Archive for the ‘מצב השמאל’ Category

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

23 בנובמבר 2013

1.

לפני כמה חודשים דיברתי עם חבר, שעוסק בארגון של עובדים בחברת תקשורת כלשהי. המאבק היה מרשים ואפילו תקדימי, אבל כמו שקורה בהרבה מקרים כאלה, התברר שהרבה אנשים צעירים לא רוצים להצטרף לאיגוד. הרעיון של התאגדות לא מדבר אליהם, ואם התנאים לא מוצאים חן בעיניהם הם מעדיפים להחזיק מעמד עוד קצת ואז לעזוב ולחפש עבודה במוקד שירות אחר. יותר מכל דבר אחר, הם מעדיפים להיות עצמאיים ולא תלויים. כשסיפרתי את זה למישהו אחר, הוא אמר לי: "טוב, בטח הומואים".

זאת היתה אמירה הומופובית, ובכל זאת כמעט מתבקשת. הומואים מזוהים כיום מאוד עם אתוס האינדיבידואליזם הקפיטליסטי.* במובן מסוים הם הנציגים המובהקים ביותר של "המודרניות הנזילה" כפי שהגדיר אותה זיגמונט באומן את תקופתנו: מצב חברתי שבו האתגר הפוליטי המרכזי הוא לא הכוח של המוסדות, אלא דווקא ההתפוררות שלהם; הוויה שבמסגרתה מפוצלת החברה לאטומים אינדיבידואליסטים, ושבה גמישות וניידות הן הערך המוערך ביותר.

בזמן האחרון התהוו כמה קונסטלציות פוליטיות, שבהן התחדד הניגוד בין "ההומואים" לבין הניסיון לבנות שמאל עממי סוציאליסטי. כך למשל, קרה שבבחירות המוניציפליות בתל אביב התפצל השמאל בין עיר לכולנו שנתפשה כנציגת השכונות, לבין מרצ שייצגה את מרכז תל אביב האשכנזי-ליברלי. במקרה או שלא במקרה, עמד בראש מרצ מועמד הומו, מה שהציף באופן לא מפתיע סנטימנטים הומופוביים בשורות השמאל הרדיקלי, שהסתתרו תחת מסווה של רדיקליות פוסט-ליברלית. שוב תוארו ההומואים כנציגי הסדר הניאו-ליברלי שהורסים את החיבור בין השמאל לבין השכבות המדוכאות (טענות דומות אפשר לשמוע גם מסטרייטים תומכי המדינה האחת, בעיקר כשהם קצת שיכורים. במצבים כאלה הם מעזים לומר שהומואים הם המכשול העיקרי למדינה הפוסט-חילונית המוסלמית-יהודית שתקום במהרה בימינו. אבל זה כבר נושא אחר).

אחרי שהצגתי את הסיטואציה המצערת הזאת, אומר עליה כמה דברים. ראשית, לא מיותר לציין שבלי להט"בים אין ממש שמאל. אם מישהו יכתוב עוד ארבעים שנה ספר על השמאל הישראלי, הוא ימצא שהיו יותר הומואים בשמאל הישראלי של שנות האלפיים מיהודים בשמאל הרוסי או הגרמני במאה ה-20. ההשוואה לא לגמרי שרירותית. קווירים במידה רבה ממלאים את אותו תפקיד, של יחידים תלושים במידת מה, שמשום כך יכולים גם לפתח תודעה אופוזיציונית. לכן לא פלא שהמדינה הניאו-ליברלית קנתה את ההומואים בשני העשורים האחרונים באמצעות קידום נישואין חד-מיניים וחוקים דומים.

שנית, חשוב לציין שהצגת ההומואים כ"משחיתי הסולידריות החברתית" היא ימנית לגמרי. בצרפת, למשל, במסגרת הפולמוס העז בשאלת הנישואין החד-מיניים, הושמעו טענות כאלה שוב ושוב על ידי שמרנים סוציאל-לאומיים מהסוג האירופי, התומכים בחברה מלוכדת. ושוב, התבנית דומה להאשמות שהושמעו בעבר כלפי היהודים הקוסמופוליטים.

וכאן אני מגיע לנקודה. דווקא מכיוון שהומואים כמו גידו וסטרוולה או יניב וייצמן ממלאים היום תפקיד חשוב בסדר הניאו-ליברלי, שום איגוד עובדים במקצועות רלוונטיים לא יכול לוותר עליהם. לא סתם "להסכים לקבל" – זה טריוויאלי. איגוד עובדים צריך להתאמץ באופן פעיל למשוך אליו הומואים. רק איגוד עובדים שלהט"בים מרגישים בו בנוח יכול להיחשב לארגון רלוונטי לזמננו.

למה אני חושב שזה חשוב? התאגדות של עובדים היא בעיניי הדבר הכי משמעותי שהשמאל יכול לעשות כדי לשנות מהיסוד את המציאות שבה אנחנו חיים. ועם זאת, איגודים (בשונה מארגוני זכויות אדם) הם לא פילנטרופיה – הם חייבים לשרת את האינטרסים של אלה שמתאגדים במסגרתם.

העובדה שאיגודי עובדים חלשים היום יותר מאשר לפני שלושים שנה נובעת מכל מיני דברים, אבל ככל הנראה בעיקר מכך שעובדים לא רוצים להתאגד. הסיבה שעובדים לא רוצים להתאגד היא גם שהם פוחדים, אבל גם שהם מרגישים שאיגודי עובדים לא משרתים את הצרכים שלהם. בעקבות כך, ארגוני עובדים מנסים לומר לעובדים שהם לא מבינים כמה האיגוד נחוץ בשביל הצרכים שלהם. אבל כשהם מתארים את הצרכים שלהם, הם מתארים לעתים קרובות צרכים שרלוונטיים לתקופה אחרת. איגודי העובדים רוצים לשקם את מדינת הרווחה, אבל ההומואים יודעים שבמדינת הרווחה ההיא הם לא היו קיימים, ולא במקרה. מדינת הרווחה התבססה על סולידריות, אבל גם על קונפורמיזם ופיקוח חברתי (ולא שאין קונפורמיזם ופיקוח חברתי בקהילת הגייז אבל זה כבר פיקוח מסוג אחר). היא נשענה לרוב על משקי בית מסורתיים ועל מסלול חיים יציב ובטוח. כל המרכיבים האלה זרים במידה רבה לדרך החיים ההומוסקסואלית.

בשלב הזה יהיו שיטענו שאני מייחס חשיבות רבה מדי להומואים, שהם בסך הכול קבוצה לא גדולה באוכלוסיה. יהיו שיחשבו שקבוצות אחרות חשובות הרבה יותר מהומואים, שהם הדבר האחרון שצריך לעניין את השמאל העממי. אבל כמו שצוין כאן כבר בעבר, שבישראל הלהט"ביות היא פרויקט הרבה יותר מוצלח מהשמאל. בקרב הקבוצות שאינן "ישראל הוותיקה", למשל מזרחים (אבל לא רק), יש הרבה יותר הומואים מאשר שמאלנים. אז כדאי שהשמאל ינהג בקצת ענווה לפני שהוא אומר "פחח, הומואים".

 ברור שנשים למשל הן קבוצה הרבה יותר חשובה. ההבדל הוא שאיגודים של נשים קיימים כבר מאז המאה ה-19. אולי אין בעיה יותר חשובה מעבודת נשים ומשכר של נשים, אבל למרבה הצער זאת לא בעיה חדשה. מה שמייחד את ההומו הוא העובדה שהוא יצור חדש. הגיי בצורתו הנוכחית הוא סובייקט, צורת קיום, שנולדה במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית. לכן הומואים הם מעבדה חשובה להפליא כדי לעבוד עם סובייקטים שנוצרו בעידן שלנו. בהגזמה מסוימת אפשר לומר, שמי שיצליח לאגד את ההומואים אוחז במפתח לניצחון על הקפיטליזם.

הגיי הוא סובייקט שנולד במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית, אבל הוא בוודאי לא אמור להיעלם כשהכלכלה הזאת תיעלם. הגיי כאן כדי להישאר, גם אם הוא בוודאי יעבור טרנספורמציה, כמו צורות קיום אחרות של התקופה שלנ. לפעמים כשמרקסיסטים אורתודוכסים מדברים על החזון החברתי שלהם, נדמה שהוא עומד בסימן חזרה לשנות החמישים: חיי עמל אפורים, אחידים, ממושמעים ושמרניים. מיותר לציין שאף אחד לא רוצה ולא מתכוון לחזור לחיים כאלה. אם זאת המשמעות של סוציאליזם בימינו, עדיף בלי סוציאליזם. אנחנו לא בעונש. מדינת רווחה צריכה לספק לנו ביטחון ויציבות, אבל היא לא צריכה למנוע מאיתנו להיות ניידים. ושוב, ההומואים נמצאים כאן בחזית. חברה סוציאליסטית שבה הומואים יוכלו להתקיים בחדווה היא חברה שבה גם קבוצות אחרות יהנו מחופש, ולא משליטה של פונקציונרים נוסח ירוחם משל.

יורגן ויטדורף, בריגדת הבונים של הסטודנטים לספורט, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית 1964

יורגן ויטדורף, בריגדת הבונים של הסטודנטים לספורט, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית 1964

2.

האם הומואים צריכים איגודים משל עצמם? בבריטניה למשל ישנן התארגנויות משמעותיות של להט"בים במסגרת ארגוני עובדים. האם ארגוני להט"ב כמו "האגודה" הם הגופים המתאימים לקדם התאגדות? הפוליטיקה הלהט"בית מהסוג הזה השיגה הרבה, ואף פעם לא מיותר להיאבק על זכויות, בעיקר כשהן מצויות בנסיגה מדאיגה במקומות כמו רוסיה. ועם זאת ברוב המקומות הצורה הזאת של הפוליטיקה מתקרבת לדעתי לסוף דרכה, אם היא לא הגיעה לשם כבר (האגודה בימינו נראית כמו פרודיה על התנועה הציונית עם תהליכי הסתאבות ב-fast forward). זאת פוליטיקה פורמלית-משפטית, שלא נוגעת במהות, בקיום ההומוסקסואלי עצמו.

את רוב האנרגיות שלהם, ההומואים מוציאים היום במסיבות. כמוסד חברתי, המסיבה שולטת בתרבות הצעירה כבר כמעט חצי מאה. באופן עקרוני, אין שום בעיה עם מסיבות, אך האם ריקוד אינו בעצם הליכה במקום? למה לא לנסות לרקוד לאנשהו? באופן פוטנציאלי, המסיבה יכולה להיות מפעל לייצור סובייקטים מהפכניים, דווקא מכיוון שהיא יוצרת סובייקטים שלא עסוקים בלחשוב על בית ועל משפחה, אלא נולדים ברגע ונעלמים אחרי שני רגעים. כמו שכתב כאן עומר אורי –

זה נכון שאורך החיים שלנו כסובייקטים מתקצר והולך, מה שלא מפתיע בהתחשב ברעיעות מצבנו האישי והכללי. איזה היגיון יש בלבנות את עצמי לטווח ארוך כשאני לא יודע ממה אתפרנס ואיפה אחיה בעוד חצי שנה? או כשאין לי מושג באיזו סיטואציה פוליטית/כלכלית אחיה בעוד שנתיים?

אבל זה גל שאפשר לרכב עליו. האתגר הוא ללמוד איך ליילד את הסובייקטיביות הבאה שלי מתוך זו הנוכחית: כי גם ליתושים יש אבולוציה, ומאה דורות של יתושים שמטופחים בתשומת לב יכולים להוביל לתוצאות מפתיעות. סיטואציה כאוטית היא תמיד גם מהפכנית בפוטנציה.

שאלת העתיד מזכירה לי  שערורייה קטנה שהתחוללה לפני כמה חודשים, כאשר ההיסטוריון השמרן ניאל פרגוסון זרק הערה הומופובית בנוגע לכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. פרגוסון טען שקיינס, שדגל בהתערבות ממשלתית בשוק ובהרחבת הגרעון, לא היה מוטרד מהטווח הארוך כיוון שהיה הומו ולא היו לא ילדים. לכן, לכאורה, הוא דגל בחוסר אחריות תקציבית. יש לציין שהמדיניות הניאו-ליברלית של פרגוסון ודומיו לא מביאה הרבה תקווה בעתיד למשפחות עם ילדים ברוב העולם. אבל אפשר גם לאמץ את צורת המחשבה הזאת, ולחשוב על מדינת הרווחה שאחרי המלחמה דווקא כרעיון שרק הומו היה יכול להגות.

ג'ון מיינארד קיינס

ג'ון מיינארד קיינס

3.

ומשהו על ארגונים להט"ביים בכלל. יש הטוענים שבפוליטיקה הלהט"בית יש מוחצנות מינית גדולה מדי, שמתבטאת למשל במצעדי הגאווה. אבל הבעיה היא בדיוק הפוכה. ארגונים להט"ביים מכחישים את נושא המין, כאילו הוא לא רלוונטי או מגונה. כך קורה שהפוליטיקה הלהט"בית בישראל שומרת כלפי חוץ על פנים "נקיות" ומהוגנות כמו של כל ארגון המייצג קהילה דתית או אתנית, בעוד הפעילות המינית והסמי-מינית שייכת לספירה נפרדת. עד שהיא מתפרצת, ואז יש "מבוכה בקהילה". זה התבטא למשל בכמה רגעים בפרשת הברנוער: מועדון הנוער הוצג כגוף פדגוגי מכובד, שאפילו ראש הממשלה יכול לבקר בו;  אבל מדי פעם צצו סיפורים ש"בחדרים האחוריים עשו סקס ואורגיות". נניח לשאלה אם זה נכון או לא. נניח בצד גם את עניין שאול גנון עצמו. אבל האם זה לא טבעי שבני נוער הומוסקסואלים יעשו סקס? What is homosexuality all about? המבנה הנוכחי של מה שנקרא "הקהילה" אומר שכל שהתאגדויות לצרכי מין מתרחשות מחוץ למוסדות הפוליטיים – מועדונים, אטרף דייטינג, גריינדר. אך האם מועדונים וגריינדר הם לא בעצמם מוסדות שמכוננים את הקהילה, לא פחות מכל אגודה (ולא במקרה טורקיה של ארדואן סוגרת את גריינדר)? האם אנשים לא באים למצעד הגאווה כדי למצוא סקס? ואם ככה, למה ששאלות שקשורות במובהק למין לא יעלו על פני השטח, לדיון ציבורי? הרי הן חלק חשוב בחיים. יש מקומות שבהם ארגונים להט"ב נאבקים על זכויות משפטיות, אבל גם מארגנים את האורגיות בעצמם.

 אז איך תראה מדינת הרווחה ההומוסקסואלית? זוהי שאלה שמשאירה הרבה מקום לדמיון פוליטי יוצר. בין השאר, היא מעלה שאלות שקשורות להלאמת המיניות. גם בעניין הזה הומואים מצויים בחזית. אך האם אפשר לדמיין משהו שדומה למיניות הומוסקסואלית במסגרת חברה קולקטיביסטית-מתוכננת? אפשר אולי לשאוב כאן השראה מתרבויות במזרח הקדום, שבהן קדשים ורקדנים שיכולים להיחשב היום ללהט"בים הועסקו במסגרת מקדשים של המדינה.

כל זה יכול להישמע ספקולטיבי וכמעט מצחיק, אבל זו רק דוגמא לעובדה שכאשר מדברים על חברה עתידית, צריך לשים את כל הקלפים על השולחן, ולהימנע מקלישאות נוסטלגיות שלא יקדמו אותנו לשום מקום. זה שאנחנו רוצים סוציאליזם, לא אומר שאנחנו צריכים לזמר שירים של מקהלת הצבא האדום. אי אפשר שלא להיזכר בביקורת של ולטר בנימין על הנאומים של הסוציאל דמוקרטים, שפטפטו באופטימיות על "עתיד יפה יותר של ילדינו ונכדינו". אין שום בעיה עם ילדים ונכדים, אבל מי יכול בכלל לדבר היום על עתיד!

ולסיום, לכל מי שאומר שההומואים דואגים רק לתחת שלהם, אפשר לענות: טוב מאוד. זה בדיוק מה שהם צריכים לעשות. מה שצריך להשתנות, הוא שהומואים צריכים לדאוג לתחת שלהם באופן סולידרי. אם תרצו – לדאוג לתחת הכללי.

* אני משתמש לאורך הטקסט בעיקר במלה "הומואים" ולא להט"בים דווקא כדי לא לדבר בשמן של קבוצות אחרות שמקומן בחברה שונה מזה של הומואים. או בקיצור: כי על הומואים מותר לי לדבר.

איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה

23 באוקטובר 2013

אדישות. אדישות היא בעיה שהמומחים לפוליטיקה מתקשים להתמודד איתה. כל עוד ההמונים כועסים, אפילו אם הכעס שלהם מופנה למושא "הלא נכון", אפשר להסביר את זה. אבל אם הם נשארים בבית ולא עושים כלום, מה יש להגיד? לפעמים אומרים שאדישות היא מחאה, אבל זאת תשובה טאוטולוגית – הכול חייב להיות מחאה, אז גם האדישות היא מחאה. אם מישהו אדיש לפוליטיקה, זה אומר שהוא פשוט לא שם. הוא לא חלק מהסיפור הזה.

הבחירות לרשויות המקומיות הן דווקא מבחן טוב כדי להבין את הסובייקטים הפוליטיים בישראל. בבחירות הכלליות קצת יותר אנשים מצביעים, כנראה בגלל שהן נוגעות לעניינים של חרדה קיומית. מפחידים אותם שהערבים יהרגו אותם, אז הם הולכים להצביע למישהו חזק שיבלום את הערבים. אם חולדאי היה מאיים במלחמה נגד חולון אולי גם בתל אביב היתה יותר התגייסות. אבל בפועל בבחירות המקומיות אין איומים של ממש. לכן אנשים לא מצביעים.

חולשת הרצון. נכנסתי פעם לדירה עם עוד שתי שותפות. אחרי כשבועיים, אחת מהן קראה לי לשיחה ושאלה אותי אם אני מודע ל"בעיה שיש בדירה". חששתי שמדובר בחולדות, או בשכן מטורף. אבל התברר שהבעיה היא ש"אף אחד לא שוטף את הכלים בכיור". שאלתי אותה: אנחנו כאן, שניים מתוך שלושת הדיירים, וגם השותפה השלישית היא נחמדה. למה שלא נשטוף פשוט את הכלים? היא הביטה בי ברחמים. "זה מה שאתה חושב. אתה עדיין תמים. זה לא יקרה", היא אמרה. היא צדקה.

במושגים פוליטיים, הדיירים בדירה הזאת היו מנוכרים לעצמם. הם התייחסו לרצון שלהם כמשהו חיצוני להם. אבל אולי המצב הפוך דווקא. אנחנו מחוברים מדי לעצמנו. בשביל להיות פוליטיים אנחנו צריכים להיות מנוכרים לעצמנו, וזאת היכולת שאיבדנו.

נכון, היתה מחאה חברתית. בתור מטאפורה, המחאה החברתית היא כאילו השותפים בדירה היו עושים הפגנה נגד עצמם בנושא הזנחת הכלים בכיור.

מי זה "אתם". צריך להגיד את האמת: איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה. אנחנו כבר לא אזרחים. אנחנו לא מאמינים בטוב המשותף. אין כאן עניין של איזה "הם". האדישות דווקא חוצה גבולות של קבוצות. ובמוקדם או במאוחר זה יקרה גם ברמה הלאומית: כשהממשלה היא בסך הכול חברת אבטחה, זה לא ממש משנה מי יושב בממשלה. רוב האנשים לא אדישים בחיים הפרטיים שלהם (אם כי חלקם בהחלט כן). ברמת הגוף רובם (אם כי לא כולם) מגיבים לגירויים. אבל הם לא מדמיינים את הסיפור שלהם דרך החברה או המדינה. אפשר להגיד לאנשים: "תקשיבו, אם אתם לא תתארגנו שום דבר לא ישתנה". אבל זה לדבר לחלל הריק, כי אנשים לא מזהים את עצמם ב"אתם" הזה. הם בזים לזה, זה נשמע להם כמו זמזום. אם המנהיג מספיק כריזמטי, ומשכנע שהוא יכול לסחוף מספיק אנשים וליצור תנועה המונית, הם יחשבו איך הם יכולים להרוויח בבורסה מהתנועה ההמונית הזאת.

הסיבה להגירה. זאת בעיה של מצוקה נראטיבית, כפי שהגדיר זאת איתמר טהרלב. סביר שזאת גם אחת הסיבות שאנשים מהגרים, לא פחות מגודל החשבון בסופר: הגירה מאפשרת להם לחיות סיפור שבו הם או המשפחה שלהם לבד מול העולם, והסוף של הסיפור תלוי רק בהם (ובעולם, אבל על "העולם" אין לנו שליטה). הבעיה היא שאחרי כמה שנים, או שהם נכשלים או שהם מצליחים. אבל אם הם לא משתנים תוך כדי התהליך, ולא הופכים לחלק מקולקטיב אחר (למשל: השמאל הגרמני, הימין הגרמני) – הם נשארים לבד עם ההצלחה. נשאר להם רק לחכות למוות.

חיי היתוש. אי אפשר לדבר על פוליטיקה עם האנשים מסביבנו, כי הם לא סובייקטים פוליטיים. גם אנחנו מצליחים להיות סובייקטים פוליטיים רק במאמץ, בהשפעת איזה סופר אגו. אבל אם נתפוס מישהו ברחוב ונברר איתו מה הוא רוצה, נגלה יצור עם זיכרון של יתוש. כסובייקט, הוא נולד לפני יומיים, ויעלם בעוד שלושה. יש סובייקטים שנולדים ומתים לאורך מסיבה אחת בסוף השבוע. יש סובייקטים שזמן החיים שלהם הוא כזמן הכנה של פשטידת ברוקולי. אחר כך ייוולד סובייקט חדש, קצר ימים לא פחות, איפשהו, מתישהו.

זה לא כל כך נורא. גם חיים של יתוש יכולים להיות מרתקים. בתוך המחזורים הקצרים האלה יש לפעמים ריגושים לא קטנים. אבל יתושים לא חיים ברפובליקה.

ילדים. ילדים, כך אומרים, מעניקים משמעות לחיים. יש איזה סיפור ללוות, לדאוג לו. אולי, אבל אני מתקשה להאמין בזה כשאני רואה את האבות עם המבטים המרחפים באוויר כשהם הולכים עם הילדים שלהם לגינה הציבורית. רוב ההורים הם מנהלים של המשפחה. כמה אמהות מתעניינות בחוויית החיים של הילדים שלהן בגיל 14?

הטעות של הנאורות. ממילא, אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שאנשים שואפים לאושר. זאת הטעות הראשונה של הנאורות, שהרומנטיקה זיהתה כבר לפני מאתיים שנה. איך זה קשור לבחירות המקומיות? כי מועמדים בבחירות מקומיות מבטיחים בעיקר שאם הם ייבחרו יהיה יותר טוב. וזה לא מה שאנשים רוצים. אומרים על המרקסיסטים שהם רוצים שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב. רוב האנשים פשוט לא רוצים.

תחקירים. בעיתונות מדברים כבר שנים על הצורך בתחקירים. אבל כידוע, כשמפרסמים תחקיר מעט מאוד אנשים קוראים אותם. עכשיו, בעידן ראשי העיר המודחים-רצים-מנצחים, תחקיר עשוי בכלל לשחק לטובתו של הפוליטיקאי שנגדו הוא מופנה.

הזיות. אומרים שבשלב מסוים כשהגוף סובל והאיברים נמקים אנשים חולים שוקעים בהזיות ומרחפים בעולמות אחרים. אפשר להגיד שזה מה שקורה בישראל. אפשר לנסות להעיר אותם. אבל לא בטוח שזה יהיה לטובתם. אם כבר, עדיף אולי לחשוב איך להיכנס להם לתוך החלומות.

תגובה: הזמן המשיחי של השמאל

2 באוקטובר 2013

כפיר כהן

במידה מסוימת לין חלוזין-דוברת וגל כץ מזהים את הבעיה עם המושג "פריבילגיה", אבל מכיוון שבעיניי שיח התלונה סביבו הוא סמפטום של בעיה עמוקה יותר נדמה שהכותבים מתיקים את הדיון במקום לרדת לשורש הבעיה. לפני שאמשיך אומר שלמרות הביקורת שאציע כאן, אני לא מטיל ספק במחויבותם של לין או של גל לעניין השוויון. אני חושב עם זאת שישנו גבול מאוד ברור למחשבתם ולמחשבה האזרחנית בכלל שעליו הייתי רוצה לחשוב כאן.

חלק א'שוויון ושוויון הערך

1. ראשית, אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שבעוד ששני הכותבים תופסים את המושג "פריבילגיה" כבעייתי, הם לא פוסלים אותו אלא מפצלים אותו לשניים: טוב ורע. השימוש הרע הוא "שיח הפריבילגיות". זהו שיח מפצל, אישי, נרקיסיסטי, וכדומה. השימוש הטוב הוא "משטר הפריבילגיות". זה לא מושג שיחני אלא ממשי הבוחן כיצד פריבילגיות נוצרות ומבקש לקדם, כפי שגל מציין, פוליטיקה שתשנה את התנאים עצמם ולא תתעסק יותרמדי בדוברים. באופן מובלע "שיח התלונה" עומד תחת הקטגוריה "פרטי" ולמולו מציבים הכותבים את "המשטר" כ"כללי" ומעדיפים את הכללי על הפרטי. אך מאחורי הניתוח הזה מסתתר למעשה מאבק כוח היוצר אפקטים, או סמפטומים. מהו מאבק הכוח? אפשר לנסח אותו כך: מכיוון שחבריה של הפעולה הפוליטית אינם שווים זה לזה, מחוסרי הפריבלגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון.

לפני שנבחן את הפתרון נשים לב, קודם כל ומעל הכל, לכך שהסוביקט של הפתרון הוא בעלי הפריבילגיות. אלה מנסים לשכנע את שאר החברים של הפעולה הפוליטית בהיגיון הפוליטי שלהם, ולא, כפי שהם טוענים, בהיגיון הפוליטי בכלל. אם כך, היגיון פוליטי זה איננו עומד כשלעצמו, אלא הוא מוצב מתוך העמדה הפרטית של בעלי הפריבילגיות. בעוד הפרטיות של עמדה זו מוכחשת, היא מופיעה, כסמפטום, בתוכן של ההיגיון פוליטי. מהו תוכן זה? אפשר לנסחו כך: אפשר גם לשמור על הפריבילגיה וגם לקדם פעולה פוליטית שוויונית. אקרא להיגיון זה אדיטיבי (חיבורי), שבבסיסו פעולות החיבור והחיסור. היגיון חיבורי זה צריך להזכיר לקוראים את ההיגיון החיבורי של הימין: גם יהודית וגם דמוקרטית. בעוד השמאל, שאני מניח שלין וגל משתייכים אליו, יסרב בכל תוקף להיגיון החיבורי הזה, יש לבקר אותו גם כאן ולהתעקש שאי אפשר להיות גם וגם וכל ניסיון כזה ייצר כל מיני טקטיקות אידיאולוגיות שיציעו שוויון מדומיין, או מטאפורי, במקום שוויון ממשי.

hilma_af_klint_1

2. בכדי לקדם את ההיגיון החיבורי השומר על האינטרס המעמדי, בעלי הפריבילגיות עוטים מראית אוניברסלית. הם אינם מדברים בשמם אלא בשם הסובייקט האוניברסלי "המתנגד למשטר". הסובייקט האוניברסלי, "חסר האינטרסים", מסביר לנו ששיחני הפריבילגיות פוגעים באפקטיביות ובאחדות של הפעולה הפוליטית. שוב נשים לב לדימיון בין הטקטיקה הזו לטקטיקות אחרות שהשמאל מגנה: כשם ש"אוהבי ישראל" מטיחים בשמאל האנטי-ציוני שהוא פוגע בישראל, כשם שאשכנזים שמאלנים מהמעמד הבינוני מטיחים בפעילים מזרחים המדברים על אי-שוויון אתני/מעמדי שהם מסיחים את הדעת מבעיית הכיבוש, וכשם שגברים מטיחים בנשים שהן פוגעות במשפחה ובילדים עם התביעות שלהן לשוויון, כך גם הסובייקט האוניברסלי קורא ל"שיחני הפריבילגיות" לדגל – להתאחד נגד המשטר. בנוסחה הפוליטית הזו, תמיד יש עקרון כלליות ש"גבוה" יותר (לאום/מדינה; כיבוש; משפחה) מעקרונות כלליות אחרים ומנקודת מבטו התביעה של ה"אחרים" מומשגת כ"פרטית", "קטנונית", "חסרת אחריות", "אינטרסנטית" וכדומה. הנה כך "השמאל" משכפל טקטיקות שיחניות בעיתיות במקום לחשוב מדוע שוב ושוב עולה הסתירה בין עקרונות כלליות שונים ומה יש לעשות בנדון.

3. למען הסר ספק, בניגוד לאידיאולוגיית רב התרבותיות והעמדה הצינית המקבלת את ריבוי עקרונות הכלליות כטבע,  אני מאמין שאפשר לדבר על עקרון פעולה אוניברסלי אבל לא באופן שבו מדברים עליו לין וגל. אני מציע אם כך, שההצבה של עקרון הכלליות (התנגדות למשטר) כמוצא מ"שיח התלונה" איננה אוביקטיבית אלא אידיאולוגית, ונועדה ראשית לייצר שקט פוליטי, ושנית להסיט את הדיון החשוב יותר מן הסתירה בלב הפעולה הפוליטית האזרחנית המבקשת להתנהל כאילו אין משמעות פוליטית לאי השוויון בין הפעילים בהווה הפעולה הפוליטית. אנסח סתירה זו באופן שבו מצאנו אותה כאן: בעוד ההכרה (recognition) באי השוויון היא היא תנאי ההתארגנות הפוליטית המבקשת לבטלו, דווקא ההתכחשות (disavowal) לאי השוויון בין חברי הקבוצה היא תנאי האפשרות של הפעולה הפוליטית האזרחנית עצמה. בניסוח אחר, בעוד ההכרה באי השוויון מכניסה את חברי הפעולה הפוליטית ממרחבי החברה לחדר אחד בו הם מוצאים זה את זה, הדרך היחידה לצאת מהחדר ולשבור את אי השוויון היא דווקא השכחה של אי שוויון זה. מה מתרחש בחדר הזה, אם כך? בהשאלה מאלכסנדר קוז'ב שמתבסס על הגל, אשאל מה גורם לחברי הפעולה הפוליטית לשים בצד את אי השוויון(inequality) הממשי שבגינו נכנסו לחדר ולדמיין שלמרות ההבדלים ביניהם הם שווי ערך (equivalence) זה לזה כשהם יוצאים מהחדר? מכיוון שאי אפשר להתכחש לעובדה שאי השוויון עומד בעינו כשיוצאים מהחדר, הדרך היחידה להבין מטמורפוזה זו היא על הדרך הסימבולית והמדומיינת: החברים והחברות מייצרים צורה סימבולית (ארגון פוליטי) ושיח מדומיין (מטאפורות הזמן של לין) המאפשרים להם להבין את עצמם כשווי ערך למרות שהם אינם שווים זה לזה.

אבל האם לא ניתן לומר שהתכחשות מכוננת זו איננה מוגבלת לחוגי "שמאל" כאלו או אחרים, אלא עומדת למעשה בבסיס הפוליטיקה האזרחנית, הפרלמנטרית באופן כללי? האם לא ניתן לומר שהחדר אליו נכנסו הפעילים והפעילות משחזר במדויק את הפרלמנט הדמוקרטי ואת הסתירות וההתכחשות העומדים בבסיסו?  כך לפחות חשב מרקס כאשר ביקר את תורת המדינה של הגל וטען שהשוויון הפורמלי בין חברי הכנסת בפרלמנט מסתיר את אי השוויון הממשי (הקונקרטי), את העובדה שהם למעשה מייצגים אינטרסים צרים בחברה האזרחית, אך נתפסים ותופסים עצמם כמייצגים את עקרון הכלליות. נראה אם כך ש"השמאל", זה שקורא לעצמו אפילו רדיקלי לעיתים, המבין שישנה סתירה מובנית בין השוויון הפורמלי בין האזרחים המוצא את ביטויו בפורמליזם הפרלמנטרי ובין אי השוויון החברתי, מוצא את עצמו משכפל סתירה זו כאשר הוא נכנס לאותו חדר שעליו דיברנו.

אם כך, האם לא התהפכו עכשיו היוצרות? האם לא ניתן לומר שדווקא "שיחני הפריביליגיות" הם אלה שמכירים בסתירה הפנימית של הצורה הפוליטית הפורמלית ומבקשים, אפילו אם באופן לא מודע, עקרון כלליות אחר, בעוד"הסוביקט האוניברסלי המתנגד למשטר" מקדם דווקא את האינטרס הפרטי שלו וצורתו הפוליטית?

לכן, "שיח התלונה" איננו מוגבל ל"מחוסרי הפריבילגיות" או אפילו לחוגי "שמאל" מצומצמים. להיפך, הוא סמפטום אינהרנטי של הפוליטיקה האזרחנית של המדינה הדמוקרטית ולכן יש דווקא לאחוז בו ולחשוב עליו, מאשר להיפרע ממנו על ידי רפובליקניזם שמאלני נוסח "התנגדות למשטר".

4. אפשר ויאמרו כאן: האם לא כל פעולה פוליטית אזרחנית מבוססת על איזו התכחשות אלמנטרית? ודאי, ולכן יש לקדם פעולות מסוג אחר. ועם זאת אלה נמצאים מעבר לגבולות המחשבה האזרחנית ונדמים כסוג של בידיון.

hilma-af-klint-1-540x304

חלק בפוליטיקה אזרחנית או צורת חיים 

כדי להציע חלופות יש להבין מה הגבול של דרכי הפעולה הקיימות.

1. אחזור לסתירה בלב הפעולה האזרחנית, הליברלית, ואבין אותה עכשיו במונחים טמפורליים. בעיית הזמן הפוליטי האזרחני מתגלמת, כפי שגל מציע, בהווה של הפעולה הפוליטית: "מה בינתיים?" בינתיים יש אי שוויון, וזה נחווה במיוחד על ידי ה"אחרים" החשופים לו יותר. היחס בין אי השוויון החברתי לשוויון הערך הפוליטי מתבטא בפער בין ההווה האי שוויוני לעתיד השוויוני, פער אותו מנסה הפעילות הפוליטית הזו לסגור. זאת אומרת שאט אט הסובייקט הפוליטי האזרחני מתחיל לחיות חיים כפולים. בפועל הוא חי את חיי אי השוויון אבל בדימיון הוא חי את החיים הפוליטיים של שוויון הערך. משום ששינוי ממשי לא מתרחש (המצב אף מחמיר כפי שלין מסבירה) מסתבר שאפשר לחיות את החיים הכפולים הללו עד אין סוף. בכדי להתמודד עם ה"אין סוף" הזה שנובע משוויון הערך הפוליטי הפעילים והפעילות מייצרים אין ספור שינויים סימבוליים ומדומיינים, בכדי לסמן את הזמן שלמעשה לא עובר בכלל. אי אפשר לפספס את האירוניה שהפעולה האזרחנית, החילונית, לכאורה, בנויה על הבטחה משיחית. למעשה, בראייה ביקורתית, היא קיימת מחוץ לזמן.

2. בעיית הזמן הפוליטי מופיעה אצל לין באופן סימפטומטי, דרך האוטופיה הזמנית, בה הזמן עצמו הופך להיות המדיום דרכו אפשר לחשוב את שוויון הערך של הפעילים הפוליטיים למרות שהם אינם שווים זה לזה במרחב, כביכול. אבל עיון קרוב יותר במטאפורות הזמן יעלה ששוויון הערך של מטאפורות הזמן מתאפשר רק על ידי ההתקה מזמן אחד לזמן אחר. אם נשים לב, מטאפורות הזמן לקוחות כולן מזמן הפנאי (ארוחה, ים, משחק) ותחושת האושר המתלווה אליה. באוטופיה הזמנית הזו, עכשיו במובן של שם תואר ולא שם עצם, כולנו שווים זה לזה רק כל עוד אנחנו בים, בזמן הפנאי. זאת אומרת שמטאפורות אלו לא קשורות בזמן כל כך אלא דווקא בעבודה, או דחיית העבודה. שכן מהו התנאי של שוויון הערך הזה, של הזמן הסנכרוני, האין סופי, של האושר בספירת הפנאי, אם לא עבודתם של ה"אחרים" שחייבים לטרוח כדי שזמן הפנאי יתאפשר? הנה שוב מתגלה כאן ההיגיון הספציפי, במקרה זה, הרומנטי, של אלה החושבים על פוליטיקה במונחים שלפנאי, שהוא בדיוק… פריבילגיה.

3. אני רוצה להציע עכשיו שבעיית הזמן או ההווה כ"בינתיים" של הפוליטיקה האזרחנית נובעת מן ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. בעוד פוליטיקה זו מצהירה בגאון שהיא מחברת בין הפרטי והפוליטי, לא רק שהיא כבר מניחה מראש את השבר הזה היא גם פועלת רק מתוך מגבלותיו.

אחת הטענות שמרקס מקדם ב"על השאלה היהודית" ובביקורת על תורת המדינה של הגל, היא הטענה שבניגוד לחברה הפיאודלית שהיתה פוליטית במישרין, החברה הקפיטליסטית מפרידה בין הפרטי והפוליטי. הפרדה זו נעשית כאשר "הפוליטי" נאסף מן החברה האזרחית עצמה ומופקד במדינה, שהופכת לספירה הפוליטית כשלעצמה ועבור עצמה (לפי מונחיו של הגל). מרקס ממדל את שתי הספירות האלו על השמיים והארץ, ואפשר יהיה גם להבין אותן, על פי המסורת היהודית, כהבדל בין קודש וחול. הספירה האזרחית היא ספירת החולין והאינטרסים הצרים, ואילו הספירה הפוליטית היא הספירה השמיימית והקדושה. בכדי להדגיש עד כמה רלבנטית ועקרונית ההפרדה הזו ל"שמאל" בישראל, נבחין כיצד הפרדה זו בין פרט/אזרחי/חולין ומאידך פוליטי/מדינה/קודש מכוננת את ההפרדה בין המאבק המעמדי המזרחי בקפיטליזם לבין המאבק נגד הכיבוש. כפי שאיתמר טהרלב הציע כאן לאחרונה, בעוד המאבק במדינה ובכיבוש הוא פוליטי וקדוש, המאבק המעמדי הוא ארצי ועניין של חולין. בעוד שאלה שמתעסקים בפוליטי ובפלסטיני נהיים קדושים, אלה שמתעסקים בשאלה המזרחית נעשים ארציים ומלוכלכים. אחת הטקטיקות לקידוש המאבק המזרחי היה על ידי המצאת המושג"יהודי-ערבי" על מנת לחבר בין המזרחי והפלסטיני, אך לא ארחיב על עניין זה כאן.

klimt 3

4. כפי שציינתי, לפי קוז'ב, הפרדה היסטורית זו מייצרת את הספירה הפוליטית והחוק כספירת שוויון הערך ואילו הספירה הפרטית נותרת כספירת אי השוויון. כאשר הפעילים מקבלים את אי השוויון של הספירה האזרחית/פרטית ומקדמים את שוויון הערך בפעולה הפוליטית הם כבר מקבלים את ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. רק הפרדה כזו יכולה לייצר את הקטגוריה של ההווה כ"בנתיים", כסוג של המתנה לשינוי שיגיע מכיוון הפוליטי.

בכדי לראות שההמתנה היא קטגוריית זמן השייכת לשמאל האזרחני ולהפרדה בין הפרטי והפוליטי, נצטרך למצוא צורת חיים אחרת עבורה אין הפרדה בין הפרטי והפוליטי ולכן בין הווה פרטי לעתיד פוליטי. אני מציע שצורת החיים של המתנחלים, במיוחד הרדיקלים יותר, היא כזו. הם אינם "ממתינים" למשיח הפוליטי כעמיתיהם ב"שמאל" אלא מייצרים בעצמם את הזמן ההיסטורי שלהם. זאת אומרת שבניגוד לתפיסה של ה"שמאל" שחושבת שחלק מהמתנחלים חיים בזמן משיחי, על-זמני, נראה שההיפך הוא הנכון. בניגוד ל"אין סוף" של החברה הפרטית בישראל, המתנחלים חיים בהווה היסטורי, מכיוון שעבורם לא התרחשה ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. הפוליטיקה האתית של ה"שמאל" לא מניחה לנו להביט בצורת החיים הזו כי עבורה היא קיימת רק כאיזו סטייה רעה שיש להיפטר ממנה, ממש כמו צורת החיים החרדית. למען הסר ספק, אני לא תומך בצורות החיים הללו אלא מציג אותן כאן כמשל.

5. מה שונה בצורת החיים המתנחלית, החרדית (ואוסיף כאן גם את צורת החיים של המשפחות הקפיטליסטיות החזקות ביותר)? ראשית, בניגוד למשפחה שהולכת ומתפרקת ב"שמאל" האזרחני, כל הצורות האלו דווקא שומרות על המשפחה המתפקדת גם כצורה פוליטית. שנית, ועקרונית יותר, שלא כמו הסובייקט האזרחני המפקיד את המימד הפוליטי שלו במדינה ובחוק שלה, צורות חיים אלו מסרבות להכיר בחוק של המדינה ומעניקות לעצמן את החוק במידה גדולה מזו המתאפשרת בספירה האזרחית.

כפי שגל מציין, הציונות הייתה בדיוק תנועה שלא הפרידה בין הפרטי והפוליטי ויצרה זמן היסטורי משלה. מה שמיוחד בתנועה הזו הוא שהיא לא התעסקה כל כך בלמחות נגד האיפריה העותומנית או הבריטית (חוץ מברגעים האחרונים ממש), אלא מלכתחילה ביקשה ליצור לא פוליטיקה אחרת, אלא צורת חיים אחרת המעניקה לעצמה את החוק. זאת אומרת שצורת החיים הזו תפסה את עצמה כעצמאית והתכוננה לעצמאותה גם אם במשך עשרות שנים חיה תחת אימפריה כזו או אחרת.

6. זאת אומרת שבמקום להתיק את שאלת השוויון אל שוויון הערך של הפעולה הפוליטית האזרחנית, שכבר מניחה את החיים הפרטיים ואי השוויון, אפשר לדמיין פעולה שתשאף לייצר שוויון כבר בספירה הפרטית כך שלא ייווצר שבר בין הפוליטי לפרטי ולחיים "בינתיים". פעולה כזו היא איננה פעולה פוליטית בכלל, והיא לא עסוקה ב"להתנגד למשטר". היא פעולה שמבקשת ליצור צורת חיים משל עצמה והיא שומרת עליה מפני המדינה. אם נחזור לשיחת הפעילים והפעילות, אפשר יהיה לדמיין דרך פעולה בה במקום שוויון ערך פוליטי, יחליטו הפעילים והפעילות שהם מתחילים דווקא בשוויון עצמו דרך חלוקה מסוימת של המשאבים החומריים שלהם: לדוגמא כסף, שכירות, אדמה, וכן, גם זמן. אבל השוויון לא יגיע ממטאפורות כאלו ואחרות אלו מיצירת מקום בעולם בו הפעילים והפעילות יכולות להיות שווים ממש ולא רק שווי ערך. להבדיל מהפעולה האזרחנית, פעולה כזו לא מדמיינת את עצמה כחלק בשלם המדינתי, אלא כשלם בתוך השלם. בדרך פעולה כזו, האשכנזי ממעמד הביניים דווקא יתבקש לשמור על ה"פריבילגיות" שלו ואף להגדיל אותן, אבל הוא יתבקש להעביר אחוז מסוים, תמיד יותר ויותר גבוה, לקופה הקולקטיבית. ברגע הראשון, אם כך, פעולה כזו מתקיימת בתוך הסדר הקפיטליסטי/מדינתי, ומבקשת למשוך ממנו משאבים לטובת צורת חיים חדשה ושוויונית. בשלב מסוים, חוק צורת החיים הזו יתחרה בחוק צורת החיים הקפיטליסטית.

hilma af klint, serie wu-rosen grupp 3 nr 6 tystnad, www.kunskapskonsult.com

אז מדוע כל כך קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בשמאל?

7. ייתכן שקושי זה נעוץ בכך שלשמאל האזרחני, בין אם הוא פריבילגי או לא, פשוט אין שום כוונה לעבור לצורת חיים קולקטיבית. מכיוון שהוא תופס את המימד הפרטי של חייו כצורת חיים שלמה ומפקיד את הכלליות שלו במדינה, הוא לא יכול לדמיין בכלל חיים אחרים. הוא רוצה להמשיך ולקיים את חיי הפרט הקפיטליסטיים. שיא האופק הפוליטי שלו הוא הפנטזיה הפוליטית החיבורית – זו המופיעה אצל לין – לפיה מה שיש לו (דירה, חינוך וכדומה) יהיה גם לאחרים. מכיוון שזה בלתי אפשרי בסדר קפיטליסטי, היוצר אי שוויון באופן עקרוני, ה"שמאל" מבקש לכסות על "החוב" כלפי האחרים על ידי פוליטיקה אשראית, מלשון אשראי. העברית מחברת בין הרשאה לאשראי (קרדיט). פוליטיקה כזו מרשה את הפעולה הפוליטית בהווה על ידי משיכת יתר פוליטית מהעתיד. אך ברור שכשם שהסדר הקפיטליסטי מכניס אותנו לחובות בהווה ולאשליה שאפשר לחיות ככה מבלי לפתור את בעיית ההכנסה, כך ההבטחה הפוליטית האזרחנית לעתיד טוב יותר מכניסה אותנו לחוב פוליטי שבדרך כלל אי אפשר להחזיר.

*

דימויים: ארבעה ציורים של הילמה אף קלימט (1862-1944).

שיח הפריבילגיות והנסיגה מהפוליטי

12 בספטמבר 2013

תודה ללין חלוזין-דברת על פתיחתה של שיחה

1.

לאחרונה נשאלתי אם העובדה שלא כתבתי שום פוסט בשנה האחרונה משקפת ניסיון לפנות את הבמה – השיח הפוליטי-תרבותי במקרה זה – לאחרים, כלומר "לא-פריבילגיים" (ברוח משהו שכתבתי פעם). עניתי שלא היתה כאן שום החלטה; אני פשוט מרגיש שאין לי הרבה מה להגיד. אבל ייתכן בהחלט שהתחושה שלי ש"אין מה לכתוב" היא סימפטום, כלומר היא תוצאה של היותי חלק מקבוצה חברתית פריבילגית יחסית שלא חשה דחיפות מיוחדת – לפחות ברמה המטריאלית – בשינוי פוליטי. הגיוני שדווקא אלה שסובלים יותר מהמשטר הקיים ירגישו דחיפות לכתוב – כמו גם להוביל בעולם האמיתי – מאבקים פוליטיים.

זה עשוי להישמע כמו הבדל דק אבל הוא משמעותי בעיניי; זה ההבדל בין מה שאכנה פה "פוליטיקה" – כשיח המבין אותנו כסימפטום של משטרים, מעמדות, מגדרים, הקשרים – לבין מה שאפשר לכנות "אתיקה", המתמקדת באינדיבידואל ובהחלטותיו. טענתי תהיה שבשיח השמאלי בישראל (ולא רק בה) חלה תזוזה מצערת מהפוליטי לאתי, באופן שמטשטש את המרחב הפוליטי ומאשרר את אותן פריבילגיות נגדן אנו יוצאים.

אז מהי אתיקה? לצורך העניין (יש גם הגדרות אחרות) אגדיר אתיקה כשיח שמנהל האדם היחיד – עם עצמו ועם אחרים – אודות הדרך הנכונה לחיות את חייו. מטבע הדברים הרבה מזה יהיה אודות החלטות: מתוך הבנה של תנאי הסביבה, כמו גם העבר והזהות של האינדיבידואל, הוא אמור להחליט אילו פעולות לנקוט, מה ללמוד, עם מי להתחתן – אם בכלל – עם מי להזדיין, ועוד.

פוליטיקה, לעומת זאת, היא שיח שעוסק בתנאים בהם האינדיבידואל פועל. הפוליטיקה היא זו שמערערת על ההכרחיות של התנאים בהם הוא מחליט החלטות, שמציעה אפשרויות לשנות את התנאים הללו, שמצביעה על ההבדל בין התנאים של אינדיבידואל כזה לאחר. הפוליטיקה עשויה לערער את ההכרחיות אף של תנאים כמו מזג אויר, זהות מינית, או גיאוגרפיה.

הפוליטיקה והאתיקה שלובות זו בזו. הסיסמא הפופולרית כל כך בעשורים האחרונים, "האישי הוא הפוליטי", מבטאת את ההכרה שמימדים שונים שנחשבו חלק מהמרחב הפרטי – כלומר עניינה הבלעדי של האתיקה – הם פוליטיים. שהמיגדר של האינדיבידואל, הזהות האתנית, דפוסי המשיכה המינית – מימדים שנתפשו כ"טבע" נתון – הם יצורים היסטוריים ופוליטיים. גם אם גוון העור הוא במובן מסוים "עובדה טבעית", הרי שהמשמעויות של גוון זה לחיים של אינדיבידואל מסוים, לאתיקה שלו, מתווכת בהקשר הפוליטי שבו הוא חי. גם אם מאן דהו נמשך לגברים ערומים הרבה יותר מלנשים ערומות, השיום שלו כ"הומו", "ביסקסואל", או "סטרייט" (או שמא "הומו בארון") – וכל מה שנגזר מכך באשר להזדמנויות שנפתחות בפניו וההחלטות שעליו לקבל – כל אלה הם הבנייה פוליטית.

התזוזה המבורכבת מהאתי לפוליטי הפכה לחלק בלתי נפרד מהאג'נדה של השמאל במערב. אבל זה לא אומר שהאתיקה הפכה מיותרת. גם אם אנו מכירים בשרירותיות של מרכיבי זהות מסוימים, זה לא שולל מהם את כוחם הממשי. גם אם אפשר – ואפילו אם אנחנו רוצים – לשנות את ההקשר הפוליטי, עדיין צריך לחיות את החיים שלנו כאן ועכשיו. העובדה שבניינים הם מעשה ידי אדם, אין משמעה שאפשר (או אפילו רצוי) להרוס אותם. אחרי הכל, הפוליטיזציה של האתי משמעה, בין השאר, שלא ברור מי אנחנו מחוץ להקשר הפוליטי. לא אנחנו בנינו את הבניין אלא נולדנו לתוכו, ואם אנחנו לא רוצים למות עם פלישתים – להרוס את הבניין עם עצמנו בתוכו – אין מנוס מלחיות איתו, גם אם בניסיון מתמיד לאתגר את גבולותיו ואת המבנה הפנימי.

זה נכון במיוחד במקום כמו ישראל בו נדמה שלמדינה, למיתוסים שלה, לגיאוגרפיה הדמיונית שלה, יש הרבה יותר כוח מאשר לנהר או להר. גם אם אנחנו מזהים היטב את המניפולציה שיוצרת את בנו את מראית העין הזו, עדיין חייבים למצוא דרך לחיות במערה הציונית. והשאלה הזו – שאלת החיים "בינתיים", עד השינוי המיוחל – היא שאלה אתית.

hatima2

2.

ואולם, שיח הפריבילגיות בפאזה הנוכחית שלו לא רק נותן מקום (הכרחי) לאתיקה אלא מבטל את המרכיב הפוליטי שמלכתחילה נותן לשיח הזה משמעות. במובן זה שיח הפריבילגיות הוא ריאקציונרי – הוא מבטל את ההישגים הכבירים שמשתקפים בסיסמא "האישי הוא הפוליטי". אפשר לומר שהוא מהפך אותו – הפוליטי הפך לאישי, אישי מדי.

שהרי מהי פריבילגיה? העובדה שמאן דהו נולד לאם ואב שמוצאם מאירופה – מה שמכונה במקומותינו "אשכנזי" – לא הופכת אותו אוטומטית לפריבילגי. הפריבילגיה מתווכחת בקיומו של משטר פוליטי מסוים בארץ שבתוכו אשכנזים נהנים מהון מטריאלי וסימבולי גדול יותר ממזרחים. אם להוריי יש כסף הם יכולים להעניק לי חינוך יותר יוקרתי, וגם אם להוריי אין כסף (כמו במקרה שלי למשל), צבע העור הקל עליי את הסוציאליזציה למוקדי כוח כמו עיתון "הארץ" או תוכנית מצטיינים באוניברסיטה. לזה אפשר לקרוא "הון סימבולי", והוא מאפשר לפעמים גם צבירה של הון מטריאלי. לפי הטיפולוגיה הזו יש, איפוא, פריבילגיות מטריאליות, פריבילגיות סימבוליות, ויש עוד להוסיף: פריבילגיות חוקיות. הן פחות רלוונטיות להבדל בין אשכנזים למזרחים אבל קריטיות להבדל בין יהודים לערבים כמובן.

thecorn2מכל מקום, ברור שפריבילגיות אינן נובעות לוגית מתכונות טבעיות מסוימות אלא הן תוצר של איך התכונות הללו מתורגמות בתוך הקשר פוליטי נתון. לכן "שיח הפריבילגיות" התגבש תחילה כאופן ניתוח של המשטר וכיצד הוא מחלק זכויות דיפרנצאליות לקבוצות חברתיות שונות בהתאם לאינטרסים שלו. הזכויות הללו, בתורן, מייצרות תנאים אתיים שונים לאינדיבידואלים מקבוצות שונות. "שׁיח הפריבילגיות", אם כן, היה במקורו חלק מניסיון לפוליטיזציה של האתיקה – להראות שהתנאים שנדמים כ"טבעיים" הם מניפולציה של המשטר.

עם זאת, בשנים האחרונות, כפי שכתבה פה לין חלוזין-דברת, נראה שהמוקד של שיח הפריבילגיות עבר פנימה, מעיסוק במשטר הוא הפך בראש ובראשונה לעיסוק בעצמנו. מילים כמו "אשכנזייה", "גבר" או סטרייט" הפכו מילים נרדפות לפריבילגיות, כלומר פריבילגיות נתפשות, לפחות בשיח היומיומי, כתכונה מהותית של האינדיבידואל, ותפקידו של המשטר נדחק. אמנם באופן תיאורטי, אם נישאל על כך, כנראה נדע לומר שזו הבנייה, אבל בשיחה היומיומית ההכרה התיאורטית נדחקת. זה משתקף, לדעתי, בעובדה שהמושג דנן כבר לא מופיע רק כחלק מהביטוי "בעל פריבילגיות" אלא גם כשם תואר. "אני אישה פריבילגית", אמרה מירב מיכאלי בנאום הבכורה שלה בכנסת.

משיח פוליטי שעוסק בניתוח של המשטר כחלק מניסיון לשנות אותו, הפך שיח הפריבילגיות לאתיקה, כלומר לכזה שדורש התמודדות בראש ובראשונה ברמה האישית. כך למשל הוטח בי לאחרונה בוויכוח פייסבוק שאני צריך להביע תמיכה בבד"ס, דווקא מפני שאני "פריבילגי". נראה שבמסגרת השיח הזה, העובדה שזה יזיק (עד יהרוס) את הסיכויים שלי לקבל מישרה אקדמית בעתיד, היא לא שיקול נגד תמיכה כזו אלא בעדה. אפשר לומר שככל שזה יזיק לי, כך זה יותר מימוש של הסגולה הטובה (ולא בכדי המושג האריסטוטלי הזה הולם כל כך). שהרי ויתור על משרה אקדמית הוא מילוי של הדרישה הפופולרית כל כך בימים אלה: שבעלי הפריבילגיה יוותרו על הפריבילגיה! שגברים אשכנזים, למשל, יוותרו על האקדמיה לטובת נשים מזרחיות או ערביות, או לכל מי שפחות פריבילגי מהם (כלומר כולן).

(ואגב, חשוב לי לומר שאני אכן לא תומך בבד"ס; כלומר אני לא מסתיר שום דבר. אבל אני מכיר בכך שאני לא אינדיבידואל מופשט אלא חלק מהקשר פוליטי קונקרטי, כלומר בכך שהאילוצים המטריאליים והסימבוליים שהוא מטיל עליי כנראה משפיעים על דעתי).

אבל אם נחשוב על זה, למה זה משנה כל כך שמאן דהו – נקרא לו גל כץ – יעשה מפגן הירואי ויוותר לטובת אישה מזרחית על המשרה האקדמית שלו (הכל היפוטתי כמובן, הסיכויים של כולנו – גם של גברים אשכנזים – לקבל משרה בימינו די נמוכים)? ומה זה בכלל אומר? הרי לא אני זה שקובע חלוקת תקנים באקדמיה.

גם אם זה אפשרי, מחווה כזו תגרום, לכל היותר, לאותו מאן דהו להרגיש טוב עם עצמו, ולבטח לאחרים להעריך אותו, אפילו להעריץ (אם הוא ידאג לפרסם את זה ברבים, או לפחות בפייסבוק…), אבל האם זה ישנה משהו בקונסטלציה הפוליטית, כלומר במשטר הפריבילגיות עצמו? במלים אחרות, למעשה כזה תהיה משמעות אתית לחיי המאן דהו אבל ההשפעה הפוליטית שלו תהיה זניחה.

3.

מעבר לכך, אני בספק אם אפילו אותו יחיד באמת יכול "לוותר על פריבילגיות". האם הוויתור, לצורך העניין, על משרה פוליטית בארץ לא יתורגם להון סימבולי שיאפשר, בתורו, לקבל מישרה במחלקה רדיקלית כלשהי באמריקה? ובמובן יותר בסיסי – האם העיסוק הביקורתי המתמיד בעצמם – ששיח הפריבילגיות הוא הביטוי המרכזי שלו – לא מאפשר לאנשי שמאל (כמעט תמיד אשכנזים) בארץ לאשרר את המעמד שלהם כמתקדמים ומשכילים באופן שמעניק להם עמדות כוח אלטרנטיבות – למשל בתעשיית העמותות – ולבטח הון סימבולי?

אפילו העמדה הגורסת שעל אשכנזים לעזוב את הארץ כדי לוותר על הפריבילגיות שלהם שוכחת שהישראליות האשכנזית שלהם מאפשרת להם, למשל, להשיג עמדות כוח באמריקה ובהמשך להשפיע גם על הפוליטיקה בישראל. כלומר הפריבילגיה אינה נמחקת כאשר עולים על המטוס בנתב"ג. זאת ועוד, ההירואיקה הזו תמיד נשארת ברמה שטחית למדי; כלומר אנחנו לא רואים אנשי שמאל מוותרים על הירושות שלהם במושבי השרון ובמרכז תל אביב.

ואם נחזור לטיפולוגיה שאפיינתי קודם: שני סוגים של פריבילגיות – חוקיות ומטריאליות – אינן נסדקות כתוצאה מהשיח האתי הזה, מהעובדה שכל אשכנזי בשמאל שמכבד את עצמו יתחיל דיבור פוליטי בביטוי "אני מודע לפריבילגיות שלי" או "אני אדם פריבילגי". יתרה מכך, הפריבילגיה היחידה שיכולה להיסדק כתוצאה מההשתייכות למחנה ההגמוני – הפריבילגיה הסימבולית – מתאשררת ומתחזקת בתוך השיח הזה. אחרי הכל, רק אשכנזים יכולים "להיות מודעים לפריבילגיות" שלהם ובתוך כך להופיע כנאורים וביקורתיים.

יוצא איפוא שלא רק ששיח הפריבילגיות הוא אימפותנטי לחלוטין כאשר מדובר בלב משטר הפריבילגיות – היתרונות המטריאליים והחוקיים של יהודים-אשכנזים – הוא מחזק את הפריבילגיות הסימבוליות שלהם בשמאל.

keter2

4.

אז מה אני מציע? אני לא בטוח. אני זוכר, למשל, שסבא שלי ויתר בשנות השלושים על הירושה שלו – אדמות פרדסים בפתח תקוה. הוא הצטרף לתנועה הקיבוצית והרכוש הרב של אביו הבורגני היה מעמסה לא נעימה ולבטח מיותרת. הוא הרי הקים עולם חדש, ואיתו היו הרבה מאוד אנשים שהוא ידע שהוא יכול לסמוך עליהם. זה היה מעשה פוליטי, היות שהוא היה חלק ממגמה או תנועה רחבה, ולא בכדי זה איפשר שינוי עמוק בתנאי חייו של האדם, לא רק תמרון שיחני-פייסבוקי בתוך התנאים הנתונים.

היום אין תנועה כזו, ואני לא מציע לאנשים לוותר על הירושות וגם לא על תקנים באוניברסיטה. מה אני כן מציע? אולי להתעסק קצת פחות בעצמנו. לא בכדי הנרקיסיזם של שיח הפריבילגיות בא ביחד עם עיסוק גובר ומוגזם ב"אישי" – מהסוג שהפייסבוק מאפשר. העיסוק הזה, שאורטל בן דיין ביקרה אותו היטב לאחרונה (גם בפייסבוק, כמובן…), מסתמך על הסיסמא ""אישי הוא הפוליטי", אבל אני חושב שבנקודה זו הוא כבר מהפך אותה. הפוליטי הפך לאישי באופן שעושה לו דה-פוליטיזציה. אתיקה של הכאה על חטא ומעשים פסאודו-הירואיים היא נשק עלוב – גם אם מצטלם היטב בפייסבוק – נגד הממשות הפוליטית.

המוקד צריך לחזור לפעולה מאורגנת נגד המשטר והתנאים שהוא מייצר במקום העיסוק האתי האובססיבי בחטאים המולדים של האינדיבידואל ובדרכים לכפר עליהן (במובן הזה האתיקה שאני מדבר עליה היא אתיקה פרוטסטנטית, שהרי ביוון העתיקה, עת נולד המושג "אתיקה", עדיין, לא היתה ההבחנה החדה שאני מניח כאן בין היחיד לקהילה הפוליטית). מחוות שיחניות כמו "אני מודע לפריבילגיות שלי" ואפולוגטיקה מתמדת אינן משרתות שום דבר אלא, כאמור, רק מבצרות את הפריבילגיה הסימבולית של השמאל-אשכזים.

יתרה מכך, וכאן אסיים, שיח הפריבילגיות לוקח מהמדוכאים את אחד ממקורות הכוח החשובים שלהם: כעס, אפילו שינאה. קשה לכעוס על מי שמתנצל כל הזמן, ואילו הכעס חשוב כדי לייצר את ההתנגדות שתיקח פריבילגיות, להבדיל מויתור עליהן. שהרי על פריבילגיות לא מוותרים, כמו שלא "מוותרים של השטחים". פריבילגיות נלקחות באמצעות שינוי המשטר הפוליטי, ולכן מה שצריך זה צדק פוליטי, לא מחוות אתיות.

*

דימויים: שלוש עבודות של אדם קפלן. מלמעלה למטה:

"לאדם קפלן, בברכה נאמנה, שמעון פרס"

The Corn Who Listened To Popcorn (תירס, אוזניות, נגן mp3, שיר הפופקורן)

"כתר כתר"

לחלוק ולא לחלק: מה נשכח בשיח הפריבילגיות

9 בספטמבר 2013

לין חלוזין-דברת

משהו לא טוב קורה בזמן האחרון למילה 'פריבילגיה', וזה משהו לא טוב שקורה לנו – לשמאל בישראל. כבר במשפט הזה יש שני דברים שצריך לברר, שתי מילים שכל אחת מאתנו משתמשת בהן אחרת לגמרי: 'פריבילגיה' ו'שמאל'. חוסר-בהירות ורב-משמעות הן תופעות רגילות בשדה המושגים הפוליטיים, אבל הן אף פעם לא נטולות משמעות בעצמן – בפער בין המשמעים תמיד יש משהו, וזה משהו פוליטי. במצב של עמימות, השאלה שאני חושבת שראוי לשאול היא לטובת מי פועל הדבר הפוליטי שנמצא בין המשמעים? האם העמימות עובדת לטובת המטרות הפוליטיות שלי, או שמא היא דווקא חבלנית עבורן? נדמה לי שחוסר הבהירות סביב המונחים 'פריבילגיה' ו'שמאל' נובע מאותה הבעיה, וזו בעיה קריטית עבור ציבור שלם בישראל שסובל מאד מהמשטר הנוכחי, ואף על פי כן מתקשה להתארגן וליצור לו חלופות סולידריות. נדמה לי גם שהדבר הפוליטי שנמצא בתווך זו השאלה של הכוח הפוליטי – מהו כוח פוליטי, ואיך משיגים אותו? אגיע לזה בסוף.

ויינשטיין

'פריבילגיה': בין עבר ועתיד

את המילה 'פריבילגיה' שמעתי בפעם הראשונה בחטיבת הביניים. בישראל של סוף שנות השמונים לימדו אותנו שהפריבילגיה היא הדבר שנגדו נאבקה המהפכה הצרפתית. למדנו שבמשטר הישן המלך היה מעניק לאנשים מסוימים זכויות שהוא לא היה נותן לאנשים אחרים – למשל, הוא היה נותן להם זכות לקחת אדמה. על האדמה הזו גרו אנשים, והם הפכו להיות אריסים (שזה מין סוג של עבדים) של הנסיך שקיבל מהמלך את הפריבילגיה. על ציונות, גירוש, כיבוש, שנאת המזרח ואפליית מזרחים לא למדנו אמנם, אבל מה שהבנתי מזה בתור ילדה בת 13 זה שפריבילגיה זה רע מאד, ומי שטובה ולוחמת למען הצדק היא נגד הפריבילגיה.

למעשה, מה שלימדו אותנו היה מעט לוקה בחסר: משטר הפריבילגיות היה מערכת החוק האופיינית לחברות פיאודליות בימי הביניים, בין היתר בצרפת. המערכת הזו הבטיחה זכויות וחובות של קבוצות חברתיות, קהילות ותאגידים, הסדירה את היחסים בין אנשים מקבוצות שונות וחייבה את כולם – גם את המלוכה. לפרקים, היה זה דווקא הכלי שהגביל את הכוח השרירותי של הריבון, ולכן במאה ה-17 למשל, למלוכה הצרפתית היה אינטרס למזג פריבילגיות ולצמצם הבדלים חוקיים, כדי להקטין את הכוח של הפרובינציות ולחזק את המשטר המרכזי. ברגעים שונים בהיסטוריה של צרפת התקוממו קהילות מקומיות נגד מערכת החוק הזו, בה הן ראו (ובצדק) כלי שמבטיח "זכויות יתר" על חשבונן.

ב-4 באוגוסט 1789, בעיצומה של מה שייקרא לימים ה'מהפכה הצרפתית' בה' הידיעה, קיבלה האסיפה הכללית החלטה לבטל את משטר הפריבילגיות ולהחליפו במכשיר חוקי אחר: החקיקה האוניברסלית שאנחנו מכירים, שנשענת על הצהרת זכויות האדם והאזרח. באותו הרגע המהלך שהובל בידי אצילים, אנשי כמורה ובורגנים, נועד בעיקר לשכך את מרד האיכרים בכל רחבי צרפת ולהשיב את הסדר על כנו. במבט לאחור והלכה למעשה, מערכת החוק הזו הוחלפה באחרת כחלק מהמהלך הכולל להפלת המלוכה ולשינוי המשטר. על הרקע הזה מעניין מאד שמערכת החינוך בישראל אימצה את המשמע שנתנו למונח המהפכנים, היינו "זכות יתר", שכן זו לא היתה משמעות המילה לפני המהפכה.

בבגרותי, נתקלתי שנית במילה 'פריבילגיה' בחוגים הפמיניסטיים. בבסיס השימוש במילה עמדה הנחת מוצא שאני הבנתי אותה כך: המשטר שאנחנו חיים בו בישראל הוא משטר פריבילגיות: הוא מסדיר בחקיקה, בפסיקה, בתקנות ובמנהגים מערכת נורמות דיפרנציאלית שמקנה זכויות והזדמנויות שונות לאנשים בני קבוצות שונות: יהודיות-ישראליות, פלסטיניות-אזרחיות, פלסטיניות תחת משטר צבאי, לא-יהודיות באפן כללי, יהודיות ממוצא אשכנזי, מזרחי, אתיופי, רוסי, מהגרות וותיקות, סטרייטיות, לסביות קוויריות וטרנס-סקסואליות, וכמובן, בורגניות ועניות, גברים ונשים. אנחנו רוצות להחליף את המשטר הזה באחר. בדרך לשם, אנחנו ערות לכך שאנחנו בעצמנו משחזרות כל הזמן את יחסי הכוח המשטריים ביננו. קשה מאד שלא: מחוץ לחדר שבו אנחנו נפגשות יש עולם, ובעולם הזה, לכל אחת יש דין אחר, מעמד אחר, אפשרויות אחרות, והעולם הזה נבנה מחדש בכל פעם גם בחדר עצמו. המסקנה היתה שתוך כדי המאמץ להחליף את משטר הפריבילגיות, אנחנו גם צריכות לפתח מנגנונים שיאפשרו לנו לבנות משטר אחר לגמרי: משטר שבו יש שוויון – לא רק בפני החוק, אלא גם הלכה למעשה. בתוך התנועה וגם באירועים שארגנו עם ארגונים אחרים, התעקשנו על השיח על-אודות חוסר השוויון ביננו, ולאור מורשתה של ויקי שירן זכרונה לברכה, אימצנו את "שיטת הרבעים", שחתרה להבטיח ייצוג שווה לפלסטיניות, אשכנזיות, מזרחיות ולסביות מלאומים ומוצאים שונים. הרעיון לא היה לקדש זהויות שהן ממילא כלי של המשטר הקיים, אלא לקרוע את מסך ההשתקה וההכחשה מעל מצב חוסר השוויון בין הפעילות.

עם הזמן, ולנגד עיננו המשתאות, הקיטוב המעמדי בישראל רק הלך והחריף, ומשטר הפריבילגיות הלך והעמיק – תחת המשטר הצבאי בשטחים, כמו גם בתחומי ישראל הריבונית. עם הזמן, גם נהיה יותר קשה ליצור קשרים משמעותיים עם תנועות פלסטיניות מקבילות תחת המשטר הצבאי. נהיינו יותר ויותר מבודדות. לא ברור לי אם האלימות המשטרית נגד מתנגדות באמת החריפה או שפשוט נהייתי יותר מודעת אליה, אבל ספגתי אותה בכל מקום: לא רק במרחב הציבורי ובתקשורת, אלא גם בעבודה, במשפחה, ובמעגלים החברתיים שהלכו והצטמצמו. במקביל, משהו רע קרה למילה 'פריבילגיות': המילה 'משטרנשרה ממנה. אט אט, ככל שהתחזית להחליף את המשטר נראתה יותר ויותר עגומה ומופשטת, הדיבור הפוליטי הפך יותר פנימי ויותר מהותני – חוסר השוויון ביננו כבר לא היה תוצאה משטרית שחברנו יחד בחברות אמיצה כדי לשנותה, אלא מין מצב עניינים טבעי שלא ברור איך צריך להתמודד אתו. הפריבילגיות הפכו לקווי הפרדה פנימיים שמתחלקים כמו אמבות – גבולות נוקשים שמתרבים יותר ויותר ככל שאנחנו הולכות ומתמעטות.

weinstein7

'שמאל': העדר גבולות והגבולות שבפנים

אחת הסיבות שבשלן היינו זקוקות בזמנו לשיח על משטר הפריבילגיות היתה שלא תמיד היה ברור לנו עם מי אנחנו מדברות: האם האשכנזיה שעומדת מולנו מבינה שלא רק הפלסטינים מדוכאים בידי המשטר הציוני אלא גם החברות המזרחיות בתנועה? האם החילונית שמצטרפת עכשיו לשיחה מבינה שהתשוקה להפשיט נשים מרעלות ומכיסויי ראש מובילה לדיכוי נוסף שנשים מסורתיות ודתיות נאלצות לספוג בתוך התנועה הפמיניסטית? האם הגבר שאתו אנחנו במשא ומתן על הרכב הדוברים בהפגנה הבאה נגד המלחמה מבין שלא יתכן שעוד פעם יעמדו על הבמה תשעה גברים ואישה סטרייטית אחת? השיח על משטר הפריבילגיות העמיד גבול במקום שחסר בו גבול.

אבל זה היה פתרון רע למצב גרוע, וזה פתרון שאופייני לשמאל בישראל: בתואנה שמדובר בפרגמטיזם פוליטי ("השמאל גם ככה מפוצל"), לא קבענו גבול אידיאולוגי לשמאל. כשאין גבול בחוץ, הגבולות מתחילים להתרבות בפנים; וכשאין גבול אידיאולוגי, גם אי-אפשר לרקום בריתות אמיתיות בין תנועות וארגונים – ההשתקה וההכחשה מסכלים כל אפשרות למשא ומתן פיכח על מטרות פוליטיות משותפות.

עד עצם היום הזה, אין כלל הסכמה בין דוברי עברית על תוכנה של התווית 'שמאל' – אין הסכמה לא על הניתוח, לא על המושגים, ולא על המטרות הפוליטיות: מה עומד ביננו לבין משטר ראוי בישראל? כיבוש או נכבה? 67' או 48'? ריכוזיות במשק או חתירה לשוויון, חוקי עבודה הוגנים ומיסוי הון? שוויון בנטל או ניסוח הטוב המשותף באפן שבו כולם יכולים להשתתף בטוב המשותף הזה ולהנות ממנו? אלו ציבורים נפגעו ונפגעים מן המשטר הנוכחי בישראל? רק פלסטינים 67'? כל הפליטים? כל המזרחים (גם אלה שהגיעו לכאן ממערב)? ניצולי שואה? עניים ועניות? כל מי שמתנגדות ומתנגדים למשטר הזה? תשובות שונות לשאלות האלה עשויות להכתיב פרוגרמה פוליטית שונה לחלוטין. אפשר בהחלט לערוך בריתות עם כוחות שונים בעניינים שונים, ואני מאמינה שהפרקסיס הפוליטי מחייב בריתות ופשרות. אבל כדי להתפשר צריך קודם לדעת על מה: כדי לעבור גבול, יש צורך בגבול מוסכם. הטשטוש האינסופי של הגבולות האידאולוגיים לא מאפשר הצבת מטרות פוליטיות קונקרטיות. כשאין מטרות גם אי אפשר להשיג אותן – כך, אי אפשר לא להצליח ולא להכשל. זהו מתכון בטוח לדכאון פוליטי: מצב שבו אזרחים מתכנסים אל תוך עצמם, נתקפים בעוויתות מתחלפות של אפתיה וזעם, לא מעוניינים בפעולה, ומאבדים את הנגישות לכישוריהם ולעוצמות הפוליטיות שלהם – הכוח שלהם לשתף פעולה ולהרכיב חזון משותף.

חרף הגיוון שלה, המחאה של 2011–2012 יצאה בקריאה בהירה נגד הדיכאון הפוליטי. כך, קולות רבים במחאה הציעו גם לוותר על התווית 'שמאל'. יתכן שבמצב עניינים אחר זו היתה הצעה טובה: למה להתכנס אל כותרת שתחתיה בוצעו עוולות רבות כל כך, לא ברור כיום מהו תוכנה האידיאולוגי ולא ניתן להזדהות אתה? נדמה שיש הגיון בשאיפה למצוא שם חדש לתנועה שתכיל את התביעות של כל מתנגדי המשטר בישראל. אלא שבמצב העניינים הנוכחי, הקריאה הזו נשענת על שני סנטימנטים בעייתיים ביותר: הרצון לטשטש את התוכן האמיתי של ההתנגדות למשטר ואת החזון למשטר חדש במקום הזה, ובצד זאת, הצורך לקבוע עוד ועוד גבולות זהותיים בין מתנגדים שבקונסטלציה אחרת היו יכולים לסייע זה לזו וזו לזה, ולפעול יחד. כשיהיה ברור ש'שמאל' מסמן חזון ששואף למצוא מקום שווה לכל מי שחיים כאן, אולי נוכל גם לשכלל את הפרקטיקות שיאפשרו לכל אחת ואחד השפעה שווה על עיצוב אופי החיים המשותפים. אז גם, אולי כוחות אחרים שאינם מעוניינים בחתירה לשוויון פוליטי וכלכלי יאלצו לוותר על התווית הזו.

weinstein2

'כוח': לחלוק ולא לחלק

כשלוחמים מתחילים להשוות למי יש צלקת יותר גדולה, ולריב מי הקריב יותר בקרב – זה סימן לא טוב. כשפעילים עסוקים בתחרות על חוויות של סבל, ספק אם הם יכולים לפתח קשרים שמבוססים על קשב הדדי, שאיפה לשוויון ואמפתיה אמיתית לסבל זו של זו. זו לא בעיה אישית, אלא פוליטית, והיא לא מקרית בעיני: כשלא ברור מה צריך לעשות בחוץ, עם עולם המציאות, אז מתחילים לכוון את האנרגיות פנימה, וכשאין עקרונות מוסכמים בחוץ שיכולים להגדיר מהן גבולות הקבוצה, לקבוצה יש צורך לקבוע מדדי נאמנות בפנים. אז גם השיח נוטה לקבל גוונים של אשמה והאשמה, ודרישה להעלאת זבחים וקורבנות מדממים. שיח הפריבילגיות הפך לאחת הזירות של הדינמיקות האלה: אנחנו דורשים מאחרים "לוותר על הפריבילגיות שלהם", כאילו לא מדובר במשטר שאנחנו צריכים לחבור יחד כדי להביס, אלא בחטא קדמון שיש לגרש בנפשו של כל אחת ואחד מאתנו. במצב עניינים כזה, כשהתשוקה הפוליטית מכוונת לאספקה סדירה של ראיות לנאמנות, היא לא מכוונת לחברות. היא גם לא יכולה להיות מכוונת ליצירת תנועה שתנסח את המטרות הפוליטיות שלה בבירור. כשהמוטיבציה הפוליטית מגויסת למקום שבו צריך לחלק את הכוח, היא לא יכולה להתכוונן לפרקטיקות פוליטיות מעצימות: יצירת בריתות אפקטיביות בין קבוצות, מוחלשות או חזקות יותר, וגיוס ציבורים חדשים.

למרבה הצער, על משטר הפריבילגיות אי אפשר "לוותר" – מי שמעוניין בו, כנראה שלא יוותר עליו מרצונו הטוב. מי שכבר פה, ונמצא בפעילות שתכליתה שינוי המשטר, כנראה לא מעוניין במשטר הפריבילגיות. במובן העברי השגור, שבו 'פריבילגיה' משמעה "זכות עודפת, משהו שאפשר לוותר עליו" (כמו גלידה בסוף הארוחה), המונח מזיק לא פחות: מקום עבודה הוגן ונעים, יכולת להתפרנס טוב, לרכוש דירה או לשלם שכר דירה הוגן, לנסוע לחופשה, לזכות לשירותי בריאות טובים ולחינוך מצוין – אלו הם אינם דברים שיש לוותר עליהם. אלו הן זכויות שאנחנו צריכות להאבק על כך שכולן וכולם יוכלו לממש אותן. אלא שלשיטתו של משטר הפריבילגיות, הכוח כמו העושר, הם דברים: משהו כשלמישהי יש יותר ממנו, אז למישהי אחרת יש פחות ממנו, ולהפך. התרבות הפוליטית בישראל בהחלט מבוססת על התיאוריה הזו: אם אנצל יותר עובדים, יהיה לי יותר כסף; אם לפלסטינים יהיו זכויות פוליטיות, ליהודים לא יהיו זכויות פוליטיות; אם כולם יוכלו להכנס למועדון, זה כבר לא יהיה המועדון שלי. המטפורה הבסיסית של משטרים לא-שוויוניים היא שכוח פוליטי כפוף לאריתמטיקה של חפצים: כך מתנהלים גם מרכזי מפלגות, וזוהי ההנחה הבסיסית של רבות מן הגרסאות של הדמוקרטיה המודרנית. כשמדמיינים כך את הכוח, זה מה שנהיה ממנו; או במילים אחרות, למטפורות פוליטיות יש כוח אדיר – הן מייצרות מציאות.

הציונות לימדה אותנו לחשוב על היחסים בין קבוצות חברתיות דרך המטפורה של אדמה שרואים מלמעלה, ממעוף הציפור: את האדמה הציונות מחלקת על פי משטר הפריבילגיות, וכל פיסת אדמה היא על חשבון אדמה של מישהו אחר. הכוח, הזכויות והמשאבים, אינם אלא דברים נוספים שיש לחלק, ממש כמו האדמה. למרבה הצער, כולנו ראינו לאן הובילה התיאוריה הזו של הכוח. מה שקרה לשיח הפריבילגיות הוא בעיני סימפטום לכך שאימצנו תיאוריה פסולה של כוח פוליטי: ההנחה הסמויה כאן היא שכוח פוליטי הוא דבר – ומכיוון שהוא מתחלק זה על חשבון זו, אם למישהי יהיה פחות, לשניה יהיה יותר. כך, כששיח הפריבילגיות אינו מדבר יותר על משטר פריבילגיות שיש לחבור יחד כדי לשנות, הוא משתף פעולה עם תיאוריית הכוח של המשטר הנוכחי, סוגר את אופקיו של הדמיון הפוליטי ובסופו של דבר גם מגביל אותם למה שמתיר המשטר הקיים.

weinstein5

במציאות הנוכחית אנחנו נאלצים להיכנע למטפורה הזו של הכוח, ואין דרך לתקן את תוצאותיה בלי לחלק את המשאבים באפן שוויוני יותר. כרגע אנחנו לכודות במצב שבו קודם כל צריך לדרוש לחלק את המשאבים אחרת, אבל אין לי ספק שאם נמשיך לאחוז במטפורה הזו, שאפשר לכנות בשם הכולל "תכנית החלוקה", המציאות לא תשתנה באפן מהותי: על-פי תכנית החלוקה, כל אחד מאתנו בא על חשבון מישהו אחר, ואם טוב לאחרת, אז רע לי. כך, המטפורה הזו מכילה בתוכה כמו בעסקת חבילה את הרעיון שמי שחזק יותר, תמיד יוכל לחלק את הדברים כראות עיניו. התוצאה של תכנית החלוקה היא אסון פוליטי: מצב שבו החיים יחד הם בהכרח מלחמה מתמדת.

אלא שלכולנו יש גם התנסויות אחרות בחיים, התנסויות שמוכיחות שחברות, עזרה הדדית, וחבירה של אינטרסים מייצרות עוד כוח שכולם יכולים להנות ממנו. זה קורה לפעמים במשפחה, בין חברים, ביחידות צבאיות, בקבוצות עבודה, וזה קורה לפעמים גם בקבוצות פוליטיות. לכן, אולי כדאי שאנחנו נחשוב דרך מטפורות אחרות, כמו זמן למשל, במקום אדמה: זמן זה לא עוזר כשמחלקים, לא נהיה יותר ממנו לאף אחד, אלא רק פחות. אבל כשחולקים זמן ביחד, כל אחד יכול לתת משהו שיש לו וביחד זה נהיה יותר – ככה זה כשעושים מסיבה, כשהולכים לים, וכשאוכלים ביחד ארוחה. באורח פלא, מה שעושים בזמן משותף (כשהוא באמת משותף) מספיק לכולם.

האם המטפורה הזו יכולה לסייע לנו ליצור חיים פוליטיים שבהם יש מספיק לכולם? אולי. האם אפשר להחיל את המטפורה הזו על בניית כוח פוליטי? לא נדע אם לא ננסה. מטפורות פוליטיות עושים יחד, תוך כדי התנסות משותפת ודיון משותף, ולא ניתן לצפות את תוצאותיהן מראש. אבל כדי ליצור מטפורות חדשות, אי אפשר להסתפק רק באופק של התנגדות. כדי שנוכל להיפגש, כל הקבוצות המתנגדות למשטר הפריבילגיות, ולדמיין יחד את היום שאחרי המשטר הזה, הדיון צריך לשאוף לסמן יחד מטרות וגבולות – ועדיף בחוץ ולא בפנים.

ויינשטיין

דימויים: גל ויינשטיין. מלמעלה למטה – פיצה זית (2003), רעידות (2007), דוגמאות של שברים (2006), צמוד לאדמה (1999), נהלל (2005).

מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)

21 באוגוסט 2013

מתן קמינר

תגובה לפוסט "ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל"

היש קהילה יותר מדומיינת מאשר "השמאל המזרח תיכוני"? מה מקשר בין לוחמי גרילה כורדים, פמיניסטיות תימניות, פעילי איגודי עובדים מצריים ומפגינות מחאה חברתית בישראל? ברוב הימים, לא הרבה. אולם כמו הבורגני הבריטי שקורא את עיתון הבוקר שלו ומדמיין את מיליוני הבריטים האחרים שעושים כך, גם אני חש לאחרונה את החוויה הכמו-מיסטית הזאת של השתייכות לקולקטיב, ודווקא סביב אירוע לא מעודן כלל: המריבה המשפחתית.

בשנה-שנתיים האחרונות, ברחבי האזור, אני יכול להגיד בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי משפחות שמאלניות מתקוטטות ביניהן בקולי קולות ומפריעות למנוחת השכנים. בהרים הצחיחים של כורדיסטאן, בשיכונים הצפופים של אלכסנדריה, בדירות פרבריות ברמת אביב ובטייבה, מפנים את הכלים, מוזגים כוסית ויסקי ומתחילים לצרוח. התחלנו עם לוב, המשכנו עם סוריה, עכשיו יש לנו את מצרים. משהו מאחד אותנו: הגרונות הניחרים והסחרחורת הקלה שמלווה את הקימה המאוחרת והמיואשת מהשולחן.

בחלקו, הוויכוח נסוב סביב שאלת השאלות הפוליטית – מה לעשות? לדור המבוגר, זה שחטף בצעירותו מכות ויריקות ומאסרים על חלוקת כרוזים, יש תשובה: להוציא גילוי דעת. עדיף לטעות, אומר הדור הזה, מאשר לשתוק. לגילוי הדעת עצמו יש לדעתם יכולת להשפיע על המציאות. הדור הצעיר, זה שגדל על שפע בלתי-אפשרי של מלל תיאורי ודימויים גראפיים, צמא דווקא לניתוח – איך הגענו לשוקת השבורה הזאת – ולהצעות ארגוניות חדשות. מעל כולם מרחף זיכרונן של שלוש השנים האחרונות, של הפער בין התקוות האופוריות של 2011 לבין המדמנה המדממת שבה כולנו מתבוססים בואכה שנת 2014.

לכולנו דווקא ברור שהתנגדות לאימפריאליזם איננה אידיאל מעורפל. האימפריאליזם המערבי הוא שהפיל משטרים מתקדמים באיראן, עיראק ותימן. הוא שמממן ומחמש את המשטרים הרצחניים באזור, מסעודיה ועד מרוקו. הוא שפיתה ורוקן מתוכן את התנועה הלאומית הערבית במצרים ובפלסטין והקים עליהן את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שאותו טיפח בשמחה. הוא שמונע את פיתוחם של משאבי האנרגיה באזור לטובת תושביו ומרוויח מכאן ומכאן על כל מלחמה שפורצת והורגת בנו. הוא שבשירותו נכלאו, עונו ונרצחו חברינו וקרובי משפחתנו.

נכון, המצב כיום יותר מסובך מכפי שהיה עם נפילת ברית המועצות, ובניגוד לתחזיות (גם שלנו) הוא רק הולך ומסתבך. רוסיה וסין מטפחות יחסים אימפריאליים עם מדינות באזור בניגוד לאינטרס המיידי של ארצות הברית. אבל גם ברור לנו שאין להשוות את המצב היום למלחמה הקרה, כיוון שרוסיה וסין אינן מציגות כיום מודל לא-קפיטליסטי של פיתוח לאומי, וגם לא לעידן המעצמות הלוחמות של המאה התשע-עשרה, כיוון שכיום אין מאבק בין הונות לאומיים אלא הון גלובלי שמתמרן את היחסים בין המעצמות לצרכיו. יתר על כן, נראה שגם בתוך המחנה האימפריאליסטי המערבי נפער אל מול עינינו בקע בין פלג שתומך בצבא המצרי (סעודיה, ישראל) לבין פלג שתומך באחים המוסלמים (טורקיה, קטאר).

,

אז מה, אם כן, יש לעשות? אנחנו כבר לא מאמינים שפעולה פוליטית צריכה להישפט "על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות", לא בגלל שאנחנו לא מאמינים שחברה כזאת היא אפשרית אלא מכיוון שאנחנו לא כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך התהליך אמור להיראות. מצד שני, אנחנו גם דוחים את "העמדה הליברלית הצדקנית שמצמצמת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם" – לא רק משום שהאויבים שלנו מתהדרים בצביעות באידיאולוגיה הזאת, אלא משום שאנחנו רואים את הפוליטיקה כפרקטיקה חיובית של בניית שחרור אנושי, פרקטיקה שכרוכה בסבל רב.

אנחנו גם דוחים, בעקבות ר' בנימין, את האשליה הליברלית הבסיסית יותר שלפיה מטרות צודקות ניתנות תמיד להשגה באמצעים צודקים. לעתים יש להשתמש באמצעים נעוולים כדי להשיג מטרה צודקת, ולפעמים יש לעשות את המעשה הצודק גם ביודעין שהוא לא יוביל למטרה המיוחלת. בבחירה הטראגית הזאת, ובאפשרות הקיימת תמיד שנטעה טעות קטסטרופלית, נטועה תחושת האחריות של השמאל. זו היא הדיאלקטיקה בפוליטיקה: בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה. כאן טמון סודו של השילוב בין תודעת החולשה המוחלטת לבין החשיבות העצמית העמוקה של השמאל, שילוב שנראה לצופים רבים מן החוץ מוזר ונגוע בתיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו חלשים ואף חלשים מאד (לפחות רוב הזמן). ומצד שני, אנחנו משוכנעים עמוקות בחשיבותנו שלנו. בכפילות הזאת יש משהו משונה, משיחי כמעט.

"אידיאל אוניברסאלי חדש"; "תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף". במובן אחד, התנועה הזאת כבר קיימת – וקוראים לה השמאל. במובן אחר, היא מעולם לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. "להימנע מהכשלונות של הפרויקט הקומוניסטי": שאיפה ראויה, אבל כיוון שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו התחולל הפרויקט הקומוניסטי, אולי יש יותר מקום לדאגה שמא ניכשל בכשלונות חדשים, כשלונות שאותם איננו יודעים לזהות מראש בדיוק משום שאין הם דומים לכשלונות העבר.

עפרי מציע "להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית" – אבל פרקטיקה ללא מטרה היא לא יותר מריטואל מרוקן ומחולל – אפילו לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה. ובכלל, המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו. על אסטרטגיה ניטשות מריבותינו המשפחתיות המרות, לא על אופייה של הגאולה, שאותו אנחנו יודעים שאין לנחש.

רוצים להצטרף למשפחתנו האומללה? תמיד יש מקום בשולחן

ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל

20 באוגוסט 2013

בתקופה האחרונה הבלוג שלפניכן סבל מלאות מסוימת, מכל מיני סיבות מעניינות יותר או פחות. על כל פנים, לפני כמה זמן עלתה בי המחשבה שהשיתוק המסוים הזה קשור לחוסר היכולת לומר משהו על ההתרחשויות הזוועתיות במדינות שמסביבנו – בהתחלה סוריה ולאחרונה גם מצרים. היה מי שהעיר כאן בתגובות, שבארץ האמורי לא היה אף פוסט שעסק בעשרות אלפי ההרוגים (עכשיו כבר יותר ממאה אלף) בסוריה. זה אמנם לא לגמרי מדויק, ובכל זאת בהאשמה הזאת יש אמת. אני חושב שיש משהו מגוחך בלהתדיין כל הזמן על אמנות הומואירוטית או על מלחמות פייסבוק, כאשר במדינה הסמוכה נטבחים עשרות או מאות אנשים כל יום. זה מעיד בעיקר על חוסר אונים, אובדן דרך ותלישות מהנעשה בעולם הממשי.

יש שיאמרו שזה בכלל לא משנה מה ליהודי מישראל יש להגיד על הדם שנשפך בקהיר. כיוון שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין, ועוד יותר מכך – כל פעולה עשויה להביא תוצאה הפוכה מהמקווה, עדיף לשתוק ולהביע אמפתיה כללית לעם המצרי והסורי. מישהו ציטט אמירה של מבקר אוסטרי ממוצא יהודי שכתב ב-1933: "אין לי שום דבר להגיד על היטלר"; אבל נראה לי שהציטוט הזה מוכיח את ההיפך מכוונתו של המצטט. אחרים אמרו שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לשפוט. תמהני – שמאלנים לא חוששים לקבוע עמדה נחרצת לגבי כל התפתחות בעולם – מוונצואלה ועד לנינגראד. ודווקא בנוגע למצרים אנחנו מגיבים פתאום באיזה "מאיפה אני יודע" או "קטונתי" ילדותי, או מאשימים את הפרשנים לענייני ערבים בזה שהם מוסרים מידע מטעה. כאילו שאין איפה לקרוא, גם למי שלא יודע ערבית.

למעשה, השתיקה מול הנעשה במצרים ובסוריה מבטאת במקרה הטוב גישה ילדותית לפוליטיקה, בנוסח"אני לא מדבר על מה שאני לא יכול להשפיע עליו". אבל מי אמר שאתה יכול להשפיע על משהו בכלל? במקרה הרע היא מבטאת אדישות כלפי העולם הערבי. חוסר העניין הזה מתיימר להיות אנטי-אוריינטליסטי, אבל בעצם הוא הכי אוריינטליסטי שאפשר. הבעיה העיקרית היא שבלי להתייחס לזעזוע ההיסטורי שקורה מסביב, ושמגדיר מחדש את המבנים והאופקים הפוליטיים במרחב כולו, כל מה שנשאר בעצם זה למלמל מלמולים חסרי פשר, או לשחק במשחק הכיסאות כשבחוץ יש מלחמת עולם. אין לי שום אשליה שלאמירה כאן בבלוג הזה יש חשיבות יוצאת דופן, אבל יש חשיבות למחשבה, או לפחות למאמץ לחשוב. אם לא על השאלה מה אפשר לעשות, לפחות על השאלה מה הביא למצב שבו אי אפשר לעשות כלום.

צריך לציין גם שלדברים שמתרחשים בסוריה יש השפעה ישירה עלינו כבר עכשיו. האמירה "לכו לסוריה" או בגרסה מעודנת יותר "למה אתם לא מפגינים נגד אסד", שמופנית כיום לכל מי שמבקר את ישראל, היא נבזית אבל גם מתבקשת. כשמעבר לגבול שוחטים רבבות, הסבל של אנשים שזכויותיהם נשללות או שמידרדרים לעוני נדחק לדרגה משנית של דחיפות, אף על פי שהסבל עצמו לא פחת בכלום. אסד מציף את השוק בדם, והדם של כולנו מאבד מערכו.

יש כמובן מי שדווקא מדברים וכותבים בלי הפסקה על סוריה ומצרים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים היה עדיף שישתקו. אנשים שמצדיקים את אסד, או תומכים בביטחון מוחלט בפוטש ובהדחת הנשיא הנבחר במצרים. אמנם נכון, בשביל להביע עמדה צריך אומץ מסוים. אני גם לא מתלהב מהקמפיין שנוהל נגד חד"ש בעניין עמדתה בשאלת סוריה. ובכל זאת – למה בעצם צריך להיות סלחני כל כך כלפי מי שמזדעק על כל עוול כאן אצלנו, אבל תומך בלי היסוס ברצח של רבבות בשם איזה אידיאל מעורפל של "התנגדות לאימפריאליזם"? ושוב, די מאוס לקרוא אנשים כמו פול ג'ונסון או בנימין נתניהו שמזכירים לאנשי שמאל את התמיכה שלהם בדיקטטורים רצחניים; אבל כיוון שהשמאל נוקט בדיוק באותה גישה וממהר לשלוף ביטויי תמיכה בפינושה או במקארת'י, אין לנו כל כך על מה להתלונן. מבחינה זו, ההתקפה משמאל שהופנתה לאחרונה כלפי נועם חומסקי על עמדתו בעניין פול פוט ורצח העם בקמבודיה היא מוצדקת למדי. התיאוריה בעניין "worthy victims" ו"unworthy victims" היא אולי הגיונית, אבל קשה לומר שהשמאל לא הוכיח לאורך המאה האחרונה את יכולתו להתעלם מאינספור סוגים של "unworthy victims" בכל מקום בעולם.

ואכן כדאי להזכיר (אם בכלל צריך, אבל כנראה שצריך), שלקומוניסטים יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בפוליטיקה מקיאווליסטית. זה לא עניין מקרי. לא מדובר סתם על "כשכורתים עצים עפים שבבים", כמו שהיו אומרים בשומר הצעיר. זה נובע מאותה גישה דיאלקטית לפוליטיקה שעומדת בבסיס המרקסיזם-לניניזם. הכוונה היא שפעולה פוליטית לא נשפטת על סמך קריטריונים אוניברסאליים של אמת או צדק, אלא על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות. מנהיג יכול לפיכך לשקר, או לרצוח, ועיתונאי רודף צדק או משורר מעודן יכולים לפרסם שיר הלל ליופיו ולחכמתו של המנהיג הרצחני (או להצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כמהלך מבריק), כיוון שבסוף ההיסטוריה השקר, הרצח והחנופה יובילו לניצחון על האויב המעמדי ולשחרור האדם. באופן כזה, אפשר די בקלות לסתום את האוזניים לנוכח סבל ואימה. הצדק נמצא בצד שלנו, ובשביל להגיע אליו נדרשים קרבנות.

אין הרבה טעם לבקר עמדה כזאת על בסיס מוסרי, כיוון שהיא מבוססת על שלילת "המוסר הבורגני". אבל בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לשלול אותה על סמך ההנחות שלה עצמה. אם התוצאה הסופית היא שקובעת – אז במבחן התוצאה הפוליטיקה הזאת נחלה כישלון קולוסאלי. למיטב זכרוני, היא לא הובילה לשחרור האנושות. עובדה: ברית המועצות לא קיימת יותר. במלים אחרות: היא גם שלחה מיליונים לגולאגים, וגם הפסידה. ויסלחו לי חברי קבוצת הפייסבוק "סולידריות מזרח גרמניה וברית המועצות". (אגב, אם כבר מבטאים סולידריות עם מדינות שפירקו את עצמן, למה רק עם ברה"מ ומזרח גרמניה? למה לקפח את הרפובליקה העממית של פולין והרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה?).

ובאמת – האם מישהו מאמין ברצינות שניצחון של אסד יתרום לאיזה ניצחון של הכוחות הפרוגרסיביים בעולם? כמו שציינה לא מזמן אסמא אגברייה-זחאלקה, אותה גישה "אנטי-אימפריאליסטית" שרווחת בחד"ש היא מאובן מתקופת המלחמה הקרה. כיום, הכוח העולמי שאליו סוריה מסופחת הוא רוסיה – מדינה קפיטליסטית וגם אותוריטרית.

אם ככה, האם המסקנה היא שצריך לאמץ עמדה ליברלית צדקנית שמצמצת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם? לדעתי לא. ולו רק כי העמדה הזאת עומדת בבסיס הלגיטימציה של המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, וגם היא הובילה אותנו למצב הנוכחי. מניעה של סבל קונקרטי, או העדפה של פחות סבל על יותר סבל, לא יכולה להיות אמת מידה בלעדית לפוליטיקה, בין השאר כי אי אפשר לכמת סבל. גם דיבור כללי על "סולידריות" הוא לא מספיק. כי כשבשני הצדדים יש קרבנות, איך מחליטים עם מי להיות סולידרי?

וכאן אני מגיע למצרים. יש הטוענים שהאחים המוסלמים מגלמים את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון, והצבא הוא משת"פ של ישראל. מנגד יש הטוענים שדווקא האחים הם המשת"פים של האמריקאים, ואילו מתנגדיהם מבשרים את החילוניות והדמוקרטיה ואת ההתגברות על כוחות הריאקציה. אני מעדיף לא לקבוע עמדה בשאלה הזאת. מהנקודה שבה נמצא אדם ישראלי ששואף לקדם מטרה הומניסטית, לא נראה לי שהשאלה היא אם צריך להביע תמיכה בא-סיסי או במורסי. קודם כל, כי שניהם לא מעוניינים בהצהרת התמיכה שלך. אין שום סיבה לתמוך בצבא המצרי; אבל אין גם ממש אפשרות לתמוך באחים המוסלמים, לא כל שכן להצטרף לצד שלהם. למה? כי תנועת האחים המוסלמים, כמו התנועה הציונית, היא לא תנועה המבוססת על ערכים אוניברסאליים. אין בעצם שום משמעות לאמירה של ליברל או סוציאליסט מישראל שהוא בצד של האחים המוסלמים. אם אתה בצד שלהם, קרוב לוודאי שהם יעברו צד.

מתוך הבעיה הזאת, עולה לדעתי סוג של תשובה, או לפחות של אופק, שמקרין לא רק על השאלה הקונקרטית של מצרים, אלא על פוליטיקה עכשווית בכלל. האסטרטגיה של תמיכה במדוכאים, באשר יהיו, רק בשל היותם מדוכאים, הופכת בקלות למחווה ריקה. מה שנדרש זה לא פחות מאידיאל אוניברסאלי חדש: תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף. ועם זאת, כדי להימנע מהכישלונות של הפרויקט הקומוניסטי, תנועה כזאת צריכה להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית.

אגש לעניין מכיוון אחר: בברלין פגשתי בחורה איראנית, שמנסה להקים איזה NGO למען בחירות חופשיות. היא גם השתתפה בהפגנות בתקופת המהפכה הירוקה אחרי הבחירות הקודמות. לא ממש הופתעתי לגלות שהיא מאוד מתלהבת מישראל, וידעה לספר לי שלפני המהפכה היה שיתוף פעולה הרמוני בין המדינות. כאן הייתי צריך להסביר לה על שיתוף הפעולה בין השב"כ הישראלי והסוואכ האיראני, ובכלל על פשעי המשטר הישראלי. אבל זה לא כל כך עניין אותה – היא שונאת את המשטר במדינה שלה ואוהבת כל מי ששונא אותו, ולמען האמת קשה שלא להזדהות עם זה. דברים דומים קרו לי כבר עם אנשים ממדינות אחרות – למשל טורקים כמאליסטים או הומואים פלסטינים שאוהבים את ישראל. נשאלת השאלה: למה? מדוע בעצם אנשים בישראל שמתנגדים למשטר שתחתיו הם חיים מוצאים את עצמם מצדיקים את חמאס, ואילו איראנים מתנגדי משטר מזדהים עם ישראל? האם בלתי אפשרי שתתקיים תנועה אחת אמנציפטורית, שאיתה יוכלו להזדהות אנשים שואפי חופש בעולם?

מה הפרקטיקה? ומה האידיאל? ברור שאמירה כזו לא מסמנת אפילו את תחילת הדרך. ברור גם שהיא נושאת בחובה פוטנציאל להרבה אסונות. ובכל זאת – זאת לא אמירה חסרת משמעות. הנחיצות של תנועה עולמית תיעשה ברורה מיום ליום. ויצירה של תנועה כזו היא משהו שכל אחת ואחד יכול לנסות להשתתף ביצירתו.

הערפד המוסרי: מחשבה משמאל על אמנון לוי ואורטל בן דיין

18 באוגוסט 2013

ניב סבריאגו

הוויכוח הסוער שוב על אפליה "עדתית" בישראל חשוב, חיוני וכמובן טרם מוצה. אך חשוב גם שננסה, ולו לרגע קט, להגיח ממנו ולהתבונן במנגנון שבבסיסו, כלומר ברצון לעוצמה. רצון לעוצמה, שבשלב הסופי של הניהיליזם, שבו אשליית האינדיבידואליות מכלכלת את מערכת השיטור הליברלית-קפיטליסטית העולמית, מחויב להכחיש ללא הרף את מקורות האנרגיה שלו.

אני מקווה שמרבית בעלי הדעת יתקשו להכחיש היום שהיהודים יוצאי אירופה, אותם סופרמנים בעיני עצמם שכבשו את פלשתינה, פרנסו את הרצון לעוצמה שלהם בפגיעה ביהודי שאר הארצות (ב"קידום מזרחים"), באימוץ קטלני של אמנזיה מבחירה (בהפניית העורף ל"מסורת" – ההורים, היידיש, החדר) ובגירוש שאר תושבי הארץ (הפלסטינים והבדואים ש"נמלטו"). בדיוק כשם שהשוביניזם הגברי מכלכל את הרצון לעוצמה שלו באמצעות הכפפתן וניצולן של נשים, כשם שהשגשוג הקפיטליסטי שורד רק בזכות ניצולו של כוח עבודה זול מהקולוניות ומשוקי העבדים לשעבר של אירופה, או כשם שהאומה היהודית החדשה הצליחה בהקמתה, באקט פלאי כמעט ובזכות השואה, להעביר את הקללה שיהדות אירופה נשאה על גבה במשך מאות בשנים לקבוצה אתנית אחרת, שנעשתה כעת היא ארורה, רדופה ואומללה. רק אם נעצור לרגע ונבחן את הרצון לעוצמה, ואת ההתכחשות לצורך הנואש והמתמיד שלו במקורות אנרגיה, נוכל להתקדם מעבר לשיח מכליל ומטשטש ("אשכנזים", "גזענות", "כיבוש") לבחינה אתית ומוסרית חודרנית, ואולי גם כואבת יותר. מכיוון שאותה התכחשות למקורות אנרגטיים, שהמופת שלה הוא האינדיבידואל העצמאי – התכחשות (Verleugnung) שהמנגנון שלה דומה להפליא למנגנון הפֶטיש (לפי "טיעון חגורת החלציים") של פרויד, שהסתרתו תמיד מאיימת לגלותו ולכן מעוררת ריגוש (כדוגמת ההתעסקות האובססיבית בערפדים, זומבים ורוצחים סדרתיים בתרבות הפופולרית – כולם דמויות הניזונות בגלוי מחייהם של אחרים, ולכן דוחות-מושכות בו-זמנית בזיקתן לאינדיבידואל המודרני) – רווחת גם בשמאל הישראלי, המתון והרדיקלי כאחד.

כאן המקום להזכיר שמערכות ההדרה והביזוי הישראליות צופנות בחובן רצונות לעוצמה דיפרנציאליים, שאי-אפשר, למרות מגוון מאמצים, ליישבם בנקל זה עם זה: העוול ההיסטורי השולל ירושת בתים, כלומר הישרדות כלכלית, מרוב היהודים יוצאי המזרח, ומבטיח אותה למרבית יוצאי אירופה, אינו כעוול העכשווי של מפלגות "נאורות" כדוגמת מר"צ, המוכנות לאמץ כל אחד לשורותיהן, ללא הבדל דת, גזע או מין, בתנאי שיחבוש לפניו תחפושת "נאורוּת" ויכפיף עצמו לאתוס "מודרני", כלומר לאינדיבידואליזם, לנאיביות אמפירית ופוזיטיביסטית, לרציונליזם אינסטרומנטלי, לזיהוי מרכיבים תרבותיים מסוימים בתור "דת" והתנכרות להם, וכמובן גם להתלאמות הציונית, כלומר להעדפה גזעית מפורשת החושפת את מבושיהן האידיאולוגיים – וזאת על אף זיהוי שני העוולות הללו כאותה אפליה "אשכנזית" או "לבנה". אך אותו רצון לעוצמה השלוב בהתכחשות פֶטישיסטית למקורות האנרגיה העצמיים שלו רווח גם בשמאל הרדיקלי והלא-ציוני, אם גם בצורה פרסונלית יותר ומוגדרת פחות: מגוון פעילים חברתיים, שפעולתם ברוכה וחיונית, ממחישים שוב ושוב בפעילותם את הרצון לעוצמה האישי שלהם בתזונה אנרגטית מאחרים, המזוהים כשייכים, ולו חלקית או זמנית, למחנה פוגעני כלשהו, כלומר כאשמים ברצון לעוצמה ("יופי, עוד מזרחי מובטל," הגיב מישהו להדחת שוטר המג"ב שהתנכל לאורטל בן דיין, בהסבתו מחדש מפוגע לפגוע).

אינני טוען שרצון כזה לעוצמה מיותר, בזוי או אפילו שאפשר להיפטר ממנו, להפך – הוא רצוי, ודווקא השאיפה לשינוי מחייבת אותו. כל טענתי נוגעת רק להתכחשות למקורות האנרגיה שלו, להתכחשות לאלימות הגלומה בו, לפגיעה ה"מובְנית מאליה" בו – כלומר לאימוץ המנגנון האינדיבידואליסטי-קפיטליסטי כדרך פעולתו היחידה. אם השמאל הרדיקלי מעונין להתקדם מעבר לְשיח או לאַפקט נצלני, הנאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה רק מסייע להם ומחזק אותם, עליו בראש ובראשונה לשנות מיסודו את מנגנון הרצון לעוצמה הפֶטישיסטי שהוא חולק עם שאר הקבוצות הפוליטיות בישראל: לסמן את גבולות האלימות, המשתנים בכל פעם, שנדרשים לו למען הצלחת דרכו, ולהכיר במודע בייחוליהם של חלק מאותם פעילים מופלאים (יפי נפש באמת ולא כגנאי) לתהילה, להשפעה ולניצחון, ובקורבנותיהם ההכרחיים.

מספרים שמתקפתו של דרידה הצעיר על לוינס המבוגר ממנו והנערץ עליו במאמרו "אלימות ומטאפיזיקה" (Violence et métaphysique, 1964) חוללה תמורה בהגותו של לוינס. דרידה המחיש בצורה משכנעת שאין כל דרך להימנע מאלימות, גם לא ב"מישור" המחשבתי. לא כאן המקום לפרוש את טיעוניו של דרידה, אלא רק לגייסו ללא הסכמתו למסר שהובע לעיל: שהשמאל זקוק מאוד לרצון לעוצמה, שהוא אינו יכול, ולעולם לא יוכל, להימנע מאלימות (בין שמבחירה ובזהירות ובין שבעיוורון מרצון והתכחשות), אך שעליו גם לשאוף להיחלץ מתמיכתו באותו מנגנון פעולה המשעבד אותו למשטר הקיים ומבטיח את המשך שיעתוקו, מאותו מנגנון, קורבני ותיאטרלי במהותו, שמתיר לו להיאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה להגיש את עצמו להם כמִנחה אנרגטית, ולשנות במקום זאת את השיח – בהכרה ברצונות לעוצמה שהוא עצמו מטפח ובמטרות פגיעותיו המכלכלות אותם, ואפילו אם מטרות ורצונות אלו משתנים תמידית משיקולים פרגמטיים ולא אידיאולוגיים. ולא מדובר כאן חלילה באשליה של ניקיון כפיים מוסרי, הנשלל בהכרח מכוחה של האלימות המחויבת, אלא בהמרת מופע ההתנגדות, השואף לשווא להיאבק במנגנון דרך אימוצו, בהתנגדות אחרת, המעמידה בסיכון את המתנגד ואת מושא התנגדותו גם יחד, ומכשירה כך פוטנציאל לשינוי ממשי.

כי בכך עלולות להסתכם למרבה הצער גם פעולותיהם העכשוויות של האנשים המופיעים בכותרת: במופע "התבכיינות" נוסף של "מזרחים", ש"חשוב מאוד שחזר לשיח הציבורי", כלומר בטעינה אנרגטית של המבט הלבן הנאור, מלא הטוּב והנדיבות, באמצעות תכנית ריאליטי מבזה וחסרת תקדים בהיקפה, או בהפיכתה של פעילת שמאל מכליא ברק חיוני של משפחה פלסטינית לשחקנית בהמחזתו של טקס קורבן וירטואוזי, שהזהות העצמית בו, כיאה למופע ראווה, נעשתה פֶטיש. אם שיני הפעיל או הפעילה ננעצות לזמן קצר בצווארו של נציג השלטון או האליטה, מעניקות להם לזמן מה שכרון חיי אלמוות ונקודה ארכימדית לשינויו של העולם, חשוב לזכור בעת בליעת דמו החם, שהמטרה איננה החלפת מקומות עם השלטון או האליטה, ורק הדאגה גם לאותו "נציג" היא שתוכל לתקוע מקלות בגלגלי ההדרה. שאף שהוא משמש כרגע כמזון, המלחמה היא בעוולותיהם של מנגנוני הכוח היוצרים סובייקטים ולא בסובייקטים עצמם, ושהפגיעה ההכרחית בסובייקטים, בתנאי שמתכחשים לה ולעוצמה שהיא מעניקה, משרתת דווקא את אותם מנגנונים של הכפפה ושל ביזוי, המחייבים התכחשות כזאת לשם שיעתוקם. למאבק היעיל במשטרי ההונאה והניצול אין ולא תוכל להיות תשתית איתנה לבד מסולידריות.

איננו מבקשים להתמיר את ההיררכיה, גם לא להפוך אותה על פיה, כי הישג שכזה רק ינציח שוב את העוול במתכונת חדשה, אנו מבקשים דבר מה אחר.

*

המסר לעיל זיכה עצמו בסמכות קלה באמצעות אזכורם של ניטשה, פרויד ודרידה, ותמך בעצמו חלושות על בסיס תוכניתו החשובה של אמנון לוי ופעולתה האמיצה ומעוררת ההערצה של אורטל בן דיין, בפגיעה מרומזת בהם לשם כינון דרכו. כאן המקום להתנצל בפניהם.

lucretia

דימוי: לוקאס קראנאך האב,"לוקרציה"

האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"?

5 באוגוסט 2013

כפיר כהן

לאחרונה פרסם עיתון הארץ את אחד המחקרים החשובים בתולדותיו. למרות שרבים מודעים היטב ליחס בין מעמד ופוליטיקה בישראל המחקר של מכון מדלן מביא אותנו קרוב יותר להבנה מלאה יותר של המציאות בישראל ולאשליה העמוקה שבה חי השמאל, אם בכנסת אם בספירה הציבורית. למרות שלמחקר תפיסה צרה של מושג המעמד הרי שיש תואם מספיק בין רמת ההכנסה והקניין לבין דפוס ההצבעה על מנת לגזור כמה מסקנות חשובות. המחקר מראה שככל שהמעמד גבוה יותר כך הנטיה היא להצביע למה שמכונה כאן, בבעיתיות לא קטנה, "מרכז-שמאל" (קרי עבודה, מרצ, יש עתיד). ככל שהוא נמוך יותר כך הנטיה היא להצביע ימין. הדפוס כמובן מוכר מאוד, משמעותו, עם זאת, מודחקת תדיר. להלן כמה מן המסקנות שניתן להסיק:

1. אם השמאל טוען שהימין מקדם מדיניות של הפרדה ורק הוא יכול להביא שלום עם הפלסטינים, הרי שהמחקר מראה, באופן פרדוקסלי, שהשלום כלל לא קשור בפוליטיקה, אלא בכלכלה. שכן, לו היה השמאל טורח לשפר באופן ממשי את רווחתם הכלכלית של בני המעמדות הנמוכים, שרובם מזרחים, פלסטינים, אתיופים, ורוסים כך שאלה היו מגיעים למעמדות הביניים הרי שאז אלו היו מצביעים בעבורו ובא הקץ למדיניות ההפרדה ולסכסוך. אבל לשמאל אין שום כוונות כאלו, לא בספירה הציבורית ובוודאי שלא בספירה הפוליטית.

2. על אף ההצהרות הפומביות של שלי יחימוביץ ואחרים, הרוב המוחלט של חוגי השמאל בישראל מקבל את הקפיטליזם ואת הפער המעמדי שהוא מייצר כעובדת טבע שאין עליה עוררין. לאף אחד ממנהיגי השמאל אין שום כוונה לקדם מדיניות סוציאליסטית ממשית, שתפתור את בעיית המעמדות. הסיבה לכך היא בחלקה סיבה מעמדית: מפלגות ה"שמאל", במיוחד "יש עתיד", לא יכולות לקדם מדיניות סוציאליסטית שהרי אז ייאלצו להיפרד ממצביעיהם מהמעמדות הגבוהים והכסף וההשפעה שמחוברים אליהם. על הימין אין על מה לדבר בכלל: בין אם הם קיצוניים או לא, כולם נשענים על הון מקומי או אמריקאי.

3. ניתן לומר אם כך שהסדר הקפיטליסטי והפער המעמדי חוצים ימין ושמאל. למעט אחת או שתיים, המפלגות בישראל פועלות בפועל נגד האינטרס הכלכלי של מצביעיהם מן המעמדות הנמוכים, המהווים את רוב האוכלוסיה. משום הסתירה בין המעמד להתנהלות המפלגתית הכלי העיקרי לגיוס בוחרים אלה הוא רטורי ולא לוגי: הימין מקדם רטוריקה לאומנית-גזענית-דתית, ואילו השמאל רטוריקה הומניסטית-אתית-חילונית. הימין מוכר את דת הלאום והאתניות, השמאל את דת הדמוקרטיה וזכויות האדם. שתי האידיאולוגיות הללו הן אידיאולוגיות "רוחניות" המנותקות מהסיבות לפער המעמדי בישראל. (אשמח להרחיב על עניין זה בפוסט נוסף.)

 4. הפרלמנט בישראל אם כך לא מייצג את רוב העם, ויותר מכך, הוא דואג בפועל ובחריצות רבה להשאיר את רוב האוכלוסיה ענייה. אחת המסקנות המתבקשות כאן היא ששינוי עמוק בפער המעמדי בישראל ומכאן לפתרון הסכסוך, לא יכול להגיע דרך רפורמה פרלמנטרית אלא דרך כיכרות החירות. המסקנה הזו הולכת ומבשילה אט אט הן בדעת הקהל הליברלית (ראו מאמרו של גיא רולניק), הן בחוגים אקטיביסטים.

5. בהעדיפו את שאלת הלאומית על פני השאלה המעמדית, גם השמאל האקדמי, ה"אנטי-ציוני" שמספר לעצמו שהוא "רדיקלי", הפנה עורף לשורש המציאות הישראלית. מכיוון שהמציאות המעמדית היא זו שמכתיבה (יחד עם המציאות הגיאופוליטית) את גבולות האפשר של הדיון הפוליטי הלאומי, יש להסיק ששמאל זה איננו מסוגל להכיר בתנאי המציאות בישראל. סיבה לעיוורון זה של שמאל זה נעוצה שוב במעמד, שכן הרוב המוחלט של הסגל האקדמי, לפי מחקרה של נינה תורן, מגיע ממשפחות אשכנזיות, ורוב המשפחות האשכנזיות משתייכות למעמד הבינוני גבוה. מאז קום המדינה שמאל זה (יחד עם הימין) מקיים משטר הפרדה מחמיר באקדמיה ומטהר אותה באופן קבוע ושיטתי ממזרחים, ערבים ואחרים, זאת אומרת בני מעמדות נמוכים. מתוך כלל הסגל האקדמי, אשכנזים מונים 90%, מזרחים 9%, ערבים 1%. אנא חישבו על מספרים אלו בפעם הבאה שאתם שומעים אקדמאי "רדיקלי" המדבר על הפרדה.

 שמאל זה המקדם אידיאולוגיה אתית ולא פוליטית כלל שוב ושוב מוצא את עצמו "מגן" על עקרונות הייצוג של הדמוקרטיה בעוד שהוא נשאר עיוור לתנאי אפשרותה הממשיים. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בסערה שהתחוללה עם הכוונה לסגור את המחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון. מחלקה המונה אחת עשרה מרצים הצליחה לשכנע את הספירה הציבורית בישראל ואת העולם האקדמי האירופי והאמריקאי שפיטוריהן של מרצים אלו ייחשב פגיעה בעקרון החופש האקדמי. אין ספק שיש להגן על החופש האקדמי מפני המדינה, אך כאשר בודקים מי נהנה מחופש אקדמי זה מתגלה תמונה לא דמוקרטית בעליל. שכן, על פי מרכז אדווה לא רק שיותר משישים אחוז מהאוכלוסיה המסיימת תיכון לא זכאית כלל לתעודת בגרות אלא שרק רבע ממנה נכנס בשערי האקדמיה. זאת אומרת שהחופש האקדמי שייך מראש רק לאחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה, רובו ככולו אשכנזי ממעמד הביניים. ולמרות זאת, במקרה של אחת עשרה המרצים ייצר השמאל תחושת חירום בלתי רגילה לפיה הדמוקרטיה עצמה בסכנה ואילו במקרה של רוב האוכלוסיה בישראל המודרת באופן קבע מן האקדמיה, לא נמצא ולו ציוץ טויטר אחד.

בחיבורו "התזות על מושג ההיסטוריה" מ-1940 התיאורטיקן הגרמני ולטר בנימין כתב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' בו אנחנו חיים [פאשיזם, כ.כ] איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל". אני מציע לתפוס את בנימין לא כתיאורטיקן יהודי, כפי שהפילוסופית הליברלית האמריקאית יהודית בטלר מציעה, אלא כתיאורטיקן מזרחי, ולהחליף בהתאם את ה"מדוכאים" ב"מזרחים". הפער בין תפיסת הזמן של השמאל האנטי ציוני (יוצא מן הכלל) ותפיסת הזמן של המעמדות הנמוכים/מזרחים (כלל) הוא אחת הסיבות לשוליות ההולכת וגוברת של שמאל זה. ההמשגה של הזמן הפוליטי-חברתי היא אחת האופנים בו ניתן לתפוס הן את עומקי המציאות הישראלית והן את הביטוי המודחק שלה במושגים הפוליטיים של השמאל ובאופני ההופעה האמנותיים שלו. (גם על נקודה זו אשמח ארחיב בפוסט אחר).

ניתן לומר אם כך שלמרות השיח הפופולרי, עתידה של החברה הישראלית מבית איננו נקבע בגבולותיה ואיננו קשור לשאלה הלאומית. להיפך, נראה שעתידה הכלכלי מבית הוא זה שקובע את גבולות השאלה הלאומית ואין זה מקרה שמאז התגברות המדיניות הניאוליברלית מאמצע שנות השמונים זז הציבור הישראלי ימינה באופן מבהיל. ההבדל בין הפרספקטיבה העולה מן המחקר של מכון מדלן ובין זו של השמאל מסתכמת בשאלה הבאה: בעוד שהשמאל מתעסק בשאלה האופנתית "יהודית ודמוקרטית?" הרי שהמחקר מעלה שאלה דחופה הרבה יותר – האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"? להבדיל מהשאלה הראשונה, המאפשרת לנציגי השמאל לנוע בעולם כנציגי החילון והאוניברסלי, לשאלת הקפיטליזם בישראל אין עדיין לשון אוניברסאלית, ולא בכדי. נסו אתם להכנס לכנס אקדמי בארה"ב ולדבר על מעמדות בישראל; רוב הקהל לא יבין מדוע שאלה זו עולה כלל ויחשוב שמדובר באיזה עניין איזוטרי מקומי.

לסיום: בניגוד למשה דיין שהסביר פעם שאי אפשר להרים את הדגל החברתי והדגל הלאומי יחדיו הרי שהמחקר האחרון מראה בבירור את הקשר הדיאלקטי בין השניים. הלאומיות משמשת לעיכוב התיקון החברתי, ואילו מנגד תיקון הפער המעמדי יביא גם להחלשת הלאומיות ופשעיה. ועם זאת אין להשאיר דיאלקטיקה זו לשמאל הפרלמנטרי או האקדמי ויש להתחיל לקדם חלופות אחרות באתרים חלופיים.

הדימוי: נדלויוביץ', ברשיץ' וקואריץ', הפירמידה הקפיטליסטית, 1911


פורסם גם בבלוג "תנאי האפשר"

פאשיזם לא בא

3 ביולי 2013

(לפחות לא לתל אביב)

לפני קצת יותר משלוש שנים, בקיץ 2010, עלה לי רעיון לסרט שייקרא "יומני היוגה שלי". זה היה אמור להיות סרט בסגנון "קברט", שבמרכזו חוג יוגה במרכז תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משתתפי החוג נפגשים מדי שבוע, עושים הרפיה ו"כלב מסתכל למטה", ומשתדלים לחיות את חייהם פחות או יותר בשלווה. השיעורים נמשכים כסדרם גם כאשר ההתרחשויות מחוץ לסטודיו נעשות פחות ופחות שגרתיות. גם כשברחוב עוברות כנופיות אלימות של פורעים רעולי פנים עם דגלי ישראל. גם כשהמשטרה פורצת לביתה של אחת המשתתפות ועוצרת אותה. וכן הלאה, עד שהשיעורים לא נמשכים יותר.

נזכרתי ברעיון הזה לפני כמה שבועות, כשמצאתי גיליון של "העיר" מיוני 2010, שכותרתו "פאשיזם בתל אביב". העיתון תיעד עשרות ומאות ביטויים להידרדרות המהירה של המשטר הדמוקרטי בישראל. גם באוניברסיטת תל אביב יצא בערך באותו זמן פרסום שבועי שנועד לעקוב אחרי עליית הפאשיזם על בסיס שוטף. נפתחו גם בלוגים לתיעוד הידרדרות הדמוקרטיה, כולל הבלוג הזה. כולם היו בסוג של ריגוש, תחושה שקורה משהו חסר תקדים, משהו שלא ייאמן.

כי זה היה באמת לא ייאמן. הצעות חוק, הפגנות של "אם תרצו", צעירים רעולי פנים בלי חולצה שועטים בכנופיות ברחובות תל אביב. כמו העמודים הראשונים ביומנים של ויקטור קלמפרר מ-1933. כמו העמודים הראשונים בזכרונות של סבסטיאן הפנר, שנזכר איך הוא פוגש לראשונה איש אס-אה. "לא עוד שוטר המקוף המוכר". מבהיל, אפילו מבעית. "לא יאמן מה שקורה בישראל, פשוט לא יאמן", אמרתי למריוס המארח שלי. כולם התווכחו אם השנה היא 32' או 34', או אולי כבר 37.5'. אם צריך לעזוב כבר עכשיו, או לחכות כמה חודשים. והרבה באמת עזבו (לרוב כי היתה להם הזדמנות מתאימה). במסיבות הפרידה שלהם,
היתה נסוכה על פניהם הבעה נוגה, כאילו הם עוזבים מקום שאליו כבר לא יחזרו לעולם.

ובאמת, אם מסתכלים על אותו גיליון של "העיר", אפשר להסיק שהידרדרות הדמוקרטיה מתרחשת בקצב מואץ, וממש אוטוטו הכול הולך להשתנות. "הפגנה – כל עוד זה חוקי" קראו ההזמנות בפייסבוק. בפועל, כל מיני דברים קרו בשלוש השנים האחרונות, אבל לא בדיוק בצורה שבה אני ורבים אחרים דמיינו את ההתרחשויות. "העיר", למשל, הפסיק לעקוב אחרי קריסת הדמוקרטיה – אבל לא כי השלטונות הוציאו נגדו צו סגירה, אלא כי הבעלים שלו החליט לסגור אותו.

בחוסר התאמה מתסכל לפנטזיה הבורגנית של מעצרי היוגה, הפאשיזם לא בא אליי הביתה. ויכול להיות שהוא לא בא בכלל. אם למקם את עצמנו על הטווח שמ-1932 והלאה, אפשר להגיד אפילו שחזרנו קצת אחורה בזמן. יש תג מחיר, ויש אלימות משטרתית, ורון חולדאי, ורות קלדרון. אבל גם בעבר היה את רחבעם זאבי, את יונה אברושמי ואת עמי פופר. אולי ההבדל הוא שלא היה אז פייסבוק.

מה שיש זה כיבוש, נישול, בידוד, גזל אדמות ומסעי הרג עונתיים. יש כליאה וגירושים, יש גזענות ויש דיכוי תרבותי – כמו שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת. ויש, כמובן, קפיטליזם.

אבל כל זה לא פאשיזם. אפשר לקלל עד לב השמיים את שר האוצר  – אבל עד לפני שנה-שנתיים, בתקופת העלייה המטאורית של ליברמן, הדעה הנפוצה בחוגי השמאל היתה שבשנים הקרובות נצטרך להתמודד עם דברים חמורים בהרבה מעליית מחירי הערק.

cabaret2

האם אפשר לנשום לרווחה? יכול להיות. אולי ההיסטוריונים שיכתבו את תולדות ישראל בתחילת המאה ה-21 יגידו שהידרדרותו של המשטר לכיוון הפאשיסטי הגיעה לשיאה בתקופה שבין "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 לחודשים שאחרי משט המרמרה במאי 2010, אבל נבלמה או לפחות הואטה בשנים הבאות. הם בוודאי יציינו את ארגוני זכויות האדם ואת הח"כים המועטים של השמאל שעמדו על המשמר. אולי הם ייחסו את השינוי למחאה החברתית. ובאמת, יכול להיות שעם כל הביקורת על המחאה החברתית, היא הצילה אותנו ממצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי, בכך שהפנתה את השיח לנתיבים כלכליים-חברתיים.

יריב מוהר כתב על זה לא מזמן, בעקבות המחאה בטורקיה –

תובנה מפובליציסט טורקי מוכשר: המחאה הפכה זה מכבר לרשות נוספת וחשובה בדמוקרטיה, בפרט בדמוקרטיות שבריריות. ומכאן חשיבותה – כעוד כוח מבקר ומאזן ובולם את המערכת השלטונית, שלעיתים מערכות האיזונים והבלמים המסורתיות קרובות מדי לצלחת ההגמוניה או למיסגורי "החוק והסדר" הפורמאליסטיים, ולכן לא יכולים לבלום.

אבל אם ככה, אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי, יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן. מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו בחלון הבנק המנופץ וסופו בלהבה ששרפה את משה סילמן. ומתי בעצם נגמרה המחאה והתחיל הקמפיין של "יש עתיד". כל זה במישור האינטראקציה בין הציבור לממשלה, שהיתה, יש לומר, יותר תוססת בשנתיים האחרונות מאשר ברוב ההיסטוריה של ישראל.

אבל כדי להבין באמת מה קרה כאן, יצרכו להיחשף גם כמה מסמכים ושיחות סודיות שישיבו למשל על השאלה – האם נתניהו באמת עמד לתקוף באיראן, או שכל זה היה ספין?

(תקיפה באיראן – עוד משהו שכנראה ניצלנו ממנו).

כל זה בהנחה שהפאשיזם נבלם. אבל יש גם אפשרות אחרת. יכול להיות שבשום שלב לא היתה סכנה אמיתית של "פאשיזם". ש"הפאשיזם" עצמו היה עוד איזה ספין.

כי בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב, שבה הסיכוי להיעצר ברחוב על ידי המשטרה הוא דווקא נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. אבל הרי זה מה שעושים בתל אביב – יוצאים לשתות, נאבקים בפאשיזם, וחולמים על "לעשות את זה בגדול" בחו"ל.

התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק מתישהו ב-2011. זה היה כפגשתי עיתונאי אחד שהכרתי בתקופת עופרת יצוקה. אז, במלחמה, היה לנו ויכוח די קולני ולא נעים – הוא שאג עליי שאני מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואני צווחתי שהוא פאשיסט. ועכשיו, שנתיים אחרי, מצאתי אותו בפאזה אחרת, מסביר לי שישראל נעשית פאשיסטית ושכל מי שדואג לעתיד של הילדים שלו צריך לברוח מכאן. והוא באמת היה בדרך החוצה.

גם המערכונים בארץ נהדרת שבהם נראה ליברמן בדמות מעין-היטלר סימנו איזה טוויסט במצב. אם התוכנית של המדינה בערוץ של המדינה מבוססת רובה ככולה על בדיחות בנושא הפאשיזם של הממשלה – הרי ש"העמידה מול הפאשיזם" היא לא עמדה שולית של איזו קבוצה מצפונית זעירה. וכשאמנון דנקנר פירסם את המאמר "אני מתבייש", עם משפטים כמו –

נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות… יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך לישון מתישהו בשנות השמונים או התשעים ובעצם מה שאני חווה בזמן האחרון כאן הוא רק סיוט בשנתי. לא. הרי זה לא יכול להיות. לא אצלנו. לא אצל יהודים. אבל הנה – זה קורה.

עלתה שוב השאלה: מי כאן נגד מי, ולמה.

lonistom1

"לא נסתום את הפה", כך כתוב על החולצה המקומטת. ובאמת לא סתמנו.

בתרבות שמבוססת על חוויות פוליטיות קולקטיביות, החרדה מהפאשיזם הפכה בעצמה לחוויה כזו – לפחות מבחינת אותם chattering classes שמורשים להופיע על מסך הטלוויזיה. וכך, האנרגיה האלימה של הפאשיזם הוטמעה בתוך הפטפוט הכללי. כרגע היא מתחבאת איפשהו בתוכו, ספוגה כמו גוש חרא שנמרח בשכבה דקה על פרוסת לחם.

כשמדברים ב"לילה כלכלי" על איזו קטסטרופה כלכלית עתידית, הפרשנים מרגיעים ואומרים ש"הבורסה כבר שקללה את זה". כך למשל הם מגיבים כשמוזכרת הסכנה שיוון תפרוש מהאיחוד האירופי. "כן, יכול להיות שזה יקרה, אבל הבורסה כבר שקללה את זה". במשך תקופה ארוכה הייתי צוחק כשהייתי שומע שהבורסה שקללה את המשבר הכלכלי. חשבתי שהם מטומטמים, חסרי אופק היסטורי, שלא מבינים מה עומד בפתח. אבל בשלב מסוים הבנתי שאולי הם צוחקים עליי.

כי מה זה בעצם אומר ש"הבורסה שקללה" את הקריסה? אני מניח שזה אומר שבעלי ההון כבר התכוננו לאפשרות הזאת, כלומר פיטרו עובדים, קיצצו במשכורות, העבירו מפעלים לסין וכו'. במקום שהמשבר יבוא בבום, כחוויה קטסטרופלית שכולם עומדים מולה המומים ונפעמים, האנשים הקטנים סופגים את הסיכון באופן אישי ואינדיווידואלי, בצורת מכתבי פיטורים או הורדות משכורת. ואז הבוס מסביר: "אנחנו חייבים להתכונן למה שעומד בפתח".

באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד. הוא ממלא את תפקידו של הבוס, שמסביר: "אנחנו הרי לא רוצים שיהיה כאן פאשיזם, גם הדוד אמנון לא רצה, אנחנו הרי יהודים ולא אוהבים מגפיים משוננים, אז בשביל שלא נצטרך פאשיזם צריך לכרות ברית עם נפתלי בנט, ולגייס את החרדים והערבים, ושההגדרה של המדינה תהיה רק קצת יותר יהודית וכו', וגם אם אפשר שתשתו פחות ערק. וככה נוכל להמשיך לחיות בערך כמו עכשיו, עם פייסבוק בחינם חופשי לכולם ועם גבעת חלפון ביום העצמאות".

ובאמת, התוצאה הושגה. התסיסה בבתי הקפה של תל אביב נבלמה במידה רבה. האמנים חזרו לעסוק באמנות, המצחיקנים במצחיקנות והפרסומאים בפרסומנות, בערך כמו בימי אולמרט העליזים. המשפחה הלוחמת של השמאל המתגונן התל אביבי, שהתחשלה בימים הקשים, מתחילה להיפרם בקצוות. אז לגורי אלפי יש פתאום מחשבות שאולי הוא קרוב לנפתלי בנט. ואנשים כמו דרור פויר מגלים שנתניהו הוא בעצם לא כל כך נורא. זהו אותו פויר שהפיק בעבר הלא רחוק טקסטים זועמים ביותר בדבר הסכנה לדמוקרטיה, ושחבריו נזפו בסמכותיות בכל מי שהשמיע דעה אחרת: "שקט! עוצרים את  הפאשיזם".

השלטון כאן למד מזמן שהדרך הטובה להתמודד עם התנגדות היא התעלמות, בידוד והשתקה באמצעות בידור. וכך, כל מיני אנשים שצרחו כמה המדינה הזאת פאשיסטית מופיעים פתאום בתור "שגרירים של מדינת ישראל" (ואפילו בלי תשלום!). כי עכשיו כשאין פאשיזם, מתברר שבעצם הכול די סבבה. היי, יש לנו אפילו שר אוצר שמנגן ביטלס!

לא קל לתחזק זעם לאורך זמן.

*

כמובן שיש תופעות פאשיסטיות בישראל, ויש מנטליות פאשיסטית מושרשת מאוד, איפה שלא תחפור. אבל יש לציונות דחף אחד חזק יותר מהדחף הפאשיסטי, והוא דחף ההישרדות. ומה שלא הבנו כשפחדנו מהפאשיזם, זה שהקפיטליזם והגלובליזציה הם מרכיבים מהותיים במשטר הציוני. ספק אם ישראל פאשיסטית תוכל להמשיך להחזיק חברות הייטק שיעשו עסקאות עם גוגל. אפשר אפילו לשאול אם פאשיזם ממש, עם המרכיב האוטרקי שטמון במשטר כזה, הוא בכלל אפשרי בקונסטלציה הכלכלית הנוכחית באיזשהו מקום בעולם המבוסס. או שאולי המערכת העולמית כולה היא כבר מזמן פאשיסטית, כמו שטוענים אנרכיסטים לא מעטים. אבל במקרה כזה, המושג פאשיזם מקבל כבר משמעות אחרת.

אבל זאת לא רק גלובליזציה מופשטת. אם נחזור לציונות: הציונות היא פרויקט עולמי. מרכז הכוח שלה לא נמצא בירושלים, וגם לא בתל אביב. הוא נמצא במקום שאין לו שם, בקו רוחב 51.76, קו אורך -17.53, כמה מאות קילומטרים ממערב לסקריף שבאירלנד, לתוך האוקיאנוס האטלנטי –  אמצע הדרך בין ירושלים לוושינגטון.

אי אפשר בעצם לדבר על המשטר בישראל בלי לדבר על המשטר בארה"ב. ישראל היא משטר חסות של אמריקה, ואמריקה תחליט בדיוק כמה פאשיזם היא מוכנה לסבול כאן. המנהיג בפועל של ישראל הוא ברק אובמה – אם הוא פאשיסט, אז גם ישראל פאשיסטית.

בפראפרזה על אמירה אחרת: ישראל לא מספיק חזקה לעשות דמוקרטיה, ולא מספיק חזקה בשביל לעשות פאשיזם. לכן הייתי אומר לאלה שנוסעים לחו"ל וחושבים שלא יהיה להם לאן לחזור – תנוח דעתכם. כל עוד המערכת הבינלאומית מתקיימת בצורתה הנוכחית, גם ישראל תתקיים פחות או יותר בצורתה הנוכחית. היא עדיין נחשבת לפתרון הבעיה המכונה "הבעיה היהודית". וכשהמערכת הבינלאומית תתרסק, ממילא שום מקום לא יהיה בטוח.

רטוריקת העמידה מול הפאשיזם היתה אסטרטגיה פוליטית עם אפקטיביות מסוימת, שגרמה לאנשים מהמעמד הבינוני להרגיש הם נאבקים "על עצם הזכות להיות מה שהם", כלומר על הזכות להמשיך לחיות כמו כל צעיר מערבי ולעשות יוגה. אבל למעשה האיום על אורח החיים הליברלי-מערבי בישראל מעולם לא היה משמעותי.

מי שנמצא כאן בסכנה פוליטית אמיתית הם אלה שהיו תמיד בסכנה – כלומר בעיקר ערבים ולא-יהודים אחרים. אלא שמעט מאוד יהודים מתעניינים בצרות של לא-יהודים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. לרוב לא עושים על זה מערכונים בארץ נהדרת, ולרוב לא עוזבים בגלל זה את הארץ.

אבל בסופו של דבר, זאת הבעיה: הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל מה שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת.

ויש כמובן קפיטליזם. הדיקטטורה של הקפיטליזם היא אפקטיבית יותר מכל חוק פאשיסטי. היא אומרת לך: "אתה יכול למחות כמה שתרצה, אבל אף אחד לא ישלם לך על הלחם, ואולי גם תצטרך לשלם את הוצאות האבטחה". וכך מוחים רק המבוססים ממילא, והדברים ידועים.

ישראל היא קהילה מגודרת, פרויקט אנדרומדה, שהפקיעה ארץ שלמה, גידרה אותה ובאמצעות כוח אבטחה עצום כתשה את תושביה. אולי זה פחות עניין של דמוקרטיה, ויותר עניין של גזל. כמו שאמר ג'מאל זחלקה: קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את האדמות.

 לכן צריך לומר בכנות, שמי שרוצה להתנגד לרוע של מדינת ישראל יצטרך להתעמת עם הרוע במקומות שבהם הוא פוגע, ולא לחכות שהרוע יבוא לקחת אותו מהסמינר באוניברסיטה.

אבל אולי אני טועה.