Archive for the ‘סיפור’ Category

ימי חניכותו של אלעד שליט

23 באוקטובר 2011

סיפור

איזה רושם מותיר המפגש עם אימת המוות בנפשו של האדם? אצל אנשים מסוימים, אפשר למצות את התשובה במלה אחת: "בסדר". זאת לרוב היתה תשובתו של החייל אלעד שליט, כאשר שאלו אותו מכריו על תחושותיו בנוגע לקרב שבו השתתף במעבר כרם שלום, שבו נהרגו שניים מחבריו לטנק. "אני בסדר", הוא אמר, משך בכתפיו וחייך בביישנות.

ברור – הפלוגה ספגה מכה כואבת. אבל דווקא מכיוון שנטה להתבודד ולא היה מקובל במיוחד בקרב החיילים, מותם של השניים הביך את אלעד יותר משעורר בו רגשות צער עזים. כמו שלא השתתף בעבר באותם סשנים ארוכים של שיחות גסות, נחרות ושאגות הומואירוטיות בתקופת התעסוקה המבצעית, הוא נותר מנוכר כעת לחיבוקי האבל, הטפיחות והקללות הטקסיות, החנוקות מבכי, שהפנו חבריו לעבר תושבי רפיח. הוא השתדל גם לא לדבר עם הוריו על אירועי הקרב – אביו היה אח שכול, בן לניצולי שואה, וכמו רבים מתושבי הגליל העדיף לשתוק על המוות מאשר לדבר עליו. בכל מקרה, גם אלעד לא רצה לדבר. למעשה, הוא חשב כבר בעיקר על דבר אחר: להשתחרר. מהצבא, כמובן.

ביום הראשון של חופשת השחרור, חיכה לו אביו בטרמפיאדה ואסף אותו לבית במצפה. הוא שאל אותו מה הוא חושב לעשות עכשיו. אלעד משך בכתפיו. "נראה", אמר. הם חנו ליד הבית ואלעד התיישב בסלון והפעיל את הטלוויזיה. לרגע חשב להתקשר לחבר, אבל בעצם לא היה לו למי. בתקופת התיכון בכברי היו לאלעד שני חברים שגרו ביישובים אחרים במועצה האזורית, אבל אחד מהם היה עתודאי ולא השתחרר עדיין, והשני התרחק ממנו בימי הצבא. במצפה עצמו היה לו רק חבר אחד בשכבת הגיל שלו, זיו, שהשתחרר כמעט חצי שנה לפני אלעד, ועבד בפאב בקיבוץ געתון. אבל בעצם, הם לא היו ממש חברים. הם אמנם הכירו אחד את השני עוד מימי הגן, אך מאז החטיבה זיו הסתובב עם אנשים אחרים, ובשונה מאלעד גם הלך לו די טוב עם בחורות. רק בצבא הם התקרבו קצת, בלית ברירה, בהמתנות המשותפות בטרמפיאדה. אבל רוב הזמן זיו היה מדבר, ואלעד שותק. זיו דיבר בעיקר על הזיונים שהיו או לא היו לו בחופשה, ועל זה שהוא רוצה לנסוע להודו. מדי פעם הוא היה זורק איזו שאלה לאלעד – "מה איתך? יש לך מישהי?" – אבל אלעד היה רק מחייך ומושך בכתפיו.

מכל זה אפשר להסיק שאלעד היה נער מסכן. אבל זו טעות: הוא היה מאושר. הוא אהב את המשפחה שלו, והיה לו בית לבן ויפה עם גג רעפים ומגרסת מזון. תושבי הערים הגדולות חושבים שהחיים בישובים המרוחקים הם משעממים ועגומים, אך אינם יודעים שאנשי הכפר מרחמים דווקא עליהם, העירוניים. אלעד אהב לאכול את הפסטה והעוף שאמא שלו עשתה. הוא אהב לנסוע למעיליא, לקנות חומוס אצל אבו ג'רייס ולהביא הביתה. הוא גם אהב להרכיב דברים, ובעיקר הוא אהב לבנות את החומה שמסביב לבית. להורים שלו היו בעיות עם אחד השכנים, גרשום בסקים, שרצה להרחיב את המחסן שלו לתוך השטח שלהם. למרבה הזוועה, בסקין היה אדם רב עצמה, ששימש גם כראש ועדת הביקורת של היישוב. לכן החליטה המשפחה לסגת משטח המריבה, אך להקיף את הבית בחומה, ואלעד נטל על עצמו את המשימה. הוא עשה את זה גם בחופשות מהצבא, אם כי לאט יותר מבעבר. הוא היה מניח אבן על אבן, מדי פעם מהנהן לשלום לאיזה ילד שעבר עם כלבו.

בקיצור, אלעד אהב להיות בתוך עצמו, במובן המילולי. הוא אהב את העור שלו, את הרגליים הלבנות שלו, ולמרות שידע שהוא לא יפה, הוא אהב להסתכל על עצמו במראה. הוא פשוט ידע שהוא בסדר. אם הוא הרגיש קצת חסר מנוחה, הוא היה הולך לסדר את המגרסה בכיור, או קורא ספר על האן-בי-איי, או מאונן. לא היתה לו סיבה לחשוש שמשהו לא בסדר. הוא היה טיפוס רציונלי. לגנית, החברה הכי קרובה שלו ביישוב, הוא אמר פעם שהוא לא בנאדם של רגשות. במובן מסוים, שום דבר לא הזיז לו יותר מדי. לפעמים הוא ניסה לחשוב איזו חוויה היתה יכולה להוציא אותו משלוותו, אבל אחרי כמה רעיונות נמאס לו.

אנשים כמוהו, שאוהבים מחשבים, מצאו את עצמם לפעמים לובשים בגדים שחורים, שומעים "ספלטורה" או "איירון מיידן", ומסתובבים בחבורות של בנים בחיפה או בכרמיאל. אבל באלעד לא היה מספיק זעם. הוא שמע שלמה ארצי וגידי גוב, ואכל פסטה. בשונה מיניב, חברו העתודאי, הוא גם לא ממש שנא בנות. הוא היה אפילו רוקד קצת לפעמים בפאב של געתון, לובש את הג'ינס הכחולים שלו, שותה בירה ומנענע את הלסת התחתונה לצלילי "איפה הילד".

החיילים בפלוגה אמרו שאלעד הוא "חכם", כיוון שהרכיב משקפיים והיה קורא ספרים. אבל אלה היו ספרים על האן-בי-איי. אלעד בעצמו ידע שהוא די עצלן, ומתעייף די מהר מלחשוב. כשהיה בבית ספר יסודי היה יצירתי יותר, וכתב פעם סיפור סמלי על כריש ודג שזכה לשבחי המורה. למעשה, הסיפור התבסס על ספר אחר שקרא, ואלעד רק החליף את "הנחש והעכבר" ב"הכריש והדג". על כל פנים, בעקבות ההצלחה הוא ניסה לכתוב, אבל כשגילה את האן-בי-איי איבד בכך עניין.

אבל עכשיו, אחרי הצבא, עלתה השאלה מה הוא רוצה לעשות. כמו צעירים ישראלים רבים כל כך, השירות הצבאי השנוא היה למעשה התוכן העיקרי שנותר בתוכו. אחרי שלוש שנים, ולפניהן יותר משנה של הכנות לשירות קרבי, נותרה נפשו מרוקנת כמעט לגמרי מכל תוכן אחר. הוא פרס לעצמו שמיכה קטנה על השטיח בסלון, וצפה בשידורים חוזרים של האן-בי-איי. כיוון שהיה לוחם משוחרר, הוריו גם לא יכלו לבוא אליו בטענות על פאסיוויות וחוסר מעש – מה עוד שפעם או פעמיים ביום הוא היה יוצא ומניח כמה לבנים בחומה. אבא שלו היה יוצא בבוקר לעבודה, מסתכל עליו ואומר איזו מלה.

כך עברו החודשים. זיו כבר נסע להודו, וחזר, ואז גילה שאין לו מה לעשות בארץ והחליט לנסוע שוב. הוא שאל את אלעד אם הוא רוצה להצטרף אליו, אבל אלעד העדיף אם כבר לנסוע לאמריקה. בשביל זה הוא היה צריך כסף, אבל לא היה לו חשק לעבוד, בינתיים. ודווקא עכשיו, עלו בו לפעמים סיוטים מאותו קרב בכרם שלום.

לפעמים בערב הוא היה ניגש לקרוואן ליד מגרש הכדורסל (שכונה בפרסומי הוועד "קרוואן הנוער"), עמד ליד הדלת והקשיב למוסיקה. שם הוא גם הכיר את גנית. אמא שלה היתה הומיאופטית, והפעילה פינה על רפואה משלימה באתר של הישוב. לגנית היה פירסינג באף, והיא ניגשה אליו ושאלה אותו אם זה נכון שאבא שלו הוא זה שהרעיל את הכלב של משפחת בסקים. הוא לא חשב על זה אף פעם. למחרת בבוקר, כשעבר אביו בדרך לעבודה, הוא שאל את עצמו מה הוא יודע עליו בעצם.

אחר כך הוא דיבר עם גנית עוד כמה פעמים, אבל בשיחה הרביעית או החמישית היא אמרה לו שהיא תמיד חשבה שהוא הומו. היא לא ידעה שכל אותו זמן הוא חשב על השדיים שלה. ואז היא שאלה אותו אם הוא רוצה לבוא איתה לעשן ג'וינט מאחורה. הם הקיפו את הקרוואן, ישבו על הבטון ועישנו. גנית דיברה על הריבים שלה עם אמה שלה ועל החבר שהיה לה, ואלעד נאטם. הוא בהה בקיר של מגרש הכדורסל, שעליה היתה כתובת גראפיטי "הדיקטטורית גלית".

בעיקר בא לו לאכול חומוס. הוא חזר הביתה, אבל גילה שהחברה החדשה של אחיו אכלה כבר את כל החומוס שהוא הביא מאבו ג'רייס בצהריים. הוא התעצבן, ורצה לשבור משהו. במקום הזה אין ערבות הדדית, הוא אמר לעצמו. הוא לא ידע מאיפה הביטוי הזה נתקע לו בראש.

אלעד נשכב על השמיכה וחשב על חומוס. לא היה באותו זמן משחק של האן-בי-איי, אז הוא העביר לטור דה פראנס. הוא רצה שיניחו לו. למעשה גם ככה הניחו לו במידה רבה, אבל הוא רצה שיניחו לו עוד יותר. הוא חשב לרגע שהמצב המועדף מבחינתו היה לשכב באיזה מרתף מתחת לאדמה ולצפות בטור דה פראנס שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.

באותו לילה, בהשפעת הסמים שעישן, אלעד חלם חלום. הוא שכב בבור. היו ערבים בסביבה, והרדיו היה מכוון על רדיו דרום. משום מה, ברדיו דיברו עליו. מישהו אמר שאלעד שליט נרדם בשמירה, ולכן לא צריך להציל אותו. הוא התעורר בבהלה, ואז אונן ונרדם שוב.

למחרת בבוקר, הוא נסע שוב למעיליא, וקנה חומוס. הפעם, הוא יאכל אותו לבדו.

 

אפרסקים

17 באוקטובר 2011

רתם אילני

אנחנו הטבחיות, טיפחנו קשרים עם המרכזנים כדי לקבל קווי חוץ.

כמובן שזה היה לפני הניידים. מי שהגיעה לשרת בבסיס הדרומי הענק, הוצפה מיד בבוהק שמש מסנוור וחיפשה צל קורה ואיזה יחסים עם מישהו כדי לשרוד שם. אז כשהגעתי למטבח, הוותיקות אמרו "אנחנו מביאות להם פירות, עוגות ובורקסים, שמגישים רק בחדר אוכל טייסים והם נותנים לנו קווי חוץ, לטלפן לחבר, את יודעת… תדעי לך, אם אין לך קשרים שם, את לא יכולה לטלפן החוצה. רק קצינים מקבלים קווים חופשי".  כמובן שגם אני רציתי לטלפן לחבר וגם רציתי לעשות מה שהאחרות אומרות כי כל המקום הזה הפחיד אותי. בחוש כלשהו הבנתי שעשיתי משהו בטעות, הרי אני כאן, אבל הן יהיו חברות ויעזרו לי. אנחנו עבדנו במטבח במשמרות והיינו צריכות להגיש בחדר אוכל קצינים ובחדר אוכל טייסים. לרסר"ים הגישו טבחים בנים, ולשאר, הכלליים, הם הגישו לעצמם בכלל.

ביום ראשון היה לנו זמן אחרי ארוחת בוקר וקבלת ספקים והיינו שולחות מישהי למרכזיה להביא אוכל לחמודים. המרכזנים ישבו בתוך בניין שמור, כניסה בתפקיד בלבד, אבל אנחנו נכנסנו. גם הם עבדו במשמרות והיו צריכים לענות לשיחות נכנסות ולהעביר אותן ליעדן. אם חייל או חיילת פשוטים היו מטלפנים ומבקשים בקול מהסס קו חוץ, הם היו צריכים לשאול "בתפקיד?" אם היא אמרה כן, לוחצים על הקו ונותנים. אבל זה המשיך. הם היו צריכים לעלות על הקו אחרי שלוש דקות ולשמוע האם השיחה אכן בתפקיד במקרה שלא, לנתק אותם. בגלל שהם היו בנים, החיילות היו מבקשות מהם בקול עדין ומתחטא, מפלרטט אפילו. אבל החיילים ביקשו בזהירות ונימוס מופלג.

כשבאנו למרכזיה להביא להם מאכלים, הם היו משתובבים שם אחד עם השני ועושים שיגועים בטלפון לכל מיני חיילים ובסיסים. הם היו חביבים.

אנחנו הטבחיות, היינו חיילות מופרעות. לא היינו אינטלגנטיות כמו המפענחות או הבודקות. להן היה מקצוע. גם המרכזנים היו מופרעים, לא פחות מאיתנו. כך קרה, שביום ראשון אחד חם ומלא געגועים, הבנות אמרו, רוצה ללכת למרכזיה להביא להם אפרסקים?

כן, למה לא. הן נתנו לי כובע ב' ירוק מלא באפרסקים קרים וטריים. התחלתי לצעוד בשמש , ידי מלאות בכובע, לעבר המרכזיה. הגעתי, מכיוון שהיה אסור להכנס, רק נשענתי מעט על הדלת והם כבר רצו לעברי צוהלים ומריעים "אפרסקים!." בכובע היו ארבע עשרה אפרסקים ובמרכזיה היו חמישה בנים. הם צחקו וחייכו ואמרו תודה. שבי קצת, הרסר"ית לא תבוא עכשיו. בעלה שגם הוא רס"ר חולה והיא במרפאה איתו". ישבתי ואז הם סיפרו לי שהיום באה קצינה חשובה, פתחה את הדלת, הציצה על חמישתם ובחרה לה פקיד נאה ללישכתה. היא היתה מלווה בקצין המרכזיה, הנמיכה את קולה, הצביעה על דניאל ואמרה "אותו, אני רוצה אותו" והקצין הנהן בשקט. למדתי דבר חדש. המרכזנים לא סתם יושבים פה במשמרת של חמישה על עבודה אולי לאחד. כאן בוחרים פקיד לקשט את המשרד ומי שיש לו יותר קשרים בוחר ראשון מכל מחזור שהגיע מהטירונות. דניאל אמר שהיא נראתה לו בסדר, בטח תשחרר אותו מוקדם כל יום. לא נראית אחת שתחזיק אותו סתם במשרד עד תשע בערב, בשביל להסתכל. הבנים צחקו ואמרו יאללה, בקרוב אצלנו, שנצא מהחור הזה ונראה גם חיילות נשטוף ת'עיניים, יבש פה כמו הנגב.

אמרתי להם שאני חוזרת למטבח ושיתנו לנו בצהריים קווים, אנחנו מתות לדבר עם הבית. הגרון שלי היה קצת חם מכל הסיפור הזה, אבל מה שהיה איכפת לי זה לטלפן בצהריים לחבר שלי. כי בשבת הוא לא ענה לי בכלל והיו לי דאגות. וגם, רציתי לבכות לו. הבנות אמרו לי שבמקלחות יש זיהום על הרצפה, לא להתקלח אף פעם יחפה, ורציתי לברוח הביתה ולהגיד לו שיבוא גם הוא.

הלכתי לי בשמש עם כובע בד רחב וירוק, ריק עכשיו, וג'יפ של רסר משמעת נעצר על ידי. זה היה אמגרס. באופן כללי, הוא שנא אשכנזים ונטפל לחיילות שנראו לו מצפון תל אביב ואוכלות קוטג'. ככה הוא אמר. אבל הוא הכיר אותי מהמטבח והטיולים למרכזיה, אז במקום לתקוע לי תלונה על הליכה על הכביש ולא על מדרכה, הוא אמר "עלי" והביא אותי למטבח. קצת חששתי ממנו, אבל ידעתי שהוא לא שונא אותי. אתן מביאות אוכל של טייסים לבנים במרכזיה? וואללה… וחייך לעצמו חיוך עם שיניים חזקות. עושים חיים הבנים האלה…

אני כבר חשבתי שאם החבר שלי לא יענה גם היום , אני בטח אברח אחרי המשמרת. לא איכפת לי. אם יתפסו אותי, איזה עונש יתנו לי? יורידו אותי בדרגה?

כשנכנסתי למטבח כבר היה צריך להגיש צהריים ואני לקחתי את חדר אוכל קצינים יחד עם דרורה היפה ועם דלית העצובה. גם אנחנו היינו עצובות, אבל כל הזמן צחקנו. אני ודרורה המצאנו איך לזייף פסים של הרסר"ית שלנו, מראים את זה לחיילים ששומרים בשער והם מסתכלים בקינאה ואומרים כיף לך, והיינו אלופות הבריחות. אני לחבר שלי והיא לחבר שלה. דלית לא ברחה כי היא רצתה לצאת מהמטבח ולהיות פקידה של קצין שמצא חן בעיניה אבל לא שמע על קיומה. פולה אמרה כל הזמן לי ולדרורה שהטרמפים שלנו בלילה נורא מסוכנים אבל זה לא עצר אותנו בשום רגע שהיה אפשר לברוח בו. החבר שלי לא סבל את הבריחות שלי. הוא רצה למלא את תפקידו בבסיס שלו בשקט. בלי שאופיע פתאום בעשר בלילה  בשער והש.ג יטלפן לו היא באה היא באה. אבל אני הייתי אובססיבית. החבר של דרורה עבד בחוף באילת ואהב לשתות וגם לעשות סמים וגם היא היתה אובססיבית. אבל עזרנו זו לזו וכל הבנות האחרות כמעט חיפו עלינו ודאגו מאד.

בשלוש סיימנו לנקות. ניקיתי קצת את עצמי והתיישבתי לחייג למרכזיה, מוטי, אתה יכול לתת לי קו? מי זו? אני מהצהרים, כן, בטח מתוקה, שיחקתם אותה היום עם האפרסקים עשינו מסיבה קחי… הטלפון צלצל שלושה צלצולים ואוסנת הפקידה שלו ענתה צוחקת. כשהיא שמעה אותי היא הפסיקה לצחוק ואמרה הנה הוא כאן אתמול בלילה היינו בתרגול מיוחד, חיפשת אותו? היה לי חם נורא והזיעה נטפה לי לתוך העיניים. סגרתי לפני שהוא לקח את הטלפון. אמרתי לבנות שאני נוסעת. הן התקבצו סביבי ושאלו מה קרה אבל אני אמרתי להן תנו לי לזוז. אל תדאגו, אני בסדר. בפעמים קודמות הן אמרו לי שאם הוא ככה אתי עכשיו, ברווקות, מה יהיה בנישואים. סידרתי את הכפתורים בחולצה ואת התג, כדי לא לחטוף בדרך אל השער תלונה, חטפתי את התיק שלי מהארון והתחלתי לזוז מהר מהר לכיוון השער. היה לי ללכת שני קילומטר והאספלט הקרין חום של שמש צהריים לוהטת. לא יכולתי בכלל להרים מבט מעוצמת האור שהיתה בחוץ. אבל בכל זאת, הלכתי על הכביש ולא על המדרכה.

עוד זכרונות בלתי מהימנים מבסיסי צה"ל:

מסמך וינקלר-אושר

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

החיילים של רמת החי"ל

הנצורים והצודקים

25 באפריל 2011

 לדנה ר.

כשהגעתי לבאצ'ו אמרו לי שהקומנדנטה בחצר. על הקיר, ליד איפה שהיו פעם השירותים, היתה פרוסה מפה ענקית של המזרח התיכון. הקומנדנטה נופפה בידיים, מסמנת בקווים גסים צירים וחיצים לכיוון המפרץ הפרסי וים סוף. כמה קצינים במדים בלויים, כנראה משוררים צעירים לשעבר, עמדו מולה והנהנו. אחר כך כשהיא ראתה אותי היא אמרה להם משהו והם הצדיעו ב"כף החתול" והתפזרו.

– "מה המצב, קולונל?", היא שאלה אותי.
– "הכול סבבה, בגבולות האפשר. מה זה המפה הזאת? חשבתי שאנחנו שולטים רק במרכז תל אביב".
– "אתה יודע, קולונל, צריך לייצר תנועה. חוץ מזה, אומרים שהסינים שוקלים לתת לנו את דרום עיראק, ואולי גם את פרנצלאוורברג. הם מאוד מרוצים מהביצועים שלנו".

הסתכלתי עליה וחייכתי. כמו כולנו, גם הקומנדנטה הזדקנה באיזה עשר שנים מאז שהתחילה המלחמה. עור הפנים שלה כבר לא היה צעיר כמו פעם, ובאור הכתום של בין הערביים אפשר היה לראות שקמט עמוק נחרץ במצחה. מרחוב זמנהוף, מחוץ למפקדה, נשמעה קבוצת פיונרים צעירים שרה את ההמנון המלחמתי החדש:

למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים ישיבו מלחמה / למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים – ישיבו מלחמה!

– "חמודים. ילדי הקהילה. הם כבר לא יזכרו את העולם הישן של ההטרונורמטיוויות. כלומר, בהנחה שהכול ילך כמו שצריך".
– "בהחלט, קומנדנטה. אנחנו מחזיקים מעמד כבר יותר זמן מהרפובליקה של בוואריה, וזה ממש נפלא שאפשר כבר ללכת בחוץ בלי לפחוד מהפגזות. הייתי עכשיו בחזית הצפונית – גילמן שוב בידינו. כוחותינו מבוצרים בקפיטריה של משפטים, ואוטוטו אנחנו כובשים מחדש את נפתלי. האויב שם בדה-מורליזציה גמורה. מתברר שהבריגדה של יוצאי ארגון הנוער הגאה יודעים להילחם די טוב כשצריך. היה צריך רק להעיף את החבר'ה של יניב ויצמן ולדאוג לחינוך הפוליטי שלהם…".
– "אין לי זמן לעניינים מוניציפליים, קולונל", קטעה אותי הקומנדנטה. "מה עם הקבינט החדש? הכנת כבר רשימה?".
– "Jawohl, קומנדנטה. הנה, את יכולה לקרוא. לדעתי אפשר להביא את זה לאישורה של הוועדה המהפכנית כבר מחר".
הקומנדנטה הסתכלה בדף. כמו שחששתי, היא לא נראתה מרוצה.
– "אומואים, משוררים, בלוגרים, יוצאי 8200, אומואים, אומואים, אומואים. כמה אפשר, קולונל? מה עם קצת מגיהות? ערבים?".
היא נעצרה לרגע.
– "זה לא מספיק! ומה עם מומחים צבאיים? מודיעין יש לנו הרבה. יותר מדי. אי אפשר לבנות צבא על מש"קי חינוך. אתה לא מבין שבלי שריון אנחנו אבודים? אמרת שלפחות התותחנים עומדים לעבור לצד שלנו. מה קורה עם זה?".
– "בינתיים הצלחתי לגייס רק את מערך הנ"מ, קומנדנטה. יש לי שם קשרים".
– "תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק? מה אנחנו צריכים נ"מ? למישהו בסביבה יש דלק למטוסים? די אני מתה. שמעת על פיק אויל, כאילו? יו נואו בנאדם, לי יש דרכון רומני. אני רצינית, תיכף אני אומרת לכם ביי ביי, ברוך השם יש לי איפה לישון בברלין".
היא קרעה את הרשימה לשתי חתיכות וזרקה אותן עליי. מסתבר שהקומנדנטה הפכה לאשה קשה.
– "לפקודתך, קומנדנטה. אני אשלח כמה אימיילים. נראה מה אפשר לעשות".
– "ותבדוק מה עם קווי האספקה. בלי דלק נסתדר, אבל בלי קלונקס לא נחזיק מעמד שעתיים".

כאשר שואלים אותי איך קרה שאנחנו – קבוצה קטנה של משוררים שלא פירסמו אף ספר, פילוסופים שלא הגישו את העבודות הסמינריוניות, עיתונאים שהפכו ליחצ"נים – הצלחנו להשתלט על מה שנשאר מהישות הציונית ולהקים את הרפובליקה העממית, אני עונה בדרך כלל שהכול עניין של מוכנות נפשית. כשהכול קרס, התברר שכמו שחשבנו, לאף אחד אין מושג מה לעשות. שבוע של הפגנות אלימות, וליברמן לא היה איתנו. גם לא גל אוחובסקי. החונטה הציונית התמוטטה תוך כמה ימים.

בשבילנו, לעומת זאת, האפוקליפסה לא היתה בגדר הפתעה. ידענו שהקטסטרופה כבר התחילה. ידענו שהכול מסביב מונח על כרעי תרנגולת. ידענו שמרקס צדק – וגם חיים דעואל לוסקי. מסביבנו נערמו עיי חורבות, ואנחנו הלכנו עם האופניים בשדרות בן ציון, נחושים ומפוכחים. רוח האפוקליפסה חלפה על פנינו, הניפה לאחור את שערותינו, אבל אנחנו נותרנו ללא פגע. לכל היותר, כאמור, עור הפנים שלנו קצת נסדק.

ברור שמכאן עד ניצחון פוליטי עוד היו חסרים כמה שלבים. אבל כיוון שנותרנו יציבים ובתנועה, הכול מסביב התגלגל לטובתנו. בעין חרוד, יוליה שמאלוב הקימה תוך זמן קצר מדינה פאשיסטית-ריאקציונרית-הומופובית שהשתרעה מזרחה עד איתמר ודרומה עד ראשון. היא ניסתה לייסד שם משטר פמיליסטי פסאודו-תנ"כי. כך נהרו לתל אביב גם כל ההומואים של ראשון ונס ציונה – אוכלוסייה גדולה למדי, ודי בלתי נסבלת, שעד לאותו זמן בכלל לא הכרנו. היינו צריכים למצוא להם מקומות לישון, אבל איכשהו הסתדרנו עם זה. באמצעותם הקמנו את "הבריגדה המהפכנית על שם יונה וולך" ואת פלוגת הקומנדו "הראל סקעת". בינתיים, שמאלוב התחילה לחוקק כל מיני חוקים זוועתיים, ומרחבי הארץ הגיעו אלפי פמיניסטיות מהגל הראשון והשני – כל אלה שהצביעו לציפי ליבני בבחירות האחרונות לפני הקריסה. כך נולדה הדיוויזיה המשוריינת "ג'ודית באטלר" ויחידת המודיעין העילית "מרשה פרידמן".

פתאום נשמעו צעקות מכיוון בית הקפה. זינקתי פנימה, מחפה על הקומנדנטה. מישהו הסתער על סליל התיל שהיה מונח לאורך רחוב קינג ג'ורג' וניסה להגיע לבאצ'ו.
"חבורת מזדיינים! תחזרו לגילמן! מי נתן לכם לנהל מדינה! בן דרור ימיני צדק!".
הוא עצר, שלף אקדח וירה פנימה. הכדור ניקב את המיכל של גלידת הדבש עם הצנוברים ואחר כך המשיך וחתך לי את השרוול. אחד הקצינים שישב על הבר הרים את הקלצ'ניקוב שלו וירה באוטומט דרך החלון. הפאשיסט נפל שדוד על המדרכה. רק עכשיו אפשר היה לראות מי זה: משורר צעיר, אבל לא מהסוג שאנחנו אוהבים.
הקומנדנטה התקרבה לחלון, סידרה את המשקפיים והסתכלה החוצה. משום מה, היא פרצה בצחוק צווחני.
"איך אמרו בבוכנוואלד? לכל אחד מה שמגיע לו".
היא נעשתה הרבה יותר קשוחה, אמרתי לעצמי.
"לחיי הקומנדנטה שלנו!", צרחתי והנפתי כוס של דיאט קולה. ארבעת הקצינים הצדיעו ב"כף החתול" וקראו "מיאו".

מאיפה היה לנו נשק? לא ממש היה לנו. חוץ מכמה טנקים שהצלחנו לגנוב מהתערוכה של יום העצמאות 2011, היו לנו רק אופניים וכמה חסק'ה – שאותן כינינו "יחידת הצוללות 'אנני ספרינקל'". אבל למען האמת, כמעט לא היינו צריכים להילחם נגד הציונים. האיראנים כבר טבחו בהם כמו שצריך. אנחנו, לעומת זאת, עשינו מהלך מבריק. ברגע שבו השתלטנו על הבאצ'ו, הטלפון הראשון שהרמנו היה לסינים. הזמנו אותם להיכנס למזרח התיכון, והם די התלהבו מההצעה. אמרנו שאנחנו מייצגים כל מיני קבוצות עממיות כמו "המיושנות החדשה", "הוועד המרקסיסטי-ז'יז'קיסטי", "סודאנים תומכי הבונד" ו"מזוכיזם או ברבריות", והם לגמרי קנו את זה – היה ברור שאין להם מושג מהחיים שלהם.

ככה ניהלנו משא ומתן מזהיר והצלנו בשלב הראשון את המשולש שבין המרסנד, הבאצ'ו וקפה נח. אחר כך סומנו קווי הפסקת אש מסודרים, לפי תוצאות הבחירות לעירייה של 2008 – אנחנו קיבלנו כמעט את כל השכונות שהצביעו לדב חנין. מעבר הגבול לצד של הפאשיסטים הוקם ב"קפה אדר" ההיסטורי. בהמשך התברר שגם עם האיראנים יש מה לדבר. הם פשוט רצו שנתאסלם, אבל אחרי איזה אקט פורמלי מותר היה לעשות כמעט הכול, חוץ מאלכוהול ומין אנאלי. מה לא עושים כדי להציל את המולדת. "תסבלו קצת. ממילא, למי יש זמן לסקס", אמרה הקומנדנטה.

עם זאת, ידענו שהרפובליקה לא תחזיק מעמד בכוחות עצמה. קיוויתי ליצור ראש גשר לאוטונומיה הטבעונית של "הדרום" – ממלכה אגדית למחצה, שממנה הגיעו רק כמה שדרים לא ברורים.

נשאלת השאלה – מה עם הקומוניסטים? במצב שנוצר אחרי הקריסה, הם היו לכאורה הכוח המאורגן ביותר שההמונים בתל אביב היו מוכנים לקבל. אלא שלמק"י היתה בעיה. מתברר שבוועידה ה-22, שהתכנסה ב-1993 אחרי נפילת ברה"מ, הוחלט שהפרולטריון הישראלי אינו בשל למהפכה. היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה ב"מטריאליזם ואמפיריקו-קריטיציזם" של לנין שיש לתפוס מיד את השלטון; אך מולם התייצבו אחרים שמצאו ב"תיאוריות על הערך העודף" של מרקס הוראות הפוכות. בינתיים, החלטת הוועידה עמדה בתוקפה, ולכן הקומוניסטים לא יכלו לתמוך בתפישת השלטון, עד לכינוס ועידה חדשה. למזלנו, אי אפשר היה לכנס ועידה, כי דרכי הגישה לבת ים היו חסומות – כך שתמר גוז'נסקי היתה מנועה מלהגיע. הקומוניסטים בתל אביב המתינו לכיבוש בת ים, ובינתיים תמכו בנו מבחוץ. ממילא, הקומנדנטה לא רצתה אותם בוועדה המהפכנית – היא אמרה שהם משעממים אותה עם המרקסיזם האורתודוכסי שלהם.

בתוך הבוטקה של השירותים היתה עכשיו תחנת אלחוט. נכנסתי פנימה וניסיתי לשדר שוב לכיוון דרום.
– "חברים! הרפובליקה העממית של הבאצ'ו פורשת לכם שלום וקוראת לכם להתייצב איתנו במאבק נגד אויבי הרוח האנושית! אנא, השמיעו את קולכם, עבור".
למשך כמה רגעים לא נשמע קול, מלבד הדים עמומים של הפגזות במרחק. פתאום בקע קול מהמקלט.
– "כאן הרפובליקה המשוחררת של התרנגולות ובנות האדם. האם אתם אוכלים ביצים?".
הסתכלתי על הקומנדנטה. היא עשתה 'לא' עם הראש.
– "שלילי, חברות. קדימה לניצחון, למען תבוסת כוחות האופל הריאקציונריים עבור!".
שוב השתררה שתיקה, ואז התפוצץ המקלט בעצמה מחרישת אזניים.
– "שקרנים! זוללי עוגות! בולסי גלידות! הלוואי שהפאשיסטים יהרגו אתכם! סוף!".

נדמה לי שהחוורתי. שריקת פגז פילחה את האוויר, והסתיימה בפיצוץ מחריש אזניים לא רחוק מאיתנו, אולי בכיכר מסריק.
– "אנחנו מחוסלים, קומנדנטה. הרי זה הכול הצגה. מה נעשה בלי הקאדרים של הטבעונים? מה יש לנו כאן? כמה היפסטרים?".
הקומנדנטה תקעה בי חיוך עקום.
– "תנוחי, קולונלית. חשבתי על הכול. בזמן שאתם הסרחתם בעיתונות, אני כידוע חציתי את הקווים להייטק וכתבתי קוד. עכשיו יש לי סוד בשבילך: יש לנו נשק שאף אחד לא שמע עליו. אני קוראת לו הנשק הסודי".
הבטתי בה כלא מאמין.
– "קומנדנטה, את מצליחה להדהים אותנו כל פעם מחדש. אנחנו לא ראויים…".
היא טפחה לי על הכתף בפטרונות.
– "הקומנדנטה לא פראיירית. סבתא שלי מקירליבבה".

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

9 באפריל 2011

עודד נעמן

צל העצים מהבהב מעליו כשהוא חוצה את השדרה הסואנת, ברחוב מרילבון, ונבלע אל מדרגות האקדמיה המלכותית למוסיקה. הוא הולך במסדרון, פונה, עולה במדרגות, וחוזר על עקבותיו. כבר כמה ימים שזה ככה, שהוא צועד הלוך ושוב. הוא הגיע ללונדון בשבת, במוצאי שבת, ללילה אחד, ומאז הלילה נמשך כבר כמה ימים. אנט עזבה אותו – כל כמה שעות הוא מוצא תא טלפון מטונף ומצלצל אליה אבל היא אף-פעם לא עונה. הוא עומד בתא הטלפון ומחכה שתענה. צליל חיוג בוקע מאפרכסת דביקה שצמודה לאוזנו. על רצפת התא בדלי סיגריות מבצבצים בין שאריות אוכל שהפכו לעיסה חומה צהובה בנייר עטיפה של מקדונלדס. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים. הוא נגעל ורוצה לצאת אבל נשאר בגלל המחשבה שבדיוק כשיניח את השפופרת אנט תענה. ואז, כשהמתין בתא השתן והשפיך, הבין פתאום שצליל החיוג שממלא אותו תקווה הוא הסוהר של תא הטלפון. הוא החליט להפסיק עם זה, יצא מתא הטלפון, נשם לרווחה והלך ללא מטרה. הוא עזב את אנט מסג'ר והלך.

אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו. הוא השתכנע שעליבותו תמיד מקדימה אותו, מפלסת לו דרך כענן של סירחון, מרוקנת כל פינה בעיר רגע לפני שהוא פוקד אותה. הוא נטוש, וכל כמה שיתפלש ברחובות שום דבר לא יקרה לו, אף-אחת לא תיקח אותו. דווקא כשהוא אוהב את כולן הן עושות יד-אחת נגדו. דווקא כשהוא פגיע מכל הן בזות לו. וההתעקשות להמשיך לחפש רק מרחיקה ממנו כל מי שהוא כָּמֵהַּ למצוא. הוא תא טלפון מהלך.

הוא החליט להפסיק לחפש ולקבוע יעד. נכנס לאינטרנט-קפה ושילם עבור חמש-עשרה דקות. אחרי ששילם האיש בדלפק מסר לו פתק עם קוד שעליו להקליד כדי להשתמש במחשב מספר 4. החדר היה קטן ומלא וצפוף. היו שם עשרים או שלושים מחשבים צמודים זה לזה. כל משתמש התכרבל מול מסך המחשב שהוקצה לו והציץ בקנאות לצדדים, לוודא שהוא לבדו עם מסך המחשב שלו, עם המחשבות שלו. גרהרד התיישב מול מחשב מספר 4, הקליד את הקוד ופתח את הדפדפן. שם הוא מצא את לוח האירועים של האקדמיה המלכותית למוסיקה. בדרכו לבניין האקדמיה הוא הלך נחרץ, בלי להסתכל לצדדים, כי ידע שמבטו מבריח מבטים אחרים ושעכשיו, משיש לו יעד, הוא יכול להרשות לעצמו לא לחפש אחר אנשים אחרים, לא לבהות בשפתיים שלהם. הוא התקדם אל עבר האקדמיה למוסיקה כבן העיר, כמי שהרחובות מובנים לו, מובנים מאליהם. כשראה את בניין האקדמיה מבצבץ בין העצים בשדרה הוא נעמד, כי המראה היה יפה כל-כך. כשפניו אל האקדמיה למוסיקה הוא חצה את השדרה בקלות ובבת-אחת, כמו שצל ציפור חוצה את המדבר.

הוא יורד בגרם מדרגות ופונה ודוחף דלת עץ כבדה ומוצא שלט שמורה לו לרדת עוד קומה וללכת עד סוף המסדרון. מגיע ומתיישב בחדר, באמצע שורת הכיסאות האחרונה. שטיח כחול מכסה את הרצפה עד כל קצותיה והתקרה נמוכה. הכיסאות ערוכים בעשר שורות ועשויים מסגרת ברזל ומושב מרופד בצבע סגול. פסנתר כנף עומד בצד החדר וכיסוי שחור כבד מאפיל עליו. החדר נמלא אנשים שלא אבדו במסדרונות. הם מתרועעים בבדיחות מנומסת וניכר שכולם מכירים זה מכבר. גרהרד ממהר להטביע את עיניו בשטיח הכחול. אחרי כמה רגעים ארוכים הצ'לנית מתחילה לנגן את הסוויטה מספר ארבע במי-במול מז'ור לבאך.

גרהרד למד על באך מהמלחין אפרים. כשהיה בן שבע-עשרה גרהרד היה נוסע כל שבועיים לשיעור אצל אפרים,  שגר על הר הכרמל, בחיפה. כמו תקרת החדר בו גרהרד יושב עכשיו, באקדמיה המלכותית למוסיקה, גם התקרה בבית של אפרים היתה נמוכה. אבל הבית של אפרים לא היה כחול וסגול אלא חום, צהוב, בז' ולבן. אפרים עישן סיגריות ברודווי, שהן גרועות יותר מסיגריות טיים. מסנן מפלסטיק שחור היה נעוץ בין שפתיו ואפרים שלף אותו רק כדי לרוקן את שאריות הסיגריה שעוכלה ולהתקין סיגריה חדשה במקומה. קולו של אפרים היה עמוק וצורמני בעת ובעונה אחת. הוא היה נמוך, כתפיו צרות וגפיו רזים. כשהיה ילד חלה בפּוֹליו. אבל למרות מבנה גופו, המחלות והעישון, אפרים היה חזק ובריא מאוד. בגלל שאימץ את החולי הוא היה בריא יותר מרבים אחרים, שלמרות בריאותם הם חרדים ממחלות. "לא גייסו אותי לצבא בגלל הפוליו. הייתי הרוס! בטח! רציתי ללכת לצבא כי הייתי צעיר וטיפש! היה לי מזל!"

אפרים דיבר במשפטים קצרים ומהירים, ובחיתוכי הברות חדים. לפעמים, בזמן שהיו משוחחים, גרהרד היה חושב שבמקום להשתמש בקול כדי לבטא מילים אפרים משתמש במילים כדי להפיק קול. עשן הסיגריות התנועע בבית של אפרים בשקט, כרוח-רפאים ידידותית. את רוב רובו של חדר העבודה תפס פסנתר כנף גדול. מתחת לחלון עמד שולחן העבודה של אפרים, שתמיד נראה לגרהרד כאילו נבנה לעבודת כפיים, כשולחן נפחים או נגרים. על השולחן הונח לוח זכוכית שבעדו אפשר להתבונן בתצלומי ילדיו ונכדיו של אפרים. ברגעים בהם רצף דיבורו של אפרים היה נקטע – כשאפרים הושיט את ידו אל הכוננית לשלוף חפיסת סיגריות ברודווי חדשה – אז גרהרד היה מסתכל מהחלון שמעל שולחן הכתיבה אל מורדות הכרמל ומשטח הים.

אפרים סיפר לו שמערכת התווים נוצרה בכנסייה, כדי לסייע למקהלה לזכור מנגינות. כולם היו אז אנאלפבתים והיה צריך למצוא שיטת סימון שאנשי המקהלה יצליחו לזכור. לכל תו הוצמדה ההברה הראשונה של שורה מתוך תפילה ליוחנן המטביל. למשל דו הוא דומינו, אדונָי. אפרים לימד אותו לשיר כוראלים של באך. הוא לימד אותו קונטרפונקט. בכל שיעור, אחרי שעתיים בהן תרגלו תיאוריה וסולפג', אפרים היה סוגר את ספרי התווים והם היו מדברים על מוסיקה, על אמנות בכלל, ובמיוחד על תפקידו של המלחין, על הקומפוזיטור.

בפעם הראשונה שהגיע, גרהרד לא ידע כמה זמן השיעור ימשך. אחרי שעתיים אפרים סגר את הספרים וגרהרד התכונן ללכת. אלא שאז אפרים שאל פתאום, בהתרסה: "מה אתה מנגן?" -"קונטרבס". -"או! קונטרבס! יש לי משהו שכתבתי לקונטרבס סולו!" אפרים הורה לגרהרד לשוב למקומו והצביע על אזניו לסמן לו להקשיב. הוא ניגש למערכת הסטריאו, הניח תקליטור על מגש קטן, לחץ על כפתור והתיישב לצד גרהרד. קולות עמוקים ומעורבלים בקעו מהרמקולים הגדולים בחדר העבודה. קול הקונטרבס נשמע מוכר אך מעוות ואטום. לאחר שהקליט את נגן הקונטרבס אפרים השתמש במכשירים לעבד את ההקלטה. הוא שינה את הצלילים, קטע וערך מחדש, עד שהמנגינה התמוססה. גרהרד הרגיש שהוא מקשיב לקונטרבס במצוקה, קונטרבס שקורא לעזרה, שהקרקע נשמטת תחתיו. היצירה נמשכה שש דקות ארוכות.

"נו! תשאל!" אפרים קרא אחרי שהקול השתתק. גרהרד לא ידע מה לשאול. אפרים הסביר לו: "האמן מבטא זמן ומקום. הוא מבטא את הזמן והמקום בהם הוא חי. זה מה שהאמן עושה." גרהרד לא הבין. "תראה, לפני כמה שנים טובות בא אליי מלחין צעיר להשמיע לי את היצירות שלו. הוא השמיע לי יצירה שהוא כתב 'בסגנון רחמנינוב'. הקשבתי ליצירה ואמרתי לו שזה תרגיל מוצלח. הוא התעצבן! הוא אמר לי: מה תרגיל?! זאת יצירה! אז אמרתי לו: תגיד לי, אתה נולדת בסמיונוב ברוסיה ב1873 וראית כל החיים שלך רק שלג? לא! אתה נולדת ברמת-גן ב1970 וכל החיים שלך ראית שמש! איך יכול להיות שאתה תכתוב כמו רחמנינוב?! אתה מבין?"

בגלל שהאמין שהאמן מבטא זמן ומקום אפרים למד את קורותיהם של כל המלחינים שעניינו אותו. בשביל אפרים ללמוד היסטוריה היה ללמוד מוסיקה וללמוד מוסיקה היה ללמוד היסטוריה. "בטח שווגנר אנטישמי!" אפרים צעק פעם, "אני יכול להראות לך בפרטיטורה!". הוא התלונן על המוסיקה הנוראה שמולחנת בישראל. "אנחנו שבויים של אירופה, זאת הבעיה שלנו, אנחנו שבויים של אירופה. אנחנו לא באירופה! אנחנו במזרח התיכון ואין יותר אירופה! די!". המוסיקה של אפרים לא רוצָה שישמעו אותה, שינגנו אותה ברקע, היא מוכנה רק שיקשיבו לה, בכוח. כי בשביל אפרים מוסיקה היא כל-כך בלתי-נסבלת וכל-כך חשובה. גרהרד התרגש מכל זה. אפרים היה בלתי-מתפשר, במקום לפחד ולשתוק הוא היה צועק ובמקום להתרחק בבעתה הוא היה מחייך ומתקרב אל המהומה. "אני נולדתי בפלשתינה ב1943. שנתיים אחר-כך, ב1945, המלחמה הנוראה נגמרה. אתה מבין, מאי 1945 היה הרגע של המפץ הגדול. אנחנו ברגע שאחרי המפץ הגדול, כשהכל עוד רסיסים-רסיסים, ללא צורה, וצריך לחבר חלקיק לחלקיק, לאט לאט, כדי ליצור דבר חדש, תרבות חדשה. אתה מבין? אי-אפשר לחיות במזרח-התיכון במאה העשרים ולכתוב כאילו אתה בגרמניה במאה התשע-עשרה. לפה אנחנו הגענו אחרי שעזבנו את אירופה. כאן אנחנו מדברים עברית, שזו שפה קשה ואלימה. מדברים אותה מהגרון. עם העברית גם השתיקו ערבית. אתה מבין? לעברית אין עוד מוסיקה משלה. העברית מחכה שמלחינים יבינו אותה אבל רובם אפילו לא מנסים".  גרהרד היה מהנהן ומסתכל מבעד החלון, אל השמיים שיורדים אל הים.

"גם מוצרט וגם בטהובן היו תלמידים של היידן! אבל מוצרט המוסיקה שלו היא כמו יהלום. היא מלוטשת מדי. היא מבטאת את השאננות האריסטוקרטית שלפני המהפכה הצרפתית. בטהובן היה בן תשע-עשרה בזמן המהפכה הצרפתית. הוא גר ליד הריין, שהיה הגבול בין צרפת לגרמניה, והמהפיכה הצרפתית הסעירה אותו מאוד. בגלל זה בטהובן היה הראשון שהכניס את הדרמה אל המוסיקה." פעם אחת, אחרי שהקשיב ליצירה חדשה שאפרים הלחין, גרהרד אמר לאפרים שלמרות שהוא מנסה להיות קשוח וציני אפשר לשמוע במוסיקה שהוא בעצם רגשן. "בדיוק!" אפרים קרא, סיגריה מרצדת בין שפתיו, "זו טכניקה שאני משתמש בה!". פעם אחרת גרהרד שאל את אפרים אם מטריד אותו שעם מוסיקה כמו שלו הוא נידון לקהל מאזינים מצומצם מאוד. אפרים נחר בבוז: "אמן לא צריך קהל. אל הקונצרטים הראשונים של בטהובן כמעט ולא הגיעו אנשים. המוסיקה שלו נשמעה להם צורמנית ונוראה. הקהל לא יודע כלום. האמן צריך לבטא זמן ומקום טוב ככל שהוא יכול. אתה אף פעם לא תדע אם הצלחת אבל זה מה שאתה עושה. במקרה הטוב הסיכוי שלך הוא חמישים-חמישים. אם האמת תתגלה היא תתגלה רק אחרי שתמות." ולמרות זאת אפרים התגאה כשניגנו יצירות שלו, כשהזמינו ממנו יצירות חדשות או כשקיבל פרס מאקדמיה למוסיקה בשבדיה, למשל. "השבדים דווקא אוהבים אותי! לך תבין מה יש להם השבדים!"

כשתמו לימודיו בבית-ספר התיכון גרהרד הגיע לחיפה לעתים קרובות יותר. בזמן ההוא, בחודשים שאחרי התיכון, גרהרד קרא ושתה ובילה זמן רב לבדו. הביקורים אצל אפרים הפכו לעניין המרכזי בחייו. בינו לבינו גרהרד כבר קבע שיהיה מלחין אבל תאריך הגיוס שלו התקרב. גרהרד לא ידע מה לעשות, אם ללכת לצבא, ואפרים אמר לו שהוא לא צריך ללכת לצבא, שאין שום טעם. וגם, אפרים אמר, שלאף אחד לא באמת אכפת אם גרהרד ישרת בצבא ושכבר עדיף שימשיך ללמוד מוסיקה ושיעשה את מה שהוא אוהב. אבל גרהרד הרגיש שהוא צריך ללכת לצבא, שזה חשוב למרות הכל, שדווקא אכפת להרבה מאוד אנשים. גרהרד לא הבין איך אפרים יכול להתייחס לעניין בקלות ראש כזו. שבועיים לפני יום הגיוס גרהרד ביקר את אפרים בפעם האחרונה. בסוף השיעור הם עישנו סיגריה יחד וכשגרהרד נעמד ללכת אפרים אמר "בהצלחה ילד" והם התחבקו.

היא לא מנגנת טוב, הצ'לנית. גרהרד רכון קדימה, מרפקיו על ברכיו, ראשו שקוע בין ידיו ועיניו עוד נעוצות בשטיח הכחול. היא הורסת את באך הצ'לנית הזו. הוא היה מקשיב לבאך בצבא. בתקופה ששירת בבסיס הדרכה ענק במדבר הוא הקשיב לבאך בימי שישי בערב. הוא היה מפקד-מדריך בקורס מפקדים. בימי שישי כולם היו הולכים לחדר האוכל הגדול לארוחת שבת, לשתות אלכוהול גרוע ולאכול בורקסים ולהרגיש חגיגיים. גרהרד היה נשאר לבדו במגורי הסגל – עשרה ביתנים בצורת מלבן וביניהם כמה ספסלים ושולחנות פיקניק. כשכולם הסתלקו הוא היה ממהר להוציא את הרמקולים אל רחבת המגורים, מגביר את הווליום עד הסוף, ומשמיע את גלן גוּלד מנגן את הטוקטה ברה מינור. ברגעים הראשונים של הטוקטה, כשהנגינה עוד שקטה, גרהרד רק עמד והקשיב לקלידים של גלן גולד ממלאים את המדבר. כשהקצב גבר הוא התחיל לרקוד. הוא היה קופץ ומסתובב ומשליך את זרועותיו לצדדים. השמיים היו אז גדולים מאוד. הוא היה מדמיין שכולם עזבו את הבסיס, שהמבנים כולם נטושים ושהוא לבד במדבר. נואש ושמח הוא היה מחייך ושואל – מה אני עושה כאן? – ונגינת הפסנתר הרצחנית של גלן גולד היתה שוברת אותו. הוא היה קופץ ובועט בכיסאות הפלסטיק, בקירות, מטלטל את מיטות הברזל. ברגעים האלה, שהיו מהקשים והמסעירים בחייו, הוא לא האמין לכל התפאורה הצבאית סביבו, לא האמין שישוב להיות חייל. הוא האמין למוסיקה, לגלן גולד ולבאך, הוא האמין להם שהוא חופשי, שהוא בלתי מתפשר. כל כך הוא האמין בזה שגם כשארוחת הערב נגמרה וכולם חזרו הוא המשיך לרקוד, מתעלם מהאנשים סביבו, עד שהוא לא יכל יותר ונשכב על האספלט, ברחבת מגורי הסגל, והשגרה הצבאית היתה שוטפת אותו כמו ים שעולה על ספינה טרופה.

הוא קם ומתקדם אל קצה שורת הכיסאות. הצ'לנית עוד מנגנת, עוד שוחטת את באך. הוא מבקש מיושבי השורה לעבור ומעורר אי-נחת. כמה אנשים בקהל מסתכלים, לראות מי מפריע לקונצרט. סוף-סוף הוא מגיע לקצה השורה וממהר לצאת. הוא יוצא מהחדר ורץ במסדרונות האקדמיה המלכותית למוסיקה. רץ, עולה ויורד מדרגות, דוחף ומושך דלתות, עד שהוא שוב בשדרה והערב כבר ירד. הוא מתמהמה רגע והולך, והולך והולך – כלוא בתא טלפון, שבוי באירופה.

פרק מתוך "לימבו", סיפור על גרהרד ריכטר, ישראלי שנתקע בלונדון בדרכו לחייו החדשים בגולה.

אנשים כמוני (איך הבנתי מה זה מעמד)

3 באפריל 2011

אחרי שהחלטתי שאני לא ראוי להשתייך יותר למחנה השמאל, ושלמעשה אני ריאקציונר, קראתי קצת בקפיטל של מרקס. בד בבד, נברתי מעט בהארד דיסק, ומצאתי כמה קטעים שכתבתי באיזה קובץ במחשב מלפני יותר מ-12 שנה. הם עוררו בי כמה מחשבות.

יצא לי בשנים האחרונות להכיר מקרוב צעירים אשכנזים משכילים, מצליחים ושמרנים מאוד – כאלה שרואים בכל מה ששונה מהם הפרעה לסדר ולהיגיון. אני חושב במיוחד על טיפוס אחד כזה שאיתו עבדתי פעם, אדם מוכשר, אינטליגנטי ולבן – מעין ירון לונדון בן גילי. כשאני חושב על משמעות המלה ריאקציונר בישראל, הבנאדם הזה עולה לי בראש. אותו אדם ידע למצוא תשובה לכל בעיה על ידי ניתוח פשוט והגיוני. הוא החשיב את עצמו לאיש מחנה השלום, אבל כשהחלו לעוף קסאמים מעזה הוא אמר שצריך להעלות לאוויר כמה מטוסי אף-16 ולהרוג אלף אנשים בדיוק. הוא טען שהדבר יבטיח שקט וכך יחסוך סבל עתידי לכל הצדדים. "בדיוק כמו שעשו לערבים בגליל ובמשולש כשהם התחילו לחסום כבישים, ככה צריך היה לעשות לפלסטינים, רק בקנה מידה יותר גדול. בסופו של דבר זה לטובתם – גם מבחינת מספר האנשים שימותו", אמר.

העניין הוא שהסתדרתי איתו ממש טוב. השפה שלנו היתה דומה, וכך גם עולם המושגים. כמוהו, גם אני הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה. כשהילדים אחרים בכיתה היו מתלוננים שהבחינה היתה קשה מדי וכללה נושאים שלא נכללו בחומר הלימוד, שימשתי תמיד הוכחה לכך שהבחינה היתה דווקא אפשרית – עובדה שקיבלתי 96. לכן אימצתי בשלבים מסוימים את האידיאולוגיה הבורגנית הנפוצה, על פיה אלה שלא הצליחו פשוט לא התאמצו מספיק: בזמן שאני התכוננתי למבחן, הם הרי שיחקו כדורסל. יותר מכך: ראיתי בעצמי קורבן של אותם "עצלנים".

אם היתה נקודת זמן שבה שיניתי את השקפתי, זה היה בצבא. זה קרה בעקבות חוויה די בנאלית, אבל שבאופן מפתיע דווקא לא קשורה למחסומים. לא ראיתי אפילו קצה של מחסום בצבא.

בדצמבר 97', מיד עם תום הטירונות הכלל צה"לית, הוצבתי בבסיס נ"מ גדול בנגב כפקיד במשרד המילואים. כשהגעתי לשם, היה ברור לי לגמרי שזה הולך להיות עניין זמני. עוד לפני הגיוס התחלתי במיונים ל"ביטאון חיל האוויר", שאותם עברתי די בקלילות. כאמור – הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, אם לא למעלה מזה. דמיינתי שתוך חודשיים, אחרי שהעניינים הפרוצדורליים יוסדרו, אגיד שלום לפקידות המילואים שמסביבי ולבסיס בכלל, ואקח אוטובוס לתל אביב. בתל אביב דמיינתי איך  אשכור דירה קטנה, שממנה אצעד כל יום לבית מעריב, שם שכנה מערכת הביטאון. בצהריים אוכל עם הכתבים האחרים – כולם בוודאי אנשים אינטליגנטים להפליא. את חלקם כבר הכרתי מהמיונים – דיברתי איתם, והם סיפרו לי על הצ'ופרים שמקבלים הכתבים המצטיינים – ריאיון עם מפקד חיל האוויר, טיסה באף-16, ואפילו נסיעה לסלון האווירי בפאריס.

דמיינתי גם איך אשתלב בתוך רשימת התפקידים המזהירים של חבריי לכיתה בשדה בוקר. אייל התקבל לסיירת יהלום; שי לפלס"ר נח"ל; אורי – שלד"ג; רועי לסיירת מטכ"ל; עופר, שסבל מפרופיל נמוך בגלל אסטמה, נעשה מש"ק מודיעין בסיירת מטכ"ל; אמרי ושיר הלכו לגרעין נח"ל בבקעה, יחד עם כמה טיפוסים אמנותיים מירושלים שהפכו לחבריהם החדשים; ואני, שתמיד ידעתי שאהיה סופר, אשרת בביטאון חיל אוויר. כבר התקבלתי.

אלא שמשהו בפרוצדורה השתבש. בהתחלה התברר שאצטרך להמתין לא פחות מחצי שנה עד שאהיה זכאי להגיש בקשה לשינוי שיבוץ. אבל גם כשעברה חצי שנה, הבקשה נתקעה איפשהו. עבר שבוע ועוד שבוע, ותשובה לא באה. בפעם הראשונה שהתקשרתי לברר באגף כוח אדם, קצין המיון הממונה על העניין עוד שוחח איתי במידה לא מבוטלת של כבוד – הרי התקבלתי לביטאון חיל אוויר. אבל בפעם השנייה, כבר נעניתי בקוצר רוח מסוים, ובפעם השלישית הפקידה צרחה עליי וטרקה את הטלפון.

רק באותו רגע הסתכלתי מסביבי והבנתי: אני פקיד שלישות בבסיס נ"מ בדרום. זה לא עניין זמני. זה מה שאני, וזה מה שאשאר בשנתיים וחצי הקרובות.

ובינתיים, התחילו השמירות.

באותו בסיס שבו שירתתי היו כמה מאות גו'בניקים בשירות סדיר. לכאורה, לכל אחד מהם היה תפקיד. אבל למעשה, הדבר העיקרי שעשו כולם זה שמירות.

במשך הצבא, וגם אחריו, שמעתי על כל מיני צורות של שמירה. שמעתי על שמונה-שמונה, ושמעתי על שתיים-ארבע. אצלנו, מבנה השמירות היה אחר: כל כמה שבועות, שובצת לשבוע שמירות. בכל יום בשבוע הזה שמרנו עשר שעות –  שלוש שעות, עוד שלוש שעות ועוד ארבע, עם מרווחי שינה משתנים של שלוש עד שש שעות – ככה כל השבוע. בשאר הזמן שכבנו באוהלים המאובקים של האבטחה.

אני יודע שאצל חיילי חי"ר, נבנית סביב השמירות מיתולוגיה של גבריות, סבל וייאוש הירואי. בבסיס הג'ובניקים שלי, לא היתה שום מיתולוגיה. אף אחד לא הכין אותי לעניין הזה של השמירות. גם לא הכרתי את האנשים שמסביבי, שהיו ממחלקות אחרות בבסיס. פשוט שמו אותנו שם בעמדות, שבהן אסור לשבת, לישון או לקרוא. לא היתה כמובן גם שום סכנה, ולפחות לחלק מהעמדות לא היתה שום פונקציה אבטחתית סבירה.

בשלב מסוים גם הבנתי, שאנחנו לא שומרים על הבסיס, אלא על עצמנו. מבחינת הצבא, מי שמסוכן זה החיילים עצמם. אנחנו שומרים, כמו ששומרים שבת או ששומרים משקל. זאת הצורה שבה נוח לצבא שהחייל יהיה מצוי – בִּמקום שיצטרכו לשמור עליו, הוא שומר על עצמו.

אני אסיר, אסיר ששכנעו אותו שהוא שומר. כמו מדפים באפסנאות, כמו כנים לנשק, העמדות הן המקום שבו מאוחסנים חיילי המינהלה והתחזוקה. העמדה החלודה, עם ריח השתן והציורים הפורנוגרפיים המכוערים, היא לא בבחינת יוצא דופן. היא המצב הבסיסי. היא המקום שבו אני גר, ובו אני אמור להיות – עד סוף הצבא.

והזמן לא עבר. דקות, ועוד דקות, ועוד דקות בעמדה "13". דקות, ועוד דקות ועוד דקות ב"חלי". אני מנסה לדמיין עכשיו לעמוד שעתיים בלי לעשות כלום במקום שאין בו כלום (ומה שמסביב לעמדות האלה הוא באמת מרחב של כלום אולטימטיווי). זה נראה לי סיוט. באותה תקופה, עשיתי את זה עשרות פעמים בשבוע אחד.

רציתי לעשות משהו עם הזמן. ניסיתי לתפוס אותו איכשהו. לכן כתבתי  מין סיפור, בסגנון הפסאודו-תומס מאני שאימצתי לעצמי אז. זה הטקסט הראשון שמצאתי, מבין הטקסטים שהזכרתי קודם. כך כתוב שם למשל –

העור שבכפות הידיים, וגם סביב לנחיריים, ובצוואר ועל גשר האף, כולו יבש ומאובק, שחוק מעמידה בקור, בתנועת הרוח, בחילופי העונות. המעיל המלוכלך, המכנסיים הכבדים, כפפות הסיבים הפרומות, הכובע העשוי פרוות כלב מלאכותית, הגרביים האפורות, רצועת הקסדה, עורו הלבנוני סובל מהמגע הממושך, כמעט אינו יכול לזוז מבלי להתגרד, הוא מצמצם את עיניו, בולע את שארית הרוק ומושך את נעליו הכבדות קדימה, למקום בו אולי יש פתח. ובאמת הגדר נעלמת לכבודו, שער מוגבל במקום ובזמן מופיע בחושך, והוא עובר כמעט בלי להביט, רק הוא, רק בשער, מפגש חד פעמי.

עכשיו צריך לחצות את החצר אל חדר השומרים שנמצא בצידה השני, כדי לישון, כי השעה כבר שתים-עשרה עשרים ושבע, נשארו קצת יותר משעתיים למשמרת הבאה, בהתחשב בחוסר הסבלנות של מפקד המשמר, שבוודאי יעיר את השומרים ליתר ביטחון כמעט עשרים דקות לפני הזמן.

אנ די נבוך כשאניי קורא את הסיפור הזה עכשיו. יותר מכל דבר אחר, הוא מנסה לתפוס את הזמן הריק, את הריקנות של הזמן. אבל זמן אי אפשר לתאר. כל מה שנשאר זה סדרות של מספרים –

אבל בינתיים חובה עליך לישון, הוא פוקד על עצמו. לישון, זה העיקר עכשיו. לישון. שלוש שעות עוד שעתיים בערך, בבוקר עוד ארבע שעות שמירה, בלילה עוד שלוש ועוד שלוש ועוד ארבע, אותו דבר מחר ומחרתיים וזהו.

ומדי פעם, באותן שעות ארוכות – לא, באותן מאות דקות בכל משמרת, באותן אלפי דקות בכל שבוע שמירה – שאלתי את עצמי איך זה הגיוני. ידעתי, שאני אולי איחלץ מזה, אבל החיילים שמסביבי – נהגים, טכנאים, עובדי רס"ר, אפסנאים – הם יעשו שבוע שמירות ועוד שבוע שמירות, עד סוף הצבא. הם עושים את זה גם עכשיו, כשאני כותב את המשפטים האלה. ואם מישהו מהם יתמרד, או יצעק, או ייאחר – הוא פשוט ילך למעצר, ואחר כך יצטרך להשלים גם את שבוע השמירה שלא עשה. וזה, כמובן, בנוסף לדפוק.

 

אמרתי לעצמי שזה לא סביר. זה הרי לא הגיוני. הקצינים האלה שמחליטים, כשהם עוברים בדרך לחדר האוכל שלהם, נראים לי כמו אנשים רציונליים, חייכנים, אנשים כמו החברים שלי, אנשים מהסוג שהיה מסביבי כל החיים עד הצבא, ובעצם כמו חלק מהאנשים שמסביבי היום. הם כנראה לא מבינים כמה נורא בעמדה – מאות, אלפי דקות שלא עוברות. אם הם היו יודעים איך זה, הם לא היו נותנים לזה לקרות.

בנקודה הזאת, שמתי לב שרוב הקצינים הם אשכנזים, ואילו האנשים שעושים את השמירות הם כמעט רק מזרחים. ואז הבנתי. גם את זה כתבתי – טקסט נוסף, שכתוב במלים הרבה פחות פיוטיות:

הסיבה שאני שומר כמו כלב היא שאני נמצא במקום הלא נכון. נכנסתי במקרה, בשל טעות מצערת ואי הבנה, לתפקיד של הנחותים: עובדי הרס"ר, הטכנאים, האפסנאים, הפקידונים הקטנים, אלה שלא צריך להתבייש לדפוק אותם, להפוך אותם לכלבי שמירה, כי מבחינתנו, מבחינת האנשים שאני שייך אליהם, הם לא סובלים, הם לא מסוגלים לסבול, כי לא יכול להיות שיש להם תודעה בכלל. כשהאנשים האלה צועקים, אנחנו מגחכים ולא מאמינים להם.

אם הקצינים האשכנזים היו שמים לב שאני משלהם, הם כבר היו שולפים אותי משם. הם היו אומרים לי: סליחה, הדבר הזה לא מיועד בשבילך.

אם להשתמש במלים מעט בומבסטיות, הייתי אומר שככה הבנתי מה זה מעמד, ובכלל – מה קורה מסביבי. וזה, רק בזכות כך שחוויתי לתקופה מוגבלת צורה כלשהי של דיכוי טריוויאלי למדי, מצורות הדיכוי הקלות ביותר שעוברים המעמדות המדוכאים.

מכאן אפשר לחזור לאותו צעיר אשכנזי חביב והפיתרון שלו לבעיית עזה. מבחינתו, פשוט לא יכול להיות שהערבים סובלים. או במלים אחרות: הפועל "סבל" מקבלת משמעויות שונות בהתאם לשם העצם הצמוד אליו. יהודי צועק – זה הכול. ערבי צועק – זה כלום, קלישאה, רעש רקע.

אני מניח, דרך אגב, שהדבר היחיד שיכול לשבור את צורת המחשבה הזאת הוא אלימות. אבל המסקנה שלי היתה מעט שונה: החלטתי לנסות בכל מאודי לא להיות ב"קבוצת המחליטים" שמנהלת כל דבר ודבר ותמיד יודעת מה צריך לעשות. בקיצור, החלטתי לנסות לא להפוך לסובייקט. אני חושש שנכשלתי. אבל על אחת העמדות כתבתי אז את השורות הבאות, בסגנון אביב גפן:

אמא, תעשי אותי סובייקט
תלמדי אותי לבנות מגדל
אני רוצה להיות מדען או ארכיטקט
אני רוצה להיות רוצח או חייל.

פזמון: אני כובש מהחזית או מאחור
אני בונה גשרים גבוהים מעל הים
הזין הלבן שלי עשוי מאור
אני נוהג, אני יורה, אני קיים

אמא תעשי אותי סובייקט
אם לא תצליחי זה יהיה חבל
אמא, בשבילך זה הפרוייקט
אם תיכשלי ייצא לך ילד מבולבל
אם תיכשלי ייצא לך אינטלקטואל!

*

אני בכל מקרה לא התמרדתי. ניסיתי לפעול בדרכים אחרות. באחת משיחות הטלפון שניהלתי בעניין, אמר לי מישהו שהבנאדם היחיד שיוכל אולי לעזור לי להיחלץ מהבסיס הוא מפקד הבסיס עצמו, אל"מ נתי חמימי. רק אם הוא ירצה, יעבירו אותי מהבינמ"מ לארץ המובטחת של בית מעריב. אבל אני הייתי פקיד מינהלה, מזכירה של אחת מקצינות הקישור. לכאורה לא היה לי שום סיכוי לראות את פניו של המב"ס. ואפילו אם אראה אותו – ידעתי שהוא יחשוב שאני סתם קב"ניסט מהמינהלה שמדמיין שהוא רוני דניאל.

יום אחד, אחרי בערך שמונה חודשים בבסיס, ראיתי על לוח המודעות שליד חדר האוכל הזמנה לחידון בנושא מורשת הקרב של מערך הנ"מ, שייערך בבסיס בעוד כשלושה שבועות, במעמד מפקד הבסיס אל"מ נתי חמימי. חומרי הכנה, נאמר בהודעה, אפשר לקבל במשרד של מש"קיות החינוך.

ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. רצתי למשרד של המש"קיות – כולן כמובן בלונדיניות אשכנזיות – ואמרתי שאני רוצה להירשם לחידון ולקבל את חומרי ההכנה.

וכך למדתי בטירוף, על מערכות נשק שמעולם בחיי לא ראיתי. שהרי לעבודה המשרדית ולשמירות לא היה שום קשר לנ"מ עצמו. למדתי על רכישתם של טילי ההוק על ידי בן גוריון, ועל הישגיו של הנ"מ במלחמת יום כיפור, ועל השימוש בטילי סטינגר. כשהגיע החידון והתיישבתי על הבמה כנציג "טייסת מינהלה", התברר שכל שאר המתמודדים הם מדריכי מערכות נ"מ, כלומר שייכים למעמד המיוחס, האשכנזי, שכמובן גם לא עושה שמירות.

החידון היה קל. ידעתי את התשובות לכל השאלות. אחר כך סיפרו לי שהמט"מ, כלומר הסא"ל שמפקד על המינהלה בבסיס, שאל את מפקדי הגפים שמסביבו מי זה החייל הזה, ומפקד המטבח אמר לו: "אתה לא מכיר אותו? הוא טבח!".

בסוף נשארתי באחד-על אחד עם מדריך שמנמן עם משקפיים שנחשב לגאון של מחלקת הדרכה. הבסתי אותו בהפרש קטן. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי לוחץ את ידו של אל"מ נתי חמימי, שהעניק לי תעודה של אלוף מור"ק הנ"מ לתקופה 1998/1.

אחרי בערך עשרה ימים, ראיתי עוד מודעה, שהכריזה על "דלת פתוחה במשרד המב"ס". נרשמתי גם לזה. הייתי בטוח שסוף-סוף אלת המזל לצדי. כמו שתיכננתי, כשנכנסתי והצדעתי, נראה היה שהוא עדיין זוכר אותי מהחידון, אמנם במעורפל. כל מה שנשאר לי זה להתחנן.

הוא הסתכל בי בתימהון מסוים, מנסה להבין איך לסווג אותי, ואז שאל –

"למה בעצם שתלך לשם? למה שלא תישאר כאן בבינת"מ?".

 על סף דמעות, הסברתי לו שהייתי באמת שמח להישאר בבסיס, אבל אני באמת באמת מאמין שאוכל לתרום תרומה משמעותית יותר לצבא בתור כתב בביטאון חיל האוויר.

הוא חשב רגע ואז אמר לי –

"יש לי רעיון מצוין בשבילך. אנחנו עומדים להפיק עלון מידע של הבסיס, שייצא כל חודשיים. יקראו לזה 'בינמ"מון'. אני מציע לך לקחת בזה חלק". הוא עצר לרגע ואמר, "בנוסף, כמובן, למשימות האחרות שמוטלות עליך במסגרת התפקיד שלך היום".

הודיתי לו בנימוס.

לביטאון חיל האוויר מעולם לא הגעתי. בסופו של דבר, נשלחתי לקורס חובשים, וחזרתי לבסיס בתור חובש במרפאה. על ימי האימה במרפאה, שגם הם קשורים לאשכנזים ואשכנזיות סדיסטיות כבר כתבתי כאן.

אבל העיקר שלא עשיתי יותר שמירות. אלוהים אלוהים אלוהים איזה מזל.

מסמך וינקלר-אושר

22 באוגוסט 2010

1.

היינו נואשים. ממש נואשים. שנאנו אותה עד מוות, את סרן ד"ר תמי וינקלר-אושר. היא היתה הבנאדם הכי רע שפגשתי. למעשה, כמעט כל בנאדם רע אחר שהכרתי בחיים לא היה רע במובן העמוק. אבל היא היתה רעה, ממש רעה. אכזרית, אם אפשר לומר ככה. היה בה משהו מפחיד, כמו התגלות של הרוע הטהור. היא היתה נגנית צ'לו ושחיינית, רופאה וקצינה בצה"ל. היא היתה בלונדינית, והחתימה שלה היתה בצורת מפתח סול, שאם התאמצת יכולת לקרוא בו את השם "תמי". אני הייתי חובש והיא היתה מפקדת המרפאה.

היו אנשים שלא עמדו בזה. ברוך החובש שתה כמה אמפולות של לידוקאין, ויצא על 21. עוד חובש, תומר, פשוט השתגע, נכנס לחדר של תמי עם מין צחקוק מבהיל ואמר שזה היום האחרון בחיים שלו. אבל תמי ממש לא התרגשה מזה. התאבדויות של חיילים היו מבחינתה חלק מהסיכונים של הפעילות המבצעית-מרפאתית. היא טענה שככה זה, כי האנשים שמגיעים להיות חובשים במערך הנ"ב "הם לא כוח אדם איכותי". בכלל, היא סלדה ממערך הנ"ב, והתייחסה לכל החיילים בבסיס כבעיה תברואתית.

בסוף כל יום עבודה, לפני שהיא היתה יוצאת מהמרפאה ונוסעת באוטו הקטן שלה לבסיס חיל האוויר הסמוך שבו גרה עם בעלה מפקד הטייסת, תמי היתה עושה סיבוב פרידה. בחיוך של מנצחים, היא היתה עוברת בין החובשים ואומרת: "ביי עפרי!", "ביי מישאל!", "ביי הדר!". זה היה סאדיזם טהור; היא ידעה שאנחנו שונאים אותה עד מוות. היא ידעה כמה משפילות היו התקנות שלה, וכמה אכזריים היו העונשים שלה. דווקא בגלל זה היא נהנתה לחייך אלינו ולראות איך אין לנו ברירה אלא לחייך אליה בחזרה. ככה היא היתה שולטת גם בנשמות שלנו.

בשלב מוקדם גילינו שהיא סאדיסטית, אבל אין טעם להתלונן עליה. היא היתה חברה מאוד טובה של המט"מ. הזמן היחיד שבו יכולנו להביע סוג כלשהו של תסכול היה בערב, אחרי שהיא הייתה נוסעת הביתה. כשהיינו שוטפים את המרפאה (היא דרשה לקרצף את כל החדרים פעמיים ביום), היינו שמים אביב גפן בפול ווליום ושרים בטירוף, כשמדמעות בעינינו, "צבא הגנה למות" ו"גנרל, הצבא בהלם קרב". כולנו היינו תוצרים של שנות ה-90, של "דור הפודרה".

יום אחד, בהשפעת "אור הירח", כינסתי את החובשים במועדון והכרזתי על "מרד החולשה". זה היה מרד סודי, תבוסתני. אסור היה שתמי תדע עליו, כי היה ברור שהיא תדכא אותו באכזריות. אבל האמנתי שאם נהיה זהירים, נוכל לנצח.

2.

במשך יותר משנה, תמי פשוט לא ראתה אותנו. היא הרגישה שהיא מנצחת. המרפאה תיקתקה, ולא רק המט"מ היה מרוצה, אלא גם המב"ס. היא כתבה כל מיני דו"חות על בסיס הניסויים שהיא ביצעה בחיילי הבסיס, שהקנו לה תהילה בכל החייל. הצירוף "ד"ר תמי וינקלר-אושר, סרן" היה לשם דבר. על ידי שינוי ההגדרות, היא הצליחה לצמצם בחדות את מקרי הפציעה. כולם חשבו שבגף רפואה יש הרמוניה מאז שתמי וינקלר-אושר מפקדת עליו.

ובכל זאת, הצלחנו לשנות לה את החיים. כי למזלנו (או אולי לרוע מזלנו), היה לתמי אויב מר: רופא השיניים, רונן. הוא היה טיפוס טוב מזג, עצלן, אבל עם אגו מפותח. עם המפקד הקודם של המרפאה הוא הסתדר טוב, אבל על תמי הוא לא שם וזה הרתיח אותה. כל זה התברר לנו רק בדיעבד.

יום אחד, בזמן השטיפה, צלצל הטלפון בקבלה. הרמתי את השפופרת; זאת היתה תמי, שכבר הייתה בבית. היא ביקשה ממני לגשת מיידית לקלסר הדואר היוצא שלה, ולמצוא שם איזה מסמך ולהקריא לה אותו. מוקדם יותר באותו יום, היא הודיעה פתאום שהיא הולכת למטבח של הבסיס "לבצע מעצרים". כשהיא חזרה ראינו שני טבחים מסכנים, חדשים, עומדים ליד הכביש עם התגיות האדומות של המעצר. היא חזרה לחדר שלה, שטפה ידיים, וקיבלה את החולה הבא.

אבל חוץ מהמסמך שהיא ביקשה, היה בקלסר עוד מכתב יותר מעניין. הוא היה כתוב על נייר רשמי של המרפאה. למטה הופיע מפתח סול – החתימה המפורסמת של תמי.

אני זוכר שמישאל עמד לידי. נגעתי לו בכתף והצבעתי על המכתב. הוא קרא אותו. לא האמנו למראה עינינו.

3.

כאן המקום להתעכב על דמותו של מישאל. הוא היה חייל ביישן, חייכני, עם פנים עגלגלים שנותר בהם משהו מהשמנמנות של הינקות. הוא היה אולי האדם הכי בלתי מזיק שפגשתי.

אם אפשר היה להאשים אותו במשהו זה רק שהוא היה נחמד מדי, ולכן כשהוא היה עושה ביקורות תברואה במטבח הוא היה מעלים עין מכל הזוועות שהטבחים עשו שם. אבל תמי שנאה אותו, והחליטה לחסל אותו – חייל בדרגת רב"ט. היא מצאה אינספור דרכים להתנכל לו. פעם אחת מישאל פתח עגלת אשפה כדי לזרוק את הפח והבריח חתול, שקפץ החוצה ושרט אותו. בהתאם להוראות, הוא ניגש לתמי כדי למלא דו"ח פציעה. תמי כתבה בדו"ח ש"החייל זרק אבן על חתול, ובתגובה החתול שרט אותו". אחר כך היא נתנה לו ריתוק של שבועיים, על זה שהוא רשם אקמול בעט אדום ולא כחול.

בגלל הריתוק הזה, מישאל נשאר באותו שבוע שבת, יחד עם אפרת צ'ייקובסקי, פקידת המרפאה שטענה שהיא נינה של המלחין פיוטר צ'ייקובסקי (רק לאחרונה התברר לי שזה לא יכול להיות, כי  צ'ייקובסקי היה הומו ולא היו לו צאצאים).

באותה שבת מישאל עשה את הטעות של החיים שלו. הוא ניסה להרשים את אפרת וסיפר לה על מה שהראיתי לו, וכדי להמחיש לקח דף וכתב שם כל מה שהיה כתוב במכתב. הוא גם ידע לחקות ממש טוב את המפתח סול של תמי, כי פעם, לפני הביקורת של מקרפ"ר, היא פקדה עליו לחתום במקומה על אלף רשומות ביומן המרפאה.

קראתי פעם מאמר של איזה פנומנולוג, שהוכיח שהטעות לא קיימת, כי כל מעשה מתגלה כטעות רק בדיעבד. כך שבאותו זמן שהיא קורית, הטעות לא מופיעה כטעות, אחרת לא היינו עושים אותה. בכל מקרה, מיכאל עשה טעות: הוא שכח לזרוק לפח את הדף שעליו הוא כתב. הוא השאיר אותו על השולחן של רס"רית המרפאה, בטי.

למחרת תמי הזמינה אותו למשרד. היא החזיקה ביד את המסמך, שעליו היה כתוב בכתב ידו של מישאל:

אל: המט"מ

צריך להיפטר מרופא השיניים בכל מחיר. צריך להיפטר ממנו.

למטה הופיע מפתח סול.

היא חקרה את מישאל שוב ושוב. הוא אמר לה שזאת בדיחה, שהוא רק העתיק על דף בשביל עצמו מכתב שהוא ראה בקלסר של הדואר היוצא. היא שפטה אותו מייד על "זיוף" "רישום כוזב" ו"המרדה". היא אמרה שיש לו דמיון חולני, ושהיא מעולם לא העלתה על דעתה "אפילו לחשוב דברים כאלה על קצין בצה"ל". היא אמרה שהוא לא ראוי להיות חובש, ושהיא עומדת לפסול לו את המקצוע. זה מצחיק, כי היום מישאל הוא רופא בהיידלברג.

דקה אחרי זה היא זימנה אותי, ושאלה אותי למה הראיתי למישאל את המסמך. אמרתי לה את האמת: שפתחתי את הקלסר בקבלה ואז כשראיתי את המכתב שלה גם הוא ראה. היא הנהנה.

מישאל קיבל 28 ימי מחבוש. אם היא היתה יכולה, היא הייתה שופטת אותו ליותר מזה. אבל היא לא רצתה שהדרגים הגבוהים ישמעו על הסיפור. כי תמי ידעה שעכשיו כולנו יודעים, וגם רופא השיניים יודע. כולם ידעו שגם אם המסמך מזויף, התוכן שלו אמיתי.

4.

היה מפחיד להסתובב במרפאה, כי ידענו שתמי רוצה לחסל את כולנו, ושהיא מסוגלת לזה. אחרי מיכאל, אני הייתי הבא בתור. זה היה כמו סרט אימה. אסור היה לי לעשות טעויות.

נשארו לי עוד שבעה חודשים בצבא.

עבודה

13 ביוני 2010

תהל  פרוש

על המנהל הוא חושב הרבה. יש לו עניין איתו. המנהל אומר לו מה לעשות ועליו מוטל להדוף אותו. אין לומר לו מה לעשות אך המנהל אינו יודע זאת. יש לו שפה רכה וקול צרוד מסיגריות. לעתים הוא מדמיין את המנהל מוצץ לו את הזין, לעתים הוא חולם עליו הולך במכנסיים צמודים ברחוב. המנהל אומר  לעתים: אתה מבין אותי? אתה מבין מה שאני אומר לך? הוא לא יודע מה לומר במקרה הזה. מה יאמר?  המנהל מטיל עליו לעשות מעשים קלים. הוא צריך להתעניין באנשים ולשאול אותם שאלות, מה הם רוצים לקבל בחג. האם הרצונות שלהם מעניינים? לטענת המנהל זה מרתק. כששאל אותם הם לא התפלאו. איש אחד אמר שהוא רוצה שמן זית, אחר אמר שהוא רוצה פוחלץ. הוא כתב את כל זאת בהשתוממות ובהתרוממות רוח משונה. על פוחלץ לא היה חושב אף פעם לבדו. האיש אמר לו שהפוחלץ הוא סמל לחיים, לא למוות. במקום עיניים יש לפוחלץ חרוזים מפלסטיק רצה לומר, אבל זמנו כל כך יקר.

אין לו אוויר בחדר עם המנהל או אפילו באותו חלל איתו. ישבנו הקטן של המנהל מעסיק אותו וכך גם בגדיו ההדורים. מה צריך היה המנהל לעשות כדי להגיע לכך שהוא אומר ועושים? גם למנהל אומרים והוא עושה. מי הוא האיש שאין אומרים לו מה לעשות? הוא תוהה. האם קיים האדם שרק אומר, שאינו כפוף יום יום לפקודה? מדי פעם אומרים להם מה אמרו אנשים על המוצר שהם מייצרים. האנשים הללו הם צלליות. הם אומרים, כך אמר המנהל, שהמוצר השתפר מאז שהוחלט לדחוף תמונות גדולות יותר, דמויות ידועות ונשים יפות. מהי שביעות הרצון שלהם, הוא תוהה. אף אחד אינו יודע. יש מדדים ומספרים ומאמינים להם. האם האיש שאינו צריך לקבל פקודה מקבל פקודה מהצלליות? הוא חושד שיש מי שמושך בחוטים, שפיצח דבר מה, והוא שפל עד כדי כך שהוא מנצל הטיות סטטיסטיות של תשובות ההמונים ודעתו מגובה בצבא סטטיסטי.

עליו מוטל להוציא לפועל רעיונות במהירות רבה כי הוא עובד על פס ייצור מנטלי. בניגוד לרצוי יש בתחושת הקיום שלו שכבה קשה של עונג פנימי הניזון מעצב. הוא אוהב שתיקות. הוא אוהב רמזים. הוא אוהב דברים שניתן לפרש. כל אלה לא יעילים בכלל במציאות. אבל מה לעשות עם מציאות בוטה? איך לא לגלות זעזוע בולט, נראה, צף על פני השטח? מבני אדם ומהאלימות האדיוטית שלהם? כל זה מדכא אותו ללא נשוא, אבל דיכאון מורגל, מאוורר. לפעמים נראה לו שהוא  כלוא בכלא משלו. והרי הוא אחר. אילו היה חופשי היה אחר. אבל החופש הוא מסתורין גדול עבורו. מה זה להיות אדם חופשי? מתי חש אדם בחופש הזה? הוא פחדן מאוד. לעתים הוא חושב שמערכת העצבים שלו אינה עומדת בעומס, מוצפת באדרנלין מהדבר הפעוט ביותר.

מאוריציו קטלאן, תשע מאות, 1997

 

היומיום דורש ממנו הדחקה קבועה, אבל ככל שהזמן חולף ההדחקה היא פס ייצור שלם נוסף, חורקני, רעשני, מאיים לשבור את תדמיתו. עורם של העובדים צריך להיות עבה, לשונם מושחזת, מוחם חד, ידיהם מהירות, גופם גמיש, עיניהם בורקות. אין אלה הדרישות המפורטות בעלון השימושי, אבל את הדרישות האלה מכירים כולם. אין הדעת סובלת חולמנות. יש לייצר כדי להרוויח כסף כדי לחיות בדיוק כפי שהוא חי. הייצור יכול להיות אמנותי, ובלבד שיהיה לו פוטנציאל כלכלי ונגישות פורנוגרפית לכלל האוכלוסייה. את כולם הוא רוצה לשאול: ואתה, אתה מה עשית? 

במקום העבודה הוא פוגש לעתים את דהאן, הנוהג ללכת בחולצות מכופתרות תחובות במכנסיים. הוא הומוסקסואל. למעשה, ריבוי ההומוסקסואלים סביבו גורם לו לפקפק במשיכתו הבלעדית לנשים. דהאן כותב על מוזיקה מתקדמת. הוא עוד מעט בן ארבעים ומקבל פקודות בהכנעה. הוא סובל בצחוק ואינו זז ממקומו. הוא אינסטרומנט שמקבל עליו חוקיות ומסכין איתה מתוך תבוסה מודעת. המודעות שלו עולה באופן מריר ומענג. הוא יכול למצוא עונג ברכילות בפרטים הקטנים על אנשים, על המבע הפנימי שלו עליהם. זה מספק אותו, כמו שחפרפרת מוצאת סיפוק בחפירה באדמה.

גם הוא יכול למצוא בכך סיפוק, מן השיחות הללו ליד השולחן בצהריים, המלמולים המהוסים שחוזרים שוב ושוב וסובבים סביב עמדתם החלושה מול המערכת המכריעה. היחיד אינו יכול לומר דבר כמעט, אף שתרבותם כל הזמן דורשת מהם לומר משהו. חופש הביטוי הוא ערך כל כך נישא ומרומם. מול הערך הזה הם אילמים מהשתאות. מצבם טוב משל אחרים והם יודעים זאת ויש בכך כדי לשתק אותם אף יותר. העניין שמטריד אותו הוא שמפעם לפעם כל זה מוצא חן בעיניו. שהוא אומר לעצמו כמה נפלא, טוב לי בעצם.