Archive for the ‘מיניות’ Category

הרחובות נשמטים לאט

15 בפברואר 2013

תהל פרוש

"בסקר שנערך בינואר 2012 לבדיקת מידת הביטחון שחשות הנשים בישראל נמצא כי רובן חוששות עדיין לביטחונן האישי בכל הקשור לעבירות מין במקומות העבודה, במקומות הבילוי ובתוך הבתים. לפי הסקר, בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, 76% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות דיווחו כי הן חיות "בחרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. בעוד שבאוכלוסייה הכללית דיווחו 16% מהנשים כי הותקפו מינית על ידי אדם זר, במגזרים השונים נרשמו שיעורים גבוהים יותר – הגבוה ביותר בקרב נשים מהמגזר הרוסי, ש-38% מהן דיווחו כי הותקפו מינית על ידי גבר זר לפחות פעם אחת בחייהן. 14% מהנשים היהודיות דיווחו בסקר כי הותקפו מינית בטרם מלאו להן 16. במרכזי הסיוע לנשים ציינו כי 30% מהפניות אליהם בשנה הן מצד מתלוננות שנפלו קורבן לעבירת מין כשהיו מתחת לגיל 12, ואולם החליטו להתלונן רק בגיל מאוחר יותר על התוקף. לדבריהם, מדי שנה מתקבלות במרכזים כ-40 אלף פניות, מחצית מהן דיווחו כי נפלו קורבן לאונס, לניסיון אונס או לאונס קבוצתי". ("הארץ", נובמבר 12)

1. הסיטואציה הבסיסית שבה ניתן לבחון את השוני בין גברים לנשים קשורה בלילה. כל גבר שרוצה לדמיין מה זה להיות אשה צריך לפני הכל לדמיין את עצמו/עצמה חוזרת בחשיכה מהעבודה, ממסיבה, מחברים וכיו"ב ופשוט הולכת ברחוב ריק, קצת חשוך, כשלפתע גבר צץ ממול והולך לעברו/ה, או חבורת גברים, או מכונית שנוהג בה גבר. הם יכולים להיות רועשים קצת ושתויים הגברים המשוערים האלה או אולי דווקא כאלה שנראים פכחים לגמרי ובכל זאת, אני רוצה לומר פה שלא משנה איך הגבר הזה נראה, בשעות מסוימות אפשרות אונס ותקיפה, הקלות שבה כל זה אפשרי, נראית סבירה. הסבירות הזאת גורמת לזה שנשים הולכות ברחוב כשהגוף שלהן קפוץ ודרוך, שהלב שלהן פועם בחרדה, כשהן מודעות לסכנה שאורבת להן ולחולשה הפיזית, לנחיתות המובנית שלהן מול מעשה אלימות. הן חשות הקלה כשהגבר עובר ולא עשה להן דבר והן יודעות שהגבר הבא שיעבור יהווה עבורן אותו מכלול של אלימות פוטנציאלית. כשהן מגיעות הביתה בשלום הרי שלא סתם הגיעו הביתה, הן הצליחו לעבור דרך שדה הקרב של הרחוב.

2010-10-body-is-a-battleground

2. הנתונים שיש לפנינו על מצבן של נשים ברורים: אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית ואחת מעשר תעבור אונס. על התדירות שבה מבוצעים מעשי אלימות נגד נשים אפשר לקבל רושם מפתיחה מקרית של אתר חדשות. כשאני כותבת את הדברים הללו אני מסתכלת במבזקים של אחד האתרים: מסופר שם על אשה שנחטפה ונעשה ניסיון לאנוס אותה (הגבר שנתפס ונשפט קיבל שנתיים וחצי מאסר!), על גברים שרקחו סמי אונס, על גברים שנתפסו סוחרים בנשים ועל גבר שרצח את אישתו. כשמצב הביטחון הפיזי של נשים מעורער כל כך מיסודו מצחיק לדבר על אפליה בשכר עבודה, על חוסר שיוויון בייצוג נשים בספירה הציבורית. אלה נראים פתאום כמו סימפטומים לבעיית הבסיס.

3. לצד המבזקים האלה על מגוון סוגי תקיפות מיניות שהתבצעו בנשים עלו באתר החדשות שפתחתי גם מבזקים על מצב הבורסה. כך קרה שכסף ואלימות נגד נשים היו החדשות היחידות, מופרדות זה מזה כאילו אין בין אלה קשר. אבל יש קשר הדוק. ידוע כי מצב כלכלי קשה הוא טריגר לאלימות גברית נגד נשים אבל נשים ככלל נחותות מגברים מבחינה כלכלית, והן חשופות יותר לפגיעה ככל שיש פחות כסף (של גברים) כדי להגן עליהן. אשה ענייה לא יכולה לקחת מונית עד פתח הבית, לא יכולה לגור בשכונות מוארות יותר ובטוחות יותר וכך הלאה. נשים כמעט תמיד חייבות גבר בתרבות שלנו כדי להיות מחוברות לכסף או כוח שייגן עליהן מפגיעה פיזית. אפשר להסביר ככה גם את הצורך הנואש להיות אשה יפה, כי היופי יכול להקנות לך הגנה של גבר מאלימות של גברים אחרים. הנתונים בכתבה של הארץ תומכים בזה: נשים רווקות וגרושות – כלומר ללא הגנתו של גבר – חשופות יותר לתקיפות.

4. אבל צריך לשים לב שגם אם הכסף מגן על האשה מהרחוב, בכל מקרה הרחוב נשמט גם מנשים עשירות – ומהבחינה הזאת כולנו חולקות את אותה מצוקה. ההגנה הגברית שנשים נדרשות לה יכולה להיראות מופרכת לאור החגיגה של זכויות האדם, השיוויון הבין מיני ושאר שקרים שנפוצים בתקשורת ההמונים, אבל זוהי המציאות. הפער הזה גורם לכך שנשים שצריכות ליווי הביתה מרגישות טיפשיות – או בגלל שאחרים גורמים להן להרגיש ככה ("מה את פוחדת, זאת הליכה של חמש דקות") או כי הן כועסות על עצמן שהן מרגישות ככה. צריך להבין, אין אשה שלא רוצה פשוט ללכת ברחוב בלי לפחד אבל אין אשה שלא צריכה להתרגל לפחד הזה, ללמוד להסתדר איתו, לייצר אסטרטגיות של החלטה מתי הוא נראה לה מוצדק ומתי לא ולקחת אחריות על כל זה במשא ומתן פנימי בודד וממושך.

barbara kruger love for sale godsavedadaism

5. כמו שכתבה הגר שיזף בפוסט החשוב שלה, אונס הוא אחד הפחדים האיומים ביותר שרובץ בבטנן של נשים. דבר שנשים אומרות לעצמן שאחריו אי אפשר לחיות. מה שקשה במשא והמתן שהזכרתי קודם הוא שעוד לפני שנאנסת את פוחדת שהאחריות לאונס תיפול עלייך. שהלכת איפה שלא היית צריכה, בזמן לא נכון, עם בגד לא נכון, ארשת פנים לא נכונה. את יודעת שיש תוקף ויש קורבן אבל משום מה את חשה שהאחריות שלא להיות קורבן בנסיבות בלתי אפשריות – כאלה שבהן השרירותיות של הגורל מפקדת על מהלך העניינים – היא שלך באופן בלעדי. יש כל מיני צורות להגבלות ש"לקיחת האחריות" הזאת מייצרת בחיי נשים. יש כאלה שלא יוצאות מהבית אחרי שעה מסוימת, שנמנעות מללכת ברחובות מסוימים, שחוצות כבישים כדי לא לעבור ליד גברים, שלא ילבשו מה שהן רוצות אם הן יודעות שתלכנה לבד, ועוד ועוד. אסור לטעות, כל אלה הן אסטרטגיות של הדרה עצמית (מופנמת) מהמרחב הציבורי, שמקטינות חיים של הנשים ובכל זאת נשים נדרשות לזה.

6. הגר כתבה שאחד הדברים שעל נשים לעשות הוא להסיר את המיסטיפיקציה של האונס, לדבר עליו, לחלוק במידע שיש לנו על אונס, לייצר מצב שבו נשים שנאנסו יכולות לדבר איפה שירצו ומתי שירצו על האונס. כלומר ליצור את ההבנה שאונס הוא משהו שקורה כאן קרוב אלינו ולפתח יכולת לדמיין גם את החיים אחריו. אני חושבת שכל זה חשוב מאוד וחסר מאוד כרגע בשיח הציבורי והפרטי. למשל, אחת הסיבות שהספר של קוטזי, חרפה, כל כך מהמם את הקוראת, טמונה בכך שהגיבורה שנאנסת על ידי שלושה גברים לא מתנהגת כמו שהיינו מצפות ממנה: היא לא מסגירה את האנסים למדינה, היא לא מבצעת הפלה, היא לא עוזבת את המקום שבו נאנסה ולשם כך היא מוכנה גם לחיות ליד אחד מהאנסים.

7. יש דברים שניתן לעשות מול הפחד ואלה חייבים להיות דברים שנשים לוקחות עליהם בעלות כי הפטריאכליות לעולם לא תעשה את זה בשבילן. דוגמה לזה אפשר למצוא בפעילות פמיניסטית אקטיבית בדרום תל אביב כמו משמרת מחאה בכל יום שישי נגד אלימות מינית והזנחת שכונות הדרום, וחלוקת תרסיסי פלפל לדיירות רחוב. עוד דוגמה היא הפרויקט הגלובלי של איב אנסלר, שהתרחש ביום חמישי ושנועד להעלות את המודעות למצב הבלתי אפשרי שנשים חיות בו ולשים את תרבות האונס על סדר היום (בישראל היו כמה יוזמות לרגל יום זה, למשל זאתזאת וזאת).

not_move8. נוסף לאלה חייבות להתבצע פעולות ארוכות טווח ושחותרות תחת מבני העומק החברתיים. למשל, לא ברור איך לא מלמדים ילדות מגיל הגן ועד סוף חייהן הגנה עצמית. עוד פעולה חיונית היא חינוך ילדות מגיל הגן לזהות מצבים של תקיפה ואלימות ודרכי התנגדות להם. האחרון חשוב במיוחד כי רבות מהתקיפות נעשות על ידי אנשים מוכרים במקומות לכאורה בטוחים, וילדות, נערות ונשים בדרך כלל איטיות לזהות תקיפות מהסוג הזה אלא רק לאחר שנעשו כבר. החניכה של נשים לזיהוי האלימות נגדן קריטית, כי לא משנה מה מקור האלימות, אם אשה צועדת ברחוב ושומעת הערות על התחת שלה או על הלבוש שלה, אם בוס בעבודה מייצר אווירה סקסיסטית או אם בן משפחה נוגע בה – נשים צריכות להכיר את הסימנים ולהיות מוכנות עם אפשרויות פעולה.

9. המצב שילדות, נערות ונשים חיות בו כרגע הוא מצב של דיכוי אינסטינקטיבי, של דיכוי אפשרויות הפעולה, של דיכוי הכרת המציאות. נסו לדמיין למשל ציפור שלא מבינה שעליה להגיב כשיש סימנים שחתול רוצה לטרוף אותה – זהו המצב של רוב הנשים בתרבות שלנו. רובנו צריכות לעבור פגיעות כדי להתחיל ללמוד מהם הסימנים ויש כאלה שעוברות פגיעות רבות מאוד עד שהן לומדות. במצב כזה זאת האחריות שלנו ללמוד ולהעביר את הידע. צריך לשים לב שגלגול האחריות על נשים זועק עוול חברתי ומייצר עוד הכבדה על מי שנתונות בתנאים טובים פחות מלכתחילה. אבל כל עוד אין לקיחת אחריות מוסדית על המצב שבו נשים נתונות – אלא להיפך, האלימות נגד נשים היא הממוסדת – אז הנטל הכלכלי של פעולות כאלה, הזמן הדרוש להן והמשאבים הפיזיים והנפשיים שהן לוקחות ייפלו כולם על נשים בחברה האזרחית.

10. מה גברים יכולים לעשות במצב כל כך קשה, שבו הם קרובים ואוהבים נשים אבל גם נמנים על המין שתוקף אותן? יש כמה דברים בסיסיים שאני חושבת עליהם, כמו להקשיב למצוקה של נשים במציאות האלימה הזאת, להכיר בה ולקבל אותה. לשים לב לשוני שבו הגבר מתנהל במרחב הציבורי לבין זה שאשה מתנהלת בו. להיות קשובים למה שאשה זקוקה לו כשהיא במרחב הציבורי, להציע משאבים של כסף, זמן וארגון לטובת תוכניות להגנה עצמית, תוכניות חינוך באוניברסיטאות, בתי ספר ובגנים וכיו"ב. לגברים יש את הפוטנציאל העצום להיות שותפים של נשים ביצירת מקום בטוח ושוויוני, והאחריות לממש אותו מוטלת עליהם.

Barbara_Kruger

דימויים: ברברה קרוגר. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

ההורים נגד הדובים: שיחה על מקרה גל ווליניץ

12 בפברואר 2013

אורי גנני ועפרי אילני

עפרי: לפני כמה שנים הזמנתי מחבר ציור, והתברר שאני מופיע בו כדמות עירומה כבולה לספה. הייתי די נבוך מהציור, אבל בכל מקרה הוא הוצג באתר של האמן, יואש פלדש. בערך שנתיים אחר כך הגשתי כמה בקשות למלגות, ונזכרתי בעניין הציור הזה. הוא הופיע תמיד בראש תוצאות החיפוש, והנחתי שחלק מחברי הוועדות הקובעות יחפשו את שמי בגוגל ויתקלו בו מיד. אני לא משחק אותה אמיץ מדי, כי אני יודע, על סמך סיפורים שונים שמסתובבים, שלפחות שני אנשים במעגלים הרלוונטיים לא אוהבים הומואים, וחוסר האהבה שלהם משפיע על ההחלטות שלהם. מנסיוני, אני יודע שהדברים האלה, שקשורים לתגובות של גועל, פועלים לפעמים אפילו ברמות לא מודעות – בעיקר כשמעורב בהם דימוי ויזואלי. גם בנאדם הגון שישתדל להתעלם מההרגשות שלו כלפי הומוסקסואליות עשוי לפתח איבה כלפי מישהו, ולנמק אותה בפני עצמו ובפני אחרים בכל מיני נימוקים אחרים. למעשה, מה שיפעיל אותו זה זה. הגועל.

העניין היה די גורלי מבחינתי, לכן ביקשתי מיואש להסיר את השם שלי מהציור. חשבתי שזה יהיה חבל אם כל המאמצים שהשקעתי בלכתוב דוקטורט, לפרסם מאמרים וכו', ירדו לטמיון בגלל שמרנות של מישהו. אבל אני די מתבייש בזה עכשיו, בגלל פרשת גל ווליניץ – האמן שגורש מבית הספר שבו לימד כמורה מחליף אחרי שתלמידים גילו את היצירות הארוטיות שהוא יצר, ופוצצו לו את השיעור.

אני מניח שזאת סיטואציה די מוכרת לרבים מאיתנו, בעיקר בדור ה"מולטיטסקינג" הנוכחי. אנשים נאלצים לחשוב פעמיים, או שלוש פעמים, באיזו מידה משהו שהם עושים בתחום אחד של החיים יתקבל בהבנה בתחום אחר של החיים. זאת, מכיוון שהכסף נמצא לרוב בידי אנשים שמרנים, והומוסקסואליות היא עדיין לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. כך עולות שאלות באיזה לבוש אפשר ללכת לעבודה; איזה עמדות מותר להשמיע בפינת הקפה; וכדומה.

לכן אני חושב שאנשים כמו גל ווליניץ שוכבים על הגדר בשביל כולנו. אנשים שמעזים להפיץ עבודות פרובוקטיביות וחושפניות, מתייצבים מאחוריהן ונאבקים על הזכות שלהם ליצור את העבודות האלה ולהציג אותן, מאפשרים גם לסתם מישהו להגיע עם פירסינג לעבודה, או להגיד שהוא הומו במשרד, או להשתתף באירוע בלי שיצפו ממך לדבר על רכישת חיתולים או חלקי חילוף לרכב. הם מנכיחים את העובדה שלא כולנו אותו דבר, ושהמובן מאליו הסטרייטי והמהוגן הוא אשלייתי. צבוע ובדוי. זה די מוכח, שהדרך היחידה להתגבר על צביעות ושמרנות היא פשוט לפוצץ אותן, וכך מה שנחשב היום לפרובוקטיבי ייעשה טבעי ומקובל.

המובן מאליו הסטרייטי המהוגן

כך שאין כאן שום פרובוקציה סתמית ודווקאית. מדובר בסיטואציות שהמון אנשים חשים בחיים שלהם. כל אחד צריך לזכור שגם לו אפשר לשלוף איזה משהו, ולחולל סקנדל, גם (ובעיקר) אם הוא איש משפחה מכובד. צביעות מינית היא בעיה חברתית. היא גם המקור להרבה מאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע, שמסגרתם מישהו "מכובד" ש"לא הייתם מאמינים עליו" מתגלה בקלקלתו. מזעזע ככל שהדבר יישמע – חלק ניכר מהאנשים שנחרדים מהיצירות של ווליניץ מצצו בעצמם פטמה בהזדמנות כזו או אחרת. חלקם, אני מעז לנחש, גם הסתכלו מתישהו על סרט שבו מישהו או מישהי מוצצת פיטמה. ההבדל הוא שבניגוד לסרטים האלה, כלומר לפורנוגרפיה תעשייתית, בסרטים של ווליניץ אף בנאדם לא נוצל. ובנוסף, באותם סרטים מופיעים לרוב אנשים אנונימיים, או עם שמות בדויים, ואילו ווליניץ הזדהה והתייצב מאחורי הדמות שביצירה. ועוד הבדל: ווליניץ לא נראה כמו שחקן פורנו קלאסי. הוא קצת שמן, ויש אנשים שזה מגעיל אותם. אני לא מדבר כרגע על זה שהיצירות שלו עוסקות באינטראקציות מיניות בין גברים.

אורילמעשה אנו מתנגדים להבחנה הרואה בפרשה התנגשות בין קלות דעת מתירנית של הומואים ושוחרי טובתם מול אחריות מציבת גבולות – "עד כאן, סלקו את ציפורניכם מהנשמות הרכות ובנות העיצוב!".  הפרשה הזו חושפת מתח בין שתי תפישות עולם שמצויות לעיתים בסימביוזה יחסית (כמו למשל בקפה ההומואי של גן מאיר), ומדי פעם הן מצויות בהתנגשות כפי שהודגם כעת (כמו גם בסיומו האפוקליפטי מעט של הסיטקום האמריקאי "וויל וגרייס"). הדיכוטומיה המובהקת יותר היא כמובן זו שמתקיימת בין הומואיות לא נחמדה, נטולת ילדים ויתירה מזאת: כזו שמשחקת בדימויי ההורה-ילד באופן מערער (שוב, זוהי הליבה הדימויית של התצלומים), לבין ולדנות אחראית.

במובן זה השאלה האם מדובר כאן באמנות או בפורנוגרפיה הינה תמימה, לא-רלבנטית, שלא לומר שקרית.  השנייה (פורנוגרפיה) הינה רעה ממילא. אך אף זו הראשונה, האמנות, חשודה בעיני רבים בשמאל כמרחב צמיגי של ייצוגים דכאניים, כפי שכבר הראו אלו שטענו כי גל ו' מנציח ביצירותיו מצב קולניאליסטי של פרה מיניקה דשנה ולבנה מול יליד-יונק שחום ושדוף. טענה זאת מתעלמת (אולי ביודעין) מהיבטים "אסתטיציסטיים" של  אירוניה והיפוכי משמעות, וחמור מכך, גם משיח משוחרר של תשוקות לא-נורמטיביות – כולם הושמו בסל אחד, זה של "התיחכום העודף" והפרשנות ההיפסטרית "קלת הדעת", המכסים שניהם על השקר הגדול של עולם אשכנזי דכאני, כביכול.

התנגדות לחשיפה אל היצירה הפורנוגרפית, זו שהיא בה בעת גם אידיאולוגית, ביטוי של תפישת עולם (למשל "תמונות מהווי המיטות של דובים מיניקים") היא בפועל התנגדות לאחת הזהויות/הזדהויות שאנשים מסוימים אימצו לעצמם כחלק מהסובייקטיביות שלהם. לזהות זו, על פי אותם מתנגדים, מותר להיחשף אך ורק "בהדרגה, עם הבשלות המינית, 'לאחר גיל 18'. מעניין איך אותם מתנגדים היו מגיבים אם דרישותיהם לסטריליות תודעתית א-מינית, היו מוחלות על שיח הזהות המזרחית, שיח "הפרחיות", או שיח הנכבה. כל אלו מכילים מניה וביה תשוקות מערערות רבות, שלא לדבר על כך שבעיני רבים מדובר באופני שיח שהינם בבחינת רעלני תודעה חמורים, מקורות זיהום ואיום, ובפרט על ילדים רכים וברי עיצוב.

                         סטריליות תודעתית א-מינית

עפרי: בין אם היצירה היא פורנוגרפית או לא, חשוב להדגיש שפורנו מהווה בעיה רק כשיש לו קרבנות. פשע בלי קרבנות הוא לא פשע. באופן בסיסי, אין שום בעיה עם מי שמעלה לרשת "תכנים בעלי אופי מיני", כפי הדבר מוגדר בשפה מכובסת מתורגמת מאמריקאית, כל עוד לא מדובר באקט מיני שפגע במישהו או מישהי. לכל היותר, זאת שאלה של טעם. בפשטות, מין זה לא דבר רע, ובמצב אידיאלי, ככל שאנשים יוכלו להגשים את המיניות שלהם יותר בחופשיות בלי לפגוע באנשים אחרים, כך העולם יהיה טוב יותר. הנימוק היחיד להגבלה עקרונית של ארוטיקה, מלבד פגיעה בבני אדם אחרים, הוא דתי, ולא על זה אנחנו מדברים כרגע. אגב זו הסיבה שאנחנו די מקפידים להשתמש כאן בבלוג בדימויים אירוטיים (לדוגמא כאן כאן וכאן וכאן וכאן) – גם כי זה יפה וכיף, וגם כדי להבהיר שבמקום הזה אנחנו לא עושים את ההפרדה הזאת. אין שום דבר רע בציור של זין, ואין שום דבר רע שהוא יופיע לצד טקסטים על שואה או זכויות אדם. ומי שלא רוצה לראות תמונה של גבר עירום, שלא יקרא את הטקסטים.

אבל כאן, כמובן, אנחנו מגיעים לשאלת הילדים.

אורי: בהקשר זה הייתי מזכיר כי הילדים נחשפו אל העבודות לא כמשתתפים פעילים בהן, אלא במעמד של צופים חיצוניים, צופים סקרנים ומעורערים שהציצו בטעות למרחב לא-להם, מבעד לדלת לא שלא ננעלה כהלכה (אם כי, יש אינספור דלתות כאלה ומבעדן "מראות קשים"). אבל אם הילדים היו צופים-מציצים-נפגעים, ההורים היו בתפקיד משעמם הרבה יותר. תפקיד גולדה.

אני סבור, ונדמה לי שכך גם אתה, כי דובים מיניקים יכולים וצריכים להיות מורים לילדים רכים. אם שוללים את האונלייניות שלהם אז שוללים אותם בעולם. ההפרדה בין המרחבים הינה שקרית וצבועה. אין מנוס מלשלוף כאן את עקרון ההשלכה: ההורים נחשפו מבעד לילדים לחומר שהם לא רצו בו. ההגנה על הילדים היא אצטלה בלבד.

בעקבות הקריאה שנשמעה בתגובות שונות, לפיה יש לערב בדחיפות את הממסד הפסיכולוגי בפרשה, תהיתי כיצד לפתע פתאום יש לאותם אנשים – חלקם חשדנים כרוניים (ובצדק!) – אמון בממסד, ועוד בתחום כל כך נורמטיבי של "בריאות הנפש". בתור הומואים צעירים נחשפנו היטב למשמעות של התערבות פסיכולוגית כפויה בחיינו. לעיתים בדיוק בשעה שאיימנו – כילדים, מאוהבים וחשקניים – על עמיתינו הסטרייטים לספסל הלימודים. כך למשל, מורה אחת ביסודי ביקשה להגן על נשמה רכה כזו, בנו של מחזאי בועט ז"ל, מפניי. היא חששה ממה שנראה לה כביטוי של אהבה שאין לומר את שמה, שעלול לערער את אושיות קיומו של הנער. היא פנתה ליועצת שהזהירה אותו מ"היחסים הפרוורטיים" וביקשה ממנו להתרחק ממני.

Elisar von Kupffer+Sulla Spiaggia

                       בתור הומואים צעירים נחשפנו

עפרי: גם אני נזכרתי במשהו. כשהייתי בערך בגיל של התלמידים המדוברים, הלכתי פעם עם שני חברים בצהריים לעמק הנעלם, וכשהגענו לשם ראינו את אחד המדריכים החברתיים של תנועת הנוער מזדיין על המזח עם מישהי, בשעה שבה מעט אנשים באים למקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בני אדם עושים סקס. האם זה גרם לי לטראומה? לא, נראה לי שאם כבר זה די חירמן אותי. התחבאנו מאחורי עץ וצפינו בכל ההתרחשות. הייתי אומר שזה היה מבחינתנו די נס שראינו את זה, צהלנו והיינו ממש מאושרים. האנשים שצפינו בהם אמנם הזדיינו מתחת לכיפת השמיים, אבל הם בטח לא פגעו במישהו או התעללו במישהו. אם כי כנראה שהם די רצו להראות, ואנחנו רצינו לראות.

אני די בטוח שגם נבהלתי והייתי נבוך. אבל לפעמים כלבים מאוננים על ילדים – זה גם מביך. ילדים נבהלים וצועקים "איכס" גם כשהם רואים שני חתולים מזדווגים. כשהייתי ילד היו כאלה שהיו מרביצים להם במקל כדי להפריד אותם, רואים את החתול הזכר ממשיך לגמוע בחיפזון את השאריות האחרונות של ההנאה. האם החתולים התעללו בנו בכך שנחשפנו אליהם? לא, אם כבר להיפך. ילדים יכולים גם ללכת לגן העצמאות כדי לראות שם הומואים מזדיינים. אלה דברים שקורים.

אורי: בעצם, היו יכולים לפני "רפורמת השקיפות" וניכוש השיחים שבה נקטה העירייה.

עפרי: בעולם יש מין, ויש ילדים. מדי פעם, כשהילדים מספיק סקרנים, או סתם במקרה, הם עשויים להיחשף לצורות שונות של מין. לשמור את הילדים מוגנים לחלוטין מכל אפשרות של חשיפה למראה של איברי מין יכול להיות די מסוכן – כמו לנסות לגדל ילדים בסביבה סטרילית לחלוטין. מיותר לציין שהיסטורית צורת הגידול הזאת היא חדשה לגמרי, ומתפשטת בעיקר מכיוון ארה"ב. מספיק לנסוע לגרמניה כדי לראות שם משפחות שעדיין מבלות בעירום בגנים ציבוריים, בים או באגם. האם זה טוב? אני לא יודע, אבל לא שמעתי שום הוכחה שזה משבש את ההתפתחות המינית או ההתפתחות בכלל יותר מאשר צורות אחרות של גידול ילדים.

tom of finland-barn

                המקור לאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע

כיוון שאנשים שאינם מסתירים את המיניות שלהם הם לא אנשים פגומים, אלא אם כבר להיפך, אני לא רואה סיבה עקרונית לא לאפשר לילדים ללמוד עם אנשים כאלה. האם אהרן שבתאי לא יכול להרצות בבית ספר בגלל שהוא כתב את "מטאזיויקה", שבו הוא כותב "זיינתי את זיוה"? אתמהה. מי שפוסל אותו מפסיד בסופו של דבר בעצמו.

אבל בכל מקרה, אי אפשר להעלים כל סימן למין מהעולם בגלל שילדים עלולים לראות את זה בנסיבות כאלה ואחרות. יש הבדל מהותי בין התעללות מינית בילדים, או חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט, כמו מה שקרה במקרה הזה. לא כל מי שעשה משהו מיני וילדים הצליחו לראות את זה הופך למתעלל או מקרבן. יש הבדל בין הגנה על ילדים לבין פאניקה מוסרית.

אורי: הן עבודות האמנות עצמן והן התגובות להן חשפו שוב את אינסטינקט ההוקעה – ובה בעת הקריטיק –  שמעוררת ההומסקסואליות, וזאת כהוויה שבזה לאתיקת "המבוגר האחראי" (ומגולמת הן באידיאולוגית הוולדנות והן ברצון הפוליטי), מבעד לדימוי המטריד של ילד/גבר שמנמן מיניק ילד/גבר אחר. זוהי הוויה (אמנותית וסימבולית) מאיימת משום שהיא מציעה אוטרקיות גברית "פגומה" ומוזרה, שאיננה נזקקת לדמויות נשים (קהילות גברים שמזוהות כמובן עם פנטזיות גבריות פשיסטיות או פרוטו-פשיסטית, המיוצגות למשל באופרה "פרסיפל" [1882] של ואגנר, אך אצל ווליניץ הן מופיעות בגרסתן "האבנורמלית"). אפשר לחשוב על הדימויים הללו של ווליניץ גם כהתנכרות – מבורכת –  לערך הפרודקטיביות. הסלידה מפורנוגרפיה בהקשר זה היא גם הסלידה מאוננות.

ודרך אגב, רבות נאמר על ההבחנה בין בעלי ילדים לבין אלו שאין להם. ההנחה היא שאולי עוד יהיו להם, אבל מה עם אלה שלא יהיו להם לעולם ילדים, מבחירה, ועדיין צריכים לעבוד, גם בתור מורה מחליף? האם הם תמיד יהיו חשודים?

                פנטזיות פאשיסטיות או פרוטו-פאשיסטיות

עפרי: בסופו של דבר, ווליניץ מציג אפשרויות חדשות של יופי, שגם ברמה האסתטית והתרבותית יכולות להוות אתגר. אלה לא דימויים שמחפצנים נשים, וגם לא דימויים הומו-פאשיסטיים של גברים חטובים וחלקים. זאת, למעשה, הסיבה שרודפים אותו. לכן, מי שהעבודות האלה מגעילות אותו, כדאי שיזכור שגם הוא מגעיל בעיניי אנשים אחרים. אני מציע לאותם נגעלים להדפיס את העבודה של גל ווליניץ, למסגר אותה ולהציב אותה על שולחן העבודה במשרד, מול (אבל לא ליד!) התמונות של הילדים. ומי יודע, במשך הזמן, אולי תלמדו אפילו לאהוב את זה.

אורי: נכון מאוד. הדימויים, והעמדה שלו בכלל, מביעים התנגדות איתנה לגינאולוגיה הישראלית של מבוגרים אחראיים, וביניהם אריאל שרון, אינספור מדריכים בצופים וחמור מכך – סופר נני.

דימויים: איור מתוך: Dom Bougre (המאה ה-18); אליאס מרטין, גוסטב השלישי מבקר באקדמיה לאמנות (1782), אליסר פון קופפר, נופש; תום אוף פינלנד, באסם; דימוי מתוך הפקה של "פרסיפל" לריכרד ואגנר (תאריך לא ידוע)

טסטריה: קווים לגבריות בעידן הפוסט-תעשייתי

26 בדצמבר 2012

תהל פרוש

1. טסטריה

מילה המתארת תופעה פסיכו-סוציו-אקונומית שבה הבחנתי בשנים האחרונות. היא נוצרה מהמילה טסטיס (אשכים) המחליפה את היסטרה (רחם) במילה היסטריה. הפירוש שלה כפי שאני ממשיגה אותו הוא טראומה גברית מרובדת וממושכת שמקורה בהתנסויות במערך הקונקרטי והסימבולי של קוואזי-אובייקטים: נשים, כסף וחומר ככלל. טראומה זאת מקבלת ביטוי חזק בקשרים עם נשים ומול נשים. הסימפטומים של הטסטריים כוללים מלנכוליה, דיסוציאציה במישור הפסיכו-פיזי בעת ולאחר מפגש עם נשים (או גברים) מעוררות-תשוקה, חרדה בעקבות התנסויות דיפוזיות של האני ומאיבוד הגברי אל הנשי, התקפי פאניקה ואגרסיה במצבים של קבלת החלטות, תופעות אובססיביות-קומפולסיביות סביב חפצים ואינאונות. במצבים קיצוניים יכולה הטסטריה להביא לדיכאון והתאבדות.

longo1

2. המאוים בתוך מונית שירות

חברי עומר סיפר לי לפני יומיים על נסיעה לילית במונית שירות מלוד לתל אביב, שנקלע בה לחברת שמונה נערים ונערות שיצאו להשתכר בתל אביב. מה שהיה מוזר בעיניו הוא שכולם שם היו מפורקים מבחינה מגדרית. היה שם טרנסוויסט צעיר, הומואים, לסביות ובי סקסואליות. הוא ידע את כל זה כי הם דיברו בחופשיות ביניהם, ההומואים ירדו על הלסביות והלסביות ירדו על ההומואיות, הטרנסוויסט דיבר על הניתוח שהיא הולכת לעשות בגרון וכיו"ב. הוא ירד מהמונית קצת מטולטל כי הוא שאל את עצמו אם מדובר בעולם מקביל שנקלע אליו או שזהו העולם כרגע והוא בעצמו העולם המקביל.

מהסיפור הקצר שסיפר לי ברור שהוא חווה חוויה על סף המוכר ההטרוסקסואלי שלו ושנבעה קודם כל מהעובדה שלא היה גבר במונית מלבדו, כפי שהוא מכיר גברים. דבר שני הוא שהחבורה הזאת יצאה מלוד, אחת מהערים הכי קשות בארץ מבחינה סוציואקונומית, ואת ההתפרקות המגדרית הם נשאו משם למרכז ולא ההיפך. הדבר הזה משך את תשומת הלב שלי מכיוון שזמן רב אני חושבת על הקשר בין המימד הסוציואקונומי וההתפרקות של המגדר.

מי שיסתובבו למשל ברמת אביב ג', או שיעלו לאוטובוסים ומוניות שירות בשכונות מבוססות בעיר תל אביב, לא יתקשו להבחין שנערים ונערות מצייתות לקוד מחמיר של מיניות ומגדר. אף אחד שם לא מעז לצאת מהסדר הנוקשה של הבסדריות מרופדת הכסף וטקסים של נורמליות; כל זה מתבטא בלבוש, בשפה, בסידור השיער. אם מישהו רוצה להיות הומו הוא ימתין לזמן של עד אחרי הצבא ואולי קצת יותר. השאלה אם המיניות הגברית, או המיניות במשטר הפטריאכלי, מתפרקת מהר יותר בלוד מאשר ברמת אביב פותחת פתח לחשיבה על מצב הגבריות ההטרוסקסואלית בתקופתנו.

לקשר בין המערך החומרי וקביעתו את המיניות והתפקיד המגדרי יש הדהודים תרבותיים. במדיה החברתית אפשר למשל למצוא את כריס קרוקר, מגה סטאר יוטיובי המחצין ומחליף זהויות מיניות בפומבי מאז 2007, ושהגיע מהשוליים העניים של החברה האמריקאית. ביפאן החלו לתעד ב-2009 את ה-Herbivore, גברים שכתוצאה מהמשבר הכלכלי החליטו להתפרק מהתפקיד המגדרי שלהם ולסגת מהמיניות. בספרות אפשר למצוא תיעוד עתיק של הקשר בין המיניות לחומר; שיקספיר כתב באופן ברור על התפרקות המגדר עם התפוררותו של סדר כלכלי-חברתי. במחזה כטוב בעיניכם, ברגע שרוזלינד עוזבת עם סיליה את העיר הפטריאכלית אל היער הפרוץ חסר החוקים, היא מתחילה לשחק עם המגדר. רוזלינד הופכת לגבר ואורלנדו מתאהב בה/בו.

longo4

אפשר לדמיין את מרחב העיר ומרחב היער של שקספיר כשם כללי למרחבים שמצייתים לקודים שונים, כמו למשל צפון תל אביב ולוד. במקום שבו הסדר החברתי והכלכלי התפורר, נשבר והתפרק יופיעו גם התפרקות של מיניות ותפקידי מגדר ותתחיל משחקיות. ואילו במקום שבו קיימת פסאודו יציבות כלכלית, כשהחומר מתחזה לקבוע או לפחות קיים, תישמר חוקיות מגדרית שמרנית.

במונית השירות מלוד לתל אביב אפשר היה לראות סימן לזה שבקסטות הנמוכות של החברה הישראלית אימצו מגדרים אולטרה משחקיים וקוויריים. בדרך כלשהי הנערים והנערות הללו פיתחו זכות סירוב ראשונה לפטריאכליות המגדרית.

3. תעלומת האוביקט המשתנה

התחלתי לחשוב על הגבר הטסטרי כי החלטתי להפסיק להתעלם משאלה נפוצה שנשים הטרוסקסואליות מתמודדות איתה ושנראית בערך ככה: לאן נעלמו כל הגברים? נהוג להתייחס לשאלה הזאת באופן שטחי בדרך כלל ולפטור אותה כקינה ריאקציונרית לאיזו גבריות אבודה שנעלמה לטובת מטרוסקסואליות ו"גבריות חדשה". אבל יחס כזה לשאלה הזאת מכסה ומסתיר את המציאות. במציאות נשים פוגשות בגברים אבל עדיין חשות שגברים לא קיימים. נשים צריכות לבטוח באינסטינקטים שלהם: הגברים נעלמו באמת אל סימפטומים טסטריים בלתי נשלטים, והנשים והגברים כאחד עסוקים בחיפוש אחריהם ולשווא.

התופעות הטסטריות משגשגות ופורחות בכל מקום שבו גדלים גברים ונשים על ברכיו של רעיון גבריות המבוסס על מערך חומרי ממוסד. מהו החומר של הגבר? כל קוואזי אוביקט אליו הוא נמצא ביחס ואליו יש לו קשר, החל מכסף וגאדג'טים וכלה בנשים וגברים. הקוואזי אוביקט כפי שאומר Michal Serres, מעצב את מי שנמצא איתו ביחסים, לא פחות ממה שהוא מעוצב על ידיו. מכיוון שכך, הקוואזי אוביקט גם תמיד יהיה קוואזי סוביקט. הגבר הטסטרי מצוי במבוכה קשה ביחס לקוואזי אוביקט. אם ניקח לדוגמה את הקוואזי אוביקט אשה – הגבר הטסטרי חש שהאוביקט השתלטה עליו, שהוא איבד לאוביקט את הקול שלו או שהוא בסכנת איבוד, שהוא עובד ומרצה את האוביקט ושעליו להגן על עצמו מפניה.

longo2

מקורן של התחושות הללו יכול להימצא כמובן בהסברים אנליטיים על המשבר האדיפלי וחרדת הסירוס, כלומר ביחס עם ואל האם. אבל אותי מעניינת השאלה איך קרה שגברים רבים כל כך לא מתמודדים עם הטראומה של המפגש עם האימהי (ואת הטראומה הכללית הזאת אני מוכנה לקבל כהנחה) ולאחריה המפגש עם הנשי. אני נוטה להאמין שהדבר קשור בשליטה וכי הטסטריה היא תופעה שמתקיימת כאשר השליטה בחומר מתערערת, וחמור מכך כאשר החומר משתנה או נעלם. באופן הזה, מרגע שנשים החלו להשתחרר מהשליטה הגברית וכך השליטה באשה-חומר התערערה, נוצר שבר ובתוכו התחילו תופעות טסטריות.

טסטריה היא פחד גברי מהתפרקות נפשית ומגדרית. היא הפחד מהומואיות, נשיות, דיפוזיה, מחוסר החלטיות. יותר מהכל היא הריאקציה להיעלמות החומר. נשים שפוגשות בגבר טסטרי חשות בשבריריות העודפת שלו, בזה שהוא זקוק להגנתן ולערסול הערך העצמי הפריך שלו. הן חשות כי אם לא תהיינה יציבות – לא תהיה יציבות בכלל. הן מתמודדות עם תשוקה שבירה ועם נתקים מהמציאות לטובת השלכות אינסופיות.

הגבר הטסטרי קיים בכל מקום שבו יש גבר המנסה לחיות חיים הטרונורמטיביים בזמן שאין מספיק חומר להטרונומטיביות. האמת היא שמעולם לא היה מספיק חומר להטרונורמטיביות, אבל כיום מכיוון שהשוליים החברתיים מתפשטים במהירות למרכז והסדר הכלכלי-חברתי מתערער, משבר הזהות של גברים טסטריים ניכר לעין. חלק מהם מנסים לתקן את עצמם באמצעות שפה פסיכולוגית אבל לפסיכולוגיה הקיימת אין שפה מספקת לתיאור השבר. הוא עמוק מנשוא: כשהחומר קובע תפקוד מגדרי והחומר מתחיל להשתנות, המיניות מתערערת ואיתה היחסים.

longo7

4. סוף הגבר, סוף האשה

רעיון השליטה בחומר עיצב את היחסים בין גברים לנשים מאז ומתמיד ואף כי הרעיון הזה יסודו באשליה, היו ועדיין קיימים מוסדות ומבנים שמחזקים אותו ומשווים לו תוקף מציאותי. בעשרים-שלושים השנים האחרונות אנחנו רואים תופעה מעניינת שקורית בשני מישורים לכאורה לא קשורים אחד לשני: מצד אחד המערכת הקפיטליסטית על יחסי הגבר-כסף שבה קורסת, ואילו מהצד השני מתקיימת התפרקות מגדרית שתופסת צורות שונות: קוויריות, פתיחת בנקי זרע וריבוי אימהות חד הוריות הם רק כמה דוגמאות לזה. באופן משלים, המדיה המיינסטרימית מנכסת את המיניות המפורקת והמשחקית שמתקיימת בשוליים החברתיים – אפשר לראות את זה קורה כמעט בכל ריאליטי – ובכך מזינה את המכונה הקפיטליסטית בדימויים וייצוגים חדשים שממשיכים לשרת אותה. ערעור ממושך כזה על יחסי החומר מייצר מצב פסיכולוגי ייחודי אצל הגבר – טסטריה.

עדויות לגבר הטסטרי קיימות בכל מקום. למשל, בכתיבה האינטנסיווית על המשבר של הגבריות. עשרות מיליוני תוצאות קיימות בחיפוש בגוגל אחרי הערך של male identity crisis. לפני שלושה חודשים יצא בארה"ב ברעש גדול מאוד ספר די טפשי של העיתונאית חנה רוזין בשם The End of Man. התזה שלה בספר היא שהגברים אינם מתאימים לכלכלה הנוכחית וסיימו את תפקידם המגדרי המסורתי לטובת הנשים, שמצליחות לעומתם לתפקד בפוסט אולטרה קפיטליזם בכל מישור שהוא: הן לומדות יותר, עובדות יותר, מולידות יותר (בלעדיהם), וככלל מתפקדות כגברים איפה שהם תפקדו פעם. העיתונאית הפמיניסטית לורי פני התחילה לחקור מה קורה לגברים בחודשים האחרונים ואף פיתחה שאלון לצורכי מחקר; ובמחקר שפורסם לא מזמן הראו כי גברים בגילאים 35-55 מתאבדים פי ארבעה יותר מנשים.

longo6

העדויות הללו אמנם תולות את המשבר של הגבר במשבר הכלכלי, אבל הן מגרדות את פני השטח במקרה הטוב. הסיבה לכך היא שהגבר תמיד היה במשבר מול הקוואזי אוביקטים שלו, מול החומר שהוא ביחסים איתו, אבל ככל שאשליית השליטה שלו נתמכה יותר מבחינה מוסדית ככה "נחסכה" ממנו ההתפרקות המינית והמגדרית שהיתה מנת חלקן של נשים מאז ומעולם. היעלמות רעיון הכסף, הביטחון שבבעלות וכיו"ב מביאים אותנו לרגע דרמטי בזמן שבו גברים מתחילים לדעת שאינם יודעים מה הם.

אם הטסטריה מתארת מצב נפשי של גברים שנמצאים ביחס לא פתור אל החומר, הרי שהיא אינה תופעה מהותנית, אלא מגדרית. היא מחלה פוליטית-כלכלית המתארת גם את מצבן הנפשי של נשים בתפקוד מגדרי גברי בתוך המערכת הקפיטליסטית של החומר. בשונה מאצל גברים, היא לא אורבת לנשים מלכתחילה, כי כפי שלוס אריגראי אמרה, האשה תמיד הוגדרה לעומת הגבר, כחסרה. כלומר, מעולם לא היה לה חומר ויחס גבר-חומר  – עד לכניסתה לתפקיד של גבר.

לכן הנשים צריכות להיזהר. אין שום סיבה לחוש גאווה כפי שחושבת רוזין למשל, על זה שנשים מחליקות לתפקידי גבר בזירה הפוליטית והכלכלית. לורי פני עשתה בזמנו קישור יפה בין הנתונים על נסיגת הגברים מהאקדמיה ומעולם העבודה ולבין תפיסתן של הנשים את הפוזיציות הללו. היא הראתה שבשנים הללו בדיוק חלה עלייה תלולה בהפרעות הנפש המאובחנות אצל נשים. אין ספק, המערכת הקפיטליסטית זקוקה לתפקוד-גבר שיפעיל אותה אבל לנשים אסור ליפול למקום שבו הסמפטומים הטסטריים אורבים. אולי נקודת המפגש החדשה בין מה שהוא לא גבר למה שאינה אשה תהיה בראש ובראשונה סירוב לקחת חלק במערכת הקפיטליסטית של החומר.

longo5

תודה לגיא הופמן שחשב איתי יחד על שם המחלה ולעומר שרביט שהצית את הפתיל.

דימויים: רוברט לונגו,  Men In The Cities, 1979. ותודה ליואב ויינפלד על בחירת הדימויים.

המיתולוגיה הקדושה של החביוניות: פרידה מטולקין

21 בדצמבר 2012

אצל אמא שלי באלבום התמונות יש תמונה שלי מתחילת כיתה ז'. אני נשען על קיר מפח ומביט במצלמה במבט גברי רציני, באור הרך של חודש נובמבר 90'. מה עובר לי בראש? אם לא הייתי יודע, אולי הייתי חושב שאני שקוע בפנטזיות בוסריות של גיל ההתבגרות המוקדם. אבל אני זוכר בדיוק על מה חשבתי כשאבא שלי צילם אותי אז: חשבתי על הקרב בנקרת הלם בין סרומאן לפרשי רוהאן. בדיוק הגעתי לזה, בכרך השני של "שר הטבעות". רציתי רק לחזור לאוטו, לראות מה יקרה. באותו זמן, למשל כשהייתי הולך מחוץ לישוב שגדלתי בו, הייתי שקוע באופן אובססיבי במין פנטזיה על התממשות העולם הטולקיני. התחילו לדבר אז הרבה על מציאות מדומה, ודמיינתי שהארץ התיכונה מתממשת בדיוק מוחלט, בלי שום פשרות. ממש חיכיתי שזה יקרה – להיות באמת שם.

מה שמדהים הוא באיזו מהירות הפנטזיה הזאת התממשה. ב-2001, כשיצא הסרט "אחוות הטבעת", משהו השתנה בעולם. לכן מי שלא קרא את טולקין לא הבין את הסרטים האלה. אמרו שזו אילוסטרציה לספר ולא הבינו שזה כל העניין. כל המכשפים, כל הצבאות של האורקים, הגמדים והאלפים חיכו למעשה במשך עשורים בתוך שטח ההפקר של הדמיון, עד לבנייתם של מחוללים גרפיים חזקים מספיק, שאיפשרו לייצר אותם בהמונים.

כבר לא הייתי אז ממש חובב טולקין, ובכל זאת, הייתי קרוב מספיק כדי להזדעזע. הפנטזיה התגשמה, בשני המובנים; היו כמובן מעריצים שהסתייגו מאי-הנאמנות למקור, אבל למעשה אי אפשר היה לצפות למשהו יותר מדויק מזה. אבל באותו רגע, העולם הזה נהרס במידה רבה. כל האפקט שיוצרת הקריאה בטולקין הוא הבנייה של אותו עולם דמיוני מפורט בתוך ראשו של הקורא המסור. הייתי משוכנע שכל זה נמצא רק אצלי: אני, The Yellow Elf. בין ילדי החקלאים המסוקסים שבחברתם גדלתי, היה רק ילד אחד, רועי, שקרא את שר הטבעות. הוא היה בפיגור של חצי כרך אחריי, ופעם אחת כשרבנו בהפסקה צעקתי לו "גולום נשך לפרודו את האצבע ונפל עם הטבעת לתוך הר האש", והוא צרח וסגר חזק חזק את האוזניים. בכל מקרה, גם הוא לא קרא "הסילמריליון"; לא הכרתי אף אחד שממש התמצא. אחר כך היה בוחן בסיסי שהייתי עושה לילדים שאמרו שהם קראו את טולקין: שאלתי אותם אם הם יודעים מי זה גלורפינדל. אי שם בכיתה ט', מצאתי אחד שזכר. וגם הוא, כמובן, נכשל במבחן השני: מי זה פינרוד פלגונד. היתה לי קסטה שהגיעה אליי איכשהו, עם השירים של שר הטבעות בתרגום אוריאל אופק, מולחנים בסגנון רוני ידידיה. אני עדיין מפזם לעצמי לפעמים: "גיל-גלד על בני לילית מלך… גם כוכבו הוא בנופלים / במורדור, ארץ הצללים".

ואז, ברגע אחד, העולם הפנימי הזה הפך לנחלת הכלל. כולם יצאו מההקרנה של "אחוות הטבעת", שותים פפסי קולה וזורקים איזו בדיחה וולגרית לחברה שלהם. כמו קן נמלים שנחפר בדחפור ונחשף לאור השמש, הארץ התיכונה שבדמיון נחשפה באלימות; יצירי הדמיון תעו בחוסר אונים בעולם הממשי. זה לא היה עניין של "מסחור" או של "הפיכה למיינסטרים"; זה היה משהו הרבה יותר מערער.

*

האם יש נשי-אורקים? גם זו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, מלבד משפט בסילמריליון: "כי האורקים חיו ורבו כמנהג ילדי אילובאטאר" (הסילמריליון, עמ' 49). היות ושאר ילדי אילובאטאר, בני האדם ובני-הלילית, פרים ורבים בדרך המקובלת של זכר ונקבה, סביר להניח שאכן קיימות נשי אורקים. (מתוך הערך "אורקים", "האנציקלופדיה של ארדה")

לפחות נגמלתי. אפשר לומר שנגמלתי. ועדיין, החיים שלי מאורגנים בנרטיבים של שר הטבעות. אין יצירה שהשפיעה עליי יותר, וגם לא תהיה. גם את המחאה החברתית חוויתי ככה, כמו שתיארתי כאן. הרעות בין פרודו לסאם היא מודל החברות המועדף עליי, ובכל פרידה בחיים אני לא יכול שלא לחשוב על אותו רגע בנמלים הלבנים, שבו פרודו עולה על הספינה וסאם מסתובב ושב הביתה. אני ממש מזלזל באותם מבקרי קולנוע שמעקמים את האף אל מול טולקין, ומדגישים באיסטניסיות שלא קראו אף אחד מהספרים. למשל נחמן אינגבר, שכתב בזמנו בטיימאאוט:

לו לפחות היה לעינוי הזה סוף. אבל הוא נמשך כ-3 שעות. ומה קורה בו בסך הכל? […] מין סרט מסע, שבו כל אפיזודה מפגישה אותנו עם זן חדש של יצורים תוקפניים, לפעמים מבחילים או מעצבנים. מצטרף אליהם מעין גשש או מורה דרך, דמות וירטואלית נודניקית ומעצבנת, האמורה לעניין את הצופים בקומיות שלה ובהיותה סכיזופרנית ובעלת מגוון תשוקות הנעות בין צורך בנקמה לבין רגשות אשמה, הומור ורשעות, מזוכיזם וסדיזם.

תגובות כאלה גורמות לכל מי שגדל על טולקין להיקרא אל הדגל ולהישבע אמונים לאחוות הטבעת. הן משחזרות את אותו יחס ארוגנטי של מבוגרים מעשיים כלפי עולם הפנטזיה. אלה אנשים שהדחיקו לגמרי את היסוד הפלאי מהעולם, שהשלימו עד הסוף את תהליך "הסרת הקסם" והשתעבדו לו לחלוטין. יש כמובן מסורת ארוכה של זלזול בטולקין, עוד מאז שספריו הראשונים התפרסמו. מבקרים בריטים הגדירו אז את "שר הטבעות" בתור "Faerie-land's answer to Conan the Barbarian" או "הכלאה של ריכרד וגנר עם פו הדב". אפילו הביוגרף של טולקין טען שיצירתו אינה שייכת ממש לעולם הספרות והאמנות, אלא "לקטגוריה של אנשים שמתעסקים בדגמים של רכבות בסככות הגינה שלהם".

אבל זה פספוס של הנקודה. טולקין הוא לא עניין שולי או ביזארי. למעשה, אותם מבקרים שחצנים הם כנראה הרבה יותר שוליים מחובבי טולקין – אחת התרבויות הגלובליות הרחבות והמשפיעות ביותר בעשורים האחרונים. הבעיה, אם כבר, היא שהיצירה הנאיבית של הפילולוג מאוקספורד הפכה במידה מסוימת למיתולוגיה של כוחות האופל. כיום היא מזוהה כמעט לגמרי עם "תרבות החנונים" – אותו מעמד גלובלי של גברים לבנים בעלי מקצועות חופשיים, לרוב בתחום הטכנולוגיה, שמחזיקים בהשקפת עולם ליברלית-שמרנית-מתונה אבל בעיקר אינסטרומנטלית ומטריאליסטית. אפשר להתעלם מזה, אבל זאת התרבות ההגמונית כיום בעולם. אם אפשר להמר על ספר שמרק צוקרברג, סטיב ג'ובס וסרגיי ברין גדלו עליו, זה כנראה שר הטבעות, ולא "הקפיטל" או "הדרך לשיעבוד".

הספר הזה מסביר די טוב את עולמם התרבותי. כעת נשאלת השאלה: כיצד מסתדרים אותם טיפוסים רציונלים, בחלקם הגדול אתאיסטים, עם העולם הפנטסטי של טולקין? ראיתי אתמול ששחר אילן, אותו אוונגליסט של החילוניות החרדופובית, גם הוא חובב שר הטבעות. מדוע אותם אתאיסטים חוכמולוגים ליברלים-בעיני-עצמם, שמביעים זלזול מופגן ועמוק כלפי "מפלצת הספגטי", "החבר הדמיוני" או כל כינוי אחר שנועד להביע זלזול בהשקפת עולמם של אנשים דתיים, מקדישים בו זמנית זמן רב כל כך לשינון שמות של אלפים ומכשפים? זאת כנראה דוגמא אולטימטיבית לצורה העדכנית של "כינון החילוניות", כהגדרתו של האנתרופולוג טלאל אסד. לפי אסד, מיד עם המהפכה התעשייתית והמדעית, צמחה המודעות המודעות ל"אבדן הקסם" של העולם. בכפוף לחוויה זו, צמחה עם המעבר למאה ה-19 חרושת נרחבת של ספרות דמיונית, שכוננה את האבחנה המודרנית בין "אמיתי" ל"בדיוני". ספרות זו עסקה לרוב בעבר הקדם-מודרני שתואר כמופלא ואפוף קסם, תוך הבדלתו מעולם ההווה האינסטרומנטלי והמדעי. הטקסט הפרה-מודרני הודר ממעמדו כאמת עובדתית, אך ספח לעצמו סוג מודרני של משמעות וקסם (enchantment, כספרות יפה מן העידן העתיק. אתאיסטים כמו שחר אילן אינם מודעים לכך ששר הטבעות ממלא מבחינתם אותו תפקיד שממלא התנ"ך בשביל מתנחלים באיתמר. ההבדל היחיד הוא שהתביעה של הטקסט לעובדתיות מושהה, והוא מוצב בקטגוריה אונטולוגית מודרנית של "מיתוס", וככה עוזר להם להגדיר עצמם כחילונים רציונלים.

ספרות הפנטזיה היא הגרסה של העשורים האחרונים לפרקטיקה הזאת של יצירת מיתוס. בשונה מהמיתוסים שנולדו במאה ה-19, למשל ברומנטיקה הגרמנית, היא לא לאומית (אף שהיא כמובן קשורה בשורשיה לשפה ולמיתולוגיה של צפון אירופה האנגלוסקסית). טולקין עלה על משהו: הוא גנב מהמיתולוגיה הנורדית ויצר ממנה מיתולוגיה בשביל העולם הטכנולוגי הגלובלי, הפוסט-לאומי – עולם שייוולד רק עשרות שנים מאוחר יותר. אבל לא רק זה. טולקין גם המציא גיבורים שיצרו הזדהות מוחלטת עם מעריציו העתידיים. שלא כמו וגנר, במרכז הספרים שלו לא עומדים לוחמים הרואים, אלא הוביטים – זוטונים שמנמנים. הפוזיציה של ההוביט זהה בדיוק לפוזיציה של החנון החביוני. גם הוא מרגיש שהוא חי בשולי העולם, מחוץ להתרחשויות, וטוב לו עם זה.

תהל כתבה לפני כמה ימים שב"ההוביט" אין נשים, "אלא אם מתייחסים לבילבו באגינס כאל אשה, וזה אפשרי". זה מצחיק, אך יש בכך משום חילול הקודש של מהות העולם הטולקיני: המיתולוגיה הקדושה של העולם-ללא-מין. קוראי טולקין לא רוצים שיכנסו להם נשים לסיפור. למעשה, כשפאראמיר התנשק עם איאווין על חומות מינאס טירית הייתי די נבוך. מבחינתי, גנדלף ואראגורן הגנו על עולם הילדות מפני פלישת העולם של המבוגרים, בדיוק מאותם עניינים מיותרים כמו מזמוזים ונשיקות על הפה. כשאני מתאר את זה ככה זה נשמע מצחיק, אבל ההגיון החביוני הזה מאוד מוצדק. העולם הטעון במיניות סטרייטית שבו אנו חיים כאנשים בוגרים הוא לא העולם שאליו אנחנו נולדים. זה עולם צבוע ומרושע שאנו נזרקים אליו, עולם שבו נגזר על הגבר להתנודד בין תפקיד האנס לתפקיד הלוזר (ושאף אחד לא יגיד לי שזה לא ככה). אי אפשר לטעון שאין יתרונות מסוימים בעולם כמו של טולקין, שבו כמעט כולם בתולים או לפחות לא מגלים שום עניין בנשים.

*

The great bulk of these novels are set in some sort of romanticised feudal society where good is battling against evil, the lower classes know their place and magic works. There are elves, dwarves, trolls, dragons, princes and princesses, wizards and, inevitably, those most maligned of fictional creatures, orcs, the despised proletariat of conservative fantasy.
John Newsinger, New Left Review

כך שהעולם ללא מין הוא לא הבעיה. אבל הוא חושף בעיה רחבה יותר שנוגעת לעולם של טולקין: מה אנשים בעצם עושים שם, בין מלחמה למלחמה? האם יש סוג כלשהו של חברה אזרחית גמדית או אלפית? לא נראה ככה, ואם יש אז רק בפלך, שהוא ממילא קצת מובלעת של בורגנות אנגלית כפרית (מישהו ב-Socialist Review תיאר את ההוביטים באכזריות מסוימת כ"קולאקים"). באותה סצנת הפלגה שבסוף הסרט בילבו לבוש בז'אקט מודרני נוסח המחצית השנייה של המאה ה-19. לעומת זאת ממזרח לנהר הברנדוין העולם הוא כאילו-פאודלי, ובעצם הוא מורכב רק ממחוות דרמטיות. האלפים הם מעין אצולת גזע (כמו שריאקציונרים במאה ה-19 תיארו את האצולה האירופית), אבל מי עובד בשביל האלפים?

אפשר לטעון שככה זה גם בקלוולה או בעלילות גלגמש. אבל יש הבדל עקרוני במבנה המיתולוגיה של טולקין, לעומת מיתולוגיות אמיתיות. בעוד המיתולוגיה של העמים העתיקים מגולמת כשירה, הגיבורים של טולקין חיים בתוך היסטוריה, היסטוריה במובן המודרני, עם אירועים ותאריכים. ההוביט ושר הטבעות מתארים את ההתרחשויות ברגע היסטורי מוגדר: מלחמת הטבעות שבסוף העידן השלישי. יותר מכך: אותה מלחמה מוצגת בבירור כמלחמה טוטאלית נוסח המאה ה-20 – צבאות ענקיים וגיוס המוני, עם כל הרצינות והקשקוש האידיאולוגי על ה-Last stand of the West. לכן זו היתממות להגיד שהעולם של טולקין הוא "עולם דמיוני טהור" שאי אפשר לשפוט אותו בקטגוריות של העולם שלנו.

בצד השני, לעומת זאת, יש רוע טהור, א-אנושי. מה האידאולוגיה של סאורון? רוע. מה החזון שלו לעולם שאחרי הנצחון? שעבוד. שום דבר מעבר לזה. ועם זאת, שוב – זה גם העולם המודרני. האורקים שהמציא טולקין הן מפלצות מודרניות לגמרי: צבא מודרני פונקציונלי והיררכי. לאורקים יש אפילו מספרים אישיים. בשום אפוס אין מפלצות כאלה – ומה שבאמת מפלצתי הוא שאלה בעצם בכלל לא מפלצות, אלא בני אדם משועבדים. אך כאשר תיגמר המלחמה, האם האורקים ייושבו בערים שנכבשו מגונדור? לא. לא קיימת בעיית הפליטים של האורקים. אורקים הם לא באמת יצורים חיים.

ברגעים מסוימים לאורך הטרילוגיה, נשמע קולם של שני אורקים מדברים אחד עם השני – למשל כאשר מרי ופיפין נשבים, או כשפרודו וסאם עומדים בשערי מורדור. לרגע הם נראים אנושיים, גם אם גסי רוח. אבל בדיוק ברגע הזה, טולקין הורג אותם. כי אנחנו לא אמורים לחשוב על האפשרות של שחרור האורקים. הם הרי עשויים מחומר פגום, ואפילו החכמים ביותר מביניהם מדברים בשפה משובשת. זה נגמר כמובן בג'נוסייד – כל מיליוני האורקים מתים כאשר הטבעת מותכת. אף אחד לא שואל לאן הם נעלמו. אין להם מקום על פני האדמה. פנטזיית השמדה נקייה.

זה, במידה רבה, מה שהופך את טולקין לממש מסוכן. כי מי ששוקע בעולם הזה מתרגל לעולם שהוא אמנם מופלא לחלוטין, אבל ביסודו זהה לחלוטין לעולם שלנו. אין בו שום זרות יסודית, כמו שחווים כשקוראים את האיליאדה. הסובייקטים שלו הם סובייקטים מערביים זעיר בורגניים. טולקין משכנע אותך שגם בעידן הפיאודלי, גם בעולם של דרקונים וגמדים, אתה היית קיים. אין שום סיבה שתשתנה.

*

לזכותו של טולקין ייאמר שהוא ידע להרוג את העולם הנורא שאותו הוא יצר. כידוע, ניצחנו את האורקים, אבל גם האלפים לא במצב כל כך טוב. הם עולים על הספינה, מהגרים לגן עדן, ומשאירים את העולם לבני האדם. וכך, כשמגיעים לסוף, חובה להיפרד מהארץ התיכונה, ולהסתכל סביב בעולם שבו אנו חיים. העידן הרביעי הוא עידן האדם. ככה אמר אלרונד, אז בנמלים הלבנים. או שמא היתה זו גלדריאל?

"מתקפת ההומואים" – הומופוביה בעידן פייגלין

11 בדצמבר 2012

עופר נורדהיימר נור

גם אם אין לו ביטוי מוסדי, האינטרנציונל הפאשיסטי כתודעה משותפת קיים גם קיים. מקרה משה פייגלין הוא דוגמא טובה משום שפייגלין הוא פוליטיקאי רהוט, מנומק ואיש עט מבריק. הוא ראש וראשון לעמיתיו הרעיוניים ביכולת הביטוי שלו – ז'ן מארי לה פן, יורג היידר, וולדימיר ז'ירינובסקי והאוונגליסטים האמריקאים.  התברגותו אל תוך הנהגת הליכוד כמו זו של עמיתו אביגדור ליברמן עוררה בי את השאלה מהי עמדתם של אלה בעניין הקהילה ההומולסבית בישראל.

ובאמת, מה חושבים מנהיגי הימין המתחזק על ההומואים והלסביות? במקרה של אביגדור ליברמן (אם ללמוד מדבריה של עמיתתו למפלגה אנסטסיה מיכאלי מעריצתו של ולדימיר פוטין), אי אפשר שלא לדמיין את אימוץ דפוסי ההדרה והשטנה הנקוטים ביד ברזל בידי המחוקק והמשטרה הרוסיים נגד כל ביטוי פומבי של הקהילה ההומולסבית (מצעד הגאווה, הזמרת מאדונה). במקרה של פייגלין אין צורך לנחש: לאחרונה פרסם מאמר תחת הכותרת המבריקה "אני הומופוב גאה". מתוך המאמר אפשר לחלץ תובנות חשובות לגבי האיש ולגבי השמרנות החדשה ישנה בה הוא דוגל.

כידוע, אחד מן המאפיינים של הימין הפאשיסטי לדורותיו הוא חוסר היכולת המנטאלית וחוסר המוכנות התודעתית לקבל אחרות בקרבה של הקהילה המדומיינת האולטימטיבית – הלאום. כך שוקד הימין על ליבויה של שנאה יוקדת לכל מיני "אחרים" (ערבי, מוסלמי, יהודי, הומו, לסבית) ודחיקת רגליהם, שכן אינם אלא אויב. זוהי נקודת המוצא של פייגלין במאמרו: ישראל נתונה תחת "מתקפת ההומואים" והוא מוסיף ואומר: "…יש לי פחד גדול מתופעת ההומוסקסואליות כשזו יוצאת מן הארון, ומקבלת לגיטימציה ציבורית רחבה ומפוררת את הצבא והלאום".

ובאמת, יש משהו בתרבות הגייז שהיא בינלאומית, שוחרת שלום ואחווה, אלרגית לגילויי חשדנות ושנאה כלפי אחרים. להסיק מכך שבכוחה לפורר את האומה ואת הצבא מעיד על פרנויה חרדתית והיסטריה מתפרצת, או ליבוי מניפולטיבי של אלה. כידוע, צה"ל מזה עשורים מקבל לשורותיו את בני ובנות הקהילה ההומולסבית ללא אפליה. חזקה על ההומופובים שאם היה מתגלה צל צילה של התפוררות הצבא בידי ההומואים – כבר היינו שומעים על זה. כמובן שעל התפוררות השדרה הפיקודית של הצבא בידי רבני יש"ע אין מיצר פייגלין.

לפייגלין אין בעיה עם הומואים בארון והוא אומר: "ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטייה מינית, נחלתם של אינדיבידואלים שאיש אינו חפץ להתערב בחייהם הפרטיים". כאן המקום להבחין כאן בין פייגלין לבין אלי ישי – בן ברית בסרסור של פחד ושנאה. בעוד אלי ישי שוטם את ההומוסקסואל האינדיבידואלי כסוטה מין החוטא נגד תורת ישראל, הרי שפייגלין נבהל לא מן ההומוסקסואל היחיד אלא מן התרבות של הגייז.

פייגלין מוסיף כי תפקיד "מתקפת ההומואים" – להחריב את מוסד המשפחה. טיעון זה חוזר ונשנה ממש במילים אלה על ידי דוברי השמרנות לא רק בארצות הברית אלא לאחרונה גם על ידי מרין לה פן בצרפת. העובדה שפייגלין רואה בקהילה ההומולסבית איום על מוסד המשפחה מצביעה על שתי אפשרויות: הוא בור לחלוטין באשר לכמיהה של הומואים ולסביות בישראל להוליד ילדים ולהקים משפחות, או שהוא אינו מכיר בלגיטימיות של משפחות כאלה.

במתקפתה, הקהילה ההומולסבית מפעילה דיקטטורה בשם התקינות הפוליטית: היא מצליחה (בעזרת האגודה לזכויות האזרח ובית המשפט העליון) "לדחוק לארון [באורח "טרוריסטי"] כל מי שהעז לצייץ". הימין השמרני והדתי נתון תחת עולה של משטרת מחשבות נאורה – דמותו של אורוול היא נר לרגליו של פייגלין אותו הוא מצטט פעמים רבות. כאן שוב פייגלין הוא דוברה של קבוצה שמרנית הגדלה והולכת בחברה המערבית הרואה בעצמה קורבן של טרור זה. מכאן יש הצדקה להתגוננות אגרסיבית, השילוב המנצח של הימין באשר הוא: פוליטיקה של אגרסיות מתוך תחושת קורבנות. השמרן מבקש להתנגד לתרבות ההומוסקסואלית בשם חופש הביטוי וזכותו לחיות על פי עקרונותיו. בכך הוא מקביל לחלוטין לקולות האנטישמיים באירופה המשתוממים ומתקוממים מדוע בשם הדרישה לתקינות פוליטית אין הם יכולים להתנגד ליהודים וליהדותם המשתלטים על תרבותם – ראו מקרה הונגריה שם מתגשם חלומו הרטוב של פייגלין – נטורי האומה הקדושה מתקוממים כנגד האויבים הבאים לכלותה: היהודים וההומואים. בשם התודעה השמרנית נראה פייגלין כאומר לעמיתיו האנטישמיים בהונגריה: "יישר כוח! תנו להסית בשקט! רק טעיתם בדבר אחד: זה לא היהודים וההומואים אלא הערבים וההומואים הבאים לכלות את אומתנו הקדושה. גם פה וגם בהונגריה, ללא ביטויי שנאה והסתה אי אפשר להניע את הציבור להדיר, לרדוף ולגרש את אויביה של האומה המתגוננת.

ההשוואה בין פייגלין לאלי ישי חשובה. בעוד אלי ישי מתנגד לאהבת גבר המתקיימת בניגוד למצוות התורה, הרי שפייגלין אינו מתנגד לאהבה זו אם היא מתקיימת בפרטיות. בניגוד לישי הוא מכיר בקיומה של תודעה ותרבות הומוסקסואלית ורואה בהם "חוד החנית של תרבות ה"פוסט"" ראשית חורבן של מוסדות כמו המשפחה, הצבא או הלאום. ובאמת ההבדל בין השניים עקרוני ביותר. זה הנקוט בידיו של פייגלין הוא ההרסני באמת, בעוד שזה של אלי ישי רק יגביר את פוטנציאל אהבתם של גברים לגברים אחרים – במסתרי המקווה, בחדרי השינה של הישיבות, בפגישות בארבע עיניים עם רבנים נגענים. במסתרים שכאלה שגשגה במשך מאות שנים החתרנות המתוקה של אהבת גבר בחברות מסורתיות ובהן היא מתקיימת עד היום. חתרנות זו מכילה בתוכה את תמציתו של המסר הלא פוליטי של האהבה שאין להביעה במילים.

ואילו שטנתו של פייגלין היא הרעל האמיתי שכן היא מעוניינת לקעקע ולהשתיק את התודעה של הגייז – הביטוי התרבותי והפוליטי של ההומוסקסואליות במודרניות הבורגנית קפיטליסטית מערבית, ביטוי שהוא פרי של דרישה להכרה מכבדת ולאמנציפציה המלאה הנגזרת ממנה. בעוד פייגלין רוצה ובעזרת הסתה גם עלול להצליח לחנוק את נשמת אפה של התרבות של הגייז, הרי שאלי ישי לא נמצא שם בכלל. דרישתו שלי ישי לאיון כל קשר אינטימי בין גברים היא כל כך קיצונית שאין שום דרך הגיונית לממש אותה באמצעות פיקוח על כל אדם ואדם מסביב לשעון בכל מקום ומצב. גם תחת עונש מוות מיידי לא יוכל ישי לאהבה זו. תחת אלי ישי יחיו ההומואים לנצח אם כי במסתרים.

הדיכוי בו דוגל פייגלין קשה עשרות מונים משום שבאמצעות כמות מספיקה של הסתה אודות התפוררות האומה, הצבא והמשפחה דיכוי זה ממש בהישג יד. עבור רבים מן ההומואים והלסביות, במיוחד בני הדור הצעיר, מדובר בנידוי והדרה מן המרחב הציבורי ואלה יהיו טראומאטיים מאד, לא רק משום שהתרגלו לאור שמחוץ לארון אלא שעבורם להיות גיי זה עניין של זהות, זה מי שהם באמת. לחזור לארון יהיה עבורם אסון. אלה יהפכו לקרבנות האמיתיים של פייגלין ושל שותפיו – אנשי התא ההומולסבי של מפגלת הליכוד ביתנו – תא מביש שהחל ללבלב לאחרונה.

דימויים: רפי פרץ

על הביטחון

15 בנובמבר 2012

עודד נעמן

"כאן, פה, היום, עכשיו, ברגע זה, מיד מתחילים החיים שלכם. אתם מסתכלים עלי. מה אתם מרגישים? מה? מה אתם מרגישים? אני אגיד לכם מה. אתם מסתכלים עלי ומרגישים מה שמרגיש תינוק שרק יצא מהתחת של אמא שלו. תינוק ששלפו ממש עכשיו ומה הוא עושה? הוא בוכה. הוא בוכה והנה הוא שומע קול, הקול של עצמו, ופתאום הוא עד לעצמו, הוא שומע את עצמו קיים. ובאותו רגע שהוא מבין שהוא קיים התינוק מבין גם כמה הוא עלוב, מכוער, חלש, אפס, חסר אונים, עומד למות, להירקב, להתפורר, להעלם. והבכי, הבכי של הרך הנולד, בכי שלפני רגע היה אינסטינקט של חיה, נהפך בבת-אחת לבכי של בנאדם שלא רוצה למות. לא רוצה למות אבל מתבייש בחיים שלו. ככה! ככה גם אתם עכשיו. כמו התינוק הזה, המניאק. אני אמרתי לכם – ממש עכשיו אמרתי לכם – שאתם כלום – שאתם מגעילים ודוחים, בזויים, מסריחים – ופתאום הרגשתם שאתם משהו, משהו מעוות ודוחה ומבחיל אבל משהו. מזל טוב! גיליתם שאתם קיימים ושזה בושה וחרפה שאתם קיימים וגיליתם את שני הדברים יחד, בו-זמנית, סימולטנית!"

"וזהו. אתם כבר בדרך. הקיום שלכם והבושה שלכם התנגשו ויצא ניצוץ ואתם נדלקתם! מזל-טוב, מזל-טוב: ברוכים הבאים לחיים שלכם! החיים שלכם! החיים שלכם שהם ניסיון אחד, ארוך כמו הגלות, לא להביך את עולם החי. כל החיים שלכם, שזה עתה התחילו, יהיו ניסיון אחד, ארוך, מתמשך ונואש, להפטר מהצער הזה, הצער על זה שנולדתם. הצער של העולם על הקיום שלכם, שהורס לכל השאר. כל החיים שלכם – שגם אם יהיו קצרים יהיו ארוכים מדי – הדבר היחיד שתרצו באמת, שתרצו ממש, שתרצו יותר מהכל, זה לא להתאבד, לא למות מבושה."

"וכאן אני מוכן לעזור לכם. שוב. בשנית: הבאתי אתכם לעולם ועכשיו אעזור לכם לחיות. לחיות בלי לפחד מעצמכם. בלי להתחבא מההורים שלכם והאחים שלכם והחברות שלכם, שמתביישות בכם ובזין הקטן שלכם. אני אלמד אתכם מה זה בנאדם שעומד לו הזין. איך מרגיש זין עומד -את זה אני אלמד אתכם. זבלים. חארות."

"עוד מעט – בעוד כמה שבועות – אני אשים אתכם במקום שבו כל מי שיראה אתכם ירצה שתמותו. כשתגיעו לשטחים אתם תהיו מוקפים במיליוני ערבים שכל מה שהם רוצים זה – פשוט מאוד – לשחוט אתכם. לשם אנחנו שולחים אתכם. ואולי יפתיע אתכם לגלות ששם – במקום שבו כולם רוצים לחורר לכם את המעיים עם מספריים ולאכול לכם את הכבד – שם אתם תפסיקו להתבייש. שם תהיה לכם הזדמנות שלרוב האנשים המסריחים שמתהלכים בעולם הזה אין. שם אתם תהפכו לבני-אדם שהם יותר מיצורים מתנשפים ומזיעים עם זין מקופל וביצים קטנות. שם אתם תרגישו איך זה להיות מישהו אחרי כל השנים שאתם אף אחד. משם תחזרו, ילדים וילדות, עם זין עומד כמו מגדל פיקוח של נושאת מטוסים אמריקאית."

"בשטחים אתם תעמדו בעמדת שמירה, במחסום, בתצפית; תסעו בהאמרים, בנגמ"שים, בטנקים; אתם תכנסו לכפרים, לערים, לבתים, לגני ילדים, לבתי חולים, לבתי חרושת ולבתי זונות. אתם תחיו בין ערבים, על ערבים, מתחת לערבים. כל הזמן תהיו מוקפים ערבים. ובהתחלה הערבים יראו לכם חלשים, עלובים, דוחים. כשתראו אותם יהיה לכם נשק בידיים והם ירעדו מפחד. וכל זה ירגיש לכם טוב ונעים כי הערבים כולם מכוערים וחושבים שאתם מי-יודע-מה עם האם-16 שלכם."

"מהר מאוד תבינו שזו טעות. שמיהרתם לשמוח. שעם כל הנשק שיש לכם והכיעור שיש להם, לערבים שיקיפו אתכם יש משהו שלכם אין. מה? מה יש להם? מה היתרון המוחץ שלהם עליכם? ש-נ-א-ה. הם שונאים אתכם. אוי! הם כל-כך שונאים אתכם! הם שונאים כל דבר בכם. וכל הזמן, כל שנייה ביום, הם ירצו דבר אחד יותר מכל דבר אחר: שתמותו. הם ינצלו כל הזדמנות, יחשבו על כל תעלול. הם לא טיפשים. בכלל בכלל לא טיפשים. הם תחמנים. הם ערמומיים. יצירתיים. וכל זה – כל מה שטוב בערבים – טוב בשביל לשחוט אתכם. מיליונים של ערבים ערמומיים, תחמנים, יצירתיים, שרוצים לשחוט אותך ואותך ואותך. להכניס לכם רימון לתחת ולהוציא את הנצרה. הדבר היחיד שיכול לעצור אותם – הדבר היחיד! – זה הפחד. הפחד ממכם, ממה שתעשו להם אם הם ינסו משהו. כל דבר, אפילו הדבר הכי קטן – אפילו חיוך, אפילו דמעה, אפילו נשיקה – כל דבר שהם עושים מרצונם החופשי הם עושים מתוך הדחף הבלתי-נשלט שלהם לחסל לכם את האמא."

"הם אף פעם – אף פעם! – לא מה שהם נראים. זה לא רופא זה ערבי שרוצה לתקוע לכם סכין בעין; זאת לא מורה זו ערבייה שרוצה לירות בכם; זה לא ילד, זה ערבי קטן שרוצה לחנוק אתכם; זאת לא סבתא; זה לא כלב; זה לא עץ; זאת לא מכונית; זה לא שביל; זה לא יום; זה לא לילה ואלה לא שמיים! הכל רוצה שתמותו! אין שום דבר שסובל אתכם! כלום!"

"אבל! אבל, אבל, אבל: אם לא תתנו להם לחרבן עליכם, אם תחזרו משם בלי ליפול למלכודות שלהם, אז – ילדים וילדות – כל מי שיראה אתכם יראה רק זין עסיסי וענק ששפיך סמיך פורץ ממנו. כל מי שיראה אתכם יפול על הברכיים וישתחווה."

אל המלחמה מארס מעניש את קופידון על שגרם לו להתאהב בוונוס. ברתולומאו מנפרדי (1613).

 

Computer says no: לא לפוליטיקה של רובוטים

11 בנובמבר 2012

מאיזושהי סיבה לא ברורה, מספרים וגרפים עושים רושם עז על שמאלנים. אולי זה נובע מרגשי נחיתות של בוגרי מדעי הרוח והחברה, או ממורשת "הסוציאליזם המדעי". אחרת, אין לי שום הסבר מה גרם להתלהבות סביב הפוסט האחרון בבלוג של אישתון, "המדריך למצביע השמאלני".

אישתון מבקש בפוסט הזה "לעקור את המחשבה הילדותית" על פיה טענות רציונליות יכולות לשנות את דעתם של אנשים המצביעים לימין. באמצעות סדרה מבהילה של גרפים, שאמורה כנראה להכות בהלם את הקוראים עד שיאבדו את יכולת השיפוט שלהם, הוא מציג בשורה חדשה: שמאלנות מדעית, המבוססת על "מדד האפקטיביות" לההצבעות של המפלגות השונות.

המסקנות שאליו מובילה המתודה הזאת הן לא כל כך מעניינות. אז יותר אפקטיבי להצביע עבודה ולא מרצ – ביג דיל. בכלל, המעמד המקודש שמעניק השמאל בשנים האחרונות להצעות חוק ול"פרלמנטריזם" הוא קצת תבוסתני, ומעיד על שכחה מסוימת מהי בעצם פוליטיקה. עם כל הכבוד לחברי כנסת חרוצים שעושים את העבודה שלהם, בשביל לנהל את מנגנוני המדינה באופן רציונלי אין צורך בדמוקרטיה. את זה יכולים לעשות גם בירוקרטים שימונו על ידי שליט אבסולוטי. במובן מסוים, נראה שזה מה שרבים בשמאל היו רוצים – רצון שמתבטא בפולחן של בג"צ, שהוא בעצם בירוקרטיה ממונית כזו.

אבל הרבה יותר משמעותית כאן המתודה עצמה של אישתון, שהיא לדעתי מסוכנת ואפילו מזעזעת. זה מתבטא בתשובתו לתגובה הראשונה לפוסט –

אם אתה מעוניין להציג נתונים (מדידים) סותרים, אני אשמח. אם אתה מעוניין להצביע על פי תחושת הבטן שלך, לבריאות. אבל אל תנסה לזרוק עלי את המילה "מדיד" כאיזו מילת גנאי, אתה נשמע לגמרי ימני כשאתה עושה את זה… זה מדע. זה עובד כבר כ-120 שנה. חוזים עם זה בחירות. מריצים עם זה פוליטיקאים. גורמים לאנשים לקנות מוצרים. זה עובד.

מה שמזעזע, זה שאישתון צודק. זה באמת עובד. השאלה מה נשאר מאיתנו אחר כך.

*

במהדורה האחרונה של "נתזים" הובא מאמר מ-Daily Beast  המתאר את האליטה החדשה שהצמיח שלטון אובמה. לטענת המחבר ג'ואל קוטקין, הנשיא הדמוקרטי אמנם שנוא על ברוני הנפט ובעלי הבנקים, אבל נתמך על ידי הברונים החדשים של עידן המידע – אלה שכולנו עובדים אצלם בחינם, ושמתמחים בהנדסת הנפש שלנו. אובמה הוא הנשיא של גוגל ופייסבוק: הוא הוכתר על ידי העולם שהם יצרו, והוא גם נבחר באמצעותם. מה זאת אומרת נבחר באמצעותם? מי שקרא קצת על הצורה שבה נוהל הקמפיין של אובמה ייווכח לדעת איזה שימוש מטורף נעשה בו ב-data mining ו- microtargeting. השמאל, בזכות זיקתו הטבעית לאקדמיה, הפך להיות כוח החלוץ באנליזה ומניפולציה של התנהגות אנושית, כפי שמתארת הכתבה הזאת ב-Slate. הקמפיינים של אובמה הסתמכו על עשרות מיליוני רישומי התנהגות שהיו שמורים במאגרים מסחריים של חברות שונות. כך הם הגיעו למשל למסקנה הזו –

The Analyst Institute’s centrality in the left’s research culture has enshrined the use of randomized field experiments as the best tool for measuring what actually moves voters. And the biggest conceptual contribution this body of experimental work has made is to cleanly separate what a voter does in election season into two discrete phases: choosing among candidates and deciding whether to vote. Experiments have shown that giving voters more information about candidates or issues or the stakes of the election does little to adjust their likelihood of casting a ballot. To budge a nonvoter out of complacency, campaigns have learned, they have to use psychological techniques focused on getting someone to do something he or she is not used to doing. There’s one set of tools for changing opinions, and another for modifying behavior.

מה זה אומר? זה אומר שהרבה מההחלטות שהתקבלו לכאורה על ידי אובמה לאורך הקמפיין התקבלו למעשה על ידי המחשב. אנשיו של אובמה, וכמובן אובמה עצמו, לא יכולים אפילו להסביר למה מלה כלשהי שחוזרת בנאום או תשדיר תעמולה מביאה לקלפי מצביעים בנבאדה; אבל הם פשוט עושים מה שהמחשב אומר להם. יש להניח שגם הבעות או תנועות יד מסוימות של אובמה הוכתבו על ידי המחשב, על סמך האלגוריתמים הגאוניים שהמציאו הגיקים של הדמוקרטים.

לזכותו של אובמה ייאמר שהוא לא לגמרי רובוט. הוא אדם קיים, שיש לו אפילו פגמים, ואיתו המהנדסים נאלצו לעבוד. מבחינת הגיקים, הם היו מעדיפים להמציא מועמד from scratch, כלומר למצוא מישהו שיתאים בדיוק לאידיאל שהמודלים שלהם פולטים. בבחירות הבאות, יש להניח שהם כבר יעשו את זה. בינתיים, גם הרפובליקנים ימציאו את הרובוטריק שלהם.

זה יהיה מאוד מסעיר. אבל זאת לא תהיה פוליטיקה. אנחנו, בני האדם, לא נבין אפילו מה קורה שם.

השימוש בכריית מידע, אופטימיזציה ו- microtargeting פולש עכשיו לכל תחום בחיים. כשעבדתי בעיתון, הופיע יום אחד איזה "מומחה אופטימיזציה" (SEO), שהסביר לנו מה צריך לעשות כדי להעלות את הכתבות שלנו בדירוג של גוגל ולהגדיל את הטראפיק. לטענתו, אין כאן על מה להתווכח – אלה דברים שעובדים, דברים שהוכחו ב-google analytics. כאשר אנשים מדברים על המודל החדש והמבטיח שיימצא לעיתונות דיגיטלית, כדאי לזכור שזה המודל – התאמה גוברת והולכת לציוויי הסטטיסטיקה. די מהר, כבר לא יהיה צריך עיתונאים. המחשב ידע למצוא בעצמו את התכנים שמביאים את הטראפיק.

ולא רק בעיתונות השוקעת. יש מחקרים שבודקים אילו מלים מגדילות סיכוי של מאמר להתקבל לכתב עת מדעי. הרבה כותבים מכניסים המלים האלה באופן שרירותי למאמר, גם אם הם בעצמם לא מבינים למה. באופן דומה, האוניברסיטאות מוּנחות היום על ידי אלגוריתמים שמבטיחים מקום גבוה בדירוגים הבינלאומיים. הדרוגים האלה עדיין הרבה פחות מורכבים מהאלגוריתמים של גוגל, ועם זאת גם הם מביאים את האוניברסיטאות ליישם מדיניות שרירותית – למשל להגדיל את מספר הסטודנטים הבינלאומיים, כי זה מה ש"דירוג שנחאי" אוהב. וכך האוניברסיטאות אולי מטפסות בדירוגים, אבל מבחינת הסטודנטים והמרצים בהן הן מתות.

חשוב להבהיר מה ההבדל בין התופעה החדשה הזו לבין "שיקולי רייטינג" או פופוליזם מהסוג המוכר. בצורה הקלאסית של פופוליזם, קובעי דעת קהל כיוונו את צעדיהם לפי מודל כלשהו של "האדם הפשוט" או של "המכנה המשותף הרחב ביותר", שנקבע לפי מוסכמות וקירובים. ככה המציא אלכס גלעדי את "מסעודה משדרות" – דמות מדומיינת שמצייגת את מה שנקרא פעם "ישראל השנייה". אבל בעידן האופטימיזציה, לא פונים לשום דמות. אין סובייקט שהמוצר אמור להתאים לו. זאת מכיוון שהמפרסמים או התועמלנים לא מסתפקים במסעודה, אלא רוצים למקסם ככל היותר את הצריכה והתפוקה. הם לא רוצים רק את מסעודה – הם רוצים גם אתכם. הסובייקט נקטע ונשבר לאוסף של נתונים, המתורגמים מצדם למקבץ של תכונות מוצר והחלטות.

אנחנו מאמינים למשל שאנחנו יודעים מה יפה בעינינו. אבל מדעני מחשב כבר יצרו אינספור סדרות של נתונים  כמו מרחק בין העיניים או הפרופורציות בין הפה למצח, ובאמצעות ניסויים חילצו תכונות יופי ששום יצור אנושי לא היה יכול לחזות. ברור, שגם מושאי האהבה והתשוקה שלנו עוברים במהירות את אותו פילוח ושבירה. גרסה בסיסית של השבירה הזאת מורגשת על ידי מי שנכנס לאתר היכרויות. סימון אוסף מסוים של תכונות רצויות ישיג מיד רשימה של משתמשים התואמים את התכונות האלה. אבל לא רק ששאר הטיפוסים האנושיים – אלה שחורגים למשל מהגובה, הגיל ואורך האיבר הרצוי – פשוט מושלכים מחוץ לתבנית; משתמשים מסוימים עשויים לעבור התאמת יתר לטיפוס האופטימלי, ולפתח בשיטתיות תכונות מסוימות (למשל שרירי חזה) עד לרמה מפלצתית. זוהי צורה עכשווית של איבוד צלם אנוש, שמתפשטת כבר כיום בקרבנו.

ויש גם משמעויות חמורות יותר. לפני שנתיים פירסם שי פוגלמן בהארץ כתבה מצמיתה על "הדיגיטציה של הרוע" שמתרחשת בשטחים. פוגלמן מביא סדרה של תיאורי זוועה של חקירות אלימות של פלסטינים שנערכו ברובן בחטמ"ר עציון. אך המדיניות החדשה לא הונחתה על ידי קצין סאדיסט כלשהו, אלא על ידי "מנה"ל" – תוכנה סטטיסטית שהוכנסה לשימוש בתחנות משטרה –

התוכנה, כפי שמתברר מדבריהם של אנשי משטרה, משקללת את כל פעולות השוטרים בתחנה על פי פרמטרים קבועים מראש. מטרתה, כפי שהוצהר במסמכי המשטרה, "יצירת כלי ניהולי, אפקטיבי, איכותי, יעיל, מוכוון בעיות, תוצאתי ואינטגרטיבי, שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע הערכה ארגונית אובייקטיבית" – על פי הסיסמה "מה שלא נמדד לא מנוהל, ומה שלא מנוהל לא ניתן לשיפור".

כל פעילות משטרתית מוזנת למערכת, שמסייעת לשוטרים בגיבוש מהלכי החקירה והתפקוד השוטף בתחנה. בסופו של יום המערכת גם נותנת להם ניקוד על הפעולות שנקטו, לפי הישגיהם […]. לאחר בדיקת המערכת ושקלול הציון שהיא נותנת לתחנות השונות, מתברר כי שני פקטורים הופכים את מעצרם של צעירים פלסטינים בחשד שיידו אבנים לאטרקטיבי ביותר, לפעמים הרבה יותר מטיפול בעבירות פליליות אחרות. לכידתם של זורקי אבנים מוגדרת על פי רוב "עבירת חשיפה", כלומר עבירה שלא הוגשה עליה תלונה במשטרה, ומעצר החשודים והודאתם הם תוצאה של עבודה יזומה מצד שוטרי התחנה.

וכך, כל טיפול בעבירת חשיפה מעניק לתחנה 4.2 אחוזים נוספים לציון. גם גילם הצעיר של הנחקרים שהודו באשמה מעניק לשוטרי תחנת חברון תוספת ציון, שיכולה להגיע בנסיבות מסוימות עד שבעה אחוזים. תוספת ציון, שיכולה להגיע עד 20 אחוז, תקבל התחנה אם יוגדרו המעצר והודאת החשוד כעמידה ביעד של המחוז – כפי שקורה בכמה מן האישומים הנדונים.

זה נשמע מגוחך לומר, אבל הרובוטים כבר שולטים בנו. הגוף שלנו והנשמה שלנו הם חומר גלם בידיהם. כמובן, יש גם מי שאחראים לזה: המהנדסים והמתכנתים, אותם טכנאים גיקים ששולחים את זרועותיהם עמוק יותר ויותר לתוך הנפש, התרבות והפוליטיקה שלנו. כתבתי לא מזמן שהעולם מתחיל רק עכשיו להבין מה המשמעות של שלטון החנונים. כדאי להבין במהירות, לפני שלא יישאר מי שיבין.

מיותר לציין שהכלכלה העולמית כבר נשלטת על ידי רובוטים. המסחר הממוחשב הוא בין הגורמים העיקריים לכך שמחזורי הבורסה כבר לא מובנים לאף אחד. במקום לשרת את האנושות, הם הפכו לישויות חוץ אנושיות שאותן האנושות משרתת, כאילו לטובתה. כפי שמתארת הכתבה הזאת, הקריסה הגדולה של הכלכלה העולמית עשויה להיגרם מכך שמחשב כלשהו ייצא משליטה ויגרור תגובת דומינו שלא ברא השטן.

אבל הדבר האחרון, האחרון שאנחנו צריכים זה לשעבד גם את הפוליטיקה לאלגוריתמים כאלה. יש כוחות שחותרים לכך שזה יקרה. אישתון הוא רק סימפטום. אבל המחשבה שחישוב מתמטי של הצבעות על סדרה כלשהי של חוקים – חישוב שאפילו לא מובן לרוב מי שקורא אותו, אבל אמור להתקבל כ"אמת מדעית" – מעידה רק לאיזה שפל, לאיזו רמה מכוערת של דה-הומניזציה ירדה התודעה הפוליטית בדור שלנו.

מי שלא הבין עד כאן על מה אני מדבר כנראה כבר לא יבין. החיים תחת הרובוט עשויים להיות לו נוחים. אבל לי נדמה שאחת המשימות המרכזיות של אנשים פוליטיים בקונסטלציה הנוכחית היא להציב גבולות לרובוטים, ולא להשתעבד להם. מבחינה מסוימת, זה חשוב יותר מההתנגדות לכל אידיאולוגיה פוליטית מוגדרת. מה שמונח על הכף הוא האנושיות עצמה. לא להיות רובוט, להיות אדם.

צלילה אל תוך הלובן

5 ביולי 2012

האם שמעת כבר על נסיך סוכר?
האם סיפרו לך על גורלו המר?
נולד ביום סגריר, מוקף רואי שחורות
שלמלכה אמרו שהנסיך ישרוד –
אם לא ייצא מהארמון ויסתגר תמיד,
כי את גופו הצח יחמוד הגשם להשמיד.

 אנחנו שייכים לדור אומלל, או לפחות פאתטי. אף פעם לא נדע אם האפלה בחוץ, מחוץ לחומות המגן שבנינו בעמל רב, היא באמת כבדה כמו שמספרים לנו, או שכפינו על עצמנו מרצון כליאה. המפגש המחריד-מהנה עם הסבל המרחף בעולם שמחוץ לבית הוא נושאה של הבלאדה "נסיך סוכר" – משל על עידן פסימי. גיבורו של השיר הוא נסיך מתקתק, "מוקף רואי שחורות". הנסיך השמרן, עתיר הפריבילגיות, כילה את ימיו בצלם החביוני של קירות הארמון, "ציית להוראות, שמע לפרשנים".

מתוך הצלילים האלקטרוניים בשיריו של יוני ליבנה צפות המלים: לובן; שינה; חוסר תנועה. אלה הם חומרי הגלם המומסים במוסיקה שלו. כשמדובר במוסיקת פופ, אלה חומרים מוזרים: הפופ הוא ז'אנר המקדש את התנועה, הדינאמיות, התזזיתיות. בשעות הלילה, זמר הפופ הממוצע רוצה להתנועע. ליבנה, לעומת זאת, רוצה לישון: לישון, לישון.

זוהי הפנייה מן המרחב המסוכן שבחוץ אל הבית הסגור, אל המיטה ומעבר לה. שהרי, בד בבד עם בניית הגדרות, כפופים הצעירים בני זמננו לתביעה הרודנית "לצאת" ו"לבלות" – כאילו היציאה מהבית לתוך מכלאה הומוגנית של צעירים מתנודדים, בימים ובשעות המוקצות לפעילות זו, אינה כפויה עוד יותר מההסתגרות עצמה. וזה עוד לפני שהזכרנו שכל יוזמה פוליטית הופכת כאן בסוף למסיבה.

מתברר שהבריחה פנימה אינה מובילה לשלווה: אין מקום מאיים יותר מהמיטה. כמו כל שינה, שנתו של ליבנה היא ההפלגה המסוכנת ביותר. "ומני אז רחצתי בשירה ימית, שופעת כוכבים חלביים", כתב רימבו ב"אוניה שיכורה" (תרגום: מ' בן שאול). בשיר "כדורי שינה", התרדמה היא תחילתו של מסע רפאים נטול חלומות בתוך המרחב הדומסטי. מה שנראה כמו שינה תמימה מתגלה כעסקת סמים ביתית בלובן הסדינים. כמו השינה המוזנת בכדורים, גם האינטימית הזוגית היא מתוקה אך מינורית, נמנעת ממחוות גדולות וממאמצים להפגנת אותנטיות –

הפה שלך מטונף,
אבל לבך – טהור כמו אור ראשון:
אתה נותן לי מתנה כדורי שינה,
ואני נותן לך לבוא לישון.

כעת נחשף הלבן כצבע מיעוטי, כאקסטרימי ביותר מכל הגוונים שבטבע האורבני. סוכר, וניל, שוקולד לבן: כל אלה נחשבים לרוב לחומרי בסיס שקופים, להיעדר של צבע. אבל בדרך למקור הלובן, "אל מכרות הסוכר", מתגלה הצד האחר, הסמיך והאכזרי, של הצבע הבהיר ביותר. אבקת הסוכר המתקתקה מזיכרונות הילדות מופיעה כאן כמחצב נחשק, המתקשר לטשטוש חושים ולמוות מענג.

וכך, על רקע מי השפיר הלבנים, מזדקרים תוצריו של הפה המטונף והופכים לעולם אגדות אירוטי. השיר "לרקוד בלי לזוז" סוגר את מחזור שירי הוונילה בתשוקה דומה אל האקסטזה הראשונית שבמצב השינה הסוכרי. מן הסטאטיות המכונסת מנצה תנועה סובטילית: ריקוד של גופים עובריים רוטטים, "קלים וחופשיים מכל תוספת".

לידיים, לרגליים, לבית ספר —
לכל מה שיכול להילקח.
קלים וחופשיים מכל תוספת,
עכשיו אפשר לצאת להפלגה

האם ניכרת כאן נוסטלגיה אל הילדות? בוודאי, זו בהכרח נוסטלגיה אירונית: השביל אל הבית "נשכח ונעקר", ועם עזיבתו של האדון נותרו הנערים "עם בליטות בתחתונים". ליבנה הוא הומוארוטיקן אירוני: המיניות הטווינקית של שיריו עומדת תמיד על גבול החביוניות, נסוגה אל האדיפאליות ומגיחה בהתפרצויות קצרות. יותר מתשוקה, זהו חשק: גירוי שאינו מובחן עדיין לגמרי מהמשיכה לאכול ממתקים גנובים או לברוח מבית ספר.

נשוב לנסיך הסוכר: רק כשהסתלק מהעולם דור ההורים שבצלו גדל, נפתח פתח לפרשנות חדשה של מקומו בין הישים. הנער הלבן יוצא אל העולם, אל פגעי הטבע ועוולות החברה. מה מבקש נסיך הפחמימות הלבן? להתפוגג בעונג. להינמס. הוא עשוי מסוכר.

אין צורך לספר שיום אחד קרה
שהאביב נסוג לחורף חזרה.
הוריו כבר נפטרו, וגם היועצים –
הרוח בחצר רקדה בין העצים.
הגשם אז ליקק אותו, רוחות נשבו עליו,
עסיס דובדבני אדום נטף מבין רגליו.

מה יעלה בגורלו של הנסיך הלבן בעידן הנוכחי? ההבדל בין התפוגגות בחוץ לתרדמה בפנים אינו משמעותי. אך שתיהן מותירות הבטחה סמויה לעתיד: יקיצה.

sleeping-pills

דימויים מתוך אדוארד השני, דרק ג'רמן

"אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים"

11 ביוני 2012

ישראל 2012: הוצאות הספרים קורסות. הסופרים מביעים מחשבות אובדניות. ערוץ 10 קורס. העיתונות קורסת. האופוזיציה מתכווצת לגודל זעיר. לכאורה, הכול עומד בסימן שקיעה. כל עמודי התווך שאמורים לתמוך בחברה ליברלית מתמוטטים בזה אחר זה. מספרים לנו שהפרויקט היחיד שמתרחב בהתמדה הוא ההתנחלויות, על חשבון כל דבר אחר.

אבל יש עוד משהו שמתחזק ומתעצם יותר ויותר: הומואים. הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסים. שווה ללכת למצעד הגאווה רק כדי להיווכח שוב באופן המוחשי ביותר: הפרויקט הלהט"בי הצליח באופן די מדהים. מספר עצום של ילדים, נערים וצעירים מאמצים לעצמם את הזהות הגיית, כמעט בכל מקום בארץ.

אני יוצא מהנחה שהזהות המכונה gay אינה זהות אוניברסאלית "נתונה", שאנשים נולדים לתוכה. גברים ונשים בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הזאת מכל מיני סיבות, אך בין השאר כי היא אטרקטיבית ביניהם. ועם זאת, להיות גיי זה לא כמו לקנות לעצמך אייפון. זה לא דבר של מה בכך, ויש לכך השלכות רבות משמעות.

אולי מיותר להגיד, אבל ההומואים כבר לא ייעלמו לשום מקום. בישראל מתהווה קבוצת מיעוט משמעותית מאוד ומושרשת מאוד של להט"בים. אני רוצה לפיכך לטעון שהלהט"בים הם הרגל בדלת הנסגרת של הדמוקרטיה. במצעד הגאווה ביום שישי הבנתי שבישראל לעולם לא יהיה משטר פאשיסטי. היא תהיה, והיא כבר עכשיו, משטר אלים ומסואב מאוד. ועם זאת לעולם לא יהיה כאן משטר פאשיסטי, אלא אם יהרגו את כל ההומואים. אבל זה לא יהיה קל – הם נמצאים בכל מקום.

הטענה האחרונה עשויה להישמע מוזרה, נאיווית ואנכרוניסטית. אפשר לטעון שאין שום קונפליקט בין הומוסקסואליות להידרדרותו של המשטר. במיוחד לא היום, בעידן ההומו-לאומיות, שבו הומואים רבים יוצאים מהארון כליכודניקים, ויריב לוין מחזיר להם אהבה. גם ראש הממשלה אוהב הומואים, ואשתו עוד יותר. קהילת הלהט"ב עוברת נורמליזציה מהירה בתוך הציונות. זאת הצורה הפסימית לבחון את הדברים – ביקורת הפינקווש וההומו-לאומיות, שזוכה לעדנה בחוגים הרדיקליים בשנים האחרונות.

אבל הפעם, אני רוצה להיות אופטימי יותר, ולהסתכל על התהליכים האלה מהכיוון ההפוך. העובדה שלהט"בים הם כבר לא בהכרח אשכנזים מצביעי מרצ היא חיובית יותר מאשר שלילית. והליכוד החל ללקק לקהילה רק אחרי שגילה שאי אפשר להיפטר ממנה, והבין שהיא קבוצה עם כוח.

ודווקא אם הלהט"ביות נטמעה היום בתוך הציונות, אין ספק שזוהי חוליה די רופפת ובעייתית בתוך הקואליציה המרכיבה את מדינת הליכוד העכשווית. לטוב או לרע, ההומוסקסואליזציה של החברה הישראלית מנוגדת לגמרי לכיוון המזוהה לכאורה עם העידן הנוכחי – הקצנה דתית, הקצנה לאומנית והסתגרות.

גם כאשר הומואים מנחים תוכניות ריאליטי, לסביות מפקדות על קורסים לחבלה וטראנסיות רוקדות על סירות של השייטת עם דגל ישראל – אורח החיים הלהט"בי עדיין שונה מאוד מהמודל הסטנדרטי של החברה הישראלית. הוא עדיין מהווה שיבוש של הגוף הפוליטי הפטריארכאלי, דווקא בהיותו מבלבל ואמביוולנטי. ההומו לעולם לא יהיו נאמן לשום דגל, גם לא דגל הגאווה – פשוט כי הוא מאוהב יותר מדי בעצמו. או בניסוח אחר: גם כשההומו נראה הכי גברי בעולם, הוא עדיין מזדיין בתחת.

נכון: קהילת הגייז עוברת מיליטריזציה. האימוץ הגובר של מראה שרירי מקביל במידה רבה לאידיאל "יהדות השרירים" שהציבה הציונות מראשיתה. אבל המאפיין העיקרי של הגוף השרירי הזה הוא שהוא נועד לראווה בלבד. במידה רבה, אי-אלימות מוטבעת בקוד של הגיי. נכון לעכשיו, החברה הלהט"בית היא עדיין בלתי-אלימה למדי – פחות אלימה מכל קבוצה משמעותית אחרת בישראל. וגם אחרי "יוסי וג'אגר", הומואים עדיין אוהבים את הצבא הרבה פחות מסטרייטים.

בעצם, גם לשרירים יש צד חיובי: בשונה משמאלנים ממוצעים, הומואים הולכים למכון כושר, והם יכולים להתגונן. ויום אחד, כאשר המשטר יפנה נגד ההומואים, הם יקימו לעצמם מיליציות וישיבו מלחמה. למעשה, זה קורה כבר עכשיו.

 

בשנתיים האחרונות, הפוליטיקה הלהט"בית הלכה ואיבדה את קסמה בעיניי. הקונפורמיזם והנורמליזציה של הקהילה בישראל, ותופעות מקבילות במדינות אחרות בעולם, גרמו לי לחשוב שהתנועה הזו איבדה את הפוטנציאל הרדיקלי שהיה בה בעבר. גם שמאלנים-להט"בים אחרים מסביב פיתחו עמדה ביקורתית כלפי העם ההומואי המסוקס שצמח מסביבם. חלקם הסיקו שיש לייסד קהילה אחרת, קטנה וטהורה יותר מבחינה אידיאולוגית. כך נוצרו המצעדים הנפרדים והגושים הנפרדים, "הקוויריים".

כל זה מובן, אבל בעיניי מוטעה. אם ננסה להתייחס ללהט"ב כאוונגארד רדיקלי, לא נמצא אותו שם. הלהט"ב הוא עם, וכוחו דווקא בהיקפו הרחב ובאופיו האינקלוסיבי. התבדלות מחודשת תביא לכך שהשמאל האידיאולוגי יהיה מוקצה מחמת מיאוס גם בקהילת הלהט"ב – בערך הציבור היחיד בישראל שעדיין פתוח יחסית לעמדות שמאליות. במקום לברור מתוך רבבות הלהט"בים את המעטים הטהורים, ולהכריז על קהילות מתבדלות של "קווירים רדיקלים", אפשר לשאול שאלה אחרת: מה השמאל יכול ללמוד מהצלחתה של התנועה הלה"טבית – הפרויקט הליברלי-פלורליסטי המצליח ביותר בישראל. למעשה, אולי היחיד שהצליח. שהרי, יש עשרות אלפי צעירים בישראל שלא פגשו מעולם שמאלני, אבל החבר הכי טוב שלהם הוא הומו.

אני יכול להציע כמה תשובות לשאלה מדוע הפרויקט הלהט"בי נחל הצלחה בישראל בעוד הפרויקט הסוציאליסטי, תנועת השלום ותנועת זכויות האדם שוכבים על הקרשים. חלק מהתשובות סימפטיות יותר, וחלקן פחות:

(א) שהלהט"בים תבעו את השחרור של עצמם, ולא ניסו לייצג מישהו אחר.

(ב) שהזהות הגיית לא מתייצבת נגד מגמות עולמיות, אלא משתלבת די טוב עם הפרטה וגלובליזציה.

(ג) שמאז שנות השמונים, גיי נחשב בישראל לניגודו של הערבי; כך שהומוסקסואליזציה נחשבת לצורה של התמערבות.

(ד) שבתנועת הלהט"ב יש מהגדרתה פתיחות מסוימת לשונות ולגיוון, בשונה מהנטייה של השמאל להומוגניות וטוהר.

(ה) שזאת תנועה תרבותית לא פחות מאשר פוליטית.

(ו) שבפוליטיקה הלהט"בית יש תשוקה, או במלים אחרות: שסקס מוכר.

בהתייחס לסעיף האחרון, יתכן שהפרויקט הפוליטי-אקזיסטנציאלי בעל הסיכוי הגדול ביותר בטווח הארוך במרחב שבין הים לירדן הוא דווקא זה המושמץ והמוקצה ביותר כיום: פרויקט העירוב המיני-רומנטי בין יהודים, ערבים ואפריקאים (שכבר הקדשנו לו את ערב האמורי הראשון). מצבה של האהבה הבין-דתית אינו גרוע יותר כיום מהמצב בו היתה נתונה האהבה החד-מינית לפני 30 שנה.

בתחילת הפוסט הזה, הצבתי את הפריחה הלהט"בית כתהליך מנוגד למגמות של קריסת החברה הליברלית. אבל יש שוני בסיסי בין הלהט"בים לבין קבוצת האחוס"לים הנאחזת בעיתונות ובבית המשפט: להזכירכם, אנחנו לא אליטות ישנות. אמנם ניסים זאב שונא הומואים, אבל אני מכיר הרבה סטרייטים אשכנזים שהם לא פחות הומופובים ממנו. למעשה, צריך לזכור שבעיני מה שנקרא "ישראל הוותיקה", ההומואים נחשבים לחברים מכובדים במחנה הברברים – לא פחות מהחרדים, המוסיקה המזרחית והפליטים על הגדר. אין זה מקרי שאשכנזים מקצועיים כמו תומרקין או נתן זך מביעים בקביעות הומופוביה בוטה, ומבטאים משפטים כמו "אולי הביאו את הכושים בשביל עדות המזרח, ולאשכנזים את המזדיינים".

אבל אפשר להסיק מזה גם מסקנה נוספת, כללית יותר. דווקא ההשתלבות-לכאורה של ההומואים בתוך משטרו של נתניהו מוכיחה שהקואליציה הזאת היא פרדוקסלית עד כדי גיחוך. הליכוד הוא כרגע מי שמצליח להרכיב קואליציה של כוחות חברתיים שונים, וכך להכריע כוחות אחרים שהם לגמרי יריבים לו – כמו פלסטינים, פליטים ושמאלנים אידיאולוגיים. אבל הקואליציה של מדינת הליכוד מלאה בניגודים, ולא יצוקה בפלדה. יש בה קפיטליסטים ששונאים מתנחלים; מתנחלים ששונאים את צה"ל; קצינים בכירים ששונאים אחד את השני; דתיים לאומיים ששונאים חרדים, ולהיפך; עניים ששונאים עשירים, ולהיפך; רוסים גויים ששונאים דתיים, ולהיפך;  חרדים מזרחים ששונאים חרדים אשכנזים, ולהיפך. כל מה שצריך זה ליצור קואליציה אחרת.

(דימויים: Tom of Finland)

זיכרון מוברח בתיק לואי ויטון

23 במרץ 2012

ראג'י בטחיש

מערבית: יאיר אור

(רישומים: גיל מרקו שני)

"אירוניה מהולה במרירות ובמעט תחושת אין-אונים ורחמים עצמיים, וכמובן בזימה, ברשעות וברצון לבצע פשע שלא יותיר סימן – הוסיפו לכל אלה משיכה למוות ועמידה ממושכת על סף תהום, ויש לכם תנאים מצוינים לכתיבת טקסט סביר!"

זה מה שכתבתי בדף הפייסבוק שלי בבוקר יום שני גשום. איש לא עשה לזה לייק… החברים שלי פחדו מן הצער, פחדו מן האומללות. חבריי לכאורה כמובן. אך למען האמת, לא חשתי בודד באותה העת, את התחושה הזאת שמרתי לשטויות חשובות יותר. אנסה, אם כן, לפרק מקצת מן הביטויים, בתקווה שהם ייעשו נגישים יותר.

אירוניה: אני נכנס אל המיטה לבדי (מה חדש?), מטיל על פני המזרן את חלקי הגופות של כל התינוקות הסורים שנהרגו היום, כמו גם שאר הגוויות המפויחות ואלה שההפצצה קטעה אותן לשני חצאים חסרי אמצע (או זה לפחות מה שניתן להבין מערוצי החדשות). ובכן, אני מנקה את המיטה מכתמי הדם והחלבון האנושי. משהו כבד כתבנית ברזל מעיק על חזי. אני נכנע לרעיון. אותו חלום מטריד אותי ללא הרף, אך הפעם בשיפור משמעותי. כרטיס לדמשק נמצא עתה בכיסי, אך עליי להחליט אם אסע או לא. אני שואל את רג'אא ע'אנם, והיא עונה לי בביטחון: החמצת את רכבת הבוקר, חכה לרכבת הלילה. בחלומי אני מחליט לא לנסוע. אני מתעורר בבוקר – אגב, שנתי לא נדדה ממראה הגופות – מה שמכביד על חזי איננו תבנית ברזל מושגית, אלא החתולה הלבנה המנומרת שהחליטה בעצמה לפני חמש שנים לשכון עמי, שאפילו שכחתי לקרוא לה בשם, והנה היא יושבת על מעלה חזי ומביטה בי. אני מזיז אותה על חזי ומדליק את הטלוויזיה ואת הסיגריה שלי ואת תנור החימום ואת האש מתחת לקפה. המנומרת יושבת ליד התנור. ואז אני אומר לה: אחליף תחנה… הגופות החדשות עדיין אינן מוכנות.

מרירות: חשבתי שהכסף שהעברתי לחשבוני יספיק לשנים ארוכות, והנה הוא אוזל מקץ ארבעה חודשים; חשבתי שהשקט ששורר ברגע זה ממש נצחי הוא, ולא יתפוגג בשום מקרה; שהשלווה היא הכלל והטירוף הוא רק שגיאה מקרית בתכנון; ושאזכה בפרס שלא הצעתי לו את מועמדותי; מתי אפסיק לחשוב?

איןאונים: אני ואמי יושבים מול המרקע. אני שואל אותה: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון, אותו זיכרון חמקמק וחבוי וכספיתי… הזיכרון שבינינו. על מה שאמי יודעת עלי, ועל מה שנדמה לי שהיא אינה יודעה. אמי היתה צופה בגברים בתוך עיניי, מהדקים את עניבותיהם, קושרים את שרוכיהם וממהרים בדרכם לעזוב את מיצי גחלתם שעל שולי מותני אל בתיהם ואל תחרויות השתיקה שלהם. אני חוזר ושואל את אמי: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון; זיכרון האשמה והפחד. זיכרון הבריחה מן הבית בדרך הבריחה אל הבית. אני מחליף שאלה: האם את זוכרת כשברחתי כשהייתי במדים של אנטוניוס הקדוש*, וכמו אמי עונה לי: מדוע אתה נלחם בזיכרוני? הוא שלי ואני חופשייה לעשות בו כאוות נפשי. או שמא אתה פוחד שלא אזכור אותך ביום מן הימים? הבט אל המרקע… כמה אנשים מתים ומתענים בזמן שאתה מפטפט.

רחמים עצמיים: עבר זמנו של הפירסינג שתכננתי לעשות בצדי גבתי הימנית. פתאום התפוצצו בפניי, ואז החלו לנזול, הבלי השנים, וגם סגרו את רחוב שנקין לשם חיפושי שכבת זרע המפרה את האדמה. כך גם השיער הכסוף והרך, והגוף, המחכה לרגע המתאים לקמילתו, דורש חוקים טבעיים של מתן כבוד.

זימהתמיד אני שואל את עצמי מה נשאר לי מן הגוף של אחרים. מאז הנשימה הראשונה שקרעתי באנחה כשהייתי בן חמש-עשרה, כבר אז ידעתי שפעימות הלב ההולמות האלה לא היו אלא צעדת צופים המחישה אותי לגן העדן הנעול של "החטא", שאין ממנו חזרה. הקדוש המעונה גם נדחף לפירושי התואר ולהשמטות של גורל סופני שהוא אינו יכול לו, בעוד הוא חש את חום הדם האוזל מגופו, והקדוש המעונה הבא חש את גופו, כדי להיות בטוח כי עודנו אוחז ברגע האחרון לפני שימסור אותו לרעתם של האחרים בחיפושיהם אחר משמעות… אני חש את גופי אחרי כל הזדווגות (חטופה על פי רוב). אני עומד מול המראה וחש את גופי, ומגרה אותי המחשבה שהוא השתנה במעט לאחר התענגותו האחרונה, לאחר מה שעולל… ומה שעוללו לו. כמובן השתנה משהו בזווית קימורי הגב, וגדל במעט המרחק בין הירכיים, ואילו השוקיים הצטמקו… והשפה נעשתה חשובה יותר, ויש עקבות אצבעות זרות במעלה הצוואר, ושולי האוזן הימנית שלי עדיין חוגגת את ניצחונותיה. ויש שיער אפור זר (שאיננו שיערי) הגולש על סודר הצמר שלי. כיצד הגיע לכאן? הבט אל כף ידי! האם תססו סימני הלחץ של כף היד החזקה ברגע החדירה אלי… שם. וישנו גם מה שאיני רואה במראה. הבושם האורח, העולה לרגל, אשר ידבק אל גופי ומקצת מבגדיי עד לפגישה הבאה! גם איני יכול לראות את קול נשימות המוות ההן, היוצאות מגוף השותה הישיש, המצר בדמעות על חלוף הזמן!

רשעות: מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן בסוף המנהרה, כאשר סוף המנהרה קרובה (מדוע אנו תמיד צועדים במנהרה ולא תחת שמים שחורים זרועי כוכבים ופלנטות משונות המושלות בגורלנו, או כך לפחות מפתים אותנו להאמין?)… מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן קרוב ואז מחיש את צעדיו… נוקט את כל הפעולות הנדרשות לשם חורבן הולם והדור. הנה אני, פוסע לעבר החורבן בצעדים איתנים, בוטחים, מורם ונישא מכל תענוגות העולם הזה – מלבד סקס – הנה אני, פוסע בתודעה יוצרת לעבר העוני (אני מפזר את כל מה שברשותי וכל מה שאינו ברשותי בשם אלוהינו ישוע המשיח), כשם שאני פוסע לעבר החולי (אני חושף את חזי לרוחות השלגים הבאות מרמות החידלון האסור), כשם שאני פוסע בנחישות לעבר הדרמטיות שבהתאבדות (מבלי שבאמת אתאבד)!

פשע: ההפתעה תהיה כאשר אחשוף שכל חשבונותיי, שעליהם ביססתי את עבודתי, מוטעים מיסודם, ואגלה מאוחר מדי כי אכן יש גן עדן וגיהנום! וכי אלוהים עורך טקס וצולה את החוטאים כשעיניהם יוצאות מחוריהן!

מוות/תהום: "כיכר המדינה" – הסתובבתי כאן רק פעם אחת, או אולי חלפתי כאן פעם במכוניתי מאז עברתי לעבוד כאן. אני ניצב מול חנות המציגה חליפת דולצ'ה וגבאנה לילדים ב-5000 דולר, שאותה לא אקנה לילדי. הילדים הסורים המתים מסודרים בתוך מסגרת כתבנית בקלאווה. בחנות Burberry תיק ב-2700 דולר ושמלה לבנות ב-1000 דולר… אחרי חודשיים לא יישאר לי כסף כדי לקנות גרב משומש בשלושה שקלים. אני חולף על פני חנות לואי ויטון – תיק יד מכוער לגברים ב-56547 שקל. זיכרון אמי הנסוגה וזיכרון הפחד שלי מן הערנות שלה… שמלת kenzo במחיר בלתי אפשרי… וחנות שמציעה פירסינג מ… אולי מיהלומים… סוודר צמר "אוסקר דה לה רנטה" ב-2005 דולר… ריח הבושם הזר אינו עוזב את צווארון מעילי. החצר מתרוקנת מנשים ומנערים, וכמעט מסתכמת בגברים מבוגרים המטיילים עם כלביהם בשרשראות זהב ושעוני יד שמחירם לא ישוער. מדי פעם בפעם נעמדת מכונית מרצדס או יגואר הנוצצת אפילו בחורף. מן המכוניות יוצאים עוד גברים וכלבים. אני נעצר לפתע ליד חנות המציגה נעל לילד זכר כנראה, ומחירה 4500 שקלים. מדוע איני מציע את עצמי למבוגרים היהודים האלה על צלחת כנאפה נצרתית עם פיסטוק חלבי טחון… וכך הכול יבוא על פתרונו?

ראג'י בטחיש הוא עורך המדור הקווירי במגזין האינטרנט קדיתא, שם פורסם הטקסט המקורי בערבית.

עוד על קדיתא (ולא רק), בשיחה שקיימנו עם עורכו הראשי – האבן שהרעישה את הביצה: ריאיון עם עלא חליחל.

* המשפחות הקתוליות במזרח התיכון נהגו להלביש את ילדיהם הפעוטות מגיל שנה עד שנתיים במדים של קדושים וקדושות כדי שחייהם יהיו מבורכים.