Archive for the ‘פוליטיקה’ Category

עזיבה היא לא פרישה מהמשחק

8 באוגוסט 2014

1.

לפני שנתיים, פרסם דן מרגלית מאמר בישראל היום שקרא "לחזור אל תפיסת ה'נפולת של נמושות'". העיתונאי המוערך סיפר שם איך קרא בהארץ ריאיון עם משוררת ישראלית שהוציאה ספר חדש, והזדעזע לגלות שהיא עזבה את הארץ והשתקעה בבריטניה. בלי להסס תיאר מרגלית כיצד התקשר אליה לביתה בקיימברידג', וכשענתה לטלפון נזף בה שהיא מממשת את חלומו הרטוב של מחמוד אחמדינג'ד.

מה שנחמד הוא שטקסטים כאלה משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שבה הם מעוניינים. שמעתי על אנשים שעברו לחו"ל, ובמשך כל החצי שנה הראשונה שלהם שם הם מסתובבים ברחוב, נוסעים על אופניים ועושים עם היד תנועה שמשמעותה אחת: זיבי לדן מרגלית. זיבי ליאיר לפיד, ולשי פירון. אתם לא קובעים לי יותר.

עד לאותו רגע שבו הם יצטרכו לחזור לישראל, אחרי שפרויקט ההגירה שלהם נכשל. כי הם לא הצליחו למצוא עבודה, או להוציא ויזה, או ללמוד את השפה. או כי משהו קרה למישהו מהמשפחה שלהם בישראל. ואז הם עלולים לחטוף בהפוכה את דן מרגלית, הפעם בלי שום הגנות. כי יש הבדל של שמים וארץ בין להחליט להגר לבין להצליח להגר.

2.

מסיבות ברורות, ההתקפה המזוויעה על עזה והאירועים שסביבה עוררו שוב דיבור חזק על הגירה. מבין האנשים שאני מכיר, היו מי שנטשו כבר מזמן, ואחרים עזבו אחרי כישלון המחאה החברתית, כשהתברר שלא הולך להיות יותר טוב. עכשיו, לעומת זאת, הגענו לשלב שלישי: מתברר שגם הולך להיות הרבה יותר רע. לא פלא שעוד אנשים חושבים לעזוב.

אז פה ושם מישהו כותב מאמר או סטטוס ומסכם אותו במסקנה שלכוחות הליברליים בישראל אין שום תוחלת ועדיף לעזוב. והיה השלט בהפגנה בכיכר רבין, "תברחו כל עוד אפשר". ועם זאת, האמירה נשארת לרוב תלויה באוויר. הגירה, כך נהוג לומר, היא החלטה אישית. אפשר לכתוב "Run for your lives!", אבל זה אף פעם לא יהיה כמו לכתוב: "צאו להפגין נגד x" או "הצביעו למפלגה y". אל מול ההגירה, אנשים שונים נמצאים במצבים שונים. לאחדים יש כסף, עבודה מבוקשת ודרכון זר; אבל לאחרים אין אף אחד מהם. יכולת ההגירה היא דיפרנציאלית לגמרי. ואכן, אין הרבה טעם לצוות על מישהו להגר, בלי לברר קודם אם בכלל יש לו אפשרות כזאת.

בד בבד, אני לא מוצא הרבה טעם במאמרים שמאלניים שמטיפים נגד הגירה, או נגד דיבור על הגירה. הטקסטים האלה מנוסחים לפעמים בשפה צבאית (אורי משגב כותב ששיח ההגירה השמאלני מבטא "תבוסתנות והעדר רוח לחימה", חיים הר זהב פוקד על קוראיו: "ועכשיו – קדימה להסתער"), מה שאצלי באופן אישי רק מגביר את הרצון לברוח. למעשה, הם גרועים לא פחות מהמאמרים שמטיפים לעזיבה – מי שכותבים אותם הם לפעמים אנשים שמצאו איזה "סידור" בישראל, שמאפשר להם לשרוד במציאות הזאת ולפעמים אפילו להרוויח ממנה. זה דפוס שקל מאוד לזהות: כל דלפון-פרקריאט שהשיג איזו משרה שמנמנה כותב פתאום שהמצב לא עד כדי כך גרוע, ושאנשים סתם מתבכיינים. להגר זה לעתים קרובות פריבילגיה, אבל לפעמים גם להישאר זאת פריבילגיה. בנוסף, המאמרים האלה לא באמת גורמים למישהו לוותר על תוכניות ההגירה שלו. במקרה הטוב הם גורמים לאנשים לא לדבר על התוכניות האלה, או לדבר עליהן בשיחות פרטיות ולא בהפגנות, בתור "תוכנית ב'", שאליה פונים כאשר תוכנית א' נכשלת.

על תוכנית ב' לרוב לא מצהירים. היא נחשפת רק בדיעבד, אחרי שהיא כבר מתממשת. על תוכנית א' כותבים סטטוסים ציבוריים. את תוכנית ב' מקדמים בהודעות פרטיות. אין דבר יותר טבעי מתוכנית ב'. במצב הנוכחי בישראל, מי שאינו מגלגל בראש דרך לדאוג לעצמו ולאנשים הקרובים לו צריך להיות קדוש או דביל. עם זאת, מתבקש שיהיה יחס מסוים בין "תוכנית א'" – כלומר, האידיאל הפוליטי שאנו מצהירים על מחויבות לו – לבין "תוכנית ב'" – הצעדים שאנו נוקטים למען הישרדות וקידום עצמי. כל פרויקט פוליטי נידון לאבדון כאשר עיקר תנועת המידע, הרצון והאנרגיה, מתרחשת מאחורי הקלעים – בצורת הוצאת דרכונים, חיפוש משרות, וכתיבת בקשות לגורמים שונים באירופה ובארה"ב.

ברור שמבחינת לא מעט פלסטינים, הגירה זה הדבר הכי מועיל שיהודי יכול לעשות לשיפור המצב. ועם זאת, הגירה כהחלטה אישית לא באמת מועילה במשהו. גם אם הגירה תציל לך את התחת, אין באמת אפשרות שכולם יעזבו, ואפילו לא ברור אם זה משהו שראוי לשאוף אליו. ספק גם אם הגירה של פעילי שמאל וחוקרי ספרות מדאיגה את השלטון. ואכן בצורתו הנוכחית, הדיבור על הגירה לא מתיימר לפתור כמעט שום בעיה מבחינה פוליטית.

אבל זאת בדיוק השאלה: האם אפשר לדבר על הגירה גם כפרויקט פוליטי, ואפילו קולקטיבי, ולא רק אישי? אני נזכר גם בהרצאה ששמעתי פעם בכנס על זכות השיבה. פעילה אנרכיסטית הסבירה שם שכאשר זכות השיבה תתממש, ממילא האליטה האשכנזית תעזוב את הארץ ולכן אין בעיה. היה זה אחד הניסיונות הבודדים ששמעתי בשורות השמאל הישראלי להכניס את העזיבה עצמה לתוך הפיתרון הפוליטי.

טמפלהוף

3.

כידוע, לפני שהגה את הרעיון הציוני, היתה לתאודור הרצל תוכנית מסוג אחר לפתרון הבעיה היהודית: כל יהודי אוסטריה יצעדו עם ילדיהם ביום אחד לכנסיית סן סטפאן, ויטבלו אותם לנצרות באופן קולקטיבי. באופן כזה, הטבילה לא תיעשה בהיחבא ומתוך אשמה, אלא כהחלטה חופשית קולקטיבית של הקהילה. אולי אפשר לפתור באותו אופן את בעייתו של השמאל בישראל: כל ההורים השמאלנים ישלחו את ילדיהם לחו"ל (בדרך כזו או אחרת). הם מצדם יוכלו להמשיך לחיות בישראל, ולשרוד איכשהו את השנים שנשארו עד הסוף.

אבל אם נדרשים לאנלוגיה הציונית, אפשר לחשוב גם על היבט אחר, ריאלי יותר. במשך העשורים הראשונים לקיומה, הציונות היתה בעיקרו של דבר תנועה אירופית. רוב הציונים חיו באירופה, ולא בפלשתינה, וחלקם הגדול האמינו שכך יישאר המצב. במידה מסוימת אפשר לומר שהתיישבותם של חלוצים מועטים בפלשתינה היתה רק הקמע, או הגרעין, שסביבו התהוותה בפועל הציונות כתנועת המונים אירופית. בינתיים, הסרט הציוני הגיע למקום רע, ומה שנדרש בעצם הוא להפעיל אותו ב-Rewind. לא חייבים לגלגל את הסרט ממש עד ההתחלה; אין סיבה שכל היהודים יעזבו את פלשתינה, אבל אין סיבה גם שחלק גדול מהם לא יעזוב – לטובתם ולטובת שכניהם. צריך לקוות רק שהתנועה לאחור אל תחילת המאה שעברה תעבור באופן חלק, בלי קטסטרופה באמצע.

על כל פנים, כבר עכשיו, היחסים בין שמאלנים ישראלים בארץ לבין שמאלנים ישראלים בחו"ל דומים ליחסים שהתקיימו בין הציונים בפלשתינה לציונים באירופה. כמו שאמר לי פעם גל, ההגירה של חלקים מהשמאל לברלין או למקומות אחרים יכולה להוות גם מעין תעודת ביטוח לאלה שנשארים בישראל, מכורח או מבחירה. ממילא, אנחנו חיים בעידן גלובלי, ושום תנועה או תופעה היא לא לגמרי מקומית. הפנים והחוץ הם מבחינה זו חלק מאותה אחדות. ההפגנות שהיו בברלין בשבועות האחרונים מוכיחות את זה: פעמיים בשבוע היו הפגנות נגד המלחמה, ולפחות שלוש מתוכן אורגנו על ידי ישראלים והיתה בהן נוכחות מאסיבית של ישראלים שרחוקים מאוד מלהיות מנותקים או מנוכרים למתרחש בארץ.

מזח

4.

כרגיל, יהיו שיחרחרו עכשיו בבוז, ויאמרו שמה שאני כותב כאן מדגים את העובדה שהשמאל-לכאורה בעצם נושא את עיניו למערב ומבקש אישורים מאירופה. הביקורת הזאת מבוססת על פנטזיה של שמאל עממי-אורגני, שמתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות. למעשה, פנטזיית השמאל העממי ורחב היא מה שנכשל פעם אחר פעם. אולי הגיע הזמן להבין שיש כשל מובנה בחזון הזה.

השמאל הרדיקלי בישראל יכול לנסות לשכנע את עצמו שוב ושוב שהוא עממי, אבל למעשה הוא בעצמו אפקט של הגלובליזציה – של שיח אקדמי גלובלי ושל עמותות – וככה הוא עתיד להישאר בטווח הנראה לעין. יש לגלובליזציה אפקטים שליליים, ויש לה אפקטים חיוביים. גם המושגים שבהם מדברים מבקריו של "השמאל הקוסמופוליטי" (ביקורת שנושאת לא פעם צליל קצת אנטישמי) הם חלק משיח גלובלי שמרכזו בארה"ב ובאירופה. האלטרנטיבה לקוסמופוליטיות היא לאומנות. אמנם יש כמה פרויקטים מלהיבים מאוד של חיבור יהודי-מוסלמי במזרח התיכון, אבל הם מונים במקרה הטוב כמה עשרות אנשים, ובעצמם מתקיימים לרוב על גבי פלטפורמה ארגונית אירופית. גם הצד השני לדיאלוג הם במקרים רבים אינטלקטואלים ערבים שגולים באירופה.

אפשר לציין גם, שיש לא מעט אנשים שברמה הפוליטית מדברים על "מקומיות" ו"שייכות למרחב" בכל משפט שני, אבל ברמה האישית מבלים חצי מכל שנה בניו יורק, או חיים כבר עשרים שנה מכסף גרמני או הולנדי. מומלץ לפיכך להיפטר מהצביעות. הגלובליזציה היא תכונה מרכזית של העולם העכשווי. ממילא, כל פיתרון בישראל/פלסטין הוא למעשה פיתרון גלובלי, כיוון שהוא נוגע לקהילות יהודיות, לקהילות של פליטים וכמובן להרבה הון בינלאומי. אם יש פיתרון הוא לא יגיע בהכרח כתוצאה מהחלטה של ממשלות בירושלים, אלא באמצעות היווצרות של זהויות ושייכויות שחוצות את הגבולות הקיימים. בעניין זה אפשר לחשוב על תנועת הבידיאס, לא כאמצעי לחץ על ממשלת ישראל, אלא כצורה של רישות גלובלי נגדי לרישות הגלובלי הציוני של מכירת נשק ומסעות תגלית. במשך הזמן, הרשת הזאת תשנה לא רק את המצב בישראל/פלסטין, אלא גם את המדינות שבהן היא פועלת.

אני מנסה, אם כן, לטעון שעזיבה לא חייבת להיתפש ככישלון או כתוצאה של ייאוש. נכון לעכשיו, אין טעם באידיאליזציה של "גלות פוליטית"; אבל הגירה היא אחת האופציות שהמצב הנוכחי עדיין מאפשר לחלק מהאנשים כדי לחשוב ולפעול. באופנים שונים, היא יכולה דווקא לשפר את המצב. בעניין הזה, שמאלנים ישראלים שכבר התמקמו בחו"ל יכולים וצריכים לעזור לאחיהם להיקלט (במקום לעקם את האף על זה שברלין נהייתה מיינסטרים). לכן יש מקום לפתח גם התארגנויות של עזרה בהגירה – כמו שקיימות בברלין באופן ראשוני. אם ההגירה היא פריבילגיה של אשכנזים, בנים למשפחות עשירות ובעלי דרכונים זרים – אין סיבה שהיא תישאר כך.

לאנשים שעזבו יש בוודאי זכות להיטמע במקום שאליו הגיעו ו"להימחק מהמפה", כלומר להתפוגג בתור סובייקטים במאבק הפוליטי בישראל. אבל רובם ממילא לא יכולים ולא רוצים להיעלם. ממילא, רק למעטים מהם מובטח שהם יוכלו להישאר בחו"ל לתמיד. הם לא נמלטו ולא יצאו מהמשחק, אלא בסך הכול ממלאים בתוכו תפקיד מסוים.

נכון אמנם, שמי שלא נמצא בישראל לא חווה את המצב כמו מי שנשאר בה, וגם לא משלם את המחיר של התנגדות או מחאה. אבל כפי שכבר צוין קודם, הגירה היא פרויקט שברירי. מי שהזיז את עצמו מישראל למקום אחר לא באמת "נחלץ", ולא יושב באיזו טריטוריה בטוחה. זאת בסך הכול אסטרטגיה אחת מתוך רבות כדי לשרוד ואולי לשמור על קיום הגון.

עין גדי

5.

אני נמצא בברלין שנה. אני אומר "נמצא", אפילו לא "גר", כי אני חי בשכירות משנה לתקופה מוגבלת בזמן. עוד שנה, אני אמור לחזור לישראל – זאת לפחות התוכנית.

באמת, בזמן המלחמה היה לי קצת מוזר להגיד בביטחון שאני חוזר לישראל, ואנשים שאמרתי להם את זה הגיבו במידה מסוימת של זעזוע והתפלאו למה אני עושה את זה לעצמי. אבל התשובה שלי די פשוטה: קודם כל, כי אין לי ברירה – אין לי דרכון זר. שנית, כי אין לי מה לעשות במקום אחר. כמו שכבר כתבתי מזמן, אני כרוך בגורלה של העברית – בתקווה שיום אחד "תעלה מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית". ככה תיכנתו אותי הוריי והתרבות שבה גדלתי, ואת זה אני לא יכול לשנות. ואם הוזכרו כבר ההורים – אציין שאבא שלי קבור באדמת ישראל. זה אולי לא רציונלי, אבל גם זאת עובדה שבגללה אף פעם לא אתנתק מהמקום הזה.

ועם זאת, ברור לי שאני שייך גם לקהילה בינלאומית, וברור לי שברלין תישאר כנראה ביתי השני, באופן כזה או אחר. כמו שהמעבר לברלין לא היה סופי, גם החזרה לישראל היא לא סופית. תמיד יעודד אותי לדעת שיש לי חברים מחוץ לישראל, ושהתרבות שאני שייך אליה לא כרוכה בגורלו של חבל ארץ אחד.

לפני כמעט ארבע שנים, כשחזרתי מכמה חודשים בגרמניה, כתבתי על המעגל המצטמצם – מצטמצם כתוצאה מעזיבה של אדם ועוד אדם. אבל אולי נראה שהמעגל מצטמצם רק כשמסתכלים עליו מבפנים. אם מרחיבים את המבט, רואים שהמעגל דווקא מתרחב, או לפחות מתפצל להרבה מעגלים. ההיסטוריה מלמדת שלא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד –בין אם אתה יזידי או שמאלני.

גם מי שלא קם בצפירה, קם באזעקה

18 ביולי 2014

יוני שדמי

פעמיים או שלוש ביום נשמעת בתל אביב האזעקה. היא מגיעה מהשמיים, עוטפת את כולנו אבל מכוונת גם אל כל אחד בנפרד, משתלטת על עולמנו וממוטטת אותו. כולם מרימים את הראש מהמחשב. ביום יום אני טרוד במחשבות של פרנסה ומשפחה וחיים, מוחין דקטנות. האזעקה מצילה אותי. הבעיות לא חשובות כל כך. המוח מתנקה. גם מי שלא קם בצפירה, קם באזעקה.

כמו קריאת המואזין, או הגונג בסשן מדיטציה, האזעקה קוראת למחשבותיך המפוזרות וממקדת אותן, מכנסת אותן, נותנת להן את גודלן האמיתי. כן, יש בעולם דברים גדולים מחיי ובעיותי, הלא כל כך חשובות אחרי הכל. איזו נחמה עצומה.

האזעקה היא ביטוי לאהבתו של האל, לנצחונו הגמור על אשליית החיים ה"מערביים", המחולנים, האירופו-אמריקאיים. כאן זה ישראל, חביבי. האזעקה וגם הטילים הם ההנכחה המוחלטת של רצונו של אלוהים. רנדומלי, בלתי ניתן להבנה, חשוב. אם יפגע הטיל, יפגע. אם לא יפגע, אשרני, זכיתי לעוד יום. הביטו היטב בפניהם של המתגודדים סביבכם בחדר המדרגות או במקלט. תראו שם לחץ, חרדה, כאב. אבל גם חיוכים נבוכים, הכרויות ראשונות, אחווה, חריגה מהשגרה המערבית של קריירה וזוגיות וקצת חברים וזהו.

חמישי בערב, רחוב אלנבי, ולראשונה מזה זמן רב, אולי מאז המבצע הקודם, רוב השיחות ברחוב אינן באנגלית ובספרדית ובגרמנית, רק בעברית. האזעקות רוקנו את רחובות תל אביב מתיירים. זה פוגם בתחושת הקוסמופוליטיות התל אביבית, מקשה על המחשבות התועות לצדו השני של כדור הארץ. כמה כזב וחוסר כבוד לתל אביב ולעצמנו יש במחשבה ש"יכול להיות כאן כמו ניו יורק". האזעקה משאירה את ישראל לישראלים.

goya2

אנחנו מרגישים עכשיו רגשות שאינם מוכרים למי שחי חיים עירוניים מודרניים. האזעקה מחזירה אותך למה שמול עיניך. אינך בלונדון, ברצלונה, ברלין, אלא כאן, במדינת היהודים. ברוך החוזר הביתה, ברוך שובך לממשי.

כשהאזעקה פורצת לחיי אני ממתין. מה יחליט אלוהים הפעם, לאן יעופו הטילים? "לא אנחנו הורגים אותם", אומרת הסיסמה מאיינת-האני של אחד מפלגי הג'יהאד האיסלאמי, "אלוהים הורג אותם". תהילים נגד טילים.

כשאני מדבר עם חבריי שנקראו למילואים, רבים מהם נשמעים רגועים יותר מכפי ששמעתי אותם מזה זמן רב, אולי מהילדות או מהשירות הצבאי. בחיינו היום יומיים אנחנו נוירוטים, עצבניים, מלאי חוסר נחת לא מוגדר וזעם פנימי. אלו החיים במערב. ועכשיו, במילואים, על סף מלחמה, הכל נרגע, מתמקד, נהיה בוטח, מחויך, נוכח ברגע. זה לא תלוי בנו. שלווה גדולה יורדת עליך כשאתה משתלב במצעדו של הנצח.

וגם אם הפקודות מטומטמות, אדרבה במיוחד כשהפקודות מטומטמות, והכל מיותר כל כך, חסר פשר, סתום, הרוגע הזה כובש, ביתר שאת. חייהם של המילואמיניקים כבר לא בידיהם. גם אם הם ג'ובניקים בקריה, חייהם כבר לא בידיהם.

אין טעם להפוך בהחלטותיך, להסתכל על בעיה קטנה או גדולה בחייך מהזווית הזו ואז מהאחרת, להתלבט בנויורוטיות "מה יעשה אותי מאושר יותר". האזעקה אומרת: יש לך ריבון, והוא איננו אתה. שומר ישראל, מגן אברהם, צוק איתן.

אנחנו כל כך מכורים לאינדיבידואליות שאיננו לוקחים בחשבון במחשבותינו ובניתוחינו הפוליטיים את השלווה העצומה שיורדת על אדם כשהוא מוותר על השליטה בחייו ומישהו אחר קובע אורחותיו. וככל שהריבון מרוחק יותר, בלתי מובן יותר – אלוהים, ביבי, אנשי החמאס שאפילו את פניהם מכוסות המסכה איננו יכולים לראות – כך טוב יותר.

זהו מצב שיש בו גם סיכון. כשאינך עצמך, כשהאל או הטוקבקיסטים, מי שיותר קרוב, מחליטים בשבילך, קל יותר לראות שאלות מוסריות באור שונה מהרגיל. זהו לא מצב תודעה נדיר במזרח התיכון בשנים האחרונות, וכנראה שנראה יותר ממנו בישראל. מי שמבקש לעצור את סבבי ההפצצות האינסופיים בעזה ולא לוקח בחשבון את האזעקה טועה טעות משמעותית.

ישראלים עוצבו במלחמות. זה לא חשוב אם שירתת בצבא או לא. אם יש לישראל חלק בחייכם, כך גם למלחמה. אם עשינו כאן טוב, אם נחשבו כאן מחשבות גדולות, רעיונות חדשים, פריצות דרך מדעיות, אמנותיות, אקדמיות, מוסריות, קהילתיות, אם הועלנו למישהו במשהו, אנחנו חבים חלק ניכר מכך למלחמה. גם הבלוג הזה חזר לפעול בזכות המלחמה.

הודו לה' כי טוב: רבים רבים באירופה ובארה"ב חיים חיים שלמים של חוסר נחת ודאגות כוססות. Am I as happy as I deserve to be? הם מחפשים את השלווה בכנסיה, בבית הכנסת, בהודו, בקריירה, באמנות, באהבה רומנטית. את כל חייהם הם עוברים ולא זכו לשמוע אזעקה אפילו פעם אחת. רחם עליהם ה'.

Goya_ThePilgrimagetoSanIsidroDetail_Clr_WordWEB.jpg

דימויים: פרנסיסקו דה גויה, הענק (1808-1812) והעלייה לרגל של איסידרו הקדוש (1821-1823).

מלחמה וחזרה בארץ הקודש

15 ביולי 2014

1. חזרה

תקופות היסטוריות מסומנות לעתים קרובות באמצעות הרווח בין מלחמות. גם מהפכות מציינות התחלה של תקופה, אבל בהיעדר מהפכה מסתפקים לרוב במלחמות. כך אפשר להגיד את כל התקופה שבה רובנו גדלנו תקופת "אחרי המלחמה". גם בהיסטוריה של ישראל התקופות העיקריות מוגדרות בעיקר על ידי מלחמות (המהפך של 77' הוא אולי החריג המשמעותי היחיד). אלא שבשנים האחרונות, החלוקה הזאת התמסמסה במידה רבה. קשה כבר למנות לכמה מלחמות מתייחס בעצם הביטוי "מלחמות ישראל", ואחרי איזו מלחמה אנחנו. כמו שכתב יותם פלדמן, המלחמות בעזה הפכו לחלק משיטת הממשל בישראל, ל"כיסוח דשא" תקופתי.

יותם טוען שהסיבה לכך היא שהמלחמות הפכו לשגרה נינוחה, צורה חדשנית של מלחמה שבה המבצע הצבאי, המבוצע על ידי מטוסים-ללא-טייס, לא מערער בכלל את הסדר הפוליטי. אבל אולי העניין הוא בסיסי יותר: שלושת המבצעים האחרונים הופנו נגד עזה, והיו מלחמה של "ישראל נגד עזה". המצב שבו הצבא הישראלי מטיל מאות ואלפי טונות של פצצות על עיר בארץ ישראל (עם או בלי מרכאות) נעשה מובן מאליו, אף שעד לפני שנים אחדות הוא היה כמעט בלתי נתפש.

מבחינה זו, ההתנתקות מעזה היא נקודת הציון המשמעותית שמסמנת את תחילת התקופה הנוכחית. תוך כמה שנים, תושבי עזה שעבדו בעבר בתל אביב ובבאר שבע הוצאו לחלוטין מקטגוריית האנושי והפכו לאויב חסר פנים שהדיאלוג היחידי איתו נעשה באמצעות פצצות. מהלך שנחשב לרגעים להישג מופלא של "חסידי חלוקת הארץ" הביא על מיליוני פלסטינים אסון נורא, שסופו אינו נראה באופק. וזו מסקנה אחת שאפשר להסיק מהמבצע הנוכחי והקודמים לו: באופן הפשוט ביותר, אין לפלסטינים שום סיבה לרצות בחלוקת הארץ בתנאים שנדרשים על ידי ישראל. אם זאת המשמעות של סיום הכיבוש, הכיבוש עדיף כנראה על המצב שאחריו. כל זה לא נאמר מתוך איזו "שמאלנות רדיקלית" מתריסה שמבקשת להכעיס את מצביעי מרצ. העניין פשוט מאוד: על אף האכזריות של משטר הכיבוש הנוכחי בגדה, נסיגה של ישראל ויצירתה של עוד מובלעת מופצצת תהיה גרועה פי כמה. בנוסף יש להזכיר שלפי תוכנית החלוקה של ליברמן, גם פלסטינים אזרחי ישראל ייכללו במכלאה החדשה. מאזרחים דרגה ב', הם יהפכו לעדר אנושי מופצץ: בעזה, בג'נין, ברמאללה וגם בטייבה.

ביטחוניסטים ואנשי המרכז נוהגים לזרוק לפעמים את הפורמולה "אני בעד סיום הכיבוש, אף שאין לי ספק שתקום שם מדינת חמאס כמו בעזה". אבל מה שהם קוראים "מדינת חמאס" הוא חלק מהמבנה, הוא תוצר כמעט בלתי נמנע של צורת שליטה כזאת. המבצע הנוכחי הופך את העניין למוחשי מתמיד: אם זאת המשמעות של פיתרון שתי המדינות נוסח ליבני-ליברמן (וזאת בדיוק המשמעות שלו), צריך למנוע את הפתרון הזה כמעט בכל מחיר. מדינה פלסטינית דמוית עזה היא מתכון לקטסטרופה.

נשמע טריביאלי? לא כל כך. בסופו של דבר, אנו עדיין חיים באופק של שתי המדינות, והפתרונות האחרים מעורפלים למדי. השאלה רלוונטית גם בנוגע לאסטרטגיות פוליטיות כמו ה-BDS. במובן מסוים, חרם על הכלכלה הישראלית נראה עכשיו הגיוני מתמיד. אבל אם בוחנים את העניין לאור תקדים ההתנתקות ותוצאותיה, ומוותרים על פנטזיות של איזו "דה-קולוניזציה" שתקרה באורח פלא בדיוק לפי התסריט המתוכנן, נשאלת השאלה האם סנקציות על ישראל לא ישיגו בסופו של דבר בדיוק את אותו "פיתרון" זוועתי: נסיגה כזו או אחרת מהגדה, שתסיר מישראל את הביקורת הבינלאומית ותכניס את הפלסטינים למכלאות מופצצות. כוונות טובות הן לא בהכרח מספיקות, ולעתים הן עשויות להוביל למצב גרוע יותר.

על כל פנים, לטוב או לרע, מה שחוזר באופן זהה בפעם השלישית, לא יחזור בהכרח בפעם הרביעית. כמו באקט המיני, גם בפוליטיקה ומלחמה החזרה מובילה בסופו של דבר למצב חדש; בנקודה מסוימת, הכמות הופכת לאיכות. כמה אנשים זוכרים היום את מלחמת הבלקן הראשונה (1912) ואת מלחמת הבלקן השנייה (1913)? אבל מלחמת הבלקן השלישית נקראה כבר מלחמת העולם הראשונה. כך גם לגבי מלחמות עזה. "צוק איתן" נשמע בהתחלה כמו עוד מבצע הרסני ומטומטם במחולל המבצעים הסדרתי של ישראל. אך בשונה ממבצע עמוד ענן, שהשפעתו על ישראל היתה מינימלית, ניכר שהמבצע הנוכחי מאיץ תהליכים מסוימים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. תקדימים נקבעים. לכך מצטרף האפקט שתואר על ידי אייל קליין – אף שהמבצע הנוכחי מצטרף לסדרת המבצעים הקודמים, הוא משתלב גם במציאות האזורית של מלחמות אזרחים במזרח התיכון. ישראל היתה יכולה להינות מהפריבילגיה להיות המדינה היחידה במרחב שבה לא מתחוללת מלחמה, אך היא התעקשה להצטרף לחגיגה בדרכה המיוחדת. לכן, גם כשהאש תופסק, היום שאחרי המבצע לא ייראה כנראה כמו היום שלפניו.

אל נקמות1

2. שואה

השאלה הקריטית היא מה עשוי לשבור את החזרתיות הממיתה (פלסטינים), מבלי לתרום להידרדרות גדולה עוד יותר של המצב. לצורך כך צריך לשאול מה מאפשר את ההתמדה של המצב האסוני, ובאילו תנאים עשוי המבנה הזה להישבר.

המאפיין העיקרי של הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא האקספציונליות שלו. לכאורה הוא דומה לסכסוכים אחרים, אבל כמה מהמאפיינים שלו שונים לגמרי. אמנם, כל אירוע או תופעה בעולם היא מעט שונה מאחותה, אבל המצב בישראל/פלסטין הוא יותר שונה.

אנו נוטים בדרך כלל לתבוע נורמליזציה של המצב בישראל/פלסטין; כלומר לכפות עליו "נורמות בינלאומיות". זאת הדרישה שעומד בבסיס הביקורת על ישראל. והנה, מתהווה תוצאה פרדוקסלית: מצד אחד העיסוק בסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אינטנסיבי יותר מאשר כל סכסוך אחר בעולם (במיוחד אם לוקחים בחשבון את הימשכותו האינסופית). למעשה יהיה זה מוגזם לצפות שאמצעי תקשורת ופוליטיקאים בעולם יעסקו בו יותר משהם עוסקים בו היום. מצד שני, הוא נראה רחוק מפיתרון אולי יותר מכל סכסוך אחר בעולם. אי אפשר שלא לחשוד, לפיכך, שהעיסוק התקשורתי הבינלאומי בסכסוך, כלומר תשומת הלב שמוענקת לו, הוא חלק מהמנגנון שמנציח אותו.

באיזה אופן? כי ככל התקשורת העולמית עוסקת יותר בסבל הפלסטיני, ישראל יכולה לטעון ביתר נחרצות שהדעת הקהל העולמית היא מוטית ואנטישמית – מעצם העובדה שהיא מבקרת את ישראל. באופן מקיאווליסטי, ישראל הפכה גם את הביקורת נגדה לנשק תעמולתי הפועל לטובתה. את הביקורת הפנימית – שמשמשת לכאורה הוכחה לאופי הדמוקרטי של ישראל; ואת הביקורת החיצונית – שמהווה הוכחה ניצחת לאנטישמיות של העולם.

יש לכך עוד היבט. נכון להיום, הסכסוך מתואר במסגרת רטוריקה של קרבנות. התחרות בין הצדדים נסובה על תפקיד הקורבן האולטימטיבי. אלא שבתחרות הזאת לפלסטינים אין סיכוי לנצח. במערך הנוכחי, יהודים תמיד יהיו טובים יותר בספורט הקרבניות. כמו שכתב מתן קמינר, ככל שמתים יותר פלסטינים ביחס לישראלים, הדם שלהם גם נעשה זול יותר. התקשורת העולמית תדווח על מאה פלסטינים שנהרגו, אבל תאזן זאת בשלושה יהודים. וכך, כל ישראלי הרוג יפתח את מהדורות החדשות בעולם. באופן כזה, שיח הקרבנות משרת את מעמדה הפריבילגי של ישראל.

רון ניוולד כתב פוסט מעניין על שאלת העיוורון הישראלי, כלומר על התעקשותם המחמירה של הישראלים לראות עצמם קרבן, גם כשהם מחוללים מוות והרס בקנה מידה עצום. כך הוא כותב –

חנה ארנדט, אחת מהמבקרות המבריקות ביותר של הציונות הבן-גוריונית, כתבה על כך שהבעיה המרכזית של הציונות היא שבסופו של דבר היא מדברת בשמו של “עם יהודי” שעוצב על ידי השיח האנטישמי הנוצרי והפוסט-נוצרי של העולם המערבי. התנועה הציונית, על פי ארנדט, תופסת את “הבעיה היהודית” בדיוק באותו האופן כמו האנטישמים של המערב, והמדינה היהודית שתקום (ארנדט כתבה את הטקסטים הביקורתיים על הציונות ב-1944) תנציח למעשה את האי-צדק וחוסר המוסריות שממנו סבלו היהודים עצמם באירופה שלאחר האמנספיציה…

ככל שחולף הזמן נראה שמדינת ישראל עובדת יותר ויותר בשמו של אותו“עם יהודי” שאת קווי המתאר שלו קבעו ההוגים האנטישמיים של המאות ה-19 וה-20. מדינת המיליון השביעי מקבלת על עצמה בשמחה את התפקיד הראשי בסרט ההמשך של השואה.

כל עוד ההיסטוריה מתוארת כסרט המשך של השואה, הישראלים תמיד יחשיבו עצמם לקרבנות, והעולם יקנה את זה. אני טוען, לפיכך, שמבנה הקרבניות ממלא תפקיד בהנצחת המצב, גם אם הוא משמר את האלימות בתוך גבולות מבוקרים (שהרי לא מתים כאן אלפי אנשים בחודש). ישראל/פלסטין הן ניסוי בקורבניות המתבצע בתנאי מעבדה.

אל נקמות 2

3. תנ"ך

החדשות הטובות, אם יש כאלה, הוא שהפוליטיקה המבוססת על רטוריקת הקרבנות קרובה למצות את עצמה. זאת בד בבד עם היחלשות כוח ההשפעה של האירוע הפרדיגמטי שלה: השואה.

כמו שכתבתי במקום אחר, השואה כבר מאבדת את המעמד הפרדיגמטי שלה בשיח הפוליטי. אני יודע שאני די לבד בעניין הזה. אבל לדעתי הגילויים הגרוטסקיים שנידונים בתקופה האחרונה, למשל סביב דף "עם היפות של באושוויץ" מגלמים כבר את הפרפורים האחרונים של פוליטיקת השואה ושל תרבות השואה (אף שהם עתידים להימשך לא מעט זמן). אבל מה יבוא אחרי השואה? איזה אירוע מכונן הוא חזק מספיק כדי להחליף אותה?

אני חושב שיש באופק רק תשובה אחת סבירה: השמדת עמי כנען. רק התנ"ך יכול להחליף את השואה.

בהקשר הישראלי, התנ"ך תמיד היה המטא-נרטיב המתחרה בשואה. אמנם, לעתים שני הנראטיבים התלכדו, אבל החיבור דחוק. אלה שני מקורות סמכות נפרדים של הציונות: אחת היא ההבטחה האלוהית והשנייה היא הגנת הנרדפים. אלה גם שני פנים של ההיסטוריה היהודית המודרנית: עם ישראל הוא עם התנ"ך מצד אחד (כלומר, הפרדיגמה של הדת), ו"המיעוט האולטימטיבי" מצד שני (כלומר, הפרדיגמה של זכויות האדם ושל המודרניות).

יש סימנים ברורים לכך, שהשיח הפוליטי הישראלי עובר תנ"כיזציה, כלומר נע מהקוטב של השואה לקוטב של התנ"ך. כזכור, כבר אחרי נאום קהיר, שבו ביסס אובמה את זכות הקיום של ישראל על השואה, הזכיר נתניהו שהבסיס לזכותה של ישראל על הארץ הוא דווקא התנ"ך. כך אמר נתניהו בנאום בר אילן:

עלי להקדים ולומר: הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ-3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו – אינם ארץ נכרייה לנו. זוהי ארץ אבותינו. זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו.

אבל זאת רק דוגמא אחת. יש גם דוגמאות מסוג אחר. האם יש צורך להזכיר את ביטויי המוסר התנ"כי שהתפרצו פתאום בשבועות האחרונים? את קריאתו של מזכ"ל בני עקיבא "לא לעצור בקו בקו 300 ערלות פלישתים"? ועוד יותר מכך: את הנאום שבו זימן המצביא, מח"ט גבעתי, את אלוקי מערכות ישראל לצאת לקרב עם חייליו?

אנו הופכים, אם כן, בשנית מעם השואה לעם התנ"ך, משארית הפליטה לכובשי כנען בסערה. התחביר של הנראטיב התנ"כי עתיד להשתלט על טריטוריות נרחבות יותר ויותר בשיח הפוליטי.

במצב זה, יהיה דחוף יותר להפנים שהשלב הראשון בהכרה בייחודיות של הכיבוש, הוא ההבנה שהשטח הכבוש הוא לא סתם שטח: זוהי ארץ הקודש. אלאן באדיו לא יעזור כאן, וגם לא ג'ודית באטלר.

אבל מה אפשר לעשות עם זה? האם השתלטות הפוליטיקה התנ"כית היא כבר תבוסה? או שאולי יש בה פוטנציאל משחרר?

אלה שאלות גדולות ועשויות להיות להן תשובות שונות. אבל לפני הכול, לא יזיק ללמוד את ההיגיון של ההיסטוריה התנ"כית, ואת הצורה הייחודית של כפיית החזרה שהיא מייצרת. זהו היגיון של שכר ועונש: העם העושה את הרע בעיניי אדוני מוגלה או מושמד:

"וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ  כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד כ"ו)

זה לא נשמע נעים במיוחד, אך כמו שכתב רועי חסן בהקשר אחר: "או שתחיו עם זה, או שתחיו עם זה". לארץ הקודש לא באים כדי להינות מהחיים.

אל נקמות 3

התמונות: מתוך ההסתערות על עיריית תל אביב, 7.9.2011

מה בעצם קורה כאן?

3 בפברואר 2014

על מצבו הנוכחי של תהליך התירבות 

1.

כמו הרבה דברים שקורים בתקופה הנוכחית, גם הדבר שארצה לתאר כאן מתחיל מפייסבוק. לא מזמן, הדביקה חברת פייסבוק לקיר שלה את הבלדה הסקוטית "אדוארד, אדוארד". נדמה לי שהיא ביקשה להגיד שהבלאדה הזאת יפה ומצמררת. אבל בתגובה, כתבה לה מישהי אחרת משהו כמו: "לא יאמן שעדיין מלמדים בבית ספר את הזוועה הזאת", וציינה במיוחד את רצח נץ הטיפוחים והסוס. אפשר להתייחס לכל מיני היבטים של התגובה הזאת, אבל אין הרבה טעם: היא אופיינית מאוד לתקופתנו, ובעצם צפויה למדי. אתייחס רק למלה אחת מתוכה: "עדיין". המלה "עדיין" מבטאת את התפישה ההיסטורית-טמפורלית שבתוכה אמירות נפוצות כאלה נאמרות: הנחה שההווה טוב יותר מהעבר, כיוון שאנו חיים בתוך התקדמות תמידית מברבריות לעידון. מדי פעם נאמר גם משפט בסגנון: "זהו, דברים כאלה לא עוברים יותר בימינו. התבגרנו".

בהגיענו למלה "התבגרנו" יש לנו כבר עסק עם תופעה מסוכנת יותר: מטאפורה ביולוגית. ההנחה היא שההיסטוריה האנושית דומה להתפתחות של ילד, שהופך בהכרח לנער ולגבר – כל שלב בוגר ומפותח יותר מהקודם. נדמה לי שמיותר לציין, שאלו אינם פני הדברים. אף שלא היה להם פייסבוק, אנשים לפני 50 או 500 שנה לא היו מפותחים פחות מבחינה נפשית ואינטלקטואלית, או קרובים יותר לילדים (וזאת בהנחה שילדים הם מפותחים פחות). לא היה שום דבר בוגר פחות בגוף או בנפש שלהם. לכאורה יש אפילו סימנים לתהליך הפוך: בתחילת המאה ה-19, אנשים כמו ג'ון סטיוארט מיל שלטו ביוונית כבר בגיל שלוש, ובגיל שבע עברו ללטינית. וזו סתם דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה.

ובכל זאת, משהו קורה. אנחנו נדרשים לעבור שינוי, ובאמת משתנים. הדרישה לשינוי העצמי, תיקון אורח החיים ואופן הדיבור, מעסיקה בזמן האחרון לא מעט אנשים ונשים. יש שיראו בה הסחת דעת שמעסיקה מעגלים ליברליים מצומצמים. אבל יתכן גם שהיא אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקורות בימינו – אולי משמעותית יותר משינויים פוליטיים הקשורים למפלגות, מדינות וגבולות. ועם זאת, ההתייחסות אליה באה בעיקר מצדם של גברים שמרנים נרגנים, שמנסחים את הבעיה באופן נוסטלגי, בתור מין הידרדרות או ניוון: "פעם גבר היה גבר, אשה היתה אשה, וסטייק היה סטייק". לעומת זאת, השיח האקדמי והביקורתי ממעט להתייחס לתופעה באופן רציני. אני חושב שההסבר לכך, הוא שהשמאל והאקדמיה הם בעצמם סוכנים עיקריים של תהליכי השינוי האלה עצמם.

השיח הביקורתי – מהביקורת הליברלית ועד הפוסט-קולוניאליזם, הפמיניזם והתיאוריה הקווירית – רואה עצמו למעשה כשיח חיצוני למציאות. זוהי אמירה מוכרת, שהשמאל השתלט על המחלקות לספרות וללימודי תרבות בזמן שהימין השתלט על המחלקות לכלכלה. החוגים הביקורתיים מתוסכלים יותר ויותר ממידת ההשפעה שלהם על החברה. אבל דווקא בעניין זה – שינוי הדיבור ואורח החיים – נראה לכאורה שההשפעה שלהם משמעותית (אף שיש לה אפקט שונה מזה שעליו היא מצהירה, כמו שאראה תכף).

וכך חוגי "הביקורת" משחקים משחק כפול: מצד אחד הם מתארים את המציאות כאילו היא חיצונית להם, ומצד שני אינם מתייחסים לנוכחות בעולם של הביקורת הזאת עצמה, ולאפקטים שהיא יוצרת. כאשר הם יתייחסו לשאלות של שינוי חברתי ותרבותי, הם תמיד ידברו מתוך פרויקט הביקורת, ולכל היותר יבקשו לתקן ו"לבגר" אותו. לכן הם לא יצליחו לראות את התופעה עצמה  – אותה תופעה שהביקורת היא חיל החלוץ שלה. ראיתי הרבה כנסים על הטרדות מיניות, זכויות בעל חיים וזכויות להט"ב, וגם על סוגיות מצומצמות הרבה יותר. אבל לא ראיתי אף כנס על שינוי הנורמות.

יש כאן משהו בלתי סביר. לכאורה, מנקודת מבט שמאלית, העולם הולך מדחי אל דחי. הכול מופרט ומקוצץ. ריכוז ההון נעשה חמור מיום ליום. יותר מאי פעם, המוסדות החברתיים מנוהלים לפי הגיון כלכלי תועלתני, והמרחב האוטונומי של המחשבה החופשית נדחק ונעלם. פרויקט הנאורות בכללותו נמצא בנסיגה. והנה, במה שנוגע לסקסיזם, הומופוביה וזכויות בעלי חיים, מסופר דווקא סיפור אחר לגמרי: אנו צועדים מניצחון אל ניצחון, בתהליך כמעט סטיכי של התקדמות. איך שני הדברים מתיישבים אחד עם השני?

2.

מורן שריר כתב לא מזמן בעקבות שידור הסרט אסקימו לימון:

"לא ברור אם "אסקימו לימון" הוא עדיין סרט לגיטימי היום. בכל זאת יש שם תצוגות של חפצון, סקסיזם, גילנוּת, סוגנוּת (גלידה מונטנה), דימויי גוף בעייתיים, אלכוהול בקרב בני נוער, מין לפני גיל ההסכמה, הריון לא רצוי, והומור".

זה די מצחיק, אבל מתברר שהעולם באמת השתנה. כך למשל, דברים שהיו מקובלים ביחסים בין מרצים לסטודנטיות לפני עשרים שנה הם עכשיו כמעט בלתי נתפשים. מספיק לקרוא עיתון או לראות תכנית טלוויזיה מלפני עשרים, או אפילו עשר שנים כדי להבין כמה השתנו הנורמות באינספור תחומים.

כאשר מדברים על שינוי הנורמות, קשה לא לחשוב על רעיון "תהליך הציביליזציה" של נורברט אליאס. תהליך הציביליזציה הוא התהליך ההיסטורי ארוך השנים, שבמסגרתו השתנו אורחות החיים האנושיים ונוצר "האדם המתורבת" המוכר לנו. אליאס הראה שמאז ימי הביניים ידעה החברה האירופית תהליך אטי אך עקבי של ריסון התשוקות והדחפים. כך למשל בימי הביניים, אנשים לא התביישו להפליץ ולירוק בארוחות, ולפעמים על השולחן עצמו. אבל לא רק זה. גדי אלגזי מסביר במאמרו על תהליך הציביליזציה:

הפעילות המינית, טוען אליאס, עדיין לא הועתקה בימי-הביניים אל מאחורי הקלעים; צרכיהם המיניים של אנשים מצאו ביטוי גלוי ובלתי-מתווך לעומת תקופות מאוחרות. כתביו החינוכיים של ארסמוס כוללים איזכורים מפורשים של מין, זנות וחיזור, שעוררו רתיעה בקרב מחנכים בני המאה התשע-עשרה. מכאן מסיק אליאס, כי בין ילדים למבוגרים לא קמה עדיין חומה של שתיקה וסודיות סביב כל ביטויי המיניות. העירום עדיין לא עורר מבוכה כללית: בבתי-המרחץ התרחצו נשים וגברים עירומים בצוותא; באכסניות ישנו זרים גמורים זה בצד זה, בלא כסות לעורם.

אירופים בני ימי הביניים היו נראים לנו, אם כן, פראיים להחריד. החיים היו מלאים אלימות בלתי מעודנת, ונסיך היה יכול להתפרץ בזעם ולכרות את ראשו של אחד האורחים לעיניי היושבים בשולחן – או להרוג פתאום את אביו ואת סוסו האציל.  אלא שדגמי ההתנהגות השתנו בהדרגה. אתר העיצוב העיקרי לדגמי ההתנהגות והאישיות החדשים היה חצרות השליטים, ומשם הם עברו למעמד הבינוני. השינוי הואץ במיוחד בחוגי החצר של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה.

נראה, לכאורה, שמדובר בתהליך טבעי – מעין התבגרות. אלא ששינוי ההתנהגות קשור לתהליך הריכוז של הכוח הפוליטי. האצילים בני מעמד הלוחמים נאלצו לעזוב את נחלותיהם ולהסתופף בחצרות המלכים, וכדי להסתדר זה עם זה הם חויבו לפתח דרכי התנהגות שלא יצריכו מאבק אלים וישיר. בהמשך, השלטון המרכזי של המדינה נדרש להבטיח בתחומי שלטונו מרחב בטוח לפעילות כלכלית של מעמד הבורגנות, משוחרר מהתפרצויות של אלימות שרירותית. ויש סיבות נוספות. אבל מה שמשמעותי לענייננו הוא שהתהליך הזה לא קרה "מעצמו", ובוודאי שזו אינה התבגרות ביולוגית. המדינה העבירה לידיה את המונופול על הפעלת האלימות. ואף על פי כן, כידוע, העידן המודרני אינו אלים פחות מהתקופות שלפניו.

ומה שעוד מעניין הוא, שבעוד קוד ההתנהגות השתנה בעקביות, דפוסי ההנמקה השתנו מתקופה לתקופה. "איסורים, שנומקו בתחילה בחובה החברתית לשמור על כללי הנימוס מתוך התחשבות באחרים – מוסברים בהדרגה בנימוקים רפואיים או היגייניים". באותו אופן, נדמה לי שאפשר לומר שאותם תהליכים שנומקו בעבר בצרכי היגיינה, מנומקים כעת על בסיס מוסרי או פוליטי. כך למשל, מעניין לראות שהתפתחות תגובת הגועל מנתחי בשר מדממים היא תופעה שהחלה עוד הרבה לפני שאידיאולוגיית הצמחונות היתה קיימת בצורתה הנוכחית. אצטט בהרחבה מאליאס:

הדרך שבה מגישים בשר לשולחן עוברת שינוי בולט מימי-הביניים לעת החדשה. אפשר ללמוד הרבה מעקומת השינוי הזה . בשכבה השלטת של חברת ימי-הביניים מגישים לשולחן לעתים קרובות את החיה המתה כולה או חלקים גדולים שלה. לא רק דגים שלמים, ציפורים – לפעמים על נוצותיהן – אלא גם ארנבות שלמות, טליים שלמים ורבעי עגלים מופיעים על שולחן הסועדים, שלא לדבר על חיות צייד גדולות יותר או על החזירים והשוורים, הניצלים על השיפוד. החיה נחתכת לחלקים על השולחן. לכן חוזרים ספרי ההליכות ומדגישים שוב ושוב עד למאה השבע-עשרה – ולפעמים אפילו במאה השמונה-עשרה – כמה חשוב לאדם מחונך היטב לדעת לחתוך כראוי את החיות לחלקיהן. "חשוב לדעת לחתוך חיות מגיל מוקדם , " אומר ארסמוס ב-1530"

אך בהמשך –

"הגשת חלקים גדולים של החיה וחיתוכם על השולחן מתחילים לעבור בהדרגה מן העולם והדבר קשור בלי ספק בגורמים רבים… אך בכל מקרה, גם כאן תואמת תבנית התהליך החברתי הכללי את זו של התהליך הנפשי: אנשים רבים יחושו כיום אי-נוחות, אם אנשים אחרים או הם עצמם יחתכו על השולחן חצאי עגלים וחזירים, או אם ייאלצו לפשוט את הבשר מפסיון עטוי נוצות" (תרגום: גדי אלגזי).

אני נזכר בתהליך שעברתי בעצמי במסגרת הפיכתי לאדם אורבני. בתקופת התיכון, למדתי בפנימייה שבה קוד ההתנהגות היה שונה מאוד ממה שמקובל בתל אביב. היינו נורא מלוכלכים, הלכנו יחפים לכל מקום ולא החלפנו בגדים במשך שבועות. לי ולכל החברים שלי היה שיער ארוך, ולכולנו היו כינים, שבהן די התגאינו. יותר מזה: ערכנו משחקים שונים של אכילת חרקים ושבלולים חיים, והיינו מנגבים את הנזלת בכל דבר. אפשר לייחס את זה גם לעובדה שהיינו נערים, אבל לפי התרשמותי נערים בתל אביב לא נראים ולא מתנהגים ככה.

בשנים הראשונות שלי בתל אביב עברתי תהליך סוציאליזציה מואץ, ששינה לגמרי את הטעם שלי. מכל מיני סיבות, התהליכים האלה מהירים עוד יותר בתוך הקהילה ההומואית. היו לזה כל מיני אפקטים, אבל בראש ובראשונה, המון דברים נראו לי עכשיו מגעילים. רק לפני כמה שנים קינחתי את האף עם עלים ומצצתי דם מפצעים של חברים שלי, ופתאום כשישבתי בבית קפה עם חבר מהעבר הבחנתי שאני לא יכול לשאת את האופן שבו הוא מגלגל כדורים מהמפית. כחלק מאותן רגישויות שפיתחתי, אני מתקשה לראות עכשיו מסור חשמלי חותך שווארמה.

לא במקרה, כתבות בנושא תיקון המידות כלולות היום במדורי הלייפסטייל של עיתוני הבורגנות. הוא קשור הדוקות לפרקטיקות השיפור העצמי וה-self help שמארגנות את אורח החיים בזמננו.  גלריה, מדור התרבות של הארץ, הוא אתר מרכזי להפצת הנורמות החדשות: לצד המדורים שמסבירים איך להתלבש ומה למרוח על הפנים, יש עכשיו מדור אחד מלמד אותנו מה לא לאכול, ומדור שני מלמד מה לא להגיד ולא לחשוב. הריאיון שהתפרסם לאחרונה עם רחל טל-שיר מדגים את העובדה שהרגלי האכילה החדשים הם יותר מהכול סגנון חיים. הטבעונות נוסח גארי יורופסקי מדגישה שחלב וביצים זה "הפרשות מגעילות". האפקט של זה מורגש בבתי הקפה הנזיריים של ההיפסטרים, שבהם מוגשות רק עוגיות יבשות, אספרסו מצומצם ולפעמים חלב סויה (לעומת החיבה לשמנת, קצפת ופטריות מוקרמות בבתי הקפה היותר סחיים); זה מתבטא בסופרמרקטים האורגניים, שהם בעצמם הצורה החדשה של ביטוי שפע וטעם עדין. בשביל שנות ה-2000, רחל טל-שיר היא מה שישראל אהרוני היה בשביל שנות התשעים.

3.

מי שיטען שאין קשר בין משטור הדחפים מהסוג הישן למשטור הדחפים מהסוג החדש יעשה שקר בנפשו. אנו נמצאים, ללא ספק, במתקפה מחודשת ומואצת של תירבות. מואץ עד כדי כך ש"האדם המתורבת" שתיאר אליאס בספרו מלפני כשמונים שנה יראה כיום בעצמו כמו בהמה סקסיסטית.

 כל זה יכול להישמע בסדר גמור, אפילו טוב. אליאס בעצמו תיאר את התהליך ששרטט כהתפתחות אופטימית בסך הכול לעבר ריסון הדחפים. אך כידוע, עם ריסון של דחפים באות הנוירוזות. טסטריה, כפי שתיארה תהל פרוש, היא אחת מהן, אבל עדיין איננו יכולים לדמיין את מגוון הנוירוזות שהעידן שלנו יצור. האלימות שהופנתה כלפי נשים או חיות מומרת בהוקעות באינטרנט, שמהן איש אינו מוגן. מבחינה זו, כמו שכתבה לאחרונה מאיה סלע, פייסבוק הוא אתר מרכזי שבו נאכפות הנורמות החדשות ומתהווה האדם המפקח על עצמו.

אבל זאת לא הבעיה היחידה. אם השליטה בנורמות הפוליטיות-אסתטיות המעודכנות היא מעין מקבילה עכשווית של נימוסי השולחן וידיעת היוונית, נשאלת השאלה נגד מי הנורמות האלה מופנות, ואת מי הן משאירות בחוץ. האם הן לא נועדו דווקא לייצר אקסקלוסיביות, ולאפשר לנו להתייחס אל אלו שנמצאים "מאחורינו" באימוץ קוד ההתנהגות כאל יצורים לא אנושיים? ומה היחס הזה מעורר אצל אותם יצורים ברברים? האם אין קשר בין הטהרנות של הטקסטים השמאלניים-ליברליים-קוויריים לבין האלימות של הטוקבקים הימניים-שמרניים שמתחתיהם? האם העובדה שהכללים הולכים ומחמירים אינה קשורה לעובדה שבמקביל הבהמיות דווקא גדלה? למישהו יש תחושה שהדושים קרובים להיכחד מהעולם?

אין לי ספק: בתור "גיי", כל צורת החיים שלי לא היתה מתאפשרת בכלל ללא שינוי הנורמות הסקסיסטיות שהיו מקובלות לפני כמה עשורים. לא הייתי רוצה לחיות בתל אביב של דן בן אמוץ, שבה היו בוודאי קוראים לי "ליכטיג בר זוהר". עם כל הרומנטיקה של אפלת הגנים הציבוריים, אני מאמין לאנשים שחיו בשנות השישים והשבעים, המעידים שהחיים להומואים היו נוראים. גם בעניין הזה אפשר לפיכך לאמץ ראייה אופטימית של "ואו, כמה התקדמנו".

אבל כשאני מסתכל סביבי אני נאלץ להסיק, ששינוי צורת הדיבור "הנכונה" בנוגע להומואים לא נובע מכך שאנשים נעשו מוסריים או בוגרים יותר, אלא הוא תוצר משני של תהליכים מסוג אחר לגמרי.  אלירן ארזי כתב לאחרונה שמדינת הלאום המודרנית היא זאת שאפשרה את עלייתה של גבריות "פציפיסטית" או מפורזת, וזאת בזכות המונופול שלה על כוח. וזה גם "מה שאיפשר לגברים בוגרים להיחדר, ולהחזיק בזהות מינית במסגרתה ברור לכל שהם פסיביים בפוטנציה, לפחות בחלק מהמפגשים המיניים שלהם". מבחינה זאת, האפשרות של הומוסקסואליות כאורח חיים היא בסך הכול עוד הסתעפות של תהליך הציביליזציה האליאסי.

יותר מכך: אך האם אין קשר בין אותה "התקדמות", לבין תהליך הנגד של עליית ההומופוביה כאידיאולוגיה מגייסת של כוחות חברתיים המודרים מהאליטה הגלובלית – בדומה לאנטישמיות בסוף המאה ה-19? אפריקה נעשית הומופובית יותר מאי פעם בעבר, או אולי ליתר דיוק: נעשית בפעם הראשונה ממש הומופובית. ולא רק אפריקה: בזמן שבארה"ב אורח החיים הלהט"בי נעשה יותר ויותר מקובל, תנועת הנגד של ההומופוביה מכרסמת כבר גם באירופה. זה מתבטא קודם כל ברוסיה, אבל גם בתנועת ההתנגדות העזה שהתעוררה בצרפת בעקבות מהלך החקיקה להתרת נישואים חד-מיניים.

ומי יודע? אולי גם תהליכים הרי גורל אפילו יותר מושפעים על ידי ההתנגדות הזאת. סלבוי ז'יז'ק תיאר פעם מונולוג ששמע מסטודנט בריטי מוסלמי, שהחליט לעזוב את הלימודים ולהצטרף לקבוצה איסלאמית פונדמנטליסטית. כשביקש להסביר את מה שמשך אותו לחיק הקיצוניות הדתית, הג'יהאדיסט הצעיר לא דיווח על שום רגש של קדושה, ריסון יצרים או טוהר, אלא דווקא על הסרת עול ושחרור מכבלים. שלא כמו באוניברסיטה, בין הג'יהאדיסטים המזוקנים הוא יכול היה סופסוף לעשן, לאכול אוכל משמין ולהביע דעות סקסיסטיות, בלי שמישהו יעיר לו על כך. יתכן מאוד שגל ההתעוררות הדתית שגואה בעשורים האחרונים כמעט בכל העולם אינו צומח בהכרח ממיאוס קנאי מחיי החטא המערביים, אלא דווקא מרצונם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם להסיר מעליהם את הכללים והמגבלות הרבים מספור של סדרי החיים הליברליים.

אי אפשר לדבר על השיפור במעמד הלהט"בים, במניעת הטרדות מיניות ובשינוי הרגלי התזונה, מבלי להתייחס לתגובת הנגד. זהו מבנה אחד עם שתי פנים. בעיתון תל אביבי מסוים שבו עבדתי פעם, התחלקה החברה לבנים שדיברו על כדורגל ולבנות שדיברו על סלטים מוקפצים (זה מה שהיה פופולרי אז). יכולתי לבחור להיות בצד של הבנות, או של הבנים; אלא שלמעשה, כל אחד מהצדדים מהווה תמונת ראי של השני.* באותו אופן, מתקנת העולם הקווירית-פמיניסטית והגבר הבהמי שמתגאה בכך שהוא הולך לזונות הם שתי פנים של אותו מבנה. לא בטוח שהדרך להעלים את השני, היא להקצין את הראשון: אולי צריך לשנות את המבנה כולו. זה שתאכלי עוד סלט מוקפץ, לא יגרום לגבר שלך לראות פחות כדורגל. אולי דווקא להיפך.

4.

אבל לפני ששופטים את התופעה הזאת, שכיניתי כאן תהליך הציביליזציה המואץ של תקופתנו ולפני שדנים בהשפעות השליליות שלה (כלומר נופלים שוב במלכודת "הביקורת"), צריך קודם לשאול: למה? מה קורה בעידן הנוכחי שיוצר את התנאים ואת הדחיפה לשינויים המהירים האלה בנורמות. כמו שניסיתי להסביר כאן, אי אפשר לספק תשובה דטרמיניסטית ונאיבית בסגנון "כי ככה זה היה צריך לקרות". גם תשובה בורדיאנית שגרתית לא תספיק – זוהי אינה התבדלות רגילה של הביטוסים, אלא תהליך מהיר חובק עולם, אולי חסר תקדים.

בעצמי, אני יכול רק להציע השערה. יכול להיות שההון זקוק כיום לכוח עבודה מגוון יותר, ולשם כך, במקום להעלות את השכר, הוא מבקש לבטל סימנים חיצוניים של הכפפה של קבוצות שבעבר היו מוכפפות באופן סימבולי – נשים, לא לבנים וכו'. לחילופין או בו זמנית, יתכן שדווקא האידיאל הצרכני שמפתח הקפיטליזם גורם לנו להיות "מפונקים" יותר ורגישים יותר לכל סוג של אי נעימות ואי נוחות. אנחנו לא רק דורשים שהקפה שלנו יהיה "מדויק" ולשמפו יהיה ריח נכון, אלא לא מוכנים לשאת גם שום צורה של אי נעימות במרחב החברתי. לכן, אנחנו מעדיפים לשעבד את עצמנו לחוק נוקשה שימנע כל צורה של התנהגות המנוגדת לתקן. אף שהחוק הזה מדכא במידה רבה, הוא לכאורה שוויוני יותר, במסגרת אותן קבוצות שמכפיפות עצמן אליו.

כל זה לא מסביר למשל את עליית הטבעונות. אבל יש להניח שהיא תוצר משני של תהליכים אחרים. אין קשר ישיר בין ריכוז ההון לעלית הטבעונות, אבל גם אין קשר ישיר בין עליית המדינה להמצאת המזלג.

בכל מקרה, אלה רק תשובות אפשריות. הן גם לא ממש מסבירות את עליית הטבעונות, למשל. מה שבטוח, שתהליך שינוי הנורמות ראוי להתייחסות רצינית, ויש מקום לבחון אותו מצדדיו השונים. בד בבד, יש מקום לשאול האם יהיה צורך להיאבק לכל הפחות על הלגיטימיות של אתרים מסוימים – גיאוגרפיים או סימבוליים – שבהם האיסורים לא יאכפו.

* עם זאת, אני רחוק מלהסיק מכך שהתשובה היא "קוויריות". מעגלים קוויריים-שמאלניים הם המעבדה האוונגרדית ביותר של ייצור הנורמות הדכאניות והאקסקלוסיביות, שתוך עשור יופצו ברחבי המעמד הבורגני. לא אתפלא אם בעוד עשר שנים מדור גלריה יתבע מקוראיו הגברים להשתין בישיבה.

הדימויים: מתוך סיפורי קנטרברי, פייר פאולו פזוליני

אקטיביזם, לא פוליטיקה

27 בדצמבר 2013

דרור גולדין

לפני כמה שבועות עפרי כתב על כך שאנשים בישראל כבר לא מרגישים את עצמם כאזרחים שמהווים חלק מרפובליקה. רועי צ'יקי ארד הציע בתגובה שכמו שהדפוס בהיקף רחב הוביל לרפובליקה ודמוקרטיה, והפורמט הדיגיטלי יוביל אולי למשהו אחר. פחות או יותר באותו הזמן אית'ן צוקרמן, מנהל המרכז לתקשורת אזרחית ב-MIT, נשא באוקספורד הרצאה באותו נושא – על האופן שבו אמצעי התקשורת החדשים מעצבים את תפיסת האזרחות החדשה בעת הנוכחית (את הנוסח המקורי של ההרצאה אפשר לקרוא כאן, בבלוג של צוקרמן). אלו עיקריה:

אקטיביזם מקוון. די קל לצחוק על אקטיביסטים שפועלים רק במרחב המקוון. דוגמא נוחה אפשר למצוא בקמפיין האחרון להחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לסימן שווה תחת הכותרת "להט"בים דורשים שוויון" (שבעצמו היה חיקוי של קמפיין אמריקאי בו השתתפו כשלושה מליון משתמשי פייסבוק וגרם לנו לתהות האם בית המשפט העליון אמור לספור תמונות פרופיל בפייסבוק לפני שהוא פוסק בסוגיית ההכרה בנישואין חד-מיניים). רבות מהתגובות לקמפיין מתמצות באמירה "לא מספיק להחליף תמונת פרופיל, צריך להחליף ממשלה", ובמשתמע: להחליף תמונת פרופיל זה בולשיט שלא משנה כלום.

אלו טענות שנשמעות כמו הביקורת של מלקולם גלדוול על תפקיד הרשתות החברתיות באביב הערבי: אקטיביזם "אמיתי" מצריך הסתכנות במעצר או בפגיעה. אקטיביזם מקוון לא מערב סיכון אמיתי, ולפיכך אינו "אקטיביזם אמיתי". יש הטוענים גם מעבר לכך – אקטיביזם מקוון הוא למעשה "בטלניזם" (slacktivism); ובטלניזם, לפי תאורטיקן האינטרנט יבגני מורוזוב, פוגע באקטיביזם "אמיתי" בכך שהוא משכנע אותנו שיש לנו השפעה למרות שאנחנו למעשה לא עושים כלום. נכון יותר לתאר בטלניזם, לטענת מורוזוב ואחרים, בתור אופנה או התנהגות עדרית מאשר בתור סוג של אקטיביזם.

המבקרים האלו מניחים שהאקטיביסטים המקוונים הם נאיביים ושוגים באשליות. הם גם מניחים שיש משהו אפקטיבי יותר שאקטיביסטים מקוונים יכלו לעשות עם תשומת הלב והאנרגיה שלהם. לפי ההסתכלות הזאת, במקרה של המאבק לנישואין שווים, למשל, התומכים פשוט לא היו מספיק פעילים לקידום מפלגות ליברליות יותר בישראל. במקרה של מחאות שעברו "מהפייסבוק לרחובות" – אם מדובר בחברה כמו תוניסיה או מצרים, ואם המוחים מסתכנים בפציעה או מעצר – השיח (המערבי לפחות) מהלל את האקטיביסטים המקוונים. מאידך, בארה"ב, במערב אירופה, או בישראל – המחאה הציבורית מוצגת פעמים רבות כפעולה של "טפיחה עצמית על השכם" כמו במקרה של מחאת האוהלים בקיץ 2011.

תנועה1

תפיסת האזרחות בעידן הנוכחי. הרעיון שיש משבר בתפיסת האזרחות לא ייחודי לפוסט של עפרי. אחרי שעזבה את כס המשפט, שופטת בית המשפט העליון סנדרה דיי או'קונר הזהירה שאמריקאים צעירים לא לומדים את עקרונות הבסיס של תפקוד הממשל האמריקאי וכינתה את הציונים הנמוכים בבחינות הבגרות באזרחות "משבר". התגובה שלה למשבר הזה הייתה להקים את iCivics, אתר שמטרתו ללמד אזרחות באמצעות משחקים מקוונים.

כשאנחנו חושבים על "אזרחות", אנחנו בדרך כלל חושבים על גרסה כלשהי של "האזרח המיודע" (informed citizen). במודל הזה, תפקידך כאזרח הוא להבין את התהליך הפוליטי ואת הנושאים שעומדים על סדר היום, ולהשתתף בתהליך הפוליטי באמצעות הצבעה לנציגים ובאמצעות יצירת קשר עם נציגיך בנוגע לנושאים שמטרידים אותך. המודל הזה מושרש כל כך עמוק ברוב הדמוקרטיות הליברליות המודרניות שאנחנו נוטים לשכוח שהוא התפתח יחסית לאחרונה. בספר "האזרח הטוב: היסטוריה של חיי האזרחות האמריקאים" מייקל שודסון מתאר איך רק במאה העשרים הרעיון שאזרחים רגילים צריכים להיות מיודעים בנוגע ל"ענייני היום" ופעילים בשיח הפוליטי הפך להיות רעיון מיינסטרים (המודל הזה כולל ציפיות לחלוטין לא הגיוניות מהאזרחים, ונמצא במתאם ברור לירידה החדה באחוז ההצבעה). שודסון טוען שהיום עברנו מהמודל של "אזרח מיודע" לפרדיגמות חדשות – מודל "האזרח המפקח", מודל אזרחות מבוסס-זכויות שמחפש שינוי דרך מערכת המשפט, ותפיסה כי האזרחות באה לידי ביטוי בפיקוח על הממשלה ועל שחקנים חזקים אחרים.

אז האם המדדים שבהם עפרי ואו'קונר מודדים חברה אזרחית בריאה הם המדדים הנכונים? האם אכן ניתן להסיק מהציונים הנמוכים בבגרות (או מאחוזי ההצבעה הנמוכים) שצעירים אינם מתעניינים יותר בקהילה שלהם או בחיים הציבוריים? צוקרמן מציע הסתכלות אחרת: צעירים לא מתעניינים בבחירות בגלל התחושה שנבחרי הציבור עצמם חסרי כוח ממשי. חוקר מדע המדינה הבולגרי איוון קרסטב, בספר "אנו מאמינים בחוסר האמונה", בוחן את גל המחאות העממיות באירופה ומגיע למסקנה שבעוד שהפגנות יכולות להביא לשינוי בממשלות, יש להן סיכוי קטן מאוד לשנות את הבעיות הכלכליות העמוקות שמוציאות מלכתחילה צעירים לרחובות. קרסטב טוען שרוב הממשלות האירופיות חסרות כוח מול כוחות כלכליים גדולים יותר – ממשלות ספרד ויוון אולי רוצות ליצור מקומות עבודה נוספים על ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית, אבל נגזר עליהן לנקוט במדיניות צנע למול האיום בעליית שערי הריבית. כך, אפשר לבחור ממשלה חדשה, ואפשר למחות נגד הממשלה שאוחזת בהגה השלטון, אבל אי אפשר להשפיע על הכוחות הכלכליים שמקשים באמת על החיים במדינה. קשה לטעון בזכות אזרחות אפקטיבית שכוללת בעיקרה השפעה על ממשלה חסרת כוח.

אקטיביזםולא פוליטיקה. זה לא שאנשים לא מתעניינים באזרחות. הם פשוט לא מתעניינים בלהרגיש חסרי ישע או חסרי השפעה. רון פורניר מסוכנות הידיעות AP, שמתעסק הרבה בנושא, טוען שדור המילניום מאמין מאוד בהתנדבות ושירות ונגעל באופן עמוק מפוליטיקה. צוקרמן מעיד שדפוס זה של "אקטיביזםולא פוליטיקה", משתקף גם בשיחות שהוא מנהל עם אקטיביסטים מקוונים מרחבי העולם במסגרת פרויקט לתיעוד אקטיביזם מקוון. פעמים רבות משתתפים בפרויקטים שנראים לחוקרים באופן מובהק כאקטיביזם פוליטי שמחים בכינוי אקטיביסטים אבל מתנגדים בכל תוקף לתווית "פוליטי". זה מזכיר גם את הביקורת שנמתחה על כך שמוחי קיץ 2011 רצו להגדיר את המחאה כ"לא-פוליטית", ואת הטענה שעלתה לפיה מדובר במחאה פוליטית "בהסוואה" (שני צדדים של אותה הביקורת).

תנועה3

"אזרחות השתתפותית". צוקרמן טוען שהמודל הנוכחי של אזרחות הוא לא "אזרחות מפקחת" כמו שמציע שודסון, אלא "אזרחות השתתפותית". אחד המאפיינים של הגרסא הזו של אזרחות הוא העניין – ואולי אפילו הצורך – שמביעים משתתפים "לראות" איך הם משפיעים על הנושאים שחשובים להם. אנשים שמיישמים פרקטיקות של "אזרחות השתתפותית" גדלו על "תקשורת משתתפת" מקוונת בדמות בלוגים, למשל. הם רגילים ליכולת לחלוק את דעתם עם העולם, וליכולת לראות את ההשפעה שלהם במונחים של כמות האנשים שקראו ושיתפו את המילים שלהם.

הכמיהה הזו לראות באופן ישיר את השפעתך בולטת בעולם התרומות המקוונות. פרויקטים כמו Kiva או GlobalGiving מאפשרים לאנשים לתמוך ביוזמה ספציפית של אדם במדינה מתפתחת, במקום לתרום לארגונים בעלי מטרה ערטילאית של חיסול העוני. Donors Choose מאפשר לתורמים לתמוך בפרויקט ספציפי בכיתה ספציפית, במקום לתמוך בבית ספר שלם או בארגון שעובד על רפורמה בתחום החינוך. Kickstarter ו-Indiegogo (או Headstart הישראלי) מאפשר לתמוך בעבודה ספציפית של אמן ספציפי, במקום לתרום למוזיאון או לקבוצת מחול.

מאפיין נוסף של אזרחות השתתפותית הוא שהיא נוטה להיות מונעת על ידי להט ספציפי, ולא על ידי דבקות רחבה בתנועה או בתפישה פוליטית. קשה לעגן תנועה כמו Invisible Children (מפרויקט "קוני 2012") או את ההתנגדות למאגר הביומטרי במונחים מוכרים של שמאל/ימין. אלו תנועות שמבוססות על נושאים שחוצים את הגבולות המסורתיים בין מפלגות ומאפשרים ליצור קואליציות אד-הוקיות חדשות ולא רגילות. אנחנו מתחילים לראות דינמיקה דומה, למשל, סביב קואליציות מתהוות אשר מתנגדות להתנהלות של משטרת ישראל.

פעולות שמאפיינות "אזרחות השתתפותית". צוקרמן מבצע שתי חלוקות בנוגע לפעולות של "אזרחות השתתפותית": בין השתתפות "קלה" להשתתפות "כבדה"; ובין פעילות אינסטרומנטלית לפעילות של מתן קול.

החלוקה בין השתתפות "קלה" ל-"כבדה" מתייחסת למה שנדרש ממך כמשתתף בפעולה אזרחית: בסוגי פעילות "קלים", המטרה שלך היא רק להיות נוכח – בהפגנה, בחתימה על עצומה, בשינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק. בהשתתפות קלה, מישהו אחר ביצע חשיבה בנושא, והגיע למסקנה שמה שצריך כדי להביא לשינוי זו השתתפות של המונים במשהו. במעורבות כבדה, מאידך, העבודה שלך כמשתתף היא להבין מה צריך להיעשות. מישהו שמארגן קמפיין "כבד" יודע שיש לו בעיה לפתור והוא מגייס משתתפים כדי למצוא פתרונות אפשריים, כמו גם כדי למצוא אנשים שמסוגלים ליישם את הפתרונות האלו. "כנופיית נשים בצהוב" והרבה מההתארגנויות בירושלים בזמן סופת השלג הן דוגמאות להשתתפות "כבדה".

החלוקה השנייה מתייחסת לתכלית הפעולה. לפעולה השתתפותית אינסטרומנטלית בדרך כלל יש מטרה ברורה: להעביר חוק, לשכנע אדם ספציפי, לעצב מחדש נורמות חברתיות, וכו'.

תנועה2

"תאוריות שינויופעולות אינסטרומנטליות. פעולה אינסטרומנטלית זקוקה ל-"תיאוריה של שינוי" – רעיון מסדר שמסביר איך הפעולה הזו תגרום לשינוי המיוחל במציאות (נחתים חברי מפלגה על עצומה -> ח"כים מהמפלגה יצביעו בהתאם -> החקיקה תעבור). אנחנו רגילים לחשוב על אקטיביזם ואזרחות כמשהו שמתרחש בעיקר במימד החקיקתי. אבל אחד ההיבטים המרתקים של אזרחות השתתפותית הוא שהיא מתרחשת גם במימדים נוספים. צוקרמן פנה לספר של לורנס לסיג, "קוד וחוקים אחרים של המרחב הקיברנטי", למיפוי של המימדים האלו.

הפריצה המחשבתית המשמעותית של לסיג הייתה הרעיון שיש רגולציה על טכנולוגיה לא רק באמצעות החוקאלא גם באמצעות הקודהשווקיםוהנורמות. אם מחזיקי זכויות יוצרים רוצים להבטיח שלא משתפים סרטים שהם יצרו באינטרנט, הם יכולים לנסות לקדם חקיקה שמגדירה הפצת סרטים באינטרנט כמקבילה לגניבה – רגולציה באמצעות החוק. הם גם יכולים לנסות לגרום ליצרני מערכות הפעלה להקשות על העתקה של סוגי קבצים מסוימים במערכות שלהם – רגולציה באמצעות קוד. הם יכולים לנסות לגרום לשיתוף סרטים באינטרנט להיות בלתי מקובל חברתית על ידי כינויו "פיראטיות" – רגולציה באמצעות נורמות. או שהם יכולים לגרום לשיתוף קבצים להיות יקר ומסורבל ולרכישת קבצים דיגיטלית להיות זולה – רגולציה באמצעות שווקים. ככל שהמשתתפים האזרחיים החדשים מאבדים אמונה ביכולתם להשפיע על החוק והפוליטיקה, אפשר לראות עלייה ב"תיאוריות של שינוי" שמתרכזות בשלושת המימדים האחרים.

בתגובה לחשיפות של אדוארד סנודן בנוגע למעקב החודרני של ה-NSA, קבוצה של אקטיביסטי תקשורת איסלנדים התחילה פרויקט בשם Mailpile. Mailpile אמור להיות שירות אי-מייל חדשני, שמעוצב במטרה להקל על שימוש בהצפנת PGP כדי להגן על האי-מייל שלך מלהיקרא אם הוא מיורט ע"י סוכנויות ביון. ע"י כתיבת תוכנה שגורמת להצפנה להיות קלה ונפוצה, האסטרטגיה האינסטרומנטלית של Mailpile מבקשת להשיג שינוי באמצעות קוד. יודגש ש"קוד" כאן מתייחס לכל טכנולוגיה שגורמת להתנהגויות מסוימות להיות קלות ולאחרות מסובכות – גם מכשיר שסוגר את הדלת. כמובן שאפשר לראות גם בפרויקטים של הסדנא לידע ציבורי או עקיפת חומת התשלום של "הארץ" כפעולות השפעה באמצעות קוד; אבל גם את פרויקט חלוקת גז מדמיע לדרות רחוב בדרום תל אביב.

פעולות למתן קול. המאבק על זכויות להט"ב, למשל, אינו רק מאבק חקיקתי אלא גם מאבק נורמטיבי. אבל ההסתכלות עליו כמאבק אינסטרומנטלי בלבד מפספס היבטים משמעותיים אחרים שלו. הקוטב ההפוך מ"אינסטרומנטליות" במודל של צוקרמן הוא "מתן קול", מונח ששאול מהספר "עזיבה, קול, ונאמנות" של אלברט הירשמן. בספר, הירשמן מנסה לבדוק איך צרכנים מגיבים לפירמה שאיכות מוצריה מדרדרת. תיאוריות כלכליות קלאסיות טוענות שצרכנים הם שחקנים ראציונליים, ושהם יעזבו את מוצרי חברה א' כאשר חברה ב' תציע מוצר טוב יותר באותו המחיר. אבל זה לא מה שקורה במציאות. בפועל, חלק מהצרכנים נשארים עם מוצרי החברה המקורית מתוך שיקולי נאמנות, וחלקם אף עושים יותר מכך ומביעים את מחאתם כלפי הנהלת החברה, בתקווה שהפירמה תחזור לרמת האיכות המקורית של מוצריה.

זאת אבחנה עם השלכות פוליטיות חשובות. אם אתה לא מרוצה מהספק הסלולרי שלך, אתה יכול לעזוב אותו ולבחור בספק אחר. אבל, למרות מה שהרבה אנשים אומרים, מעט מאוד אנשים עוזבים בפועל את המדינה ומהגרים בעקבות איכות הפוליטיקה (אם כי זה בהחלט מתחבר להסבר של עפרי על המצוקה הנראטיבית שמהווה חלק מהסיבות להגירה). "עזיבה" במובן המילולי של המילה מאוד נדירה במקרה הזה, למרות שקרסטב טוען שהרבה צעירים "עוזבים" הלכה למעשה על ידי התנתקות מהפוליטיקה המסורתית. החלופה לעזיבה היא מתן קול – ביטוי מורת רוחנו מחברה או אומה מסוימת, בתקווה שאנחנו יכולים להביא ל"היפוך" בדעיכת איכותה.

הירשמן רואה במתן הקול גם נימוק אינסטרומנטלי – אם מספיק אנשים ירימו את קולם חזק מספיק, ייתכן והם יוכלו לשכנע את ספק הסלולרי או את המדינה שלהם לשנות את מסלולה. אבל למתן קול יש פונקציות חשובות באזרחות ההשתתפותית גם כשאינו מנסה במישרין להביא לשינוי בנורמות או במדיניות: אנחנו משתמשים בקול כדי להזדהות עם תנועה מסוימת לפני שאנחנו לוקחים צעדים אינסטרומנטליים יותר; כשאנחנו נותנים קול לבעיותנו זה מקל על אחרים לתת קול גם לחוויה שלהם, למשל כחברים בקבוצת שוליים אחרת; ושיח רב-היקף ברשתות החברתיות יכול להשפיע על סדר היום של התקשורת הממוסדת ושל קובעי המדיניות (Invisible Children הצליחו בכך ב-Kony2012, כמו גם פעילי מחאת קיץ 2011).

תנועה4

המגבלות של אקטיביזם זה. בספר "הנה באים כולם: הכח של התארגנות ללא ארגונים" משנת 2008, קליי שירקי טוען שהאינטרנט שינה את הפוליטיקה והאקטיביזם בגלל שהיכולת למצוא און-ליין אנשים בעלי דעות דומות ולהניע רשתות של חברים מקלה מאוד על היווצרות מהירה של קבוצות. נראה שהטיעון הזה חזה מראש את "האביב הערבי" ואת Occupy, במסגרתם תנועות גדולות כאילו נוצרו בין-לילה. הסוציולוגית התורכית זיינפ טופקצ מנסה לפענח למה כל כך קשה לתנועות העממיות האלו לשמר את עצמן לאורך זמן ולהפוך לתנועות פוליטיות אפקטיביות (במצרים, תורכיה, ישראל, וכו') – בעוד שחלק מהמפגינים הצליחו מאוד ברתימת כח-נגד כדי להדיח דיקטטור, הם מתקשים בתרגום כוח הנגד הזה גם לכוח משילה פוזיטיבי. בעבר, הוצאת 50 אלף איש לרחובות להפגין הצריכה חודשים או שנים של תכנון והידברות בין קבוצות אינטרס שונות. כשהקבוצות האלו יצאו לרחובות, הן ייצגו את העבודה הקשה שנדרשה לבניית קואליציות, ונוכחותם הייתה סימן לרשויות שהן מתמודדות עם התנגדות עמוקה ומאורגנת היטב. לעומת זאת, טוקצ'י טוענת שמחאת פארק גזי הביאה קואליציה שלא היה לה שום נושא משותף פרט לתסכול מארדואן – תורכים לאומנים, כורדים, אלווים, ולהט"בים – ובגלל שהמחאה הביאה אותם כה מהר יחד, עם מעט התפשרויות בדרך, הקואליציה הזו לא היתה יציבה.

הבעיה בהבאת מוחים יחד להתדיינות על מטרה משותפת היא מקרה מיוחד של בעיה כללית: אם אזרחות מונעת ע"י השתתפות להוטה, איך אנחנו יוצרים מרחב ציבורי להתדיינות? זו לא בעיה חדשה, כמובן. וולטר ליפמן פיקפק ברעיון של ציבור פעיל ומיודע בענייני היום. כשהוא טען, הן בספר "דעת קהל" והן בספר "הציבור הדמיוני", שסביר יותר שהציבור יעבור מניפולציה על ידי אליטות אינטרסנטיות – הוא התייחס גם לנושאים אלו. לא סביר שאזרחים ממוצעים, לשיטת ליפמן, יידעו על מה חשוב לדון, ולא סביר שיהיה להם את המידע הדרוש כדי להשתתף בדיונים אלו.

הפתרון שג'ון דיואי הציע בספר שכתב בתגובה לליפמן, "הציבור ובעיותיו", הוא עיתונות חופשית ואינפורמטיבית. עיתונות חופשית באמת דוחה מניפולציות של אליטות ויוצרת אזרחים שמסוגלים להתדיין. אבל האופטימיות של דיואי אינה עוזרת הרבה בהתמודדות עם בעיות של קביעת סדר יום ותשומת לב, או עם האתגר הטמון בצורך לסייע לציבור  -משתתף ונלהט ככל שיהיה – לבחור על אילו נושאים לדון מלכתחילה.

תנועה5

אז האם אקטיביזם מקוון הוא הפעולה האזרחית החדשה? צוקרמן צופה שהדיון בשאלה האם אקטיביזם מקוון הוא בטלניזם או השתתפות מועילה יהפוך בקרוב להיות לא מעניין כמו הדיון בשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים: חלק מהבלוגינג הוא עיתונאות, חלק מהאקטיביזם המקוון הוא בטלניזם.

כשבלוגים עלו לתודעה ציבורית לפני כעשור, היו הערכות לפיהן קולקטיבים רופפים של בלוגרים יחליפו את CNN או את הניו-יורק טיימס. ההערכות האלו נשמעות די מטופשות היום, אבל כך גם ההערכות לפיהן רק עיתונאים מיומנים ומנוסים יוכלו לחשוף סיפורים משמעותיים (כמו "גיבורים נולדים במותם" של אישתון). כעבור עשור, הגענו לסוג חדש של עיתונאות, אשר משלב אספקטים ממודלים ישנים וחדשים יחד ויש לו חוזקות וחולשות משלו. מודל בו למערכות עיתונים כמו הגרדיאן וניו יורק טיימס והארץ יש בלוגים, טורי דעה, וסיפורים חדשותיים, ובמסגרתו כותבים יכולים להיות בלוגרים יום אחד וכתבים למחרת. צוקרמן צופה התפתחויות דומות סביב אזרחות השתתפותית, במסגרתן הנורמה עבור קמפיינים פוליטיים ואקטיביסטיים תהיה להסתמך על תמהיל של מדיה חברתית, מימון המונים, וטכניקות דיגיטליות אחרות לצד פעילויות "רגילות" של פרסום, שתדלנות, ואיסוף תרומות.

הערכת ההצלחה של כל פעולה מקוונת היא ביחס למה שהשחקן האזרחי קיווה להשיג ולשאלה האם הוא השיג זאת. בהצלחה.

*

דימויים: תנועה ציבורית. ותודה ליואב ויינפלד על הרעיון. מלמעלה למטה: תמונה 1: Performing Politics for Germany (צלם: דיויד שמידט),  תמונות 2 ו-3: Public Movement, תמונה 4 – צלם: כפיר בולוטין.

אקסלרציוניזם הוא הומניזם

15 בדצמבר 2013

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

20131214_140253 20131214_143526 20131214_151211 20131214_155317 20131214_163525 20131214_163821 20131214_182226

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

זה לא סרט להטב"י: "החיים של אדל" ועידן הפוסט זהויות

7 בדצמבר 2013

מאיר בר מימון

גרעפס במסעדה

׳את מכירה את סארטר?׳ שאלה אֶמה את אדל. אדל לא הכירה את ההגות של אלא רק את שמו. היא אדל נערת תיכון, אז יש לה את כל הסיבות לא להכיר את ההגות שלו.

אֶמה לעומתה הכירה אותו היטב ואף קראה כתבים רבים שלו בהיותה בבית הספר. "לפי סארטר", המשיכה אֶמה, "הקיום קודם למהות, כלומר הפעולות שאת עושה הן אלו שמגדירות את המהות שלך, ולכן יש לך אחריות מאוד גדולה על כל פעולה שאת עושה. את צריכה לקרוא את 'אכזיסטנציאליזם הוא הומניזם', זה מאוד קל לקריאה. סארטר עשה מהפכה גדולה, הוא שחרר דור שלם ועזר לי למצוא תיקוף לחיים שלי״, היא סיימה.

אהה, כמו בוב מארלי, ענתה לה אדל, הוא שר שירי זכויות אדם וגם הוא עשה מהפכה.

אֶמה לא הבינה וצחקה צחוק בורגני.

׳החיים של אדל׳ בשמו הצרפתי, או ׳כחול הוא הצבע החם ביותר׳ בשמו האמריקאי והישראלי, הוא סרט בעל משמעויות רבות, והמונולוגים הרבים והטבעיים שבו מאפשרים לחיים לצאת מבעד לחרכים. אני בחרתי להתעסק במונולוג הקטן הזה כמוקד של הסרט, כלומר בשאלה: מה בהתנהגות של האדם מגדיר את המהות שלו? אתחיל בגילוי נאות: סארטר מביא לי בחילה, כל הקיום שלו מביא לי בחילה, האמת היא כשאני חושב על סארטר מיד עולה לי הבדיחה שסארטר בעצמו סיפר, על בחורה שתקעה גרעפס באמצע המסעדה ואמרה ״אוי, אני לא יודעת מה קרה לי, כנראה אני אכזיסטנציאליסטית״. והנה מגיע הסרט הזה ומעמיד במבחן את כל הגדרות הקיום הנאו-ליברליות המשעממות ומאתגר את הקיום האנושי הדל של העידן הנוכחי, שמנוקז אל תוך תבניות מהונדסות היטב, שבו אפילו למורד יש זהות ברורה ומובחנת, ורדיקליות אמורה להיות לפי סט ערכים מסוים.

"מה את עושה בחיים?" שאלה אדל את אֶמה. "מה את חושבת שאני עושה?" שאלה אותה אֶמה, ״את ספרית״, אמרה לה אדל. והנה על פי סארטר זו יכולה להיות תשובה נהדרת, הרי סימן הזהות של אֶמה, השיער הכחול שלה, יכול להצביע על מהותה – ספרית.

הדיאלוג הקטן הזה הוא דיאלוג מקדים לחיים של אדל, שאף אדם לא יכול להגדיר אותם. ״אדל זה בערבית״ אמרה לה אֶמה. ואכן אדל אישרה שמשמעות המילה היא צדק בערבית, אך האם אדל ערבייה? ההורים שלה נראים ׳לא ערבים׳, אין דבר שמאפיין ערביות בבית שלה והיא לא מדברת ערבית ולו פעם אחת בסרט, גם לא ההורים שלה, האם היא ערבייה? אני לא יודע, הסרט גם לא מספר לנו, אם אדל לא ׳עושה׳ שום דבר ערבי, כלומר הפעולות שלה בחיים הן לא פעולות ׳של ערבים׳ האם אפשר להגדיר אותה כערבייה?

אדל יוצאת עם גבר בתחילת הסרט, היא גם מקיימת איתו יחסים, אחרי הסקס הוא שואל אותה אם זה לא היה טוב. ״זה היה יותר מדי טוב״ היא עונה, ובטון דיבורה נשמע חשש קל. היא עוזבת אותו לאחר מכן, מסבירה לו שחסר לה משהו, וזה לא הוא, זו היא.

בבית הספר החברות שלה שואלות אותה אם היא לסבית, ״לא אכפת לי שאת לסבית, מפריע לי שאת מסתירה ממני״ אומרת לה החברה שלה, ולמעט בחורה אחת בלבד שמגיבה בגועל, לא נראה שבני הנוער מתרגשים מכך שהיא לסבית. אדל מתקוממת וצועקת שוב ושוב שהיא לא לסבית. האם אפשר להאמין לה ולקבל את הזהות שהיא בוחרת לעצמה? האם עלינו להניח שהיא אולי דו מינית?

החיים של אדל הוא לא סרט הומו-לסבי, וגם לא קווירי, הוא גם לא סרט על אהבה, הוא סרט על קיום. במובן הזה הסרט לא מוגדר כסרט קווירי בצרפת; בארה״ב לעומת זאת הוא מיד קוטלג כסיפור אהבה לסבי, וכך מהסרט החשוב ביותר בצרפת בשנת 2013 ומבחינתי החשוב ביותר של העשור, הוא הפך להיות סרט קצה "של הומואים", משרת נאמנה את פוליטיקת הזהויות. יחד עם זאת, גם בצרפת לא התעלמו מהעובדה שהסרט הוא הסרט הראשון על הומולסבים שיצא לאחר אישור חוק הנישואים החד מיניים.

והנה שוב נשאלת השאלה, מה בקיום של אדל, בהתנהגות שלה ובפעולות שלה מייצר מהות ואיזו מהות היא מייצרת? האמת היא שאדל לא מייצרת שום מהות, אדל בעיקר מונעת מאהבה. היא אוהבת ספרות שלא בהכרח מתמקדת בעלילה אלא בתיאורי הרגש, והיא החליטה להיות מורה בגנון כי יש לה הרבה אהבה לתת, מאשר לנסות להיות סופרת שמדברת על רגש. אם כך, אדל הייתה יכולה לאהוב גם גבר, היא הוכיחה שהיא אפילו נהנתה מזה, אבל היא בחרה לאהוב אישה. היא בחרה לאהוב אישה כנראה (דגש על כנראה) כיוון שעם אישה היא יכלה לבטא את עצמת הרגש שלה. יכול להיות שאם היא הייתה מוצאת גבר שמבין ברגש ברמות שלה היא הייתה מתאהבת בו? כלומר, האם אדל בחרה להיות לסבית? או אולי כדאי לעדן את השאלה, האם אדל בעצם לא מתעניינת בזהות פוליטית מינית ובעצם מונעת רק מאהבה?

הכול פוליטי (?)

׳הוא בחר להיות הומו׳, משפט קטן שיוצא בעיקר משפתותיהם של שמרנים ומעורר חלחלה בקרב הומואים רבים, שזועקים כנגד הומופוביה ומתקפים את קיומם דרך משפט של ליידי גאגא: ״אני נולדתי ככה״. בכך הם מתקפים זהות פוליטית, ומערבים מעשה אלוהים.

"האדם שאנו מכירים היום נולד באמצע המאה ה-19" אמר פוקו והרגיז כמעט כל פילוסוף אפשרי, אך מבחינתי הוא למעשה צדק. ברגע שהומו מגדיר את עצמו על פי מעמדו החוקי ולא על פי רמת הרגש שלו לאדם שהוא אוהב, הוא הופך להיות יציר פוליטי וכך גם האהבה שלו, ואפילו הסקס שלו. כל דבר שההומו יעשה מהרגע שהוא ביקש מהחוק שיגדיר אותו, יהפוך להיות אלמנט פוליטי במערכת נאו-ליברלית.

רבים יוצאים כנגד התיקוף ׳הכול פוליטי׳, הסיבות הן רבות: אם הכול הוא פוליטי, אזי דבר אינו פוליטי. אם הכול פוליטי, אז מה נשאר לסובייקט? אם הכול הוא פוליטי משמעו שאין חירות וכל דבר שאנחנו עושים חסר ערך. אם הכול פוליטי אזי אין אדם וכתוצאה מכך, אין טעם בכלל לחיות. אך זו/הי ההגדרה הצרה של התיקוף הזה. במובן הרחב, לומר שהכול הוא פוליטי הוא בעצם לומר שההתנהגות של בני האדם, הקיום שלהם, נועד לשרת מערכת כזו או אחרת, וכל התנהלות שלנו איננה שעבוד מוכפף אלא נטילת חלק במערך שלרוב לא משרת את האינטרסים של הפרטים בו. מערך שבו פרקטיקות רבות שנתפסות כאקט של שחרור אינן אלא שעבוד עמוק יותר וכינון של הסובייקט ללא חירות. היציאה מהארון היא פרקטיקה שכזו. ללא הווידוי של ההומו בפני החברה הוא לא יוכל להיות הומו, הוא חייב לעמוד מול הוריו, חבריו, מקום עבודתו, ואף המדינה עצמה ולהצהיר על משיכתו המינית. וכך רגש, תשוקה ומיניות מתורגמים לזכויות אדם וחוקים, וההומו הופך להיות ׳זן תרבותי׳, כפי שאמר פוקו.

והנה אדל, שאהבתה לאֶמה מודגשת באופן מעורר הערצה, ושמביאה את אֶמה לבית הוריה ועושה סקס בחדר השינה שלה בבית הוריה, מעולם לא טרחה לרגע אחד לצאת מהארון בפני אף אחד. אדל פשוט אוהבת את אֶמה, ואת ההגדרות הפוליטיות הצרות היא משאירה לבירוקרטים.

יחד עם זאת אדל כן עושה פעולה פוליטית אחת, היא משתתפת בהפגנת שמאל של ועדי עובדים. האם הפעולה הזו עושה את אדל שמאלנית? קומוניסטית? פועלת? סצנת ההפגנה, שנראית לא רלוונטית כלל לסרט, והייתה יכולה בקלות להיות מחוץ לשלוש שעות המרשימות האלה, מאפשרת הצצה לעולם אחר, אוטופי, עולם שבו הזהויות כולן, הזהויות באופן הפוליטי שלהן, מתנקזות לשתיים: אלה שיש להם אמצעים ואלה שאין להם אמצעים. וברגע שכל הזהויות כולן מתנקזות לשתיים, כל זהות אחרת הופכת באופן מובהק לא-פוליטית וככזו לאישית ומאוד נזילה, תלוית רגש ולא מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים.

כלומר, הקיום היחיד שמעניין את אדל הוא זכויות חברתיות והזכות לחיות בכבוד. אם כך, אחזור ואומר, החיים של אדל הוא סרט על קיום שמהדהד את דברי סארטר ולדעתי לא פוסל אותם אלא מחדד את ההגדרה שלהם. אם הקיום מגדיר את המהות, אזי חובה עלינו לבטל את הקיום הפוליטי שלנו ולייצר קיום שבו רגש לא ייהפך לחוק. לא בכדי החליט הבמאי להראות סצנת סקס של שבע דקות שלמות: מהפכה חברתית אמיתית חייבת להתחיל בסקס נטול זהויות פוליטיות.

להתחיל מהפכה במיטה

אדל ואֶמה נפגשו שוב לאחר כמה שנים, אֶמה פגשה חברה חדשה והן מגדלות ילד ביחד (לא ילד של אֶמה), ״אנחנו משפחה עכשיו״ אמרה אֶמה לאדל, ואדל בתורה שאלה שאלה אחרת לגמרי: ״איך הסקס?״. אֶמה התביישה לומר שהסקס משעמם וחסר ערך, היא התביישה לומר שהפעולות המיניות שלה עם הבחורה הזו מגדירות את המהות שלה – בורגנית ולסבית – מהות פוליטית נאו-ליברלית, עם מהות כזו, גם הסקס הוא פוליטי. מסתבר שגם לתקוע גרעפס היא בסופו של דבר פעולה פוליטית.

הכול הוא פוליטי אך לא חייב להיות כזה, אם נוכל לצאת מהביצה הסרוחה של פוליטיקה של זהויות ולכונן בשלב הראשוני אך ורק שתי זהויות שהן כלכליות: אלו שיש להם מול אלה שאין להם.

חיי האישיים מספקים לי זהויות רבות, רבות מדי: הומו, מהגר, יהודי, מזרחי, ישראלי, משתאכנז, אינטלקטואל מזרחי, יהודי ערבי, והרשימה המקוללת הזו עוד ארוכה. אך אני מסרב להיות מכונן על פי ההגדרות האלה ונלחם בהן בכל כוחותיי הדלים, לרוב ללא הצלחה. אני רוצה להאמין שתהליך מחיקת הזהויות, או לפחות טשטושן, יכול להוביל אותנו לחירות מסוימת, חירות שבה נוכל להרגיש באופן חסר אמצעי, אולי אפילו אעז לומר ׳טבעי׳. באופן שבו אדם יוכל לקיים יחסי מין עם כל מגדר שהוא יבחר לעצמו ולא יצטרך להתכונן על ידי מערך חוקים כזה או אחר. חירות שבה צבע עור יהיה שווה ערך לצבע העיניים, כפי שאמר בוב מארלי.

נורמלי

צרפת עברה כברת דרך מהיחס שלה להומואים רק לפני שלושים שנה ועד אישור הנישואים והאימוץ לזוגות חד-מיניים, אך צרפת לא רק מחוקקת חוקים. צרפת מטמיעה את החוקים במערכת החברתית שלה, היא מנרמלת אותם וכעת כל ילדי צרפת לומדים בבתי הספר שהמשפחה הנורמטיבית הורחבה גם לזוגות חד-מיניים, ושזה נורמלי לחלוטין וכך זה צריך להיות.

תהיתי מדוע גבר צרפתי, ערבי, מוסלמי, טוניסאי, בוחר לעשות סרט על אהבה של לסביות – זה הרי לא מסתדר במערך הפוליטי הקיים, והבמאי עבד אללטיף קשיש אכן הואשם בהחפצה גברית ובשוביניזם ולסבופוביה, אך בעיקר על ידי אמריקאים וישראלים נאו ליברלים. אך אולי הסרט לא רוצה לומר לנו דבר על לסביות אלא על ביטול הזהויות החוקיות האלה? אולי כדי להראות דבר כזה יש צורך להשתמש באדל, שדרך המחשבה שלה רואה את העולם בצורה אחרת לגמרי, דרך הרגש שמנוגד כל כך ללוגוס הגברי, אך יחד עם זאת, ואולי בגלל זה, מבינה צדק מהו. אולי דרך החיים של אדל צריך ללמוד על החיים שלנו ועל הקיבעון הפוליטי שמכונן אותנו? אולי דרך החיים של אדל יהיה אפשר לחיות חיים אחרים, חיים שבהם נוכל לכונן את האני ללא זהויות כאלה או אחרות אלא כאני נזיל מאוד ללא גבולות?

״אחרי הכול״ אמרה אדל שניסתה להסביר את האנלוגיה שלה בין סארטר לבין בוב מארלי, ״מה ההבדל בין נביא, פילוסוף או זמר?״

גילוי דעת: לנתק בין השפה העברית למדינת האפרטהייד

3 בדצמבר 2013

הוועד המנהל של הקול היהודי (Jüdische Stimme) לשלום צודק במזרח התיכון, גרמניה

שם האירוע, "שבוע השפה העברית בברלין", נשמע מבטיח. לברלין יש היסטוריה ארוכה של תרבות עברית, שנהרסה באכזריות בשואה. אך "הקול היהודי" הצטער מאד לגלות ש"השבוע",  שהתחיל בשבת האחרונה, מאורגן וממומן ע"י ההסתדרות הציונית העולמית, ושלא מדובר בחגיגה כנה של השפה והתרבות העברית בעיר, אלא באירוע "הסברה" ישראלי. בניגוד למה שמרמז שמו, אירועי "שבוע השפה העברית" מתמקדים בתרבות ישראלית, ולא בתרבות עברית מקומית. אתר האינטרנט של האירוע מספר על אודות סוכן ("שליח") של ההסתדרות הציונית אשר פונה ליוזמות עבריות ויהודיות בברלין "במטרה לפעול לחיזוק ולהעמקת הקשר בין 'הדור הצעיר' (גילאי 45-20) לבין מדינת ישראל". אותו סוכן מנסה להשפיע על יוזמות אלה ע"י מתן מימון שמטרתו לתמוך בפרויקט הציוני.

ההסתדרות הציונית מנסה לנצל את התרבות העברית המתפתחת בברלין כדי ליצור תכנית אירועים שמשתמע ממנה שתרבות עברית ויהודית באשר היא חייבת להיות מרוכזת בישראל או מכוונת אליה.

לפי הצהרת המטרות שלה, ההסתדרות הציונית העולמית "שוקדת להשריש את מרכזיותה של ישראל ובירתה ירושלים עמוק אל תוך התודעה היהודית, ובכך לעודד את השיבה לציון". אנו מתנגדים באופן נחרץ לדעה שלפיה השפה והתרבות העברית שייכות לישראל ואנו רואים בקישור זה התקפה מעליבה כנגד חיינו באירופה. רבות ורבים מאיתנו דוברות או קוראות עברית, ועובדה זו לא הופכת אותנו לתומכות של ישראל. אנו דוחים כל ניסיון שהוא לצמצם את החיים העבריים או היהודיים המגוונים לכדי דעה פוליטית צרה או לנאמנות למדינה כזו או אחרת.

בעוד ש"המחלקה לפעילות בתפוצות" של ההסתדרות הציונית מנסה לנכס יוזמות יהודיות ועבריות בברלין למטרות ציוניות, "החטיבה להתיישבות" של ההסתדרות הציונית, אשר מקבלת מיליוני שקלים בשנה ממשלת ישראל, היא אחד הגופים המרכזיים שמממנים את ההתנחלות הבלתי-חוקית בשטחים בכבושים בגדה המערבית. התנחלות זו מלווה בגירוש ברוטאלי של האוכלוסייה הפלסטינית המקומית והיא מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. הקצאת אדמות פרטיות וציבוריות של פלסטינים למתנחלים ישראלים היא אחת מהפרות החוק הבינלאומי המבוצעות ע"י ההסתדרות הציונית. הקצאות אלה כוללות חמשת אלפים דונם בבקעת הירדן (שהופקעו ב-1979) ו-29 אלף דונם באזורים אחרים בגדה המערבית שהופקעו ב-1994. ההסתדרות הציונית ממשיכה להשקיע משאבים בהתנחלות בגדה המערבית באמצעות מימון שהיא מקבלת ממשרד החקלאות הישראלי. התקציב שמיועד למימון "החטיבה להתיישבות" ממשיך לגדול משנה לשנה.

בתור יהודים אירופאים, חברי "הקול היהודי" רואים ב"שבוע השפה העברית בברלין" ניסיון תוקפני להשתלט על הזהות היהודית ולנכס אותה לשירותיה של מדינת אפרטהייד. "הקול היהודי" מתנגד להתערבות של ההסתדרות הציונית העולמית בחיים היהודיים באירופה.

"הקול היהודי" קורא לארגונים ולאנשים פרטיים לא לקחת חלק באירועי "שבוע השפה העברית בברלין". אנו מפרסמים גילוי דעת זה כדי להזכיר לאנשים שאין לשייך את הזהות היהודית והשפה העברית לפרויקט קולוניאלי. אנו מאמינים בכל ליבנו בחשיבותה של תרבות עברית בברלין (ובכלל) ולא רוצים להכתים אותה במעורבות ובמימון של ארגון קולוניאליסטי ובלתי-חוקי. אנו נשמח לקחת חלק ולסייע בארגון אירועים תרבותיים לכבוד השפה העברית המבוססים על ערכים של שוויון וכבוד לכל האנשים ולכל העמים.

DHM_-_Jüdischer_Grabstein

דימוי: כתובת בעברית על קברו של בנימין בן מרדכי, בית העלמין היהודי בשפנדאו (1284). מוצג במוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין.

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

23 בנובמבר 2013

1.

לפני כמה חודשים דיברתי עם חבר, שעוסק בארגון של עובדים בחברת תקשורת כלשהי. המאבק היה מרשים ואפילו תקדימי, אבל כמו שקורה בהרבה מקרים כאלה, התברר שהרבה אנשים צעירים לא רוצים להצטרף לאיגוד. הרעיון של התאגדות לא מדבר אליהם, ואם התנאים לא מוצאים חן בעיניהם הם מעדיפים להחזיק מעמד עוד קצת ואז לעזוב ולחפש עבודה במוקד שירות אחר. יותר מכל דבר אחר, הם מעדיפים להיות עצמאיים ולא תלויים. כשסיפרתי את זה למישהו אחר, הוא אמר לי: "טוב, בטח הומואים".

זאת היתה אמירה הומופובית, ובכל זאת כמעט מתבקשת. הומואים מזוהים כיום מאוד עם אתוס האינדיבידואליזם הקפיטליסטי.* במובן מסוים הם הנציגים המובהקים ביותר של "המודרניות הנזילה" כפי שהגדיר אותה זיגמונט באומן את תקופתנו: מצב חברתי שבו האתגר הפוליטי המרכזי הוא לא הכוח של המוסדות, אלא דווקא ההתפוררות שלהם; הוויה שבמסגרתה מפוצלת החברה לאטומים אינדיבידואליסטים, ושבה גמישות וניידות הן הערך המוערך ביותר.

בזמן האחרון התהוו כמה קונסטלציות פוליטיות, שבהן התחדד הניגוד בין "ההומואים" לבין הניסיון לבנות שמאל עממי סוציאליסטי. כך למשל, קרה שבבחירות המוניציפליות בתל אביב התפצל השמאל בין עיר לכולנו שנתפשה כנציגת השכונות, לבין מרצ שייצגה את מרכז תל אביב האשכנזי-ליברלי. במקרה או שלא במקרה, עמד בראש מרצ מועמד הומו, מה שהציף באופן לא מפתיע סנטימנטים הומופוביים בשורות השמאל הרדיקלי, שהסתתרו תחת מסווה של רדיקליות פוסט-ליברלית. שוב תוארו ההומואים כנציגי הסדר הניאו-ליברלי שהורסים את החיבור בין השמאל לבין השכבות המדוכאות (טענות דומות אפשר לשמוע גם מסטרייטים תומכי המדינה האחת, בעיקר כשהם קצת שיכורים. במצבים כאלה הם מעזים לומר שהומואים הם המכשול העיקרי למדינה הפוסט-חילונית המוסלמית-יהודית שתקום במהרה בימינו. אבל זה כבר נושא אחר).

אחרי שהצגתי את הסיטואציה המצערת הזאת, אומר עליה כמה דברים. ראשית, לא מיותר לציין שבלי להט"בים אין ממש שמאל. אם מישהו יכתוב עוד ארבעים שנה ספר על השמאל הישראלי, הוא ימצא שהיו יותר הומואים בשמאל הישראלי של שנות האלפיים מיהודים בשמאל הרוסי או הגרמני במאה ה-20. ההשוואה לא לגמרי שרירותית. קווירים במידה רבה ממלאים את אותו תפקיד, של יחידים תלושים במידת מה, שמשום כך יכולים גם לפתח תודעה אופוזיציונית. לכן לא פלא שהמדינה הניאו-ליברלית קנתה את ההומואים בשני העשורים האחרונים באמצעות קידום נישואין חד-מיניים וחוקים דומים.

שנית, חשוב לציין שהצגת ההומואים כ"משחיתי הסולידריות החברתית" היא ימנית לגמרי. בצרפת, למשל, במסגרת הפולמוס העז בשאלת הנישואין החד-מיניים, הושמעו טענות כאלה שוב ושוב על ידי שמרנים סוציאל-לאומיים מהסוג האירופי, התומכים בחברה מלוכדת. ושוב, התבנית דומה להאשמות שהושמעו בעבר כלפי היהודים הקוסמופוליטים.

וכאן אני מגיע לנקודה. דווקא מכיוון שהומואים כמו גידו וסטרוולה או יניב וייצמן ממלאים היום תפקיד חשוב בסדר הניאו-ליברלי, שום איגוד עובדים במקצועות רלוונטיים לא יכול לוותר עליהם. לא סתם "להסכים לקבל" – זה טריוויאלי. איגוד עובדים צריך להתאמץ באופן פעיל למשוך אליו הומואים. רק איגוד עובדים שלהט"בים מרגישים בו בנוח יכול להיחשב לארגון רלוונטי לזמננו.

למה אני חושב שזה חשוב? התאגדות של עובדים היא בעיניי הדבר הכי משמעותי שהשמאל יכול לעשות כדי לשנות מהיסוד את המציאות שבה אנחנו חיים. ועם זאת, איגודים (בשונה מארגוני זכויות אדם) הם לא פילנטרופיה – הם חייבים לשרת את האינטרסים של אלה שמתאגדים במסגרתם.

העובדה שאיגודי עובדים חלשים היום יותר מאשר לפני שלושים שנה נובעת מכל מיני דברים, אבל ככל הנראה בעיקר מכך שעובדים לא רוצים להתאגד. הסיבה שעובדים לא רוצים להתאגד היא גם שהם פוחדים, אבל גם שהם מרגישים שאיגודי עובדים לא משרתים את הצרכים שלהם. בעקבות כך, ארגוני עובדים מנסים לומר לעובדים שהם לא מבינים כמה האיגוד נחוץ בשביל הצרכים שלהם. אבל כשהם מתארים את הצרכים שלהם, הם מתארים לעתים קרובות צרכים שרלוונטיים לתקופה אחרת. איגודי העובדים רוצים לשקם את מדינת הרווחה, אבל ההומואים יודעים שבמדינת הרווחה ההיא הם לא היו קיימים, ולא במקרה. מדינת הרווחה התבססה על סולידריות, אבל גם על קונפורמיזם ופיקוח חברתי (ולא שאין קונפורמיזם ופיקוח חברתי בקהילת הגייז אבל זה כבר פיקוח מסוג אחר). היא נשענה לרוב על משקי בית מסורתיים ועל מסלול חיים יציב ובטוח. כל המרכיבים האלה זרים במידה רבה לדרך החיים ההומוסקסואלית.

בשלב הזה יהיו שיטענו שאני מייחס חשיבות רבה מדי להומואים, שהם בסך הכול קבוצה לא גדולה באוכלוסיה. יהיו שיחשבו שקבוצות אחרות חשובות הרבה יותר מהומואים, שהם הדבר האחרון שצריך לעניין את השמאל העממי. אבל כמו שצוין כאן כבר בעבר, שבישראל הלהט"ביות היא פרויקט הרבה יותר מוצלח מהשמאל. בקרב הקבוצות שאינן "ישראל הוותיקה", למשל מזרחים (אבל לא רק), יש הרבה יותר הומואים מאשר שמאלנים. אז כדאי שהשמאל ינהג בקצת ענווה לפני שהוא אומר "פחח, הומואים".

 ברור שנשים למשל הן קבוצה הרבה יותר חשובה. ההבדל הוא שאיגודים של נשים קיימים כבר מאז המאה ה-19. אולי אין בעיה יותר חשובה מעבודת נשים ומשכר של נשים, אבל למרבה הצער זאת לא בעיה חדשה. מה שמייחד את ההומו הוא העובדה שהוא יצור חדש. הגיי בצורתו הנוכחית הוא סובייקט, צורת קיום, שנולדה במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית. לכן הומואים הם מעבדה חשובה להפליא כדי לעבוד עם סובייקטים שנוצרו בעידן שלנו. בהגזמה מסוימת אפשר לומר, שמי שיצליח לאגד את ההומואים אוחז במפתח לניצחון על הקפיטליזם.

הגיי הוא סובייקט שנולד במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית, אבל הוא בוודאי לא אמור להיעלם כשהכלכלה הזאת תיעלם. הגיי כאן כדי להישאר, גם אם הוא בוודאי יעבור טרנספורמציה, כמו צורות קיום אחרות של התקופה שלנ. לפעמים כשמרקסיסטים אורתודוכסים מדברים על החזון החברתי שלהם, נדמה שהוא עומד בסימן חזרה לשנות החמישים: חיי עמל אפורים, אחידים, ממושמעים ושמרניים. מיותר לציין שאף אחד לא רוצה ולא מתכוון לחזור לחיים כאלה. אם זאת המשמעות של סוציאליזם בימינו, עדיף בלי סוציאליזם. אנחנו לא בעונש. מדינת רווחה צריכה לספק לנו ביטחון ויציבות, אבל היא לא צריכה למנוע מאיתנו להיות ניידים. ושוב, ההומואים נמצאים כאן בחזית. חברה סוציאליסטית שבה הומואים יוכלו להתקיים בחדווה היא חברה שבה גם קבוצות אחרות יהנו מחופש, ולא משליטה של פונקציונרים נוסח ירוחם משל.

יורגן ויטדורף, בריגדת הבונים של הסטודנטים לספורט, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית 1964

יורגן ויטדורף, בריגדת הבונים של הסטודנטים לספורט, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית 1964

2.

האם הומואים צריכים איגודים משל עצמם? בבריטניה למשל ישנן התארגנויות משמעותיות של להט"בים במסגרת ארגוני עובדים. האם ארגוני להט"ב כמו "האגודה" הם הגופים המתאימים לקדם התאגדות? הפוליטיקה הלהט"בית מהסוג הזה השיגה הרבה, ואף פעם לא מיותר להיאבק על זכויות, בעיקר כשהן מצויות בנסיגה מדאיגה במקומות כמו רוסיה. ועם זאת ברוב המקומות הצורה הזאת של הפוליטיקה מתקרבת לדעתי לסוף דרכה, אם היא לא הגיעה לשם כבר (האגודה בימינו נראית כמו פרודיה על התנועה הציונית עם תהליכי הסתאבות ב-fast forward). זאת פוליטיקה פורמלית-משפטית, שלא נוגעת במהות, בקיום ההומוסקסואלי עצמו.

את רוב האנרגיות שלהם, ההומואים מוציאים היום במסיבות. כמוסד חברתי, המסיבה שולטת בתרבות הצעירה כבר כמעט חצי מאה. באופן עקרוני, אין שום בעיה עם מסיבות, אך האם ריקוד אינו בעצם הליכה במקום? למה לא לנסות לרקוד לאנשהו? באופן פוטנציאלי, המסיבה יכולה להיות מפעל לייצור סובייקטים מהפכניים, דווקא מכיוון שהיא יוצרת סובייקטים שלא עסוקים בלחשוב על בית ועל משפחה, אלא נולדים ברגע ונעלמים אחרי שני רגעים. כמו שכתב כאן עומר אורי –

זה נכון שאורך החיים שלנו כסובייקטים מתקצר והולך, מה שלא מפתיע בהתחשב ברעיעות מצבנו האישי והכללי. איזה היגיון יש בלבנות את עצמי לטווח ארוך כשאני לא יודע ממה אתפרנס ואיפה אחיה בעוד חצי שנה? או כשאין לי מושג באיזו סיטואציה פוליטית/כלכלית אחיה בעוד שנתיים?

אבל זה גל שאפשר לרכב עליו. האתגר הוא ללמוד איך ליילד את הסובייקטיביות הבאה שלי מתוך זו הנוכחית: כי גם ליתושים יש אבולוציה, ומאה דורות של יתושים שמטופחים בתשומת לב יכולים להוביל לתוצאות מפתיעות. סיטואציה כאוטית היא תמיד גם מהפכנית בפוטנציה.

שאלת העתיד מזכירה לי  שערורייה קטנה שהתחוללה לפני כמה חודשים, כאשר ההיסטוריון השמרן ניאל פרגוסון זרק הערה הומופובית בנוגע לכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. פרגוסון טען שקיינס, שדגל בהתערבות ממשלתית בשוק ובהרחבת הגרעון, לא היה מוטרד מהטווח הארוך כיוון שהיה הומו ולא היו לא ילדים. לכן, לכאורה, הוא דגל בחוסר אחריות תקציבית. יש לציין שהמדיניות הניאו-ליברלית של פרגוסון ודומיו לא מביאה הרבה תקווה בעתיד למשפחות עם ילדים ברוב העולם. אבל אפשר גם לאמץ את צורת המחשבה הזאת, ולחשוב על מדינת הרווחה שאחרי המלחמה דווקא כרעיון שרק הומו היה יכול להגות.

ג'ון מיינארד קיינס

ג'ון מיינארד קיינס

3.

ומשהו על ארגונים להט"ביים בכלל. יש הטוענים שבפוליטיקה הלהט"בית יש מוחצנות מינית גדולה מדי, שמתבטאת למשל במצעדי הגאווה. אבל הבעיה היא בדיוק הפוכה. ארגונים להט"ביים מכחישים את נושא המין, כאילו הוא לא רלוונטי או מגונה. כך קורה שהפוליטיקה הלהט"בית בישראל שומרת כלפי חוץ על פנים "נקיות" ומהוגנות כמו של כל ארגון המייצג קהילה דתית או אתנית, בעוד הפעילות המינית והסמי-מינית שייכת לספירה נפרדת. עד שהיא מתפרצת, ואז יש "מבוכה בקהילה". זה התבטא למשל בכמה רגעים בפרשת הברנוער: מועדון הנוער הוצג כגוף פדגוגי מכובד, שאפילו ראש הממשלה יכול לבקר בו;  אבל מדי פעם צצו סיפורים ש"בחדרים האחוריים עשו סקס ואורגיות". נניח לשאלה אם זה נכון או לא. נניח בצד גם את עניין שאול גנון עצמו. אבל האם זה לא טבעי שבני נוער הומוסקסואלים יעשו סקס? What is homosexuality all about? המבנה הנוכחי של מה שנקרא "הקהילה" אומר שכל שהתאגדויות לצרכי מין מתרחשות מחוץ למוסדות הפוליטיים – מועדונים, אטרף דייטינג, גריינדר. אך האם מועדונים וגריינדר הם לא בעצמם מוסדות שמכוננים את הקהילה, לא פחות מכל אגודה (ולא במקרה טורקיה של ארדואן סוגרת את גריינדר)? האם אנשים לא באים למצעד הגאווה כדי למצוא סקס? ואם ככה, למה ששאלות שקשורות במובהק למין לא יעלו על פני השטח, לדיון ציבורי? הרי הן חלק חשוב בחיים. יש מקומות שבהם ארגונים להט"ב נאבקים על זכויות משפטיות, אבל גם מארגנים את האורגיות בעצמם.

 אז איך תראה מדינת הרווחה ההומוסקסואלית? זוהי שאלה שמשאירה הרבה מקום לדמיון פוליטי יוצר. בין השאר, היא מעלה שאלות שקשורות להלאמת המיניות. גם בעניין הזה הומואים מצויים בחזית. אך האם אפשר לדמיין משהו שדומה למיניות הומוסקסואלית במסגרת חברה קולקטיביסטית-מתוכננת? אפשר אולי לשאוב כאן השראה מתרבויות במזרח הקדום, שבהן קדשים ורקדנים שיכולים להיחשב היום ללהט"בים הועסקו במסגרת מקדשים של המדינה.

כל זה יכול להישמע ספקולטיבי וכמעט מצחיק, אבל זו רק דוגמא לעובדה שכאשר מדברים על חברה עתידית, צריך לשים את כל הקלפים על השולחן, ולהימנע מקלישאות נוסטלגיות שלא יקדמו אותנו לשום מקום. זה שאנחנו רוצים סוציאליזם, לא אומר שאנחנו צריכים לזמר שירים של מקהלת הצבא האדום. אי אפשר שלא להיזכר בביקורת של ולטר בנימין על הנאומים של הסוציאל דמוקרטים, שפטפטו באופטימיות על "עתיד יפה יותר של ילדינו ונכדינו". אין שום בעיה עם ילדים ונכדים, אבל מי יכול בכלל לדבר היום על עתיד!

ולסיום, לכל מי שאומר שההומואים דואגים רק לתחת שלהם, אפשר לענות: טוב מאוד. זה בדיוק מה שהם צריכים לעשות. מה שצריך להשתנות, הוא שהומואים צריכים לדאוג לתחת שלהם באופן סולידרי. אם תרצו – לדאוג לתחת הכללי.

* אני משתמש לאורך הטקסט בעיקר במלה "הומואים" ולא להט"בים דווקא כדי לא לדבר בשמן של קבוצות אחרות שמקומן בחברה שונה מזה של הומואים. או בקיצור: כי על הומואים מותר לי לדבר.

איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה

23 באוקטובר 2013

אדישות. אדישות היא בעיה שהמומחים לפוליטיקה מתקשים להתמודד איתה. כל עוד ההמונים כועסים, אפילו אם הכעס שלהם מופנה למושא "הלא נכון", אפשר להסביר את זה. אבל אם הם נשארים בבית ולא עושים כלום, מה יש להגיד? לפעמים אומרים שאדישות היא מחאה, אבל זאת תשובה טאוטולוגית – הכול חייב להיות מחאה, אז גם האדישות היא מחאה. אם מישהו אדיש לפוליטיקה, זה אומר שהוא פשוט לא שם. הוא לא חלק מהסיפור הזה.

הבחירות לרשויות המקומיות הן דווקא מבחן טוב כדי להבין את הסובייקטים הפוליטיים בישראל. בבחירות הכלליות קצת יותר אנשים מצביעים, כנראה בגלל שהן נוגעות לעניינים של חרדה קיומית. מפחידים אותם שהערבים יהרגו אותם, אז הם הולכים להצביע למישהו חזק שיבלום את הערבים. אם חולדאי היה מאיים במלחמה נגד חולון אולי גם בתל אביב היתה יותר התגייסות. אבל בפועל בבחירות המקומיות אין איומים של ממש. לכן אנשים לא מצביעים.

חולשת הרצון. נכנסתי פעם לדירה עם עוד שתי שותפות. אחרי כשבועיים, אחת מהן קראה לי לשיחה ושאלה אותי אם אני מודע ל"בעיה שיש בדירה". חששתי שמדובר בחולדות, או בשכן מטורף. אבל התברר שהבעיה היא ש"אף אחד לא שוטף את הכלים בכיור". שאלתי אותה: אנחנו כאן, שניים מתוך שלושת הדיירים, וגם השותפה השלישית היא נחמדה. למה שלא נשטוף פשוט את הכלים? היא הביטה בי ברחמים. "זה מה שאתה חושב. אתה עדיין תמים. זה לא יקרה", היא אמרה. היא צדקה.

במושגים פוליטיים, הדיירים בדירה הזאת היו מנוכרים לעצמם. הם התייחסו לרצון שלהם כמשהו חיצוני להם. אבל אולי המצב הפוך דווקא. אנחנו מחוברים מדי לעצמנו. בשביל להיות פוליטיים אנחנו צריכים להיות מנוכרים לעצמנו, וזאת היכולת שאיבדנו.

נכון, היתה מחאה חברתית. בתור מטאפורה, המחאה החברתית היא כאילו השותפים בדירה היו עושים הפגנה נגד עצמם בנושא הזנחת הכלים בכיור.

מי זה "אתם". צריך להגיד את האמת: איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה. אנחנו כבר לא אזרחים. אנחנו לא מאמינים בטוב המשותף. אין כאן עניין של איזה "הם". האדישות דווקא חוצה גבולות של קבוצות. ובמוקדם או במאוחר זה יקרה גם ברמה הלאומית: כשהממשלה היא בסך הכול חברת אבטחה, זה לא ממש משנה מי יושב בממשלה. רוב האנשים לא אדישים בחיים הפרטיים שלהם (אם כי חלקם בהחלט כן). ברמת הגוף רובם (אם כי לא כולם) מגיבים לגירויים. אבל הם לא מדמיינים את הסיפור שלהם דרך החברה או המדינה. אפשר להגיד לאנשים: "תקשיבו, אם אתם לא תתארגנו שום דבר לא ישתנה". אבל זה לדבר לחלל הריק, כי אנשים לא מזהים את עצמם ב"אתם" הזה. הם בזים לזה, זה נשמע להם כמו זמזום. אם המנהיג מספיק כריזמטי, ומשכנע שהוא יכול לסחוף מספיק אנשים וליצור תנועה המונית, הם יחשבו איך הם יכולים להרוויח בבורסה מהתנועה ההמונית הזאת.

הסיבה להגירה. זאת בעיה של מצוקה נראטיבית, כפי שהגדיר זאת איתמר טהרלב. סביר שזאת גם אחת הסיבות שאנשים מהגרים, לא פחות מגודל החשבון בסופר: הגירה מאפשרת להם לחיות סיפור שבו הם או המשפחה שלהם לבד מול העולם, והסוף של הסיפור תלוי רק בהם (ובעולם, אבל על "העולם" אין לנו שליטה). הבעיה היא שאחרי כמה שנים, או שהם נכשלים או שהם מצליחים. אבל אם הם לא משתנים תוך כדי התהליך, ולא הופכים לחלק מקולקטיב אחר (למשל: השמאל הגרמני, הימין הגרמני) – הם נשארים לבד עם ההצלחה. נשאר להם רק לחכות למוות.

חיי היתוש. אי אפשר לדבר על פוליטיקה עם האנשים מסביבנו, כי הם לא סובייקטים פוליטיים. גם אנחנו מצליחים להיות סובייקטים פוליטיים רק במאמץ, בהשפעת איזה סופר אגו. אבל אם נתפוס מישהו ברחוב ונברר איתו מה הוא רוצה, נגלה יצור עם זיכרון של יתוש. כסובייקט, הוא נולד לפני יומיים, ויעלם בעוד שלושה. יש סובייקטים שנולדים ומתים לאורך מסיבה אחת בסוף השבוע. יש סובייקטים שזמן החיים שלהם הוא כזמן הכנה של פשטידת ברוקולי. אחר כך ייוולד סובייקט חדש, קצר ימים לא פחות, איפשהו, מתישהו.

זה לא כל כך נורא. גם חיים של יתוש יכולים להיות מרתקים. בתוך המחזורים הקצרים האלה יש לפעמים ריגושים לא קטנים. אבל יתושים לא חיים ברפובליקה.

ילדים. ילדים, כך אומרים, מעניקים משמעות לחיים. יש איזה סיפור ללוות, לדאוג לו. אולי, אבל אני מתקשה להאמין בזה כשאני רואה את האבות עם המבטים המרחפים באוויר כשהם הולכים עם הילדים שלהם לגינה הציבורית. רוב ההורים הם מנהלים של המשפחה. כמה אמהות מתעניינות בחוויית החיים של הילדים שלהן בגיל 14?

הטעות של הנאורות. ממילא, אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שאנשים שואפים לאושר. זאת הטעות הראשונה של הנאורות, שהרומנטיקה זיהתה כבר לפני מאתיים שנה. איך זה קשור לבחירות המקומיות? כי מועמדים בבחירות מקומיות מבטיחים בעיקר שאם הם ייבחרו יהיה יותר טוב. וזה לא מה שאנשים רוצים. אומרים על המרקסיסטים שהם רוצים שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב. רוב האנשים פשוט לא רוצים.

תחקירים. בעיתונות מדברים כבר שנים על הצורך בתחקירים. אבל כידוע, כשמפרסמים תחקיר מעט מאוד אנשים קוראים אותם. עכשיו, בעידן ראשי העיר המודחים-רצים-מנצחים, תחקיר עשוי בכלל לשחק לטובתו של הפוליטיקאי שנגדו הוא מופנה.

הזיות. אומרים שבשלב מסוים כשהגוף סובל והאיברים נמקים אנשים חולים שוקעים בהזיות ומרחפים בעולמות אחרים. אפשר להגיד שזה מה שקורה בישראל. אפשר לנסות להעיר אותם. אבל לא בטוח שזה יהיה לטובתם. אם כבר, עדיף אולי לחשוב איך להיכנס להם לתוך החלומות.