Archive for the ‘מקורות’ Category

תהילתם של משחיתי המידות

11 בדצמבר 2013

משה סקאל

כשהייתי ילד, בשעות הצהריים של אחד מימי העצמאות, ערכה משפחתי פיקניק בגן העצמאות בתל אביב יחד עם חברים של הורי. בנם של החברים סיפר לי בלחש שבשיחים "יש הומואים", וגם סיפר בכמה מלים מעורפלות מה הם עושים שם, בין השיחים. אני זוכר שהסתקרנתי ומיהרתי לגשת לשיחים ולהציץ, ואכן ראיתי שם גבר – אך למרבה האכזבה (או הרווחה) הוא היה לבדו וניגש לשם רק כדי להטיל את מימיו. שנים אחר-כך שוטטתי עם חבר ישראלי בבר של קרוזינג הומואי בפריז. היינו כבני עשרים, אולי קצת יותר. לא עברו כמה דקות וכבר ניגש אלינו גבר אנגלי הדור פנים ואמר: "זה לא מקום בשביל בחורים כמוכם". ובניסיון אלטרואיסטי להציל את נפשותינו הזכות הודיע לנו באנגלית צחה: "עדיף שתלכו מכאן מיד".

זה היה בפריז בשנות האלפיים. שנים רבות קודם לכן, ב-1834, החליט הדוכס רמבוטו, ראש נפת הסֵן האחראי לעיר פריז, לדאוג "לספק את הצרכים הטבעיים של העוברים והשבים" ובהזדמנות זו גם לשפר את ההיגיינה העירונית. עד מהרה הוצבו 478 משתנות ציבוריות ברחבי עיר האורות: היו אלה מתקנים ירוקים עשויים מתכת, שבין תאיהם נקבעה מחיצה כדי לשמור על פרטיותם של המשתמשים. האופוזיציה כינתה את המשתנות הללו "מִתקן רמבוטו", ולכן הזדרז ראש הנפה לקרוא להם "מתקן אספסיאנוס", על שמו של הקיסר הרומי שהנהיג לראשונה תשלום בעבור השימוש במשתנות ציבוריות וטבע את המושג "לכסף אין ריח".

עד מהרה הפכו המשתנות הציבוריות הללו למקומות מפגש של גברים לצורכי סקס (ע"ע קרוזינג). אפשר לקרוא עליהן בספרו של רז'יס רוונן (Régis Revenin), "הומוסקסואליות וזנות ממין זכר בפריז (1870-1918)". רוונן, היסטוריון וחוקר מגדר, כותב על חייהם של ההומוסקסואלים בתקופת ה"בֶּל אֶפּוֹק" בפריז. הוא מספר על מקומות הקרוזינג של ההומואים, על היחס כלפיהם מצד השוטרים, בתי המשפט והתקשורת, ומסתמך בדבריו על ארכיוני המשטרה, על רשימות בעיתונות הכתובה, על פרסומים רפואיים, על סיפורים אוטוביוגרפיים ועל שלל מקורות ספרותיים.

בשנת 1904 כבר נמנו כארבעת אלפים משתנות ציבוריות בפריז. בפי ההומוסקסואלים בני התקופה הם כונו "מפרצים" או "ספלים" או פשוט: "ז'ינט". יתרונותיהן כמקומות מפגש היו ברורים: הן היו פתוחות בחינם לציבור, הן היו פרושות על פני העיר כולה, הן שימשו בדרך כלל גברים בלבד, ואף שהיו מקום ציבורי, הן היו נסתרות מפני מבטיהם של העוברים והשבים.Sem_(Georges_Goursat,_1863-1934)_-_Robert_de_Montesquiou_(1891)

סופרים רבים כתבו על המשתנות הציבוריות המהוללות האלה ועל המפגשים שהתקיימו בהן. אחת הדמויות המפורסמות מה"בל אפוק" היא דמותו של הברון דה שרלוּס ביצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". בכרך "האסירה" (שעדיין לא תורגם לעברית) אומר בעל מלון על אותו שרלוס: "ברור שהברון שרלוס חלה במחלה מכיוון שהוא נשאר כל כך הרבה זמן רב במשתנה. זה מה שקורה לרודפי שמלות ותיקים כמוהו". (התרגומים ברשימה הזאת הם שלי, אלא אם כן צוין אחרת).

בדו"ח משטרתי שנכתב ב-1917 ברובע השני בפריז נאמר כי גברת אחת התריעה שראתה שני גברים מאוננים במשתנה הציבורית. שוער הבניין הגיע למקום בזריזות ודיווח כי ראה "מחווה מגונה של קצין שאוֹנן לאחד בשם גוז'אר – חייל פשוט בחיל הרגלים. הוא החזיק את איברו של החייל בידו השמאלית". לאחר מעצרם הודו השניים כי אמנם נמצאו במשתנה הציבורית זה לצד זה, אך הצהירו כי אינם מכירים זה את זה וכי לא ביצעו אף לא אחד מהמעשים המגונים שייחס להם השוער. גם בזמן שעימתו אותם, המשיך כל אחד מהם להחזיק בגרסתו.

המשתנות הציבוריות הפריזאיות ב"בל אפוק" הן גם המקומות שבהם הומצא כנראה ה"גלורי הול" (חורים לעינוג הדדי משני צידי המחיצה), לפחות בגרסתו הצרפתית. השוהים בתאים נהגו להבקיע חורים שאפשרו לבצע אקט מיני מבלי להימצא יחד באותו התא, ולפיכך להסתכן פחות. בכל בוקר סתמו אנשי העירייה את החורים שהובקעו במחיצות, ובכל ערב חוררו המחיצות מחדש. לבסוף החליפו את המחיצות הרעועות במחיצות ממתכת משוריינת. גברברי פריז נאלצו לשוב הביתה מתוסכלים במשך שבועיים או שלושה, אבל אחר-כך הובקעו גם המחיצות החדשות האלה, ובדיווחי המשטרה נרשם כי ה"התרחשות האנטי-פיזית"ממשיכה ביתר שאת.

בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ראו רבים בהומוסקסואליות תופעה מדבקת. במאמר שפורסם בכתב העת הפריזאי Fantasio ב-1909 נכתב: "תחת עינה הסובלנית של המשטרה שלנו, בתי מרזח סלקטיביים הנגועים בדרכי הכּת החדשה הזו, מקבלים ערב ערב בשעריהם קהל של חולים, של סוטים, של סנובים, של פרובינציאליים ושל זרים". הרעיון של ההידבקות בהומוסקסואליות התיישב יפה עם החרדה האופיינית לסוף המאה התשע-עשרה מפני "סוף העולם". ב-1896 כתב הרופא ד"ר ז'ורז' סן-פול כך: "ייתכן שעלינו להסתכל על האקט המנוגד לטבע כעל אחת התופעות האופייניות לקִצם הטבעי של הגזעים; גברים שאינם מסוגלים להיות גורם יצרני מזדווגים עם בני מינם בזיווגים עקרים".

ואילו העיתונאי אנרי פוּקייה כתב כמה שנים קודם לכן: "משוררים במיוחד (…) מפיקים הנאה מעצם היציאה נגד הרגש הציבורי בכל הכרוך במוסר. הם העלו על נס את לסבוס ואף את סדום. (…) אלא שיש סכנה בהפגנת אדישות גדולה מדי או באהדה כלפי גחמות הדמיון הללו, המחלישות ומנוונות את הגזע. הספרוּת בעידן הדמוקרטיה שוב אינה רק מקור להנאתה של שכבה מובחנת של אריסטוקרטים (…). יש לה השפעה על ההמון. על כן יש לקוות שלא נגיע להיות 'סוף פסוק' מרוב רצון להיות 'סוף המאה'".

ושוב מרסל פרוסט. בכרך"סדום ועמורה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד" התייחס הסופר הגדול לשאלת "גזעם" של ההולכים נגד הטבע, וגם יצר חיבור מעניין בין הסכנה שבהומוסקסואליות לבין הציונות:

"גזע שרובצת עליו קללה, ואשר הכרח הוא לו לחיות בשקר ובשבועות שווא, שֶכֵּן תשוקתו, הוא יודע, היא לקלון ולכלימה בעיני הבריות, ואיש אינו רשאי להודות בה. […] ואכן, בכל ארץ וארץ הם מכוננים מושבה מזרחית משכילה, מוזיקאית, הולכת רכיל, ולה מעלות כְּלִילוֹת קסם ופגמים שאין לשאתם […] וכאשר הם מבקשים למצוא שותפים לנטייתם, אין הם פונים דווקא אל אלה הנראים כבעלי נטייה מוקדמת לזה, כפי שינהג למשל המכוּר למורפין בבקשו להפיץ את הסם, אלא, מתוך להיטות של שליחי בשׂורה, לאלה הנראים להם ראויים לכך, כשם שאחרים מטיפים לציונוּת, לסרבנות, לסן-סימוניזם, לצמחונות או לאנרכיזם. […] בדפים הבאים נתוודע אליהם בהעמקה רבה יותר; אך לעת עתה אנו מבקשים להתריע מפני טעותם הגורלית של אלה העלולים לבקש – בדומה לאותם שצידדו בקיומה של תנועה ציונית – לייסד תנועה של סדומאים ולבנות מחדש את סדום." (מצרפתית: דורי מנור)

411px-Montesquiou,_Robert_de_-_Boldini

התנועה הציונית דווקא יסדה לבסוף מדינה, וברבות הימים קמו בה כמה מוסדות שרוחהּ של סדום שורה עליהם, אבל החל בסוף המאה הקודמת – מאז התמסדותה של "הקהילה הגאה" – אולי בגלל הפחד מ"סוף המאה" או מ"סוף הכול", מזכירים לנו מדי פעם כיצד ראוי שננהל את חיינו. לאחרונה למשל התריע בכיר בקהילה, גל אוחובסקי, מפני פריצוּת מינית מוגזמת בקרב אזרחי סדום; כמה שנים לפניו הצהיר בכיר אחר, יניב ויצמן, כי "גן העצמאות סיים את תפקידו ההיסטורי"; וממש לאחרונה דווח באתר ישראלי כי לסביות עשו סקס בשירותים של מקדונלדס בפנסילבניה והותקפו על ידי המון זועם. למותר לציין כי הטוקבקיסטים הישראלים מיהרו להסתער על שתי הסוטות.

מעניין להיזכר בהקשר הזה בספרו הז'אן-ז'נאי של הסופר הפולני העכשווי מיכאל ויטקובסקי, "חוף לובייבו" (בתרגומו של עילי הלפרן). הגיבורים של ויטקובסקי "בדרך כלל לא רוצים להפוך לנשים של ממש, רק להיות 'ברנשים מענטזים'". הם לעולם נמצאים "באזורים העליונים של התחתית". הם מסרבים לנטוש את הפארקים הציבוריים, את השיחים, את המשתנות, את החניונים, את כל ההוויה המינית הזאת, שה"אמנסיפציה של ההומואים" טיאטאה מהרחובות, כפי שוויקטובסקי מכנה זאת.

אני שואל את עצמי מה כל-כך מקומם אותי בדבריהם של האנטי-ויטקובסקאים, אלה שאומרים לנו כיצד לנהל את חיי האישוּת שלנו. זאת לא רק הנימה המתחסדת והצדקנית שעולה מדבריהם של אנשים רבים, וגם לא רק האנוכיות והרודנות הכרוכות ללא הפרד בצורך להורות לאנשים כיצד לנהל את חיי המין והאהבה שלהם (והרי כמה אלימוּת יש בדרישה לחיות כך ולא כך). גם לא רק התפיסה של ההיסטוריה ההומוסקסואלית כמעין היסטוריה ליניארית – תפיסה של קִדמה המעלה על נס את ההומואים החדשים ודוחקת לאחור את כל "בני החושך", מבלי רצון בכלל להתבונן בתמונה המלאה ולחשוב במה בעצם מתבטאת ה"קִדמה" הזאת ומה הוא בכלל תפקידם של ההומואים בחברה: האם עליהם להיעשות בשר מבשרהּ? האם שומה על כל הומו ועל כל לסבית להשתתף במאמץ המלחמתי ולתרום ל"חוסנהּ" של החברה ע"י התגייסות לשורות הצבא, המשפחה, כלכלת השוק וכיו"ב? אני נזכר בהקשר הזה בתשובתו של פלובר – דווקא סטרייט בדרך כלל (פרט לכמה אפיזודות חביבות בזמן מסעו למצרים) – כאשר שאלו אותו לאיזו תהילה הוא שואף: "לתהילתו של משחית המידות", הוא ענה.

ואולי זה הדבר שחסר כל-כך ב"תרבות" הלהט"בית בישראל כיום: השאיפה לא להשתייך לרוב אלא להתבדל, להיות שונים, לנהל אחרת את חיי המשפחה, את חיי המין, את החיים המקצועיים. שהרי הדגם, התבנית, שמציעים כמה מ"בכירי הקהילה" היא תבנית משעממת עד מוות, ובעיקר – אין היא מאפשרת לאדם ליצור את חייו ולפעול בהם כבן חורין. אדם יכול לעקור מארצו או להישאר בה, הוא רשאי לאחוז במקצוע כזה או אחר, להיות מונוגמי או לא, לצאת עם בחורים בגילו או מבוגרים או צעירים ממנו בהרבה, להביא ילדים לעולם או לא, כל זה לא משנה כל עוד אין הוא פוגע באיש, וכל עוד הוא מחליט בדעה צלולה איך לנהל את חייו. זה הדבר שרבים מ"בכירי הקהילה" היו רוצים למנוע מאזרחי סדום שלנו. באמונתם העיוורת בצדקת הכלל הם מבקשים למנוע מאתנו לפלס את דרכנו, להבקיע שבילים חדשים, לטעות, להיות צודקים, לרוות עונג. במקום זאת הם דורשים מכולנו לערוך "חשבון נפש".

ההיגייינה הציבורית והקִדמה טאטו בסופו של דבר מרחובות פריז את מִתקני אספסיאנוס – ממש כפי שכך וכך שנים אחר כך נגזמו השיחים בגן העצמאות. אבל רוחם של המקומות האלה נשארה והיא מוסיפה לרחף בינינו כמו להכעיס. אין זאת אלא שיש דברים שאפילו הקִדמה – וליתר דיוק: אלה שנושאים לשווא את שמה של הקדמה – אינה יכולה להם.

vespassienne

דימויים: איור ודיוקן של הרוזן רובר דה מונטסקייה (1855-1921), מקור ההשראה לדמותו של הברון דה-שרלוס, ומשתנה ציבורית מהסוג שהברון דה-שרלוס נהג לפקוד. 

כמה מילים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

20 בספטמבר 2013

הפרגמנטים שאני מפרסם היום אינם אודות הקיץ האחרון אלא אודות זה של 2004, והם לא נכתבו בסתיו הזה אלא בסתיו ההוא, רגע לפני תחילת לימודיי באוניברסיטה. אני מפרסם אותם כפי שנכתבו, נאיביים משהו וקפואים בזמנם, ממצאים של ארכאולוגיה עצמית. קיצרתי קצת אבל לא שיניתי דבר.

כמה חודשים קודם לכן השתחררתי מהצבא אחרי שנת קבע מיותרת כקצין באמ"ן. הנסיעה לסין היתה קרבן הכרחי למסע הקדוש שאחרי הצבא, אבל לא בכדי נמנעתי מיעדים ישראליים פופולריים כמו הודו או דרום אמריקה. היום הראשון האמיתי של המסע היה כמעט שבועיים אחרי תחילתו, רק כשנפרדתי לשלום משתי הקיבוצניקיות החביבות שמצאתי ב"למטייל" – למרות אי אילו רגשי אשם שעוררו בי – ויצאתי למחוז רחוק במיוחד. חיפשתי סטודנטית אמריקאית שהסעירה את עולמי בשיחה מקרית של שעתיים בה שמעתי לראשונה את המושג "קוויר". "אהיה ביריד של קשגאר ביום ראשון עוד שבוע", היא אמרה לי. ואני, אחרי יומיים של היסוסים, ברחתי מהקיבוצניקיות ולקחתי רכבת של 48 שעות צפונה, אל קשגאר שעל דרך המשי.

בדיעבד זו היתה תחילתה של בריחה שנמשכת עד היום. ואולי "בריחה" היא מילה קשה מדי. לפעמים מרגיע לחשוב על זה כאודיסיאה ועל הקיבוץ (או פתח תקוה, או תל אביב) כאיתקה. אבל ההבדל אינו גדול כל כך. אחרי הכל, הבורח יהיה הראשון לשוב ולפקוד את מקום הבריחה. בלעדיו הוא כלום. במסע הארוך הזה האימה היא פחות מאותו המקום ויותר מהאפשרות שהמקום כבר לא יהיה שם, בממשות או בדמיון, ואם לא – אולי מעולם לא היה שם, ובזאת אבדה המשמעות שמזמנת הבריחה.

בתשע השנים שעברו מאז החלפתי דברים רבים – זהות מינית, יבשת, שפה עיקרית, פוליטיקה – אבל אני חושב שהטקסט הזה הוא בין השאר אודות מה שהופך את המסע למסע ולא לערימה של חוויות. זו התודעה העצמית המסוימת שקושרת ביחד מבטים, נגיעות, שיחות, מסכות, לכדי סיפור אחד, המצע של כל המשאים והמתנים, השינויים והתחלופות. מבחינתי המסע הוא גם המאבק שלא לוותר על העבר בשם ההווה – שהרי ויתור עליו שקול לוויתור על אותה תודעה ועל הנשים והאנשים שהפכו חלק ממנה. זה נכון למסע של כמה חודשים בסין, וודאי למסע של תשע שנים או חיים שלמים.

ואגב, את אסתר, הסטודנטית שחיפשתי בקשגאר ומככבת בטקסט שלפניכם, פגשתי שוב בניו יורק אחרי שנים ארוכות של שתיקה. כשנכנסה לבית הקפה בווסט וילג' היה בה משהו שונה. שיערה הארוך הפך קצר ופניה צימחו פלומה בהירה. הוא אמר לי שבאמנות שהוא עושה כעת הוא מתאבל על האישה שהיה. אמרתי לו, נאחז נואשות בחוויה – ובאישה – שהותירה אותי סטרייט לכמה שנים (באופן פרדוקסאלי משהו, כי היא היתה לגמרי קווירית): "אתה יכול לחזור להיות אישה, אם תרצה". פארקר חייך בתגובה, אבל אני תוהה עד כמה האמון שנתתי בכוח הבחירה שלו עירער את הכובד והמשמעות של הבחירות שכבר עשה ושל מה שלא בחר.

המסע הוא גם במתח בין שני הקטבים הללו – הוא נע על הגבול הדק והמשתנה-תמיד בין הקלילות של הבחירה לבין הכובד של מה שלא בחרנו, בין ריגשת ההרפתקה לבין קללת הבריחה.

image

*

אהבה

רבות חשבתי על אהבה בימים אחרי שנגה הלכה ממני. בראשית האהבה היא ההכרעה, ההכרעה בזכות הסביבה בזכות ההקשר, בתוכם האהבה תשגשג. כשנגה ואני עוד היינו מהלכים זה לצד זו לא השכלנו לבנות את הבית שבו נאהב. האם זה ביתם של "האוהבים הנבונים"? אני סבור שלכך כיוון המשורר, שגם אם היה ציני, היתה במילותיו איזו תקווה לאהבה נבונה, הגם שדברים נבונים אינם באמת מתרחשים אי פעם.

ולצד התבונה האסתטיקה, שכן אחרי הכל האדם נמשך אל היפה, ורק אם היפה יחפוץ בבניית הבית, בשרטוט ההקשר. ולפעמים יימשך אל המכוער, אל הבגידה, אל השפלות, שגם בהם יש יופי. התבונה, אם כן, תדע רק לנסות ולהניא אותו, לזהות בטוב את היפה ולדבוק בו, הגם שלא תמיד זה מן האפשר.

ומה למדתי בסין? אני ואסתר בהקשר של טיול, בהקשר של מסע. זו אהבה אמיתית, יציבה לחודש ימים, כל הזמן שהקציב לנו המסע, הצירוף מקרים, כל הזמן שנתן לנו לאהוב. ואולי כבר הטעם בהגדרה הכללית של האהבה הוסר, למה בעצם? מהגדרות מסיקים מסקנות. אבל עם אסתר זה פשוט קרה ואז זה נגמר. היעדר ההקשר הפך מסקנות מוסריות, מסקנות לפעולה, לבלתי רלוונטיות.

המסע

המסע הוא הקשר חופשי, הקשר ללא הקשר. מרקו פולו עשה את זה לפניי ויעקב אבינו ירד לשבור שבר במצרים. פעם היו למסעות הקשר. היה צריך לחזור הביתה עם הלחם או עם היהלומים ולספר לציביליזציה ששלחה אותך על הציביליזציה שמצאת. היום זה רק חיפוש, אבל גם לזה כבר יש קושרי הקשר מקצועיים, כותבי ספרי טיולים וספרי מסעות.

אם ככה, גם לזה יש הקשר. ובכל זאת, ללכת ברחוב בסין זה להיות שונה, שונה לגמרי, אחר רדיקאלי. זה לא חייב להיכנס למשבצת. צביקה, הסא"ל מהויפאסנה, אמר לי בטאגונג שבמסע לא צריך מסיכות, אתה יכול להיות אתה עצמך. אני דווקא הגעתי למסקנה שבמסע אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה, כלומר להחליף מסיכות כל הזמן, מתי שאתה רק רוצה.

אבל צביקה, שהייתה בו איזו בדידות מזהרת, נותר כמות שהוא גם עתה, וכשעזב את כל הדברים, נותר לו רק ארגז אחד של ספרים (אולי שניים) אצל הוריו. כמה לא מובן הוא היה ובכל זאת מובהק לגמרי, ואולי התחושה החדה ביותר שעשה בי היתה של ויתור מוחלט, ויתור מוחלט מרצונו.

אחרות

ללכת ברחוב בסין זה להיות שונה, כל כך שונה, לגמרי אחר. אין ספק, זו תחנה נוספת בדרכי אל המסויימות. שהרי תמיד חששתי להיות מסויים, לאבד את היכולת להיות הכול, לבגוד באנשים שעוד לא הספקתי להכיר, לצמצם את מועדון האנשים שיכולים לאהוב אותי. אבל כשאתה כל כך אחר זה לא משנה להיות אפילו יותר אחר. ובסין התאמנתי בלהיות אחר, התאמנתי בלחיות, ואני חושב שכעת יש לי יותר כוח, כוח לחיות.

image

חיים

אני מאמין גדול בחולשה האנושית, כל כך גדול עד שדווקא את החולשה אני אוהב אהבת נפש. זה הופך אותי לסלחן מטבעי, אם כי לשמחתי אני עדיין יודע להתאכזב מבני אדם אחרים. לא הפכתי מתנשא עד כדי כך.

ובכל זאת, אני זוכר שכשהייתי עם אסתר נצנצה בי לכמה שניות איזו סערת נפש גדולה. חשבתי שזה באמת אפשרי, לחיות מתוך עוצמה, להיות חזק, לאהוב רק כשמתחשק לך ואת מי שמתחשק לך וכמה שמתחשק לך. להלך ללא הקשר, מעין מסע תמידי. בעצמך לתת סימנים, להגדיר הגדרות ותקוות, מבלי להמתין לסימנים שייתנו כל השאר.

אבל נותרתי נאמן להקשר. אני לא יודע לבגוד בחולשה באנושית. זה באמת יהיה מתנשא, ודווקא בגלל שאני מודע לה. שלא נדבר על זה שאני אחד הקורבנות הגדולים שלה בזכות עצמי. אין מנוס, צריך להתמיד בטיפוח ההקשר הקונקרטי. אם יש אהבה, צריך לנסות להמשיך ולאהוב את האהבה הזו, לרהט את המרחב הזה ברהיטים שיזכירו לי את אהובתי, שיקבלו את צורת גווה.

אהבה

אסתר טענה שבאהבה אין לאחוז (to posses), ואני טענתי בזכות אהבה אמיתית שהיא אחיזה הדדית. היא אמרה שאהבה באה מתוך עוצמה, ואני התעקשתי שאהבה באה מתוך חולשה, שאהבה היא סיפור תולדותיה של החולשה האנושית, סיפור של פחד ושל נחמה. לדעתי, בסוף היא קצת השתכנעה.

מילים

בעיקר אני דיברתי בזמן הזה שהילכנו ביחד. אני הגדרתי את המצבים ונתתי בהם סימנים. אבל כשאני תרמתי את המילים, היא תרמה את התמונות. היתה לה יכולת נדירה לזהות יופי ולקרוא לו בשם המפורש, לומר ש"זה יפה". אני לא ניחנתי בתכונה הפשוטה הזו, ואולי לכן הרגשתי שאני נוגע בקדושה. אם היא היתה הולכת מול נקיק, היא היתה רואה נרתיק של אישה. אני חשבתי ש"אסתר רואה בנקיק נרתיק של אישה". זה שוב היה משפט, לא נקיק, לא נרתיק. סדרה של מילים. אין ספק, אם אסתר תרמה את התמונות, אני תרמתי את המילים.

image

מילים

אחרי הכל, בזה אני הכי טוב. לפעמים אני חושש שזה הדבר היחיד שאני טוב בו. בסין הייתי כותב ביומן. בתחילה הייתי כותב בדיוק מה שקרה. את הרגשות ואת האנשים. ניסיתי שזה יתאר בדיוק.

אבל שנאתי את זה. הייתי דוחה בתירוצים שונים את הכתיבה ביומן, כמו מלאכת חובה. אסתר לימדה אותי את מעשה האומנות, שבמיטבו הוא החוליה החסרה שבין אדם למקום. כשהתחלתי להפוך את המקומות שהלכתי בהם, את האנשים, לרעיון שיש בו יופי, פתאום המסע קיבל משמעות. רק כשהגשמי הפך למשהו שהוא יותר מגשמיותו, למה שאני הפכתי אותו, מתוך כל מה שאני, הוא היה ראוי להיכתב.

אני מניח שאמרו את זה קודם, אבל בשבילי אז על ההר, אסתר לצידי, היתה בזה תחושה של גילוי גדול. כעת אני יודע איך מתאמנים בלהיות מאושר. צריך לתת בדברים את הסימנים שלך, להעניק להם משמעות. מאז אהבתי לכתוב, וכשכתבתי יפה, יכולתי לקרוא את זה עוד ועוד. בשנגחאי ובהונג קונג הייתי הולך לגלריות לאמנות, ניסיתי לומר "זה יפה" ו"זה לא", לא רק לחשוב ("לנתח") מה כוונת המשורר. קצת הצלחתי, אבל הייתי חושב בעיקר מה אסתר היתה חושבת ל"יפה" ומה ל"לא".

סיימון

כנראה בגלל שחשבתי על יפה, חשבתי על סיימון, שאסתר אמרה שהוא יפה . גם אני אהבתי את סיימון מאוד. צר לי שלא אמרתי לו, לפני שלקח את הרכבת להונג קונג. סיימון היה בריטי אחד בן 31. היה לו ראש גדול, הראש הגדול ביותר בעיירה שלו בצפון אנגליה (הוא סיפר). כשאסתר התמהמהה בדרכה חזרה מהונג קונג אליי, אז סיימון, איתי בצ'נגדו, חיבר שיר על אסתר ועליי ("esther, what am I going to do? You're in hong kong and I'm in chengdu…"). כשהיה בן 17 הוא עזב את הבית בצפון אנגליה והלך ללונדון. היה נהג משאית. עבד אצל הומו פקיסטאני אחד, שהיה חומק לשירותים הציבוריים בערבים. סיימון צוחק כשהוא מגלגל את הסיפור, מספר כמה הוא אהב את הפקיסטאני ההוא. איש רעים, סיימון, גם אסתר אומרת. כשהכל נגמר, אני ואסתר עולים במעלית, שתינו עם סיימון בירה, אני שואל את אסתר: "אסתר, סיימון הוא נשמה אבודה?" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אסתר לא יודעת. אבל אמרתי לאסתר שאם סיימון הוא נשמה אבודה, אז העולם כולו במקום הלא נכון. כמעט בכיתי, מתוך תוגה של אושר. זה קתרזיס זה, כן, בדיוק כמו שאני אוהב, על חוף הנהר של צ'נגדו.

נהרות

הרבה נהרות בסין. יש את הנהר הצהוב ואת היאנג צה. ונהרות אין מספר ביניהם. אסתר, עם נפש של משוררת, אמרה באחת הפעמים שכל הנהרות מתערבבים לה, אפילו הנהר באמצע המדבר, בדרך לאגם קראקול.

והיה את הנהר היפה ביותר, בחנאסה, בצפון הרחוק. היה לו כחול מסוים מאוד, ולאסתר הוא הזכיר את צפון מדינת ניו יורק, המקום ממנו באה לסין ולשם חזרה. היא אמרה שהוא היפה ביותר. אני הסכמתי.

פרידה

לכאורה מסעות רצופי פרידות. אבל אינך נפרד מחפצים ומאנשים בני בלי שם, אנשי ארוחות בוקר. ובכל זאת, תמיד מוזר להיפרד מאדם שזה אתה פגשת, כי אתה בכל זאת חש צורך להגיד משהו. הרי זה עצוב שיש פה אדם שלא תפגוש לעולם, במיוחד אחרי שאתה יודע שהוא קיים.

האין זה טיעון נוסף בזכות ההקשר? אבל אמרתי, המסע הוא חסר הקשר. רק מאסתר נפרדתי באמת. בכי. שוב קתרזיס על שפת ספסל, הפעם דאלי, יונאן. כמו שאני אוהב, תפאורה, כמה עצים, אני ואהובתי, נפרדים.

image

אותנטיות

תיארתי פרידה. את התפאורה, את העצם. זה אותנטי? הכל כמו שזה צריך להיות. זה אמיתי, באמת נפרדנו, אנו אוהבים, אהובים. אבל אני רואה את המראה, את היופי, זה מה שגורם לי אושר, שאני חלק מהדברים כמו שהם צריכים להיות, אני חלק מהאותנטי.

בליג'יאנג הם בנו את כל הבתים כמו שהם אמורים להיות. הכל יפה כל כך. אבל זה עתה בנו אותם. רואים אין ספור תיירים מאושרים ששמחים שהם נוגעים ב"סין האמיתית". אבל זה לא אמיתי, לא אותנטי. אפשר לראות בריטים חיוורי פנים, כמעט זועמים, הם רצו לגעת בסין האותנטית, וקיבלו "כאילו" סין האותנטית. מזכיר לי תצלום בגלריה עכשווית בשגנחאי. האומן מדבר עם הדובי פנדה שלו, כמו קומיקס, מולם ערימה של דובוני פנדה בשוק. הדובון ה"אמיתי" שואל את בעליו אם הם "העתקים" שלו, אבל הוא מרגיע אותם שהם "רק חיקוי".

אבל אני נהנה, ואני אפילו לא ציני, אני נהנה. כל כך יפה, אחרי הכל, פה. אני חושב שהאותנטי הוא בלתי אפשרי. הכל נהרס ברגע שאתה, התייר, מופיע, שהרי אתה לא חלק מה"אותנטי". אבל האותנטי גם לא יכול להתקיים כשאתה לא שם, שהרי המושג הזה מתקיים רק בזיקה ל"מתבונן". המצוי בתוך סביבה "אותנטית" באמת אינו מודע לאותנטיות שלה, שהרי הוא חווה אותה באופן בלתי אמצעי. הוא חלק מהתמונה.

קיטש

קיטש הוא ההיפך מהאותנטי, והוא ,לעומת האותנטי, קיים בכל מקום. כמו דקלים של פלסטיק ברחובה של ליטאנג, ארץ הטיבטים. מה לכם טיבטים יפים (אסתר אמרה שהם יפים) ולדקלים, שלא לדבר על דקלים מפלסטיק? אבל הם שם. עדיין אני זוכר שני נזירים במעילי עור שחורים מפצחים גרעינים תחת איזה דקל ירוק מדי.

מילן קונדרה כותב שהקיטש הוא הסכמה מוחלטת לקיום. ואכן, על שפת העמק של ליטאנג, מול מישורי הדשא, אלה היושבים בצל הדקלים ודאי לא שאלו אותם לפשרם. הפלסטיק הזה היה מונח שם כאבן מאבני המקום. ואני זוכר גם את הבתים הטיבטיים מדי, שבהם משתכנים תיירים, וגם קישוט אוריינטלי (אותנטי) בכיכר העיר של קשגאר (קשגאר כמו שהיא אמורה להיות). חשבתי לעצמי פעמים רבות שקיטש חייב להיות קשור במודעות, במודעות ליומרה השקרית בכך שהמסמן הזה יכול לייצג את המסומן ההוא, מסומן שהוא לא מכאן ולא מעכשיו, שהוא תמיד אחר או "מוגזם" להחריד, שלא צומח מהדקדוק הפנימי של המקום. זה סיפור על ערבוב תרבותי מלאכותי, שרירותי, כזה שרק ממשלות טוטליטריות וטוטליטריות קפיטליסטית מסוגלים לו. בסין מצאתי הרבה משניהם, וגם איש לא שאל לפשר העניין. בעצם, לא היה שם קיטש, כולם הסכימו שלא קוראים לזה ככה.

אמונה

גם זה סוג של הסכמה מוחלטת לקיום. במקדש בטאגונג הכל כמו שצריך להיות במקדש טיבטי: אישה משתטחת לפני הפסל. אני הסרתי סנדל אחד, והלכתי לחבק את אסתר. אמרתי לה: כמה עצוב שלעולם לא אוכל להרגיש כמו לרצות להשתטח לפני הפסל הזה או פסל אחר. זו טוטאליות שאני מפסיד, מפסיד לגמרי.
לראשונה – אמרתי לאסתר אחרי שזה נגמר – לראשונה אני חושב שאולי צריך לחיות לפי מה שמרגיש טוב ולא לפי מה שנכון. אבל אח"כ שבתי להיות גוף מחשבה, מחשבה מלהטת כחרב, שהרי מרגישים טוב רק עם מה שנכון, וממני נמנע לחשוב על משהו שהוא נכון. כלומר מספיק נכון כדי שהוא יגרום לי להרגיש טוב.
אבל בכל זאת היו כל הבודהות וכל העיירות.

בייחוד טאגונג. יש אווירה כזו של קדושה, וגם אסתר היתה מטפסת על כל ההרים שם, תמיד לפניי, ואני מתנשם ומתנשף, ורואה רק את כל דגלי התפילה שביקום הקטן הזה. ככה הם מכסים את המדרונות, ואסתר אומרת "זה יפה" ומצלמת. אסתר, אסתר, עושה יוגה בבוקר בבוקר באחד הגסטהאוסים הקטנים בערוץ דילוג הנמר, היא צללית שחורה מול האור מן ההרים. את יודעת שזה מה שאני זוכר כעת?

כפר/עיר

בערוץ דילוג הנמר, אסתר הייתה אוהבת גם את ההרים ולא רק אותי. אני בכפר כמו אדם שלא מכאן, כאילו תמיד מבקר, הייתי מעדיף לראות את ההרים מבעד לחלון ולא לחיות פה ממש, אפילו שבוע, נאלצתי פעם עם אסתר להיות בכפר ללא עיר.

הנה אני בכל זאת בכפר, אסתר כבר נסעה, בלב הגבעות, אבל אני מתמוגג כי אני יושב אל השולחן, וברקע בוסנובה מתקתקה, כמו זו שנגה ואני נהגנו להקשיב בזמן שלפני המלחמה. יש נר לשולחן, ואני כותב ביומן. ככה אני בכפר אבל כמו עיר, ולצדי זוג מגלגל שיחה קלילה בצרפתית. הייתי כמעט מאושר.

אחרי הכל, כנראה שהעיר זה המקום. בעיר אסתר אוהבת רק אותי, וישנם מספיק אנשים שזזים ועושים תנועות באוויר כדי שאוכל שלא להשתגע מהשלווה. בבתי הקפה אנשים מדברים אליך יפה, ויש איזה עידון, שלעתים, כשהייתי שוקע בעצבות (עצבות של כפר), נזכרתי שזה הוא שחסר לי עתה.

יוגה

אסתר לא בדיוק היתה עושה יוגה. יותר כמו צ'יגון, שזה דבר סיני ממש (אותנטי). בצ'יגון אתה נושם דרך כמה נקודות בגוף, נקודות של אנרגיה. אסתר אומרת שגם הזין שלי נקודת אנרגיה, אבל כשנשמתי דרכו נותרתי גוף מחשבה (יואל הופמן היה כותב: "גוף המחשבות הגדול").

כבר אז אמרתי לאסתר, שאני צריך להיות יותר רגוע, וגם אסתר נהגה לומר לי את זה לעתים קרובות. אני זוכר שראיתי זקן אחד מעשן בתוך שדה אורז (זה תמיד היה שדה אורז). היה זה בכבישי הכפר ליד דאלי. הדימוי הזה לא עוזב אותי. אפילו לא אמרתי לאסתר כשראיתי אותו, כי היא הסתכלה אז למקום אחר, לאמות מים ארוכות שנמתחו בין השדות לבין האגם. לא רציתי להחריד בה את אותה קדושה, גם אז היתה שם קדושה. כמו הפעם ההיא בדרך לחנאסה, כשאסתר ראתה חגבים חגבים את משאבות הנפט. משהו על וים ונדרס, היא אמרה, תצלומים של וים ונדרס.

אבל מה שחשוב הוא יוגה. אמרתי לה שאני אעשה קצת יוגה, או איזשהו דבר כמו יוגה, כשאשוב לארצי. גם ג'ניפר, איזו קנדית בשגחאי, אמרה לי לעשות יוגה. היא עצמה עושה יוגה בונקובר לעתים קרובות. למעשה, היא לא יכולה בלי זה. אבל אני מוסיף לחשוב, אני מתכוון, רק לחשוב. אני לא יכול בלי זה, כנראה.

image

אמונה

אני חוזר לאמונה, כי אסתר כמעט היתה לבודהיסטית, וחברה שלה אחת הפכה לבודהיסטית וכל בוקר היא משתטחת עשרות פעמים. שעתיים תמימות. למעשה, היא אמרה לי (אסתר אמרה), שאם לא אני, אולי גם היא היתה הופכת לבודהיסטית ממש.

גם כשאסתר היתה אומרת שהיא חילונית, היא הייתה אומרת לי: "לא חילונית במובן שלך". כמה אמריקאי, מצידך, הייתי עונה. היינו צוחקים. כאילו אני נציג המהפכה הצרפתית עלי אדמות, כאילו אני צרפתי, כאילו אני לא מהמקום הקנאי הזה.

קומוניזם

קנאות זה לא קומוניזם, לפחות אל בסין. למרות שלי יש חיבה לשעונים מתקופת מהפכת התרבות ולפסלים של מאו, נאלצתי כמעט לרחם על מארקס ואנגלס בפארק הציבורי בשגחאי. חשבתי שהם מביטים לאגם, עד שהבחנתי שאין שם באמת אגם ממשי, שזו רק דעה קדומה שהייתה לי על פארקים סיניים מצויים. אבל
עדיין, הם היו מגולפים בחומר, כמו כל הבניינים, כמו כל האנשים, ששוטפים ושוטפים ללא הפסק את אותה העיר. כל המסעדות, כל הקפה אינטרנט, כל המועדונים. הם היו שם ממש כמו כל שאר הדברים, מארקס ואנגלס נוגעים ללב.

ובשיאמן, לקראת הסוף, ראיתי בערב תכנית שקראו לה "דיאלוג". סיני משכיל מראיין באנגלית אנשים בשאלות מנומסות. היתה אישה אחת שהתאהבתי בה. אחרי שעזרה לבנות את פצצת האטום בלוס אלאמוס היא הלכה לסין למקום קטן מצפון לשי-אן, הרבה צפונה לה, והם עזרו לגדל בקר, היא ובעלה, שני אמריקנים בצפון מחוז שאאנש'י מאז ועד היום. הם רצו לתקן את העולם ואת צפון שאא'נשי. אני רציתי לבכות על האישה הזו. הם גם שמו מוזיקה מרגשת. היא רוצה להגן על ה"אדמה" מה"ספקולנטים". אפילו הסיני המשכיל חייך.

סינים משכילים

הם כמעט כולם היו משכילים, הסינים שדיברו אליי באנגלית רצוצה. אבל כעת אני זוכר אחת שלא דיברה איתי דווקא. קראו לה לי-או-ריי, ואסתר בכתה כשהיא עלתה לאוטובוס וניסתה להידחק בין ההמונים, תוך שהיא מנופפת לאסתר בידה לשלום. לי-או-ריי חברה של אסתר, חברה סינית מביג'ינג, שרוצה לנסוע לאמריקה וללמוד דברים אחרים, ואז, בפגישתה האחרונה עם אסתר, כשהיא נדחקה בין כל אותם סינים, היא לא יכלה להיות אחרת, אולי מפני שבסינית אין מילה למה שהיא היתה, לאהבה שהיא השתוקקה אליה (עכשיו כשאסתר מספרת על זה היא שוב בוכה).

שלא כמו אותה סינית בדאלי, שמדברת עם אסתר על אומנות, ומאחוריה אני רואה עוד את קצה עשנו של סיני יפה תאר ארוך שיער. הם מעשנים חשיש ושומעים את המוזיקה שהם שומעים כעת, והם לגמרי אחרים. אסתר ואני שמחים שמצאנו אותם, ועכשיו בדאלי זה שנות השישים. לכו תראו את ילדי הפרחים (אותנטיים).

אבל היו יותר כמו לי-או-ריי. למשל אמן בשם איי-וויי-וויי, ששח לאסתר איזה דבר על סין כששאלה אותו לפשרו של פסנתר שעשה, שמנענעיו משמיעים כולם צליל אחד; והיתה גם זנג-יינג, שלקחה אותי לסיור באוניברסיטת חנאן וסיפרה על חלומות שלעולם לא יתגשמו, ואמרה שיש מי שפוחד. ומסביבה רק הפסלים והאגם וכל הקיטש הזה.

סינים שלי, שנותרתם איתי, אלה שבתחילה לא ידעתי להבדיל בינם לבין האחרים, ובכל כיכר עיר, הפסל המסוים של מאו תמיד גבוה יותר מכולם, גבוה מהם. אבל, אני חושב, הם ממשיכים לחיות. למרות הפסלים ולמרות כל האנשים, תמיד יש סיני אחד בשדה אורז שמעשן.

ישראל

לישראל חזרתי אחרי שלושה חודשים, ומוטב לומר: "הארץ". אני מעדיף שלא לכתוב על זה דבר, זה אפילו לא קשור לסין. אבל אני זוכר כמה ישראלים סביב שולחנות של ראש השנה בהונג קונג. אחד קונה ומוכר יהלומים, אחד קונה ומוכר דברים שלא הסכים לומר לי מה הם. אחד מעצב שעונים בתאילנד. קוראים לו מניר באשי, סבא שלו היה חכם באשי. ממש ככה , שם ערבי, חשבתי לעצמי. הוא מזיין נערים בתאילנד, אני בטוח, אבל לא אמרתי דבר. זה חסר טאקט, וגם לא רלוונטי.

הרב מדבר על קין והבל. קין קיבל את "כל הנדל"ן, כל הפרופרטי", הבל קיבל את ה"סטוקס, תאילנד-הונגקונג-סינגפור (במילעיל), בנקים". בסוף הוא איחל לכולם "שנה טובה ושכל אחד יצליח בביזנס שלו". בית כנסת בקומה שנייה של בניין משרדים המשקיף אל נמל ויקטוריה. נוף יפה עד מאוד.

image

פוליטיקה

לא אשכח גם ויכוח עם אחד מהבריטים (היו רבים) על שפת שולחן בקשגאר. הוא אמר לי שלמדינה ממנה אני בא אין זכות להתקיים, וסיפר על שיחה נושנה עם ישראלי אחר בפאב בבריסל לפני שנים רבות. הישראלי שסיפר לו את מוראות הכיבוש גרם לו לחשוב שהמדינה הזו נולדה בחטא. אסתר אמרה שהשאלה "מה היה צריך לעשות עם היהודים לאחר השואה" היא שאלה שצריכה להישאל. אני רק דיברתי על פחדים ועל זיכרון קולקטיבי ועל חטאים שלי ושל אחרים, והיה לי מוזר שאני פתאום יהודי.

זה גרם לי להרגיש מיוחד במסע, ובקאיפנג אפילו הלכתי לחפש בית כנסת ישן, שנקבר תחת "בית החולים של העם מס' 4", וגם חיפשתי יהודי אחד לפחות שאולי נשאר במקום הזה. בסוף פגשתי זקנה אחת, מתאימה לדרישות, בזכות נהג ריקשה חביב שאמר לי שמצווה לו לעזור, כי הוא נוצרי. כמו אותה סינית צעירה מהרכבת, שסיפרה לי שהיא רוצה להיות נוצרייה, אבל היא לא יודעת איך. היא קראה את הברית החדשה והיא רוצה להיות טובת לב כמו ישו. דיברנו שאולי היא תוכל למצוא כנסייה, אבל בקשגאר אין כנסייה, היא אמרה לי, ונאלצתי להסכים. ככה קורה כשמיליוני אנשים לבד נחשפים לאמיתות רחוקות, אבל נותרים לבד.

מיליוני אנשים לבד

כמו אותה אישה בהונג קונג בטיילת הכוכבים (מול גורדי השחקים כמו בניו יורק יש טיילת של כוכבים כמו בהוליווד). היא אומרת לי שהיא רוצה לעשות סרט, ואם אני אבוא איתה ואשחק בסרט היא תיתן לי מצלמה, והיא עוד לפני זה תבשל לי אוכל, ועוד לפני זה אני יכול ללון בדירה שלה באחד הרחובות הלא רחוקים משם, ואז נוכל לעשות סרט. היא תביים ואני אשחק בתפקיד שאבחר. ואני חשבתי שזו אישה מטורפת, והיא סיפרה לי על תסריט בו גבר מגלה שאשתו בוגדת בו, ומציץ מתוך קופסא בנעשה, והיא כבר יש לה קופסא. והטירוף שלה הפך כעת למשחק, אולי גם אני יכול לשחק בלהיות מטורף? אני אומר לה כן, ניפגש ליד מלון פנינסולה מחר בשלוש וחצי.

אבל למחרת, עובר ושב באחת המעבורות, אני פתאום פוחד מהמשחק הזה. אולי לשחק בטירוף משמעו להיות מטורף. אני רואה אותה ליד המלון רק בעיני רוחי, באולם המבוא הויקטוריאני השעון מצביע כבר על ארבע.

סוף המסע

סיימון סיפר אז, לפני הבודהא הגדול, על איש שפגש במסעו. סיימון היה נוסע מלונדון למרכזה של אסיה, ובטהראן פגש איש אחד, שכל חייו חוסך למען נסיעה אחת, בת שבועיים, לאירופה – שבוע אחד בפאריס ושבוע אחד בלונדון. נותרו לו עוד שנתיים, לאותו איש איראני רחוק, וכשנפרד מסיימון אמר לו שייפגשו שוב בארץ שבא החל המסע, זו שסיימון קורא לה "בית". אבל סיימון מוסיף לנסוע, ובצ'נגדו, על חוף הנהר, כמעט בכיתי על הבריטי הזה, שהוא שרשרת של פרידות, והוא כולו סימן קריאה לדבר ששכחנו ואף שכחנו לשאול להיעדרו.

גם על האיראני הרחוק ההוא חשבתי לעיתים קרובות. הזכיר לי איש אחר מספרו של אלבר קאמי על המגיפה, שהיה כל חייו מנסה לדייק במשפט הראשון של הרומאן שאותו מעולם לא התחיל בעצם. ניסה לומר את הדבר במעופו, בדיוקו, ניסה להיות אדם.

אהבה

התחלתי ולכן אסיים. אהבה. תשובות אין לי. בראשית היתה ההכרעה. אבל אני לא איש בשורות בימים אלה. הכל נראה ברור פחות מאי פעם.

ההתבגרות היא היטשטשות הדברים או התבהרותם? עתה הם בהירים יותר בטשטושם אני חושב. אתה רק רואה אותם מפוזרים על כל השטח, כמו החגבים הגדולים של משאבות הנפט. כשראיתי אותם אמרתי לאסתר שזה דימוי של אבסורד. אתה רואה אותם זזים כמו מתוך כוונה גדולה, אבל לא רואה את התכלית. ככה גופי אהבה מתנגשים. אני כעת מחוץ לתמונה, רק רואה אותם מדברים מרחוק מבלי שאוכל לשמוע דבר.

image

דימויים: וולפגנג טילמנס. מלמעלה למטה: לוץ ואלכס יושבים על העצים (1995), צבי (1995),  דף מתוך ספר תערוכה (קונסטהאלה בציריך, 1995), לוץ ואלכס מאחור (1995), אנדרס מסיר שבב מכף רגלו (2004), לוץ, אלכס, סוזאנה וקריסטוף על החוף (1993), חיות (2006).

ותודה ללירון מור.

לדבר עם החמאס: לא למרות האמונה אלא בעטייה

4 בספטמבר 2013

ישי מבורך

א.

תפיסות תיאולוגיות שונות במהלך ההיסטוריה של הדתות ניסו ליצור אמונה דתית המעורטלת מכל הסממנים הפרוורטיים שהדתות הגדולות נשאו ונושאות בחובן. כדוגמא מובהקת וקרובה לנו בזמן ניתן לציין את הגותו של מרטין בובר. הסיבה שאני בוחר לציין דווקא את בובר היא שנאומיו וספריו, כמו גם אישיותו, היוו ומהווים גורם רב השפעה על התרקמותם של חיים דתיים בתרבות המערבית הכביכול חילונית.

בהגותו, בובר מבתר את הספירה הדתית לדת ולדתיות, כאשר הדת נושאת בחובה את האלמנטים הפוגעניים, הפרימיטיביים והפרוורטיים שמאמיני הדתות ייחסו לאל בטעותם, ואילו הדתיות היא אותה הוויה אמונית-אלוהית המזוקקת מכל הפסולת שהאנושי הטיל לתחומו של האלוהי. על ידי חלוקה זו התחום האלוהי מנופה מאלמנטים כגון שנאה, קנאה, איווי, קיבעון, ונותר עם אלמנטים כגון דיאלוג, שלום, הרמוניה, יצירה, חכמה, התחדשות. תפקידו של המאמין הנאור הוא להלך בין הבתרים, לבחור בדתיות ולחמוק מן הדת. דא עקא, חלוקה זו של בובר מנוגדת להתנסויות הדתיות של המאמינים במשך אלפי שנים, שהיו, ועודם, שקועים עד צוואר בדם, יזע ודמעות.

בניגוד לבובר, ומתוך נאמנות להבניות השונות אשר מצרפות את היותי, אבקש בדברים שלהלן להתייחס להתנסותם של המאמינים לאורך ההיסטוריה ברצינות הראויה. אטען, כי לאור ההתנסות הדתית המתוארת בעקידת יצחק, אין לתפוס אירועים כדוגמת מלחמות הדת, כיבוש הארץ, הג'יהאד ומסעות הצלב כאינצידנט הנגרם מחוסר פתיחותו של הדתי כלפי האלוהי, אלא תולדה מוכרחת של פתיחות זו עצמה. ואכן, לא ניתן לחמוק מכך כי הטקסט המקראי מבנה עצמו סביב הממד הסימפטומאטי הקשה והמביך של האלוהי, ובהתאמה לכך, האמונה, אמונת אברהם, הנה תגובה פתוחה ונאמנת לממד זה.

הרי כך הם פרקי בראשית: הטקסט מציג עצמו בפשט הליטראלי שלו, פשט האומר 'ממש כך, ולא אחרת'. מכאן הציון המדויק של המקומות: גן-עדן, הנהרות, להט החרב המתהפכת. המיקום הקונקרטי איננו אלא נגזרת לממשות הטקסט, למפגש עם המיידיות שלו. לכאן לא שייכים מטאפורות, אלא מובן מיידי, פרימיטיבי כמעט. והמיידיות של הטקסט מחלחלת למסרים שלו – הם מוחלטים. הזעם האדיר, האגרסיות, ההבטחות, האיוויים – הכל גדול, כמו בהכרזות החד-משמעיות של האלוהים: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'; 'קץ כל בשר בא לפני'; 'אמחה את האדם'; 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת'; 'ואעשך לגוי גדול'. והאלוהי כעת יכלה, יוריד שאוֹל, יוריש ויעשיר, יברך עד בלי די ויקלל בקללת ארור עד קץ הימים.

nes

ב.

אומר כעת, אינני מקדש את הסימפטום האלוהי ככזה, אלא טוען שניסיון לעמעמו או למנן אותו לא יצלח אם הוא מיוסד על הדחקתו, הכחשתו או התחמקות ממנו – ובדבריי אלה אני מבקר רבות מן ההתארגנויות השונות של 'דת חילונית', 'דת העידן החדש' או 'דת הדתי מחמד' של תקופתנו אנו. בכדי לעמעם את הסימפטום של התיאולוגי נידרש מגע עם האלוהי במובן הכולל של המלה, מגע שרק בעטיו ניתן יהיה לערוך שינויים ועידונים בתחומו עצמו.

בעקבות כך, הרי שבכוונתי לשוב אל סצנת האמונה הנשגבה של עקדת יצחק אשר לאורה הובנתה דמות המאמין במסורות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות. היכולת לחדור אל תוך הטקסט הזה – שהמאמינים היהודים שבים ומזכירים אותו תכופות במהלך עשרת ימי התשובה הנִקרִים לפנינו – ולחלץ ממנו את מה שנתון-לא-נתון בו, מהווה נקודת פתיחה לעיצוב מחדש של דמות המאמין ביחס לתיאולוגי או לחילופין – לתפיסה אחרת את הדמות הזו, וממילא לתקשר עימה ולדרוש ממנה אחרת.

הסיפור המקראי מלמד אותנו כי הפנומן של המאמין האברהמי הוא של זה אשר בא במגע עם הממדים הדמוניים-פרוורטיים של האלוהי, ועורך בהם ועל ידם איזו התקה. על כן, אגדיר את הפגאני כמי שמתמסר עד כלות לאיווי ולאגרסיה של האלוהי – מילה במילה. ואילו את העברי אגדיר כמי שנשטף בנהרות הקנאה והמוות של האיוויים והאגרסיות האמורות, אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותם או עורך בהם איזו הטיה או התקה. במובן זה, עקדת יצחק מהווה את מומנט המעבר בו אברהם אבינו יוצא מתחומו של הפגאני והופך להיות ה-עברי הגדול.

reich

ג.

עקדת יצחק. המילים מכות ללא שהות בטוטאליות של מקור ודורשות: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. כך בפשטות, האלוהים מנסה את אברהם ומבקש ממנו קורבן. את בנך, את יחידך אשר אהבת. את יצחק: שלא יהיו אשליות, ושלא יהיו טעויות – הדרישה ברורה, אין לאן לברוח. ואברהם האב, כנצר לתרח הפגאני, נענה ללא היסוס ומשכים אל עקדת הבן: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ האלהִים:

ובכן, העוקד והנעקד נושאים פעמיהם אל המזבח, המצוין, שוב, בְּ'מקום', בקונקרטיות שאינה יודעת פשרה: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק… וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה. אברהם נושא את עיניו ורואה את הציווי כפשוטו – את המקום – ונענה לו כפשוטו. הרי עדיין פגאני הוא, כלומר זה הבא במגע עם האיווי האלוהי ונותר נאמן לו לחלוטין – ליטראלית. וזה המבדיל אותו מן העברי, השומע את ציווי האיווי ככזה שמוסר עצמו הלאה להיקרא לא מילה במילה, אלא מילה עוקבת ומעקבת מילה (כמו יעקב אבינו המעקב את עשיו).

והטקסט ממשיך: וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. הכל מוכן, מצפה לכליונו אל נוכח האלוהי המבקש את ה-כל, אך לפתע מתארעת שבירה בטקסט, הוא מתבקע, ומשתולל לקראת עיצובו מחדש: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אלהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. מלאך ה', מלאך ההתגלות, לא האלוהים, אלא המלאך – כי האלוהים אכן מתאווה אל הבן! אך מלאך ההתגלות מלמד את אברהם אחרת – ניתן לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה; להיענות עד כלות לאיווי האלוהי ולהיוותר בחיים. ניתן להיות עברי, הלא עברי אתה. איך אם כן לא תחשוך את בינך יחידך ובכל זאת הוא ייוותר בחיים?!

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא – זהו המשפט המארגן את הטקסט המקראי שלפנינו, שאברהם, לאחר מעשה, קורא על שמו את 'המקום': וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. כן, זהו אותו המשפט המופיע כמה פסוקים לפני כן: אברהם נושא את עיניו ורואה, את מה הוא רואה? במקרה הראשון הוא רואה את המקום – וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק – את הקונקרטיות המיידית של הציווי, ולעברה הוא שם פעמיו. אברהם נשטף באיווי האלוהי ממנו ונענה לו כמות שהוא. אך כעת אברהם נושא את עיניו ורואה וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. אברהם רואה את האיל, את האופציה הדרשנית המאפשרת עריכת התקות והטיות באיווי-ציווי האלוהי. לא עוד ראיית המקום של הפשט הליטראלי, אלא ראית האופציות הגלומות בהטיה של אותו ציווי – אברהם נעשה עברי! וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. נשטף באיווי וברגע האחרון עורך לו עצמו איזה סיבוב פרסה לא צפוי; האייל תחת הבן, תחת הבן ממש כי מלאך ה' קורא אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. ומצהיר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ. לא חשכת את בינך יחידך?! הרי חשך גם חשך, הקריב את האייל תחת הבן? אך זו שאלתו של הפגאני ולא של העברי, כי אברהם, כמי שנענה לאגרסיה, מגלה תוך כדי כי מתאפשר לו לארגן מחדש את משמעותה.

אברהם העברי איננו הנאור החומק מן הפרוורסיה הדמונית שבחיי האמונה, וכן הוא איננו החוקר המנתח אותה מבחוץ, אלא הוא נע לקראתה, נהדף על ידה, והנה רואה אייל נאחז בסבך. כל שהוא עושה, הוא עושה מתוך אותה הידחפות עצמה.

תומרקין

ד.

אעניק לדברים מעט קונקרטיות. כבנים למקום, הרי שאנו נתונים למרחב המכלה הזה – ארץ אוכלת יושביה היא. כן, זו הארץ המרכזת אליה את המטענים התיאולוגים הכל כך בלתי נסבלים. האמונה הדתית נוכחת כאן, היא המניע את החיים בין ירושלים, נצרת ואל-אקצה. היא הויטאליות הלא יודעת חשבון של הכוחות המפעפעים בשטחים הנכבשים והנדכאים שבין הים לנהר. האם זו גזרת גורל? האם עלינו לבחור באחת מן השתיים: הג'יהאד ומדינת ההלכה מזה או חילון המזרח התיכון החדש מזה? ומה עם האופציה האברהמית הקוראת לנו כנתונים למקום, לבוא בשעריו האלימים והעקובים מדם, לשאת את עינינו ולראות את האייל? זו אופציה המניחה כי דווקא זה החי בצמוד לאין התיאולוגי המכלה יכול לערוך בו השעיות, הטיות, התקות, כאשר אלו מתארעים מבפנים. אלו אינן תוצר של הנאור – החילוני, האמריקאי, האירופאי – הבא מן החוץ בכדי לפקוח עין על חיות הקודש הדתיות, אלא אירועים המתרחשים בלב הדתיות עצמה; אירועים המתאפשרים רק למי שנשטף בגלי ההדף של האגרסיה התיאולוגית.

וכך אכן מלמד רבי נחמן מברסלב בתורה פ בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון, כי השלום בא מהתגברות הגבורות והדינים דווקא! ועוד הוא מוסיף, כי השלום הוא בבחינת מסירות נפש על קידוש השם. היות ושלום, שלום אמת, הנו תולדה של התגברות תהומית ולא של דו-שיח נעים הליכות. זו התגברות המוּנעת על ידי הכוחות השוטפים של הנפש, הג'יהאד, הכיבוש, השנאה לאחר, הפחד, הקנאה – ההתגברות של השלום היא סיבוב פרסה מטורף של הכוחות האלו עצמם. וכך מנסח תובנה דתית זו בן תקופתנו הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג – באחת מדרשותיו:

רבי נחמן מציג – במפתיע – את השלום כמסירות נפש למות על קידוש השםעל פי רובמסירות נפש למות על קידוש השם נתפסת כנובעת … ממאבק האדם על אמונתו ומדבקותו הבלתי מתפשרת בההצעד שנתפס בעינינו כמביא לפירוד ולמלחמהבעיני רבי נחמן איננו אלא ביטוי וגורם ראשון במעלה לשלום … רבי נחמן מוצא את השלום נובע מן הגבורות [וכדבריו] – 'זהו בחינת גבורות שזהו בחינת שלום' – והשלום בעיניו איננו בא למגר את הגבורות או להסתיר אותןאלא הוא תולדה ישירה שלהןהשלום … איננו ויתור של פשרה בין שנייםאלא הוא … נוצר מתנועה פנימית של התגברות עצמיתשלהבת האהבה מתלהבת וצוברת תנופהובשלב מסוים היא מתהפכת ופונה נגד עצמההאדם מוותר על עצמו ומוסר את נפשו למות … הווי אומרהשלום איננו גורם היוצר סינתזה בין ניגודיםאלא הוא תוצר של צבירת מסה קריטית של אחד הצדדיםצבירה המביאה אותו להתגברות עצמית היכולה להביאו לפנות מקום לאחר ולמסור את נפשו ('שלום ירושלים', ביום ההוא: דרשות למועדי אייר, אלון שבות תשע"א).

ה.

אנסה להבהיר לאן חותרים הדברים: לרוב, הדיאלוג הבין-דתי מחטיא את מטרתו בכך שהוא שם לעצמו ככותרת את הפרזה 'שלוש דתות אל אחד'. זהו שיח המנסה להציע איזה מכנה משותף, ביתי, שממנו ניתן להתחיל דיאלוג – הרי כולנו בנים למקום. הבעיה היא, שהמכנה הזה איננו דבר שניתן להזדהות עימו ולהזדהות לאחר מכן עם השכן. הדת איננה זהות משותפת, היא איננה ציון היותנו בני שבט אחד. הדיבורים הנאורים סביבות הדת יוצאים מנקודת ההנחה שהאמונה באל מסתכמת באיזה חיווי דעת על אובייקט של ידע, או לחילופין היכרות עם איזה הוגה דעות מכובד; משהו כמו פגישת קולגות בספריה הלאומית בירושלים. האמונה בסופו של חשבון איננה הפוזיציה הזו של האדם ביחס לאובייקט, אלא נקודת ההתענגות המערטלת את האדם; הטיקים בעין שהוא מנסה להסתיר, הריח של הגוף, הרעש של קול הלעיסות שלו כשהוא אוכל, ואף גרוע מכך, הרעשים או המחוות העצמיות שהוא עושה כאשר הוא נהנה ממה שהוא אוכל. האמונה, כמו הטקסט המקראי, מופיעה בראשוניות הזו, בפרימיטיביות ובמיידיות של הטקסט-אדם – ללא מטבוליזציה. דרישות המוות, הכיליון והאלימות שאנו פוגשים בהן כבני המקום, אינן אלא פועל יוצא של הראשוניות הזו. שיח בין דתי חייב לקחת את האמוניות הזאת בחשבון ולתת מקום לממדים הפונדמנטליסטיים והפוגעניים הקיימים במרחב. רק כך הוא יאפשר ללוקחים בהם חלק להפך אותם, כעִברים.

גרשוני

ו.

אוסיף להיות קונקרטי. אחת הטענות הנחרצות נגד הידברות עם החמאס הנה ההצבעה על האמנה של תנועה זו הקוראת להשמדתה של הישות הציונית היא מדינת ישראל. ההנחה שבבסיס שלילת ההידברות היא שדיבור עם הרשע מתפקד כמעניק לגיטימציה לרשעות. אולם, לאמתו של דבר, השלילה שבהדברות איננה נובעת מהפחד מנתינת לגיטימציה, אלא נובעת מן הפחד להכיר שישנה אמנה-אמונה, ויש אנשים המונעים על ידה. אדייק, ההימנעות מדיבור עם החמאס הנה הפעלה של מנגנון הדחקה, כאשר ההדחקה איננה כלפי מה שקורה בצד המוסלמי-עזתי, אלא כלפי הקורה בצד הישראלי-יהודי. כי גם למרחב זה אמנה-אמונה, וגם אמנה זו קוראת להשמדת הישות הלא-ציונית שמן הים עד הנהר. השלילה של הדיבור עם נשאי אמנת חמאס איננה אלא פעולה כלפי נשאי אמנת-התורה, זה כמו זה נשאים של האנרגיות ההרסניות שבמאוויים הדתיים. זה כמו זה הנם השלך של הקול האלוהי הדובר, שניהם הנם תוצר פעול שלו ועל ידו.

יובהר, הדברים האמורים כאן מכוונים אף אל אותם המוכנים לדבר עם החמאס למרות האמנה שלו. 'למרות' – כאומרים כביכול נצליח לנקות את המרחב מהלבה הרותחת של פסיכוזת האמנה הדתית, המסורה באש ודורשת את הדם ואת האש ואת תמרות העשן. כלפי לייא, הסיבה להידבר עם החמאס צריכה להיות בראש ובראשונה בעטיה של האמנה שלו ולא למרות האמנה. לשם כך, יש להשליך את אלילי הזהב, הם מכבסות המילים של בני האור בבני החושך; הנפולים המרושעים המבינים אך ורק כוח וטובים המשתמשים בו באין ברירה ובטוהר כפיים מעושה. היא הנותנת, הכרה בתשוקות העמוקות לכוח הזה, במה שהוא מבקש לגעת ולהרוס, היא המבוא. הדיבור עם החמאס איננו לשכן בעל הפנים אלא לזר האלים, האילם והאטום – שגבול דק מפריד בינותינו. רק במקרה שהאמונה באל, ישיבתנו במרחב הפסיכו-תיאולוגי הארצישראלי, יהפכו להיות איזו התענגות משותפת, איזו פרברסיה משותפת, איזו זרות עצמית, אז, ורק אז, ניתן לדבר על מיתון הדחפים והאגרסיות שבלהרוג את האחר הארור באמת. לפיכך, הידברות עם החמאס יכולה להוות לנו, בראש ובראשונה, אפשרות להכניס אורחים את האלמנטים הדרסטיים שבהווייתנו שלנו – והם אינם הערבים הקנאים. או אז ניתנת האפשרות להיפוך.

ז.

לסיום אומר, כי המרחבים הדתיים המסוכסכים שאנו שוכנים בקרבם הם ליבה של ההוויה הנתונה כאן, ופתרון לאלו, אם ישנו, הוא בנטילת חלק בהם, נטילת חלק בעקידה האיומה. אולם, לא אכחד, כי הסיפור אודותיה מהדהד שאלה קשה עד למאוד, האם ניתן לערוב לנו, כי אברהם העוקד אכן יתהפך להיות עברי? ובניסוח אחר, מי שם מבטחינו כי לא נבוא להיות כפונדמנטליסטיים הפגאניים – היהודים ושאינם יהודים – אשר חיים בקרבנו? אסיים בהצבת שאלה זו.

דנציגר

*

המאמר הנו הרחבה לדברים שנאמרו בכנס 'דת ודתיות עכשווית' באוניברסיטת תל אביב, 2013, ולדברים שפורסמו לאחרונה בעיתון "הארץ". ישי מבורך הוא עורך ב'מכון כתבי הרב שג"ר'.

דימויים: עדי נס ("אברהם ויצחק"), בנימין רייך ("עקדה"), יגאל תומרקין ("הוא הלך בשדות"), משה גרשוני ("יצחק הקטן לאן אתה הולך"), רישום של יצחק דנציגר.

רמח"ל והאינברסיה. מתוך "הארוטיקה של הקבלה"

1 ביוני 2013

מרדכי גאורגו לאנגר

מתוך:  הארוטיקה של הקבלה, 1923

מגרמנית: עפרי אילני

עגום לא פחות, וחשוב לענייננו, הוא סיפור חייו של המשורר והמקובל הגאון ר' משה חיים לוצאטו (וראו "אנשי השם" לאברהם כהנא). הוא נולד ב-1707 בפדובה למשפחה מכובדת ומיוחסת. מוריו היו הרבנים הגדולים ביותר של איטליה. מלבד "לימודי קודש" למד לטינית ואיטלקית, ואף השתלם במדעי הטבע והאמנויות של זמנו. כישרונותיו הגדולים ורוחב לבו  הביאו לכך שכמה ממוריו הפכו במהרה לתלמידיו. כבר בנעוריו קנה לו שם של מקובל גדול. אפילו לפני שבעים שנה עוד היו חוששים בפדובה להיכנס לבית, שבו למד קבלה עם "תלמידיו-רעיו". בצעירותו חיבר מחזה רומנטי, שמשון והפלשתים, ויצירות חשובות אחרות. העברית שבה השתמש היא מלאת חיים, אלגנטית, עשירה ועזת ביטוי. אין לה מקבילות בספרות העברית החדשה, שהוא ראוי להיחשב למייסדה.בנשמתו העמוקה, אהבה לטבע ולחיים האידיליים התמזגה בהרמוניה מופלאה עם דתיות מסורתית. בעירו אהבתו אותו כל כך, שהיהודים האדוקים העניקו לו את הכבוד הגדול להיות ראש הקהל, אף שלא היה נשוי (מה שכלל לא היה מורשה לפי כללי הטקס הקבליים הנוקשים). תלמידיו העלו אותו לדרגת אל, פשוטו כמשמעו. אפילו נשמות של צדיקים וחכמים שנפטרו זמן רב לפני כן עזבו את השמיים ולמדו איתו. גם הנביא אליהו בא אליו וגילה לו סודות אדירים [… ].

על תלמידיו ציווה "לאהוב איש את רעהו כמו אחים". ואכן האהבה שרחשו לו תלמידיו-רעיו היא שהביאה עליו במהרה אסון.

יהודי פולני צעיר, יקותיאל שמו, שבא לפדובה כדי ללמוד רפואה באוניברסיטה המפורסמת שבעיר, אך נכבש על ידי אישיותו של לוצאטו, עזב את לימודיו והפך לאחד מחבריו האינטימיים ביותר. יקותיאל שלח לחבריו בגרמניה אגרת, שהיתה רוויה באהבה והערצה ללוצאטו. אלא שהאגרת הגיעה בטעות לכתובת לא נכונה. הסוד בדבר מעגל מעריציו הקטן של לוצאטו נודע לרבני גרמניה, והצית את זעמם הקדוש – במיוחד של הרבנים הספרדיים באלטונה. גם באיטליה התבלטו רבני ונציה ברשעותם. מה עמד בבסיסו של ריב זה? האנשים חסרי התבונה לא מצאו הסבר אחר לדבקותם של התלמידים לרבם האהוב (שעלתה על הדבקות הגדולה גם ככה של הנער היהודי הרגיל לרבו), אלא בכך שהפך עצמו למשיח שקר חדש – מה שבוודאות לא היתה כוונתו. הם שידלו אותו בנחרצות להתחתן (יהודים דתיים מתחתנים בדרך כלל בין גיל 14 ל-18!) – כיוון שהיה כבר בן 24 ועם זאת לא הרגיש שום צורך לקחת לו אשה. השקפתו בדבר האשה והאקט המיני עמדה בניגוד מוחלט לכל תפישת היהדות: הוא החשיב את האשה ואת המשגל למכשול הגדול ביותר בדרך לשלמות. שורש כל טומאה הוא זה המוליד ילדים!

עמדה כזו הבאה מאיש כה מסורתי, דתי ועדין, כמו שהיה לוצאטו, היא ללא ספק מוזרה. היא אינה מותירה לנו אפשרות אחרת אלא להסיק, שדמויות הנשים, שהופיעו במחזותיו, על אף חיותן, לא נועדו אלא להתאים לדרישות הטעם ההומניסטי של קהל קוראיו, ולא נבעו מצרכיו הנפשיים העמוקים של לוצאטו. את האנטיפתיה שלו למין השני הרחיב לכל ההוויה, כפי שמתבטא באמירה הבאה:  "והנה על כן ראוי לו לאדם למאוס ודאי בכל ענייני העולם, ולהתאוות רק לפי מה שהוא לפי תכלית הבורא יתברך שמו. ומה שהוא מוכרח לעשות מדברי העולם, לא יעשהו באהבה כלל, אלא כמו שכפאהו שד" (בכינוי זה ליצר הרע נוקט התלמוד בנוגע ליחסו של ר' אליעזר למשגל. בעניין זה נאמר, שפעולת המשגל צריכה להיות קצרה, ועדיף שתיעשה בחוסר חשק מאשר בחשק). כפי שכבר הוכיח הנס בליהר, הפחתה כזו בערכו של המשגל ההטרוסקסואלי אינה מצביעה על היעדרו של האירוטי, אלא אך ורק סימן לקיומה של אינברסיה מודחקת. חייו ותורתו של ר' משה חיים לוצאטו הם לפיכך בבחינת אישוש לרעיונותיו של בליהר. כי בעיניו, לימוד חכמת האמת, הקבלה, הוא האמצעי החשוב ביותר לגאול את ישראל מן הגלות. *

ומשנודע אחרי שנים אחדות, שלוצאטו המשיך בלימוד הקבלה ובמגע עם תלמידיו – על אף הצהרה בכתב, שבה התחייב לשנות את אורח חייו – הוצא נגדו חרם על ידי הרבנים האשכנזים והספרדים של גרמניה, ונציה, פולין, הולנד ודנמרק, שכמעט לא היה כמוהו בתוקף ובעצמה. רק מורו הזקן ותלמידיו נותרו נאמנים לו. נכפה עליו לעזוב את מולדתו ולעבור לאמסטרדם, שבה התפרנס מליטוש אבני חן. בין היהודים שם, שהיו אדוקים לא פחות אך ליברלים, מצא לבסוף מנוחה ותהילה, ויכול היה להתמסר ללימודיו ללא הפרעה. כאשר עבר בדרך בבולצאנו, כתב לתלמידיו איגרת, שבה נאמר בין השאר: "אם אמרתי אספרה כמו זר בעיני נחשב י" וקשה עלי פרידתכם, לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר, אף כי ידי למשוך בעט סופר. כי  מעת נשארתי לבדי — מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת  מאפרוחיה… בהדי כבשי דרחמנא אין לנו אלא שתיקה, וכל מה דעבדין מן שמיא טב. זאת  תדעו נאמנה: כי לא לבי הלך מן החברה הקדושה, ולא יזנח לעולם תמימות אהבתכם. כן יהי רצון מלפניו לאסוף נדחים ולקבץ פזורים, ונזכה לשוש  יחדו לעבודתו ית׳ כבראשונה, אכי״ר".

ramhal

גם באמסטרדם, שם שהתקבצה סביבו במהרה עדה גדולה של צעירים, לא שכח את רעיו הישנים מאיטליה. כך למשל כתב במכתבו מכ"ו אדר התצ"ט: "אחי אשר כנפשי אהבת אמת אהבתי אתכם וזכרוניכם על לוח לבבי,  ייוודע לכם: לא הבדילני מכם המרחק ולא הסיר את לבבי הזמן מהשתוקק לכם; ואם הנחתי לעבור ימים על ימים אשר לא העירותי אתכם בדבר ידידותי, לא משכחה ולא להזניח. הן תוי, תחזקו ותאמצו והייתם לבני חיל על העבודה התמה ועל תורת אלהינו, והאהבה האמתית אשר  למדנו את עצמנו במדרשנו ויראת הרוממות אשר התהלכנו בה אל תסור נא מאתכם. ודעו וראו כי אין חפץ לה׳ בעולמו כי אם שיכירו עבדיו את כבודו ואת גדלו ירוממו ובמסתרי רזיו יתעלסו".

הוא חיבר גם יצירה נערצת בקרב יהודים דתיים, ספר המוסר "מסילת ישרים". מבחינתנו משמעותי הכבוד הרב שחולקת יצירה זו ל"איש הישר", לדוגמא המאמר: "והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח … כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש". יראה זו כלפי ה"צדיק" מסבירה גם את האהדה שממנה נהנה "מסילת ישרים" בקרב החסידים, שידועים במסירותם לרבי. כך למשל, ר' בר ממזריץ' אמר על לוצאטו שהיה איש גדול, אך דורו לא היה מוכן להבינו.

אמרו חז"ל ש"לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" – וכלל זה תקף במיוחד לגבי לוצאטו. כי לאחר תקופת מנוחה קצרה באמסטרדם, עזב עיר זאת ונסע לארץ ישראל, אך שם, זמן קצר אחר הגעתו, הלך לעולמו במגפה, בגיל 40 בשנת 1747. אתו נפטרו גם אשתו ובנו היחיד. המקובלים של פלשתינה קברו את ר' משה חיים לוצאטו הדגול ליד קבר רבי עקיבא בטבריה וספדו לו כמו במלות הפרק האחרון בתורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

הסיבה לנסיעה אל ארץ האבות, כמו עניינים רבים אחרים בחייו של אדם מיוחד זה, נותרה עד היום לוטה בערפל. תקוותי שאינני טועה באומרי, שאיש זה ראוי להערצה לא רק בקרב המקובלים, כמדריך אמיתי לסתרי האלוהות, ולא רק בקרב האמנים העברים בזכות לשונו וסגנונו, ולא רק בקרב החסידים בזכות אדיקותו העמוקה; אלא בימינו הוא ראוי לשמש מופת ומורה דרך לקולוניסטים היהודים בפלשתינה, באהבתו הגדולה לעמו האומלל ובחלומו על חיים אידיליים בטבע החופשי.

* מבחינה זו, תקפה לגבי האנטישמיות הגזענית של הנס בליהר, ששלל לגמרי את אפשר של אינברסיה משמעותית בקרב היהודים בני זמננו, האימרה התלמודית ששנאה מובילה לטעות (ועם זאת, תורת האינברסיה של בליהר ראויה להערצה! אודה ואתוודה, שקראתי רק יצירות אירופיות מועטות, שהותירו בי רושם עז כל כך כמו כתביי בליהר. אך יש לי הבנה מועטה לכל הנוגע לאלילות הנוצרית שלו.

על לאנגר ועל כופרים אחרים בערב "מחוץ למצעד" ביום רביעי, 5.6.2013

מחוץ למצעד

המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני *

7 באפריל 2013

מגרמנית: גדי גולדברג

הפרגמנט האופטימי הזה, המובא כאן בעברית לראשונה, מזקק את המגמה המרכזית בפילוסופיה הגרמנית של ראשית המאה ה-19, זו שזכתה לכותרת "האידיאליזם הגרמני": לנסח שיטה שתגשר על הפער הקנטיאני בין הרעיון שהאדם תבוני ומחוקק את חוקיו לעצמו – ולכן המוסר ושחרור פוליטי הם מן האפשר – לבין הרעיון שהטבע (והאדם בתוכו) כפוף לחוקים הכרחיים ולכן המדע הוא מן האפשר. לא ברור מי חיבר את הטקסט הזה אבל היה זה אחד מבין שלושה חברים שחבשו את ספסל הלימודים בטובינגן בשנות השמונים של המאה ה-18 – הגל, שלינג או הלדרלין (או אולי שלושתם ביחד). הגל, ש"המתווה" נרשם בכתב ידו, ראה בדואליזם הקנטיאני מקור לאומללות, אחד משורה של שסעים המייסרים את האינדיבידואל המודרני בהשוואה לגן העדן האבוד של יוון העתיקה. ב-1796 או 1797, זמן החיבור המשוער, הוא עדיין היה נתון להשפעתם של שלינג והלדרלין, שהאמינו שהגשר יימצא במרחב האסתטי, שכן שם אנו למדים לראות בהכרחיות הטבע לא נתון שרירותי – מרחב מכאני ומנוכר שאדיש או אף עוין לשאיפות שלנו (וב"מתווה" אף המדינה נחשבת לכזו) – אלא מרחב ליצור בו את עצמנו כיצורים חופשיים. מאוחר יותר דעותיו ישתנו אבל העיקרון יישאר בעינו – החירות כעיקרון המאחד את התבונה והטבע. אבל אין זו החירות הפורמאלית (בנוסח הליברלי), זו העומדת בניגוד לכל השאר, אלא חירות המתממשת מתוך עימות והשלמה עם הטבע, המסורת, השפה, הקולקטיב, משנה ומשתנה בתוכם. "המתווה" מציג חזון יוצא דופן של מודרניות גרמנית המתרחקת מן המגמה המכניסטית של המדע והליברליזם ומציעה במקומם מיזוג של תבונה, מיתולוגיה, חירות וחושניות. זוהי מודרניות שמעולם לא התממשה בפועל ונקברה תחת מגפי השמרנות, הביורוקרטיה, הלאומנות והמיליטריזם. או שמא היא אכן התממשה? ימים יגידו. (גל ועפרי)

*

אתיקה. מאחר שהמטאפיזיקה כולה תיכלל בעתיד במוסר – דבר שקאנט רק הדגים בעזרת שני הפוסטולטים המעשיים שלו, אבל לא מיצה דבר – לא תהיה האתיקה הזאת כי אם שיטה שלמה של האידיאות כולן, או מה שהוא היינו הך, של הפוסטולטים המעשיים כולם. האידיאה הראשונה היא, מטבע הדברים, הדימוי של אני-עצמי בבחינת יש חופשי לחלוטין. בד בבד עם היש המודע לעצמו והחופשי מופיע – מתוך האין – עולם ומלואו: המקרה האמיתי היחיד של בריאת יש מאין שאפשר להעלות על הדעת. כאן ארד אל שדות הפיזיקה; השאלה היא זו: מה צריך להיות טיבו של העולם בשביל יש מוסרי? ברצוני לשוב ולהעניק כנפיים לפיזיקה האיטית שלנו, המתקדמת ביגיעה בעזרת ניסויים.

וכך, כאשר הפילוסופיה תספק את האידיאות, וההתנסות את הנתונים, נוכל סוף-סוף לקבל את הפיזיקה בגדולתה, כפי שאני מצפה מתקופות מאוחרות. נראה כי הפיזיקה העכשווית איננה מסוגלת לספק רוח יוצר כרוחנו או כפי שראוי לרוחנו להיות.

מן הטבע אני עובר אל פועלו של האדם. מתוך קדימותה של אידיאת האנושות אני מבקש להראות כי אין אידיאה של מדינה, מאחר שמדינה היא משהו מכני – ממש כשם שאין אידיאה של מכונה. רק מה שהוא מושא של החירות נקרא 'אידיאה'. עלינו ללכת אפוא מעבר למדינה! – שכן מן ההכרח הוא שכל מדינה תנהג בבני אדם חופשיים כמנגנון מכני; אבל את זה אל לה לעשות; לפיכך עליה לחדול. עיניכם הרואות אפוא שבהקשר הזה כל האידיאות של שלום נצחי וכיו"ב אינן אלא אידיאות כפופות לאידיאה גבוהה מהן. בד בבד ברצוני להניח כאן את העקרונות לְהיסטוריה של האנושות ולחשוף במערומיו את כל פועלו האומלל של האדם כגון מדינה, חוקה, ממשלה, חקיקה. לבסוף באות האידיאות של עולם מוסרי, של אלוהות ושל אלמוות – הפלתן של כל האמונות הטפלות, רדיפה של כוהני הדת, אשר לאחרונה מתחזים לתבונים, בידי התבונה עצמה; חירות מוחלטת של כל רוח הנושא בתוך עצמו את העולם האינטלקטואלי ואינו רשאי לבקש מחוץ לעצמו לא אלוהים ולא אלמוות.

ולבסוף האידיאה המאחדת את כולן, אידיאת היופי, במובן האפלטוני הנעלה של המילה. אני משוכנע כי האקט העליון של התבונה, שבו היא מקיפה את כל האידיאות, הוא אקט אסתטי, וכי רק ביופי לבדו האמת והטוב אחים הם. לפילוסוף דרושה אותה מידה של כוח אסתטי הדרושה למשורר. בני האדם נטולי החוש האסתטי – אלה הפילוסופים שלנו של האות [המתה]. הפילוסופיה של הרוח היא פילוסופיה אסתטית. אין אתה אדם בעל שאר רוח – אפילו על ההיסטוריה אינך יכול לדון מתוך שאר רוח – בלי חוש אסתטי. כאן יתגלה מה חסר בעצם לבני אדם אשר אינם מבינים אידיאות, ומודים בגילוי לב כי מרגע שהולכים מעבר לטבלאות ולרישומים הם מגששים באפלה.

השירה תקבל כך מעלה יתרה; בסוף היא תחזור ותהיה לְמה שהייתה בהתחלה: מורתה של האנושות; שכן לא תיוותרנה לא פילוסופיה ולא היסטוריה, אמנות השירה לבדה תאריך ימים אחרי כל שאר המדעים והאמנויות.

בד בבד, לעתים קרובות כל כך אומרים כי צריך שלהמונים תהיה דת חושנית. לא רק ההמונים, גם הפילוסוף זקוק לה. מונותאיזם של התבונה ושל הלב, פוליתאיזם של הכוח-המדמה ושל האמנות – זה מה שדרוש לנו.

ראשית אדבר כאן על רעיון [Idee], שעד כמה שידוע לי איש עוד לא הגה: דרושה לנו מיתולוגיה חדשה, ואולם על המיתולוגיה הזאת לעמוד לשירות האידיאות, עליה להיעשות מיתולוגיה של התבונה.

כל עוד לא נעשה את האידיאות לאסתטיות, כלומר למיתולוגיות, לא יהיה להמון העם כל עניין בהן; ולהפך: כל עוד המיתולוגיה איננה תבונית, חזקה על הפילוסוף שיתבייש בה. לפיכך, הנאורים ושאינם נאורים חייבים סוף-סוף להושיט יד זה לזה, על המיתולוגיה להיות לפילוסופית והמון העם לתבוני, ועל הפילוסופיה להיות למיתולוגית כדי לעשות את הפילוסופים לחושניים. או-אז תשרור בקרבנו אחדות נצחית. לא עוד מבט מזלזל, לא עוד רעד עיוור של העם לפני חכמיו וכוהניו. אז ורק אז נוכל לצפות לפיתוח שווה של כל הכוחות, גם של היחיד וגם של כלל האינדיבידואלים. שום כוח לא ידוכא עוד. או-אז ישררו חירות ושיוויון כלליים של הרוחות! – רוח עליון, שליח מרום, צריך לכונן בקרבנו את הדת החדשה הזאת, היא תהיה פועלה הגדול האחרון של האנושות.

picture

*

 * הכותרת היא לא של המחברים אלא של פרנץ רוזנצווייג, שגילה את הפרגמנט הזה בספרייה הפרוסית המלכותית ב-1913. אנשי הספרייה, שרכשו את הפרגמנט שנה קודם, העניקו לו את הכותרת "אתיקה" על שם מילתו הראשונה, והיה זה רוזנצווייג שעמד על חשיבותו ותיארך אותו ל-1797  בהתבסס על מחקרים שבדקו את השינויים בכתב ידו של הגל לאורך השנים. רוזנצווייג האמין שדווקא שלינג היה המחבר והגל רק המעתיק, שכן באותה שנה הגל היה פסימי במיוחד בעוד ששלינג היה "האדם היחיד בגרמניה הפילוסופית של 1797 שניחן ברוח הנעורים והניצחון" שהטקסט  מבטא. 

דימוי: ציור של נאו ראוך.

"שתי מיליון יהודי הונגריה, המה פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?"

5 באוגוסט 2012

יעל חבר

בתחילת יולי הואשם אלחנן אסתרוביץ', בן 31, בריסוס "כתובות נאצה" במוזיאון יד ושם ובאנדרטאות בגבעת התחמושת ובבקעת הירדן. את המכתב הבא מצאתי באתר האנרכיסטי "הכל שקרים", תחת הכותרת: וידוי מרסס הגרפיטי ביד ושם. הובאו שם חלקים מהמכתב, שלא בסדר הנכון, וכן סריקה של המכתב כולו, בן שמונה עמודים, אותו כתב אסתרוביץ' בתא המעצר במגרש הרוסים. ככל שקראתי והקלדתי את המכתב (תוך שמירה על דרך הכתיבה המקורית, כולל שגיאות קלות), נדהמתי מכך שהוא לא הובא לידיעת הציבור, אם כי ברורה לי הסיבה לכך – המכתב אנטי ציוני, מאלף ונוקב.

אני מביאה כאן את המכתב במלואו בתקווה שיעורר את הדיון שהוא ראוי לו.

*

בס"ד (1)

"המפלצת הצורחת מנירנברג" זאת היתה הכותרת הכל כך לא אחראית של עיתון "דבר" בשנת 36', כשהיטלר עלה לשלטון.

כשפסעתי ב"יער" הקק"ל שמקיף את "יד ושם" בשעה שלוש בלילה, לא תיארתי לעצמי מעצרים, תקשורת, עיתונאים, חוקרים שלא אוהבים ללבוש מדים, אזיקים וניידות משטרה. המשטרה הרי לא הגיעה אחרי מה שהיה בבקעת הירדן, וגם אחרי גבעת התחמושת המשטרה נרדמה בשמירה. האמת שגם למה שקרה ביד ושם לא היו לה הוכחות במטר, אבל אז, אחרי הלחץ הציבורי האדיר, החוקרים החליטו לקפוץ למים הקרים ולעצור את כל מי שאפשר ולא אפשר. וכך מצא את עצמו בחור תמים בן 25 מאשדוד מורד באמצע היום מאוטובוס עירוני ומוכנס בהפגנתיות לניידת כאילו היה ברון סמים קולומביאני. אין ספק שהמשטרה הציונית התקדמה הרבה ב-64 שנים האחרונות. החטא של הבחור הזה אגב, זה שהוא התכתב איתי באימייל. טוב, יש לי אימייל.

נחזור לחורשת הקק"ל הקלילה המופיעה במפות כ"יער ירושלים". הייתי מציע לאנשי הקקל לשחרר שם קצת דובים שחורים, זאבים, וליצור כמה מעיינות מלאכותיים שיצרו נחלים קרירים, מכונות עשן, אולי ככה נרגיש שזה באמת "יער" ציוני למהדרין לתפארת מדינת ישראל.

שקט מאוד ב"יער". קצת פנסי תאורה כתומים מ"יד ושם" מאירים את הדרך, אבל בעיקר מסנוורים ומעצבנים אותי. עוד מעט אגיע אל "אנדרטת הקרון" המאיימת, זאת שנוצרה כדי שנזכור ולא נשכח, למה צריך שתהיה לנו מדינה. קרון בהמות מעץ הובא לכאן היישר מגרמניה, והוצב כדי להזכיר באובססיביות מה קרה כשלא היתה לנו מדינה. כמה בכה אותו צדיק, הרב מיכאל דב ויסמנדל זצ"ל, כדי לעצור את אותם קרונות עץ, למעשה הוא אפילו הצליח לעצור אותם למשך זמן לא מועט, אבל התשובה שקיבל בסוף מהציונים על כל זעקותיו ומאמציו, היתה מאוד ברורה: "כי רק בדם תהיה לנו הארץ" – כלומר, אנחנו לא מעוניינים להציל. 2 מיליון יהודי הונגריה (שרובם היו לא ציונים או אנטי ציונים) רצו סך הכל לחיות, אבל לוועד הלאומי בארץ ישראל היו תוכניות אחרות עבורם. אם לא לפלסטינה, אז לכו לאושוויץ. רק אל תפריעו לחלום הציוני להתגשם. גם אל תדאגו יהודים הונגרים תמימים, אנחנו אח"כ ננציח אתכם ב"יד ושם", נערוך לכם טקסי זיכרון נרגשים באושוויץ, "מצעדי חיים" רעשניים, ואילו את הרב ווייסמנדאל זצ"ל, "היסטוריונים" מגמתיים יציגו באור לא אמין. ב"יד ושם" אגב, לא יזכירו אותו בכלל. אבל עכשיו כשספריי צבע בידי, אני אזכיר את מה שאתם ב"יד ושם" מתאמצים כל כך להשכיח ולטאטא מתחת לשטיח. הרב ויסמנדאל זצ"ל ועמו שתי מיליון יהודי הונגריה, המה פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?

החורשה חשוכה, ונראה שאיבדתי קצת את הדרך. ביתן הפרטיזנים שחור כזפת מתגלה פתאום לנגדי. הבנתי שאני באזור "בקעת הקהילות". כל אותם קהילות שהיו יכולות להמשיך לחיות, אם רק לא היו מכריזים מלחמה בשמם בגרמניה הנאצית. אם רק לא היו מפיצים אנטישמיות מטורפת באירופה במשך 40 שנים, רק כדי שהם "יתעוררו" ויהפכו לציונים בטוב או ברע. הפצת האנטישמיות באירופה בה התחיל הרצל הצליחה מעל למשוער, הקהילות נמחקו, וכעת אנדרטת אבנים קטנה "זוכרת" אותם ברוב יגון. בא לי להקיא. קפיצה קטנה על חומת האבן ואני בפנים (וסליחה חוקרים שאת השחזור התחלתי ממקום קצת שונה).

בס"ד (2)

חושך מצרים ב"בקעת הקהילות". כפפות ניילון חד פעמיות, ספריי שחור נשלף החוצה מהתרמיל, היר ווי גו. "ציונים ארורים, הרפו ידיכם מהעם היהודי!". אני מתרחק מעט, בוחן את הגרפיטי, לא רע. אין זמן, צריך להגיע אל העיקר. חצי דקה אחרי זה אני כבר באנדרטת הקרון. שקט, חשוך, אין אבטחה, אבל צריך להיזהר. אני חולף על פני האמבולנס השבדי. זהו רכוש של מדינת שבדיה, וכמובן שלא אפגע בו. זה הרי אסור, וגם, החשבון שלי הוא עם אלה שמנעו דרך קבע את כל פעולות ההצלה של אחיהם, לא עם אלה שהצילו וניסו להציל.

בהליכה שפופה ומהירה אני אגיע אל אנדרטת הקרון. כל רחש קטן הקפיץ אותי אל השיחים, לא שזה היה ממש עוזר אם היה עובר כאן רכב אבטחה. אני מנער את הספריי השחור, וכותב שמדינת ישראל היתה האושוויץ הרוחני של עדות המזרח.

1949. מדינת ישראל קמה זה עתה. מחנות "עולים" מוקפות גדרות תיל ושומרים חמושים, שעל יושביהם האומללים והתמימים נאסר ליצור קשר עם העולם החיצון. בניהם ובנותיהם הרכים של העולים ניטלים בשרירותיות אנטי אנושית אל חינוך ציוני חילוני מעורב, ושם נמחקת תרבותם בשיטתיות. מי שמתנגד – מטופל ומושתק בכח. שיכוני העולים העלובים בהם הם נדחסו בהמשך, המלחמות אליהם הם נשלחו כדי להרוג וליהרג למען מדינה שראשיה ראו בהם לא יותר מאשר כח דמוגרפי, אזרחים סוג ב', וגם זה בדיעבד. הפלסטינים מתלוננים על מחנות פליטים, אבל גם בבאר שבע, דימונה, רמלה, ירושלים, נתניה, ואיפה לא, ניתן למצוא גם עכשיו ב-2012, מחנות פליטים של יהודי המזרח, "יאהוד אל ערב", שיכוני עוני עלובים בהם גרה אוכלוסיה חלשה שהיתה טרף קל לשליחי הסוכנות הערמומיים שהתחזו לדתיים, והבטיחו להם הרים וגבעות ב"ארץ ישראל". אך ב"ארץ ישראל" חיכה להם שלטון מפא"י טוטאליטרי וגזעני, שאילץ אותם להצביע עבורו כדי לקבל תלושי מזון ועבודה, שניתב אותם אל "כור ההיתוך" הצהל"י, שאכן ניתק את כל מה שנותר מעברם המפואר. ליהודי המזרח האומללים כבר לא נותרו הרבה ברירות. אחרי שנים של דיכוי הם ניסו להתבטא באמצעות הליכוד ואח"כ גם ע"י ש"ס, אבל רק מעטים מהם כמו ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים למשל, הבינו שהכתובת לשיפור מצבם לא נמצאת במשכן הכנסת ובשלטון הציוני שהרס את עדות המזרח, ושיבה אל הדו קיום הטבעי שהיה קיים בינם לבין הערבים לפני שהסכסוך הציוני-ערבי התחמם ופגע גם בהם, הוא הפיתרון הבריא והטוב ביותר, הברירה הטבעית. האם הערבים יתנו להם את זכות השיבה? חבל שמלך מרוקו לא מבקר את נתיניו היהודים באשדוד ובבית שאן.

המון הפרעות בתא וקשה לכתוב. השגתי עט נובע מעולה מאחד מחברי התא, ביקשתי עליו אפוטרופסות בלעדית, בדיוק כמו שהציונים מבקשים להשיג על השואה. הוא הסכים תמורת טלכרד של 20 שקל. הוא יקבל. העט נשאר אצלי.

בס"ד (3)

נחזור לשבילי "יד ושם". אני מסיים עם האושוויץ הרוחני ואולי גם הגשמי של עדות המזרח, וממשיך אל הפרונט המרכזי של "יד ושם", אנדרטת מרד גטו ווארשה. מכל הצד של היער אין שם מצלמות, בדקתי את זה בביקור המקדים. יש רק מצלמה אחת ששומרת על הכניסה למוזיאונים, והיא לא מכוונת על האנדרטה, היא לא תפריע לי. אני מגיע אל האנדרטה שמסמלת את ה"גבורה" שבשואה. אותה "גבורה" שבגינה הגטו חוסל מיידית על כל יושביו. הרבנים בגטו התנגדו אל המרד, הם חששו מפני התוצאות שלו. זה עניין את המורדים? לא. זה גם לא מעניין כיום את ראשי "יד ושם". אין שום איזכור בסמיכות לאנדרטה שרבני הגטו התנגדו אל המרד. סלקטיביות במיטבה. ב"יד ושם" לא רוצים להזכיר את הרבנים, לא רוצים לקלקל את ה"גבורה". טוב למות בעד ארצנו, טוב למות בעד ה"גבורה". זה מה שקורה כשמחליפים את התורה בלאומיות. מתים בשביל "גבורה", בשביל "מדינה", מסכנים 6 מיליון יהודים בסכנת מלחמה, מכינים מקלטים אטומים ומרחבים מוגנים, "מלון אורחים" במדבר לתושבי גוש דן, אבל ביום שיגזר על הערבים לנצח, גם אלף צוללות דולפין גרמניות ואלף מטוסי אף 16 ולווינים לא יעזרו. גדרות הפרדה מפלצתיות, מחסומים וסיורי מג"ב, מצב חירום תמידי, מאבטחים בכל מקום. הכותל המערבי הפך לאזור סטרילי, קבר רחל אימנו למבצר צבאי אימתני שכדי להגיע אליו צריך אישורים. לאן לעזאזל הגענו בשביל ה"גבורה"? אולי תקחו את ה"גבורה" שלכם, את צוללות הדולפין, את המטוסים והטנקים ופשוט תלכו לכם למקום אחר, אולי לאוגנדה, שם "תשמרו" על האוגנדים כמה שאתם רוצים, תקימו להם "כיפות ברזל" וכורים אטומים, ורק תתנו לנו לחיות בשקט ובשלווה עם הפאלסטינים. יש להם דגל צבעוני נאה והמנון יפיפה שלא מדכא כמו "התקווה" הקודר שהולחן ללא ספק במרתף עינויים חשוך אי שם במשטר מזרח אירופאי אפל שכבר שנים אינו קיים. יש לפלסטינים גם קפה טעים, עצי זית, פיתות, כבשים, עיזים, שווקים צבעונים וחנויות זולות, שלא משלמים בהם בכרטיסי אשראי וכרטיסי "מועדון" מלוקקים, והמון פשטות ולבביות, שלא קיימים ב"גבורת" הפלדה הציונית, הסוגדת לשקר החן ולהבל היופי. אין אצלם גם צפירת אימים בולשיביקית ארבע פעמים בשנה שמכריחה את כל האזרחים לעמוד ב"דום" מפוחד, ו"להתייחד עם הנופלים" (בכח?) כאילו אנחנו נמצאים בברית המועצות של סטלין".

אז בבקשה תעזבו אותנו, תלכו לאוגנדה ותתלבשו על הכושים, ותנו לנו לנשום אוויר. אנחנו נממן כבר את פירוק גדרות ההפרדה והמחסומים, כמה שיעלה – עלינו, רק תעזבו בבקשה, ותקחו איתכם את ה"גבורה".

בס"ד (4)

"מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינם מלחמותיו של העם היהודי" אני מרסס בשחור על הרצפה שלפני אנדרטת ה"גבורה", כדי להבהיר שהעם היהודי הוא עם ניטראלי ושומר שלום, ואלפיים שנות גלות רק למדנו תורה, שמרנו מצוות, והתפללנו לביאת המשיח ולגאולה בידי שמים. כך היה וכך יהיה. מלחמות, גאולות הרפתקניות בידי אדם, "גבורה" לא ברורה על חשבון אחרים, כל אלה לא בבית ספרנו, לא קשור אל העם היהודי. ואם 99% מהעם היהודי כן סבור שמדובר במלחמות יהודיות, אוקיי, אז האחוז הבודד שנשאר הוא זה המקורי. האמת מעולם לא נמדדה בכמויות. לא מרובכם מכל העמים חשק השם.

מעניין שבתקשורת הישראלית הגרפיטי הזה צונזר, ורק בכמה כלי תקשורת "זרים" שעשו עבודה יסודית (ולא העתיקו) הוא צוטט במלואו. "יוקם מוזיאון אלטרנטיבי ליד ושם הסלקטיבי" אני מרסס טיפה יותר למעלה, גם כן על הרצפה. לו היה לי כסף, הייתי מקים אולי מוזיאון כזה, "יד ושם" שלא מציג את השואה בצורה הסלקטיבית שמתאימה לצרכים של מדינת ישראל. "יד ושם" שמספר על פשעי הציונות בשואה, על מדיניות מניעת מאמצי ההצלה, ועל חלקם של הציונים בהתססת האנטישמיות באירופה במשך 40 השנים שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. "יד ושם" שמספר על ההתגרויות והפרובוקציות המחרידות של ראשי הציונות נגד היטלר, "יד ושם" שזוכר בצורה שקטה וצנועה את הניספים, ולא "מזכיר" אותם באובססיביות תוך הפניית אצבע מאשימה ותמידית אל עבר הגויים, וסוחט מהם התנצלויות לצורך האינטרס של מדינת ישראל.

כדי להיות רלוונטים, הציונים חייבים אספקה תמידית של אויבים ומלחמות. האנטישמיות זאת האינפוזיה של הציונות ומדינת ישראל. ומה עושים כאשר אין אנטישמיות? פשוט מאוד, מייצרים אותה. כמו למשל הפצצות שפעילי הציונות היו מטמינים בשכונות יהודיות בארצות ערב כדי ליצור פאניקה. "אם היטלר לא היה, הציונים היו ממציאים אותו" אני כותב בספריי לבן על האנדרטה, מחוסר מקום נאלצתי לכתוב 'ממצים' בלי אל"ף. אח"כ אמרו שזאת שגיאת כתיב. שיהיה. הציונים תמיד חייבים איזה היטלר תורן בסביבה. אחרי הרבה עבודה מאומצת הם באמת השיגו אחד כזה, אמיתי, תוצרת גרמניה, כמו טנקי המרכבה שלהם. אח"כ החליפו אותו שורה של מנהיגים ערבים, והיום זה אחמדיניג'אד. ויש כמובן "היטלרים" אזוריים קטנים יותר, כמו השייח' נאסראללה, ארגוני ההתנגדות הפאלסטינים, או נשיא טורקיה ארדואן. מעניין למה כולם שונאים כל כך את ישראל החפה מפשע, שבסך הכל רק מגינה על עצמה. באמת מעניין. ככה או ככה, מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינם מלחמותיו של העם היהודי. הספר 1984 מתאר משטר טוטאליטארי הנמצא במצב תמידי של מלחמה לצורך האינטרס השלטוני שלו.

בס"ד (5)

למעשה כל משטר או רודנות שהיה אי פעם או יהיה נמצא במצב מלחמה תמידי עם אויב כלשהו. אין חיה כזאת משטר ללא מצב מלחמה תמידי. לאחר מות הרצל ב-1904 הציונים מאוד מהר הבינו שמדינת השוקולד השלווה עליה הוא חלם תקום רק בפנטזיות, ואז החלו ללכת על משטר – מדינת כיבוש וכח. הציונות ראתה מאז ומעולם במלחמותיה גורם לאומי מאחד בין סקטורים יהודיים שונים, דמיינו את דן קנר ברשת ב' מקריא בחרדת קודש לאומית "אזרחי ישראל מתבקשים להיכנס למקלטים", ואזרחי המשטר הטוטאליטארי נחפזים בדבקות להיכנס אל מקלטיהם, או להחליף מסכות גז בתחנות של פיקוד העורף, או לחייך בשמחה כאשר רדיו המשטר מבשר מירושלים כי "כל כוחותינו שבו בשלום", ושירי המלחמה של המשטר מתנגנים ברקע. אבל גם אם יקומו עוד אלף מדינות ישראל, קוץ אחד מהתורה לא יזוז לעולמים, והתורה הקדושה, היא קובעת שאנחנו בגלות, ונאסר עלינו למרוד בעמים, בגלות אין מלחמות, גם אם כנופיות טרור יהודיות כמו האצ"ל והלח"י והפלמ"ח ניל"י ופלוגות האש, הצליחו להקים מדינה ולקחת שלטון. נכון, אנחנו יכולים, יש לנו את הכח, אך הגאולה שאנו מצפים לה היא לא מדינה חזקה, אלא גאולה רוחנית ונצחית, "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך ותשבע כל לשון".

נחזור אל הרב וייסמאנדל זצ"ל. הרב וייסמנדל כתב שאם כל הרבנים היו באים להיטלר ומודיעים לפניו שהיהודים הם ניטראלים ולא קומוניסטים ולא מעוניינים לשלוט בעולם וכו" (להיטלר היו פוביות רציניות מפני מה שהוא כינה "היהדות העולמית") אז השואה הייתה נמנעת. בסך הכל היטלר, כמו הנאציזם כולו, התבסס על השמצות שכתבו כבר ראשי הציונות נגד היהודים עוד הרבה לפניהם. אחד מראשי התעמולה הנאצית, טען במשפטי נירנברג שהם לא עשו יותר מאשר לחזור על דברים שהשמיעו וכתבו ראשי הציונות נגד היהודים. מיותר לציין שב"מורשת השואה" הציונית אותה מייצג "יד ושם", לא תמצאו עובדות "מיותרות" מעין אלו. זה הרי יהרוס להם את כל הביזנס.

בס"ד (6)

לא קל לכתוב בתא המעצר, כי אין פרטיות, שלא לדבר על שקט. אבל יש המון דברים נחמדים וחיוביים במעצר הזה. אתמול הסתגרתי חצי לילה בשירותים כשכולם ישנו והצלחתי לכתוב די הרבה, עד שהעיניים נעצמו לי. עכשיו אני אנסה להמשיך, כותב על הפרוטוקולים של בית המשפט.

אז היינו באנדרטה, בארבע בבוקר.

להם יש "יד ושם" שמתוקצב במיליוני שקלים, מדינה, עיתונים, תקשורת, צבא, משטרה, מוסדות שלטון, הם שולחים כל שנה אלפי בני נוער לאושוויץ כדי לעשות להם שטיפת מח, ולי יש רק ספריי. מה אתה עושה אלחנן? אתה חושב שזה יעזור? ממילא הם לא יבינו, ממילא זה לא ילך, עס טוהט נישט אויף… הם ימשיכו לעמוד בצפירת האימים, ימשיכו לנהל את כל הטקסים הממלכתיים שלהם, וימצאו איזה רב מחמד שיגיד להם קדיש ואל מלא רחמים, ואת הגרפיטי'ס שלך ימחקו מחר במרץ עובדי עריית ירושלים שיגיעו בבהלה למקום, ואף אחד לא יבין בכלל מה אתה כתבת. אף אחד? אין מצב. ואני חושב שזה חשוב אפילו אם רק אחד יבין. כמו שמרן האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל כתב בהקדמתו לספרו "ויואל משה" שאם רק אחד יבין – הכל היה כדאי.

אי אפשר הרי לשתוק, ולעשות להם חיים קלים. ועצם המחאה היא המטרה, ולאו דווקא הניצחון. בדיוק כמו במרד גטו ווארשה. הם ידעו שהם לא ינצחו את הכח הנאצי האדיר, אבל החליטו לצאת לקרב. במקרה שלהם זאת הייתה התאבדות וסיכון אחרים שהתורה אוסרת כי אין דבר מקודש מהחיים, במקרה שלי זה יהיה מקסימום מאסר שלי. מעצר. מאסר. וואט אבר.

על הכתובת הבאה שריססתי חזרו כל שעה ברצף וברהיטות במהדורת החדשות של גלי צה"ל. הערכתי אותם על כך, אפילו הופתעתי. בקול ישראל לעומת זאת גימגמו משהו לא ברור. אז שוב, ספריי שחור: "ציונים ארורים, אתם הכרזתם מלחמה על היטלר בשם העם היהודי, אתם הבאתם את השואה". הם באמת הכריזו עליו מלחמה. לא מגרמניה, לא משטחי הכיבוש הנאצי, לא משם. מניו יורק, מפאלסטינה, מכאן יצאו המכריזים במלחמה על היטלר. מול שגרירות גרמניה הם עמדו, חבורת רפורמים, ציונים, מתבוללים, תקעו בשופרות נגד היטלר ונשאו נאומים "חוצבי להבות" בגנותו. הרב ווייסמנדאל זצ"ל מעיד שצעד זה גרם לאיבוד עשתונות מבהיל של היטלר. ברגע שהגיעה אליו הידיעה על ההפגנה מתוך גזיר עיתון באידיש שתורגם לגרמנית, הוא התמוטט על הרצפה, השתולל וצרח שעכשיו הוא ישמיד את כל היהודים. לא צריך לספר שב"יד ושם" לא תמצאו יד ושם לעובדות האלה. אז עכשיו אתה מבין אדון שליו מה הוציא אותי משלוותי?… אח"כ המשכתי וריססתי את הניסוח הכושל שאני מתחרט עליו, כי הוא היה מסובך מבחינה תקשורתית. "תודה לך היטלר על השואה הנהדרת שסידרת שסידרת לנו, רק בזכותך קיבלנו מדינה מהאו"ם". על החתום: המאפיה הציונית העולמית.

בס"ד (7)

מבינים אז איך זה עבד? מציתים אנטישמיות, מובילים לשואה, מונעים את פעולות ההצלה, ואח"כ באים לגזור את הקופון באו"ם. מאפיה או לא מאפיה?

אח"כ חזרתי אל אנדרטת הקרון. מיכלי הצבע היו כמעט מרוקנים. האצבע כאבה לי, תנסו לגמור כמה מיכלי ספריי ותבינו. אור ראשון, ציפצוף של משאית נוסעת ברוורס נשמע מכיוון שער הכניסה ליד ושם. בטח איזה ספק נכנס להביא סחורה למוזיאון האתר. אין לי הרבה זמן, התחלתי להתקפל. יש לי קצת דרך עד לבית שלי.

נפרדתי מיד ושם ב"ציונים רצו בשואה", "קץ הציונות = שלום וידידות", ואחרון חביב: "ממשלת פולין הנכבדה, די לאפשר לציונים לערוך באושוויץ טקסי זיכרון מניפולטיביים". יש לי ידיד פולני, בחור שהתגייר (בגיור בעייתי), ופעם דיברתי איתו שאכתוב מכתב לממשלת פולין שירסנו קצת את הקרנבלים הציונים באושוויץ, והוא יתרגם את זה. בסוף זה לא יצא. כפפות הניילון היו מלאות בצבע, הסרתי אותם וזרקתי הכל לתוך התיק. המשטרה לא הגיעה אלי בעקבות ראיות אלא בעקבות האזנות, "מודיעין" כמו שהם קוראים לזה.

התחלתי לרדת בחזרה את "יער ירושלים" לכיוון גבעת שאול, שתי שועלים חמודים שיחקו בין העצים, עמדתי כמה רגעים ונהנתי להתבונן בהם, עד שהם נעלמו, ואח"כ גם אני נעלמתי.

לא התכוונתי לפגוע בזכרונם של הקדושים. לא התכוונתי לפגוע בניצולים שעדיין איתנו. התכוונתי למחות באלו שסוחרים באסון שאירע לבני עמנו בגלל שאיפותיהם הבלתי נלאות להשגת שלטון וממשלה בכל מחיר, יהיה אשר יהיה. התכוונתי למחות נגד מוזיאון סלקטיבי שהם הקימו כדי לשמר את שלטונם זה, ולטעון בניבזיות ובגועל, שבגלל שהם לא היו, אירע האסון לבני עמנו. אך האמת היא, שרק בגלל שהם היו, אירע האסון הזה, ורק "הודות" להם, שש מיליון יהודים נטבחו ונשרפו ע"י הנאצים ועוזריהם בשנות הזעם, כאשר מנהיגים לא קרואים קמו לעם היהודי והחליטו ליטול לעצמם מדינה ושררה. וגם עכשיו, הם עצמם לא יודעים עוד איזה אסונות הם יביאו בהמשך הדרך, היו לא תהיה. אז אני כן מתנצל בכנות בפני כל אותם אלה שנפגעו, סליחה ומחילה, אך לא לזאת היתה כוונתי. אינני מכחיש שואה, אני עצמי נצר לניצולי שואה, כל משפחתה של סבתי ז"ל, נספתה באסון המר. גם ממשפחת סבי מהעיר וילנא שבליטא, נספו רבים הי"ד.

אבל האם אני מצטער על הכתובות שריססתי ועל המחאה שמחיתי?

בס"ד (8)

אני אענה על זה בדיוק את מה שענה אחד מראשי הציונות על שאלה לגמרי אחרת ששאלו אותו בזמן ההשמדה. "כששאלו אותי, אם אהיה מוכן להעביר מכספי קרן היסוד לטובת מאמצי ההצלה, עניתי לא, לא, ועוד פעם לא" (יצחק גרינבוים, יו"ר הסוכנות היהודית). לא, לא, ועוד פעם לא, זאת גם התשובה שלי. האם אוסיף לעשות מעשים כאלה בעתיד? לא נראה לי שכן. בכל אופן לא במישורים שיגרמו לי לבלות בתא מעצר. לא בקיצור.

אז לסיכום, זיכרון השואה כן, הנצחה פוליטית ומגמתית בשום אופן לא.

ומעבר לכך, כמו בחקירה האחרונה שלי בימ"ר ש"י –

אין לי מה להוסיף.

אלחנן אסתרוביץ

תא מעצר 2, מגרש הרוסים


הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת

3 בפברואר 2012

לפני כמה חודשים יצא בהוצאת זמורה-ביתן ספר בשם "הרצל אמר", מאת יואב אבני. הוא מתרחש במציאות אלטרנטיבית, שבו תוכנית אוגנדה יצאה לפועל ומדינת ישראל קמה באפריקה – מדינה של יהודים דוברי עברית המצויים בסכסוך בלתי נגמר עם שבטי המסאי. לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר, שהוא מעין רומאן הרפתקאות. אבל כשהתעניינתי קצת בנושא נפל לידיי ספר מעניין הרבה יותר – "המסע לאוגנדה" מאת נחום וילבוש, שהוא דו"ח המתאר את המשלחת הציונית לבדיקת תוכנית אוגנדה מ-1905.

תוכנית אוגנדה נהגתה על ידי שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין, במטרה לספק מתיישבים אירופים לאזור גואס-נגישו בצפון מזרח קניה, ברמה שליד מאונט אלגוןהכוונה היתה להקים מושבה של כמיליון מתיישבים יהודיים במסגרת האימפריה הבריטית, עם אוטונומיה חלקית בתחומים דתיים ומוניציפאליים ובראשות מושל יהודי. מבחינת ההסתדרות הציונית, המטרה המוצהרת היתה לספק מקלט ליהודי מזרח אירופה אחרי פוגרום קישינב. מבחינת השלטון הבריטי, המטרה היתה לפתח את האזור, ולהחזיר חלק מהעלויות של מסילת הברזל ממומבסה לקיסומו. בנוסף, היא נועדה למנוע הגירה של יהודים מרוסיה לבריטניה.

הרצל לא ויתר על התקווה להיאחז בפלשתינה, אבל ראה בתוכנית אוגנדה שלב בדרך להגשמת המטרה הסופית. הרעיון היה "קולוניאליזם הפוך": בעוד המעצמות האירופיות הוציאו מתיישבים ארץ האם למושבות הכפופות להן, הציונות תקים קודם כל מושבות ובהן תכשיר את תושבי ארץ האם. אחרים טענו כי למרות שהשטח המדובר מרוחק אלפי קילומטרים מירושלים, אפשר לראות בו חלק מ"ארץ ישראל המורחבת", כיוון שהוא גובל בעמק הריפט שהוא המשך של ים המלח וים סוף.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרעיון לא היה היפותטי לגמרי,  ובמזרח אפריקה הבריטית החלו להתכונן להגעה של יהודים. לצורך בדיקה ראשונית אורגנה משלחת שנועדה לבצע מעין "סקר היתכנות". מהדו"ח מתברר שהמתיישבים הבריטים והבורים בקניה כבר היו מודעים לתכנית ההתיישבות היהודית, והחלו לפעול לסיכולה.

תיאור המסע, שנע בין המגוחך למזעזע, מעלה כמה מחשבות לגבי מאפיינים מהותיים מסוימים של הציונות, שמתקיימים אפילו כשהיא לא בציון.זאת אולי אחת הסיבות שהספר – שהוא כשלעצמו די מעניין – לא זכה לפופולריות רבה, ו-וילבוש נאלץ להמתין כמעט 60 שנה (!) עד 1963 לפני שהוציא אותו לאור. לפני כמה שנים איתן בר יוסף כתב מאמר על הפרשה ב"תיאוריה וביקורת". בכל מקרה מצאתי לנכון להביא כמה קטעים, עם קיצורים פה ושם, ולו רק כדי שיהיו ברשת.

וילבוש – היהודי היחיד מבין שלושת חברי המשלחת – היה מהנדס, שהרשים את חברי ההנהלה הציונית בזכות תוכניותיו להפקת דלק מגפת זיתים. ב-1919 הוא הקים את חברת "שמן" שקיימת עד היום. הוא גם זכה בערוב ימיו לתואר אזרח כבוד של העיר חיפה.

מלבד וילבוש, חברי המשלחת היו הקצין הבריטי סנט היל גיבונס, גיבור מלחמת הבורים; ופרופסור אלפרד קייזר – מדען, הרפתקן וחוקר מקרא שווייצרי שהתאסלם כדי שיוכל לחקור את חצי האי ערב.

אף על פי שתוכנית אוגנדה לא מומשה, היא יצרה מחויבות של המנגנון הקולוניאלי הבריטי להגשמת הציונות, והכשירה את הקרקע להצהרת בלפור.

 

כמה אוכלים הכושים

כך הגענו לניירובי, הבירה ומרכז הממשלה הבריטית של כל הארץ, כולל פרוטקטורט אוגנדה. למוחרת ביקרנו, מר קייזר ואני, אצל מר מרכוס, ראש העדה היהודית. מרכוס הוא יליד רומניה […], הוא נתן לנו תיאור מקיף של תנאי ההתיישבות והמצב החקלאי, הכלכלי והמדיני.

הממשלה דואגת להתיישבות של אירופיים, ובמיוחד של אנגלים. כל מתיישב יכול לקבל 2,590 דונם מן הממשלה […]. אם על אדמתו נמצאים כושים, מכריחה הממשלה את הכושים לקבל 2 רופי לאקר ולהסתלק מאדמתם.

הפועל הכושי מקבל 4 רופי לחודש בעד 30 ימי עבודה, וכן אוכל. אשה כושית או ילדים מקבלים 2-3 רופי לחודש, בלי אוכל. הכושי צריך לאוכל ליום רק 1.5 ליברות קטניות או אורז […]. עבודת הכושי כל כך זולה, שלעיבוד האדמה משתמשים במעדר ובכל הסביבה נמצאות רק 25-20 מחרשות.

מר מרכוס מסר, כי יחס התושבים האנגלים להתיישבות יהודית אינו אוהד, ובקשר לכך שומעים בקלוב לפעמים נאומים אנטישמיים. בפרט מתנגדים למסירת חבל שלם (גואס-נגישו) בנפרד להתיישבות אוטונומית.

אף יהודי

המסאי נבדלים מיתר הכושים בקומתם הגבוהה ובגופם המוצק. בצבע עורם הבהיר ובייחוד באפם הצר, בהשוואה לאף הכושי הרחב. מוצאם מן הצפון, ואומרים שיש בהם תערובת של שבטים שמיים ויהודים.

רודקין וגולדמן

אך הספקנו לתקוע את האוהלים על גדות הנהר רונגאי, והנה הופיע מר לונדון, שאחוזתו נמצאת במרחק מועט מהמחנה שלנו […]. בהיותו ילד היגר מקובנה לאמריקה וזמן רב גר בדרום אפריקה. הוא נלאה מערמומיות המסחר ומן החיים הסואנים של העיר וברח עד הנה, ורוצה ליצור במקום הנידח הזה חיים חדשים על קרקע בתולה, כהבנתנו וכרצונו ובכוח עצמו. אינו נשוי ואינו חושב כי אשה אירופית בכלל ויהודיה בפרט תסכים לגור במקום פראי כזה.

לונדון אומר שהוא היה מאושר אילו חבל גואס-נגישו היה הופך למרכז יהודי […]. סיפר כי יחד אתו באו עוד ארבעה מתיישבים יהודים, שני האחים הוץ, רודקין וגולדמן. גולדמן נשאר כאן כשלושה שבועות וכל הזמן נמצא קרוב לאוהלו, כי פחד מהתנפלויות הכושים ביום, ובלילה לא התפשט, כי פחד משאגת האריות […]. הוץ הבכור, בעל הנכסים ואיש חרוץ, התמסר יותר מדי לעבודה, בלי להיזהר מלהט השמש היוקדת, קיבל מכת שמש והשתגע ודודו הוביל אותו לריפוי באירופה.

הפגישה עם החלוץ לונדון, איש בריא בגופו ובמחשבתו, ההולך בלי אימה ופחד לשנות מעשי בראשית במקום הפראי הזה, דוגמת רובינזון קרוזו, עשתה עלינו רושם כביר.

התלהבתי מאוד ממציאות מתיישבים יהודים במקום הזה, בתוך יערות עד, בין כושים פראים וחיות טרף, יהודים החיים בצורה פרימיטיבת בצריפי-טיט ומתכוננים להשתקע כאן וליצור חיים חדשים ולשנות פני בראשית.

פרופ' קייזר התייחס לעניין בהיגיון קר וריאלי יותר; הוא אמר: "האנשים האלה לא יישארו כאן, הם אינם איכרים ואינם חקלאים, ובתורת כאלה לא יוכלו להסתדר; לגדל בקר וצאן אין להם האמצעים הדרושים, ולכן יעברו למסחר במקנה, ואני מפוקפק אם יוכלו להחזיק מעמד בהתחרות עם הסוחרים המקומיים".

דיווח בעניין המקומיים

על האוכלוסיה של המקום והסביבה סיפר לנו מר פאוקר דברים מעניינים מאוד. הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת; גם השבט סוק המתגורר בצפון אינו נורא כפי שמספרים עליו, ובזמן האחרון נעשה שקט גם השבט טורקאני. שבטי המסאי הניחו מזמן את מעשי הגבורה והשוד ונשארו רועי-מקנה בלבד. הם אינם מעבדים את אדמתם, אינם עובדים ואינם מסוגלים לעבודה.

הכושים הם בדרך כלל אנשים תמימים, טובים וישרים, חוץ מאנשי אוסוגה, שהם גנבים מפורסמים, ועוד לא היה מקרה שיתנו לשיירה לעבור דרכם בלי שיגנבו ממנה דבר מה.

יצאנו ב-27 בינואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. מר פאוקר נתן לנו שלושה מאסאי מאנשיו ושלושה רובים, כי אמרו שיש להיזהר בדרך מהתנפלויות משוד. […].

בהמלצתו של מר פאוקר לקחנו עוד חמישה סבלים וקנינו עוד "פושו" (אורז) בשביל הכושים. האורז היה כאן זול הרבה יותר ממה ששילם מר גיבנס במומבסה… בעד רופי אחד אפשר היה לקבל 5 ליברות אורז הודי טוב, או 7 ליברות אורז רגיל לכושים […]. האורז הזה הובא מטאנגניקה, המושבה הגרמנית השכנה באפריקה המזרחית. הגרמנים הנהיגו במושבה שלהם זריעת אורז, אבל האנגלים לא מצאו לנחוץ ללמד את הכושים חידושים באופן עבודתם ומנהגיהם; הם הניחו להם להמשיך בחייהם השמרניים, ואסרו רק מכירת נשק ואלכוהול לכושים.

את אוהלינו נטינו בקרבת היער, סמוך למעיין קטן. בלילה היה קשה להירדם בגלל זעקות תקיפות ומפחידות, דומות לקולות של אריות. מר קייזר הרגיע אותנו ואמר כי אלה זעקות של קופים.

מכתב מאבא

מר גיבנס שלח איתי עשר האנשים, ביניהם שלושה סואהילים שבאו אתנו ממומבאסה […] שבעה סבלים להובלת האוהל והחפצים שלי, ובעיקר להובלת הפושו, מזון לכושים, וכן טבח שהוא ראש הקבוצה והמחלק את הפושו.

לפי התוכנית הייתי צריך לסייר את האזור מערבה וצפונה עד כמה שאפשר […]. פושו לקחתי בשביל תשעה ימים, אבל קרה הדבר כך שמצאתי את המקום רק אחרי 14 יום, נשארתי בלי פושו וזה סיבך את מצבי.

בערב הזה נשארתי לראשונה יחיד, היה קצת עצוב וגם קר […]. בצהריים התחילו הכושים שלי להתמרמר ולצווח שאינם רוצים להמשיך את הדרך מערבה ולהתקרב לאזור נאנדי, כי אנשי הגבול ידועים כשודדים.

עץ הגולגלות

הנוף, שעברנו היום דמה קצת לזה של אתמול, וברובו גרוע ממנו. הרבה שדות עם קש יבש ופחות עצים ושיחים. בין השיחים שמחתי למצוא שיחי זרשק (Barbery) נושא פרי דומה לזה שבאחוזת אבי ברוסיה, הפרי שאהבתי בילדותי.

בדרך פגשנו גם שלד של תאו (Buffalo). התאויים נמצאו באזור הזה עוד לפני זמן מועט; כרגע הם נכחדו לגמרי, כפי שחושבים – ממגיפה.

בלכתנו במישור, בשדה ריק, בלי עצים ובלי בעלי חיים, רק קש יבש מסביב ושמש לוהטת מלמעלה, ראינו פתאום מרחוק עץ, בגודל של עץ שיטים, ועליו פרי עגול, גדול מופלא ומבריק מלובן בזוהר השמש. נגשתי אליו ונדהמתי. זה היה עץ שיטים בלי עלים, ועל ענפיו תקועות גולגלות אדם, עשרות גולגלות, שהתנוצצו באור השמש החזק. המחזה היה איום ורב רושם. אינני מאמין באמונות הבל ובסימנים רעים, אבל חייב אני להודות כי למין הופעת האות המבהיל הזה נשתנה מזלו של מסעי לרעה.

ליברלים מדי

במרחק נראה אוהל, או סוכה לבנה, לצד מזרח, לצד אלגיו. הנה הם, חשבתי. התקרבתי כשני מילין, אך לדאבוני היה זה לא אוהל שלנו, אלא ביתם של האחים הבורים ואן-ברידא, שהתיישבו כאן על-יד מעיין מוסיגיאווי. מיהרתי וניגשתי עם המשרת שלי אל הבית ודפקתי. רק כעבור חמישה רגעים הופיע כלב גדול ואחריו בא אדם מבוגר בלתי-אהוד, הגדול בין האחים, ואחר כך הופיעו שני האחים.

הבורים האלה באו מנאטאל לפני שלושת רבעי שנה בכוונה לגדל בקר, והשתדלו לקבל 1000 אקרים בגואס-נגישו. השלטונות דחו את החלטתם הסופית עד לבירור המשא ומתן עם ההסתדרות הציונית.

הם התאוננו בפני מר קייזר, שלפי מנהג הבורים יש להם רשות להשתמש ב"יד חופשית" ולמגר את השודדים בכדורי רובה; אבל השלטון הבריטי יותר מדי ליבראלי כלפי הילידים, ולפי דבריהם אי אפשר להחזיק מעמד עם חוקה כזאת.

אין פושו לכושים

מלאו שבעה ימים מאז הלכו הסבלים לראווינה להביא אורז, ועדיין לא חזרו. אם לא יחזרו מחר, לא יהיה לי בערב פושו לתת לכושים שלי. האירגון הבלתי מוצלח של המאיור חזר והרגיז אותי.

הסבלים הביאו לי מכתב מאבי, בעל אחוזה וטחנת קמח בלסוסנו על יד גרודנה […] ותוספת למכתב קיבלתי מן המורה העברי המשפחתי הזקן.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה.

מר קייזר סבור כי החלוצים היהודים שפגשנו בדרכנו לא יחזיקו מעמד זמן רב. אם האחים ואן-ברידא, הבורים שנולדו וגדלו בסביבה של גידול בקר על מרעה, יש להם כל כך הרבה צרות, איך יוכלו להתרגל לתנאים האלה היהודים, ילידי עיר?

סופה של המשלחת

להמשיך לא היה כוח. החלטתי לחזור למחנה שלי, השוכן על מעיין מוסיגיאני […]. על בואי הודעתי בשלוש יריות אקדח. והנה נודע לי כי מר גיבנס עוד לא הגיע, ולפי תוכניתו החדשה יש לשלוח מחר 18 סבלים עם ראש הקבוצה לראווינה להביא פושו. מר קייזר צריך ללכת עם מסאי אחד, שני משרתים ואחד עשר סבלים לסביבות הר אלגון, ואני צריך להישאר בחניה המרכזית עם המסאי שלי, שני משרתים ושישה כושים. כל הפושו שנשאר כאן יספיק בשביל שמונה ימים בלבד.

הידיעה הזאת הדהימה אותי, כי בזה נחסמה בפני האפשרות לסייר את הארץ, ואני נידון להישאר במקום הזה עד הגמר […]. לדאבוננו נוכחנו לדעת, כי האיש גיבנס אינו מבין ולא כלום בסידור אכספדיציה, רק לדבר גבוהה ולהתפאר הוא יודע.

מסקנות בשאלת הפועלים

(מתוך הדו"ח הסופי)

לעבודה שחורה מוכרחים לקחת ילידים, כי רק הכושים מסוגלים לעבוד תחת השמש הלוהטת. הפועלים האלה יעלו כאן קרוב לעשרה רופי בחודש, פי שניים ויותר  מן המחיר שמשלמים בקיקויה (4 רופי לחודש), כי המזון יעלה יותר ביוקר. חברת הישוב העתידה תוכל להעסיק יהודים רק לעבודות מקצועיות ובתורת משגיחים; האוכל הזול ביותר לאיש לבן יעלה כ-20 רופי לחודש לכל אדם.

חזרה ליפו

בארבע וחצי, בשמונה במארס, הפלגתי באנייה הגרמנית "קאנצלר", אונייה לא גדולה, 3000 טון בלבד, אבל נעימה יותר, והנוסעים פשוטים יותר. הייתי מרוצה לנוח אחרי מסע של שלושה חודשים, ויכולתי בשקט לחזור אל עצמי ולחשוב על עתיד אחר, בארצנו אנו, שהתקרבתי אליה בכל יום ובכל שעה.

הים היה שקט, עברתי בשקט על הדו"ח שלי, שהיה כמעט מוכן, והכנסתי תוספות ותיקונים. הדו"ח נגמר. הסכום אמנם שלילי, אבל עצם המסע היה מענייין.

ביום 27 במארס 1905 עליתי אל חוף יפו.

עוד מקבצי מקורות:

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

גרד אלברטוס מת

 

רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

7 בדצמבר 2011
.
(כולל נספח)
.
 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.
אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.
אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.
על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.
.

.
נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.
בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.
אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?
כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.
.
.
קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.
היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.
הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.
הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.
המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.
מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.
באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –
.
פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.
.
אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –
.
הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.
.
ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".
המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.
אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!
.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.
בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.
אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –
.
אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.
.
אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".
כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.
אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.
.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:
.
דמוקרטיה רדיקלית
.
25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.
26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.
27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.
35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)
.
וולונטאריזם והדרכת העם
.
מהי מטרתנו?
השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.
מי עלול להתנגד לנו?
העשירים והמושחתים.
מה האמצעים שישתמשו בהם?
השמצה וצביעות.
אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?
בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.
מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?
העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.
מה המסקנות מזה?
שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.
מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?
עוניו.
מתי אם כן יחונך העם?
כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.
ומתי יהיה הדבר הזה?
לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)
.
שלטון המידה הטובה
.
 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)
.
"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים
.
מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:
סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:
בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]
סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.
(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)
.
התנגדות לכיבוש
.
"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].
בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."
(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)
.
פולחן היישות העליונה והטבע
.
"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.
כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.
(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)
.
סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.
סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.
.
בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.
(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

מהחמלה אל האקשן: שלושה טקסטים של אקטיביסטיות

24 בנובמבר 2011

לאחרונה נתקלתי בכמה טקסטים שעוררו בי מחשבות מסוימות, ורציתי להביא אותם כאן. שלושתם נכתבו על ידי אקטיביסטיות ישראליות מנוסות ומשופשפות, אבל הם עוסקים פחות במציאות (כלומר במה שקורה בשטחים הכבושים או בישראל הכובשת), ויותר בעמדה כלפי המציאות, בעמדת המוצא של ההתנגדות.

היססתי קצת אם להיכנס לעניין הזה, בין השאר מתוך תחושה שאני לא מוסמך להביע דעה בעניין, כיוון שאינני אקטיביסטית, ולכאורה אקטיביזם וביקורת עצמית של אקטיביזם הוא עניין שצריך להשאיר לאקטיביסטיות לדבר עליו. חשבתי לפיכך לכתוב משהו על מקסימיליאן רובספייר, משהו שלא קשור לאקטיביזם. אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את רובספייר להזדמנות אחרת, וכן לכתוב על הטקסטים האלה, או ליתר דיוק להביא חלקים מהם. קודם כל, בתקווה שעוד כמה אנשים ייחשפו אליהם ואולי יקראו אותם במלואם. ובנוסף, מכיוון שהטקסטים עצמם עוסקים במידה מסוימת בשאלה הזאת, של קדושת הפוזיציה האקטיביסטית.

שניים מהטקסטים נוגעים בנושאים שעלו כאן לא פעם, ובאופן כזה או אחר נמצאים שוב על סדר היום בתקופה האחרונה, כמו מצבו של השמאל בעידן העמותות הממומנות. מדובר בעיקר על "נסיעה", מאת תומר גרדי, שהתפרסם בגיליון האחרון של "מעין". זהו יומן הנסיעה של גרדי, פעיל בעמותת זוכרות ועורך כתב העת "סדק", שנסע לכנס בגרמניה בנושא "תפקידן של הכנסיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני". חלק גדול מהטקסט הוא הנאום של גרדי בפני באי הכנס – אנשי כנסייה פרוטסטנטים שתורמים לעמותה. גרדי פתח את נאומו במשפט: "כשמוזמן אקטיביסט ישראלי, שמטרתו היא שינויה של החברה שבה הוא חי, לדבר מול קהל אירופי, עליו לשאול את עצמו: למה?". מכאן הוא ממשיך הלאה ולקראת הסוף תוהה אם מערך היחסים בין הקרנות האירופיות העשירות לעמותות נגד הכיבוש אינו משמר את מערך היחסים הקולוניאלי. גרדי שואל "האם בכלל אפשרי עבורנו, זוכרות, לעבוד לקראת דה-קולוניזציה של פלסטין, כאשר אנו מסתמכים על, ועובדים בתוך מערך, בתוך מבנה כלכלי, שעודנו קולוניאלי?". ובסוף הוא מגיע לסוגיה הזאת, שאצטט בהרחבה –

פעמים רבות מגיעים לזוכרות נציגים של קרנות אירופיות ומבקשים שנספר להם על עבודתנו. כמעט כל אלה המבקרים אצלנו מראים התלהבות. אומרים לנו, אתם כמעט כמונו, הנוצרים! גם אתם עוסקים בכפרה, בתיקון עוול, בבקשת מחילה וכולי וכולי. אלא שלכל אותם עניינים אין עמי דבר וחצי דבר. אני אינני נוצרי. אני איני מחפש לכפר על שום עוון. אני איני מחפש מחילה. זהו שיח נוצרי, מסגרת מחשבה תיאולוגית נוצרית, שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי. ולא זו בלבד: הוא אינו רלוונטי עבור שאר בערך חמשת מיליון היהודים החיים בגבולותיה של מדינת ישראל דהיום. הוא אינו רלוונטי עבור הרוב המכריע של הפלסטינים… אותו שיח, לא רק שאין הוא מתאים כדי לתאר את עבודתנו כפי שאנו מבינים אותה, הוא אף זר, איננו מתאים, לבני האדם הלכודים במאבק ארוך השנים בין ציונים לפלסטינים, על פיסת האדמה ההיא. 
השיח הזה, הנוצרי, אינו מוגבל לניסיונות לתאר אותנו ואת עולמנו. הוא נכנס אל עבודתנו. אל עולמנו. דרך השיח. דרך הכסף. המבט. טיעון שמוביל אותי למחשבה הבאה, מחשבה, שאני עצמי חושב אותה לפרקים פרנואידית, אלא שעדיין לגיטימי להביעה בתוך המסגרת הנוכחית. האם ייתכן שיש כאן מין סוג של מיסיון? האם יתכן שאני פועל בעולם, משתדל לפעול את פעולתי הפוליטית, בעוד ששיח נוצרי חודר לתוכי, והופך אותי למין סוכן יהודי של אתוס נוצרי, שער של הנצרות אל "ארץ הקודש"? אני אומר את המלים ונבוך. אני נשמע לעצמי כמו רדוף בקולנוע סוג ד'. אלא שאחד הדלקים הממשיכים להבעיר את אותה דאגה הוא, שבכל תקופת עבודתי בזוכרות, מעולם לא הבנתי את הצלחתה הגדולה של זוכרות ושל עבודתה בקרב נוצרים, בין אם אנשים פרטיים, בין אם קרנות. שאלתי, חזור ושאול, ותשובה לא קיבלתי.

את הפסקאות האלה קראתי די בהשתאות, וגם הפצתי בין כמה חברים. לדעתי, מתועד כאן רגע של הכרה, בכך שהמשחק שאנחנו משחקים בו הוא אולי משחק אחר ממה שאנחנו חושבים. סוג של היחלצות מבהילה מהפרספקטיבה הצברית שנוחה לנו, והתוודעות לעובדה שאולי אפילו היחס שלנו כלפי המציאות כאן הוא לא בדיוק "שלנו", אלא מגיע ממקום אחר. שהסיפור שלנו הוא הסיפור שהנוצרים מספרים עלינו, ובעצם שאנחנו בעצם פרוטסטנטים. מכאן נובע גם הקושי שלי עם התייחסותו של הכותב לרעיון המחילה ולתיאולוגיה שמאחוריו, "שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי". השיח הנוצרי לא רלוונטי? נדמה לי, שאיננו חיים בממלכת האינקה לפני הגעת הספרדים. מזה זמן מה, הנצרות היא בכל מקום מסביבנו. לא רק שכל היבט והיבט בקיום המודרני שלנו הוא נוצרי, אפילו האהבה שלנו היא נוצרית. נולדנו פרוטסטנטים כי העולם שלנו הוא פרוטסטנטי, כי העולם שלנו נולד פרוטסטנטי, ובאופן כלשהו אנחנו חיים על הבמה של העולם הזה, אולי בניגוד לרצוננו. שהרי הנצרות נולדה כאן, ובעצם היתה כאן מאז ומתמיד.

קתה קולביץ, אשה עם תינוק מת, 1903

שאלת המחילה, הכפרה והחמלה מובילה אותי לטקסט השני, "החייל הזה הוא אני" של איה קניוק באתר המעולה ויוצא הדופן "מחסנמילים – דוחות מהגדה המערבית" שהיא מפעילה יחד עם תמי גולשמיד כבר כשש שנים. הטקסט מספר את סיפורו של פ', בחור פלסטיני צעיר ממחנה הפליטים קלנדיה, שהופלל על ידי השב"כ בהאשמה מופרכת של ניסיון לפוצץ את מחסום קלנדיה ונכלא למשך שלוש שנים בכלא דמון. קניוק מתארת שיחה עם פ' שהתרחשה לא מזמן אחרי הפגנה במחסום קלנדיה, שבה "חיילים יורים וילדים ונערים מהמחנה זורקים אבנים". בין הילדים היו גם אחיו הקטנים של פ', ילדים קטנים ממש, ואחרי שהחיילים ירו ופגעו בגבו של אדם כלשהו שיצא מביתו, התקשרה הכותבת לפ' כדי שייקח אותם משם. הוא הגיע, ואז כולם התרחקו וישבו על חומה לצד הדרך לדבר.

וקודם דיברתי אני. על החיילים האלה. על העדריות הזו שלהם. ללכת ולעשות כל מה שאומרים להם ולהסתוכך תחת המילים הגדולות והריקות של "הגנה" ו"הקרבה" ו"צריך", כשכל מה שמניע אותם זה תאוות הביחד הנחשב, ולירות ברובה לא חשוב על מי, וכי זה מה שמקוּבל ומתגמל חברתית, ולא שום דבר אחר. […]

ואז אחרי זמן שדיברתי ללא הרף, שתקנו. ובזמן ששתקנו הוא שלח את אחד הילדים לקנות לנו שתייה, ופלאפל. ואז הוא אמר לי

איה, רק שתדעי שהחיילים הישראלים האלה שאת כל כך משמיצה, הם אני
החייל הזה הוא גם אני. והרמתי את פני בפליאה
כשאני זרקתי אבנים על חיילים, לא הייתי ככה? עדרי, ושש לקרב, לא חשוב עבור מה הוא? תאב אקשן, וכי זה היה נחשב, והנורמה, ומה שכולם עשו? […]

אבל פ', החריתי ואמרתי, אולי המוטיבציה להיות חייל בשרות המדינה דומה בכל המשטרים, וזה לא בגלל שהמשטר הוא כזה ולא אחר שהצעיר נמשך לקרב, והיה נמשך לכל קרב באשר הוא, גם קרב המייצג אידאולוגיה פחות פסולה. אבל כשאתם זרקתם אבנים זה לא אותו הדבר. זה לא צבא. זו התנגדות ספונטנית למי ששמים מגף בתוך החיים שלך. לא

ופ' אמר לי, איה אני לא בטוח שאת צודקת. אני חשבתי על זה הרבה בבית הסוהר גם. וככה אני אומר לך. וזה לא קל לי להגיד לך, אבל אני אומר את זה מהלב. האם באמת לא הייתי הולך לזרוק אבנים אם היינו פחות צודקים והם פחות פושעים? לא בטוח.. לא יודע… זה טיפש וזה טיפש. זה קטן וזה קטן. זה אותו הדבר. זה דומה. מהצד של הבנאדם, מהצד של הבנאדם הקטן, לא של המדינה, זה אותו הדבר. זה דומה. מאוד דומה […]

ואז הוא הצטחק ואמר לי, שמת לב איך את מכילה אותי, איך אותי את מבינה ומצדיקה. ואותם, את החיילים של ישראל, את לא מבינה. למה אותי כן, לא משנה מה, ואותם לא
אז זה כמו שאת נוקטת צד, רק הפוך. כי את אומרת כל פלסטיני צודק וכל ישראלי אשם. זה גם גזענות קצת, לא

בנוסף לכל מיני דברים אחרים, הטקסט הזה נוגע לדעתי בשאלת הגבריות. ניכר, שהאקטיביסטית מגלה כאן משהו מביך, ואולי טראגי. היא מגלה שבעוד היא משקיעה מאמצים עצומים להתנגד למושגים כמו "הקרבה" ו"הגנה" שמשמשים את החיילים הישראלים, ולהצדיק ולהכיל מושגים כמו "התנגדות" שמשמשים את זורקי האבנים הפלסטינים, מה שמתרחש לפניה הוא בסוף בעיקר משחק של גברים. אקשן. גברים צעירים משני הצדדים שבמידה רבה משקפים אחד את השני. גברים שמוּנעים על ידי נורמות דומות של גבריות, שלא ממש רוצים לחיות בשלום אלא ששים לקרב "לא חשוב עבור מה". ואולי גם לא כל כך מעוניינים בחמלת האמהות, או בחמלתן של נשות "מחסום ווטש", שלא לדבר על חמלת התורמים הפרוטסטנטים מגרמניה.

קתה קולוויץ, אם וחייל

ומכאן לטקסט השלישי, שבתחילת הספר החדש "קוראת בתמרים" – סיפורי מסה של רלה מזלי, פעילה פמיניסטית ומייסדת "פרופיל חדש". מזלי מתארת כאן שיחה שהיא מנהלת עם עצמה בנושא חיי האקטיביזם, והמחיר שהיא משלמת או לא משלמת עליהם –

אני דווקא רואה כל-כך ברור בהתנהגות שלה את הרווחים, את טובות ההנאה. אני רואה, למשל, התמכרות לריגוש הזה שעובר בגוף מול עניין של חיים ומוות וסבל קשה. לגל החושני שמשתלח, עז, מתפשט בה. לא תמיד, אבל לפעמים הוא שם, מובהק. החיים-מוות-סבל שמסעירים אותה הם לא שלה, גם אם – בתור שותפה חלקית לנסיבות שגרמו להם – היא יוצקת אותם לתוך מצוקה וייאוש משלה. הם לא שלה ובכל זאת אני מזהה אצלה את האורגזמה – של הזעם, הזוועה, צו הפעולה הדחופה. אני מבחינה בהתגבהות עמוד השדרה, בהתרחבות הסרעפת, בקצב הלב המוגבר, בחיות הגוף שלה כשהוא נוקט עמדה ומעשה נוכח חבטה אכזרית במשטח ממשות, מרגישה ברור את האדרנלין שמזרים הניסיון שלה לשלול חוסר-אונים. החבטה, האכזריות, מתבצעות בגוף אחר, לא שלה, גם אם היא גופה עדה להן. אבל נהיר לי השיא הגופני-רגשי שגלום בעיסוק שלה – מחויבת, איכפתית – בסיכון של אחד. במיוחד כשזה עיסוק שגם בו יש סיכון מסוים. קצת.
[…]
אני גם מבינה מקרוב עד כמה זה משכר לראות, קרועת עיניים, נטועת רגליים, אמת, למרות הפחד. לפצוע בה את עור הידיים – לבד, כי רוב מי שבסביבה שלה מקפידים לא לראות ולא לגעת. זה שיכרון כואב, לפעמים מאוד. מה שגלוי לרגליה-עיניה-ידיה ממשי ואיום. אבל "כואב" הוא, בין היתר גם תחושה של ייחוד. היא ניזונה מהכיף לכופף פחד, להעיז לחשוב-לראות, לפעמים להרהיב לדבר, נגד מה שמדברים-חושבים מסביב. היא מנסה אבל לא מצליחה לנער מעצמה את כל זה.
אני אבהיר: אני ממש לא מתכוונת לרווחים המוחשיים. נגיד, לבמות הציבוריות ולקהל בישראל והרבה פעמים בחו"ל (כולל כרטיסי טיסה והוצאות לינה) שמקצים כבוד וקשה לעבודה שלה ולה. אני לא מתכוונת להערכה שהיא מקבלת (לפעמים) מכל מיני אנשים שכן רואים וחושבים כמוה. גם לא למעמד שהיא (לפעמים) מצליחה לבסס בין אנשים כאלה. או, נגיד, לנתונים או לניסיון שהיא אוספת בתהליך העבודה, שאחר כך מתורגמים, לפעמים, למחקרים ופרסומים מקצועיים וקריירה. סוג של. נוסף לזה, אני לא מתכוונת לעובדה הבסיסית, הפשוטה, שחלק מהמזמן או בחלק מהמקרים מדובר במשכורת מעבודת קודש. נכון, די צנועה, ונכון, אולי אחרי ולפני שנים ארוכות של עבודה בלי שום שכר, בהתנדבות, פשוט כי צריך, כי אי-אפשר לא, כי איך אפשר להתעלם.
לא לרווחים האלה אני מתכוונת. את אלה קל לזהות וקל יחסית לשלוט בהם, למתן אותם, למרות שגם להם אפשר להתמכר. אבל גם אם הם לא היו, גם אם שום דבר מזה לא היה, עדיין הייתי רואה – מבעד לרצינות שלה, מבעד לנימת האבל הדי דומיננטית – את הטריפ, את הקיק: עוצמה, סיכון, זוועה, זעזוע, צדק, נמוג לתוך ריגוש נמוג לתוך תשוקה. לעוד.

ושוב, יש המון מה להגיד. אבל בעיקר, קורה כאן דבר די מרגש. בטקסט הקודם של איה קניוק, "האקשן" הופיע כריגוש של גברים שבו האקטיביסטית מתנגשת, שאליו היא מתוודעת בבלבול. לעומת זאת, כאן אצל מזלי "האקשן" והאדרנלין מתוארים כקיק, כטריפ, כמה שמפעיל את פעילת העמותה השמאלנית. אורגזמה, שיכרון כואב, תחושה של עוצמה מול הזוועה – כל אלה מנוכסים על ידי האקטיביסטית מתוך העולם האלים והאכזרי שבו היא פועלת והופכים להיות חלק ממנה. לא בדיוק הדימוי הסטריאוטיפי של "השמאלני יפה הנפש" הממלמל "הכיבוש משחית".

מתבקש לומר משהו על ניטשה, על אמירת הן לחיים. אבל אם נחזור לשאלותיו של גרדי – אולי הטריפ הזה, ההתמכרות לאקשן, היא דרכו של השמאלן להתמרד נגד החמלה הפרוטסטנטית שמנסה למשוך בחוטים של תיאטרון הבובות שבו הוא משחק. כך הוא נאחז בעולם שבתוכו הוא פועל, בפיסת הארץ הזאת, ומשתחרר מהסיפור הנוצרי של הושטת הלחי השנייה.

(ואולי ישו בעצמו בסך הכול חיפש אקשן. כשחושבים על זה, זה נשמע די סביר. בעיקר אם לוקחים בחשבון מי זה אבא שלו, האל האב הקנאי של היהודים).

פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה

20 באוקטובר 2011

אודי אלוני

הייתי רוצה להתייחס לקשר האתי שנבנה בין הבי.די.אס. והדו לאומיות מחד, ובין המתנחלים והדו לאומיות מאידך, בשני מאמרים מעוררי עניין של גל כץ ועפרי אילני שהתפרסמו כאן לאחרונה.

בתור אדם היוצר בתוך ומתוך השיח התיאולוגי-פוליטי זה שנים רבות, אני מעוניין לסמן מניסיוני מספר סכנות האורבות בהתמסרות לשיח כזה – שיח הנע בחופשיות בין הסימבולי, הדמיוני והממשי, וזאת מבלי תמיד לזכור ולסמן מתי אנו באזורי חפיפה ומתי אנו יוצאים משערו של האחד ונכנסים בפתחו של האחר. אני מעוניין לדעת מה מאפשר לעפרי מארץ האמורי את החופש התיאולוגי, עד שמבלי משים הוא עוקר תנועת התנגדות עממית פלסטינית ממקומה (הלא היא הבי.די.אס — קריאת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות תרבותיות, אקדמיות וכלכליות נגד חברות ומוסדות ישראלים), וממקמה מחדש במערב ככנסייה נוצרית ליברלית. אני גם רוצה להבין את הסנטימנט של גל וחלק מחבריו בארץ יושביה, לטהר את המתנחל מאשמתו ומפשעיו. במונחים תיאולוגיים, הייתי שואל מה מניע את שניהם לקבל עליהם את האמונה הדו לאומית, בלי לקבל עליהם את עול המצוות הארציות המגשימות אמונה זו. אי אפשר שלא להיזכר בתפילה השבתאית הידועה "ברוך מתיר איסורים", כדי להבין שייתכן שחלקנו חושבים, שמתוך שהגענו להכרה הדו לאומית אנו נמצאים כבר בזמן משיחי. אולם המשיח לא כאן והגלות ארוכה והשכינה רחוקה. לכן הבי.די.אס. בעיניי היא המצווה הבאה לשמור על קשר הכרחי בין האמונה המיסטית בהתגלות לבין הפעולה של המצוות היומיומיות, וזאת כדי למנוע התרחקות מטאפיזית לעולמות עליונים תוך כדי הזנחה והעלמה של המחויבות לארצי.

ברור מאליו שמאמרו של גל כץ, כמו כל ניסיון לחשוב את הדו לאומית באופן חיובי, ממלא אותי שמחה, כי גם אני מרגיש שייך למסורת ארוכת ימים זו, המנסה לשמר להמשיך ולחדש חידושים בשפה הדו לאומית. לפעמים אפשר לחשוב שאנו כמו חיים בתיבת נוח (תיבה במובן של משפט בשפה) המשמרת את שפת הדו לאומיות עד יעבור המבול, או אז נוכל לרדת זוגות זוגות של חכמות וחכמים ולמלא את כל הארץ בהוד השפה החדשהישנה שלנו. בינתיים נמשיך ליצור את השפה בתיבה או ב"ארץ האמורי" או ב"ארץ יושביה" או בתאטרון החופש של ג'נין, ואין פעולה חשובה מזאת. אולם בכניסה לפרד"ס הדו לאומיות, אל לנו לטעות כבן זומא שנשאר בחוץ, כי לא ידע להבדיל בין מים למים. החשיבות בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים היא ההבנה של הפיצול בסובייקט. היחס בין התאוריה לפעולה אינו יחס אפלטוני לאידאה, או יחס קרטזיאני לדואליות. כי הרי המים הם אותם מים, אבל אלו עליונים ואלו תחתונים.

לדעתי, "המניפסט המשיחי למען דו לאומיות", שפורסם לפני שנים בספרי "גלגול מחילות”, מכיל באופן עמוק את הסנטימנט של "ארץ יושביה”, והיה יכול להיות המניפסט הפואטי שלה – גם בניסיון להזמין את המתנחל לדיון, גם בסנטימנט הדתי שמנסה לפרק את ההגמוניה של השפה החילונית, וגם באמונה שהציונות יכולה לחזור לרגע היוולדה ולהתחבר לכוחות האמנציפטוריים שלה תוך השתחררות מהכוחות הקולוניאליסטיים והאורינטליסטיים שבה. אולם במקביל לפרסום המניפסט, היה לי חשוב לזהות את הסכנה הטמונה בכניסה לפרד”ס התאולוגיפוליטי, ותמיד זכרתי את האזהרה המדרשית שיש להבדיל בין מים למים בכניסה לפרדס. כי בעולמות עליונים, כשם שיש אלמנט מפעיל יש גם אלמנט מדחיק ומטשטש. ולכן חשוב מאד לזכור שבכניסה לפרד"ס השפה הדו לאומית, הסוד אינו מדרגה עליונה יותר מהפשט, אלא הם כרוכים ותלויים זה בזה ואין האחד יכול להתקיים ללא השני.

איתי טיראן על הכריכה של "מה רוצה יהודי?", ספרו החדש של אודי אלוני

למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. חלקנו צוהלים על ניצחוננו האידאולוגי, כאילו היינו אומרים: "הרי אמרנו לכם את זה מאז ומתמיד, וידענו את אשר אמרנו". אך מרוב הערכה עצמית לקסנדרה שבנו, לא שמנו לב שחטפו לנו את הסיסמה וכעת היא "שתי מדינות לשני עמים לעתיד לבוא”, וכך הפכה לשם הקוד למדינת האפרטהייד. הווה אומר: "אנו נעלה כמה שיותר יהודים לארץ ונמנע מכמה שיותר פלסטינים לבוא לחיות בה, ולאלו שכבר חיים בה, נגנוב את אדמתם וננשל כפריים ממקור פרנסתם. את הכול נצדיק כמובן בחזון שלעתיד לבוא, חזון בו יום אחד הפלסטיני יזכה גם הוא לאיזו 'שיבה עתידית'". כך החלום שלנו לצדק הפך לסיסמת האפרטהייד והמאבק שלנו לשוויון הפך להצדקת הדיכוי חסר הגבולות.

לכן אנו צריכים להישמר מכל משמר שלא יעשו מחטף גם לחזון הדו לאומי, כי אם לא נשמור עליו מכל משמר על ידי קיום מצוות של צדק לכל, החזון ייעלם בים הסיסמאות הנבובות המשמרות את ההווה הדכאני. לכן, כדי שנוכל לחשוב דו לאומיות, אנו מחויבים קודם ולפני הכול להיאבק למען הלאומיות הפלסטינית המרוסקת. כי הסיבה המוסרית לדו לאומיות אינה חוסר היכולת להפריד 300 אלף מתנחלים מאדמה לא להם על ידי פינוי, אלא בראש וראשונה החובה לתקן את השבר והריסוק של החברה הפלסטינית, כי לאף אחד אין זכות לשמר את הנתק והשבר שבין הפלסטינים ובין עצמם. או אז, כשנעמוד כשווים ונביט זה לזה בגובה העיניים, אפשר יהיה להתחיל את הפרויקט המופלא של המעבר מאחרות לאחרעות. לכן, כמו רב בישיבה שלפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק פשיטא כדי לעצור את הפלפול האין סופי, כך גם אנו צריכים לפעמים לחזור לפשטות של הצדק הארצי, וכמו אותו רב, אנו יודעים שללא הפלפול המקדים לא היינו מגיעים להארה שבפשטות.

 לכן המעשה של ארץ יושביה הוא מעשה חשוב ממדרגה ראשונה והטקסט עצמו קרוב מאוד למדויק, אבל במקביל נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, מתחיל להיווצר סביבו טקסט בעייתי ומעקר משמעות, בעיקר בשני מישורים.

חזרות ל"מחכים לגודו" (תאטרון החופש של ג'נין), ראמאללה

המישור האחד המעניק רהביליטציה למתנחלים. לא יכול להיות שהפנטזיה לחבר מתנחלים לתהליך הצדק והשלום תשכיח מאתנו שאלו אנשים בוגרים שצריכים לקחת אחריות על הפשע שהם שותפים לו. נכון שבכל כתיבתי הפוליטית, תמיד תקפתי את מקור הכוח של הכיבוש, כלומר הליברליות החילונית שיצרה את הגולם מתנחל הקם על יוצרו ומשרתו בו בזמן. נכון שהמתנחל פעל, מבחינת התל אביבי החילוני, כאובייקט פנטזי המגשים את תשוקותיו האסורות של הליברל, ונכון גם שברגע שהליברל איבד שליטה עליו ונבהל ממנו, זה הרגע בו הוא הפך להיות בבואתו האמיתית והמפחידה של יוצרו, היהודי הישראלי החילוני. אבל עם הזמן, או לפתע פתאום, המתנחל הפך מאובייקט פנטזי לסובייקט גשמי: הוא הפך לאב ולאם ולצרכן תרבות. למרות שמבחינתנו הוא היה אובייקט פנטזי, הרי מבחינתו הוא סובייקט בעל אחריות מוסרית, בדיוק כמונו, ולא אובייקט של התשוקה האסורה שלנו. לכן צריכים לחול עליו כללי הסובייקט, כבן אנוש הנושא באחריות מעשיו.

הרי אנחנו עמדנו מול כל התנחלות, מהראשונה שבהן, ואמרנו להם ולהן, אתם פורעי חוק. יום אחד החוק הבינלאומי יתבע אתכם על פשעיכם, אז אל תגידו לא ידענו. הרי לנו אין הזכות למחול למתנחל ואף לא לעצמנו. לנו יש רק הזכות לבקש מחילה. רק לפלסטיני שחייו הפכו גהינום בגלל המתנחל מעופרה, אריאל ומזרח ירושלים יש זכות למחול. לפיכך, השלב הראשון בקבלת המתנחל לקהילה כסובייקט שווה זכויות – ולא כפנטזיה – כרוך במילוי חובתו לקבל אחריות על מעשיו. עליו להישפט ללא מחילה, כדי להתכונן לקבלת מחילה שאולי תבוא. אי אפשר לטהר, כאשר השרץ עדיין בידו והחטא ממשיך להתרחש בהווה מתמשך. נראה לי, וייתכן שאני טועה, שגל וחבריו ממשיכים להשתמש במתנחל כאובייקט הפנטזיה שלהם ולא כסובייקט אחראי. אם לפנים המתנחל היה, בשביל החילוני הציוני, הכובש האידיאליסט והאנס הפראי, הרי עכשיו הוא הפך להיות מהות הדו לאומיות, ולא כך היא. הדו לאומיות מתחילה קודם כל בהעברת הכוח לפלסטיניות המרוסקת ולא באיחוי פנימי ביהדות האדנותית. לפיכך, מבחינת הקהילה היהודית היא אמורה להתחיל בקבלת אחריות, בשותפות במאבק הפלסטיני ובבקשת מחילה.

(כהערת אגב, אפשר להתייחס למאמרה של אריאלה אזולאי על הסליחה, שגם הוא פורסם לאחרונה בארץ האמוריואני מסכים לרוח דבריה, אם כי בזמנו העדפתי את המילה מחילות ולא סליחה, גם בגלל הריבוי וגם בגלל הכפילות שהיא מכילה, כלומר ההבנה שזו פעולה החוזרת על עצמה, והתובנה הטראגית שהסליחה בלתי אפשרית אלא אם היא מגיעה מהמחילות התת קרקעיות של מעמקי הטראומה הלאומית והאישית. כלומר, מדובר בבקשה שלא מאפשרת סליחה עצמית, בניגוד לרוב מה שהאמנות הישראלית הליברלית מייצרת).

חזרות ל"מחכים לגודו", אוניברסיטת קולומביה

המישור השני הבעייתי בעיניי הוא השחרור שיכול להיווצר בשיח הדו לאומי – השחרור מהאחריות למאבק ומחובת הסולידריות. לפעמים נדמה שאנו קהילת מאמינים שהתחילה להתנהג כאילו אנו השליחים המוארים, ולכן מותר לנו להתנהג כסובייקט שאמור לדעת. עוד לא הספקנו לחוות את הפלסטיני הלוקח לעצמו את הכוח להיות המוביל של שחרורו העצמי מעול הכיבוש והדיכוי האין סופי, וכבר אנו מוארים וכבר אנו בעידן האוניברסלי וכבר מותר לנו להגיד לו שאנו יודעים יותר טוב. ביקשנו סליחה והופ יצאנו לדרך.

ובכן, הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית. הבי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני. הקריאה אותנטית, כי היא באה מתוך המאבק. היא אותנטית כי היא נולדה מתוך החברה האזרחית ומתוך דמוקרטיה ישירה, ולא מתוך הרשות המנהלת. היא אותנטית כי היא אחת הסנוניות שסימנו את בוא האביב הערבי. אז עכשיו השמאל הישראלי מעוניין להיות גם רדיקלי וגם חביב העם שיצא לרחובות בקריאה לצדק חברתי. אין אני מזלזל כלל ועיקר בקריאה שיצאה מתל אביב, אך מכאן ועד מה שעפרי רומז ומשתיק כסוד שאסור לדבר בו, שמתל אביב תבוא הבשורה לעולם, הדרך רחוקה.

בזמנו בחרתי בשיח מניפסטי משיחי, כי במקום שבו אין אמונה צריך לעורר את המתים. אך בזמן שקהילת המאמינים שומעת פעמי משיח, זה הרגע להתחייב לקונקרטי ולא לחפש שפה מופשטת ומטאפורית – שפה שיכולה לעודד השתחררות מהמחויבות הבסיסית לתמוך בקריאה האותנטית של הנכבש. הכיבוש הוא חוויה קונקרטית יומיומית למיליוני אנשים, לא רק מילה בשיח הישראלי. לא ייתכן שמפני שהרגשנו לרגע בבית בין האוהלים, נוותר על המחויבות לאלו שאף פעם לא חוו בית מהו. לא ייתכן שבשביל הפנטזיה שלנו על "יפושכונת התקווה אותו המאבק", נשלול מיפו את האפשרות של "יפוג'נין אותו המאבק". אסור לנו שהפנטזיה המעמדית הדו לאומית, תהפוך באופן דיאלקטי לכלי מפצל ודכאני. פשוט צריך להבין שבעוד המאבק השני מכיל את הראשון, הראשון אינו מכיל את השני.

 הבי.די.אס הוא הקריאה של חסר הריבונות להכרה, לשותפות ולפתח להידברות. היום המילה הראשונה בלקסיקון הדו לאומי צריכה להיות "בי.די.אס.". היא לא המילה החשובה ביותר, אך היא התיבה הפותחת. ולכן ההיענות לקריאה הזאת, היא המצווה הראשונה של היהודי הדו לאומי. היכולת לוותר על היותך מוביל המהפכה. היכולת להיות קשוב לקריאה של הנכבש, היכולת לא רק לבקש סליחה אלא גם לזחול במחילות של הלוחמים לחופש. בזמנו כאשר הלוחמים היו מזויינים בנשק, לא היינו יכולים להיענות לקריאה גם אם הייתה באה. אך כעת כאשר הקריאה למאבק ויתרה על הנשק והתחמשה בבי.די.אס., אי אפשר לפרשה אלא כקריאה לשותפות, לצדק ולשוויון. לפיכך, עלינו לכבדה, לא כהיעתרות לגחמות של כנסייה ליברלית מערבית, אלא כהיענות של אחים ואחיות יהודיות לקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית.