשאר, מסיבות אישיות ופואטיות שכמו באהבה תמיד, קשורות למציאת שפה אישית שאין לה כלום עם הגיון. לא הגיוני כתוב לרגש הזה על המצח ואנחנו מנסות לנמק אותו במילים ומילים אבל המילים נופלות כאילו רצחו אותן. ברור שיש מחדל במילים שמנסות להסביר אהבה, לא משנה כלפי מי או מה.

*

דימויים: שלושה ציורים של דנה שוץ. תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

על העבודה

תהל פרוש

אתמול ראיתי פרק של מד מן והבנתי שוב שעבודה

זאת אשה במחוך הדוק מדי

וגבר אינפטילי וכעוס שצריך לשתות כדי לשכוח

מה יש לומר

העבודה היא המלך שלנו כבר אלפי שנים

ויש לו שוט זהב וסקס אפיל של סאדו-מאזו

ככה זה היה מאז ומתמיד אומרים לנו

עבודה היתה סבל והסבל היה עבודה ומי שנהנו היו מלכים

ונסיכים שסבלו רק מבעיות של נרקיסיזם גרנדיוזי

שום דבר בעצם לא השתנה. גם לא האמנים שתמיד היו ברובם גברים

שלא סבלו לעבוד עם כולם או שהעדיפו לשחק בבוץ ולקבל נדבות מעשירים

שאנשים אחרים סבלו עבורם כדי שיוכלו לשבת בכיסא ולקבל החלטות

בארוחת הצהריים ולזרוק את צלחת המרק הפושר מול ציור מוצלח

מהתקופה הכחולה המרמזת על בוא הקוביזם ואז לפטר את המשרתת.

*

ועכשיו כשכולנו קצת עשירים בגלל הקפיטליזם המתוק

כולנו יכולים לשבת מתחת לרפרודוקציה מקומטת

ולזרוק את כוס הקפה על המנקה השחור שלנו

כי כמו שאמר מילטון פרידמן החירות הגיעה עם הקפיטל

וכאשה אני יודעת להעריך אותה

הנה אני,  אשה במוזיאון, עובדת בשביל העשירים, מתחזקת להם את מראית העין

ומצייתת. בשעת כתיבת המילים האלה אני לא יודעת

אם ממש אסבול מהעבודה במוזיאון

ואם לא – האם הטיעון שלי יתמוטט

אבל האם זה משנה בכלל, אני שואלת את עצמי ולוגמת קפה

תמיד אפשר ליהנות ממוזת ההכרח הזאת

המפלצת שאין מדברים בה

שמסתירים עם הכסף עמוק בארון בחדרו של כל תינוק שנולד

כי בואו נודה שכל תינוק שנולד –  אם לא נולד עשיר יצטרך לפדות את עצמו בעבודה

וככל שנולד עשיר פחות ולבן פחות וזכר פחות יצטרך לפדות עצמו ביותר עבודה

וככל שביותר עבודה זאת תהיה עבודה רעה

ובואו לא נשכח שכשאנחנו מדברים על עבודה אז אנחנו מדברים על כסף.

כי רק מי שעשירים יכולים להיות אמן להיות סופר להיות מורה ולא לרעוב

להיות פסיכולוגית קלינית מדופלמת להיות ציירת

להיות עובדת בעמותה למען השלום למען נזקקים למען הפגועים למען למען

להיות עובד בקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב להיות עורך דין של צדק

דוקטורנט בארצות הברית ולשבת בספריה כשעצי הבוקיצה בחוץ מניעים עלים

לעבוד בחצי משרה ובשאר הזמן להיות אמנית מיצג שנוסעת בעולם וכותבת ספרים על ג'נדר

לקבל ירושות לשבת בדירקטוריונים בוועדות פרסים ולהחליט מי יקבל את העבודה הטובה .

*

עבודה, אני משוררת ואמנית ועיתונאית ופסיכולוגית ועורכת דין וגם מתחילה דוקטורט

שבעת אלפים ומשהו שקלים, חודש יוני 2013

עבודה, בכל פעם ששואלים אותי מה אני עושה זה מכניס אותי למשבר זהות

אבל כשהייתי קטנה רציתי להיות מורה

הייתי מושיבה את כל חבריי הילדים ועושה להם מבחנים

והם סבלו ואני נהניתי כמו מנהל משמרת סדיסט בסופרמרקט

עבודה, כבר עשור שאני חשה אובר קוואליפייד

עבודה,  אני לא סובלת שאומרים לי מה לעשות

עבודה, בכל עבודה שהתחלתי לעבוד בה תנאי השכר קפאו ואז הידרדרו

חשבתי שאני מביאה מזל רע לתחומי עיסוק שלמים

עבודה, עדיין לא הגעתי להיי טק. אבל יכול להיות שלא תהיה לי ברירה

ואז חוד החנית של הכלכלה הישראלית יקרוס.

לא אכפת לי שהוא יקרוס.

*

עבודה, אין שום סיבה בעולם שתהיי קשורה לכסף.

עבודה האם קשרו אותך לכסף בניגוד לרצונך?

מה עשית כדי להיאבק בזה, אלת חליפות עסקים שכמותך, סטף ורטהיימר שכמותך.

עבודה, בואי נפתח את הנושא של סטף. הבנאדם מיליארדר

אבל רתך במפעל שלו בצפון הארץ מקבל משכורת מינימום

 במשמרת של שתים עשרה שעות ונאסר עליו להתאגד.

עבודה, איך קרה שסטף ורטהיימר נהפך לאביר העבודה לרוח התקופה של העבודה

האם זאת נפש העבודה שלנו, עבודה? האם ככה ראית את עצמך כשחשבת על עצמך

כשחשבו אותך?

*

אני חייבת להודות

לפעמים אני רוצה להיות סטף, ולגור בצפון, ולחשוב על עצמי טובות

לפעמים אני רוצה להיות יזם הייטק ולחשוב על עצמי טובות

לפעמים אני רוצה לשבת בבנק בקומות הגבוהות ולהביט על מספרים בריחוק אלגנטי

ומדי פעם כשסטף קורא לי מעל דפי כלכליסט או דה מרקר או גלובס

להצטרף לכוח העבודה שלו או קורא לי יו"ר איגוד התעשיינים

להיכנס למסלול של הנדסאי אלקטרוניקה כי זאת העבודה שהמדינה צריכה

או הצבא של המדינה או המדינה של הצבא הכל אותו הדבר כבר

ובכן, זז לי משהו בלב, הד קדום מזמן הפרעונים נעור בי

אני מדמיינת את עצמי במפעל לאלקטרוניקה של סטף או של המדינה

(עבודה: האם סטף הוא המדינה? האם אני היא המדינה? האם המדינה צריכה להיפרד מאיתנו?)

מחתימה כרטיס, עשר שעות ביום, מוציאה את הראייה שעוד נותרה בי, אוכלת ארוחת צהריים

מסובסדת, מחליפה בדיחות שחוקות עם המבשלת חסרת השן, שונאת את חבריי לשולחן בשקט

הו כן, כמה שיכולתי להיות הנדסאי אלקטרוניקה עם אשה ושני ילדים ודירת ארבעה חדרים ומשכנתא

ובמקום זה אני אשה שאינה יודעת במה היא עובדת, עומדת על במה במוזיאון

לא רחוק מהאגף לאמנות על שם חברת עובדי הקבלן או אר אס, מתפארת בהישגיי

כאילו הייתי סטף ורטהיימר בעוד שכולם יכולים לראות שאני לא.

*

עבודה, ריבוי הכישורים של העובדים בני זמננו הוא עדות לחוסר כשרונם

להיות מנהל מצליח. ואם לא מנהל מצליח לפחות הנדסאי אלקטרוניקה.

 העובדים בני זמננו לועגים ביכולותיהם הלא נחוצות למפעלי האלקטרוניקה

וזאת הסיבה שצריך להוקיע את העובדים ולדרוש מהם

לסבול באופן שוויוני כמו כל יתר ההנדסאים ועורכי הדין ומנהלות החשבונות.

עבודה, אין לי כוונה לסבול יותר ממה שאני סובלת גם ככה

עם כישרונותיי הבלתי נחוצים.

עבודה, אמא שלי ניסתה לחנך אותי להיות עורכת דין

היום היא מייעצת לי להשתלב בתעשיית הטלוויזיה.

למה אנשים מתייחסים למגישי טלוויזיה כאילו ניצחו. ומתייחסים למי שעשו כסף כאילו ניצחו.

ומתייחסים למי שהתחתנו ולמי שהביאו ילדים כאילו ניצחו.

האם זה בגלל שהצליחו לנצח את החירות העקשנית שבתוכם?

*

אני עובדת לא פרודקטיבית, עבודה. העלון לעובד פסח עלי.

אין לי עור עבה, לשון חלקה, ידיים מהירות, שיניים חזקות, מזג גמיש.

במקום זה אני אוהבת לנוח בשמש, לבהות בשמיים, לשתות יין

לפגוש אנשים, לרכל ולכתוב שירה.

אומרים לי לעשות את זה בזמן הפנוי שלי מעבודה.

אומרים לי שכשאת לא נמצאת באזור אפשר ללבוש מה שבא, לומר מה שבא, ללכת

לאן שבא, לחשוב על מה שבא. אף אחד לא אומר את זה בגלוי:

כל החירות של הליברליזם המערבי מזויפת. ליברליזם של שעות פנאי מעבודה.

פעם, ככה אומרים, היו אנשים שנהנו מהליברליזם מארבע אחר הצהריים ועד שמונה בבוקר הבא.

אבל כרגע אנחנו עובדים בשביל הכסף כל היום – ולמרות זאת

קמים בבוקר ומאמינים שאנחנו חיים בדמוקרטיה מערבית ויש לנו קול ושרומא העתיקה עתיקה

ושהפיאודליזם מת והקפיטליזם ניצח ושהחירות נתונה

ובכל פעם שאנחנו צועדות לחללי העבודה עטופות בחופש של השינה

נשברות לנו עצמות חיוניות בדמיון של החופש הער.

*

עבודה אני נוחרת את שמך ולועסת אותך

יצור מחורר בחליפת עסקים

עם עשר שכבות של בגדים תחתונים

עם מגן ורומח עם סוס וטנק

אלה גלוחת ראש מכונת זמן כועסת שכמותך

אני חושבת שאין לנו יחסים טובים

היית באדם הראשון ששיעבד אדם אחר וכבל אותו , את צמודה לכפות הזהב.

ובגלל ש"כל רכוש הוא פשע" כמו ששר וודי גת'רי בצורה שבה שרים הנביאים – את פושעת בעצמך.

כמה זה מסוכן לקרוא לך פושעת? עד כדי כך שאת המשפט "כל רכוש הוא פשע"

השמיט פיט סיגר בטקס ההשבעה של אובמה.

עבודה, מי מתפלל אלייך בלילות הקודרים ותחת שמי הזהב?

מי שותה ואוכל אותך, מי יכול לפצפצץ אותך, לפרק אותך.

אמנות לא שווה כלום אם היא מקשטת את קירות העשירים שמחזיקים בה בת ערובה

אמרה אדריאן ריץ'. אבל מה יעשה אדם עני אם לא למכור את עצמו כמה שיותר.

*

עבודה, אני לא קומוניסטית

אני לא סוציאליסטית

גם לא קפיטליסטית

לעזאזל!

אני בעד עבודה שלא צריך לעבוד בה

בעד עבודה שמביאה הרבה כסף במעט זמן

אני בעד עבודה שכולם חוץ מבעליה מכבד אותה

אני בעד עבודה שלא מקדמת לשום מקום

אני בעד עבודה. זאת התחלה של בדיחה אבל אני ממשיכה אותה

לטובת קיומה של האנושות.

השיר נכתב לקראת האירוע "שעות נוספות – שימוע ציבורי" במוזיאון תל אביב לאמנות ובוצע לפני הקהל בתאריך 11 ביוני 2013

מגילה, קמע, טמפון

על שירת השוטטות של ברכה סרי, שמתה השבוע בירושלים

מתי שמואלוף

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם […] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה זה החופש הגדול / ברכה סרי

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

זהב ציוני

תהל פרוש

אוי אוי אוי    כמה בניינים יפים יש בוינה    שנראים אדישים להיסטוריה    אני מסתובבת ברחובות האלה    כמו יהודייה קטנה    מתרחבת ברחובות האלה    לכל היהודים    וכף היד של דיטר בכף היד שלי רכה ואיכרית    וכל הסבים הנאצים של דיטר    כל הסבים המתים שלי    המומים וריקים.    אין ספק    אני הסרט הצבעוני    שהרחובות האלה צריכים    שצריכות המדרכות הנעות בשלג תחתיי    הבניינים היפים שמתרחקים ממני לאט

צריכים פשיסטים מדוכאים מפוסלים בברונזה    צריכה הכתובת על קיר בית מקווה הרוס: לזכרה של אימי ואחותי הבתולה    צריכים הבתולים היהודיים האלה בתוך העיר בתוך האוסטריה בתוך מחנות ההשמדה ויהודי ההשמדה ובתי הטרנספורט והכאב הנצחי    צריכים בגלל הדמיון העילג    בגלל הרוע האנושי    זה שמעולם לא הסתיים ומחליף צורה    מדבר עברית בין יתר השפות    בגלל השאלה לאיפה נלך אם ככה כל האנשים שהשפה שלהם אחת

אוי ישראל   האם שכר הדירה אינו טרנספורט    האם הצורך להתפרנס אינו טרנספורט    האם זה לא הורג אותנו    הורג אותנו    כל מה שחודר לבשר שלנו, לחלומות שלנו    טרנספורט טרנספורט טרנספורט    עיסת נהר חם עכור גועש ולוהב    הותרתי אותך מאחורי כמו ששוכחים תחתונים מלוכלכים    ובכל זאת מצאתי אותך בוינה ואמרתי לוינאים:    אני בת ההיסטוריה    יהודייה    ואני אומרת    תכבשו את ישראל    ותצילו אותה מעצמה.   כן ישראל    מסרתי אותך בחפץ לב    באישונים מורחבים ולב אדום    עם נחשים בבטן ועקרבים באוזניים    עם נאקת הזמן האורב לפתחייך    מסרתי אותך ככה לכל וינאי ווינה היתה טובה אלי

וינה נרקבת לאט    הדנובה הירוקה גוססת    מעליה מרחפים אנשים    בכנפיים שקופות    לא יעיזו לרדת נמוך יותר    כבר הרגו בהם    ובחדר שאני גרה בו    עמוק שוכנים שני הילדים    בפינה שצומח בה פרח    ליד השרפרף הקטן    פניהם צמודות לחלון רגליהם לוחצות את מרצפת העץ    אין להם אוויר    ובבתי הקפה הישנים אנשים לועסים בעדינות    ואומרים    הכל משעמם כאן    יש יותר מדי כסף    נוחות היא קללה  אומרים שאין יהודים    שיהודים מתחבאים בתוכי תוכם

אבל בחדר הזר מעולם לא הייתי מוכרת יותר    הברק שהשלתי חוזר ונטמע בי בנשימות ארוכות    אני שומעת עכשיו, ישראל    ספרי לי על זמן אחר    זמן שלא היית    זמן שלא תהיי    ובין לבין    חרק חסר חשיבות    אדונית הבריאה    בציפורני הנשר שורטת בגופי    כאן את כתר זהב    על ראשי נוטפת זהב ציוני    כנפי המלאכים שלך מרחפים מעלי    מנשקים לקללה שלי    אין קללה שתהלום אותי יותר מזאת

 

גוסטב קלימט,  Malcesine am Gardasee

וראו גם:

זהב נאצי

השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

מקום אחד

יובל בן עמי

בירושלים אחז בי כאב-גרון
לילי, עמוק, אולי אנגינה,
ברחוב הנביאים. בדיוק כשרציתי.
את ירושלים. ירושלים
אוזלת לי. בקרוב בנט
יוציא אותי מחוץ לחוק, ואז איפה עזורה ביום
איפה השוק בלילה
איפה שער של פרחים איפה
אפילו הדוידקה הזאת, אפילו מרכז כלל.
אפילו עליהם אני בולע רוק.

נולדתי לתוך בריכת אדרנלין
ואז גילו שהבריכה בכלל במקום אחר
זו שזיהו קודם, זו שליד המסגד
זו בכלל לא בריכת השילוח וירושלים
שלתוכה נולדתי היא בכלל וושינגטון
שאליה הגעתי כשעזבנו את
ירושלים. היא בכלל וושינגטון על חומותיה, היא בכלל
מקל של ארטיק בתעלה.
היא פיצה רימיני,
רמות אשכול.

בואו נדבר שניה על הכעס הזה. לא,
בואו נדבר עליו כי אין כעס כזה בעולם
בעולם אין כעס כזה, בכל העולם,
בכל העולם כולל שווייץ.
כשהייתי ילד באו אלינו אורחים
משווייץ. הם ישנו בחדר של מיכל. בחוץ, מעבר לגבעה
היה הר של פליטים.
מחנה שועפאת, עיר ברקת רעה, והלילה אני הולך
למחנה יהודה לאכול פיש אנד צ'יפס
כי פיש אנד צ'יפס זאת מנה פשוטה

וחוץ ממנה – כלום לא. היום בתמול שלשום.
ישבתי מול דוקטורנטית בריטית למדעי
הסכסוך. היא אמרה לי: אתה מאוד רגשי.
היא אמרה לי: הבוקר פגשתי אחד פעיל בארגון
שתומך משפטית
והוא היה הרבה יותר
לקוני. או, והנה אני הלילה עם הפיש אנד צ'יפס באיזה בר
ליד אחת מנהריה ששוקלת להצביע לבנט
בקטע של למי עוד וחושב
שבעולם אין כעס כזה בעולם
אין ובאברם יש ג'ז.

טוב, הפסקתי לעניין את ההיא וברצוני
לדבר על מה שמעניין אותי: אותי מעניינות
המרפסות, מעניינים המעקים, האבנים. והשיכונים
שלא בנויים מאבנים
אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא
מבטון בטון בטון ואותי מעניין מחר.
פעם – מירושלים אי אפשר היה לראות
את העולם, גם היום לא.
ומלמדים אותנו לא לחשוב על העתיד,
שזאת שורה שהיא לא שיר.

אבל כל השיר הזה לא שיר. המצביעה של בנט אומרת שאני
חייב להביא לעולם ילד. כי השיר הזה הוא פיצוי, היא אומרת.
אתה חייב ילד, אומרת.
אני אומר: הייתי ילד, בירושלים
עם כאב גרון, בדובון של אתא,
במדרחוב. אני יודע מה זה
ילד ואם יהיה לי ילד, הילד יגדל ויראה תמונה של
כדור גומי בעיתון, חתך רוחב. ילד לא אוהב שמשקרים לו
יהיה לי ילד והילד יראה מתכת. ופתאום ירושלים
לא תהיה ירושלים.

היא תהיה טורינו, היא תהיה סוואלבארד,
ואחר כך, כשימצא שיש ירושלים והיא עיר
ישוב אליה דרך שער של פרחים
ויעשן נרגילה בבאב א-חותה עם זקנים.
ואז יבוא איזה חיוך.
חיוך עם משרד חינוך,
חיוך כזה, שכדור שחור לחוץ בין שיניו.
והכל יהפוך לכאב גרון. ישאר רק לילה אחד, בשוק.
אני
מבין את רותי

שלא רוצה ילד. אני מסביר את רותי והיא אומרת
שאני אמיץ. מצביעה של בנט, מנהריה במקור,
עוזבת את הבר, חוזרת לשומרון.
אני נשאר כאן עם בירה מקומית ויש מקום אחד
שאליו אלך הלילה. חייב לבחור
מקום אחד כי באמת כבר מאוחר
והגרון ירוי, הכל דלקת ושגיאה.
חייב מקום להיפרד ממנו, אחד,
מקום בעיר שלי
שהיא חסרת זכוכית.

אם יש דבר שלא חסר בה זה לאן ללכת.
יש קבר יאסון עם פירמידה
בין שיכוני-כתמי-כבד-לחם-ללא-שמרים.
ויש בית לחם, שם נוחר חוסאם
מה שחסר זה איפה להישאר
ושיר שיושר על כולם,
שיר שישירו כולם,
בלילה כשהם אינם, בלילה הזה כשאלוהים שוב
לא קיים.
וכיפת הזהב

היא כיפת סלע כרגיל וכיפות ברזל
לא מאמינות לעצמן. גם אני לא לי. את הדובון פשטתי.
לקבר יאסון לא הלכתי. הלכתי לאכסניה, לשירותים
וקראתי שם אריזה של כובע אמבט
אמריקאי. One size fits most, כתוב עליה
ועלי הכל גדול, אז אקטין
את ירושלים, אהפוך אותה לחדר ריק
ואת הכעס לכאב גרון
ואלך לישון בבגדי, כי קר
ושלא יבוא מחר.

דימויים: פרטים מתוך "השליח", עבודת וידאו של דניאל קיצ'לס. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה

ברברה שורץ ואלכסנדר ברנר

תרגום מרוסית: האורח

תוך כדי שוטטות על מדרכות רומא נתקלנו בבית קפה, נכנסו לשתות אספרסו. בוקר נהדר, מצב רוח מעולה.

הברמן שאל:

– ומאיפה אתם? יש לכם מבטא כמו לחבר שלי מיוגוסלביה.

– לא – ענינו לו, – אנחנו מהאוקיינוס השקט.

הוא הופתע: מאיפה בדיוק?

-קשה לומר. אנחנו מתקדמים מאי לאי בשחייה.

הוא גיחך, הוא היה בלונדיני מתולתל עם תווי פנים חדות אבל חבש משקפיים עגולות.

– יש לך בית קפה טוב – אמרנו לו.

– זה לא בית קפה, זו גלריה לאמנות.

– ולמה יש כאן בר?

– זה פרויקט אמנותי שכזה.

– ומי עושה אותו?

– אני עושה אותו – השיב לנו, לא בלי חשיבות עצמית.

– באמת?!

– באמת. בית קפה יהיה פה רק חודש. ואז שוב גלריה רגילה.

– נהדר – השבנו.

– באמת מוצא חן בעיינכם? האמת שיש לנו תכנית לערבים: הופעות, מייצג, קריאת שירה…

– אה באמת! – התלהבנו – אנחנו גם מוזיקאים!

– ובכן – אמר והוציא דף כלשהו,- רוצים להופיע אצלנו?

– רוצים ועוד איך.

– אם כך אתם יכולים להופיע כבר מחר בשמונה בערב: שעה פנויה. בכלל הלוח שלנו די גמיש.

– מצוין – ענינו לו – נעים מאוד.

– ואתם צריכים משהו מסוים בשביל ההופעה? – התעניין הברמן.

– לא – ענינו לו – רק שולחן.

– שולחן יש לנו.

ובאמת היה שם עצם כלשהו שדמה במשהו לשולחן.

 

ביום שלמחרת בשעה שמונה בערב התייצבנו בקפה-גלריה. הברמן-אמן של אתמול ניגש אלינו.

– ובכל זאת, מאיפה אתם?

– אנחנו מאלבניה.

– חה חה חה- הוא צחק.

– אבל התחנכנו בסין – אמרנו, הוא המשיך לצחוק.

הקהל המשיך לגדול.

– ואתם מוזיקאים או אמנים?

– בכלל, יותר מהכול, אנחנו אוהבים לבשל פסטה. או יותר נכון, אנחנו אוהבים לאכול אותה – דייקנו.

האמן שוב גיחך.

– ואיזו מוסיקה תנגנו?

– אנחנו – מתופפים,- אמרנו.

הוא נכנע, הקהל בחן אותנו בחשדנות.

הכנו את השולחן שלנו. הנחנו אותו במקום הכי בולט לעין.

הקהל התיישב מאחורי השולחנות.

ההופעה החלה.

התחלנו לתופף על השולחן באגרופים, באותו זמן דחפנו את השולחן מלמטה עם הברכיים, בישיבה.

ישבנו מאחורי השולחן והכינו בו מכול הכיוונים – ידיים ורגליים.

תוך כדי כך התחלנו להתפשט, השולחן התנדנד מצד לצד, חושף ומסתיר לעיתים את הגוף שלנו.

התיפוף היה עתיק, קצבי, לעתים מופרע ושוב חוזר לקצב.

ישבנו מאחורי השולחן וכמעט שברנו אותו, אבל יותר מזה כמעט שברנו את האגרופים.

וכאן חירבנו. חירבנו לעצמינו ביד, ומרחנו את החרא על השולחן, ושוב תופפנו עליו.

השולחן כולו היה מלוכלך בחרא. זה כבר לא היה שולחן, זה היה כלי מוזיקלי מסוים כלשהו, או פשוט דבר, שממנו הפקנו צליל.

באותו זמן התחלנו לשיר. כל מיני שירים שאנו מכירים מהילדות. כל מיני שירים שונים ומשונים שעלו בדעתנו והתאימו לקצב.

היה הרבה חרא, שירים ומכות קצביות. היה חשיפת איברי מין. היה ריקוד.

נדמה היה שהקהל קפא במקומו. היו הרבה צופים, ועוד ועוד נכנסו מהרחוב, כנראה נמשכו לקצב.

בקפה גלריה היה חלון ראווה גדול, כך שמהרחוב אפשר היה לראות הכול. אנשים נכנסו והחלו מיד לצלם אותנו באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.

כשהבחנו בזה, הפנינו לכיוונם אמצע משולשת, שכמובן הייתה מרוחה בחרא. הכול מסביב כבר היה מרוח בחרא והסריח.

כמה אנשים החלו לעזוב בנחרצות את המקום.

האגרופים שלנו היו כבר אדומים וכואבים. החלטנו שדי, מפסיקים. התעייפנו מאוד. הכול היה מאוד אינטנסיבי. אינטנסיביות – זה הדבר הכי חשוב בחיים!

הצופים החלו לעזוב את בית הקפה. היה ריח חזק של חרא. החרא היה רך, קטיפתי ונמרח בקלות.

התנשמנו חזק, ובקושי נרגענו מהמעשה שלנו.

כאן ניגש אלינו הברמן – ההוא שהוא גם אמן.

– אתם חייבים לנקות כאן הכול – הוא אמר. – עוד חצי שעה יש כאן עוד הופעה.

למעשה הוא היה אחוז אמוק, הטיפוס הזה. לפלא, לפלא הפילוסופי של החוצפה שלנו פשוט לא היה לו כוח.

אותו הכוח שעשה אותו לאמן ידע אנשים טובים יותר ממנו עצמו.

– בטח, למה לא לנקות. – השבנו.

הוא הביא מגבים, סמרטוטים ודלי מים והתחלנו לנקות את ההפרשות שלנו, אבל הוא לא נרגע, הוא דחק בנו, כאן הרמנו עליו את הקול, אגב רק מעט, והוא עזב אותנו במנוחה.

ניקינו את החרא, לקחנו לעצמינו מהבר בקבוק יין אדום והתיישבנו מאחורי אחד השולחנות בחוץ. היה שם טיפוס אחד עם סיגר, שהסתכל עלינו כמו על משוגעים.

– אתה אספן? – שאלנו.

-כן, אספן.

ביקשנו ממנו שיתן לנו סיגר אם יש לו והוא הושיט לנו אחד בלי היסוס.

עכשיו עישנו את הסיגר ברוגע ושתינו יין. אבל הברמן-אמן סירב לעזוב אותנו בשקט. הוא החל לצעוק עלינו שנסתלק מיד. נדמה היה שרק עכשיו רושם מעשינו הותיר בו את חותמו.

נדמה שהוא סבר שהמעשים שלנו היוו עלבון המופנה נגדו אישית. הוא אפילו חטף מהפה שלנו את הסיגר.

האמת שאף פעם לא היינו מעשנים כבדים, טבק תמיד השפיע עלינו חזק מאוד.

בקיצור החלפנו איתו כמה דחיפות ויריקות קטנות כשלפתע כל הקהל התאסף סביבנו, ומישהו נתן לנו אגרוף חזק מאוד. כל קהל האינדבידואלים האלה הסריח מטיפשות ושנאה.

הם דחפו אותנו ונפלנו די חזק, כך קורה לעיתים.

אבל היה מגעיל לראות כמה הם שמחו על הדם שלנו. ואלה כולם היו אמנים, מעצבים, מבקרים, אוצרים וכו'.

הם שמחו מאוד, ואף אחד לא ניגש עם מפית, מחווה, או סתם מילה. להם יש תוכנית משלהם, דיספוזיציה משלהם.

וחשבנו לעצמינו: כן, הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה, כן; אלה החיים שלנו – ושתמיד יהיו הם במהופך לחיים האלה, שאתם רואים, אמנים.

אתם מאמינים בהצלחה, בקריירה – ואנחנו לא נעשה קריירה, אלא נשחק עם החרא שלנו ונתלהב.

אתם אוהבים להתקבץ ולהעמיד פנים בשביל להעריך אחד את השני ואנחנו נערוק ולא נכיר במעמד והבולשיט שלכם.

אתם קוראים ספרים בשביל להפיק מהם תועלת ולהתקדם ואנחנו קוראים אותם בשביל להתלהב ולהשתמש בהם כנשק.

אתם אוהבים את החיים היפים – ואנחנו מתבוננים עליהם בזוועה.

אתם חולמים לראות את השם שלכם במגזין – ואנו מקבלים בחילה רק מהמראה של המגזינים האלה.

אתם רוצים להירגע – אנחנו רוצים להשתגע.

אתם רוצים יצירה – אנחנו לא רוצים יצירה, אנחנו רוצים את החיים כיצירת אומנות.

אתם רוצים לחיות במקומות הכי יוקרתיים ולהיות בעלי נדל"ן – אנחנו שונאים רכוש, ולא מוצאים לעצמנו שום מקום.

אתם מכירים רק את בני-זמנכם – ואנחנו אוהבים את אלו שמתו מזמן.

אתם אוהבים מצליחנים – ואנחנו ההפך.

אתם אוהבים שטויות – אנחנו אוהבים חוכמה.

אתם חלק מהחברה הזאת – אנחנו לא.

אתם מפחדים – אנחנו שונאים פחד.

אתם אוהבים ורדים – אנחנו אוהבים את הקוצים שלהם.

כן, הכול נעשה הפוך!

דימוי: פול מקרתי, Complex Shit, 2008. ברן.

זהב נאצי

נועם אבידן סלע

1.

יש כנראה עוד הרבה זהב נאצי
בכספות בשוויצריה
זה הזהב הנאצי
שזהוב יותר מזהב
זה הזהב הנאצי
שהוא הכי זהב

ולא, אני לא קורא להשמדת יהודים
לא, אני באמת לא קורא להשמדה של שום סוג של בני אדם
ואם מזה עולה שלבני אדם יש סוגים
אני לא אכפור בטענה
אני אאמץ אותה אולי
יש סוגים של בני אדם כמו סוגים של גבינה
בני אדם הם כמו גבינות
וזה לא סביר לאכול כל החיים רק קוטג'

מי היה מאמין על הצרות שיבואו לי מהיידיגר
מי היה מאמין שפילוסופיה מטפיזית יכולה לעשות כאלה צרות מעשיות
זה ברור שהפילוסופיה שלו הייתה פילוסופיה נאצית
זה ברור שכל פילוסופיה היא נאצית
והפילוסופיה שלו הייתה הכי גדולה
כי היא הייתה הכי נאצית
זה זהב נאצי
כשזה הכי זהב

 2.

לא, אני לא קורא להשמדת יהודים
אני בעצמי יהודי מאמין
הרי שנאה עצמית זו תופעה יהודית מובהקת
זה היידיגריאני לחלוטין

למה למה למה למה למה למה שמאלנים
למה אתם לא מאמינים באלוהים

אני לא בעד השמדת יהודים
אני לא בעד השמדת בני אדם באופן כללי
אבל אני בעד זהב
ואין זהב כמו זהב נאצי

אני לא בעד השמדת יהודים
אני נגד השמדת בני אדם באופן כללי
אבל אני יודע שכל העולם הזה הוא השמדה אינסופית
כל היקום הוא השמדה

למה שמאלנים אתם לא מאמינים באלוהים
אתם לא רואים שכל העולם זהב?
אתם לא רואים שכל היקום זהב נאצי
בכספות שוויצריות
זהב של יהודים?

 

נחש צפע, שרב כבד

 

יוספה רז

כדי להגיע לארץ האמורי אני מתורגמת לפחות פעמיים: פעם אחת מאנגלית, שהיא שפת אמי, אל העברית, שהיא לשונה של המדינה שבה גדלתי ולשון הבלוג הזה, ופעם אחת מן השירה שהיא דרך הרבה יותר מפותלת להציג את עצמי, פתוחה לאי-הבנות וסתם לחוסר סבלנות הקורא, אל הדיבור הישיר בפרוזה. לא לגמרי ברור לי מי קהל היעד של השירה שלי: אני מדמיינת מאהב אמריקאי מתוחכם שצריך להסביר לו בשיחת מיטה על חיי המוזרים בארץ, בירושלים, בצבא, אבל גם להסתיר ממנו הרבה. אולי תוך כדי כך גם ברור שהוא לא יבין, לא יכול להבין, אולי גם לא ממש רוצה. אז אולי, למעשה, הקוראים המדומיינים שלי הם דוברי עברית, ששומעים את העברית האירונית והשחורה המבצבצת מתחת לאנגלית הבהירה והאדיבה שאותה נדמה שאני מחלקת בחינם.

גל כץ דיבר על חווית המיעוט של המהגרים הישראלים – ואמר שאולי כאן באמריקה הוא לומד סוף סוף לסתום קצת את הפה. בשבילי זה הפוך: בתור מהגרת שחוזרת לגלות הוריה, הציונים האמריקאים שעלו לארץ בגל אופריה אחרי מלחמת ששת הימים, יש לי פתאום הרבה יותר מה לומר: להסביר את עצמי, להמציא את עצמי עבורם (עבור המאהבים, היהודים, המשוררים המרקסיסטים…). יש בזה סוג של חופש, גם אם יש כאב בפער בין התרבויות. היגרתי לפני יותר מעשור מירושלים לאזור המפרץ, אבל לפעמים אני חושבת שכל ההגירה הזאת נעשתה כי לא יכולתי להגר מירושלים לתל אביב! (היהודים האמריקאים של ירושלים הרי די לא רלוונטיים לתל אביבים), כך שאולי רק בזכות אוניברסיטת ברקלי יש לי בכלל מה לומר, כאן בתל אביב המדומיינת שלנו.

A reoccurring dream of soldiers
come to the door
It's time to come home.

It goes without saying

you've slid down the monster with red tongues

we claim you for our own.

The problem of their thinness.

Two immigrants walking up the hill

How easily they disappear

carrying bowlfuls of liquid-

war balancing

war like an heirloom

try locking them in the wild

gardens. The briars will not

keep them. They squabble over memories.

The soldiers clad in purple, crimson and lavender

stuffed into the bellies of fish

like sweet, angry jewels.

The immigrants dream

of the dream soldiers.

How could they have lost

 those dazzling soldiers?

Somewhere far away

shooting and weeping

The Pleasures of War

When the radio proclaimed its codes “rattle snake”

“heat wave” all of us the same,

rushing into the masking

taped bedroom.

The dog ran from us,

didn’t recognize our faces.

Heat wave heat wave

A great happiness came over us. Everyone said,

“Do you see how it was in ‘73, ‘67?

The way people help each other?” rattle

snake heat

wave. The Scuds fell on Tel Aviv

but were magically repelled

by American Patriot anti-missiles

in secret locations. Heat wave heat wave

rattle snake rattle snake.

The car broke down.

My mother left it by the side of the road, bought a

new car in an hour. In wartime you have less

you make more. Heat wave heat

wave rattle. How together we were!

we called each constantly.

We grew to love the IDF spokesman on TV

who told us, drink our juice, all clear.

Allclear. The Babba Bubba

made up fake numerology, kabalistic nonsense

pranced across the screen:

“Add up the letters of Saddam’s name,

take off the Bush, Burning Bush, the names of God

we should trust in God,” his beard rattle snake

old man heat wave

rags soaked in heat ammonia snake wave at the door.

Who is coming calling?

rattle snake rattle snake heat wave heat

The gas masks, reported the State Comptroller years later,

were worthless. But I had already

peed in a cup for the State of Israel, learned to play dead

in mock evacuations. Learned to play wounded.

As in, “One ‘skirt’ down in sector three.”

rattle snake, rattle snake

heat wave, heat wave

I assure you, it was better than a prom.

The Palestinians danced on rooftops.

*

דימויים: הנרי דרג'ר.

אני לא כאן

לירון מור

נדודים, זרות הלשון, חוויות מיעוט, העדר שליטה בשפת הבירוקרטיה והחוק – עבור חלקנו אין באלו משום חידוש רב עם המעבר לארץ אחרת והם גם אינם מייצרים תוגה רבה כל כך. חווית ההגירה שלי איננה חוויה של סבל ואבדן. היא חוויה של חדווה וגילוי, והיא איננה, לדעתי, חשובה או מושכת לב פחות בשל כך.

גל כץ הציע במאמרו להוציא מחשבון את גולי ה"רילוקיישן": אנו העוברים לארץ אחרת בשל חיפוש אחר חיים טובים יותר, בשל הזדמנויות, רובן ככולן כלכליות. תחת זאת דומה שהוא מתמקד בדמותו הרומנטית של היהודי הנודד: קוסמופוליטי מחד, סובל ונקי כפיים מאידך. המאמץ להפוך את הגלות העכשוויות לחוויה של מיעוט נרדף נערכת בשני שלבים: ראשית מוצגת תוגת האליטה האשכנזית שנחרבה, לא פחות, כשאיבדה מכוחה והפכה למיעוט בארצה. שנית, כאשר אותה אליטה מנצלת את הפריבלגיות שעודן, מעשה קסם, בידיה ובורחת מהחורבן אל מקומות אחרים, היא מוצגת כמי שהופכת למיעוט זר בקרב חברת רוב, מיעוט סובל המתקשה למצוא את מקומו ודווקא בשל כך מממש את ייעודו מימים ימימה, כך שבכוחו כעת ללמדנו כיצד לחיות טוב יותר, כיצד להיות חיות פוליטיות טובות יותר במקומותינו. כמו גל, אני מאמינה שיש טעם בחיפוש אחר המשמעות הקולקטיבית והתפקיד הפוליטי של העזיבה הזאת, אולם אני מסרבת להתנות אותה בעמדת פתיחה פריבילגית, גם אם זאת נמצאת כבר בתהליכי התפוררות ושקיעה ואינה אלא נוסטלגיה מחממת לבב לימים שהיו ואינם (נקודה שאני לא בהכרח מסכימה עמה, אולם זהו כבר וויכוח אחר).

ראשית, רבים מן העוזבים לא השתייכו מעולם לאותה אליטה המרגישה בבית בשפה – זאת המדוברת ממש, אך בעיקר זאת של האקדמיה, של הכוח, של החלונות הגבוהים. הפסדנו משהו, בוודאי – רשתות תמיכה מסוגים שונים, קלות מבע מסוימת, הבנה אינטואיטיבית כמעט של הלכות העיר ומקומותיה; אבל עם המעבר, כשהזרות לבשה צורה מעט אחרת, לצד ההפסד והקשיים שבמעבר לשפה אחרת הרווחנו גם לא מעט. אף על פי שאני מסכימה עם גל שהזהות של אותו מקום שעזבנו היא משתנה ובלתי יציבה, וזוהי אולי הסיבה בשלה אנחנו קשורים אליו בעבותות, אין זה בהכרח אותו "מאבק מאסף" של מיעוט המאבד משליטתו הקושר אותנו למקום שעזבנו אלא דווקא איזו הסתכלות אל העתיד, איזו צפיה לקראת מה שעוד אפשר לשנות בו: תקווה ליצירה במקום פחד מאובדן.

שנית, כשאני כותבת, כמו גל, מניו יורק, אני מתקשה שלא לשים לב לעובדה שרבים מסביבי הינם, הפלא ופלא, זרים, בדיוק כמוני אם לא יותר. חלקם לא נאבקים בתוגת המבטא משום שאינם דוברים כלל את השפה האנגלית. חוויות ההגירה או הזרות בניו יורק (כמו גם בברלין ובמקומות רבים אחרים) היא דווקא חוויתו של הרוב. קשיי אבדן השליטה בלשון הינם חוויה הנחלקת עם רבות. על כן, במקום דמותו של היהודי הגולה, הסובל, הנרדף, אולי עדיף להציב את דמותה של מהגרת העבודה למול עינינו. אנחנו, גולי "הפזורה העברית החדשה", אפילו כשאנחנו חובשים את ספסלי האקדמיה, איננו אלא חלק מתופעה עולמית רחבה בהרבה: נדודים בעקבות חיים כלכליים טובים יותר במרחבים העצומים של הגלובליזציה. איננו עם סגולה, איננו מיעוט ייחודי, איננו סובלים יותר מכולם. לא. אנחנו פשוט חלק מתופעה עולמית של נוודות שאי אפשר להתעלם ממנה. במקומות מסוימיים בעולם היא חריפה הרבה יותר – מקומות בהם עשרות ומאות שנות כלכלה קפיטליסטית-אימפריאליסטית הותירו את הארץ מרוששת כל כך עד שאין מנוס מלרעות בשדות דשנים יותר; במקומות אחרים, אלו המכונים "מפותחים", יצרה הכלכלה הליברלית מצב של נדודים תמידיים, לפחות מדירה לדירה, שכן השתקעות הפכה לדבר שהינו לחלוטין מעבר לכוחותינו. ההתעלמות מהכלכלה הזאת לטובת דימוי רומנטי של חווית "התמעטות" מחדש מפספסת משהו מרכזי בפוליטיקה של זמננו.

מעבר לכך, ואם לנסות להבין איזה ערך פוליטי יש לפזורה העברית העכשווית, חשוב לציין שהזרות כאן, לפחות בחוויה שלי, מתקבלת בסקרנות עצומה. באקדמיה האמריקאית, למשל, היא נחגגת כל כך עד שלא אחת שאלתי את עצמי אם אין זו פשוט התנהגות פוליטיקלי קורקטית ואולי אפילו התנהלות שאיננה אלא צדו השני של מטבע הגזענות. ועם זאת, בניגוד לאקדמיה הישראלית שמתעלת את כולנו לכתוב ולהתנהג כאשכנזים טובים, האקדמיה האמריקאית – שוב, לפחות בחוגים בהם הסתובבתי – צמאה לצורות כתיבה ומחשבה אחרות כאילו הלכה במדבר ארבעים שנה. ואם ביחס לאקדמיה האמריקאית ניתן אולי לטעון שהסקרנות שלה מגלמת גזענות מהופכת ו/או במסווה, יהיה זה קשה לומר זאת ביחס לאנשים ברחוב. בשכונה שבה אני גרה כרגע האנשים שאני פוגשת בחנויות וברחוב דוברים בעיקר ספרדית (ובמידה פחותה, ערבית), לעתים בשילוב עם אנגלית, לעתים לא. ספרדית וערבית הן שתי שפות שאינני דוברת, אבל אני מסוגלת להבין במידת מה, מי מהן פחות ומי מהן יותר. הנקודה היא שהתקשורת עם אותם דוברי שפות זרות קלה יותר לעתים מהתקשורת עם דוברי אנגלית ולו מפני שסקרנותם של "הזרים" עצומה. הרצון להכיר, ולא כל כך הרצון לדעת, מדהים אותי בכל פעם שאני קונה פחית קולה. וכל שזה מצריך זה הימנעות מהתגובה האוטומטית של ה"נו אספניול". אפשר לטעון בנקל שהסקרנות הזאת היא נחלתם של הקצוות כאן באמריקה – האקדמיה מחד, שכונות הזרים מאידך – אבל השוליים האלה, המאפשרים התנסות ביחסים מסוג אחר, רחבים כאן בהרבה מאשר בישראל של היום: האקדמיה הישראלית סקרנית פחות וקנאית יותר להוכחת מערביותה ואילו שכונות הזרים בארץ מצומצמות בגטאות באופן שיוצר אנטגוניזם קיצוני כלפיהם ומחסל את הסקרנות להכיר.

ערכם של הנדודים הללו אינו נעוץ אם כן באיזו חוויה מחודשת של הווייתנו האירופית כמיעוט נרדף, אלא בחווית הזרות שלנו כזרים בין זרים, כמיעוט בין מיעוטים. אם יש משהו ללמוד מהחוויה הזאת ואולי אף לייבא בחזרה הוא האופן בו הוויתור על המקום, על הכאן שלנו, על ה"נו אספניול", מאפשר חיבור עם מהגרות אחרות מתוך עניין אמיתי ומתוך סולידריות. כל עוד אנחנו במקומנו לא נהיה אצל האחר והוא לא יהיה אצלנו. דרושה הזחה קלה, פינוי מקום – לא שלם, לא מוחלט, כי הרי לא ויתרנו על השימוש בעברית או על הביקורים בארץ, למשל – כדי לאפשר לסולידריות להפציע. חווית המיעוטיות הזאת שונה מחווית ההיעשות-מיעוט שגל מציע. ראשית מפני שהיא איננה כרוכה בהכרח בנקודת מוצא פריבילגית בה מותנה אותו ויתור על כוח המאפשר את הענווה שמציע גל. היא איננה מצייתת למודל הקונברסיו הימי-ביניימי לפיו בכדי להפוך לקדוש – כלומר, בכדי להעיד על אדיקות דתית, על ענווה, ועל ידי כך לזכות בסמכות מסוג מסוי – אדם זקוק להון ולכוח התחלתיים שעליהם באפשרותו לוותר (ועל כן מנשים נמנעה האפשרות להפעיל קונברסיו שכזה). נהפוך הוא, החוויה המוצעת כאן פתוחה גם עבור מי שמראש היתה בעמדת מיעוט, במידה כזאת או אחרת, ובתנאי שיש לה האמצעים והיכולת לעזוב והסקרנות לפנות מקום. שנית, מפני שאין בה דבר פאסיבי: פינוי המקום הזה איננו אי-עשייה. נהפוך, הוא אקטיבי במובהק.

היטיבה לבטא זאת דליה רביקוביץ' בשיריה השופעים מאמצים לצאת מתוך עצמה, תוך כדי גיוס כל משאביו של העצמי הזה – פינוי מקום בתוך כל מה שמייצר את עצמיותה – בכדי להבין את האחרת ולייצר עמה סולידריות. דוגמא מובהקת לכך היא השורה הפותחת את שירה "רחיפה בגובה נמוך" עליו נכתב לא מעט. להלן השורות הפותחות את השיר.

אני לא כאן
אני על נקיקי הרים מזרחיים
מנומרים פסות של קרח
במקום שעשב לא צמח וצל רחב נטוש על המורד
רועה קטנה עם צאן עזים
שחורות
הגיחה שם
מאהל לא נראה
לא תוציא את יומה הילדה הזאת
במרעה…
והקטנה השכימה כה לקום אל המרעה
גרונה אינו נטוי
עיניה לא קרועות בפוך, לא משקרות
אינה שואלת, מאין יבוא עזרי

…

"אני לא כאן" כותבת רביקוביץ' בפתח נסיונה להזדהות ולהבין ילדה פלסטינית שנאנסה ונרצחה זה מקרוב. יש בכך בוודאי משום ביקורת על האסקפיזם הישראלי כפי שציינו לפניי, אולם הנוסחא האי-גיונית הזאת – החוזרת בשיר שוב ושוב, הן כפשוטה והן בצורות אחרות – צופנת היגיון מורכב מזה (וראו בהקשר זה מאמרה של דנה אולמרט "'אני לא כאן': העמדה הפוליטית והאיום על הזהות בשירת דליה רביקוביץ"). הרי כדי לומר שאינני כאן אני צריכה להיות כאן, להיות מסוגלת להצביע באצבעי שלי על אותו כאן שבו אינני. כלומר, אני צריכה לפנות את מקומי כאן בה בעת שאני ממשיכה להתייחס לאותו כאן שהינו מקומי ואיננו מקומי. אותו פינוי מקום אקטיבי, מעבר לאירוניה על מרחקם של הישראלים מאירועים מעין אלה, הוא שמאפשר לרביקוביץ' לנסות ולהבין את דמותה של אותה ילדה פלסטינית, את הדברים שהיא, ואף יותר חשוב, את הדברים שאיננה ולא תהיה, מבלי לרחוץ בנקיון ידיה שלה או להפוך עצמה לקורבן.

במקומות אחרים מפנה רביקוביץ' את מקומה (שבה בעת נותר גם מקומה) באופנים אחרים: ב"דיוקן יהודי" רותמת רביקוביץ' את קטגורית הפליט, היהודי הנודד הגלותי, ומפנה אותה עבור קבוצות שונות של פליטים מבלי לרדד אותם אלו לאלו ותוך כדי שהיא שומרת בקנאות על חווית הזרות והפליטות שלה עצמה: סופו של השיר מתווה את דיוקן פניה של אותה פליטה מרובת זהויות על פי מתאר פניה של רביקוביץ' עצמה. ב"שיר ערש" ( הנקרא "שיר ערש מתורגם מיידיש" בגרסתו המוקדמת) היא עושה שימוש בצורת שיר הערש היידי, בתפקידו כשיר קינה פוליטי, להבנה של, ולהזדהות עם, סבלם של אב ובן במחנה הפליטים ג'באלייה. בכל המקרים הללו, ההזחה של הכאן, ההבנה של האני בזרותו ובגלותו תוך הכנסת הזר אל תוך האני, מאפשרת זיקה לאחר שחורגת מרידודו לשפת האני או מהותרתו באחרותו.

מתוך כך ברור כי החוויה או ההתנסות הזאת איננה כרוכה בהכרח בגלות פיזית ויכולה להוות מצב תודעתי. אולם, פינוי המקום שלי באופן פיזי בארץ שעזבתי, ופינויו כאן באמצעות החיים לצד אחרים מוזחים רבים והסקרנות ביחס אליהם, מאפשרת את הריווח התודעתי של הכאן שלי ביתר קלות. רבות כל כך מהגרות העבודה במדינת ישראל ורבות כל כך הפליטות המגיעות עדייה כדי לחפש בה חיים טובים יותר עד כי גלות ה"רילוקיישן" שלנו ומה שניתן ללמוד ממנה הופכים חשובים יותר מיום ליום ועל כן אין שום סיבה להוציא אותה מן התמונה. יתר על כן, הכללתה בדין וחשבון הניתנים כאן על הפזורה העברית העכשווית מרחיבה את מעגל הפזורים בהם אנחנו מדברים מעבר לאליטה הסוציו-אקונומית, מעבר לאובדן כוחה ולתחושת האשמה שלה בגין עזיבתה.

*

תודותיי לדניאל דרורי, אליק אלחנן, שירה שמואלי ואיתמר מן שהיו שותפיי לדיון בנושא ולמחשבה עליו בימים האחרונים כאן בפזורה.

דימוי: Almerisa מאת רינקה דיקסטרה (מרכז למבקשי מקלט, ליידן, הולנד, מארס 1994). ודיקסטרה אומרת:

For me it is essential to understand that everyone is alone. Not in the sense of loneliness, but rather in the sense that no one can completely understand someone else. I want to awaken definite sympathies for the person I have photographe