היפסטרים, עכברושים וחיי נצח: ראיון עם אוברי דה גריי

יונתן יעקבזון

כוס היין הנוספת, שנהוג להשאיר בליל הסדר, אמורה להמחיש את אמונתנו בגאולה העתידה לבוא בעודנו ממתינים לשובו של מבשרה, אליהו הנביא, מהשמיים אליהם עלה בסערה. עבור ד"ר אוברי דה גריי (49), מומחה לגנטיקה וביולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג' שנחת בארץ בשבוע שעבר, אין שום צורך להשאיר כוס מיותמת, למרות ש"נביא המלחמה במחלת הזקנה", כפי שהוא מכונה בחיבה בפיהם של רבים ממעריציו, ודאי ישמח על המחווה. בכלל, נדיר למצוא את הד"ר ללא משקה בידו, לכן אולי לא מפתיע שאירועי ההמשך לקונגרס האירופאי ה-8 לביוגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות), שנערך השנה באוניברסיטת בן גוריון ולכבודו הגיע הנה, התקיימו ב'פסאז" ו'אפריקה', צמד ברים תל-אביבים היפסטרים למהדרין.

זקנו הארוך והעבות של דה גריי כבר זיכה אותו בהשוואות לדמויות רבות מלבד הנביא המקראי וכן כינויים רבים מספור, ביניהם "רספוטין", "מתושלח" ו"איש הנצח". האחרון מביניהם הוענק לו בעקבות ציטוטו המפורסם ביותר, כשלעיני מצלמות הצהיר כי: "האדם הראשון שיחיה 1000 שנה, במידה ולא יתרחשו קטסטרופות גלובליות, הוא בוודאי צעיר רק ב-10 שנה מהראשון שיגיע ל-150". למעשה, מבהיר דה גריי, אין כוונתו שמישהו ימציא בוקר אחד תרופה שתאפשר לאנשים להישאר צעירים לפרק זמן דמיוני זה, אלא "התהליך יתחיל בטיפול שיאפשר לגוף להישאר צעיר זמן ממושך יותר, כך שההידרדרות תחל רק בגיל 50 וכך, במשך הזמן ועם ההתקדמות הטכנולוגית, הזקנה והמוות יידחו שוב ושוב". אך למען הסר ספק, אחד המדענים השנויים במחלוקת ביותר בעולם והעומד בראשו של מכון המחקר SENS (ראשי תיבות של Strategies for Engineered Negligible Senescence – "אסטרטגיות להנדסת מנגנוני ההזדקנות"), בכלל טוען שהוא סולד מהשימוש במילה "אלמוות" – "היא יוצרת רושם מוטעה לגבי העבודה שלי, שהיא בריאות. אני מעוניין להבטיח שאנשים יישארו צעירים לגמרי, כמו מבוגרים צעירים, למשך כל חייהם".

שלהבת מלחמת החורמה כנגד ההזדקנות והמוות של הרספוטין המדעי הזה החלה לבעור בשלב מאוחר יחסית בחייו. דה גריי הצעיר כלל לא התעניין במדעי החיים, אלא כבוגר תואר ראשון במדעי המחשב הקדיש את זמנו לפיתוח תכנות מחשב ועבודה בתחום האינטילגנציה המלאכותית, שם ניסה למצוא פתרונות שישפרו את איכות חיינו. היה זה רק לאחר שפגש את אשתו, אדלייד קרפנטר, גנטיקאית ידועה בפני עצמה המבוגרת ממנו בעשרים שנה, שהחלה דרכו לעבר הביולוגיה בכלל והגרנטולוגיה בפרט. כמו מחקרו היום, גם דרכו אל עבר הדוקטרט ופריצתו התודעתית הגיעו בדרך לא אורתודוקסית – בשנת 1999 פורסם ספר מחקר פרי עטו ("The Mitochondrial Free Radical Theory of Aging"), אשר כתב באופן עצמאי ואוטודידקטי לחלוטין וזיכה אותו בתואר דוקטור מטעם אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית. "חמישים-חמישים", הוא עונה בסקפטיות כשנשאל לגבי סיכוייו להרוויח אישית מן הטיפולים שהוא מפתח בגילו "המופלג". לדבריו, סיכוייה של אדלייד אשתו הם כמעט אפסיים, אבל הד"ר מבהיר שהמוטיבציה מאחורי הפרויקט אינה נשענת על עובדות אלה: "אנחנו לא יודעים את חיי מי נציל בפיתוחים המדעיים הללו, אבל זה ממש לא משנה. בכל שנה מדובר בכ-30 מיליון חיי אדם – חייבים לעצור את הטבח הזה!"

את קמפיין ההסברה שלו מאפיין הנתון הבא בו הוא אוהב לנופף: "100 אלף איש ואשה מתים בעולם מדי יום ממחלות הקשורות בזקנה. כבר עכשיו, בלי מאמץ מרוכז, תוחלת חיי האדם מתארכת בכשנתיים בממוצע מדי עשור. אם המאמץ יהיה מספיק מרוכז, נוכל להגיע ליום תמורת יום". לפני שבועיים בבר 'הפסאז', בין לגימה אחת לשניה מכוס הבירה שלו, הוא פסע צעד נוסף במסע הצלב שלקח על עצמו, נעמד מול הנוכחים ובאופן נונשלנטי ומתורגל בדק: "כל מי שרוצה לחלות היום באלצהיימר שירים את היד". כשנוכח שאין מתנדבים בקהל, המשיך ושאל: "ומה לגביי אלצהיימר בגיל 80?", אך גם שאלתו האחרונה נענתה בדממה אותה הפרו רק צוותי הסיקור, שעדיין התאימו את זוויות המצלמות וסידרו את התאורה הבוהקת, שבוודאי לא סתרה את דמיונו לנביא מקראי. מתוך 300 הסקרנים והמעריצים שהצטופפו למרגלותיו, נתח מכובד הורכב מאותם "מבוגרים צעירים" שבדרך כלל פוקדים את המקום תחת נסיבות שונות לחלוטין. לצידם, על שורות הכסאות הלבנים שהוצבו לרגל ההרצאה, ישבו גם אורחים מבוגרים יותר ושכיחים פחות, אשר כמו אוברי דה גריי עצמו, עלולים כבר למצוא את עצמם בצדה הלא נכון של המשוואה, אם וכאשר חזונו הביולוגי ייתגשם.

בניגוד לכנס בבאר שבע, הפעם ניצב מול הד"ר קהל מאזינים שחסר ברובו את הדיפלומות והרקע המדעיים הנחוצים להבנת משנתו, לכן לאחר מכן פרס את תמציתה בפשטות: "התרגלנו לחשוב שההזדקנות היא חלק בסיסי מהחיים, בלתי נמנע ובלתי ניתן לריפוי, אבל זאת טעות. תהליך ההזדקנות הוא בסך הכל תופעת לוואי של חילוף החומרים שלנו, בלאי שנגרם לתאים במהלך פעולתם במרוצת השנים. את הנזק הזה אפשר לסווג לשבעה סוגים – ארבעה מהם ברמת התא ושלושה ברמה המולקולרית". את ההצהרה שוברת-המוסכמות הזאת הוא דואג גם לגבות באחרת ולא פחות דרמטית, כשהוא טוען כי: "השיטה כבר עובדת בפועל, בין אם בניסויים קליניים או כאלה שמתבססים על טכנולוגיות קיימות. תוך 10 שנים כל חלקי הפרויקט להשבת הנעורים יעבדו באופן מלא ואפקטיבי על עכברי מעבדה. 15 שנים לאחר מכן נוכל להשתמש בהם על בני אדם, בהתחשב כמובן במגבלות כספיות שעומדות כרגע בפנינו". לרוב האנשים, דברים אלה ודאי נשמעים כפרי עטו של תסריטי סרט מדע בדיוני כזה או אחר ולא כחלק מהרצאה של ד"ר ידוע-שם מקיימברידג', אך דה גריי בטוח ביכולתו להגשים את חלומם של לא מעטים ופחדם של רבים אחרים.

ֿ

את דבריו מגבות תופעות טבעיות כמו מדוזת ה-"הידרה", אך גם מחקרים שונים שמאחורי חלקם הוא עומד: "כבר הצלחנו להכפיל את תוחלת החיים של זבובי פירות ותולעים ולשלש את זאת של עכברושים. בנוסף, הצלחנו להאריך את החיים של עכברי מעבדה ננסיים למקבילה של 140 שנות אדם". בהתחשב בכל אותם הישגים שכבר זקף לזכותו, ד"ר דה גריי לא מתבייש להביע את חוסר האמונה שלו בשיטות הטיפול הקיימות: "אני מאמין שהבנתנו את מנגון הזקנה, למרות שהיא עדיין רחוקה משלמות, מספיקה כדי שנוכל להתערב בו באופן רפואי. לעומת זאת, הצלחתה של הגריאטריה תמיד תהיה מוגבלת, שכן תפקידה הוא רק לעכב את מה שנתפס כבלתי נמנע והידע שלנו על התהליך המטבולי הוא עדיין מוגבל, כך שגם הגרנטלוגיה לא מציעה פיתרון מספק – לכן הגישה הביוגרנטולוגית צריכה לעמוד בראש סדר העדיפות הרפואי והכלכלי. אם המחקר הזה היה מקבל קדימות דומה לזו שקיבל פרויקט פצצת האטום במלחמת העולם השנייה, היינו יכולים אפילו להקדים את התחזיות שלי".

"עצם העובדה שלא ניכנע עוד למחלות הקשורות בזקנה אין משמעה שנפסיק למות באופן גורף; בין אם נדרס כשאנו חוצים את הכביש, ע"י הכשה של נחש או בידיהן של מחלות שונות ומשונות", כך מנסה ד"ר דה גריי "להרגיע" את שלל החרדים מעבודתו ואחת השאלות שחוזרות ונשנות בפיהם. כנגד השגות אחרות בנושא השלכות עתידיות של מחקרו,לדוגמה פיצוץ אוכלוסין כתוצאה מצמצומו הדרמטי של שיעור התמותה ויכולתו של כדוה"א להתמודד עם כך, הוא מזכיר כי זה הכל עניין של למצוא את האיזון הנכון: "כאשר הטיפולים ייעשו זמינים, אין ספק שנגיע לשלב של פיצוץ אוכלוסין. נצטרך למצוא את היחס הנכון בין שיעורי הילודה לתמותה. דברים דומים כבר קרו, כשפחות או יותר חיסלנו את התמותה בקרב תינוקות וכשהמצאנו את ההיגיינה והאנטיביוטיקה, מה שהוביל להארכה משמעותית של תוחלת החיים האנושית". ידו נכנסת כמסרק אנושי אל תוך מעמקי זקנו, הולכת לאיבוד וצצה חזרה בתנועה מהירה, כשהוא מפטיר: "אני לא סוציולוג, כלכלן או תיאולוג. אין לי מושג איך החברה תחליט להתמודד האספקטים השונים ברגע האמת ואני לא יכול להיות אחראי לכל ההשלכות שיש לעצירת ההזדקנות. אבל כיום חובתנו כמדענים היא להעניק לאנשי העתיד את יכולת הבחירה. אם נחליט עכשיו לא לחקור את הנושא, אנחנו למעשה דנים את דורות העתיד למוות בגיל צעיר יחסית".

אך עצירת ההזדקנות מבית מדרשו של הד"ר הכחוש וגבוה מעוררת עליה התנגדות גם מבית. ב-2005 סקר פול בוטין, כתב ועורך במגזין 'Wired' האמריקאי ובוגר אוניברסיטת MIT, את הביקורת שדה גריי ספג מהקהילה המדעית. במרכזה עמדה הטענה שהוא לא חוקר אמיתי בתחום, אלא בסה"כ בעל תשוקה לנושא: "ללא שום ניסיון בחקר הביולוגיה של תהליך ההזדקנות, הוא נמצא תחת הרושם המוטעה שניתן לעשות מניפולציה על תהליך זה תוך עשור או שניים". ד"ר שרווין נולנד מאוניברסיטת ייל, שנחשב לאחד מאבות האתיקה של המחקר הרפואי המודרני, כתב באותה שנה מאמר חריף ל-'Technology Review' ובו טען כי אמנם אינו יכול להציג נקודות תורפה בתזה של גריי, אבל עצם שאיפותיו הרסניות. בעקבות זאת, הציע המגזין פרס של 20 אלף דולר למי שיצליח לכתוב מאמר שיפריך את השערתו של דה גריי כי ניתן לדחות את ההזדקנות במאות שנים באמצעות טכנולוגיות שיש בנמצא, ולשכנע בכך צוות שופטים. מבין המאמרים שנשלחו למערכת שלושה התפרסמו וזכו בזה אחר זה למאמר תשובה מדה גריי. צוות השופטים הודיע לבסוף שלא נמצא זוכה. בהתייחסם לאותו עוף מוזר ושנוי במחלוקת בנוף המדעי, גם ד"ר נולנד ודומיו לא מכחישים כי מדובר ב"מוח מבריק", שמסביר את סוד הצלחתו בצניעות המשולבת בביטחון עצמי קורן: "היה לי מזל של מתחילים, לא הגעתי מהתחום ולא הייתי כבול לדרכי המחשבה המקובלות בביולוגיה. מדעי המחשב עזרו לי לחשוב באופן מכוון מטרה".

ואכן, אוברי דה גריי הינו אדם מוכוון מטרה, אך לא רק במחשבתו, אלא גם במעשיו. במהלך ביקורו הקצרצר בישראל, בן הארבעה ימים, הוא הספיק "לשאת דברים בכנס בבאר שבע, להרצות חמש פעמים ולהשתתף בארבעה ראיונות שונים לכלי התקשורת ולסרטים דוקומנטריים". כוונתי הראשונית לשוחח איתו אחרי האירוע ב-'פסאז" טורפדה על ידי עדת מעריצים, שחסמו את דרכי והתגודדו סביבו, כשהם מנסים להשיג את חוות דעתו על תרופה כזאת או אחרת, או סתם להגניב נגיעה מרפרפת בזקן המפורסם. במקום זאת, נאלצתי לארוב לו למחרת בבוקר ב'אפריקה', שם הצלחתי לגזול מזמנו היקר בין הרצאה מצומצמת לראיון עם ה-'BBC' דרך ה-'סקייפ'. הצמד הדינאמי של "דה גריי את קרפנטר" לעולם לא נח, כך שבזמן שאני והבעל יושבים על ספסל מחוץ לבר ומדברים על רקע רעשי השיפוצים שנערכים בבניין לידנו, בפנים אשתו ממשיכה מהנקודה שבה הוא נקטע ועונה על שאלותיהם של שאר הנוכחים. "מטרתי בביקור הייתה לעורר מודעות לנושא בקרב החברה הישראלית. אני חושב שהמון אנשים פה, שלא ידעו על העבודה שאנחנו עושים קודם לכן, מודעים לה עכשיו וזה בדיוק מה שרציתי להשיג. קיבלתי לא מעט תגובות נלהבות מצדם של אנשים שרוצים לעזור בדרך כזאת או אחרת, מה שעשוי לקדם את התהליך וזה כל מה שמעניין אותי", כך מסכם דה גריי את עלייתו לארץ הקודש – באובייקטיביות מדעית נטולת כל זכר לנימוס בריטי אופייני. עם זאת, בצל ביקורו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ועם רצון לסחוט ממנו התייחסות כלשהי להשפעתה של תרופתו על סכסוכים ומלחמות שונות, שאלתי אותו על השפעתה האפשרית על תפיסות כמו "טוב למות בעד ארצנו". "כבר היום, עם הגידול בתוחלת החיים בעידן המודרני, ניתן לראות שאנשים פחות ופחות מוכנים להקריב את חייהם למען מטרות 'גדולות מהם'. ללא ספק, אני חושב שכאשר נצליח להגשים את חזוננו אנשים לא יהיו כל כך ששים אלי קרב, שכן חייהם יהיו יקרים יותר".

בעוד שד"ר אוברי דה גריי עשוי להחזיק בחידוש מדעי שלא יזכה להכרה רק בתחומו, אלא גם יעניק לו פרס נובל לשלום, נראה כרגע כי אובמה ודומיו יעדיפו להמשיך ולהזרים את כספי תקציביהם לפתרונות צבאיים. עובדה זאת נעוצה אולי בהילה הפנטזיונרית שסובבת רעיונות מסוג זה, וכשביקשתי את "שני הסנט" שלו על הקשר בין מדע למדע בדיוני הוא אמר: "אני חושב שבדר"כ למדע בדיוני יש השפעה חיובית על חלוציות מדעית ועוזר למדע להמשיך ולהתקדם, אבל יש יוצאים מן הכלל. אני מאמין שהעבודה שלי היא דוגמה מובהקת לכך. למעשה, כשאדם כותב ספר או סרט מדע בדיוני, חשוב לו שאנשים יסיימו אותו מלאי ביטחון ועם הרגשה טובה לגבי מה שהוצג שם. לצערי, אנשים אמנם מרותקים ע"י הרעיון של עולם בו אנו לא מזדקנים, אבל הנושא מוצג בדר"כ כדבר נוראי ולכן אנשים אח"כ חושבים שזה דבר טוב שאנחנו לא יכולים, לכאורה, לעשות שום דבר לגבי המחלה הזאת. זה נורא בשבילי, מכיוון שלאחר מכן קשה לי יותר לשכנע אנשים שעלינו להילחם בזיקנה". למרות שחשוב לו להפריד בין ההשלכות המדעיות להשלכות החברתיות, הכלכליות והדמוגרפיות של עצירת תהליך ההזדקנות, אוברי (את הנימוסים השארנו בפנים, יחד עם אשתו והמחשב שלי) סיפר לי שהוא כלל לא מזניח את האספקטים הללו ודואג בכל זאת לממן מומחים מאותם תחומים שיחקרו את הנושא: "אחד הפרויקטים הגדולים שאנחנו ממנים יושב באוניברסיטה של דנבר. הם מצוידים במערכת מתוחכמת, שפותחה במשך 30 שנה ונמצאת בשימושם של כמה ארגונים גדולים, ביניהם מחלקת ההגנה של ארה"ב. בעזרתה הם מנסים לחזות את השינויים השונים שייתרחשו כתוצאה מהבסתה של מחלקת הזקנה. אבל גם המערכת הזאת, כמו כל אחת אחרת בעולם, לא מסוגלת לחשב תרחישים בהם סיכון התמותה לא עולה אצל אדם במרוצת השנים. בעוד שנה הפרויקט אמור להסתיים ואני מקווה שנוכל לאחר מכן לנהל דיונים משמעותיים עם פורומים מקבילים, אצל חברות וארגונים".

לסיום, ניסיתי לרדת לשורשה של הדמות האקסטרווגנטית שיושבת מולי ולברר מה למעשה דחף אותו לצאת לאותה מלחמה מייסרת, מתישה ושנויה במחלוקת. תשובתו היתה מפתיעה בפשטותה: "אני רוצה ליהנות מחיי, מה שלא קורה כרגע. באופן אידאלי הייתי יכול לסיים את כל הפרויקט הזה והתנועה להבסת הזיקנה הייתה הופכת לדבר שגרתי ופופולרי, שמורכבת מאנשים שטובים ממני בכל מיני תחומים, בהם אני עדיין נחוץ. כך הייתי יכול לקחת צעד אחורה ולסגת לאנונימיות מפוארת, בה הייתי מבלה את שארית חיי בתוך אמבט חם. זה מה שאני רוצה – להירגע ולמשוך את ידיי מכל העניין. אבל הגעתי למסקנה שאני עוסק עכשיו בהשקעה לטווח הארוך, ככל שאעשה יותר כנגד המחלה הזאת כך גוברים הסיכויים שלי ליהנות מהטיפולים שיהיו זמינים ולחיות כאדם צעיר ובריא כל חיי". לאחר אקורד סיום זה, דברי התודה וההוקרה שלי לא נראו כמותירים רושם מיוחד מדי על הד"ר, שאמר לי בדרכנו חזרה פנימה: "אתה יודע מה? אם אתה באמת רוצה להודות לי, פשוט תזמין אותי לכוס גולדסטאר".

*

דימויים: מתוך Future Perfect, מירי סגל ואור אבן טוב (2010). תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

הקפיטליסט האחרון

 תהל פרוש

 

Rise like lions after slumber

In unvanquishable number

Shake your chains to earth like dew

Which in sleep has fallen on you

Ye are many – they are few

(זהו הבית האחרון במונולוג ארוך שנושאת התקווה, שאביה הוא הזמן, אל בני האדם. את הפואמה שנקראת מסיכת האנרכיה כתב פרסי שלי, משורר השייך לתנועה הרומנטית, ב-1819. הוא כתב זאת אחרי שממשלת אנגליה טבחה 80 אלף אזרחים –  בני המעמד הנמוך, ביניהם אינטלקטואלים ועיתונאים, שרצו זכות בחירה וייצוג פרלמנטרי כמו המעמד העליון, העשירים).

*

כל זה כבר כאן, אני מתכוונת לשעה שאחרי הקפיטליזם. לא משנה כיצד נקרא לזה, אחרי המבול או לפניו, הדבר כבר כאן. הזמן הזה הגיע עוד לפני שהתחלנו לחשוב עליו במונחים כאלה. כאלה הן תנועות גדולות היסטוריות, מתחילות במקום לא נראה לעין ומעט מעט מתחוור שאנשים חיים כבר את הפרדיגמה הבאה. לקפיטליזם לקח מאות שנים לקבל שם ומערכת סדורה של ערכים עד שפרץ במאה ה-18 לחיינו והסדר החברתי-כלכלי החדש עושה דרכו באותה צורה. אני מאמינה שיותר ויותר מאיתנו יזכו לחיות אותו, יש בינינו שחיים בו כבר עכשיו.

אבל אתחיל מהתחלה. כשחשבתי כיצד לכתוב על השלב הבא אחרי קפיטליזם, מיד דמיינתי את הקפיטליסט האחרון שיישאר כאן. בדמיוני הוא יצא ממחילה תחת האדמה לעולם חרב, דומה כנראה למה שעלה גם בראשם של עפרי וגל כששמו את חשרת העננים הקודרת בתמונה המתנוססת מעל הפרויקט. בכל מקרה בדמיוני הקפיטליסט האחרון יצא לעולם מלא באוויר מחניק ועשן, הביט בשמים הלבנים וטמן את ראשו בידיו בייאוש. ראשו היה מלא תכניות מפוארות אבל הוא יזם שאבד לו החומר למימוש היזמות. כלומר, בני האדם לא רצו לעבוד יותר תחת אחרים, בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון.

כמה ריחמתי על אותו קפיטליסט אחרון, שעיניו ממצמצות מול השמש החולה של עולם כלה. דמיינתי אותו משום מה בדמותו של אדם סמית הליברל הראשון, איש אופטימי ללא תקנה, שהאמין כי מצא דרך לתעל את דחפיהם הפראיים של בני האדם למערכת הרמונית של שגשוג. כמו הקפיטליסט האחרון שלי הוא האמין כי אין גבול לתושיית הבריות ולמשאבי הטבע, ושבהינתן חופש לבני האדם, יד נעלמה ומיטיבה תבטיח איזון בין צרכים, תיאום בין ביקוש להיצע ושלום ואחווה בין אינטרסים שונים.

רק שהבדל עצום היה בין הקפיטליסט הראשון לקפיטליסט האחרון שחזיתי בדמיוני. והדבר היה שברון הלב של האחרון. כי הוא היה עד להתפוררות התקווה שברעיון של הקפיטליזם, עד לחרחורי גסיסה אלימים וארוכים של מערכות ענק עולמיות ולעלייה מבעיתה של פיאודליזם דורסני של בעלי הון ובירוקרטיה ממשלתית שטנית. יותר מכל היה עד להתנפצות שיוויון ההזדמנויות שהבטיח הקפיטליזם. בעיני רוחי הקפיטליסט האחרון היה בן למעמד חסרי הקניין. מלכתחילה לא היה לו סיכוי, אבל גם אחרי שיצא מאותה מחילה לא ידע זאת.

מוזר בעיניי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לתאר עולם הרוס כל כך בלי קפיטליזם. בניגוד לכל  האמונות שאני מחזיקה בהן, מחשבותיי המרו את רצוני ויצאו במחול שדים נגדי. אני מניחה שהדבר נבע גם מהעובדה שנותר לי מה להפסיד אם הקפיטליזם ייעלם ושהמחשבה על כך עוררה בי פאניקה. בעצם נסחפתי לחשוב על טרגדיה המונית, כזו שחברות ענק מנסות בדרך כלל לשווק לציבור כדי שיגלח להן חובות. המוני בני האדם חסרי התודעה הקפיטליסטית נראו לי לפתע מאיימים מאוד, בדיוק כפי שכרגע ההמון בעל התודעה הקפיטליסטית נראה לי מאיים מאוד.

מאיים אבל לפחות המון שמסודר במערכת כלשהי, חשבתי, דפוקה ועקומה ככל שתהיה. כמובן שמאחורי המחשבה הזאת רובצת מערכת אמונות מערבית: הוגי הסדר הקפיטליסטי האמינו שהאדם הוא יציר תשוקות מגונות, שכוחות הרס מנהלים אותו וכי יש צורך לנתב את תשוקותיו ההרסניות למערכות חברתיות נוקשות. תאוות הבצע נראתה לכמה הוגים במאה ה-18 כמו דחף שאם ירתמו אותו לטובת החברה – בני האדם ייצאו נשכרים ממנו. כך תאוות בצע עברה מכבסת מילים והוסבה לאינטרס עצמי, למיקסום רווח ולצירופי מילים מוכרים נוספות עד ששוב התגלתה בדיסקורס של הקפיטליזם אצל מילטון פרידמן וגם אצל ברוני הקפיטליזם הגדולים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת.

לפי האידיאולוגיה המקובלת של הכלכלה הנאו-קלסית, בני האדם רוצים כסף, ומאחר שלקפיטליזם אין גבולות והשוק החופשי לכאורה מתרחב בלי סוף, הרי שבני אדם הלכה למעשה רוצים כסף בלי סוף. אפשר לראות את הפרדיגמות הללו בניסויים בתורת המשחקים, תחום משותף לכלכלה ולפסיכולוגיה שמנסה לעקוב אחר המניעים האנושיים הפועלים בחיים הכלכליים. בניסויים האלה ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם. כל התופעות הפסיכולוגיות של פחד, תחרות, תאוות בצע ואנוכיות יכולים להיות מוסברים תחת הארטיפקט הזה, אבל בתרבות הקפיטליסטית כל אלה מוצגות כתכונות אנושיות יסודיות. אל שיתוף פעולה ועזרה לזולת מתייחסים כאן בחשדנות.

מערכת שבאה להחליף את הקפיטליזם חייבת להתייחס למבנה הפסיכולוגי שהמערכת הנוכחית מניחה כאל מובן מאליו. מערכת אחרת תתחיל לכן מהגדרתו של מבנה פסיכולוגי אחר, מתשוקה מרכזית אחרת, חשבתי. ואז חשבתי גם על השאלה איפה התשוקה שלי נמצאת. התשובה היתה שהיא לא בכסף או בצבירת רכוש או במיקסום רווחיי. חשבתי על אנשים רבים שאני מכירה ושדומים לי בזה, העברתי בראשי את אופן החיים שלהם, שלנו, שנגזר מתוך תשוקות אחרות והבנתי שאין לי צורך בתרחישים דמיוניים של אחרי הקפיטליזם. אנחנו חיים כבר את ההווה המהפכני ששלוח כחץ אל העתיד, ושאליו עתידים להצטרף יותר ויותר בני אדם. הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הקפיטליסטי מבחירה או כי ייפלטו מתוכו.

אנחנו חברת נוודים עירונית. כדאי להתחיל מזה כשמתארים את העולם אחרי הקפיטליזם. אין לנו בית משלנו. המערכת הכלכלית הישנה הקפיטליסטית, כפי שהיא, לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון רכישת דירה ויותר מזה אפילו לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון של מגורי קבע. אין שכירויות ארוכות טווח והגנה לשוכרים כך שעלינו להיות נוודים. אם יש הבדל מעמדי בולט אחד בעיניי בתקופת הזאת, במעבר בין הכלכלה הישנה לחדשה, הוא בין הנוודים ליושבי הקבע. מדובר על הבדלים מעמדיים אפילו בין בני אותה משפחה במרחק של דור אחד. זהו הבדל מהותי ועתיק ומובלט גם בתנ"ך בסיפור קין והבל למשל; נגזרו ממנו תכונות אופי אחרות, יעדים אחרים וגורל אחר.

התודעה הנוודית מייצרת באופן טבעי מבט מנוכר כלפי רכוש וכלפי אופני הבעלות בכלל. היא מייצרת גם מבט מפוכח אל התקוות והכמיהות למגורי קבע ולדרכים לממש אותן. צריך להבין כי בחברה הקפיטליסטית הישנה צבירת הון מסומנת כהצלחה, הבעלות על קניין מסומנת כהצלחה, ריבוי מסומן כהצלחה. לכן הנוודות היא כישלון בחברה הזאת. כדי לצאת מהכישלון הזה ולספק את היצר של הבעלות על רכוש וצבירתו, המערכת הקפיטליסטית מסמנת את עולם העבודה כפיתרון. לא משנה כעת אם העבודה יצרנית או לא – האתוס הכלכלי הישן אומר שאם נעבוד ונתאמץ נוכל להגיע למעמד הנכסף של יושבי הקבע. בכלכלה הגלובלית אגב מדובר על יושבי קבע במובן הגלובלי – בבחינת בכל מקום בעולם יכול להיות לי בית.

עבודה אם כן כמסלול תנועה לינארי בעולם הישן כדי להבטיח יציאה מהארעי אל הקבוע ואז אל הקבוע הגדול יותר ויותר. אבל הבטחתו של מסלול כזה בתקופת המעבר למצב הכלכלי הבא – היא שקר גס. מחוץ לכמה מובלעות מסוימות בעולם הישן עבודה אינה מקיימת את בני האדם – אותנו. המחיר שמשולם על המשאב העיקרי שקיים ברשות כל אדם, הזמן, נעשה זול ומגוחך. ואילו האדם נתבע לשלם מחירים שערורייתיים על היטמעותו בשוק העבודה הקפיטליסטי – מבחינה חברתית ונפשית. 

נוסף לזה העבודה כפי שהכרנו אותה נעלמת. היא מתכווצת כל הזמן, יותר אנשים מובטלים, מפוטרים ומושלכים ממנה מרגע לרגע ובשרירותיות. עבודה כפי שנראית בעולם הישן אינה מייצרת הווה או עתיד כלכלי עבורנו ואנחנו יודעים את זה. לכן העבודה מחזקת את תנועת הנוודות. לכן יש לנו ציפיות נמוכות – עבודה אמורה לספק כסף בהווה הארעי עבור קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים כמו ביגוד, טיפולי שיניים וטיפול נפשי לאלה שמאמינים בו. זו עבודה שיש להרוויח בה את הכסף לתנאי המחייה הבסיסיים.

מחוץ לעבודה המפרנסת קיימת עבודה נוספת. זו עבודה שאין לה שוק בעולם הישן. אין לה ביקוש. זו עבודת החיים שלנו, עבודת הנשמה, הייעוד לשמו הגענו לעולם או בפשטות ההתנסות שאותה אנחנו מחפשים. זו יכולה להיות כתיבת שירה, פרוזה, העלאת רעיונות מתקדמים וקריאה. זו יכולה להיות עבודה אינטלקטואלית במסגרת אוניברסיטאית או עצמאית, נגינה וזמרה, זו יכולה להיות אמנות מכל סוג שהוא. זו יכולה להיות עבודה חברתית, טיפולית, הוראה או הורות. המשותף לכל העבודות הללו שהן לא יכולות לפרנס אותנו, הן לא משתלמות כלכלית אלא במקרים חריגים וברי מזל, ובכל זאת אנחנו נעשה אותן בין כה וכה בדבקות.

במונחים של העולם הקפיטליסטי דווקא זו ה"קריירה" שלנו; שלא כמו בעולם הישן ה"קריירה" שלנו דווקא לא מכניסה כסף ומסלול ההתפתחות בה כלל לא מבטיח תגמולים כלכליים. שלא כמו בעולם הישן (אלא אם נולדנו למעמד בעלי הקניין) עלינו לתמוך ב"קריירה" שלנו בעבודה נוספת אחת לפחות, שעדיין יש בה שכר, מהזן שתואר למעלה. אם להיות מדויקת, במונחי העולם הישן, הפרנסה היא התחביב שלנו – אך כזה שלא ניתן להיפטר ממנו.

אם ככה, אנחנו יצרניים אבל האינטרס הכלכלי שלנו נופל ומתמוטט מול תשוקות אחרות שחיות בנו. אם המעשה הרציונלי בעולם הישן היה למקסם את פוטנציאל רווחיך בעבודה קשה, הרי המעשה הרציונאלי עבורנו (אם למושג רציונאלי יש עוד משמעות עבורנו) הוא למקסם את פוטנציאל הזמן, להביאו לידי מיצוי עבור מה שאנחנו מזהים כחשוב ומספק. עבודה, כל עבודה, שהיא אינה כלי לביטוי עצמי או מכוונת באופן קונקרטי עבור טובתם של אחרים אינה חשובה מספיק. צריך לשים לב שאני מתארת כאן מבנה נפשי שונה מאוד מזה שמניחה המערכת הקפיטליסטית על החברים בה. המערכת הבאה תצטרך לתמוך במבנה הנפשי הזה באופן מוסדי.

התודעה הנוודית של העולם אחרי הקפיטליזם, עולם המעבר, מייצרת אסתטיקה מסוימת. למשל ריבוי כותבי השירה בעשר השנים האחרונות בישראל, כפי שהיטיב לזהות זאת ידידי אריק גלסנר, הוא ריאקציה לשוק העבודה הקפיטליסטי. לדעתי זהו גם סממן לחברה הנוודית המתפתחת. שירה היא כלי אמנותי של נוודים נפשיים או נוודים במובן הפיזי. שירה לא דורשת אמצעי ייצור שאחרת היו כובלים אותה למערכת הישנה המתמוטטת, והיא יכולה להיות מועברת בעל פה ובקצרה יחסית בכל מקום. השירה גם מייצרת קהילות שחוזקן מצוי בזה שהן סובבות סביב המבעים האסתטיים הפנימיים והאישים של החברות בהם ונותנות להם תוקף והערכה. לא במקרה משוררות ומשוררים רבים חיים כבר עכשיו את היום שאחרי הקפיטליזם. אפשר למצוא מבעים אסתטיים נוספים לנוודים: אני יכולה לחשוב כרגע על בגדי יד שנייה, רהיטים ישנים. ובכלל, בכל הקשר מדובר על אסתטיקה שבה מרבים להשתמש וממעטים לרכוש. אני מניחה כשאלה פתוחה את המקום של הקוד הפתוח והאינטרנט במצב הנוודות וכמצב אסתטי; האם הפס הרחב הוא ישוב הקבע שלנו או פלטפורמה נוודית מסוג אחר, אילו אפשרויות אסתטיות חדשות הוא מייצר, האם עלינו לדאוג מכליונו ובאילו תנאים יוכל לשרוד בכלכלה החדשה?

אני רוצה לחשוב על הכלכלה בסדר החברתי החדש ככלכלה רומנטית או ניאו רומנטית. ככזו היא שמה מאחוריה את חליפות אנשי העסקים, ההיררכיות המשרדיות והבין-משרדיות, את החלוקה המייאשת בין מדע לרוח ואת הבוז לחיי אדם. היא שמה מאחוריה את המדידה האובססיווית, את שורת הרווח, את הגידול האינסופי וההתפשטות חסרת הגבול. הכלכלה הרומנטית אינה אוהבת כסף באופן מיוחד. בכלכלה הרומנטית יש מקום מרכזי לתבונה האישית ולאקטואליה הנפשית וכך מסתיימת ההפרדה המעיקה בין מחשבה רציונלית לכזו שאינה. אין בכלכלה הרומנטית היררכיות של בעלי קניין ואחרים ופריבלגיות חומריות שניתנות בירושה. מכיוון שההתנסות החד פעמית בעולם הזה, בזמן הקצוב לחיי אדם, היא החשובה, בכלכלה הרומנטית יש שאיפה להסדיר מבנים שיאפשרו זאת. נעלמו האדרת חיי עבודה וצבירתו של כסף ומשום כך אין שעות עבודה רבות ואין תאגידים. ואולי יותר מכל, בכלכלה רומנטית קיימת מרכזיות לתכונות כמו הגינות, רכות וחמלה; לערכים כמו מנוחה ומחזוריות. וגם נעלמו הפחד והבושה הקשורים במונח בטלה – בכלכלה הרומנטית רוכשים לבטלה אישית וחברתית כבוד.

אני רוצה לסיים כאן ולומר שכל ניסיון שלי לנסח את ההתנסות החברתית-כלכלית שלי ושל אחרים, התנסות שאני משייכת אותה לתקופת מעבר ארוכה מאוד בין הקפיטליזם לסדר החברתי הבא – ובכן כל ניסיון כזה נדון מראש לכישלון או כמעט כישלון. חלק מהסיבות הן קוצר יריעה היסטורי ומרחב ממשי מוגבל של כתיבה לבלוג. אבל הסיבה העיקרית היא שאני בעצמי הקפיטליסטית האחרונה, כולנו כאלה. ממצמצים לאור הבוהק של האפשרויות האחרות ומנסים לפענח אותן ובה בעת מכורבלים עדיין בשיטה הישנה שהולכת ונפרמת סביבנו. ולכן הנאמר בפוסט הזה הוא בבחינת התחלה, התוויה של איזה מרחב משוער ובייחוד הפרחת בלוני ניסוי לשמים ושאלה פתוחה.

העתיד הוא אוהלים

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

בולו'בולו – קווי מיתאר לפרויקט

P.M.

מתוך בולו'בולו. תרגום מגרמנית: יאיר אור. מהדורה חדשה של הספר, עם הקדמה מעודכנת של המחבר, יוצאת לאור בימים אלה.

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטארית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על מכונת העבודה הפלנטרית? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion): "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מיד על ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion): "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

הסובסטרוקציה היא בעת ובעונה אחת גם תהליך וגם פרויקט. מה שנוצר כדי "להחליף" את המכונה הוא בו בזמן גם מה שימוסס אותה. המהלך של היסטוריית הנגד הזאת תלוי איפוא בשאלה, איזו "אוטופיה" אנחנו מבקשים להגשים בתוכה. המשאלות שאנחנו מגייסים כעת נגד המכונה צפויות להשתנות בתוך כך. הפרויקט שלנו, אם כן, אינו בגדר תוכנית שאותה ורק אותה עלינו לבצע – זוהי רק הצעה זמנית, נקודת מוצא. אף על פי שהסוף "פתוח", מן ההכרח שנבוא כבר עכשיו לידי הסכמה בשאלות כמו לאן מכוונות משאלותינו, ואילו גבולות אנחנו תופסים כמתקבלים על הדעת. לצורך הסכמה זו אנו זקוקים לשפה משותפת, למעין דקדוק משאלות.

ניתן כבר לשרטט כמה מקווי המיתאר של פרויקט כזה, על סמך מצב הדיונים והמחקרים בנושא כיום. ברור כי כדי שמנגנוני הכסף, התעשייה ההמונית והמדינה ייעשו מיותרים, אנחנו חייבים לבנות קהילות קטנות יותר, אוטונומיות – בהחלט גם אוטרקיות, עצמאיות מבחינה כלכלית. מצד שני, כבר אין זה אפשרי לחזור אל חיי החופש של הציידים והמלקטות, משום שמספרנו רב מדי, והיסודות הטבעיים הרוסים. גודלן של הקהילות (הבּוֹלוֹאים) האלה, היחסים ביניהם, הצורך בגופים נוספים, אופן השימוש בטכנולוגיות וכו' – כל זה פתוח לדיון עדיין, ועלינו להיות מסוגלים לשוחח ביחד על עניינים אלה. זוהי מטרתו של בולו'בולו.

לא חסרים דימויים ורעיונות העוסקים בחברה פוסט-תעשייתית. פריצתו של עידן הדלי, חילופי פרדיגמות, חברת הרביעון, כלכלה דואלית, אֶקוֹטוֹפיה, חברה מבוזרת, חשיבה ריזוֹמאטית, תרבות מרושתת, מחזורים קטנים, טכנולוגיה רכה – אלה הן אחדות ממילות המפתח של הספרות האלטרנטיבית והאקולוגית ההולכת וגדלה. מדברים על משבר שלא היה כדוגמתו, על שינוי אדיר, על קץ הימים, על עידן חדש. האקולוגיה חשובה משום שהתכנים רבי-הערך שלה חוצים גבולות. חשוב להכיר אותה. אבל מה שחסר הוא רעיונות בדבר אפשרויות חדשות, בדבר העושר החדש הנפרשׂ בפנינו, אם נשאיר את המכונה מאחורינו. יתר על כן, לעתים קרובות התיאוריות האלטרנטיביות האלה נאיביות או אינן מלאות, כאשר עומדת על הפרק השאלה האסטרטגית, שאלת הריסתה של המכונה. חסר גם המבט העולמי, הפלנטארי. ברוב המקרים ההצעות רק חלקיות (אנרגיה, תחבורה, רפואה), או נוגעות לחברות המתועשות בלבד.

בולו'בולו הוא הניסיון לנסח בקווים כלליים פרויקט פלנטארי. הצדדים הבונים של התנועות הסובסטרוקטיביות באים לכדי תמונה מלוכדת. זהו תצלום רגעי של משאלותינו (משאלותיי?) כרגע ושל הערכתם העכשווית של הגבולות הטכנולוגיים/­ביולוגיים. בנקודות רבות יוצבו הגבולות באופן צר ומגביל מדי; באחרות יהיו דווקא המשאלות מוגזמות ומרחיקות לכת. לא זה העניין. מה שחשוב הוא לקדם הסכמה על פרויקט פלנטארי משותף. חלפו הזמנים שבהם בזבזנו את מרצנו בוויכוחים חלקיים וביוזמות מקומיות. אנחנו חיים רק 70 שנה, והמשאלות שלנו קיימות כדי שנגשים אותן כבר בעתיד הקרוב, נאמר עד שנת 1987.

לוח זמנים

אם הכול ילך כשורה, ניתן להגשים את בולו'בולו עד סוף שנת 1987. אולי הדבר יתעכב בעוד כמה שנים, אך יהיה זה חבל מאוד. רק אנחנו בעצמנו אחראים לעיכובים. לוח הזמנים הבא יוכל לשמש אותנו להערכת התקדמותנו:

1984 – עלונים, כרזות וסמלים של בולו'בולו מופצים ברחבי העולם בשפות החשובות. קשרי א-ב-ג מתפתחים בשכונות ובערים, קשרים של סיוע הדדי נוצרים ומתהדקים. מתהווים הטריקואים הראשונים. אחדים מהם הופכים לבולואים חלוציים וניסיוניים. במספר שכונות בוחנים התושבים את כשירותם של מבנים לשמש כבולואים, סאדים וכו'. מכינים תוכניות צללים. תנועת המכוניות מצטמצמת, כבישים נחסמים. המכונה הפוליטית סובלת ממשברי לגיטימציה במקומות רבים, ומצליחה לשמור על שליטתה רק במאמץ רב. המשטרה והצבא מגיבים בצורה מגושמת ומסורבלת.

1985- נוצרות רשתות של טריקואים ודיסקואים, הממלאות יותר ויותר את משימות היום-יום: עזרה הדדית באספקת מצרכי מזון, חסויות פלנטאריות, יחסי חליפין עם חקלאים או עם דיסקואים חקלאיים. מתקיימים ויכוחים סוערים על תוכניות הצללים. בכל המקומות נוצרים בולואים ניסיוניים, היוצרים קשרים ביניהם. המדינה מנסה להרוס את הבולואים, אך סובלת מהתקפות סובסטרוקטיביות. פוליטיקאים פרגמטיים מתייצבים לצד בולו'בולו ומבקשים לייצג את הרעיון, אך נכשלים.

1986 – מספר אזורים מבודדים מצליחים להשתחרר מאחיזתה של המכונה, ביניהם ווילס, שבדיה, קולומביה, אסטוניה, ויסקונסין, שווייץ, ניגריה, סקסוניה, מינדאנאו ודרום אפריקה. החקלאות באותם אזורים מוסבת לצריכה עצמית, נחתמים הסכמים להחלפת תוצרת, ונבנות רשתות פלנטאריות. לקראת סוף השנה נוצר פסיפס עולמי של אזורים אוטונומיים, צרורות של בולואים, בולואים מבודדים, שרידי מדינות, חלקי מכונה ו"ערי ביטחון" צבאיות. פורצות מהומות בכול. המכונה מנסה לרסק את הבולואים באמצעים צבאיים וכלכליים, ולנקות את שרידי המדינות מדיסקואים. ברוב המקרים הגייסות מתמרדים, או נשמעים לפקודות רק למראית עין. שתי מעצמות-העל מוותרות על משחק היריבות הבין-גושית הישן שלהן, וחוברות זו לזו תחת השם USSAR (United Stable States and Republics). הפרויקט הראשון של USSAR הוא בניית אזור תעשייה חדש ומטוהר באסיה התיכונה – מוֹנוֹמָאט.

1987 – מערכות התובלה והתקשורת הבינלאומיות מתמוטטות, המסחר העולמי נפסק. 200 אזורים אוטונומיים מקיימים את ההתכנסות הפלנטארית הראשונה שלהם בביירות, שכבר אינה במלחמה, במטרה ליזום צעדים ראשונים להקמתה של רשת עולמית. תוכניות תמיכה פלנטאריות לאזורים ולבולואים עם קשיי מעבר יוצאות לדרך. רק מונומאט ועוד עשרות אחדות של מאחזים חיצוניים נשארים עדיין בשליטת USSAR. מסעי הטיהור שלה נערכים שוב ושוב ללא תוצאות. בסתיו מוקמת בכל העולם תשתית של סיוע עצמי, הרעב ומדינות הלאום נעלמות. בדצמבר בורחים עובדי מונומאט לאזורי בולו. מספר מפקדי צבא של USSAR נוטלים על עצמם מרצונם את פירוק מאגרי הנשק הגרעיני, ומארגנים את מבצע הפיקוח על המצבורים הרדיואקטיביים. USSAR נעלמת ללא כל טקס רשמי וללא צורך לשרוף את דגלה האדום-לבן המעוטר בכוכב כחול.

1988 – עד 2346: בולו'בולו

2347 – בולו'בולו מאבד מכוחו, כאשר "הלבנים" (מגיפה תרבותית) מתפשטים, וכל סוגי הבולואים האחרים מחליפים זהויות. מתחיל עידן של הרהורים שלווים ושל כאוס. אוכלוסיית העולם צונחת למיליונים אחדים.

2764 – תחילתו של יוֹבוּאוֹ (YOVUO). כל הדיווחים על הפרה-היסטוריה (עד 2763) אבדו. טוֹהוּאַק (Tawhuac) מחליף דיסקט

מכתב מסן פרנסיסקו

ישי מישורי

16.03.11

היי,

טוקיו, דימונה, בנגאזי, רמאללה: ארבעה מקומות שאני לא נמצא בהם כרגע. אני הרי גר כעת, כידוע, בעיר סן פרנסיסקו. עברתי לכאן לפני שלושה חודשים וטרם מצאתי עבודה (או אופניים). אני מתפרנס כרגע ממעט תרגומים שאני עושה עבור לקוחות ישראליים שנותרו לי – ואם מישהו זקוק לתרגום לאנגלית, אשמח מאוד לדעת על כך. תקוותי למצוא עבודה כאן במסגרת "הרשת החברתית" שלי די התערערה כאשר הבנתי שכל המכרים שלי כאן נמנים על קוראי "ארץ האמורי", כולם שמאלנים – וכולם אקדמאים. תודה רבה! אני הרי מחפש עבודה בעולם האמיתי.

בכל אופן הדבר מותיר לי הרבה זמן פנוי, ועקבתי בדריכות אחרי המהפכות המדהימות במזרח התיכון. התכוונתי לכתוב עליהן, ועל המפגש שלי עם הליבראלים המקומיים; אבל אז התרחש הצונאמי ביפן. אני כותב בהשפעת האירוע הזה, המתחבר – באופן מבהיל מעט – לכמה מחשבות שהיו לי לגבי דברים אחרים. כדי להסביר כמה מחשבות שהיו לי בנושא – בעיקר בנוגע לשיח סביב הקטסטרופה המתנהל בבלוג הזה – אני חייב לקחת צעד אחורה ולהקדים כמה משפטים לגבי המקום בו אני נמצא כעת.

פוסטר ברחוב ולנסיה פינת רחוב 22, סן פרנסיסקו

 

1. ייצוג מס.1: יש הרבה "שָם" שָם

גל כתב כאן כמה פעמים כבר על דמותו של הליבראל, ואני מוצא את עצמי מנהל מחקר כמו-אנתרופולוגי משל עצמי בנושא. כולם כאן הרי "ליבראלים". גם ה"רדיקאליות" שפגשתי היו, נו, די ליברארליות בעיני. ומצאתי שיש מאפיין המשותף לליבראליות של גל (ניו יורק) ולליבראליות המקומיות (קליפורניה), למרות ששלל מאפיינים אחרים מפרידים ביניהן: המאפיין הזה הוא זחיחותן הבלתי-נגמרת. ההבנה שמרב ה"רדיקליות" כאן הן בעצם, במושגים הישראליים שלי, "ליבראליות" הטרידה את שלוותי. אני הרי חולק את אותן התפישות הפוליטיות עם כמה מהן. אז למה הן נראות לי כל כך זחוחות? וכל כך מרוצות מעצמן? הלוא אחד מהיבטי היסוד של החוויה הרדיקאלית בישראל, כמו שאני מבין אותה לפחות, היא הלקאה עצמית ברמה כלשהי (גם אם נמוכה יחסית). צריך קצת להרגיש רע כדי להיות "פוליטי" (ועל אחת כמה וכמה "רדיקאלי") בישראל. כאן – לא.

גרטרוד סטיין כתבה על אוקלנד, העיר השוכנת לחופיו המזרחיים של מפרץ סן פרנסיסקו, ש"אין שם 'שם'" (there’s no “there” there). אני ממש חולק עליה. אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים של החווייה הליבראלית-מערבית הוא ריחוק הכרחי, מדומיין וממשי, מזירת ההתרחשות הפוליטית. בין אם מדובר ב"מזרח התיכון" (שזה הכי "שם" שיכול להיות כאן, בכל מיני מובנים); בהפגנות הנוכחיות נגד שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים במדינת וויסקונסין (כלומר במה שמכונה כאן "מידל אמריקה"); במלחמה באפגניסטאן או בשערוריית "וויקיליקס" – הכל מתרחש "שם". ועל אחת כמה וכמה האסון היפני.

וזה מוקד הזחיחות. חייזר שהיה מגיע לארץ וצופה ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט – אולי תמצית השמאל-מרכז הליבראלי והתגלמותו השנונה ביותר – היה עשוי לקבל את התחושה שניו יורק היא אי באוקיינוס האטלנטי, המרוחק אלפי קילומטרים מארה"ב. אמריקה מוצגת בתוכנית כאומה של תמהונים מצחיקים (וכך כמובן גם שאר העולם). האמריקאים הסובבים אותי מסרבים כאחד להתייחס לשרה פיילין, למשל, כיישות פוליטית ממשית; הרי אסור להפריע לדחקה. האמריקאים שבאו לחיות בשולי היבשת – למשל בניו יורק או באיזור המפרץ – כאילו נחלצו מ"אמריקה האמיתית" (ובכך שהם מקבלים את המושג הזה הם כמובן שותפים לשיח של אנשים כמו גלן בק), וכעת הם חיים במקום-לא-מקום, שממנו הם יכולים לבקר באופן מנותק ואובייקטיבי את שאר העולם. מועמר קדאפי רחוק מהם כביכול אותו מרחק כמו ג'רי פולוול; ומצחיק בדיוק כמוהו.

טינה פיי בתפקיד שרה פיילין. לא להפריע לדחקה

 

אני חייב להגיד שבמחשבה שניה זה דווקא משהו שאני כן מכיר מישראל. כשמגיע תייר מחו"ל ושואל על הכיבוש או על מתנחלים, רוב מכרינו היהודים-ישראלים מגלגלים עיניים וממהרים להפריד את עצמם מהם. ההתנחלויות הם ה"מידל איזראל" של הליבראלים מתל-אביב; ההכרה-העצמית שלהם מבוססת על ההתבדלות מהן. פלסטין נמצאת אף היא הרי מבחינתם "שם". במאמר מוסגר אציין שמעניין בעיני שאחד הפרוייקטים המרכזיים של "אנארכיסטים נגד הגדר" הוא להביא אנשים "לשם" (ואולי גם, ש"להיות כאן" זה עקרון מהותי להבנה הרחבה של מה זה אנארכיזם בעיני).

2. ייצוג מס. 2: עמימות הכור העולה בלהבות

כל זאת כהקדמה למה שאני רוצה לכתוב לך בעצם על יפן. ככל שאני שוהה כאן יותר, אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים בתודעתי הפוליטית בישראל היה העובדה שהיתה מבוססת-מיקום, ואילו כאן היא מבוססת בדימויים. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה של הפעולה הישירה – ברור שהיא מתווכת בדימויים; אבל לפחות ישנו נסיון לגשר בין שני התחומים. היחס בניכר הפוך. כל המידע על "מה שקורה" מבוסס על דימויים; והדיון על "מה צריך לעשות", אף הוא ברמת הדימוי (אם בכלל). ברור שאפשר לטעון את אותו הדבר גם על ישראל (העובדה שעבור רוב הציבור, חדשות ערוץ שתיים הן המציאות); אבל בארה"ב מועקת הסימולקרה הופכת ממש קשה מנשוא. התחושה המצטברת היא שבעוד הישראלים יודעים מה קורה, אבל מכחישים (או מאמנים את תודעתם "שלא לדעת"); האמריקאים פשוט לא יודעים שום דבר, ומתגאים בכך.

הצונאמי ביפן, על תוצאותיו הגרעיניות-אפוקליטיות, מהווה דוגמא מאלפת. כל החברים האמריקאים שלי שולחים זה לזה קטעי וידאו מדהימים המראים רמות הרס בדיוניות (בדיוק כאלה המוכרות מסרטי האסונות למיניהם). אבל אף אחד מהם לא עוצר להרהר בהשתמעויות הרלוונטיות של הנושא למדינת קליפורניה – מדינה שיש בה מספר כורים אטומיים פעילים, הבנויים ביודעין על גבי קווי שבר רגישים, דווקא באיזור המועד לרעידות אדמה תכופות. זאת, למרות שאם נאמין לדיווח בתוכנית החדשות הדי-רדיקאלית Democracy Now, הרי שהישנות האירוע כאן בארה"ב ייתכן ואף כנראה צפוי. לדברי המהנדס הגרעיני ארני גונדרסון (Arnie Gunderson), בארה"ב אף פועלים כיום לפחות 24 כורים גרעיניים שהמפרט שלהם זהה לזה של כור פוקושימה דאיצ'י – ואשר נבנו על-ידי אותה החברה: ג'נראל אלקטריק. די מפחיד.

 

עשן מיתמר מיחידה מס. 1 בכור האטומי פוקושימה דאיצ'י, 12.03

כאשר האזנתי לתוכנית, חשבתי על הדברים שכתב בעבר בבלוג עופרי, על העובדה שהקטסטרופה כבר כאן. ואני לא מתכוון להפניית אצבע מאשימה בסגנון "ראיתם? הנה התרחש אסון גרעיני!". אני מתייחס לעובדה שלדברי איילין מיוקו סמית' (Aileen Mioko Smith), מנהלת ארגון Green Actionהמבוסס בטוקיו – ואף היא מרואיינת באותה התוכנית – מדובר פחות באסון טבע ויותר במחדל מעשה ידי אדם. היא מפנה את תשומת-הלב, למשל, להיעדר פרוטוקולים ברורים בנודע לפינוי התושבים מאיזור הקרינה. במובן הזה, אם ניקח בחשבון שוב את הזהות בין הכורים הפועלים בארה"ב לבין זה שפעל עד לא מכבר ביפן, הרי ש"האסון הגרעיני" כבר לגמרי כאן, ורק מחכה לקרות.

ואפרופו המרחק בין המציאות לדימויים: השאלה הראשונה שעלתה בראשי כששמעתי את דבריה של סימת' היתה, האם יש פרוטוקולים לפינוי המוני במקרה של דליפה בכור בדימונה? איך בדיוק מנסחים נהלי פינוי במקרה של תקלה בכור שלא קיים? אין לי ספק שהתקשורת הישראלית לא התייחסה לנושא הזה אפילו ברמז. ולפני שאחד הקוראים בבלוג מאשים אותי בחוסר היכרות עם התחום – הרי אין לי שום מושג אם הכור בדימונה דומה לזה שבפוקושימה, יכול להיות שהוא שונה לחלוטין ואין מה להשוות – אני ממהר להדגיש שאני רק מתייחס כאן לקיומו של הכור כדימוי מתעתע (או "עמום"). אחד המאפיינים הברורים של ראוות האסון היא העובדה שפתאום פורצת לתוך ה"מציאות" ההכרה שבעצם אף אחד לא מנהל את מהלך העניינים: הקטסטרופה כבר כאן.

 

מועמר קדאפי והמטריה. מטורלל?

 

3. ייצוג מס. 3: מי הוא המשוגע

זה אותו התהליך שלאורו חוויתי את ההתפתחויות בלוב, ובמזרח התיכון בכלל. התחושה שווילון כבד הוסר מעל המציאות (כלומר, במקום שאני נמצא, מעל דימוייה) – וגילה בהסרתו את גודלם האמיתי של הדברים והאירועים. למשל: שהעם (כל עם) יודע יותר טוב מכל מנהיגיו איך לנהל את עצמו. למשל: ששליטי בחריין נאמנים לסעודיה וארה"ב יותר משהם נאמנים לבני-עמם. למשל: שבראש לוב עומד עריץ קטן ומשוגע. הדימוי האחרון היה חביב במיוחד על התקשורת הליבראלית בארה"ב, הממשיכה להתעכב בהנאה מופגנת על מלוא הופעותיו התמהוניות (כמובן שהזכורה ביותר היתה כשאר ישב במכונית עם מטריה). שער ה"ניו יורקר" (שופר הליבראליזם המגה-זחוח) של השבוע אף מציג אותו בדמות דחליל.

סייף אל-איסלאם קדאפי בעל החזות ה"מערבית". לא מטורלל?

 

עכשיו, אני לא מתווכח עם העבודה שקדאפי הוא רודן משוגע; השאלה היא למה בדיוק התקשורת המערבית התאפקה מלהציג אותו ככזה במשך ארבעים שנה? התשובה היא, כמובן, שבמשך כל התקופה הזו פעל בשיתוף-פעולה הדוק עם האינטרסים המערביים והאמריקאיים. מרגע שאלה השתנו, פתאום בשלה הקרקע להציגו כמטורלל. דוגמה מושלמת לכך היו מסיבות העיתונאים והראיונות שניהל בנו בעל "החזות המערבית", סייף אל-איסלאם: לו שודרו לפני חצי שנה היו מהוות, מבחינת התקשורת המערבית, דוגמא נהדרת להיותה של לוב "כלכלה מתפתחת" או משהו כזה. ובהקשר הזה אני רוצה לפתח עוד את הרעיון שהקסטרופה כבר כאן: הווילון שנקרע מעל המציאות במזרח התיכון הוכיח שמי ששולטים במדינות האיזור אינם אנשי מקצוע נטולי-פניות; השליטים – ממצרים ועד בחריין, מלוב ועד לישראל, הם חבורה של מטורללים. קטסטרופה שלטונית.

שמעון פרס וחברים. סליחה, לא מטורלל?!

ונדמה לי שמחובתנו הפוליטית להצביע דווקא על הייצוגים המתיימרים להיות "נורמטיביים" ו"נורמאלים". אלה המציגים את השליטים כאזרחים מערביים, או לכל הפחות מתמערבים (חליפה ועניבה, פקידים נטולי פניות שמנהלים את העניינים באופן אובייקטיבי יעני). אני מתכוון, למשל, לדימוי שעלה בדעתי ברגע שראיתי את הווידאו של קדאפי: הצילום של שמעון פרס שהסתובב בקרב חברי ב"פייסבוק" בשבועות האחרונים – בחברת כמה מחבריו המסתערבים. לא מטורלל? וממתי בכלל פרס מסתובב בחליפה, כמו איזה פקיד מהבנק העולמי?

כחלק מזיהוי העובדה שהקטסטרופה כבר כאן, אני חוזר למסקנה שהסקתי כבר במלחמת לבנון השניה: אחת השאלות המכריעות בנוגע לכל ביקורת היא מתי היא נאמרת (למשל, כשהפגַנו נגד מלחמת לבנון עוד במהלך הקרבות, חטפנו מכות רצח מהיס"מ ונעצרנו; שלושה חודשים אחרי-כן, העמדה שלפיה לא היה צריך לצאת בכלל למלחמה כבר היתה מיינסטרימית אפילו בתקשורת). מחובתנו להצביע כיום, עכשיו ובזה הרגע על דימויים המתקבלים כנורמטיביים בתרבות הישראלית – ולהודיע שהם מטורללים לחלוטין. ואולי תמיכה בהפגנות העממיות שהתרחשו בימים האחרונים בגדה ובעזה תהיה התחלה טובה.

אז שלום מאיזור המפרץ המנומנם, ואם מישהו מקוראי הבלוג איננו עובד באקדמיה, ויש לו כיוון להעסקה משתלמת כלשהי כאן באיזור, אשמח לשמוע.

תודה,

ישי

עכשיו צריך רק קצת חקלאות מינית

יעקב ביטון

שני מקטעים מוסיקליים

[לקרוא בקול רם ובשטף מהיר]

החורשה נשרפה

1.

אתמול נשרפה לבורגנים הנקיים שלנו החורשה הגדולה, הם מאוד נרגשים בענייני שמירה וטבע

חיות כאלו נחושות להגן על המקום ואילן היוחסין מבעירה – הם נאבקו.

המקום הוא אפריורי להזכירכם – כל הטינופות הקאנטיאניות, זה החוץ היחיד שניתן להסריח

או לנפוש בו, תלוי מה מצב הרוח, בפארק או בקתדרה לאתיקה אפשר להחנות עם מנוע גדול וזו כבר מטאפיזיקה

גם הגיהינום הזה הפך לכם ממתק – החוץ של כל החוצים – האינסופ – ומהר לגייס את תולעת הנפש

והנה מתכון בטוח להישאר בסביבה לתמיד, זו האל-זמניות הישנה

כאן בעיר הלבישו את השומרים בחליפות, בכל חניה יש איזו עניבה מרוטה ואשך בדיל  מתנודד תחת מגדל

זה כדי שלבקני הצפון ילבלבו עם המעי הנוצרי המטאלי שלהם שמחובר לעין הקולוסאלית

שהמליכה רק אסתטיקה וניסים – ככה גם במטרו – קוברים את העניים שלא יסתובבו בשדרות  הטריות של פאריס  ויפריעו עם הקרעים והכינים  למשתה, כי הארוס הו עגלון הארוס…

בסוף תהיה גם לנו רכבת ונוכל סופסוף להחביא אותם   את המרוטשים שלנו מאגן רוטשילד ביאליק באזל.

ואסור לשכוח אם כבר מדברים על הילולות את ישו מהאלקטרוניקה שהחזיר את התפוח מהגן הישר אל הדת הדיגיטאלית החדשה – ויקום של מאמינים חסודים וחצרות סביבו – בטלפיים משולבות תשושים מסגידה בינארית     אבל קוראים לזה קדמה או נאורות – כי הצבע אוי הצבע

את האמהות שכחו מזמן

כלומר איבר הזיכרון זוקף עוד יום ורק הוא זוקף

אבל על משמורת הדבש אנחנו מדברים  – – – משמורת  הדבש!

ודבש כידוע שרוע – – – זה כובד היופי בעולם וכולם משתחווים.

מה עם איזה אברהם קטן, קצת שחין וטחורים?

זה אין בינתיים כי הרפואה, באמת – איזו הצלחה… איזו חזית מפוארת  הרפואה…

החורשה נשרפה, בינתיים אל תת-מסגרת המסגרות הסתנן נוכל בבלורית פלסטית ונוצות

הוא חג בשמיים, ממש קדוש, מדבר לטינית צחה, הדבר שלעצמו הוא טמטום ההמונים

שוב הבטיח לשמור על הכול פורח כולל הטבעת הדרומית שתמיד תענוג לכווץ

לכן מציידים את הגלדיאטורים הנמוכים שלנו בווסט וזרחן אמריקאי,

בחיי – הלביבות הנוצריות, חנוכה לתמיד, אור ואור ושמשות ונהרה…

בלי השאלה איזו שכבה בוערת??

או באופן מדעי – מה חומר הגלם?

העניים שלנו… רגע קודם הזיעה

אפריורית הזיעה או לא???

הזיעה אגב כבר אינה העונש הראשון – היא אידיאולוגיה

ובשפה מקצועית: פירו-טכניקה חברים, מילא

הגרוע עוד לפנינו

כלומר האדון מקדים ושוקד על החומר

שושביני חורבן ערוכים מולו, מצוחצחים… עזבו… לא נדבר על השדיים המטאפיזיות – הציות והחוק, ענודים על חזה בראשית, זה הרי בדיוק הניסיון הנכלולי של האדון להצליף מן האופק בעכוזי

האתמול, רק להקדיח את העונג האחרון. עניין של שליטה כמו תמיד.

הצלקות זה לדרמה אחרת…

הזמן היקר של המשכילים זב ממש כגיהינום.

2.

מי יודע איך קופולה הפיק את אפוקליפסה?

עכשיו הוא הפיק אותה, כלומר עכשיו, הזמן כמו שדיברנו עליו באמריקה הוא אחד

יש להם הווה מתמשך זה מין סידור אוטופי למשוך את העונג צמוד לבשר

דעו עכשיו חברים! הטייסים בסרט היו בתווך מלחמה אמיתית משלהם ורק בסיום המשימות היומיות הצטרפו לצילומים, מין מלגה שקיבלו בפרויקט התיעוד הסופי של היוצרים את עצמם.

ואיזו חתרנות יש לצרפתים, הם ממש חופרים תחת היסודות של עצמם

איזו תעוזה – רק כדי לפול ולצעוק

בעיקר לצעוק, אפשר לעשות את זה מההתחלה רק שהנימוס והאתיקה מחייבים

בעיקר האתיקה.

הם פתחו עוד קתדרה לחקר המובן מאליו, שם יעקרו את הקיים עם אישוני האש שלהם.

למה שידברו על איזה הודי מסריח, אפילו לא חי בבומבי

איזה מטוגן כפרי ששלל את הבור הפצע והשפתיים הצמאות

העיקר ללמוד את הלחשים שלו ומהר לעגון בפרקטיקה האחת, ביצת יען שמורה,

ויחסים עם הציבור המת בחוות השעשוע והמין זו אומנות בפני עצמה – נקרופיליה.

הנה לכם הדור הצרפתי שאחרי המלחמה, חובבי גוויות דייקנים, הם לחשו ועדרים

מן הסאלונים דהרו לשמוע אותם, הם לחשו פחות, הקליטו עצמם בשינה והמונים קנו ספות.

העיקר לשדוד את ההודי הזקן ההוא – מזל שלא היה אכפת לו, היד שלקחה לדעתו הייתה בדיוק הכיס עצמו.

היונקים דורשים פטמה אין מוצא אחר אז ממחסור השפתיים מזיכרון היניקה נלחצה שפה

והשובע זו כבר האמונה.

 

3.

נ.ב.

לדור הנרקיסים החדש יש אופנה לרוץ לאורך יבשת מיד אח"כ לשחות ימה בינונית אחת  עד שיתפרקו הזרועות ואז לזנק עם עגלות הטיטניום שלהם, גידמים, לאיזה משפך כאילו הנצח והגוף יתאחו שם בטכס קתולי שלם.

האידיאה הממורקת של פלאטו החביב.

הם באמת מאמינים שהמוות מיותר עבורם. "ניתן לעבור את המשוכה הזאת"

סיכם שדרן הטלוויזיה שלהם, אני מאמין לו

הם משלמים הרבה לקפדנים במעבדות, הקרח כבר בעורקים – יהיה ניתן לעצור את "זה"

בסוף…

השחרור הסופי ממעמד הפועלים

 

התהודה הגדולה למחלקת החרקים הייתה בשנות השישים

זו הייתה שעת הזוהר של הטבע

גם הפגרים בטקסס שרקו מיסות הלל לביולוגיה הרכה

בחזרה למקור:

קומץ חיפושיות זבל מהממלכה המאוחדת לבעול גילו לאנושות את האדמה הגבוהה ואת השמש שלא שוקעת לעולם

לא עוד סתם וקולוניאליזם אלא מטא קולוניאליזם והוויה – שוב הכנפיים וההילה רק בלי הכשר הוותיקן האקדמיה והדם

זו סנסציה כמו שאוהבים להגיד בין האוקיינוסים על כל גילוי – פנומנולוגיה – גם לזה יש תורה

והנה – יש אדמה!!! ואפשר לדרוך עליה

ארבעה פרוקי רגליים

מזמרים על האחווה והלב – מה יש להגיד?

זו ממש תדהמה עבור כל הכפריים באפריקה

ריקוד? עפר? אחווה?

ברגע נשכחו חז"ל האינקה והבודהא

הבמה מדושנת – הקצב טרי – וגזע הנפשות גואה

רינגו לנון   פול הו פול

כמה פשוט לחיות, הנוער עובד ולומד איך סדום אפשרית בכל רגע

משוררי הערווה שלנו מגלים את האחדות הגדולה, הם התיכו את התודעה עם האובייקט

זה מה שנקרא שחרור סופי ממעמד הפועלים  – בעיקר ניתן לראות מחדש

איך מעונות הרווארד ונפל"ם מייצרים אותו חום אנושי

עכשיו צריך רק קצת חקלאות מינית

והנה לכם ילדים ופרחים, ממש אוטופיה אורגנית

יוקוקו ורוקוקו –  מיזוג הגון שיוצר אשליה

אודיסיאה

העיקר להמשיך לצעוד כי יש תיאטרון אוניברסאלי וצריך עבדים גם בליוורפול שכבה שלמה תסובב צלחות שחורות ריקות בשיכונים

ויחלמו איך אפשר לשגל את אסיה ממש עם האיבר הראשון

בינתיים צריכים טבילה בגיגית הגדולה של הברית

כי רק שם מכשירים את הבשר אחרי שטיפה כל הכינים והאקזמה יורדים לבור הספיגה

שנקרא לו למשך פרק הזמן השירי הזה אפגניסטן

ניקסון דארלינג  ניקסון איזה מורשת

קוויקר חביב

ישוע חפף לך באמבט – הו איזה ניקיון

עד קמבודיה ולאוס, אין שם יהודים אז אין לובי גם יד או שם לא נשארו

אבל לא נשכח איך השרברבים שלך

החליפו את כל הצנרת ועכשיו הסבון הוא הבן הרוח וכל הקודש של המעיים

תחי המעבדה הנימפומנית  של אירופה – וושינגטון

מזל שיש לה גרון עמוק כי לפעמים אפשר גם להקיא ולא רק לבלוע כמו התמיד

אבל אנא …. העיקר השירה והמוסיקה

הם רוצים להחזיק לי את היד הביישנים שלנו – את היד

זו שחיטטה בכל העטינים החדשים אחרי תוכנית מרשל הטלוויזיה של האומות המאוחדות

יצרה זבל גדול יותר מהחורבן בנגסאקי

וכל הגבינות סביב    נמסות

כי העטינים בבלקן יתארסו עם עץ הקקאו בגאנה

ונתעורר לעוד בוקר בשדרות הטובות של מנהטן עם עוד חשק ותכנית לעשות "ילד קטן"

כי צריך להמשיך ולהאריך את השושלת או כל איבר זעיר אחר

ג'ורג'י בוי טייל במזרח וגילה שהוא עוגייה

ועדיף שינגן על שדרית דג או קלח תירס

אבל הלהקה התעקשה ושוב החיפושיות ושוב הזבל

והמיחזור – ממש יחסי גומלין – אפקט פרפרי

מטגנים באפולו בדאלאס ומהר נעלם איכר בויאטנם

לנון עכשיו הוא הפארק המרכזי לכל הנפשות הפורחות

של המאה העשרים ומשהו.

טכנולוגיות לקריעת האופק

באחד העמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", פורסמה לפני כמה ימים ידיעה של צפריר רינת שעניינה ההתפתחויות האחרונות במפלגת "התנועה הירוקה". ברגע הראשון משכה את תשומת לבי התמונה, שבה נראתה ההנהגה החדשה של המפלגה: פרופ' אלון טל, מנהיג האגף הימני שניצח בפריימריז של התנועה לפני כמה חודשים, ורחלי תדהר-קנר, שנראתה לי איכשהו מוכרת. כשהסתכלתי טוב הבנתי שאני מכיר את היו"ר החדשה די טוב: הרי זו לא אחרת מ"רחלי הקטנה" ממחזור ט"ז, שלמדה שנתיים מעליי בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. אני זוכר די טוב איך בסוף טקס ההשבעה האימתני שערכו לנו הי"בניקים ממחזור ט"ו כשהגענו לפנימייה, בהתאם לאחת המסורות האטוויסטיות של המוסד הזה, חיכתה לנו רחלי עם ביסקוויטים ותה, ועזרה לנו לנקות את הבוץ הלבן, שהיה מעורב כמיטב המסורת בצואה של צבועים (או ככה לפחות אמרו לנו).

אז מתברר שרחלי הפכה לפוליטיקאית! באופן כלשהו שמחתי, כי בחירתה מגשימה את החזון שתמיד היה לבית הספר הזה: לעצב אליטה סביבתנית קנאית שתשתלט בשלב מסוים על מוקדי הכוח במדינה. עכשיו, אחרי שהתנועה הירוקה קנתה את עולמה כשהכשילה את מינויו של פושע המלחמה גלנט בזכות ערוגת זיתים, יש סיכוי גדול שגם רחלי תיכנס לכנסת, והחזון הזה עשוי להתממש.

אני בעצמי, כיוצא שדה בוקר שהאמונה הירוקה בוערת בחזו, שקלתי בנקודה מסוימת לפני הבחירות האחרונות להצביע לתנועה הירוקה בראשות הרב מלכיאור, אם כי בסוף שיניתי את דעתי. על כל פנים, כותרת הידיעה בהארץ שהיתה צמודה לתמונה בישרה על רכיב חדשני שייכנס כנראה למצע של התנועה: צמצום קצב גידול האוכלוסייה. כפי שכותב רינת, האמצעי המרכזי שמציע פרופ' טל הוא צמצום קצבאות הילדים:

טל הזהיר כי אם תימשך המגמה הנוכחית, לא תוכל ישראל לתת לתושביה רמת חיים נאותה ולשמר משאבי טבע. "כיום אנחנו מסבסדים את ההתאבדות האקולוגית שלנו", הוא טוען. "אם תהיה אוכלוסייה של 20-30 מיליון תושבים בין הירדן והים, לא יהיו טבע ונופים שעליהם נוכל לשמור".

מה יש להגיד? אידיאולוגיה של צמצום ילודה היא בהחלט מרכיב חדשני בשיח הפוליטי בישראל. אבל בנקודה זו, ובהתחשב בעמדות שהביע טל לאחרונה, יש מקום לשאול האם צמצום האוכלוסייה שעליו מדברת התנועה הוא לא שם נרדף לצמצומן הסלקטיווי של אוכלוסיות מסוימות. מעניין לציין גם שחלקים מההנהגה של התנועה מעידים על עצמם שיש להם שלושה ילדים לפחות, בלי עין הרע.

(ועוד הערה: יש דרך יעילה, זמינה ואפילו די מהנה שאני מכיר באופן אישי להיות בלתי פורה מבחינה ביולוגית: קוראים לזה הומוסקסואליות. אולי כדאי להציע לתנועה הירוקה להכניס הטפה להומוסקסואליות למצע שלה. אפשר כבר להתחיל ללמד את זה בתיכון לחינוך סביבתי.)

אבל אני רוצה ברשותכם להניח לרגע, ולו באופן טקטי, לשאלת הילודה, ולעבור לנושא אחר: המהפכה.

*

הדבר הכי בלתי נתפש שעשתה המהפכה במצרים הוא להחזיר לעולם את התקווה לשינוי פוליטי, ולמעשה להחזיר לעולם את הפוליטיקה בכלל. רבים כתבו בימים האחרונים שהדי נפילתו של מובראק נשמעו לא רק ברחבי המזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה. נראה שהמפגינים בקהיר, באלכסנדריה ובסואץ שברו לראשונה זה שנים את אותה תחושה של הידרדרות סטיכית, דטרמיניסטית, שמונעת על ידי תהליכים גלובליים שבעצם איש לא ממש שולט בהם, ושחלשה על ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות (בנוסף אולי לבחירה של ברק אובמה – בלי קשר למה שיצא ממנה). והרי, נראטיב ההידרדרות משותף לכל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו חיים: האקדמיה, העיתונות, החינוך ובקיצור פרויקט המודרניות כולו.

כבר שנים אני מתאר את עצמי בתור מי שחי בתוך ספינת נייר שטובעת בתוך אמבטיה שטובעת בתוך ספינה שבעצמה טובעת. תמיד חשבתי שכל המישורים של הקיום שלי קשורים למערכות שמצויות בשקיעה מהירה (אולי חוץ מארץ האמורי, וגם לגבי זה יש ויכוח).  כמו שכתב כאן אסף, ברגע אחד, מתברר פתאום שהכול, ממש הכול אפשרי. המעגל לא מצטמצם, אלא מתרחב. אני מעז לומר שבמונחים קוסמולוגיים, כאילו היקום שינה כיוון, הפסיק להתכווץ והתחיל להתפשט. מבחינה פוליטית, תרבותית וקיומית, מה שקרה במצרים ושקורה ברגעים אלה במדינות אחרות הוא לא פחות ממפץ גדול חדש, שיברא אינספור עולמות חדשים.

ובכל זאת, למדתי כאמור בבית ספר סביבתי, ומשהו כנראה נצרב לי בראש. ובבוקר שאחרי, ניקר בראשי המשפט הדבילי מהפרסומת: ישראל עדיין מתייבשת.

אני יודע שזה נשמע כמו ניסיון לא מוצלח להשבית את השמחה. כתבתי כבר כאן, שכולנו עייפים מלשמוע על ההתחממות העולמית. אולי זה נשמע כמו עניין לגמרי לא רלוונטי, או שאפשר לדבר עליו בזמן אחר. ובכל זאת: אם לא יהיו מים בנילוס, שום מהפכה לא תציל את מצרים. לפני כמה חודשים טענתי שהקטסטרופה כבר התחילה – במובן הסביבתי והפוליטי – ושבתוך הקטסטרופה לפוליטיקה יש משמעות חדשה לגמרי. אני עדיין דבק בעמדה הזאת.

אבל איך היא כל זה מסתדר עם מצב הפוסט-תחרירי? איך המהפכה בכלל אפשרית בתוך אופק קיומי שהולך ומצטמצם, הולך ונסגר, בגלל תהליכים גלובליים כמו שינוי האקלים והידלדלות המשאבים?

אפשר לציין בעניין הזה גם את המחאה על מחירי הדלק – אותה מחאה שהביאה את נתניהו לנאום לאומה בדיוק באותו ערב שבו נאם מובארק את נאומו האחרון. המחאה הזאת לא הצליחה לרגש אותי במיוחד, וזאת לא רק בתור אדם שמחשיב את זהותו הראשונית ביותר ל"חסר רישיון נהיגה". דווקא בסוגיית מחיר הדלק – אולי הסוגיה היחידה שתוכל אי פעם להצית מהפכה אלימה באומת בעלי המאזדה שנקראת ישראל – נראה לי שנתניהו די צודק. שהרי, אם הנהגים יציצו מעבר לחרטום של האוטו שלהם, הם יראו שמחירי הנפט עולים בכל העולם. בין אם המס על הדלק יעלה או יירד, במוקדם או במאוחר המחיר ימשיך לעלות, פשוט כי אין מספיק נפט כדי להזין את הציוויליזציה התעשייתית האינפלציונית שלנו. כך שרפובליקת הנהגים שלנו פשוט מתנהגת כמו ילד קטן, שמתקומם על כך שלא מספקים את רצונותיו בלי להתייחס בכלל לתמונה הכללית שלא ממש תלויה בהורים שלו.

מה שבמיוחד מצער, הוא שגם המהפכות במצרים ובתוניסיה פרצו במידה רבה בגלל עליית מחירי המצרכים הבסיסיים. ושוב: גם אם תהיה במצרים חירות פוליטית, ואפילו צדק סוציאלי מסוים, הקרקעות הפוריות ימשיכו להצטמצם. ואפילו במצב פוליטי היפותטי שבו כלל המשאבים הטבעיים של העולם יחולקו באופן שוויוני יותר בין הצפון והדרום – כלל המשאבים הוא בכל מקרה מוגבל, ונעשה מוגבל יותר ויותר מדי יום.

**

כך שנשארות לכאורה שתי אפשרויות: אחת היא ללכת בדרכם של תדהר-קנר וטל מהתנועה הירוקה, ולדרוש מהמדינה לנהל טוב יותר, ובקשיחות רבה יותר, את הקיום הביולוגי של נתיניה. זאת הדיקטטורה האקולוגית שסביבתנים מסוימים מפנטזים עליה, הגילום השלם ביותר של מה שכינה פוקו "ביו-כוח" – צורה מודרנית של מדינה שמפעילה את כוחה על "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים". באופן כזה, האזרחים יהפכו יותר ויותר מסובייקטים פוליטיים לתרנגולות בלול מתועש, שצריכות לקבל את הכמות האופטימלית של מים ותערובת כדי שלא ימותו וימשיכו להטיל ביצים. לצורך הישרדות, נעבור כולנו אינסטרומנטליזציה מוחלטת. אבל זה, בעצם, בדיוק ההיפך ממה שמבשרת המהפכה במצרים. כי תמיד יהיו את אלה שמנהלים את הלול ואת אלה שמנוהלים בתוכו.

האפשרות האחרת היא להתפתח מבחינה טכנולוגית. שהרי, מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו'. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג'ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ"ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

"יום הזעם", "יום העזיבה", קריאות ה"סלמייה", הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

***

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

כמובן שהטכנולוגיות הפוליטיות החדשות שמומצאות ועוד יומצאו לא חייבות להיות סטנדרטיות. הן יכולות למשל להיות טכנולוגיות רוחניות – כאלה שישנו את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הסביבה שלנו במובן הרחב ביותר.

מבחינה זו, אני תומך אם כבר דווקא בזרמים השוליים וההזויים יותר בתנועה הירוקה, שהתמודדו בפריימריז האחרונים לרשימה: למשל הרב אוהד אזרחי, חוקר קבלה ומיניות מקודשת שעוסק בקשר בין יהדות שמאניסטית לאקולוגיה; או ידידי לקט העשבים שימי רף.

לטוב ולרע, בכל אותם תחומים של "אקולוגיה עמוקה", אפשר ללמוד הרבה מהניסיון הגרמני. בועז נוימן כתב לפני זמן מה על האקולוגיה הנאצית, אבל בגרמניה הומצאה גם מפלגת הירוקים, שבשנותיה הראשונות עשתה ניסויים מעניינים בקשר בין סביבה לפוליטיקה.

בעניין זה אני לא יכול להימנע מלצטט כמה שורות של גרמני בשם מרטין היידגר, מתוך המאמר "השאלה אודות הטכניקה"  (1962. תרגום: אדם טננבאום). דרך אגב, אלה הן אולי השורות הכי ברורות ופשוטות שכתב היידגר בחיבור כלשהו:

כיום החקלאות היא תעשיית מזון ממוכנת. האוויר מוצב למען פליטת חנקן, האדמה מוצבת למען מחצבים, המחצבים, לדוגמא, למען אורניום וזה האחרון – למען אנרגיית הגרעין שאפשר לשחררה למען השמדה או שימוש אזרחי… הדיבור הרווח על החומר האנושי, על מצבת החולים של קליניקה, תומך בכך. היערן, המודד ביער את העץ הכרות, ולמראית עין צועד באותו האופן ובאותן דרכי יער כסבו, זומן כיום על ידי תעשיית העץ, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא. הוא זומן לזמינות של תאית, המאותגרת מצדה על-ידי הביקוש לנייר, המוקצב לעיתונים ולירחונים מאויירים, ואלה אף מציבים את דעת הקהל לבליעת המודפס, כדי להיעשות זמינים לעריכת דעות מזומנת. עם זאת, דווקא משום שהאדם מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע – היינו, אל הזימון – לעולם אין הוא הופך למשאב סתמי. בהפעילו את הטכניקה, האדם נוטל חלק בזימון כאופן של חשיפה.
…

בכל מקום שבו האדם פוקח את עיניו ואת אוזניו, פותח את לבו, משחרר את עצמו לקראת הרהורים ושאיפות, עיצוב ומעשה, בקשה והודיה הוא כבר מוצא את עצמו מובל אל הלא-מוסתר.

ובאמת, אם משלבים בחשיבה הסביבתית את הטכנולוגיות הרוחניות-פולטיות שהזכרתי קודם, יכול להיות שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי להציל את הסביבה הוא להפסיק לחשוב עליה בתור סביבה, כלומר בתור סך מסוים של משאבים מוגבלים. כי אם נחשוב על העולם בתור לול עם כמות מוגבלת של תערובת לעופות, נהפוך מיד בעצמנו לעופות בלול.

****

בקיצור, פתרנו גם את הבעיה של "ישראל מתייבשת". האופק פתוח, בלי תירוצים, פתוח ממש, פתוח לגמרי.

אני מוצף באופטימיות טוטאלית.

ט-ו-ט-א-ל-י-ת.

הזיות של מלקט בודד

עומר אורי

1. פעם, לפני אי-אלו שנים, בכיר-לעתיד במערכת ארץ האמורי שאל אותי לדעתי: האם הטבע הוא מושג ריאקציונרי? היום, מהחווה האורגנית הכפרית שבה אני חי ועובד, ביושבי בין אוהל המגורים שלי לשרותי הקומפוסט, תחת עצי האורן ושמי החורף המכוכבים, בידי כוס חליטת זוטא מרעננת, אני משיב על השאלה בחיוב.

בניגוד לתפיסה רווחת, התרומה הפוליטית החשובה של התנועה הירוקה היא דווקא בהפנמת העובדה שהטבע לא קיים יותר. שאנחנו חיים, ונמשיך לחיות, בעולם מעוצב. מתוך כך עולה השאלה הפוליטית הקריטית: איך אנחנו רוצים לעצב אותו?

2. יותר משהטבע הוא מושג ריאקציונרי, הוא פשוט מושג מופרך. אם בכלל יש לאדם טבע שמייחד אותו לאורך כל תולדותיו, הטבע הזה הוא קודם כל הנטייה של האדם לעצב-מחדש שוב ושוב את מנהגיו, אורחות חייו וסביבתו. החל בכמה קופים שהתחילו לעצב לעצמם כלים לפני 2 מיליון שנה, עבור בהגירה מאפריקה לאקלימים ולסביבות הזרות של שאר העולם, דרך תחילת השימוש באש לפני כמה עשרות אלפי שנים, המעבר להתיישבות קבע וביות צמחים ובעלי חיים (10,000 BC בערך), ועד למהפכה התעשייתית של העת החדשה – האדם שוב ושוב יוצר את עצמו, ואת העולם שסביבו, מחדש.

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

3. הפרדוקס של התשוקה אל הטבע: הנטייה של האדם לעיצוב-מחדש חוזר ונשנה של עצמו כרוכה בחוויה של ניכור הולך ומעמיק. ניכור מהמקור ומהשורשים, מהעבר, ניכור מהסביבה הלא-אנושית, ניכור עצמי, ניכור חברתי. זה מוביל לתשוקה אל "הטבע", אל עולם לא מעוצב, עצמי לא מעוצב, חברה לא מעוצבת. אבל מה לעשות שהעיצוב, ההיות-מעצב וההיות-מעוצב הם מטבעו הבסיסי ביותר של האדם? אי אפשר להתנכר אליהם באמת. ואם אפשר, התוצאה היא רק תוספת ניכור, לא הפחתה שלו.

אופק אפשרי ליציאה מהפרדוקס: עיצוב לא מנכר. יש דבר כזה?

4. בל נשכח גם שניכור יכול להיות לפעמים ממש מענג. אחרי הכל, הוא בטבע שלנו!

5. גם מרחב שקט עם עצים ושמיים ואוויר צלול וזמן איטי יכולים להיות ממש מענגים, ולהרחיב את הנפש (את שלי לפחות). איך זה קשור בכלל לטבע?

6. מתבקשת כאן אנקדוטה על אחת מאותן "יציאות אל הטבע" שמתרחשות בעצם בחורשת אורנים שנטועה על חורבות כפר פלסטיני, אבל נראה לי שאני אוותר עליה.

במקום זה, אספר על טיול ליקוט נהדר שהשתתפתי בו באביב שעבר. מדובר בטיולים קבוצתיים של שלושה ימים (ויותר), שיוצאים אליהם בלי אוכל, בלי כסף, בלי מכשירים סלולריים ובלי יעד מוגדר. הרעיון הוא לטעום מעט מגן העדן הלקטי שהיה נחלת האדם כאשר היה חלק אורגני מממלכת מהטבע, לפני נפילתו אל השליטה באש, החקלאות, התיישבות הקבע, המזון המעובד, כל סממני התרבות.

החוויה באמת היתה סוג של גן עדן. אבל שלא במפתיע, רוב האוכל שאכלנו היה פירות שנשרו במטעים תעשייתיים. קשה למצוא בארץ פיסות טבע ללקט בהן, גם אם מתכוונים ל"טבע" במובן המצומצם של טרום-עיבוד-תעשייתי גרידא. העונג שחוויתי שם התקשר לי בעיקר לחוויה המשחררת של ויתור על שליטה לטובת הישענות על נדיבות ידה הרחבה של ההוויה. איך זה קשור בכלל לטבע?

בלילה הראשון של הטיול, כשהייתי ממש רעב ולא היה לי מה לאכול (לוקח קצת זמן לסגל הרגלים תזונתיים שונים), הסתובבתי קצת על החוף של נהריה עד שמצאתי חבורה קטנה ונדיבה שישבה מסביב למדורה, וליקטתי סטייק בפיתה משאריות המנגל שלהם.

 

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

 

7. בדומה לדת, גם לטבע יכול להיות ערך ככלי להגנה עצמית מול מערכי השליטה והכוח: טיול לקטים כחיפוש אלטרנטיבות למירוץ ההישרדות המשעבד בעולם קפיטליסטי; "חינוך טבעי" כנשק בפני מערכת חינוך שעוצבה כדי לייצר חיילים ופועלים יעילים וממושמעים; "רפואה טבעית" ככלי להתגוננות בפני המכניזציה הרפואית והפסיכיאטרית של הגוף, כמו גם בפני היפר-צרכנות של תרופות ושירותים רפואיים; "הגנת הסביבה" כפרספקטיבה לבקר ממנה את הניכוס וההרס של משאבים ציבוריים לטובת המעטים החזקים.

אבל נראה לי שכל הפרקטיקות הללו (ואחרות) יצאו נשכרות ככל שישתחררו מהמשגתן הראשונית במושגי ה"חזרה לטבע", ויתחילו לתפוס את עצמן דווקא כטכנולוגיות עתידניות, מהפכניות. זה לא אומר לוותר על השאיבה ממימי הידע המסורתי רב השנים. זה רק אומר לחפש את הלגיטימציה לא בעבר המדומיין, אלא בעתיד פוטנציאלי.

8. דרך אגב: העולם הקטן, הצפוף והמעובד שלנו מוקף ביקום שלם של טבע זר ובלתי-נגוע, שעל המתרחש בו איננו יודעים דבר כמעט.

[הערת המביא לדפוס: הכותב ביקש להתנצל: אין לו אינטרנט באוהל, אז לפעמים לוקח לו כמה ימים להגיע לרשת]

טקס הפתיחה של הקטסטרופה

אולי לא שמתם לב, אבל כבר בערך שנתיים כמעט לא שומעים על ההתחממות העולמית. אולי מדברים פה ושם, אבל זו התעסקות זניחה לעומת המאסות של הכתבות, האירועים והבאז הכללי שהיו סביב הנושא בערך עד 2008. באותם ימים, שרתה על העולם רוח של ימים גורליים. עיתונים אירופיים הקדישו כל יום חלקים ניכרים בעמוד הראשון למשבר האקלים; "הארץ" שלח את כתביו הנועזים ביותר להשקיף על קרחונים נמסים בגרינלנד; ואפילו "ידיעות אחרונות" לא התעלמו מהתופעה. כל פעוט בגנון ידע מה זה גז חממה, ואפילו הרפובליקאים נהיו ירוקים.

הסיבות לצניחה בהתעניינות ידועות לכאורה: המשבר הכלכלי, שעזר להפוך את הדאגה מ"The invisible gas" למותרות של ליברלים; פרשת האימיילים הסודיים של חוקרי האקלים שפגעה קשות באמון הציבורי ב"מדע התחממות"; ויחד איתה כשלון ועידת האקלים בקופנהגן, והנסיגה של אובמה מהמדיניות הירוקה שהבטיח לפני הבחירות. מכל הסיבות האלה, סכנת הקטסטרופה הסביבתית כבר לא מזיזה לאף אחד, כמעט.

ואולי יש סיבה אחרת, קצת פחות מובנת מאליה. ברמה הפשוטה ביותר, הפוליטיקה הירוקה קוראת לנו לשנות את אורח החיים שלנו כדי למנוע מהקטסטרופה לקרות. אבל היא לא לגמרי משיבה מה בעצם אנחנו אמורים לעשות כשהקטסטרופה כבר קורית? הקול הזה נשמע בזמן האחרון יותר ויותר: הקטסטרופה הסביבתית היא לא אירוע ששייך לעתיד; היא כבר התחילה. גל החום ברוסיה (רוסיה!) ושריפות הענק ב-28 מחוזות של הפדרציה הם כבר הקטסטרופה. וגם השריפה בכרמל היא כבר הקטסטרופה. לקט העשבים ואיש "שומרי הגן" שימי רף מסביר את זה בבלוג שלו:

השרפה התפשטה במהירות בגלל היובש. אם היה יורד גשם לפי הממוצע בשלושים השנים האחרונות, ההתפשטות הייתה אטית בהרבה – הייתה לחות באדמה, עשבים ירוקים ועלים צעירים בעצים. מה גרם ליובש? שינויי אקלים כמובן.

 

Time of the Wolf. השכן יבשר לנו על הקטסטרופה (עם רובה צייד)

אבל בעצם, העניין כאן הוא לאו דווקא הסביבה. הקטסטרופה יש רק אחת, והקטסטרופה הסביבתית היא גם הקטסטרופה הפוליטית. כי עוד דבר שנצטרך להבין הוא שהקטסטרופה הסביבתית בעצם לא קיימת. בשום רגע כנראה לא יופיע אסון ויכריז על עצמו שהוא ה-אסון הסביבתי שכולם דיברו עליו. הקטסטרופה תמיד תופיע בתור משהו קונקרטי לגמרי: המים בברז יפסיקו לזרום, או שהשכן יופיע בבית עם רובה צייד מכוון אלינו לראש, כמו בפתיחת הסרט Time of the Wolf של מיכאל הנקה. מה שיפה בסרט הזה, שרואים בו את ההתהוות של הקטסטרופה, של קריסת הציוויליזציה, של המצב החדש, ממש רגע אחרי רגע: לא בצורת התגלות נשגבת נוסח יום הדין, אלא בתור משהו שקורה בחיים, בתוך המשפחה והבית. כמובן, תמיד יהיה מישהו קונקרטי שאפשר להציג בתור אשם: השכן הלא סימפטי, רשויות הכיבוי, רשויות המים, ההפרטה, אלי ישי, או, כמו בדרך כלל בישראל, "הערבים". אבל בסופו של דבר, זה יהיה זה. הקטסטרופה.

אפשר לפיכך לראות בשריפה בכרמל, ולו רק באופן סמלי, את טקס הפתיחה של הקטסטרופה. כמו שמחכים, נגיד, לאולימפיאדה (סתם כדי שיהיה למה לחכות) ואז בנקודה מסוימת היא באה, ככה חיכינו כל כך הרבה זמן והנה הגיע האסון. אפשר כמובן להגיד שזאת עדיין לא הקטסטרופה, ולחכות לאירוע מכונן אחר. אבל למה בעצם לחכות? למשל, כבר די הרבה זמן אומרים בשמאל שאנחנו ברפובליקת ויימאר, אבל לא לגמרי ברור איך נדע שהגיע השלב שאחרי. אז בואו נחליט שזה כבר קרה, שאנחנו כבר שם.

זה אולי נשמע מורבידי או היסטרי, אבל זאת לא הכוונה. נדמה לי שיש דווקא משהו מרגיע בידיעה שהקטסטרופה כבר כאן; ושהיא אמנם נוראה, אבל כל עוד חיים, חיים גם בתוכה. אני מציע את זה, כמו שנהוג כאן לפעמים, לפחות בתור ניסוי מחשבה. איזה מין פוליטיקה נשארת בזמן הקטסטרופה, אחריה, כשאין בפני מי להתלונן? אמנם לא הייתי נוכח באותם סמינרים שאמורים להכשיר אותך למצב הזה, אבל אני חושש שאין למעשה פוליטיקה. כל מה שצריך לדאוג לו זה ההישרדות. ובמה שנוגע להישרדות, או שמצליחים או שלא.

מכיוון אחר, אולי זה קצת כמו החיים של הזומבים, כלומר החיים שאחרי המוות; ולא במקרה התרבות העכשווית מתעסקת בזומבים בכזאת אינטנסיוויות. אפשר לשאול: מה נשאר לעשות בחיים אחרי שכבר אי אפשר למות יותר? נדמה לי שהזומבי יענה: חיים.

אם נחזור לעניין הסביבתי – זה חוסך את תעשיית רגשי האשמה שמייצר המשבר האקולוגי. כי רגש אשמה מתעורר כשאנחנו יכולים לעשות משהו ולא עושים אותו. מרגע שאין כבר מה לעשות, האשמה נעלמת ומתחלפת בתחושה עזה של שחרור, כמו זו שעולה כשמקום העבודה שלך נסגר לפתע פתאום – ולא משנה כמה דאגות  כלכליות יבואו ביום שאחרי.

Time of the Wolf. החוקים של המבוגרים יקרסו

אני נאלץ לצטט בעניין הזה את סלבוי ז'יז'ק, שהוא בכל זאת פובליציסט מאוד מוצלח (אפילו יותר מבן כספית), ואחד המגיבים האינטליגנטיים על מה שקורה בעולם. בעוד מאמר שפירסם בשבוע שעבר, ז'יז'ק שולל את דרך ההתמודדות הליברלית הרגילה עם זעמו של הטבע, שמבוססת על מושג ילדותי של אשמה:

Enter the perverse pleasure of premature martyrdom: “We offended Mother Nature, so we are getting what we deserve!” It’s deceptively reassuring to be ready to assume guilt for the threats to our environment. If we are guilty, then it all depends on us; we can save ourselves simply by changing our lives. We frantically and obsessively recycle old paper, buy organic food — whatever, just so we can be sure we are doing something, making our contribution.

אלא שלכדור הארץ לא כל כך איכפת כמה מלפפופנים אורגניים אנחנו אוכלים. אם הטבע הוא אלוהים, הרי הוא אלוהים שדי אדיש לריטואלים שמנסים לרצות אותו. כבר מזמן אמר ז'יז'ק ש"החיים האקולוגיים" הם בראש ובראשונה ריטואל נוירוטי שמכוון פנימה יותר מאשר החוצה. לעומת זאת, עדיף לחשוב בצורה יצירתית על החיים בתוך הקטסטרופה, ובתוך הידיעה שהקטסטרופה לא תיגמר.

So what might the future hold? One thing is clear: We should accustom ourselves to a much more nomadic way of life. Gradual or sudden change in our environment, about which science can do little more than offer a warning, may force unheard-of social and cultural transformations. Suppose a new volcanic eruption makes a place uninhabitable: Where will the inhabitants find a home? In the past, large population movements were spontaneous processes, full of suffering and loss of civilizations. Today, when weapons of mass destruction are available not only to states but even to local groups, humanity simply can’t afford a spontaneous population exchange.

זה חשוב במיוחד לישראל, שבה כל הפוליטיקה מבוססת על עיקרון "הביטחון". כולם מנסים להוכיח שפרוגרמה שלהם תהיה הכי בטוחה, בעוד הפרוגרמה של מתנגדיהם מייצרת סכנה. זה די מובן, ואני לא ממש יכול לדרוש ממישהו לחשוב אחרת. אבל רק כשהביטחון יקרוס באמת, אפשר יהיה לראות אם היה שווה להתאמץ בשבילו כל כך.

רעידת אדמה בקליפורניה, 1933. הילדים בסדר

אני יודע שלכאורה כולם רוצים ביטחון לא בשביל עצמם אלא כי צריך "לשמור על הילדים". אבל בכל הכנות, יכול להיות שהילדים, מעבר לגיל מסוים, דווקא ייהנו מהקריסה של הציוויליזציה הרבה יותר מההורים. העולם, בסופו של דבר, כבר לא יתנהל לפי החוקים של המבוגרים. גם את זה, דרך אגב, אפשר ללמוד מהסרט של הנקה, שבו הילדים דווקא משגשגים. נשאלת השאלה האם אנחנו רוצים באמת לשמור על הילדים מסכנות, או רוצים בעיקר לשמור על עצמנו מהילדים, כלומר "לשמור על הילדים "כמו ששומרים על אסירים. ישראל, דרך אגב, מוכיחה שאידיאולוגיית מדינה של "לשמור על הילדים" היא אולי הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות לילדים – שלנו או שלהם.

למעשה, הסכנה היא לא חוסר הביטחון, אלא דווקא הניסיון להחזיר את הביטחון. הסכנה היא, שבנקודת הזמן של האסון, השלטון ממהר תמיד להכריז מצב חירום. זה הרגע שבו השחרור מתחלף בדיקטטורה, ושבמקום חופש מוחלט יש דיכוי מוחלט. לא פלא שסביבתנים מסוימים מתחילים לדבר כבר על דיקטטורה אקולוגית כעל "פתרון בלתי נמנע". ומי שלא מדבר על דיקטטורה אקולוגית, מדבר על דיקטטורה שתיווצר בגלל הקטסטרופה האקולוגית: ה"פרייטאג" הזהיר בשבוע שעבר שהמשבר הסביבתי הוא האיום המשמעותי ביותר על הדמוקרטיה. אבל בעצם, מבחינת אלה שיסבלו מהדיקטטורה, זה אותו דבר.

אפילו נתניהו, שתמיד היה מעודכן, כבר גייס את ההתחממות העולמית בזמן השריפה לטובת האידיאולוגיה המיליטיריסטית החדשה של "לוחמה אווירית בשריפות". הוא הסביר שחייבים לקנות צי של מטוסי כיבוי, כי "דבר כזה אנחנו צריכים בעידן התחממוּת כדור הארץ ועידן השריפות" – מונח שהוא רשאי לדעתי לרשום על שמו. נראה לי שכאן נכנסת הזווית הפמיניסטית. בלי להיכנס לפרטים, הייתי אומר שמה שצריך למנוע בכל מחיר הוא במצב של קטסטרופה, שהוא למעשה חזרה למצב הטבעי, הוא תפיסת השלטון בידי קבוצה גברית של ציידי ממותות אלימים, "מומחים" למצבי חירום. זאת, בהנחה שזה לא המצב גם ככה – לא רק בישראל, אלא אפילו בבלוג הזה.

מול היערות

אהוד ברק, בוגי יעלון וכדומה אוהבים לומר, כשנח עליהם הפאתוס, ש"מלחמת השחרור לא נסתיימה". בצד השני רווחת האימרה ש"הנכבה נמשכת". תכלס, שני הצדדים צודקים. רק הגיע הזמן להסיק מכך את המסקנות המתבקשות. בוגי וברק כבר הסיקו אותן (או יותר נכון, מעולם לא הפסיקו להסיק אותן). ומה קורה בשמאל?

אתם תוהים בוודאי איך זה קשור לשריפה. ובכן – אולי זה המרחק מההתרחשות (אני בניו יורק), או כוחה ההיולי של האש, אבל אני חייב לציין שהשריפה הזו השליכה אותי למחוזות מיתיים, לתשתית הקיום שלנו בארץ הזאת (ההיא). כשניסיתי להתחבר לאסון, נאחזתי בבתים השרופים של בית אורן, הקיבוץ בו אמא שלי נולדה וגדלה עד שאבא שלה החליט שהוא אוהב את בן גוריון יותר מדי (כלומר עד הפילוג הגדול). סבא שלי, בן פתח תקוה, היה בקבוצה שייסדה את בית אורן בראשית שנות הארבעים. שם ניכש את אדמות ההר ושם נתקל ביער, באחד הימים, בנמר! במקום לברוח, אל הנמר הישיר מבט – והוא השפיל את עיניו והלך.

ממש באותה תקופה נהגתה תוכנית "מצדה על הכרמל", במסגרתה היו אמורים כל יהודי הארץ להתרכז על הכרמל ולקדם בגבורה פתטית את החיה הנאצית. באחד מחלומות ההקיץ שלי, בעודי מנסה לכתוב סמינר על האדון והעבד, תהיתי מה יקרה כעת אם הנאצים אכן יבואו – כיצד נכלכל עצמנו ביערות העשנים?

נטיעות ראשונות בבית אורן, תחילת שנות הארבעים (ראשון משמאל: סבא שלי, מאיר בן דב)

נמרים כבר אין בכרמל, ועכשיו גם פחות חיות אחרות. אבל מהרבה בחינות לא הרבה השתנה. השריפה היא עדיין נשקם של החלשים, כמו בסיפור ההוא של א"ב יהושע (“מול היערות") שבו הערבי הזקן, זה שלשונו נכרתה במלחמה, מצית את יערות הקרן הקיימת כדי לחשוף את שרידי הכפר שהוחרב. זה פחות משנה אם זה באמת קרה; לשם מייד הולך הדמיון הקולקטיבי. ראו את הטוקבקיסטים באלפיהם או את הכרזה המפחידה הזו שהופצה בימים האחרונים בפייסבוק. המקור לידיעות הוא "רדיו חיפה", מה שהזכיר לי את רואנדה, שבה תחנות רדיו אזוריות שימשו מנגנון מרכזי בהפצתה של שינאה גזעית.

מלחמת השחרור והנכבה נמשכו גם בעכו, לפני שנתיים, באחת מההתפרצויות הבין–אתניות שיילכו ויסלימו בשנים הקרובות באזורי הספר. הן נמשכות בכרמיאל, באל–עראקיב, וכמובן באזורים שנוהגים לכנות "השטחים". זו רק סמנטיקה, גם אם יעילה מבחינה פוליטית, שכן השטחים וישראל גופא הן חלק מאותו רצף של מלחמה בין–אתנית מדממת, בין יהודים וערבים האחוזים זה בזה לבלי הפרד, עם עליות ומורדות ברמת האלימות.

לכאורה מצד אחד יש מדינה, ומצד שני – מיעוט מדוכא. במידה רבה זה נכון. אבל המדינה הזו היא לא יותר מהמשך – מאורגן וחזק הרבה יותר – של מוסדות "המדינה שבדרך". וכשרואים את זה ככה, אפילו קריסת התשתיות פחות מפתיעה, שהרי כל מה שלא מוקדש למאבק האתני מופרט ונדחק. זו אידיאולוגיה שיש לה מדינה ולא ההפך. באזורים מסוימים היא אף נותנת יד חופשית למיליציות יהודיות חמושות – אלה הכנופיות האלימות הפועלות ביהודה ובשומרון ובהמשך, אפשר לצפות, גם בגליל ובנגב (ראו לדוגמא "ארגון השומר החדש" או האפשרויות שפותח "חוק דרומי"). מה שאנו רואים, אם כן, הוא מאבק בין שתי קבוצות אתניות, גם אם האחת חזקה פי כמה מהשנייה.

עד כאן תיאור המצב, שאני מקווה שמקובל על רבים. מה המסקנה? בשבילי האש שהתלקחה בכרמל היתה מופע של אמת: הרגשות הלאומניים שנחשפו, כמו גם התת–תפקוד של המדינה, הם הזמנה לחשוב מחדש על הפרדיגמה הליברלית המלווה את השיח הפוליטי של השמאל. האמת של השריפה היא האמת של הפרדיגמה האחרת, זו שנקרא לה, לצורך העניין, הפרדיגמה האתנית.

אליהו מחסל את נביאי הבעל. גם זה קרה בכרמל

 

לדבר במסגרת הפרדיגמה הליברלית זה לכתוב, כמו נעמה כרמי, ש"מדינה צריכה לשרת את אזרחיה, ולא להיפך". זה לא שאני לא בעד, אבל זה קצת מנותק מהשיח הפוליטי בארץ, ולכן – כל עוד זה מסתכם בזה – די לא רלוונטי. מה לעשות שרוב האזרחים במדינה חושבים שהאזרחים צריכים (גם) לדאוג למדינה? שהמדינה היא אך ביטוי של האתנוס שלהם? זה כנראה אומר שישראל היא לא "דמוקרטיה ליברלית" אלא אתנוקרטיה. בוקר טוב באמת. הרי קרוב לארבעים אחוז מנתיניה משוללי זכויות פוליטיות בסיסיות.

לדבר בליברלית זה להזדעזע, כמו ספי רכלבסקי, מהעובדה ש-53% מהיהודים בישראל רוצים שהמדינה תעודד הגירה של ערבים. הרי אם יראו לנו סקר לפיו 53% (או 70%) מהסרבים בבוסניה רוצים שהקרואטים ייעלמו יום אחד, אני מניח שלא נופתע. אז למה זה מפתיע מישהו שהיהודים רוצים שהערבים יתחפפו להם מהעיניים? והיות שיש להם מדינה, והמדינה היא שלהם, אז הם רוצים שהמדינה תפגין מעורבות בפרויקט הדילול האתני הזה. נראה לי עצוב אך די מתבקש — בטח לא סיבה ל–ז–ע–ז–ו–ע.

כמו שאוהבים להגיד בימין, הגיע הזמן להבין שאנחנו במזרח התיכון. העם הציוני הוא עם אוריינטלי: רובו – היהודים, הספק–יהודים, הלא–יהודים – באו לכאן ממזרח אירופה, השאר מהמזרח הקרוב. הדיאנאיי הפוליטי של הציונות לא נוצק במהפכה הצרפתית או בווסטמינסטר אלא במישורים הגדולים של מרכז אירופה ומזרחה, בתוך פסיפס של לאומים ותתי–לאומים, של שנאות עתיקות יותר ופחות (או לפחות מדמיינות עצמן כעתיקות). לכן מוטב שלא נדמיין הסדר פוליטי עתידי כאיזו אחרית הימים ליברלית, אלא כמאזן עדין בין אויבים מרים — מודוס ויוונדי של צדק וחיים, פחות של שלום.

ארגון השומר. אוריינטלים, ולא רק בגלל הכאפייה

אפשר בהחלט לגחך על אנסטסיה מיכאלי, המכנה את השריפה בכרמל "ניסיון לרצח עם"; אפשר להזדעזע מההסתה נגד ערבים בצפת. אבל כאשר השיח הפוליטי נותר ברמת ה"אני מזוווו–ז–ע–ת" של גולדה, זה סימפטום של ניתוק פוליטי עמוק, ממש כמו זה של גולדה, ניתוק שהוא תאומו של הייאוש. אולי הם לא נחמדים, אבל ניכור כלפי רוסים (ומזרחים) הוא ניסיון להימלט מהעובדה שגם האליטה הפוליטית בארץ – מה שמכונה "האליטה הישנה" – היתה ועודנה שטופה בסנטימנט האתנו–דתי (הגזענות, מזכיר גבריאל אש ליוסי גורביץ', היא בראש ובראשונה של השמאל האשכנזי). היה זה ראש ממשלה קיבוצניק, זולל חזירים ושפנים, שנאחז בסלע הקיום החמקמק שמתחת להר הבית.

שלום בוגוסלבסקי, בפוסט מצוין, כותב ש"לרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה". זה נכון, אבל זה עדיין מניח שיש אופציה אחרת, היא היא הגולה. אלא שאין אופציה אחרת: בארץ ישראל קם העם היהודו–ישראלי והערב רב שנספח אליו. זהו אתנוס אלים בסגנון מזרח אירופי היושב לבטח על אדמתו, ואפילו בעלי הדרכונים האירופיים אינם ממהרים לנטוש אותו. הוא אמנם אלים מאוד ופרנואידי, יש לו פצצות אטום, טנקים וגפרורים, אבל זה מה שיש. זה העם שלנו. תמיד אפשר לברוח למערב אירופה (מי שיכול לברוח), אבל אני חושש שגם שם מרחפת, מעבר למסכה הליברלית, רוח הבלהות של השינאה.

זה לא אומר שלא נכון להשתמש גם בפרדיגמה הליברלית – למשל כדי לגייס על ישראל לחץ חיצוני או כאשר טוענים בבג”צ. אבל שיחה פוליטית אפקטיבית לא יכולה להיגמר שם. אפשר לנסות לפנות לאינטרסים הקולקטיביים של הציבור היהודי: להסביר לאנשים, למשל, שאם הם חפצים בקיום יהודי מתמשך בארץ ישראל, כמה דברים מאוד בסיסיים חייבים להשתנות. האתגר הוא חזון פוליטי שנותן מקום לזהות הבדלנית, האלימה לעתים, של שתי הקבוצות, תוך קידום צדק ושוויון לקבוצה הפלסטינית. לא מזמן ניסיתי לחשוב על זה אחרת, ויש גם ניסיונות מעניינים אחרים, אבל כדי שהרעיונות יקבלו צורה צריך לתת להם יותר מקום בדיון הציבורי, בתוך השמאל ומחוצה לו. ציטוט צדקני של עקרונות ליברליים אינו אסטרטגיה פוליטית (ואותי אישית הוא נוטה לעצבן).

אני יודע שהכרזות על כך ש"מלחמת השחרור עדיין נמשכת" הן לרוב נוסטלגיה ריקה, חמימה ואלימה. וכשבהיתי בשריפה ותקפו אותי המחשבות הללו – לצד הזיכרונות מבית אורן — תהיתי אם גם אני לא מפיק מזה סוג של התענגות נרקיסיסטית. נזכרתי בטקסט המופתי על אביגורה, המורה לספרות והסופרת המתחילה ממשגב, המזדעזעת ב"פרעות אלפיים" לאחר ש"הערבים, שאצלם אכלנו חומוס כל שבת, התחילו להשתולל בלי סיבה".

אבל אני מקווה שאפשרית הכרה מפוכחת בכך שמלחמת השחרור עדיין כאן, כזו שאמפטית לקרבנותיה האמיתיים – ערבים ויהודים – הרחק מהמצפים במשגב: באל-עראקיב, בדרום הר חברון, בעכו, בטירת הכרמל. לא רק הערבים מבקשים להשתחרר, גם היהודים. זו הכרה שאינה תירוץ לבורגנות מרוצה-מעצמה אלא תחילתה של שיחה חדשה: אתנו–לאומית, דו–לאומית, ובעיקר – מציאותית.

זה מה שלימדה אותי האש שבערה השבוע בכרמל.