Archive for the ‘סיפור’ Category

כשפגשתי את ראש הממשלה: יומן ביקור

12 באוגוסט 2016

מדרש חלום

במלון זול בעכו העתיקה חלמתי שאני פוגש את בנימין נתניהו. רק אני והוא. אינני זוכר איפה או כיצד. אני אומר לו: ״אדוני ראש הממשלה, מה עמדתך בנוגע לירי על אזרחים במצבי לחימה? ברור שאנחנו לא מסכימים אבל הייתי רוצה להבין מאיפה אתה בא.״ ביבי נעתר ומתחילה שיחה ארוכה. הוא אומר לי: ״אפשר לומר שהגישה שלי, בסופו של דבר, היא אמפירית. תלוי בסיטואציה, בלי עקרונות אפריוריים״. השיחה נמשכת ונמשכת ואני מרגיש שנקשרים בינינו עבותות, דקים עדיין, של ידידות. אני אוהב את המחשבה שביבי מעריך אותי, אני אוהב את זה שהוא מעריך אותי כיריב. גם אני מעריך אותו כיריב. הרי הוא הומניסט, בסופו של דבר. אני רוצה להיפגש עם ביבי שוב. הוא גורם לי להרגיש רצוי. האם ככה ארי שביט מרגיש לפעמים, או לפחות הרגיש בעבר? או שמא בני ציפר? אני רוצה להיות ציפר. אולי מצאתי סוף סוף פטיש מקורי, אחרי שנתיים בברלין.

מה פשר החלום? בבוקר, ברכבת מעכו לחיפה, אני נזכר בארבעה רגעים:

1. יום לפני הטיול לעכו ישבתי עם עפרי בבית קפה פופולרי. פתאום, במרחק כמה מטרים, חצה את הכביש אהוד ברק. הוא נעלם וחזר אחרי רבע שעה, הפעם מלווה בזוגתו נילי פרי-אל, כנראה לאחר שאסף אותה מחוג יוגה או מקניות. צילמתי אותם מאחור. ברק היה כה קרוב וכה יומיומי. אני ועפרי פרצנו בצחוק, וכמונו גם מכרים שישבו בשולחן ליד. מה היה כל כך מצחיק? לדעתי היכתה בנו איזו מבוכה. כבר עשור לפחות שאני ״שונא״ את האיש הזה – הוא הרי ״פושע מלחמה״ – אבל ברגע האמת, תחת הפיקוסים הכבדים של מרכז תל אביב, לא יכולתי שלא לחוש איזו אינטימיות איתו. הקיבוצניק שהיה לאיש עסקים הזכיר לי את הוריי, ואולי את הוריי כפי שהייתי מעדיף לדמיין אותם, חזקים מספיק כדי להיות אובייקט של שינאה אינטימית. כמו עם ביבי, גם עם ברק התאשררה, שם ברחוב, איזו קירבה פרמורדיאלית. אולי זה עוד לא מאוחר מדי. אולי אני עוד יכול לשוב?

ואולי אי אפשר לשוב, פשוט מפני שמעולם לא הייתי שם. זה היה חלום. ואולי, זה לא הייתי אני, החייל הסטרייט שהצביע ל״ישראל אחת״ ב-1999 וצהל על ניצחונה. ההייתי או חלמתי חלום? אני עדיין מפנטז. הצחוק הוא עדות לפנטזיה, לפער האבסורדי בינה לבין המציאות.

2. השנה היא 2002, אולי 2003, ואני כבר קצין מודיעין. אני מגיע למתקן של השב״כ לחקור פעיל בכיר בזרוע הצבאית של פת״ח שנולד וגדל במחנה פליטים בשכם. השיחה נעימה, אפילו נלהבת. בניגוד לכמה קולגות שעניינם פעילות צבאית, תחום העיסוק שלי הוא אידיאולוגיה ומדיניות ועל זה אין לו בעיה לשוחח. אני שואל אותו על דעתו על הסכסוך, על העבר, על העתיד, על מדינה דו לאומית. אני שואל אותו מאיפה הוא. בלאטה, הוא אומר. ״לא, במקור, מאיפה אתה במקור?״ אומלבס, הוא עונה (היא היא פתח תקוה, השב״כניק מתרגם ללא צורך). ״גם אני״. אתה לא נראה ככה, הוא צוחק. גם אני צוחק. ״נכון. אני מאוקראינה״. הוא צוחק בקול רם. אינטימיות של יריבים, שינאה אינטימית. ושוב, זו ככל הנראה פנטזיה.

3. אולמות האבירים בעכו היו מלאים אשכנזים מזדקנים. הם שם לכבוד ״זמריית האופרה 2016״. אהוד ברקים בלי רקורד צבאי. ״ההורים של כולנו״ (כלומר חלקנו) אבל מבלי שהתאפשר להם לבצע את זממם בערבים, רק להצביע למי שביצעו ומבצעים. באחד מלוחות ההסבר מסופר על הידידות בין ריצ׳ארד לב-הארי לצלאח א-דין. במהלך המצור הארוך על עכו שלח האחרון רופאים מומחים שייקלו על כאביו של הראשון. אני מניח שאני מתרגש מסיפורים כאלה כי אינטימיות בין יריבים נראתה לי תמיד כאמיתית יותר, אמיצה יותר, מנתיבי האינטימיות הרגילים, כאילו אפשר לסמוך רק על אהבה שאינה תלויה בדבר, או יותר נכון: שמנוגדת ל״דבר״, יהיה מה שיהיה.

4. כמה ימים קודם לכן, בירושלים, לא איפשרו לי להיכנס למתחם הכותל כי בתיק שלי היה פוסטר VISIT PALESTINE מגולגל, מתנה מארץ הקודש לחבר ותיק. ״אסור חומר הסתה״, נאמר לי, וזה כולל כל דבר שכתוב עליו ״פלסטין״. דרשתי בתוקף לדבר עם האחראי. המאבטח הרוסי, שגימגם במבוכה, איים להחרים את הפוסטר אבל אז הוא נבהל קצת וניסה לרצות אותי מבלי לעבור על ההוראות. אחרי שנים של צייתנות לפקידים אמריקאים, ובעיקר גרמנים, הנה אני שוב אדוני הארץ, חווה את עצמי כבן האליטה הישראלית. הנה אני שוב אהוד ברק, גם אם מהשמאל הרדיקלי. הרי אפילו ברק היה מסכים שמדובר ב״שיבוש מערכות״, אפילו ״פשיזציה״. זה הזכיר לי איך פנטזתי/פחדתי, טרם הטיסה לארץ, שיעצרו אותי לחקירה בנתב״ג. בחלומי סירבתי לדבר על התבטאויות באינטרנט ורק הדגשתי שהייתי חתן פרס ההצטיינות של ראש אמ״ן (מה שנכון, אגב). הגם שזו היתה רק טקטיקה לשטות בחוקרים, ברור לי שגם הייתי נהנה לבצע את התפקיד הזה, אפילו מתענג עליו – לחוות את עצמי שוב כמי (שחלמתי) שהייתי. בסוף כמובן לא עיכבו אותי ואפילו ויתרתי על השיחה עם ה״אחראי״ בכותל. אולי הבנתי סוף סוף שאני מיעוט. גם אם לא ממש עוצרים אותי, מוטב להיזהר. או שמא רגשי האשם כבר חזקים מדי. אני מעדיף להפסיד. למי שאוהב או לפחות אהב להרגיש כמו אדוני הארץ, זו תחושה מוזרה.

FullSizeRender

ברלין: ניסוי בדיאלקטיקה

אני חולם לשוב, אבל קשה לשוב, אולי בלתי אפשרי. העיר באוגוסט, כידוע, חמה ומהבילה. אני בסנדלים וגופייה, חומק מצלו של פיקוס אחד למישנהו. בבית קפה פופולרי 2 אני ורוברט יושבים עם חבר ותיק. אנחנו מדברים על ״שוק הספרים״ בארץ. החבר הוותיק מנמיך את קולו, שמא חבר (של חבר) של מישהו שהוציא ספר, מצותת לנו מאחד השולחנות הסמוכים. אני אומר לרוברט: תסתכל על החצר הזאת. כל אדם שלישי שאתה רואה ודאי הוציא ספר שירה או פרוזה, או אפילו נון-פיקשן ברסלינג (בעצלתיים הלוהטים של אחר הצהריים איש מהנוכחים אינו מותיר רושם מרשים במיוחד). אנחנו מגחכים. זה מאיר באור משעשע משהו שנאמר לי בברלין: על העברית הישראלית כמאופיינת ב״זמן של הלאום״ – כספוגה תמיד בנוכחות, כאן ועכשיו, של הקולקטיב הלאומי כקהל אליו כותבים – לעומת ״עברית דיאספורית״ והנצח היהודי. איזה לאום ואיזה נעליים? אני חושב לעצמי, אולי אסיפת הקיבוץ. אני נזכר במאמרים של סבא שלי בביטאון של הקיבוץ, ״קול ברמה״. על חינוך והגשמה. זה מה שאתה מאחל לעצמך? אני שואל את עצמי, כאילו הייתי דמות ברומן של שבתאי. ובכל זאת, העיר מעוררת בי יצרים ששכחתי שפועמים בי. פתאום אני רוצה לכתוב. בעברית. יש למי לדבר. יש מי ששונא אותי באופן אינטימי, שאוהב אותי אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרי הכול, איזה דבר קושר אותנו פה, לקיבוץ הסמי-מדברי הזה, מלבד העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת?

אבל דווקא יש לאן ללכת. ברלין למשל. יצא שאני בתל אביב כשפורצת שוב סערת ברלין העתית. אורי אבנרי קרא לכמה ברלינאים לשוב כדי לתרום למאבק, כמה ברלינאים השיבו לו שהם גאים להשתמט מהמאבק, שהבחירה בברלין היא דחיית הישראליות.

ואולי הבחירה בברלין היא לא דחיית הישראליות אלא אשרורה? ברלין, או לפחות נויקלן וקרויצברג, היא כל מה שישראל היתה ואינה עוד: אשכנזית, סוציאל-דמוקרטית, בלי מזגנים, מלאה ״ערבים טובים״ וחומוס אותנטי בלי רגשי אשם. להיות בברלין, כולל שניים או שלושה ביקורים בשנה בארץ, זה יותר תל אביב מתל אביב העכשווית. וכמובן, ההתגייסות לגנות, ו/או לגנות בחזרה, ותמיד בארץ, מעל דפי ״הארץ״, תמיד לדבר, בקול רם, להגדיר את השיחה, להיות הגיבורים של המאבק או של העזיבה. (אפילו משתמטים, מסתבר, הם גיבורים, במובן שחשוב להוכיח שהם כאלה, קבל עם ועדה). האם, אם כן, עזבנו? האם אפשר לעזוב? ואם כן, מדוע אנו שבים וחוזרים כל העת? מדוע אני לא מפסיק לפנטז על שיבה?

נדמה לי שזו דיכוטומיה כוזבת. במאמר מאלף שהתפרסם ב״מכאן ואילך: מאסף לעברית עולמית״ (בעריכת טל חבר-חיבובסקי), אדוארד סעיד מתאר את כאביו של הגולה המודרני. הוא לא עזב לבלי שוב. אולי הוא אפילו יכול לשוב. אם גלותו היתה סופית ומוחלטת, לפחות הוא היה יכול להתאבל כהוגן על אובדנו. אבל יגונו, ולעתים יצירתו – המלנכוליה שלו – הם בביניים הצרים הללו, בשאלה הניצבת כל העת לפתחו, היכן אני, מי אני, מדוע אני כאן ולא שם. במאמר אחר, דניאל בויארין מדבר על דיאספוריות לא טראומתית, כזאת שאינה כרוכה בכמיהה ל״מקום״, שאינה מוגדרת על דרך השלילה, כמקום שאיננו ״המקום״. בויארין מרגיש לי אמריקאי מדי, ברקלי מדי. מי בכלל יכול או אפילו רוצה להשתחרר מהטראומה. אני אוהב את הטראומה שלי, אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל כמו סעיד אני חייב לשמור ממנה מרחק מסוים, להביט בטראומה כטראומה. אולי בסוף אצליח לדובב אותה.

מרחק גיאוגרפי, נגיד ברלין לעומת תל אביב, הוא לא תנאי הכרחי, אפילו לא מספיק, כדי לשמור את המרחק הנפשי הזה, הגם שהוא עשוי לעזור. ניטשה, ב״מעבר לטוב ולרע״, מזהיר: ״מי שנאבק עם מפלצות, מוטב שייזהר מלהפוך למפלצת, ומי שנועץ עיניים בתהום, התהום תביט בו בחזרה״ . למרות התקבולת המבנית, תמיד חשבתי שיש הבדל ניכר בין החלק הראשון והשני – השני הוא מעין פתרון לבעיה המוצגת בראשון. ממרחק בטוח, המפלצת הופכת לתהום. המבט שלה קשה, ממית, אפשר ליפול בו, אבל גם אפשר לשמור על מרחק מפריד, מפרה. האדם, אומר זרטוסטרא, הוא ״חבל מתוח על פני תהום – בין חיה לבין על-אדם״. כל זה, כמובן, רק למי שאינו יכול להניח לטראומה, מי שאוהב אותה. מי ששוכח, מוזמן להמשיך לשכוח ואפילו לכתוב ב״הארץ״ שהוא לא מפסיק לשכוח – אם זה מהגילמנאים הלוזרים שעזבו לברלין או מאלה שנותרו בתל אביב. אני רוצה לומר, כפי שאדורנו כתב פעם על טקסט של בנימין, ״לא מספיק דיאלקטי״ (unzureichend dialektisch), אבל ספק אם למישהו איכפת מדיאלקטיקה, ודאי לא לליסה פרץ (שאני רואה אותה, ממש עכשיו, בבית קפה פופולרי 3, נותנת כמה מטבעות לחסרת בית פופולרית ומנהלת איתה שיחה קלילה, כראוי לתל אביבית שנונה וחסרת תסביכים).

והנה אני יושב בבית קפה פופולרי 4 (אני נזכר ב״בית חולים פופולרי [של העם] מספר 4״ בעיר קאיפנג שבסין, שבחדר הבוילרים שלו מצאתי, מיד אחרי השחרור מהצבא, את הבאר של בית הכנסת העתיק. בית הכנסת עצמו נחרב בשיטפון ב-1876 ואיתו הקהילה כולה). בשולחן לידי שני הומואים סחו-היפסטרים מתכננים חופשה בברצלונה. אחד מהם, מסתבר, הוא עוזר של בוז׳י. ״היה לו שבוע מעולה, מצוין. הוא ניצח בוועידה. הוא אישר לי לפרסם סטטוסים סופר חריפים״, הוא אומר ומתחיל לרכל על איתן ברושי. אני צוחק ביני לבין עצמי וטומן ראשי במחשב. הם לא יודעים שאני מפרסם את הסיפור בפייסבוק. כמה עשרות לייקים מקלים מעט על חום הצהריים. אולי, בעצם, הכול בסדר? אולי כמעט כלום לא השתנה. החיילים הסטרייטים שתמכו אז בישראל אחת, הם עכשיו קצינים הומואים שעובדים במפלגת העבודה, ברק היה לבוז׳י, ביבי נותר אותו ביבי. גם הערבים הם אותם ערבים, והים כמובן הוא אותו הים. מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. אנחנו עדיין אשכנזים מוכי שמש, אבל עם הרבה יותר כסף. ברצלונה וברלין מעבר לפינה. תל אביב פורחת, מה שנקרא.

אבל תהיה מה שתהיה האמת, אני עצמי עייף ומסוכסך. מלבד אתנחתאות קומיות נדירות המקום הזה גורם לי להתקוטט כל העת עם יריבים אמיתיים ומדומיינים. אני מהלך ברחוב ומדקלם בזעם מונולוגים פנימיים שחוברו במיוחד בשבילם. אני רוצה הביתה, אני אומר לרוברט. איפה זה הבית? ברלין? הוא שואל, ומזכיר לי שאנו עוברים לניו יורק עוד חודש. ״הבית זה איפה שאתה״, ואז, כנראה כדי להקליל את כובד האינטימיות, אני נזכר בציטוט של רבי נחמן ומתרגם לאנגלית: ״כל מקום שבו אני נמצא, שם ארץ ישראל״.

מאוחר יותר אני מבין שטעיתי. רבי נחמן אמר: ״כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל״. אבל היות שהוא התחיל לומר זאת רק אחרי שחזר מביקורו היחיד בארץ, זה דווקא די הולם. כדי להיות בארץ ישראל הוא היה חייב להיות מחוצה לה, ללכת אליה ואף ללכת ממנה, אבל לא להלך ממש בה.

VisitPalestine_Original_PPPA

על הנפש הציונית שלי

4 במאי 2014

ברליןכשאבא של ריטה היה על ערש דווי הוא פלט מתוך דמדומי המחלה:

“אבל הנהג, הנהג דווקא היה נחמד".

סבא שלה החמיץ פנים. לריטה לקח רגע להבין אבל אז היא הבינה. הבן של הנהג של המשפחה הלשין לאמריקאים שאח של סבא שלה היה קצין באסאס, ולמרות שלאח לא קרה כלום (הוא שלט היטב באנגלית ושיטה באמריקאים התמימים), הסבא זכר את הנהג לחומרה. ניכר היה שבנו – השמאלן המתייסר שחזר אל הקתוליות כדי לכפר על חטאי האב – מתריס מתוך ערפל הגסיסה.

כשריטה הסיעה את סבא הביתה הוא אמר בנימוס: “פני ימינה בבקשה באדולףהיטלרשטרסה", למרות שכבר מזמן לא קוראים ככה לרחוב הזה. ריטה צעקה עליו.

כמה ימים אחרי שנפגשנו בגלריה היא נסעה לישראל בפעם הראשונה. כשהיא חזרה שאלתי אותה איך היה. היא לא היתה ביד בשם, ובכלל – לא הרגישה שהיא מבקרת שם כגרמנייה. אפילו רגשי אשם אין לה. היא חושבת שלהרבה גרמנים יש רגשי אשם מפני שהם מעולם לא באמת התעמתו עם הדור הרלוונטי. רגשי האשם הם שם כי הם מזדהים עם הסבים והסבתות שלהם. אבל ריטה התעמתה עם סבא שלה. היא שונאת אותו. היא שינתה את שם משפחתה. אין לה רגשי אשם. אהבתי את הרעיון הניטשיאני כל כך הזה: פעולה קונקרטית של התנגדות במקום רגשי אשם מתייסרים. זה מה שנקרא להיות אדון ניטשיאני. או אדונית. לא עבד או שיפחה.

pic1

היא גדלה במזרח לשעבר. כשפגשה יהודי בפעם הראשונה היא היתה בת 19. היא רצתה לשאול: אז אתם באמת קיימים? היא לא שאלה אבל עד סוף הערב היא נישקה אותו (רציתי לשאול: ולמה אותי את מנשקת? ואני אותך?).

היא הסתערה עליי למרות – ואולי בגלל – ש"אני הומו”, למרות – ואולי בגלל – ש”אני יהודי”. אמרתי לה שהיא כוח טבע. היא טענה שאני ממגדר אותה. כוח נשי עיוור לעומת קול התבונה, שהוא אני כמובן. ואכן, בדמיוני הארוטי היא היתה אמזונה בלונדינית, אישה לוחמת, גיבורת מיתוס ארי. למולה הנפש הציונית שלי נחשפה שוב בכישלונה להיות ארית – בניגוד לאדון או אדונית ניטשיאניים, אני לא מצליח אלא לזכור את מה שהייתי, את חטאי האבות הציונים. אני נושא חטא קדמון.

על פניו זה אמור להיות קל. הרי בימינו זה באופנה להיות קורבנות. כולם רוצים להיות נשים, או שחורים, או פלסטינים, או הומואים. אבל ייתכן שהנפש הציונית מתקשה בזה במיוחד. שהרי זה היה הישג גדול כל כך להיעשות מקרבנות לפושעים. שנוותר על זה כל כך בקלות? ומשום שהנפש הציונית היא גם יהודית, אנו חייבים לזכור. אנו ארים מבחוץ ויהודים מבפנים. אנו הורגים את היהודי כמו את הפלסטינים. או את החוץ כמו את הפנים. וזה כואב. אם כי שוב אני מרגיש צורך להתנצל: לפלסטינים כואב הרבה הרבה יותר, כמובן.

רציתי לשאול: כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים? אבל ריטה כבר היתה בדרכה ללונדון, לדבר על queer materialism ו-anti futurity. לא היה עם מי לדבר. ועד שהיא חזרה כבר הייתי חייב לשוב לעיר הגדולה.

ניו יורקכשבאתי לעיר הגדולה ולמדתי להיות מיעוט הבנתי שהתת מודע שלי מחלק את העולם לשלוש קטגוריות: אנשים כמוני (מיעוט שבמיעוט), אנשים שיסתירו אותי במרתף שלהם כשירצו להרוג אנשים כמוני (מיעוט זעיר), כל השאר (הרוב המוחלט). אני משתדל שהחברים שלי ייפלו תחת שתי הקטגוריות הראשונות אבל (לצערי?) ספק אם זה אי פעם יעמוד למבחן.

pic3

ירושלים. כשעברנו לעיר הבירה גרנו על קו פרשת המים. אהבנו את הידיעה הברורה אך הלא-מפורשת שהמים נעים מתחתינו מתוך הכרחיות עתיקת יומין. יש את המים הזורמים לאיטם במורדות המתונים אל עמק המצלבה או נחל רפאים, מצטרפים מחדש אל מחזור החיים של הים התיכון, נוגעים באירופה, ויש את המים הנופלים בעוצמה מזרחה לנחל קידרון – אל מנוחה סופית אך מנחמת בשבר הסורי-אפריקאי. רק פעם אחת ראינו מן האויר את הוואדיות שהם חורצים בדרכם לגאון הירדן – כאשר טסנו להודו דרך הממלכה השכנה.

החיים על קו פרשת המים מזמנים אי-ודאות נעימה. אין לדעת לאן יזרמו המים – לכאן או לכאן. זה תלוי בתצורת הקרקע אחרי הגשמים הראשונים, בעבודות ציבוריות של העירייה, אולי אפילו בהתרחשויות מסתוריות בבטן האדמה וחפירות הצלה ארכאולוגיות. אבל דווקא הידיעה שיש חוק אבל איננו יודעים אותו – ודאי לא לנסחו – העניקה לנו את העדנה השקטה של היות-בבית. המים וההרים, בתי האבן, הדור מציון מעבר לגיא בן הינום, נחל קידרון המתאכזב אל המדבר – כל אלה דיברו בשפה נעלמה אך מובהקת לבני המקום. אפילו מהחומה האפורה שנמתחה גבוה מעל הנחל היה קל להתעלם. הלכנו לסינימטק שבגיא והרגשנו בבית.

בניו יורק כל החוקים מפורשים. פעם בבית הקפה, כאשר עישנו בחוץ, אמרה לנו מישהי ש"היא לא היתה אומרת שום דבר אבל בכל זאת, זה נגד החוק". קמנו מהכיסאות והמשכנו לעשן. המרחק ממנה היה זהה אבל זה כבר לא היה נגד החוק אז זה הפסיק להפריע לה. באוטובוסים יש סטיקר שממליץ לקום למען הקשישים או החולים אבל רק אם הם מבקשים מפורשות. גם ידוע היטב מה מותר ומה אסור לעשות ברחוב ויש הרבה משטרה שתאכוף זאת, במיוחד בשכונות השחורים וההיפסטרים.

החוקים צריכים להיאמר מפורשות כאשר אנשים אינם חולקים שפה בלתי מפורשת. חייבים להציב גבולות היות שאין זה ברור מהו גבול הטעם הטוב. זה מסביר למה אמריקה נצטרכת ללגליזם הזה – רק כללים מפורשים שקל לעקוב אחריהם יכולים לעשות סדר במגדל בבל הזה.

אבל לנו זה גורם להרגיש בחוץ. ואולי כולם מרגישים כאן (גם אם פחות) בחוץ. אבל להם זה הרבה יותר קל שהרי הם מעולם לא הרגישו מה זה להרגיש (כל כך) בפנים – כמו על קו פרשת המים.

pic13

ניו יורק. באחד הבארים בבושוויק הוא שאל שאלות על פילוסופיה ואידיאליזם גרמני, מין, ברלין. אמרנו לו: אתה לא שואל דבר על מאיפה באנו לכאן, ומה היינו בטרם היינו כאן. “אני מתעניין במה שאנשים בחרו, לא במה שבחרו בשבילם. ככה אפשר ללמוד על בן אדם", הוא אמר.

אז הוא מניח שכל מה שקיים קיים כי מישהו בחר – או אנחנו או מי שקדמו לנו. אנחנו ספקנים באשר ליכולת בחירה. וגם ניטשה לצידנו. הוא אמר שמה שחשוב בפעולה הוא דווקא לא יסוד הכוונה – אלא מה שלא ידענו על הפעולה, מה שלא התכוונו בה כאשר נעשתה. ללמוד על עצמך משמעו ללמוד על ההכרחיות הפנימית והלא-ידועה שמזיזה אותך.

והנה אנו מוצאים עצמנו בעיר הגדולה. באנו לכאן ללמוד אבל לאו דווקא פילוסופיה. אם לא נזוז לא נדע דבר. אז אנחנו זזים בכוונה גדולה אבל ללא שום כוונה מסוימת. אנו מתאהבים ומזדיינים ונפרדים אחרי ארוחת בוקר קלה. שוב לא נראה את האדם הזה, אבל נותרה באנו מחווה, נגה קמרונו של מצח, אלכסון המבט בשעת מעשה האהבה-פרידה, האופן בו הוא קרא בשמנו במבטאו הזר.

ירושלים. ראש הממשלה – תמיד אותו ראש ממשלה – אמר פעם שבמנהרות הכותל אנחנו נוגעים ב"סלע קיומנו". זה היה כאשר עוד היינו נערות ונערים. זה מזמין חשדנות ביחס לטענה שלא בחרו בשבילנו. שהכול פשוט "שם", מאז ומעולם. זה אולי שם אבל מה שחשוב זה לא סלע כזה או אחר אלא המיתוס שהופך אותו לבעל משמעות, שגורם לנו להרגיש בבית. ואת זה דווקא יש מי שבוחר ומטפח, כל הזמן, במניפולציות שקופות יותר או פחות.

מה בחרו בשבילנו ומה בחרנו אנחנו? האם קו פרשת המים הוא בחירה? הקבר החשמונאי ברחוב אלפסי? הקשר בין גיא בן הינום למילה גיהינום? בית הקברות המוסלמי? סלע קיומנו?

אז למדנו להיות חשדניים ביחס למיתוסים של ילדותנו ונמלטנו מהם אל העיר הגדולה. אבל אולי זה יותר מדי? כאן אין מיתוס. או יש מיתוס שאיננו חולקים אותו. אין את המצע הבלתי מפורש שמאפשר לנו להתכוונן לאנשים אחרים, לתוות מנגינה מובנת ומנחמת למרות (או בגלל) שאינה נצרכת למלים. כפי שאמרנו פעם: מה לנו ולבחור הזה מווירג'יניה? הוא אפילו לא יודע מתי משפחתו באה מעבר לאוקיינוס, ומאיפה, והאם היו להם עבדים. שון וג'ון נולדו מן הים. אין להם היסטוריה. לריטה ולנו לפחות יש ממה לברוח.

pic5

דימויים: שוג'י וודה (1993-2000). ותודה לעודד ברנח.

תודה גם ללירון מור ועודד נעמן שחלק מהטקסט הזה נכתב מתוך שיחה איתם – על ניו יורק, ישראל, נפשות, נדודים ובכלל.

*

עוד על יום העצמאות וימי הזיכרון למיניהם:

תם הטקס. יחי הטקס.

תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות

יום האיראן

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

כמה מילים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

20 בספטמבר 2013

הפרגמנטים שאני מפרסם היום אינם אודות הקיץ האחרון אלא אודות זה של 2004, והם לא נכתבו בסתיו הזה אלא בסתיו ההוא, רגע לפני תחילת לימודיי באוניברסיטה. אני מפרסם אותם כפי שנכתבו, נאיביים משהו וקפואים בזמנם, ממצאים של ארכאולוגיה עצמית. קיצרתי קצת אבל לא שיניתי דבר.

כמה חודשים קודם לכן השתחררתי מהצבא אחרי שנת קבע מיותרת כקצין באמ"ן. הנסיעה לסין היתה קרבן הכרחי למסע הקדוש שאחרי הצבא, אבל לא בכדי נמנעתי מיעדים ישראליים פופולריים כמו הודו או דרום אמריקה. היום הראשון האמיתי של המסע היה כמעט שבועיים אחרי תחילתו, רק כשנפרדתי לשלום משתי הקיבוצניקיות החביבות שמצאתי ב"למטייל" – למרות אי אילו רגשי אשם שעוררו בי – ויצאתי למחוז רחוק במיוחד. חיפשתי סטודנטית אמריקאית שהסעירה את עולמי בשיחה מקרית של שעתיים בה שמעתי לראשונה את המושג "קוויר". "אהיה ביריד של קשגאר ביום ראשון עוד שבוע", היא אמרה לי. ואני, אחרי יומיים של היסוסים, ברחתי מהקיבוצניקיות ולקחתי רכבת של 48 שעות צפונה, אל קשגאר שעל דרך המשי.

בדיעבד זו היתה תחילתה של בריחה שנמשכת עד היום. ואולי "בריחה" היא מילה קשה מדי. לפעמים מרגיע לחשוב על זה כאודיסיאה ועל הקיבוץ (או פתח תקוה, או תל אביב) כאיתקה. אבל ההבדל אינו גדול כל כך. אחרי הכל, הבורח יהיה הראשון לשוב ולפקוד את מקום הבריחה. בלעדיו הוא כלום. במסע הארוך הזה האימה היא פחות מאותו המקום ויותר מהאפשרות שהמקום כבר לא יהיה שם, בממשות או בדמיון, ואם לא – אולי מעולם לא היה שם, ובזאת אבדה המשמעות שמזמנת הבריחה.

בתשע השנים שעברו מאז החלפתי דברים רבים – זהות מינית, יבשת, שפה עיקרית, פוליטיקה – אבל אני חושב שהטקסט הזה הוא בין השאר אודות מה שהופך את המסע למסע ולא לערימה של חוויות. זו התודעה העצמית המסוימת שקושרת ביחד מבטים, נגיעות, שיחות, מסכות, לכדי סיפור אחד, המצע של כל המשאים והמתנים, השינויים והתחלופות. מבחינתי המסע הוא גם המאבק שלא לוותר על העבר בשם ההווה – שהרי ויתור עליו שקול לוויתור על אותה תודעה ועל הנשים והאנשים שהפכו חלק ממנה. זה נכון למסע של כמה חודשים בסין, וודאי למסע של תשע שנים או חיים שלמים.

ואגב, את אסתר, הסטודנטית שחיפשתי בקשגאר ומככבת בטקסט שלפניכם, פגשתי שוב בניו יורק אחרי שנים ארוכות של שתיקה. כשנכנסה לבית הקפה בווסט וילג' היה בה משהו שונה. שיערה הארוך הפך קצר ופניה צימחו פלומה בהירה. הוא אמר לי שבאמנות שהוא עושה כעת הוא מתאבל על האישה שהיה. אמרתי לו, נאחז נואשות בחוויה – ובאישה – שהותירה אותי סטרייט לכמה שנים (באופן פרדוקסאלי משהו, כי היא היתה לגמרי קווירית): "אתה יכול לחזור להיות אישה, אם תרצה". פארקר חייך בתגובה, אבל אני תוהה עד כמה האמון שנתתי בכוח הבחירה שלו עירער את הכובד והמשמעות של הבחירות שכבר עשה ושל מה שלא בחר.

המסע הוא גם במתח בין שני הקטבים הללו – הוא נע על הגבול הדק והמשתנה-תמיד בין הקלילות של הבחירה לבין הכובד של מה שלא בחרנו, בין ריגשת ההרפתקה לבין קללת הבריחה.

image

*

אהבה

רבות חשבתי על אהבה בימים אחרי שנגה הלכה ממני. בראשית האהבה היא ההכרעה, ההכרעה בזכות הסביבה בזכות ההקשר, בתוכם האהבה תשגשג. כשנגה ואני עוד היינו מהלכים זה לצד זו לא השכלנו לבנות את הבית שבו נאהב. האם זה ביתם של "האוהבים הנבונים"? אני סבור שלכך כיוון המשורר, שגם אם היה ציני, היתה במילותיו איזו תקווה לאהבה נבונה, הגם שדברים נבונים אינם באמת מתרחשים אי פעם.

ולצד התבונה האסתטיקה, שכן אחרי הכל האדם נמשך אל היפה, ורק אם היפה יחפוץ בבניית הבית, בשרטוט ההקשר. ולפעמים יימשך אל המכוער, אל הבגידה, אל השפלות, שגם בהם יש יופי. התבונה, אם כן, תדע רק לנסות ולהניא אותו, לזהות בטוב את היפה ולדבוק בו, הגם שלא תמיד זה מן האפשר.

ומה למדתי בסין? אני ואסתר בהקשר של טיול, בהקשר של מסע. זו אהבה אמיתית, יציבה לחודש ימים, כל הזמן שהקציב לנו המסע, הצירוף מקרים, כל הזמן שנתן לנו לאהוב. ואולי כבר הטעם בהגדרה הכללית של האהבה הוסר, למה בעצם? מהגדרות מסיקים מסקנות. אבל עם אסתר זה פשוט קרה ואז זה נגמר. היעדר ההקשר הפך מסקנות מוסריות, מסקנות לפעולה, לבלתי רלוונטיות.

המסע

המסע הוא הקשר חופשי, הקשר ללא הקשר. מרקו פולו עשה את זה לפניי ויעקב אבינו ירד לשבור שבר במצרים. פעם היו למסעות הקשר. היה צריך לחזור הביתה עם הלחם או עם היהלומים ולספר לציביליזציה ששלחה אותך על הציביליזציה שמצאת. היום זה רק חיפוש, אבל גם לזה כבר יש קושרי הקשר מקצועיים, כותבי ספרי טיולים וספרי מסעות.

אם ככה, גם לזה יש הקשר. ובכל זאת, ללכת ברחוב בסין זה להיות שונה, שונה לגמרי, אחר רדיקאלי. זה לא חייב להיכנס למשבצת. צביקה, הסא"ל מהויפאסנה, אמר לי בטאגונג שבמסע לא צריך מסיכות, אתה יכול להיות אתה עצמך. אני דווקא הגעתי למסקנה שבמסע אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה, כלומר להחליף מסיכות כל הזמן, מתי שאתה רק רוצה.

אבל צביקה, שהייתה בו איזו בדידות מזהרת, נותר כמות שהוא גם עתה, וכשעזב את כל הדברים, נותר לו רק ארגז אחד של ספרים (אולי שניים) אצל הוריו. כמה לא מובן הוא היה ובכל זאת מובהק לגמרי, ואולי התחושה החדה ביותר שעשה בי היתה של ויתור מוחלט, ויתור מוחלט מרצונו.

אחרות

ללכת ברחוב בסין זה להיות שונה, כל כך שונה, לגמרי אחר. אין ספק, זו תחנה נוספת בדרכי אל המסויימות. שהרי תמיד חששתי להיות מסויים, לאבד את היכולת להיות הכול, לבגוד באנשים שעוד לא הספקתי להכיר, לצמצם את מועדון האנשים שיכולים לאהוב אותי. אבל כשאתה כל כך אחר זה לא משנה להיות אפילו יותר אחר. ובסין התאמנתי בלהיות אחר, התאמנתי בלחיות, ואני חושב שכעת יש לי יותר כוח, כוח לחיות.

image

חיים

אני מאמין גדול בחולשה האנושית, כל כך גדול עד שדווקא את החולשה אני אוהב אהבת נפש. זה הופך אותי לסלחן מטבעי, אם כי לשמחתי אני עדיין יודע להתאכזב מבני אדם אחרים. לא הפכתי מתנשא עד כדי כך.

ובכל זאת, אני זוכר שכשהייתי עם אסתר נצנצה בי לכמה שניות איזו סערת נפש גדולה. חשבתי שזה באמת אפשרי, לחיות מתוך עוצמה, להיות חזק, לאהוב רק כשמתחשק לך ואת מי שמתחשק לך וכמה שמתחשק לך. להלך ללא הקשר, מעין מסע תמידי. בעצמך לתת סימנים, להגדיר הגדרות ותקוות, מבלי להמתין לסימנים שייתנו כל השאר.

אבל נותרתי נאמן להקשר. אני לא יודע לבגוד בחולשה באנושית. זה באמת יהיה מתנשא, ודווקא בגלל שאני מודע לה. שלא נדבר על זה שאני אחד הקורבנות הגדולים שלה בזכות עצמי. אין מנוס, צריך להתמיד בטיפוח ההקשר הקונקרטי. אם יש אהבה, צריך לנסות להמשיך ולאהוב את האהבה הזו, לרהט את המרחב הזה ברהיטים שיזכירו לי את אהובתי, שיקבלו את צורת גווה.

אהבה

אסתר טענה שבאהבה אין לאחוז (to posses), ואני טענתי בזכות אהבה אמיתית שהיא אחיזה הדדית. היא אמרה שאהבה באה מתוך עוצמה, ואני התעקשתי שאהבה באה מתוך חולשה, שאהבה היא סיפור תולדותיה של החולשה האנושית, סיפור של פחד ושל נחמה. לדעתי, בסוף היא קצת השתכנעה.

מילים

בעיקר אני דיברתי בזמן הזה שהילכנו ביחד. אני הגדרתי את המצבים ונתתי בהם סימנים. אבל כשאני תרמתי את המילים, היא תרמה את התמונות. היתה לה יכולת נדירה לזהות יופי ולקרוא לו בשם המפורש, לומר ש"זה יפה". אני לא ניחנתי בתכונה הפשוטה הזו, ואולי לכן הרגשתי שאני נוגע בקדושה. אם היא היתה הולכת מול נקיק, היא היתה רואה נרתיק של אישה. אני חשבתי ש"אסתר רואה בנקיק נרתיק של אישה". זה שוב היה משפט, לא נקיק, לא נרתיק. סדרה של מילים. אין ספק, אם אסתר תרמה את התמונות, אני תרמתי את המילים.

image

מילים

אחרי הכל, בזה אני הכי טוב. לפעמים אני חושש שזה הדבר היחיד שאני טוב בו. בסין הייתי כותב ביומן. בתחילה הייתי כותב בדיוק מה שקרה. את הרגשות ואת האנשים. ניסיתי שזה יתאר בדיוק.

אבל שנאתי את זה. הייתי דוחה בתירוצים שונים את הכתיבה ביומן, כמו מלאכת חובה. אסתר לימדה אותי את מעשה האומנות, שבמיטבו הוא החוליה החסרה שבין אדם למקום. כשהתחלתי להפוך את המקומות שהלכתי בהם, את האנשים, לרעיון שיש בו יופי, פתאום המסע קיבל משמעות. רק כשהגשמי הפך למשהו שהוא יותר מגשמיותו, למה שאני הפכתי אותו, מתוך כל מה שאני, הוא היה ראוי להיכתב.

אני מניח שאמרו את זה קודם, אבל בשבילי אז על ההר, אסתר לצידי, היתה בזה תחושה של גילוי גדול. כעת אני יודע איך מתאמנים בלהיות מאושר. צריך לתת בדברים את הסימנים שלך, להעניק להם משמעות. מאז אהבתי לכתוב, וכשכתבתי יפה, יכולתי לקרוא את זה עוד ועוד. בשנגחאי ובהונג קונג הייתי הולך לגלריות לאמנות, ניסיתי לומר "זה יפה" ו"זה לא", לא רק לחשוב ("לנתח") מה כוונת המשורר. קצת הצלחתי, אבל הייתי חושב בעיקר מה אסתר היתה חושבת ל"יפה" ומה ל"לא".

סיימון

כנראה בגלל שחשבתי על יפה, חשבתי על סיימון, שאסתר אמרה שהוא יפה . גם אני אהבתי את סיימון מאוד. צר לי שלא אמרתי לו, לפני שלקח את הרכבת להונג קונג. סיימון היה בריטי אחד בן 31. היה לו ראש גדול, הראש הגדול ביותר בעיירה שלו בצפון אנגליה (הוא סיפר). כשאסתר התמהמהה בדרכה חזרה מהונג קונג אליי, אז סיימון, איתי בצ'נגדו, חיבר שיר על אסתר ועליי ("esther, what am I going to do? You're in hong kong and I'm in chengdu…"). כשהיה בן 17 הוא עזב את הבית בצפון אנגליה והלך ללונדון. היה נהג משאית. עבד אצל הומו פקיסטאני אחד, שהיה חומק לשירותים הציבוריים בערבים. סיימון צוחק כשהוא מגלגל את הסיפור, מספר כמה הוא אהב את הפקיסטאני ההוא. איש רעים, סיימון, גם אסתר אומרת. כשהכל נגמר, אני ואסתר עולים במעלית, שתינו עם סיימון בירה, אני שואל את אסתר: "אסתר, סיימון הוא נשמה אבודה?" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אסתר לא יודעת. אבל אמרתי לאסתר שאם סיימון הוא נשמה אבודה, אז העולם כולו במקום הלא נכון. כמעט בכיתי, מתוך תוגה של אושר. זה קתרזיס זה, כן, בדיוק כמו שאני אוהב, על חוף הנהר של צ'נגדו.

נהרות

הרבה נהרות בסין. יש את הנהר הצהוב ואת היאנג צה. ונהרות אין מספר ביניהם. אסתר, עם נפש של משוררת, אמרה באחת הפעמים שכל הנהרות מתערבבים לה, אפילו הנהר באמצע המדבר, בדרך לאגם קראקול.

והיה את הנהר היפה ביותר, בחנאסה, בצפון הרחוק. היה לו כחול מסוים מאוד, ולאסתר הוא הזכיר את צפון מדינת ניו יורק, המקום ממנו באה לסין ולשם חזרה. היא אמרה שהוא היפה ביותר. אני הסכמתי.

פרידה

לכאורה מסעות רצופי פרידות. אבל אינך נפרד מחפצים ומאנשים בני בלי שם, אנשי ארוחות בוקר. ובכל זאת, תמיד מוזר להיפרד מאדם שזה אתה פגשת, כי אתה בכל זאת חש צורך להגיד משהו. הרי זה עצוב שיש פה אדם שלא תפגוש לעולם, במיוחד אחרי שאתה יודע שהוא קיים.

האין זה טיעון נוסף בזכות ההקשר? אבל אמרתי, המסע הוא חסר הקשר. רק מאסתר נפרדתי באמת. בכי. שוב קתרזיס על שפת ספסל, הפעם דאלי, יונאן. כמו שאני אוהב, תפאורה, כמה עצים, אני ואהובתי, נפרדים.

image

אותנטיות

תיארתי פרידה. את התפאורה, את העצם. זה אותנטי? הכל כמו שזה צריך להיות. זה אמיתי, באמת נפרדנו, אנו אוהבים, אהובים. אבל אני רואה את המראה, את היופי, זה מה שגורם לי אושר, שאני חלק מהדברים כמו שהם צריכים להיות, אני חלק מהאותנטי.

בליג'יאנג הם בנו את כל הבתים כמו שהם אמורים להיות. הכל יפה כל כך. אבל זה עתה בנו אותם. רואים אין ספור תיירים מאושרים ששמחים שהם נוגעים ב"סין האמיתית". אבל זה לא אמיתי, לא אותנטי. אפשר לראות בריטים חיוורי פנים, כמעט זועמים, הם רצו לגעת בסין האותנטית, וקיבלו "כאילו" סין האותנטית. מזכיר לי תצלום בגלריה עכשווית בשגנחאי. האומן מדבר עם הדובי פנדה שלו, כמו קומיקס, מולם ערימה של דובוני פנדה בשוק. הדובון ה"אמיתי" שואל את בעליו אם הם "העתקים" שלו, אבל הוא מרגיע אותם שהם "רק חיקוי".

אבל אני נהנה, ואני אפילו לא ציני, אני נהנה. כל כך יפה, אחרי הכל, פה. אני חושב שהאותנטי הוא בלתי אפשרי. הכל נהרס ברגע שאתה, התייר, מופיע, שהרי אתה לא חלק מה"אותנטי". אבל האותנטי גם לא יכול להתקיים כשאתה לא שם, שהרי המושג הזה מתקיים רק בזיקה ל"מתבונן". המצוי בתוך סביבה "אותנטית" באמת אינו מודע לאותנטיות שלה, שהרי הוא חווה אותה באופן בלתי אמצעי. הוא חלק מהתמונה.

קיטש

קיטש הוא ההיפך מהאותנטי, והוא ,לעומת האותנטי, קיים בכל מקום. כמו דקלים של פלסטיק ברחובה של ליטאנג, ארץ הטיבטים. מה לכם טיבטים יפים (אסתר אמרה שהם יפים) ולדקלים, שלא לדבר על דקלים מפלסטיק? אבל הם שם. עדיין אני זוכר שני נזירים במעילי עור שחורים מפצחים גרעינים תחת איזה דקל ירוק מדי.

מילן קונדרה כותב שהקיטש הוא הסכמה מוחלטת לקיום. ואכן, על שפת העמק של ליטאנג, מול מישורי הדשא, אלה היושבים בצל הדקלים ודאי לא שאלו אותם לפשרם. הפלסטיק הזה היה מונח שם כאבן מאבני המקום. ואני זוכר גם את הבתים הטיבטיים מדי, שבהם משתכנים תיירים, וגם קישוט אוריינטלי (אותנטי) בכיכר העיר של קשגאר (קשגאר כמו שהיא אמורה להיות). חשבתי לעצמי פעמים רבות שקיטש חייב להיות קשור במודעות, במודעות ליומרה השקרית בכך שהמסמן הזה יכול לייצג את המסומן ההוא, מסומן שהוא לא מכאן ולא מעכשיו, שהוא תמיד אחר או "מוגזם" להחריד, שלא צומח מהדקדוק הפנימי של המקום. זה סיפור על ערבוב תרבותי מלאכותי, שרירותי, כזה שרק ממשלות טוטליטריות וטוטליטריות קפיטליסטית מסוגלים לו. בסין מצאתי הרבה משניהם, וגם איש לא שאל לפשר העניין. בעצם, לא היה שם קיטש, כולם הסכימו שלא קוראים לזה ככה.

אמונה

גם זה סוג של הסכמה מוחלטת לקיום. במקדש בטאגונג הכל כמו שצריך להיות במקדש טיבטי: אישה משתטחת לפני הפסל. אני הסרתי סנדל אחד, והלכתי לחבק את אסתר. אמרתי לה: כמה עצוב שלעולם לא אוכל להרגיש כמו לרצות להשתטח לפני הפסל הזה או פסל אחר. זו טוטאליות שאני מפסיד, מפסיד לגמרי.
לראשונה – אמרתי לאסתר אחרי שזה נגמר – לראשונה אני חושב שאולי צריך לחיות לפי מה שמרגיש טוב ולא לפי מה שנכון. אבל אח"כ שבתי להיות גוף מחשבה, מחשבה מלהטת כחרב, שהרי מרגישים טוב רק עם מה שנכון, וממני נמנע לחשוב על משהו שהוא נכון. כלומר מספיק נכון כדי שהוא יגרום לי להרגיש טוב.
אבל בכל זאת היו כל הבודהות וכל העיירות.

בייחוד טאגונג. יש אווירה כזו של קדושה, וגם אסתר היתה מטפסת על כל ההרים שם, תמיד לפניי, ואני מתנשם ומתנשף, ורואה רק את כל דגלי התפילה שביקום הקטן הזה. ככה הם מכסים את המדרונות, ואסתר אומרת "זה יפה" ומצלמת. אסתר, אסתר, עושה יוגה בבוקר בבוקר באחד הגסטהאוסים הקטנים בערוץ דילוג הנמר, היא צללית שחורה מול האור מן ההרים. את יודעת שזה מה שאני זוכר כעת?

כפר/עיר

בערוץ דילוג הנמר, אסתר הייתה אוהבת גם את ההרים ולא רק אותי. אני בכפר כמו אדם שלא מכאן, כאילו תמיד מבקר, הייתי מעדיף לראות את ההרים מבעד לחלון ולא לחיות פה ממש, אפילו שבוע, נאלצתי פעם עם אסתר להיות בכפר ללא עיר.

הנה אני בכל זאת בכפר, אסתר כבר נסעה, בלב הגבעות, אבל אני מתמוגג כי אני יושב אל השולחן, וברקע בוסנובה מתקתקה, כמו זו שנגה ואני נהגנו להקשיב בזמן שלפני המלחמה. יש נר לשולחן, ואני כותב ביומן. ככה אני בכפר אבל כמו עיר, ולצדי זוג מגלגל שיחה קלילה בצרפתית. הייתי כמעט מאושר.

אחרי הכל, כנראה שהעיר זה המקום. בעיר אסתר אוהבת רק אותי, וישנם מספיק אנשים שזזים ועושים תנועות באוויר כדי שאוכל שלא להשתגע מהשלווה. בבתי הקפה אנשים מדברים אליך יפה, ויש איזה עידון, שלעתים, כשהייתי שוקע בעצבות (עצבות של כפר), נזכרתי שזה הוא שחסר לי עתה.

יוגה

אסתר לא בדיוק היתה עושה יוגה. יותר כמו צ'יגון, שזה דבר סיני ממש (אותנטי). בצ'יגון אתה נושם דרך כמה נקודות בגוף, נקודות של אנרגיה. אסתר אומרת שגם הזין שלי נקודת אנרגיה, אבל כשנשמתי דרכו נותרתי גוף מחשבה (יואל הופמן היה כותב: "גוף המחשבות הגדול").

כבר אז אמרתי לאסתר, שאני צריך להיות יותר רגוע, וגם אסתר נהגה לומר לי את זה לעתים קרובות. אני זוכר שראיתי זקן אחד מעשן בתוך שדה אורז (זה תמיד היה שדה אורז). היה זה בכבישי הכפר ליד דאלי. הדימוי הזה לא עוזב אותי. אפילו לא אמרתי לאסתר כשראיתי אותו, כי היא הסתכלה אז למקום אחר, לאמות מים ארוכות שנמתחו בין השדות לבין האגם. לא רציתי להחריד בה את אותה קדושה, גם אז היתה שם קדושה. כמו הפעם ההיא בדרך לחנאסה, כשאסתר ראתה חגבים חגבים את משאבות הנפט. משהו על וים ונדרס, היא אמרה, תצלומים של וים ונדרס.

אבל מה שחשוב הוא יוגה. אמרתי לה שאני אעשה קצת יוגה, או איזשהו דבר כמו יוגה, כשאשוב לארצי. גם ג'ניפר, איזו קנדית בשגחאי, אמרה לי לעשות יוגה. היא עצמה עושה יוגה בונקובר לעתים קרובות. למעשה, היא לא יכולה בלי זה. אבל אני מוסיף לחשוב, אני מתכוון, רק לחשוב. אני לא יכול בלי זה, כנראה.

image

אמונה

אני חוזר לאמונה, כי אסתר כמעט היתה לבודהיסטית, וחברה שלה אחת הפכה לבודהיסטית וכל בוקר היא משתטחת עשרות פעמים. שעתיים תמימות. למעשה, היא אמרה לי (אסתר אמרה), שאם לא אני, אולי גם היא היתה הופכת לבודהיסטית ממש.

גם כשאסתר היתה אומרת שהיא חילונית, היא הייתה אומרת לי: "לא חילונית במובן שלך". כמה אמריקאי, מצידך, הייתי עונה. היינו צוחקים. כאילו אני נציג המהפכה הצרפתית עלי אדמות, כאילו אני צרפתי, כאילו אני לא מהמקום הקנאי הזה.

קומוניזם

קנאות זה לא קומוניזם, לפחות אל בסין. למרות שלי יש חיבה לשעונים מתקופת מהפכת התרבות ולפסלים של מאו, נאלצתי כמעט לרחם על מארקס ואנגלס בפארק הציבורי בשגחאי. חשבתי שהם מביטים לאגם, עד שהבחנתי שאין שם באמת אגם ממשי, שזו רק דעה קדומה שהייתה לי על פארקים סיניים מצויים. אבל
עדיין, הם היו מגולפים בחומר, כמו כל הבניינים, כמו כל האנשים, ששוטפים ושוטפים ללא הפסק את אותה העיר. כל המסעדות, כל הקפה אינטרנט, כל המועדונים. הם היו שם ממש כמו כל שאר הדברים, מארקס ואנגלס נוגעים ללב.

ובשיאמן, לקראת הסוף, ראיתי בערב תכנית שקראו לה "דיאלוג". סיני משכיל מראיין באנגלית אנשים בשאלות מנומסות. היתה אישה אחת שהתאהבתי בה. אחרי שעזרה לבנות את פצצת האטום בלוס אלאמוס היא הלכה לסין למקום קטן מצפון לשי-אן, הרבה צפונה לה, והם עזרו לגדל בקר, היא ובעלה, שני אמריקנים בצפון מחוז שאאנש'י מאז ועד היום. הם רצו לתקן את העולם ואת צפון שאא'נשי. אני רציתי לבכות על האישה הזו. הם גם שמו מוזיקה מרגשת. היא רוצה להגן על ה"אדמה" מה"ספקולנטים". אפילו הסיני המשכיל חייך.

סינים משכילים

הם כמעט כולם היו משכילים, הסינים שדיברו אליי באנגלית רצוצה. אבל כעת אני זוכר אחת שלא דיברה איתי דווקא. קראו לה לי-או-ריי, ואסתר בכתה כשהיא עלתה לאוטובוס וניסתה להידחק בין ההמונים, תוך שהיא מנופפת לאסתר בידה לשלום. לי-או-ריי חברה של אסתר, חברה סינית מביג'ינג, שרוצה לנסוע לאמריקה וללמוד דברים אחרים, ואז, בפגישתה האחרונה עם אסתר, כשהיא נדחקה בין כל אותם סינים, היא לא יכלה להיות אחרת, אולי מפני שבסינית אין מילה למה שהיא היתה, לאהבה שהיא השתוקקה אליה (עכשיו כשאסתר מספרת על זה היא שוב בוכה).

שלא כמו אותה סינית בדאלי, שמדברת עם אסתר על אומנות, ומאחוריה אני רואה עוד את קצה עשנו של סיני יפה תאר ארוך שיער. הם מעשנים חשיש ושומעים את המוזיקה שהם שומעים כעת, והם לגמרי אחרים. אסתר ואני שמחים שמצאנו אותם, ועכשיו בדאלי זה שנות השישים. לכו תראו את ילדי הפרחים (אותנטיים).

אבל היו יותר כמו לי-או-ריי. למשל אמן בשם איי-וויי-וויי, ששח לאסתר איזה דבר על סין כששאלה אותו לפשרו של פסנתר שעשה, שמנענעיו משמיעים כולם צליל אחד; והיתה גם זנג-יינג, שלקחה אותי לסיור באוניברסיטת חנאן וסיפרה על חלומות שלעולם לא יתגשמו, ואמרה שיש מי שפוחד. ומסביבה רק הפסלים והאגם וכל הקיטש הזה.

סינים שלי, שנותרתם איתי, אלה שבתחילה לא ידעתי להבדיל בינם לבין האחרים, ובכל כיכר עיר, הפסל המסוים של מאו תמיד גבוה יותר מכולם, גבוה מהם. אבל, אני חושב, הם ממשיכים לחיות. למרות הפסלים ולמרות כל האנשים, תמיד יש סיני אחד בשדה אורז שמעשן.

ישראל

לישראל חזרתי אחרי שלושה חודשים, ומוטב לומר: "הארץ". אני מעדיף שלא לכתוב על זה דבר, זה אפילו לא קשור לסין. אבל אני זוכר כמה ישראלים סביב שולחנות של ראש השנה בהונג קונג. אחד קונה ומוכר יהלומים, אחד קונה ומוכר דברים שלא הסכים לומר לי מה הם. אחד מעצב שעונים בתאילנד. קוראים לו מניר באשי, סבא שלו היה חכם באשי. ממש ככה , שם ערבי, חשבתי לעצמי. הוא מזיין נערים בתאילנד, אני בטוח, אבל לא אמרתי דבר. זה חסר טאקט, וגם לא רלוונטי.

הרב מדבר על קין והבל. קין קיבל את "כל הנדל"ן, כל הפרופרטי", הבל קיבל את ה"סטוקס, תאילנד-הונגקונג-סינגפור (במילעיל), בנקים". בסוף הוא איחל לכולם "שנה טובה ושכל אחד יצליח בביזנס שלו". בית כנסת בקומה שנייה של בניין משרדים המשקיף אל נמל ויקטוריה. נוף יפה עד מאוד.

image

פוליטיקה

לא אשכח גם ויכוח עם אחד מהבריטים (היו רבים) על שפת שולחן בקשגאר. הוא אמר לי שלמדינה ממנה אני בא אין זכות להתקיים, וסיפר על שיחה נושנה עם ישראלי אחר בפאב בבריסל לפני שנים רבות. הישראלי שסיפר לו את מוראות הכיבוש גרם לו לחשוב שהמדינה הזו נולדה בחטא. אסתר אמרה שהשאלה "מה היה צריך לעשות עם היהודים לאחר השואה" היא שאלה שצריכה להישאל. אני רק דיברתי על פחדים ועל זיכרון קולקטיבי ועל חטאים שלי ושל אחרים, והיה לי מוזר שאני פתאום יהודי.

זה גרם לי להרגיש מיוחד במסע, ובקאיפנג אפילו הלכתי לחפש בית כנסת ישן, שנקבר תחת "בית החולים של העם מס' 4", וגם חיפשתי יהודי אחד לפחות שאולי נשאר במקום הזה. בסוף פגשתי זקנה אחת, מתאימה לדרישות, בזכות נהג ריקשה חביב שאמר לי שמצווה לו לעזור, כי הוא נוצרי. כמו אותה סינית צעירה מהרכבת, שסיפרה לי שהיא רוצה להיות נוצרייה, אבל היא לא יודעת איך. היא קראה את הברית החדשה והיא רוצה להיות טובת לב כמו ישו. דיברנו שאולי היא תוכל למצוא כנסייה, אבל בקשגאר אין כנסייה, היא אמרה לי, ונאלצתי להסכים. ככה קורה כשמיליוני אנשים לבד נחשפים לאמיתות רחוקות, אבל נותרים לבד.

מיליוני אנשים לבד

כמו אותה אישה בהונג קונג בטיילת הכוכבים (מול גורדי השחקים כמו בניו יורק יש טיילת של כוכבים כמו בהוליווד). היא אומרת לי שהיא רוצה לעשות סרט, ואם אני אבוא איתה ואשחק בסרט היא תיתן לי מצלמה, והיא עוד לפני זה תבשל לי אוכל, ועוד לפני זה אני יכול ללון בדירה שלה באחד הרחובות הלא רחוקים משם, ואז נוכל לעשות סרט. היא תביים ואני אשחק בתפקיד שאבחר. ואני חשבתי שזו אישה מטורפת, והיא סיפרה לי על תסריט בו גבר מגלה שאשתו בוגדת בו, ומציץ מתוך קופסא בנעשה, והיא כבר יש לה קופסא. והטירוף שלה הפך כעת למשחק, אולי גם אני יכול לשחק בלהיות מטורף? אני אומר לה כן, ניפגש ליד מלון פנינסולה מחר בשלוש וחצי.

אבל למחרת, עובר ושב באחת המעבורות, אני פתאום פוחד מהמשחק הזה. אולי לשחק בטירוף משמעו להיות מטורף. אני רואה אותה ליד המלון רק בעיני רוחי, באולם המבוא הויקטוריאני השעון מצביע כבר על ארבע.

סוף המסע

סיימון סיפר אז, לפני הבודהא הגדול, על איש שפגש במסעו. סיימון היה נוסע מלונדון למרכזה של אסיה, ובטהראן פגש איש אחד, שכל חייו חוסך למען נסיעה אחת, בת שבועיים, לאירופה – שבוע אחד בפאריס ושבוע אחד בלונדון. נותרו לו עוד שנתיים, לאותו איש איראני רחוק, וכשנפרד מסיימון אמר לו שייפגשו שוב בארץ שבא החל המסע, זו שסיימון קורא לה "בית". אבל סיימון מוסיף לנסוע, ובצ'נגדו, על חוף הנהר, כמעט בכיתי על הבריטי הזה, שהוא שרשרת של פרידות, והוא כולו סימן קריאה לדבר ששכחנו ואף שכחנו לשאול להיעדרו.

גם על האיראני הרחוק ההוא חשבתי לעיתים קרובות. הזכיר לי איש אחר מספרו של אלבר קאמי על המגיפה, שהיה כל חייו מנסה לדייק במשפט הראשון של הרומאן שאותו מעולם לא התחיל בעצם. ניסה לומר את הדבר במעופו, בדיוקו, ניסה להיות אדם.

אהבה

התחלתי ולכן אסיים. אהבה. תשובות אין לי. בראשית היתה ההכרעה. אבל אני לא איש בשורות בימים אלה. הכל נראה ברור פחות מאי פעם.

ההתבגרות היא היטשטשות הדברים או התבהרותם? עתה הם בהירים יותר בטשטושם אני חושב. אתה רק רואה אותם מפוזרים על כל השטח, כמו החגבים הגדולים של משאבות הנפט. כשראיתי אותם אמרתי לאסתר שזה דימוי של אבסורד. אתה רואה אותם זזים כמו מתוך כוונה גדולה, אבל לא רואה את התכלית. ככה גופי אהבה מתנגשים. אני כעת מחוץ לתמונה, רק רואה אותם מדברים מרחוק מבלי שאוכל לשמוע דבר.

image

דימויים: וולפגנג טילמנס. מלמעלה למטה: לוץ ואלכס יושבים על העצים (1995), צבי (1995),  דף מתוך ספר תערוכה (קונסטהאלה בציריך, 1995), לוץ ואלכס מאחור (1995), אנדרס מסיר שבב מכף רגלו (2004), לוץ, אלכס, סוזאנה וקריסטוף על החוף (1993), חיות (2006).

ותודה ללירון מור.

עמוד אחרון במחברת

28 ביולי 2013

עודד נעמן

בהתחלה הנשק נתלה מכתפי כמטוטלת. ברחבת המסדרים, אחרי שנשבעתי אמונים לצבא, המדים היו שמוטים על גוף נער חסר צורה. עם הימים, זרם מים לא-נראה חצב בגופי מסילות שקבעו את הנשק במקומו: בין הצלעות לאגן. בתוך שנה המדים התהדקו על גופי.

בילדותי, בן חמש, לפני שידעתי לכתוב, מילאתי דפים ריקים בסימני עט שדמו בעיני לכתב ידה של אמי. הקשבתי לנקישות העט בדף, לחיכוך החוד במשטח, הרחתי את הדיו וחשתי באצבעי את הקווים המשוקעים שחרטתי בנייר. הייתי כותב וכותב, ודף אחר דף נמלאו סילסולים כחולים. העמדתי פנים שצורות הדיו הן מילים שהפיחו בדף חיים, שהדפים שעברו תחת ידי זה כבר אינם חומר בלבד. כך גם נעשתי חייל – מתוך ההתחזות והערגה.

המחברת שלי כבדה, נושאת את משקל הדיו. לפני פחות משנה כתבתי בדף הראשון: "את בישראל ואני כאן. הכרך הראשון של "האחים קראמזוב" נשאר אצלך, השני אצלי. אני מחכה שתחזרי כדי לחיות עמי את החיים שלנו." אחר כך באים אינסוף עמודים בהם עטים ועפרונות שונים, בצבעים מתחלפים, חורטים את סיפור המעשה בדפים. וכל המילים האלה, שכתבתי מאז – מילים שרוצות להיות מחשבה, היגיון, תכנית, תיאור – הן התמשכות הצורות שקישקשתי בדפים הריקים בילדותי.

אם המחברת הזאת היא תיעוד, אזי היא תיעוד תנועת כף-ידי השמאלית, הכותבת, בשנה האחרונה. המחברת היא תיעוד כלי הכתיבה, תיעוד הרכינה על השולחן, תיעוד הנשימות הנמשכות, זו מתוך זו, תיעוד התיקים והמנשאים השונים ששולי המחברת נקהו והשחירו בהם. תוכן המחברת דהה ככל שהמילים נכתבו בה. הדפים נפחו את נשמתם. מה שהיה אמיתי נעשה לחיקוי. מי שהייתי נעשה לתחפושת. מסילות גופי נתמוססו ואת, שנשאתי אותך בין הצלעות לאגן, ניתקת ונתלית מכתפי כמטוטלת, עד שלא הצלחתי לאחוז בך עוד.

הדימוי: ורמיר, אשה כותבת

ירח דם יריחו

14 במאי 2013

יפתח אשכנזי

(לזכר עומרי קורן)

שלושה ימים התקיימה הביזה, השוד, האונס והגזל ברחובות יריחו העיר האסורה. בני ישראל, שהמדבר ליהט אותם במין תאווה מטורפת לזהב, לתכשיטים ולנשים יפות, הסתירו יפה את שללם בבד שמלתם, כמו להסתירו מעיני אלוהים. את אבי הם רצחו אל מול פניי, והייתי רק בן עשר. את אחותי לקח לוחם עב גוף. הוא סימן לה בכידון מוכסף ויפה, והיא הלכה אחריו לחדר השינה של הוריי. קירות ביתנו היו עשויים קש, תבן וחימר. אני חושב שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה ערומה למשעי. זקנו האדום רטט עם גופו המשתרך עליה. כמו כלב על כלבה הוא ידע את אחותי הבוכייה. ראשה מתדפק על הקיר.

אחרי שהחליק את עצמו רחוק ממנה, פקד עליה בשפתו להתלבש. אז היא עוד לא הבינה עברית. הוא בעצבנות זרק עליה את שמלתה. שמלה שקיבלה רק שלשום מאבינו ליום הולדתה הארבעה עשר. מה שאצלנו כונה שנת הבגרות. השנה שלפני החתונה. היה לה כבר ארוס. רק האלים יודעים היכן הוא עכשיו.

הייתי די קטן לגילי, ואחותי היתה כל מה שנשאר לי בחיים. הלוחם הבחין בי. לפי מצוות האלוהים המוזר שלו הייתי חייב למות. הוא הביט באחותי משועשע כשהוא כיוון אלי את הכידון הכסוף בוהק. לבסוף הוא סימן לי לבוא איתם. השמש עמדה לזרוח, ועירי יריחו ההרוסה בערה בעשן כבד. חומותיה העצומות בגאוותן היו לגל אבנים צבוע באדום. קולות תופים ושמחה עלו ממחנה ישראל. האוהלים, המקנה והבקר היו לגוש שחור חסר צורה. רבים הלוחמים שחזרו מן הקרב, בבודדים, בקבוצות עליזות שרות. מעטים סחבו את גופות חבריהם שנפלו. איש לאוהלו נטה. האוהלים היו שחורים מתוחים מעור כבשים, ושרופים משמש המדבר. המחנות השונים היו מחולקים ביניהם בחללים ריקים. צעדנו בתוך המון הגברים החוזרים למשפחתם. בין כל המחנות עמד אוהל המנהיג צבוע בסגול. כל הלוחמים עברו משם, מחלקים מהשלל לערימות הנערמות של עירי. איש לבוש בבגד דק לבן ישב על כיסא והביט בלוחמים הפורקים את השלל. רציתי לחזור לשקט ששרר לפני שבוע.

האיש הציג סוף סוף את עצמו בפני אחותי. הוא אמר ששמו בישראל אליפז בן צופר. שבט בנימין, שחנה שלישי משמאל במניין השבטים. אוהלו היה עמוס באדם, ונכנסנו מבוישים, חייכתי בנימוס. אישה מבוגרת קמה לקראתו, נוגעת בו בנימוס. אליפז הניח את כידונו על הרצפה, ואכל מקערית מבלי להציע לנו. נער קצת יותר מבוגר ממני, שחתימת שפם היתה לו, עמד והסתכל בנו. הוא משך בשיערה הצהוב של אחותי. זו היתה הפעם הראשונה שראה שיער כזה. גם ביריחו נודעה אחותי בשל שיערה. לבסוף האישה המבוגרת לקחה אותי בידה, והתחילה לצעוק עלי בשפתה המוזרה. כשלא זזתי היא הכתה אותי, אבל ברוך של אם (לפחות כך הרגשתי).

בלילה עמד הירח המדמם מעל לנחלת מואב. בדיוק מעל חשבון, שאת שריפתה ראינו לפני עשרה ירחים. ישנתי צמוד לאחותי, שרעדה כל הלילה. כשהירח שקע, נכנס אליפז לשטח שהוקצה לנו. גילגל אותי מאחותי, אפילו לא טרח להפשיט אותה. ריח עמוק של יין וזיעה שלט בכול. לדמעות אחותי לא היה ריח או קול. כשסיים את מעשיו יצא, זרמתו נשפכה על השמלה הסגולה, שכבר נראתה בלויה ומתה. הכבשים המקוריות והגנובות פעו להן בערבוב.

כך עברו להם הלילות איתו, והימים עברו בעבודות שעבדנו שנינו. פעם, כשנשלחנו למלאות מים לצאן בלוויית בנו הבכור, נכנסנו אל העיר ההרוסה. כל הבורות היו מלוכלכים וגמורים. אווירה של מוות וריח נבלות אדם היו השליטים פה. התנים והנשרים פיצחו את העצמות, עקרו את עיני שכנינו, חברינו, משפחתנו. הגענו אל הבור שהיה משקיף אל ההרים סביב. שקט של זבובים. אחותי התקרבה אל סף הבאר לשאוב לכד, ואז דחף אותה בנו של אליפז, ואחותי נפלה לבוץ. שמלתה שנתפסה באבן חשפה את עכוזה הלבן. כשניסתה לקום הוא כבר היה עליה, שורט את גבה, רועד כולו. אחותי כבר לא התנגדה לכלום.

ערב אחד ישבנו בכבשים שותקים כרגיל. הגיע איש לבוש לבן, על צווארו מעין לוח בוהק, כובע לבן מרוהט זהב, אך היה צעיר. אליפז רץ לדיר לשחוט כבש לכבוד הצעיר. שמחתו היתה קצרה, לאחר זמן קצר התחילו צעקות ביניהם. האיש הצעיר עזב. הוא נראה כועס ונקמני.

למחרת נאספו כל גברי המשפחה. אשת אליפז, מאושרת, הביאה תער חד. הם קשרו את ידיה של אחותי, שמלתה כבר קרועה ואפורה. כל שיערה הזהוב נגזז והושלך לאש. אחר כך, צוחקים, הם תלשו את ציפורניה. אז הם הלכו. בלילה לא אליפז ולא בנו באו אל אחותי. כששקע הירח היא העירה אותי, וביקשה שאלווה אותה לשירותים. הלכנו רחוק, מוסווים, עוברים את כל המחנה ואת ערימות השלל, לפידים האירו אותם. כשיצאנו ממעגל האור המשכנו אל העיר ההרוסה, אל בית הורינו. זרם אוויר קר התהלך ברחובות, בפרצי הבתים ההרוסים. אחותי כרעה, ופשטה את המלבוש המטונף שלה. ככה ערומה נשארה. בבית הורינו.

הסירחון העיר אותנו. והזבובים. השמש כבר עמדה מעלינו. מאהל בני ישראל עמד כרגיל, אבל קבוצה גדולה מהם התרחקה, כנראה לעוד מלחמה. המשכנו ללכת, עד שראינו בית אחד שעדיין עומד על כנו. תור של גברים מכל הסוגים עמדו שם דרוכים. צעיף אדום עמד על החלון שפעם היה חלק מהחומה. אישה כבת ארבעים ערומה ויפה יצאה מהחדר, וחיבקה את אחותי. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, היא אמרה, לשארית הפליטה של יריחו.

(פורסם לראשונה ב"סיפורי מות עירי", הוצאת ז.ע.פ.)

יריחו

הילד עם הרגל השרופה

15 במרץ 2013

עודד נעמן

שטויות! אלו שטויות. או כמו שהיו אומרים: "שטויות במיץ". אז זהו: אלו שטויות במיץ. אלו שטויות כי כל זה לא היה. זה לא היה ולכן זה שטויות. מה נטפלים אליי, אני לא מבין? אני נזכר בהם: באירועים שלא ארעו, בתרחישים שלא התרחשו, במקרים שלא קרו. מה זה? מה הם הזכרונות האלו? מי הם כל הלא-אנשים האלו? מה הן הלא-פעולות האלו? כל הלא-רגשות האלו? איך אפשר לזכור מה שאין? שמעולם לא? ומה עם האמת? למה אני לא זוכר אותה? למה אני לא זוכר את מה שבאמת הייתי, מה שבאמת עשיתי? למה כל הזמן אני חייב להתעסק בשטויות? במה שלא? למה שלא אתעסק במה שכן, לשם שינוי? מה עם מה שכן? כן היה! שוכח את מה שהיה; זוכר את מה שלא היה. אני תשליל של עצמי.

כמו חבורת ילדים משועממים, דברים שלא היו אוחזים בשרוול חולצתי ומושכים אותי אחריהם, להראות לי משהו. "לא!" אני מנסה לשחרר את היד, "מה הטעם? ובכלל, אי-אפשר להזכר במה שלא ארע." ואז הם מראים לי – הדברים מושכים אותי בשרוול וצועקים ודוחקים בי ומראים לי. למשל הם מראים ילד בן שבע או שמונה, יושב בטנדר, במושב לצד הנהג ורגלו השמאלית מורמת, מוגשת כמִנחה. "הילד עם הרגל השרופה" אני קורא ללא-זיכרון הזה. אני מסתכל על הרגל שמוגשת לי ורואה שהיא מכוסה שלפוחיות ומוגלה, עור מקומט וחרוך. אז אני מסתכל בפני הילד: הוא לא בוכה אך פרצופו מכורכם. הדברים שלא קרו אף-פעם מראים לי את הילד בעל הרגל השרופה ואני אומר, חד-משמעית וללא היסוס: זה לא היה. בחיי לא ראיתי את הילד הזה. לא הייתי שם. לא הוגשה לי רגל כמנחה, היא לא היתה שרופה, לא עמדתי מחוץ לטנדר. עזבו אותי, בבקשה, אני מבקש יפה שתצאו. עזבו אותי לנפשי. הם שותקים. הם שותקים אבל עוד מחזיקים את הילד ואת הטנדר והרגל מול עיני רוחי. אני מסתכל שוב ורואה איש במושב הנהג ליד הילד. האיש מצביע על הרגל ואומר "רופא, רופא". דבר אחד בטוח: אני לא רופא ולא מבין כלום ברפואה ולא יכול לעזור. לכן טוב שכל זה לא קרה ושהאיש ובנו לא קיימים. ובכלל אני לא יודע אם האיש במושב הנהג היה באמת אבא של הילד. וזה לא משנה כי הוא לא היה איש! אני צועק על הלא-זכרונות שלי, שמעלים בי ריק אחרי ריק ומציגים לי אותם כראיות, כאילו הפרוטוקול של ההיסטוריה האנושית רשם אותם לפניו ועכשיו אי-אפשר עוד להכחישם. אני מכחיש בכל תוקף: לא הייתי שם וזה לא קרה לי ואני לא יודע. צריך להסיע את הילד לרופא. מי זה הילד? הנהג אומר שהילד בן שלו ושהוא צריך "רופא, רופא". אני מבין את הסיטואציה. את המצב. מבין את הצורך. זה לא שאני לא מבין. אין בעיה של הבנה. יש בעיה של התרחשות. של מה שאפשרי. זה לא. זה לא אפשרי כרגע. אדוני, אני מבין אבל זה לא אפשרי כי. אל תקטע אותי. כי אי אפשר. למה? כי ככה. כי המחסום סגור. אבל אני לא… אני מבין את המצב, שאיננו. אדוני, אבא, אני מבין. בוא, בוא – אני אעזור לך לשאת את הילד המסכן אל המוניות בצד השני של המחסום. הנה אני עוזר לך. אם זה היה קורה זה מה שהייתי עושה. הבעיה היא שזה לא קרה ולכן האבא (ואני לא בטוח שהוא באמת אבא) אמר לי "לא!" בכעס. אני לא מבין: "בוא נעביר את הילד למונית ותקח אותו לרופא!" אני צועק. והוא אמר: "לא מונית. אני צריך את הטנדר להעביר סחורה". אדוני, אדוני, אדוני! מה זה אתה עושה עם הבן שלך והכווייה שלו? אתה משתמש! אתה משתמש בכאב הנורא שלו, ברגל השרופה שלו, למטרות כלכליות, פיננסיות! ואולי בכלל אתה שרפת לילד את הרגל! יש לך מזל גדול שאתה לא עושה את מה שאתה עושה בגלל שכל זה לא קורה. מזל גדול! אתה לא נכנס עם הטנדר. "אני יכול לעזור להעביר את הילד למונית שיסע לרופא אבל לא יכול לתת לך להכנס עם הטנדר." האבא שאולי אינו אבא מצמץ ואמר: "אם ככה, אני לא נכנס. או שאני נכנס עם הטנדר, או שהילד לא רואה רופא." ככה הוא אמר לי בקול בטוח וכשנזכרתי בזה שמחתי לדעת שזה לא קרה. "למה? למה לא לקחת את הילד לרופא? הילד צריך רופא" -"צריך לעבוד ולהעביר סחורה," הוא אמר, האבא-לא-אבא, "יש סגר כבר כמה ימים וצריך לעבוד וכסף. והילד לא יראה רופא אם לא תתן לי, חייל. תן לי, חייל, להעביר סחורה." הרגל של הילד בעבעה, כאילו האש עוד אוחזת בה, ושפתיו של האבא-לא-אבא רעדו בזעם ועלבון. אני החזקתי רובה ואמרתי שאני אעזור לו להביא את בנו אל הרופא אבל לא אתן – לא אתן! – להכנס עם הטנדר להעביר סחורה. למה? כי אי-אפשר, כי המחסום סגור. וסגור זה סגור וסגור זה פתוח להולכי רגל ועגלות עם חמורים אבל לא לכלי רכב עם מנוע. ככה זה: המוחלטות של הסגירות החלקית של המחסום. הילד במושב ליד הנהג בכה. מי יודע אם בכלל היה בנו של אביו? מי יודע אם בכלל היה ילד! אני… אני בטח לא ידעתי. לא ידעתי. עמדתי שם והסתכלתי ולא ידעתי. הילד בכה והאבא רעד. ואז האבא החליט, ראיתי שהחליט, פניו כשל איש הקופץ מצוק. האבא-לא-אבא הזדקף, הסתכל בי ואמר, לאט: "הילד. לא. יראה. רופא." ואז הוא התניע את הטנדר ונסע לאחור והסתובב והילד בכה ובכה והם נסעו משם ונעלמו בענן אבק אל הריסות ההיסטוריה והמחסום נשאר סגור סגור, והסגר נשמר ולא היה ילד ולא היתה רגל שרופה ולא היה רופא. הם מראים לי את זה, עדת ילדי הלא-זכרונות שלי, אבל זה לא היה. זה לא היה. בבקשה, בבקשה תאמינו: לא הייתי במחסום הזה, ליד טול-כרם. לא היה מחסום ולא היה סגור ולא היה פתוח רק לתנועת חמורים או הולכי רגל פיסחים, או משאיות עם חציר ואורז. וכל הכללים וההוראות, האישורים, ההגבלות, הפקודות, שבטלו זה את זה ושינו זה את זה עד שלא נשאר מהם דבר: כל אלו לא היו. ואם היו לא היה אפשר למלא אחריהם. ואם החיים כולם מאורגנים על-פי כללים שאי-אפשר למלא אחריהם והגיון שאינו מתקבל על הדעת אז החיים הם לא-חיים ואנשים לא-אנשים וכאב הוא שמחה ואהבה היא עלבון והמוות פיתרון.

אנט מסג'ר (2002)

אנט מסג'ה (2002)

על הביטחון

15 בנובמבר 2012

עודד נעמן

"כאן, פה, היום, עכשיו, ברגע זה, מיד מתחילים החיים שלכם. אתם מסתכלים עלי. מה אתם מרגישים? מה? מה אתם מרגישים? אני אגיד לכם מה. אתם מסתכלים עלי ומרגישים מה שמרגיש תינוק שרק יצא מהתחת של אמא שלו. תינוק ששלפו ממש עכשיו ומה הוא עושה? הוא בוכה. הוא בוכה והנה הוא שומע קול, הקול של עצמו, ופתאום הוא עד לעצמו, הוא שומע את עצמו קיים. ובאותו רגע שהוא מבין שהוא קיים התינוק מבין גם כמה הוא עלוב, מכוער, חלש, אפס, חסר אונים, עומד למות, להירקב, להתפורר, להעלם. והבכי, הבכי של הרך הנולד, בכי שלפני רגע היה אינסטינקט של חיה, נהפך בבת-אחת לבכי של בנאדם שלא רוצה למות. לא רוצה למות אבל מתבייש בחיים שלו. ככה! ככה גם אתם עכשיו. כמו התינוק הזה, המניאק. אני אמרתי לכם – ממש עכשיו אמרתי לכם – שאתם כלום – שאתם מגעילים ודוחים, בזויים, מסריחים – ופתאום הרגשתם שאתם משהו, משהו מעוות ודוחה ומבחיל אבל משהו. מזל טוב! גיליתם שאתם קיימים ושזה בושה וחרפה שאתם קיימים וגיליתם את שני הדברים יחד, בו-זמנית, סימולטנית!"

"וזהו. אתם כבר בדרך. הקיום שלכם והבושה שלכם התנגשו ויצא ניצוץ ואתם נדלקתם! מזל-טוב, מזל-טוב: ברוכים הבאים לחיים שלכם! החיים שלכם! החיים שלכם שהם ניסיון אחד, ארוך כמו הגלות, לא להביך את עולם החי. כל החיים שלכם, שזה עתה התחילו, יהיו ניסיון אחד, ארוך, מתמשך ונואש, להפטר מהצער הזה, הצער על זה שנולדתם. הצער של העולם על הקיום שלכם, שהורס לכל השאר. כל החיים שלכם – שגם אם יהיו קצרים יהיו ארוכים מדי – הדבר היחיד שתרצו באמת, שתרצו ממש, שתרצו יותר מהכל, זה לא להתאבד, לא למות מבושה."

"וכאן אני מוכן לעזור לכם. שוב. בשנית: הבאתי אתכם לעולם ועכשיו אעזור לכם לחיות. לחיות בלי לפחד מעצמכם. בלי להתחבא מההורים שלכם והאחים שלכם והחברות שלכם, שמתביישות בכם ובזין הקטן שלכם. אני אלמד אתכם מה זה בנאדם שעומד לו הזין. איך מרגיש זין עומד -את זה אני אלמד אתכם. זבלים. חארות."

"עוד מעט – בעוד כמה שבועות – אני אשים אתכם במקום שבו כל מי שיראה אתכם ירצה שתמותו. כשתגיעו לשטחים אתם תהיו מוקפים במיליוני ערבים שכל מה שהם רוצים זה – פשוט מאוד – לשחוט אתכם. לשם אנחנו שולחים אתכם. ואולי יפתיע אתכם לגלות ששם – במקום שבו כולם רוצים לחורר לכם את המעיים עם מספריים ולאכול לכם את הכבד – שם אתם תפסיקו להתבייש. שם תהיה לכם הזדמנות שלרוב האנשים המסריחים שמתהלכים בעולם הזה אין. שם אתם תהפכו לבני-אדם שהם יותר מיצורים מתנשפים ומזיעים עם זין מקופל וביצים קטנות. שם אתם תרגישו איך זה להיות מישהו אחרי כל השנים שאתם אף אחד. משם תחזרו, ילדים וילדות, עם זין עומד כמו מגדל פיקוח של נושאת מטוסים אמריקאית."

"בשטחים אתם תעמדו בעמדת שמירה, במחסום, בתצפית; תסעו בהאמרים, בנגמ"שים, בטנקים; אתם תכנסו לכפרים, לערים, לבתים, לגני ילדים, לבתי חולים, לבתי חרושת ולבתי זונות. אתם תחיו בין ערבים, על ערבים, מתחת לערבים. כל הזמן תהיו מוקפים ערבים. ובהתחלה הערבים יראו לכם חלשים, עלובים, דוחים. כשתראו אותם יהיה לכם נשק בידיים והם ירעדו מפחד. וכל זה ירגיש לכם טוב ונעים כי הערבים כולם מכוערים וחושבים שאתם מי-יודע-מה עם האם-16 שלכם."

"מהר מאוד תבינו שזו טעות. שמיהרתם לשמוח. שעם כל הנשק שיש לכם והכיעור שיש להם, לערבים שיקיפו אתכם יש משהו שלכם אין. מה? מה יש להם? מה היתרון המוחץ שלהם עליכם? ש-נ-א-ה. הם שונאים אתכם. אוי! הם כל-כך שונאים אתכם! הם שונאים כל דבר בכם. וכל הזמן, כל שנייה ביום, הם ירצו דבר אחד יותר מכל דבר אחר: שתמותו. הם ינצלו כל הזדמנות, יחשבו על כל תעלול. הם לא טיפשים. בכלל בכלל לא טיפשים. הם תחמנים. הם ערמומיים. יצירתיים. וכל זה – כל מה שטוב בערבים – טוב בשביל לשחוט אתכם. מיליונים של ערבים ערמומיים, תחמנים, יצירתיים, שרוצים לשחוט אותך ואותך ואותך. להכניס לכם רימון לתחת ולהוציא את הנצרה. הדבר היחיד שיכול לעצור אותם – הדבר היחיד! – זה הפחד. הפחד ממכם, ממה שתעשו להם אם הם ינסו משהו. כל דבר, אפילו הדבר הכי קטן – אפילו חיוך, אפילו דמעה, אפילו נשיקה – כל דבר שהם עושים מרצונם החופשי הם עושים מתוך הדחף הבלתי-נשלט שלהם לחסל לכם את האמא."

"הם אף פעם – אף פעם! – לא מה שהם נראים. זה לא רופא זה ערבי שרוצה לתקוע לכם סכין בעין; זאת לא מורה זו ערבייה שרוצה לירות בכם; זה לא ילד, זה ערבי קטן שרוצה לחנוק אתכם; זאת לא סבתא; זה לא כלב; זה לא עץ; זאת לא מכונית; זה לא שביל; זה לא יום; זה לא לילה ואלה לא שמיים! הכל רוצה שתמותו! אין שום דבר שסובל אתכם! כלום!"

"אבל! אבל, אבל, אבל: אם לא תתנו להם לחרבן עליכם, אם תחזרו משם בלי ליפול למלכודות שלהם, אז – ילדים וילדות – כל מי שיראה אתכם יראה רק זין עסיסי וענק ששפיך סמיך פורץ ממנו. כל מי שיראה אתכם יפול על הברכיים וישתחווה."

אל המלחמה מארס מעניש את קופידון על שגרם לו להתאהב בוונוס. ברתולומאו מנפרדי (1613).

 

ההבטחה; סימן לבאות

13 ביוני 2012

כפיר כהן

בשכונה שלנו הופיע בוקר אחד ציור קיר. ישנם אלה הקוראים לו בשנינה פרסקו ואלה הקוראים לו בחשיבות יתרה גראפיטי. אני אינני חושב שהשמות הללו נאותים. הנערים והנערות בשכונה, אלה שמקפיצים כדור על גב הקיר בשעות אחר הצהריים, אלה שנשענים עליו כאשר הם מתקבצים ומשוחחים, אלה שמשתינים למרגלותיו בלילות שישי, הם קוראים לו הציור על הקיר שבשכונה, נפגש ליד הציור, הם אומרים, מאחורי הציור, תבוא נלך משם, וכך גם אני קורא לו מתוך הזדהות עמם.

"העניין פה הוא לא הציור, כציור, כי כבר כאן אתה באיחור, יש פה עניין אחר לגמרי, משמעות מסוימת שאי אפשר ככה לתת כאילו אתה בבית ספר, באמנות, ומישהו כבר סידר לך את הפרספקטיבה וברור על מה מדברים. לתת להם לכסות את הציור בזכוכית, להפוך אותו לאנדרטה, זאת טעות."

איש לא בדיוק יודע מי צייר את הציור או מתי הוא צויר. יש מי שאומר שהוא צויר בידי שניים שלא התגוררו בשכונה. הם ציירו אותו במהלך הלילה ומשום מה לא הספיקו לסיים. יום אחד מישהו זרק לחלל האוויר ששוטרים חיפשו את השניים וכנראה שבאותו לילה הגיעו אליהם והשנים ברחו לפני שסיימו את הציור. אבל איש לא ראה את השוטרים. אחרים טוענים שמי שצייר את הציור כבר לא גר בשכונה; כנראה שעזבו ואיש איננו יודע לומר היכן הם גרים היום. לא ברור לי כיצד ייתכן שאיש איננו יודע בוודאות אך כאשר אני שואל יש עוד כאלה המזלזלים בכל העניין וטוענים שאין כאן ציור כלל. קישקוש.

 קשה לומר בוודאות מה רואים בציור, או מהו נושאו. בפעם הראשונה שהתבוננתי בו, העיניים נמשכו כמובן לאדם הנושא מוט ארוך וצר, אולי פעמיים גובהו ובצבע לבן שבקצהו מתנוסס מה שנראה כחתיכת בד מוכתמת. באחת הפינות מופיעים תווים כהים, אולי כתובת כלשהיא. אני אינני יכול לקרוא אותה. לא, אינני מדייק. חתיכת הבד לא יכולה להיות אלא דגל, הדגל, והתווים הם אותיות שעיני מסוגלות לפרש אבל אינני יכול להבין מדוע ייכתב דבר שכזה. אחר כך העין תמיד נוטה לרדת מן התורן אל הדמויות המתקבצות. הן כולן נמוכות יותר מנושא הדגל ונדמות כילדים או נערים, או שאולי הפרספקטיבה לא מדויקת (הדמויות בחזית אך מצוירות כמו ממרחק) ואלה הם גברים ונשים המצטופפים יחד. מעליהם, מתנוססת כרזה גדולה ורחבה, כנראה נתמכת על ידי אחרים מאחור, ואת הכתובת אפשר לקרוא בוודאות. אחר כך, כמו איזה דבר שמצא את מקומו, הקווים האנכיים והרוחביים, שצוירו בחיפזון, מתחילים לקבל את משמעותם והנה כמובן הרחוב שלנו שנמתח לכל עומק הציור, ומשקופי החנויות ומרפסות הבניינים. אבל כל זה לא ממלא אלא פינה אחת, אולי הברורה ביותר, בעוד ששאר הקיר מלא "תמונות" אחרות, כאילו היו פרקים נוספים, אך אני אינני יכול לנחש את סדרן ואת הקשרן. בפינה אחת מופיעה המולת אנשים ובתוך המריבה מה שנראה כמו דמויות במדי שוטרים מניפים אלות. ובפינה אחרת מופיעות מה שנראה כחיות אגדיות, נוראיות למראה, אחת מתגלגלת בשניה כמו היו משל אובדיוס, ומתוך בטנו הנקרעת של הלויתן מבצבץ שעטנז איום, לוע ארי וכנף נוצות לבנה. ובפינה אחרת, הנצבעה אפור על אפור, כמו במתכוון הושאר הקיר ריק.

 יום אחד, כאשר חזרתי לביתי שלא כמנהגי באמצע יום העבודה לאסוף דבר מה ששכחתי, תפסה עיני את אחד הנערים נסמך אל הקיר וידו כותבת או מציירת. הוא לא הבחין בי ואני מצידי לא הרבתי לחשוב על כך. היו כמובן כל מיני כתובות ליד הציור, ובקירות סמוכים, שברור שנכתבו לאחר מכן. אך באותו הלילה, בעודי נכנס למיטה, התבהר לי דבר שהיה צריך לעלות על דעתי קודם לכן והוא שהנער לא מתגורר בשכונה; פניו לא היו מוכרות לי ורק הכרותי עם האופן שבו הנערים התקבצו ליד הקיר גרמה לי להניח שהנער מתגורר כאן. המחשבה לא הניחה לי ולא יכולתי שלא לרדת לרחוב ולקרוא מה נכתב שם. לקחתי עימי פנס ומיהרתי אל הציור. חשיכה כיסתה את הקיר ורק אור קלוש שהגיע מרחוק האיר קרעים קרעים – הנה בד הדגל הקרוע, האלות הלבנות וגלגול החיות הנוראי. הארתי עם הפנס, לחפש את הכתובת, והנה בתחתית, הופיעו מספרים, זוגות, זוגות וארבעה, כנראה תאריך.

"קרה שם משהו באותו יום, משהו שכביכול הוא ברור לכולנו כי כולנו שמענו את הסיפורים אבל בוא נניח שדווקא בגלל שהוא כל כך ברור והאירוע כל כך חריג שהתרגלנו לחשוב עליו כמו שמספרים לנו במקום כמו שהתרחש. למה צויר הציור, מי צייר אותו? מתי? והכי חשוב, עבור מי הוא צויר? אנחנו אומרים שהציור מיועד לנו, מישהו מיען אותו לנו, לספר לנו משהו שאולי אי אפשר להסביר, שמסוכן להסביר. משהו שאם אתה מתחיל לחשוב עליו אז כל הציור משתנה, משהו שאם אתה מתחיל לצרוף לו מילים אז זה בכלל לא ציור אלא משהו אחר לגמרי".

היא, שהסבה אליו את גבה אתמול והניחה לו ללטף את קו גופה בעדינות, כריות האצבעות מרחפות מעל כתפיה הקטנות, כבר ללא רצועת העליונית הלבנה, הגומיה, והשיער נפתח-נפרש אופק, וידיו מחפשות, מאפשרות ובעפעפיה תנועה, היא שאלה עכשיו

"תניח לי לקרוא?"

הדבר המוזר הוא, שלמחרת, כאשר חזרתי מעבודתי וניגשתי אל הקיר שוב, רק בכדי לוודא שזכרתי את התאריך במדויק, פס צבע אפור ועבה כיסה את המספרים, כמו מישהו נחפז למחוק את המספר. שאלתי אחרים. איש לא הכיר את התאריך ובוודאי שלא היו מוחקים אותו. עלה בדעתי לבדוק בספרי היסטוריה. אינני יודע מדוע אך כשהתחלתי לעלעל בספרים, כריות אצבעותי החלו מתכסות זיעה קרה וצווארון החולצה נדבק אל העורף. איזה חשש לא ברור אחז בי, כמו שמחשבתי מבקשת מסיבה עלומה לא להתקל שוב בדמות החיות האיומות על דף הנייר. למרות כוונתי לעיין בספרים בקפידה, כפות הידיים מתמהרות מעצמן, יוצאות ידי חובה, וכל גופי מתעקם, מתקשה, כמו נשען על זיז. לפתע חלפה מחשבה זרה במוחי ומיד הבטתי ימינה ושמאלה. כסאות ריקים ושולחנות נמתחים עד סוף המבואה.

לבסוף נמצא התאריך ולאחר שעה ארוכה נפלו עיני על צילום ארכיון ישן מן המאורעות.

"תניח לי לקרוא?"

האויר הקריר והאור החיוור של אחר הצהריים. אבני החצץ האפרפרות. הוא הניח לשאלה וההשתהות החלה לטשטש ולרכך את פני המשפט כך שרק צליל קולה נותר. כף יד. הכנות שבה היא מבקשת והאופן שבו קולה משתנה כאשר היא פונה אליו כך, והשקיפות הבלתי אפשרית כמעט של כוונתה. הוא עצם את עיניו כאשר עיניה עזבו את שלו וראשה ירד אל בטנו, שערה החליק על גופו, בהססנות, ואז שוב עיניה נפקחות נפערות והם מביטים זה בזה. נגע בשפתיה והבל פיה הרטיב את אצבעותיו ואז צחקו ואז צחקו.

"ומה הם עושים?"

ביקש והיא נענתה ובמיטה ליטפה באצבעות ידה הקרירות את פניו והוא מתנשם בכבדות ועוצם עיניים. והיא נעה ומבקשת ועכשיו כך כשהם קרובים אל תוך עצמם יושבים ועינייה ושפתיה הוא פושק את שפתיו שלו

"הם חושבים שהעבר הסתיים ובא אל קיצו רק אם בהווה דבר מה כבר הסתיים ונדם. אבל, כך הם חושבים, העבר יכול לא רק לשוב לחיים אלא להשתנות ממש אם…"

התנשם בכבדות ועינייה מלטף כריות אצבעותיו. ופוקחת וחלל המבט נטען צבע מתמלא. מתנשם וכאב המבט והפנטזיה ונפרש ונפרש. שפתיה פוקחת

"ואז הציור לא יהיה עוד ציור?"

ומעבר לזגוגית האפשר:

"אתה יודע מי שרף את תחנת המשטרה?"
"וכיצד אדע. הרי סיפרתי את סיפורי ודבר אחר לא ראיתי."
"מה מצויר בציור? סוג של קוד, מסר?"
"הראתי לך את תמונת הארכיון. העניין לקוח משם, אך יותר מכך אינני יודע."
נדם השוטר ופנה למסמכיו. קרא לפקודיו ומסר את הוראתו.
"הנערים לא אשמים בדבר."
"שני שוטרים נהרגו בשריפה, ונשק נגנב. ובאותו לילה נופצה הזכוכית של הציור."
"ואתה חושב שמי שצייר את הציור הוא האחראי?"

בחדר הקטן והחם התנסו, ונעמד ערום מאחורי גבה החשוף אספה שערה וקו צווארה וכתפיה הופיעו. ביקש ועצמה את עיניה וקולו מאחוריה

"כאשר אני נעמד מולך ואנחנו מביטים זה בזו, גופינו נאספים אל המחשבה האוספת וזו מעניקה להם שם. אבל כעת, ואז לחש את שמה, ושפתיו רושמות את רוך קו צווארה, כאשר אנחנו כך דבר אחר מתרחש, דומה כביכול אך ללא שם, דבר מה שהמחשבה האוספת לא יכולה לו. פחד נכנס כאן. אבל לאחריו, אם הנפש עמדה במבחן, השם נסוג ושדה האפשר נפרש ובתווך פועל דבר מה כל כך מזוקק, כך שלאחריו כל השמות ישתנו."

עכשיו היא מאחוריו ואל החזית מדבר ושפתיה בצווארו שלו מלטפת

"תלמידי ההיסטוריה של המציאותי, עבורם זו מופיעה כעבודת אמנות, תמיד מלפנים ותמיד ומכבר רק ציור. כמה שקט יש במבט הבוחן שלהם וכמה שלווה בחלל המוזיאון של העבר. המשמעות איננה כאן."

סובבה אותו אליה ועכשיו הביטו זה בזו. האצבעות מרחפות מעל עיניה לא עוצמת. המבט מתמלא ופניה ממלאים את הנשקף קשה וודאי כפלדה נהפך והנה דבר מה הולך ומתאפשר וכאב הדימיון ביניהם. והסכנה.

ואחר כך
ואחר כך

והנערים והנערות מוחים את דמעות הוריהם. הם עוטים את מדי הצער ומצוידים בספרי בית הספר יוצאים אל ציור הקיר.

נעמדים מול הזכוכית העבה של המציאותי הם משליכים באחת את ספרי האמנות. זו מתנפצת ושעטנז החיות. ניתנה האות.

והעצב שוטף את פני הארץ.

ואחר כך
ואחר כך

ובחדר, הוא מעביר את כף ידו על פני הפצע, ופניו מפציעים ודמעותיהם דמעותיו. ההבטחה שניתנה לא תופר,  מה שנשבר עוד שלם יהיה.

* אני דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ועומד לסיים עבודת מחקר על המופעים האסתטיים של המעבר מלאומיות לגלובליזציה בישראל, פלסטין וצרפת. פעיל בתנועת הסטודנטים בברקלי ובאיגוד הסטודנטים.

שימורים

23 באפריל 2012

 אורטל בן דיין

סיפור

"בחורות מתות שמישהו יפתח אותן, אבל אף גבר לא רוצה לפתוח בחורה" אמר אלכס, "זה עושה הרבה צרות, וגם, זאת עבודה  קשה."

הבטתי בו  וניסיתי להבין אם הוא יהיה מוכן לפתוח אותי. לא הבנתי מה גורם לבנים לפתוח בנות אם זאת כזאת עבודה קשה. אבל אלכס הסביר לי שאם בנות רוצות לקשור אליהן בנים בשרשראות ברזל הן צריכות לגרום לגבר לפתוח אותן. אלכס שלף סיגריה ונשף הצידה כדי לסלק את הפוני הארוך שהציק לו בעיניים. הוא עשה את זה לעיתים קרובות, ובעיניי זה היה הדבר הכי יפה בעולם, על אף שהתפאורה שלו הייתה הביובים הקודרים והמכוערים בשכונת הטרומים.

אלכס היה הילד הכי יפה שראיתי. הוא הגיע אלינו לשכונה לפני שנה בערך, קצת אחרי שעליתי לכיתה ח'. לאלכס היה שיער שחור מבריק ועיניים ירוקות מלוכסנות, הוא תמיד לבש מעיל עור שחור עם הרבה רוכסנים שהיה גדול עליו בכמה מידות. הייתי טיפה יותר גבוהה ממנו למרות שהיה מבוגר ממני בשנה. אלכס לא דמה לרוסים שהראו אז בטלוויזיה, גם הנערים האחרים שהגיעו לשכונה לא דמו להם, לא היה להם שיער בלונדיני וההורים שלהם לא היו מהנדסים.

אלכס כל הזמן רצה לנשק אותי והתחמקתי ממנו בכל מיני תירוצים. מאוד התביישתי שהוא יגלה שאין לי ניסיון עם בנים. שנאתי את המבוכה שלי. פעם, בזמן שכל החבר'ה התרברבו בנשיקות שלהם, אמרתי בהפגנתיות, מול כולם, שעדיין לא התנשקתי עם אף אחד. תמיד היה לי יותר אומץ מול כולם מאשר אחד על אחד, ובגלל זה נתנו לי כבוד. אלכס לקח אותי מיד הצידה והתנצל שלחץ עלי להתנשק איתו. "הייתי בטוח שהתנשקת כבר," אמר לי, "את מתנהגת כמו בת 20."

פתאום אלכס לא היה נראה כל כך קשוח וכשהוא חייך העיניים שלו התלכסנו יותר ממה שכבר היו. היתה לי צמרמורת בכל הגוף ואז נישקתי אותו. רעדתי מהתרגשות, וכשעצרנו לקחת קצת אויר, העברתי יד על קווצת הפוני שלו, שאלתי את עצמי תוך כדי האם עכשיו הוא יהיה מוכן לפתוח אותי. פחדתי שבסוף הוא לא ירצה ואז אני אתקע עם הדבר הזה לכל החיים. וגם, שאולי מישהי תבוא לפני ותקשור אותו אליה בשרשראות ברזל.

"למה שגבר ירצה להיקשר לאותה בחורה לכל החיים?" שאלתי את אלכס.

"גברים מפחדים להתחייב לתמיד" ענה לי, "אבל אם הם אוהבים באמת, הם מתים מפחד שזה יגמר, אז הם מוכנים לעשות הכל כדי לשמור על הבחורה שלהם"

"למה להם להסתבך? שאלתי, שישכבו רק עם בחורות שמישהו כבר פתח אותן וזהו."

אלכס אמר, "תחשבי שאף אחד לא ירצה לעשות את זה וכולם ילכו רק עם הפתוחות, בסוף יהיה מצב שכל הבחורות הפנויות יהיו סגורות והגברים לא באמת יתאהבו."

עברו כמה ימים מאז השיחה שלנו, הרגשתי שיש יותר מידי דברים שאני לא יודעת, אז החלטתי להעלות שוב את הנושא.

"אני מקווה שאתה לא עובד עלי," אמרתי לו, "הבנים מהכיתה שלי אמרו שזה בדיוק ההיפך ממה שאמרת."

"מה ההיפך?" שאל, "על מה את מדברת?"

"הם אמרו שבחורה הופכת להיות שפוטה של הגבר שפתח אותה, שבחורה בחיים לא שוכחת את הראשון שלה, וזה ההיפך ממה שאמרת."

"איזה שטויות של הישראלים," צחק בזלזול, "זה למה הגברים בורחים לכם עם נשים רוסיות, נשים רוסיות יודעות איך להחזיק את הגבר."

קיוויתי שאלכס צודק, כי אצלנו היו אומרים דברים ממש גסים על בנות, למשל שבחורה היא כמו קופסת שימורים: ברגע שאחד פותח, כולם טועמים. אני לא אהיה קופסת שימורים, את זה ידעתי על בטוח.

"אז סיפרת לי הכל, נכון?" שאלתי.

אלכס חשב רגע ואמר: "יש עוד משהו, אבל תבטיחי לא לשאול אחר כך עוד מיליון שאלות." הבטחתי. "אני מכיר מישהי שפתחו אותה ואחרי כמה ימים היא שוב נסגרה, צריך לדעת לעשות את זה, לא כל אחד יודע. זה לא צחוק, זאת עבודה קשה."

שאלתי את עצמי מה יקרה אם אלכס יסכים לפתוח אותי ובסוף גם אני אסגר? חשבתי שאולי בחורה נסגרת כשהגבר לא באמת רצה אותה עמוק בפנים, ושאולי זאת הדרך של הטבע להגן על הבנים כשהם לא בטוחים אם זאת אהבת אמת. אולי, כשבחורה נסגרת זה הסימן שהטבע נותן להם. תהיתי אם אלכס יודע את כל זה ועדיין מסתיר משהו. זה לא הסתדר לי, מי תרצה להיפתח ולהיסגר כל הזמן?

באותה תקופה אבא שלי עזב את הבית ואמא שלי אמרה שזה בגלל הזונה שלו. תהיתי  אם אמא מספרת לי את כל האמת או שבעצם הכל קשור לזה שאבא לא פתח אותה ובגלל זה הוא לא היה קשור אליה בשרשראות ברזל. "גברים נשארים רק כשהם ראשונים" נזכרתי במה שאלכס אמר, ונכנסתי ללחץ.

למחרת תפסתי אומץ ושאלתי את אמא אם זה נכון שגבר נקשר רק לבחורה שהוא הראשון שלה, "מה קורה לילדה הזאת?" אמא דיברה לעצמה כאילו אני לא שם, "שאלוהים יעזור לי, מי מכניס לה שטויות כאלה לראש? בטח שמעת את זה אצל אבא שלך, את הפה המלוכלך שלך הבאת ממנו, זה לא מאצלנו, עוד פעם אחת ואת עוברת לגור איתו, נראה איך הזונה שלו תתמודד איתך". הבנתי שהיא לא רוצה לספר לי כלום ומנסה להפיל את הכל על אבא שלי. אז החלטתי לא לשאול אותה יותר, ממילא אבא שלי עזב אותה בסוף, אז מה היא כבר יכלה ללמד אותי על גברים.

אני ואלכס חיכינו הרבה זמן לאפשרות שיהיה לנו בית לבד. כשאמא שלו נסעה לבקר את הדודים שלה בנתניה, קפצנו על ההזדמנות. סיפרתי לאמא שלי שאני הולכת לישון אצל חברה כדי להתכונן למבחן בתושב"ע ושההורים שלה יקפיצו אותנו בבוקר לבית ספר. אלכס חיכה לי בבית. כשנכנסתי שמעתי את השיר "לתת" של בועז שרעבי. זה השיר שהוא הכי אהב מאז שעלה לארץ. אלכס הכין מראש את הקסטה על הנקודה שבה מתחיל השיר, הבנתי שהוא לחץ על "play" בדיוק כששמע אותי בדלת. התרגשתי, כי אני הקלטתי לו את הקסטה הזאת. התחלנו להתנשק על הספה בסלון והוא הכניס לי ידיים מתחת לחולצה, התגלגלתי מצחוק כי זה היה מדגדג. ואז פתאום הוא קם, הוריד חולצה ולרגע ממש נבהלתי, עד שהבנתי שהוא רק מחליף אותה, לאחרת, נקיה, אז נרגעתי. אלכס כל הזמן החליף בגדים כי מאוד היה חשוב לו להיראות יפה, זה משהו שמאוד שאהבתי בו. אהבתי גם שהוא תמיד ידע מתי אני עצובה ועשה הכל כדי להצחיק אותי. באותו ערב קסום, הוא חיקה את הבעות הפנים שאמא שלו תעשה כשהיא תגלה שישנתי בבית שלהם בלי רשות. כשהפסקנו לצחוק, אמרתי לו שאני בטוחה שהיא לא תעשה לו כלום, אבל אם אמא שלי תגלה, היא תשלח אותי על טיל לאבא שלי, "אז תבואי לגור פה איתנו" הוא הציע בלי לחשוב פעמיים, אהבתי את הרעיון, כי אהבתי להגיע לבית שלהם, אמא של אלכס קיבלה אותי יפה ותמיד היתה שמחה שאני באה, התרוצצתי לה שעות בין הרגליים וזה בכלל לא הפריע לה.

למחרת התגנבתי בזהירות החוצה. פחדתי שאמא שלי תתפוס אותי יוצאת מהבלוק שלו אז הצצתי מהכניסה לבניין, ובדקתי כמה פעמים שאף אחד לא רואה אותי. עשיתי את  כל העיקוף דרך החצרות של שיכוני הטלוויזיה, כדי להגיע לתחנת האוטובוס ממנה אני נוסעת לבית ספר, כשאני לא מבריזה. כל היום בבית ספר חשבתי על אלכס. הייתי עצובה כי הוא לא פתח אותי, אפילו לא קרוב. פחדתי שהוא לא באמת אוהב אותי והוא מאלה שמספרים לבחורות הכל רק כדי שיהיו איתן. באותו  היום בבית ספר, מישהו  מהכיתה צעק לי בחצר, מול כולם, "זונה של רוסים מסריחים", וכולם צחקו. התעצבנתי מאוד אבל הייתי עסוקה מידי בכמות האהבה של אלכס ובכמה זמן עוד נשאר לנו להיות ביחד אם לא אצליח לגרום לו לפתוח אותי.

כל יום זה היה מישהו אחר שצעק לי "זונה של רוסים" ואף אחד לא העניש את הילדים שצעקו לי את זה. יום אחד, בהפסקה השניה, צחי קילל את אלינור בגלל שהיא לא רצתה להיות חברה שלו, וקרא לה "יא' פתוחה" מול כולם. הוא לא שם לב ששוש גולדשטיין, המורה הכי קשוחה בבית ספר, היא התורנית בהפסקה, מה שאומר שהוא אכל אותה ובגדול. היא זימנה אותו מיד לחדר המנהלת. אלינור בכתה וכל הבנות ניחמו אותה ואמרו לה שצחי מטומטם. שוש הזמינה את ההורים של צחי והשעו אותו לשלושה ימים. זה היה מוזר, את צחי הענישו בגלל שקרא לאלינור פתוחה, שבכלל לא הבנתי למה זאת קללה, ואת אלו שקראו לי זונה של רוסים לא הענישו.

התרגלתי שקוראים לי ככה בבית ספר, אבל כבר לא היה ממש איכפת לי, אחרי החרם שעשו עלי בכיתה ו' ואף אחד לא דיבר איתי שלושה חודשים, ממש לא החזקתי מהם חכמים. כשהיו אומרים לי שאני מסתובבת עם רוסים מסריחים, הייתי עונה שהרוסים הם כמו כולם ושזה טיפשי להכליל. בכל מקרה כמעט שהפסקתי ללכת לבית ספר והייתי מבלה את רוב היום עם אלכס והחבר'ה בשכונה. הם אפילו נתנו לי שם חיבה, כמו שהיה לכולם: 'צ'ורנאיה', וכשרצו לעצבן- 'מארוקאנסקאיה'. הם קלטו אותי אליהם ושם היה לי מעמד. הייתי הבחורה של אלכס והם היו החבורה שלי.

אמא שלי ביקשה שאפסיק להיפגש עם אלכס, "מה את רוצה ממנו?" שאלתי אותה, "הוא באמת מיוחד ומתייחס אלי בכבוד."

"כל הגברים אותו דבר, כשתגדלי תביני, תראי שכולם אותו דבר."

"מה אותו דבר בהם?" שאלתי,

"הם כולם רוצים משהו וכשאת נותנת להם אותו הם עוברים הלאה, נשים צריכות לשמור על  עצמן."

"מה זה המשהו הזה שהם רוצים, אמא? למה את מתכוונת?"

"קצת סבלנות," אמרה לי, "את לא צריכה לדעת הכל עכשיו, יש לך עוד זמן לדברים האלה."

חשבתי על דרכים לתחמן את אמא שלי כדי שתגלה לי מה זה הדבר הזה שהיא נתנה לאבא ובגללו הוא הלך. חשבתי לעצמי שאם אני אגיד משהו טוב על החברה של אבא אז אני אוציא אותה מהכלים, ואז אפשר יהיה לסחוט ממנה הכל, כי אז היא לא שולטת בעצמה. כשחזרתי מבית ספר אמרתי לה, שאני לא רוצה לאכול ארוחת צהריים כי חברה של אבא הכינה אוכל טעים ואני רוצה לשמור לו מקום. בדיוק כמו שתכננתי היא השתוללה והתחילה לצעוק:

"אז לכי תגורי עם אבא שלך, שהזונה שלו תגדל אותך, יצאת כמוהו, לא מעריכה כלום, מה  לא נתתי לו? את החיים שלי נתתי לו. מאפס בניתי אותו. מאפס."

כשהיא הפסיקה לצעוק היא התחילה לבכות והרגשתי רע שפגעתי בה, הלכתי אליה ואמרתי לה שברור שהאוכל שלה הרבה יותר טעים ורק רציתי לעצבן אותה כדי שתגלה לי מה היא נתנה לאבא שגרם לו ללכת. "למה את צריכה לדעת את הדברים האלה?" אמרה, "הוא הלך וזהו. ברוך שפטרנו."

"אמא, מה אבא לקח ממך ועבר הלאה?" התעקשתי.

"מה זה משנה עכשיו?" שאלה אמא, "אלכס ביקש ממך משהו?"

"לא, מה פתאום, הוא לא ביקש כלום."

אמא שתקה לרגע ואז אמרה: "מה שגברים מבטיחים לך את יכולה לרשום על הקרח. תשמרי על עצמך. זה הכי חשוב."

שעות גלגלתי את כל השיחה הזאת בראש ואז פתאום נפל לי האסימון, הבנתי שיש משהו שאם אני אתן אותו לאלכס אז הוא יעבור לבחורה הבאה. אבל אם אני אצליח לגרום לו לפתוח אותי לפני שאני נותנת לו, אז הוא יהיה קשור אלי לתמיד, הוא לא ירצה אף אחת אחרת. הבעיה היא  שלא ידעתי מה זה הדבר הזה שאסור לי לתת.

כמה ימים אחר כך הלכנו למגרש בשכונת הטרומים, ידעתי שמשהו הולך לקרות, ממש הרגשתי את זה מתקרב. שכבנו על הדשא והתחלנו להתנשק ולגעת, פתאום אלכס אמר לי, "אני מוכן לעשות את זה, אני אוהב אותך." "באמת?", שאלתי בהתרגשות, "אתה בטוח?", "מאה אחוז בטוח", ענה לי. הצלחתי, חשבתי לעצמי. עכשיו אלכס יהיה שלי, לתמיד, כמו שרציתי. עוד לא נתתי לו את הדבר ההוא והנה הוא מוכן לפתוח אותי, כנראה שהוא באמת אוהב אותי. כבר לא היה לי חשוב לגלות מה זה הדבר הזה. הבטתי אל תוך העיניים היפות שלו ואמרתי טוב.

 דימויים: טרייסי אמין.

זיכרון מוברח בתיק לואי ויטון

23 במרץ 2012

ראג'י בטחיש

מערבית: יאיר אור

(רישומים: גיל מרקו שני)

"אירוניה מהולה במרירות ובמעט תחושת אין-אונים ורחמים עצמיים, וכמובן בזימה, ברשעות וברצון לבצע פשע שלא יותיר סימן – הוסיפו לכל אלה משיכה למוות ועמידה ממושכת על סף תהום, ויש לכם תנאים מצוינים לכתיבת טקסט סביר!"

זה מה שכתבתי בדף הפייסבוק שלי בבוקר יום שני גשום. איש לא עשה לזה לייק… החברים שלי פחדו מן הצער, פחדו מן האומללות. חבריי לכאורה כמובן. אך למען האמת, לא חשתי בודד באותה העת, את התחושה הזאת שמרתי לשטויות חשובות יותר. אנסה, אם כן, לפרק מקצת מן הביטויים, בתקווה שהם ייעשו נגישים יותר.

אירוניה: אני נכנס אל המיטה לבדי (מה חדש?), מטיל על פני המזרן את חלקי הגופות של כל התינוקות הסורים שנהרגו היום, כמו גם שאר הגוויות המפויחות ואלה שההפצצה קטעה אותן לשני חצאים חסרי אמצע (או זה לפחות מה שניתן להבין מערוצי החדשות). ובכן, אני מנקה את המיטה מכתמי הדם והחלבון האנושי. משהו כבד כתבנית ברזל מעיק על חזי. אני נכנע לרעיון. אותו חלום מטריד אותי ללא הרף, אך הפעם בשיפור משמעותי. כרטיס לדמשק נמצא עתה בכיסי, אך עליי להחליט אם אסע או לא. אני שואל את רג'אא ע'אנם, והיא עונה לי בביטחון: החמצת את רכבת הבוקר, חכה לרכבת הלילה. בחלומי אני מחליט לא לנסוע. אני מתעורר בבוקר – אגב, שנתי לא נדדה ממראה הגופות – מה שמכביד על חזי איננו תבנית ברזל מושגית, אלא החתולה הלבנה המנומרת שהחליטה בעצמה לפני חמש שנים לשכון עמי, שאפילו שכחתי לקרוא לה בשם, והנה היא יושבת על מעלה חזי ומביטה בי. אני מזיז אותה על חזי ומדליק את הטלוויזיה ואת הסיגריה שלי ואת תנור החימום ואת האש מתחת לקפה. המנומרת יושבת ליד התנור. ואז אני אומר לה: אחליף תחנה… הגופות החדשות עדיין אינן מוכנות.

מרירות: חשבתי שהכסף שהעברתי לחשבוני יספיק לשנים ארוכות, והנה הוא אוזל מקץ ארבעה חודשים; חשבתי שהשקט ששורר ברגע זה ממש נצחי הוא, ולא יתפוגג בשום מקרה; שהשלווה היא הכלל והטירוף הוא רק שגיאה מקרית בתכנון; ושאזכה בפרס שלא הצעתי לו את מועמדותי; מתי אפסיק לחשוב?

איןאונים: אני ואמי יושבים מול המרקע. אני שואל אותה: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון, אותו זיכרון חמקמק וחבוי וכספיתי… הזיכרון שבינינו. על מה שאמי יודעת עלי, ועל מה שנדמה לי שהיא אינה יודעה. אמי היתה צופה בגברים בתוך עיניי, מהדקים את עניבותיהם, קושרים את שרוכיהם וממהרים בדרכם לעזוב את מיצי גחלתם שעל שולי מותני אל בתיהם ואל תחרויות השתיקה שלהם. אני חוזר ושואל את אמי: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון; זיכרון האשמה והפחד. זיכרון הבריחה מן הבית בדרך הבריחה אל הבית. אני מחליף שאלה: האם את זוכרת כשברחתי כשהייתי במדים של אנטוניוס הקדוש*, וכמו אמי עונה לי: מדוע אתה נלחם בזיכרוני? הוא שלי ואני חופשייה לעשות בו כאוות נפשי. או שמא אתה פוחד שלא אזכור אותך ביום מן הימים? הבט אל המרקע… כמה אנשים מתים ומתענים בזמן שאתה מפטפט.

רחמים עצמיים: עבר זמנו של הפירסינג שתכננתי לעשות בצדי גבתי הימנית. פתאום התפוצצו בפניי, ואז החלו לנזול, הבלי השנים, וגם סגרו את רחוב שנקין לשם חיפושי שכבת זרע המפרה את האדמה. כך גם השיער הכסוף והרך, והגוף, המחכה לרגע המתאים לקמילתו, דורש חוקים טבעיים של מתן כבוד.

זימהתמיד אני שואל את עצמי מה נשאר לי מן הגוף של אחרים. מאז הנשימה הראשונה שקרעתי באנחה כשהייתי בן חמש-עשרה, כבר אז ידעתי שפעימות הלב ההולמות האלה לא היו אלא צעדת צופים המחישה אותי לגן העדן הנעול של "החטא", שאין ממנו חזרה. הקדוש המעונה גם נדחף לפירושי התואר ולהשמטות של גורל סופני שהוא אינו יכול לו, בעוד הוא חש את חום הדם האוזל מגופו, והקדוש המעונה הבא חש את גופו, כדי להיות בטוח כי עודנו אוחז ברגע האחרון לפני שימסור אותו לרעתם של האחרים בחיפושיהם אחר משמעות… אני חש את גופי אחרי כל הזדווגות (חטופה על פי רוב). אני עומד מול המראה וחש את גופי, ומגרה אותי המחשבה שהוא השתנה במעט לאחר התענגותו האחרונה, לאחר מה שעולל… ומה שעוללו לו. כמובן השתנה משהו בזווית קימורי הגב, וגדל במעט המרחק בין הירכיים, ואילו השוקיים הצטמקו… והשפה נעשתה חשובה יותר, ויש עקבות אצבעות זרות במעלה הצוואר, ושולי האוזן הימנית שלי עדיין חוגגת את ניצחונותיה. ויש שיער אפור זר (שאיננו שיערי) הגולש על סודר הצמר שלי. כיצד הגיע לכאן? הבט אל כף ידי! האם תססו סימני הלחץ של כף היד החזקה ברגע החדירה אלי… שם. וישנו גם מה שאיני רואה במראה. הבושם האורח, העולה לרגל, אשר ידבק אל גופי ומקצת מבגדיי עד לפגישה הבאה! גם איני יכול לראות את קול נשימות המוות ההן, היוצאות מגוף השותה הישיש, המצר בדמעות על חלוף הזמן!

רשעות: מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן בסוף המנהרה, כאשר סוף המנהרה קרובה (מדוע אנו תמיד צועדים במנהרה ולא תחת שמים שחורים זרועי כוכבים ופלנטות משונות המושלות בגורלנו, או כך לפחות מפתים אותנו להאמין?)… מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן קרוב ואז מחיש את צעדיו… נוקט את כל הפעולות הנדרשות לשם חורבן הולם והדור. הנה אני, פוסע לעבר החורבן בצעדים איתנים, בוטחים, מורם ונישא מכל תענוגות העולם הזה – מלבד סקס – הנה אני, פוסע בתודעה יוצרת לעבר העוני (אני מפזר את כל מה שברשותי וכל מה שאינו ברשותי בשם אלוהינו ישוע המשיח), כשם שאני פוסע לעבר החולי (אני חושף את חזי לרוחות השלגים הבאות מרמות החידלון האסור), כשם שאני פוסע בנחישות לעבר הדרמטיות שבהתאבדות (מבלי שבאמת אתאבד)!

פשע: ההפתעה תהיה כאשר אחשוף שכל חשבונותיי, שעליהם ביססתי את עבודתי, מוטעים מיסודם, ואגלה מאוחר מדי כי אכן יש גן עדן וגיהנום! וכי אלוהים עורך טקס וצולה את החוטאים כשעיניהם יוצאות מחוריהן!

מוות/תהום: "כיכר המדינה" – הסתובבתי כאן רק פעם אחת, או אולי חלפתי כאן פעם במכוניתי מאז עברתי לעבוד כאן. אני ניצב מול חנות המציגה חליפת דולצ'ה וגבאנה לילדים ב-5000 דולר, שאותה לא אקנה לילדי. הילדים הסורים המתים מסודרים בתוך מסגרת כתבנית בקלאווה. בחנות Burberry תיק ב-2700 דולר ושמלה לבנות ב-1000 דולר… אחרי חודשיים לא יישאר לי כסף כדי לקנות גרב משומש בשלושה שקלים. אני חולף על פני חנות לואי ויטון – תיק יד מכוער לגברים ב-56547 שקל. זיכרון אמי הנסוגה וזיכרון הפחד שלי מן הערנות שלה… שמלת kenzo במחיר בלתי אפשרי… וחנות שמציעה פירסינג מ… אולי מיהלומים… סוודר צמר "אוסקר דה לה רנטה" ב-2005 דולר… ריח הבושם הזר אינו עוזב את צווארון מעילי. החצר מתרוקנת מנשים ומנערים, וכמעט מסתכמת בגברים מבוגרים המטיילים עם כלביהם בשרשראות זהב ושעוני יד שמחירם לא ישוער. מדי פעם בפעם נעמדת מכונית מרצדס או יגואר הנוצצת אפילו בחורף. מן המכוניות יוצאים עוד גברים וכלבים. אני נעצר לפתע ליד חנות המציגה נעל לילד זכר כנראה, ומחירה 4500 שקלים. מדוע איני מציע את עצמי למבוגרים היהודים האלה על צלחת כנאפה נצרתית עם פיסטוק חלבי טחון… וכך הכול יבוא על פתרונו?

ראג'י בטחיש הוא עורך המדור הקווירי במגזין האינטרנט קדיתא, שם פורסם הטקסט המקורי בערבית.

עוד על קדיתא (ולא רק), בשיחה שקיימנו עם עורכו הראשי – האבן שהרעישה את הביצה: ריאיון עם עלא חליחל.

* המשפחות הקתוליות במזרח התיכון נהגו להלביש את ילדיהם הפעוטות מגיל שנה עד שנתיים במדים של קדושים וקדושות כדי שחייהם יהיו מבורכים.