Archive for the ‘כלכלה’ Category

יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית

12 באפריל 2012

טל מסינג ויואב ליפשיץ 

מזה שנים רבות שהשמאל הישראלי מצוי בשבר אידיאולוגי עמוק. אין חזון, וללא אידיאולוגיה לא צומחים מנהיגים. בעוד לימין דווקא יש חזון, והחזון הזה הצמיח מתוכו את המנהיג נתניהו, האמת הפשוטה היא שלרבים בשמאל פשוט אין למי להצביע. למי נצביע, לשלי יחימוביץ? לזהבה גלאון? מי בכלל נמצא ברשימה של חד"ש חוץ מדב חנין? אחרי מי נלך – דרור פויר? אורי משגב? אם ככה עדיף כבר להצביע יאיר לפיד.

השבר הזה מוביל לכך ששמאלנים רבים מוצאים עצמם מצביעים למפלגות שהיו צריכות כבר לעבור מן העולם, כמו למשל המפלגה הקומוניסטית, או גרוע מכך – הם מתפקדים לליכוד. כפי שבקיץ אנשים קראו ל"מדינת רווחה" רק כי לא הכירו שפה חדשה, כךאותם אנשים, רובם אבודים אידיאולוגית לטעמנו, מצביעים למפלגות כמו הקומוניסטים או הסוציאל דמוקרטים רק כי זו השפה שהם רגילים לדבר בה.

את ההעדר הזה אפשר וצריך להפוך ליתרון, והפתרון לדעתנו הוא מפלגת פיראטים ישראלית. המבנה הפיראטי הוא מראש הוריזונטלי, חסר מנהיגים. חוסר האונים הכריזמטי של השמאל יכול להפוך כך לכוורת מבוזרת של רעיונות.

הרעיון צמח בשבדיה, שם תנועת הנוער הפוליטית הגדולה ביותר היא של המפלגה הפיראטית. כבר היום קיימת פעילות של מפלגות פיראטים ברוב העולם, למעשה כמעט בכולו חוץ מבאפריקה והעולם הערבי. החדשות הטריות הן שעכשיו, לפי סקר חדש, המפלגה הפיראטית צפויה להיות המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני – לפני הירוקים, הליברלים והשמאל.

הרעיונות שמקדמות מפלגות הפיראטים ברחבי העולם חופפים רבות עם העקרונות שתנועות ה-Occupy מבקשות לקדם, ולא בכדי. הנושאים העיקריים אותן מקדמות מפלגות הפיראטים – מלבד הפיראטיות הטכנולוגית של זכויות יוצרים ופטנטים – הם דמוקרטיה ישירה, חופש ביטוי, משפט הוגן, שקיפות שלטונית והחלשת כוחם של הלוביסטים, חופש מידע, פעולה על בסיס קונצנזוס, הגנת הפרטיות ועוד. כל הנושאים האלו קשורים ונובעים מתוך ההוויה הטכנולוגית של הפיראטים. מומלץ לעיין בהסכמות אליהן הגיעו אנשי מפלגות הפיראטים האירופיות השונות; במצע הטכנולוגי של הירוקה-מימד, שייתכן שהייתה פיילוט למפלגת פיראטים ישראלית בראשות מלכיאור עב הזקן. ואכן הפיראטיות היא צורת חיים "ירוקה" למדי, מינימליסטית ובת קיימא.

מפלגת הפיראטים היא הצעה לפוליטיקה  ממשית, של השטח, של היבשה. מפלגת הפיראטים היא מפלגה כנה, לא אירונית, המפלגה של תשעים ותשעת האחוזים. כנות היא עצם העניין: המפלגה הפיראטית מזדהה עם מצבה המרופט של אידיאת המדינה. למעשה, ההוויה הפיראטית מרופטת ובלויה בהגדרתה. במבנה הפיראטי המבוזר אין מנהיגים, אלא כולם מנהיגים. דווקא המבנה הזה, שנשען על בסיס אידיאולוגי איתן, יצמיח מתוכו מיקרו-מנהיגים, כפי שאלו צומחים בשכונות ובאסיפות העם מאז הקיץ האחרון.

בהקשר של השפה יש לציין כי לרוב השמות של המפלגות הישנות אין תוכן והן מנותקות מהמקור שלהן – עבודה, ליכוד, מרצ השמרנית (חוק הספרים אותו מקדם ניצן הורוביץ הוא ההיפך הגמור מפיראטיות), וקדימה –  הריקה מכולן. לעומתן הכינוי "פיראטים" עמוס במשמעות, הן מיתולוגית, הן עכשווית, והן עם מבט אל העתיד. תהל כבר כתבה שאנו חברת נוודים עירונית. ובכן, פיראטים הם נוודים, והנוודים הם פיראטים.

עם זאת, חשוב לציין שיש הבדל מהותי בין הפיראט לנווד. הפיראט אינו זורם עם העולם, אלא מתנגח בו וברוחות הסוערות. אם הנווד הוא חסר יעד, הפיראט מנווט את ספינתו במיומנות. אם הנווד לא שואל שאלות, הפיראט מכיל את האופל, העוני, הכיעור והכאוס של העולם. ואולי חשוב מכל: שלא כמו הירוקים, הפיראטים אינם פציפיסטים ולא נרתעים מעימותים. פיראטים הם מסוכנים וקצת מפחידים, וזה בסדר גמור – הפוליטיקה הישראלית כיום נעדרת סכנה. עם טוב לב לבדו לא נוכל לנצח. גם המחאה הרי עוברת מן השלב ההיפי לשלב האנרכיסטי הגאה, שלב ה"לא נחמדים".

הפיראט הוא ישות חסרת טריטוריה, שגבולות הגזרה שלה, קווי הרוחב והאורך משתנים תדיר, לפי מצב רוחו של הים, גובה הגלים ומזג האוויר. הפיראט אינו כובש, שכן אין לו צורך בכך. מצד שני, אין לו רגשת אשם על הבזיזה שמכתיבה לו המציאות. הפיראט המודרני משייט על האקס-טריטוריה של האוקיינוס הדיגיטלי.

האתוס הפיראטי מקביל במובנים רבים לאתוס הנדודים של היהדות. היהודים הם הרי הפיראטים/נווודים המקוריים. ישראל היא פיסת אדמה בעלת גבולות דינאמיים, ספינת מעפילים שמעולם לא הטילה עוגן,. במילים אחרות: ישראל היא מדינה פיראטית, ולכן היא צריכה מפלגה פיראטית. מדינת ישראל מעניקה לכל יהודי שנולד אי שם על פני הגלובוס את האפשרות האוטומטית לאחוז באזרחות כפולה, את היכולת המולדת לבחור בחיי נדודים לו ירצה בכך. כל יהודי בעולם למעשה נולד כפיראט. כמובן שישראל מעניקה את האפשרות הזו כדי לקרוא ליהודי העולם לשים "סוף לנדודים", ומהבחינה הזו מפלגת הפיראטים היא אולי פוסט-ציונית, במובן החיובי של הביטוי: היא ממשיכה את הציונות, לא מתנגדת לקיומה ההיסטורי.

ועתה הגיע הזמן שגם היהודים בישראל,אוניית המעפילים שהפכה לטיטאניק, יזהו את היסוד הפיראטי בתוכם. מוטב עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי. בניגוד לאופורטוניסטים עם הראייה הצרה שמתפקדים לליכוד, אנו הפיראטים מסתכלים אל האופק ורואים את היבשה.

מפלגת הפיראטים איננה בהכרח שמאל, כשם שאיננה ימין-שמרנית, ולכן היא מתעלה מעל הסחטנות המובנית של הפוליטיקה הישנה. פוליטיקת הקטבים מתה עם הופעתם של 99%. זה כבר לא "אנחנו" ו"הם", אלא רק אנחנו. פיראטיות היא התשובה לריק האידיאולוגי של השמאל הקפיטליסטי (מהעבודה עד הקרן החדשה).

מפלגות הפיראטים העולמיות התפתחו מן הגישה שכולנו שודדים, ושכולנו ילידים של כלכלת השיתוף. כולנו מסכימים, במודע או לא, על הצורך בהורדות "בלתי חוקיות", ולא מסוגלים לדמיין עולם בלעדיהן. כולנו סחים ששולחים שירי יוטיוב אהובים לחברים, ללא תלות בשיוך פוליטי. קחו את ביתנו, אך לעולם לא נוותר על חשבון הפייסבוק שלנו. כולנו מקיימים את החזון האוטופי של "מידע רוצה להיות חופשי", עליו מושתת האינטרנט, ולשם כך אנו שודדים. שודדים מידע ממקום למקום. משתתפים ברפרודוקציה האינסופית שלו. חשוב להבין זאת: היום כולנו פושעים פיראטים, בעל כורחנו, כולנו אנרכו-סחים.

הפיראטים, כמו הציונות הפרגמטית, מתבוננים במציאות בעין אחת ועליה רטייה: הקטסטרופה כבר פה, וכדי לשרוד אנו שודדים. הקיום שלנו היום הוא קיום של שורדים שודדים, והגיע הזמן שגם האנטי-ציונים יכירו בזאת, ויסתכלו למציאות בעין האחת.

עפרי כתב שהעתיד הוא אוהלים, שזו הטכנולוגיה שלנו. וכך בעולם בו רכוש הוא גניבה, ספינתו של הפיראט תהיה האוהל. אנשי האוהלים הם פיראטים אורבניים, הפיראטים של חוף הבטון עליו אנו פוסעים. אם האוהלים הם רשת, והרשת היא פיראטית, הרי שהמפלגה שצריכה לצמוח מפוליטיקת האוהלים, היא מפלגת הפיראטים.

הצעתנו כפולה: זהו מרחב פתוח של פעולה, ומרחב פתוח של משמעות. אנחנו לא מתיימרים לדעת כיצד תיראה מדינת הפיראטים, אך אנו מסתכלים תחתינוורואים רבבות רפסודות שעליהן להתאחד. יכולנו לדבר על הון שיתופי, כסף דיגיטלי, אוטופיה אוטרקית ורעיונות אחרים, אבל זה יהיה לא אחראי מצידנו. אנחנו מציעים לכתוב את המצע הפוך, בקוד פתוח: המצע יצמח מתוךההכרה בקיום הפיראטי וקשת הפרשנויות שנפרשת מתוכה. הלאה הטכנוקרטיה של הפוליטיקה הישראלית, ויאללה דמוקרטיה נזילה! בואו נפנטז על המיתולוגיה של הים! במקום לזרוק את הערבים לים, נזרוק את עצמנו לים!

הקפיטליסט האחרון

9 במרץ 2012

 תהל פרוש

 

Rise like lions after slumber

In unvanquishable number

Shake your chains to earth like dew

Which in sleep has fallen on you

Ye are many – they are few

(זהו הבית האחרון במונולוג ארוך שנושאת התקווה, שאביה הוא הזמן, אל בני האדם. את הפואמה שנקראת מסיכת האנרכיה כתב פרסי שלי, משורר השייך לתנועה הרומנטית, ב-1819. הוא כתב זאת אחרי שממשלת אנגליה טבחה 80 אלף אזרחים –  בני המעמד הנמוך, ביניהם אינטלקטואלים ועיתונאים, שרצו זכות בחירה וייצוג פרלמנטרי כמו המעמד העליון, העשירים).

*

כל זה כבר כאן, אני מתכוונת לשעה שאחרי הקפיטליזם. לא משנה כיצד נקרא לזה, אחרי המבול או לפניו, הדבר כבר כאן. הזמן הזה הגיע עוד לפני שהתחלנו לחשוב עליו במונחים כאלה. כאלה הן תנועות גדולות היסטוריות, מתחילות במקום לא נראה לעין ומעט מעט מתחוור שאנשים חיים כבר את הפרדיגמה הבאה. לקפיטליזם לקח מאות שנים לקבל שם ומערכת סדורה של ערכים עד שפרץ במאה ה-18 לחיינו והסדר החברתי-כלכלי החדש עושה דרכו באותה צורה. אני מאמינה שיותר ויותר מאיתנו יזכו לחיות אותו, יש בינינו שחיים בו כבר עכשיו.

אבל אתחיל מהתחלה. כשחשבתי כיצד לכתוב על השלב הבא אחרי קפיטליזם, מיד דמיינתי את הקפיטליסט האחרון שיישאר כאן. בדמיוני הוא יצא ממחילה תחת האדמה לעולם חרב, דומה כנראה למה שעלה גם בראשם של עפרי וגל כששמו את חשרת העננים הקודרת בתמונה המתנוססת מעל הפרויקט. בכל מקרה בדמיוני הקפיטליסט האחרון יצא לעולם מלא באוויר מחניק ועשן, הביט בשמים הלבנים וטמן את ראשו בידיו בייאוש. ראשו היה מלא תכניות מפוארות אבל הוא יזם שאבד לו החומר למימוש היזמות. כלומר, בני האדם לא רצו לעבוד יותר תחת אחרים, בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון.

כמה ריחמתי על אותו קפיטליסט אחרון, שעיניו ממצמצות מול השמש החולה של עולם כלה. דמיינתי אותו משום מה בדמותו של אדם סמית הליברל הראשון, איש אופטימי ללא תקנה, שהאמין כי מצא דרך לתעל את דחפיהם הפראיים של בני האדם למערכת הרמונית של שגשוג. כמו הקפיטליסט האחרון שלי הוא האמין כי אין גבול לתושיית הבריות ולמשאבי הטבע, ושבהינתן חופש לבני האדם, יד נעלמה ומיטיבה תבטיח איזון בין צרכים, תיאום בין ביקוש להיצע ושלום ואחווה בין אינטרסים שונים.

רק שהבדל עצום היה בין הקפיטליסט הראשון לקפיטליסט האחרון שחזיתי בדמיוני. והדבר היה שברון הלב של האחרון. כי הוא היה עד להתפוררות התקווה שברעיון של הקפיטליזם, עד לחרחורי גסיסה אלימים וארוכים של מערכות ענק עולמיות ולעלייה מבעיתה של פיאודליזם דורסני של בעלי הון ובירוקרטיה ממשלתית שטנית. יותר מכל היה עד להתנפצות שיוויון ההזדמנויות שהבטיח הקפיטליזם. בעיני רוחי הקפיטליסט האחרון היה בן למעמד חסרי הקניין. מלכתחילה לא היה לו סיכוי, אבל גם אחרי שיצא מאותה מחילה לא ידע זאת.

מוזר בעיניי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לתאר עולם הרוס כל כך בלי קפיטליזם. בניגוד לכל  האמונות שאני מחזיקה בהן, מחשבותיי המרו את רצוני ויצאו במחול שדים נגדי. אני מניחה שהדבר נבע גם מהעובדה שנותר לי מה להפסיד אם הקפיטליזם ייעלם ושהמחשבה על כך עוררה בי פאניקה. בעצם נסחפתי לחשוב על טרגדיה המונית, כזו שחברות ענק מנסות בדרך כלל לשווק לציבור כדי שיגלח להן חובות. המוני בני האדם חסרי התודעה הקפיטליסטית נראו לי לפתע מאיימים מאוד, בדיוק כפי שכרגע ההמון בעל התודעה הקפיטליסטית נראה לי מאיים מאוד.

מאיים אבל לפחות המון שמסודר במערכת כלשהי, חשבתי, דפוקה ועקומה ככל שתהיה. כמובן שמאחורי המחשבה הזאת רובצת מערכת אמונות מערבית: הוגי הסדר הקפיטליסטי האמינו שהאדם הוא יציר תשוקות מגונות, שכוחות הרס מנהלים אותו וכי יש צורך לנתב את תשוקותיו ההרסניות למערכות חברתיות נוקשות. תאוות הבצע נראתה לכמה הוגים במאה ה-18 כמו דחף שאם ירתמו אותו לטובת החברה – בני האדם ייצאו נשכרים ממנו. כך תאוות בצע עברה מכבסת מילים והוסבה לאינטרס עצמי, למיקסום רווח ולצירופי מילים מוכרים נוספות עד ששוב התגלתה בדיסקורס של הקפיטליזם אצל מילטון פרידמן וגם אצל ברוני הקפיטליזם הגדולים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת.

לפי האידיאולוגיה המקובלת של הכלכלה הנאו-קלסית, בני האדם רוצים כסף, ומאחר שלקפיטליזם אין גבולות והשוק החופשי לכאורה מתרחב בלי סוף, הרי שבני אדם הלכה למעשה רוצים כסף בלי סוף. אפשר לראות את הפרדיגמות הללו בניסויים בתורת המשחקים, תחום משותף לכלכלה ולפסיכולוגיה שמנסה לעקוב אחר המניעים האנושיים הפועלים בחיים הכלכליים. בניסויים האלה ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם. כל התופעות הפסיכולוגיות של פחד, תחרות, תאוות בצע ואנוכיות יכולים להיות מוסברים תחת הארטיפקט הזה, אבל בתרבות הקפיטליסטית כל אלה מוצגות כתכונות אנושיות יסודיות. אל שיתוף פעולה ועזרה לזולת מתייחסים כאן בחשדנות.

מערכת שבאה להחליף את הקפיטליזם חייבת להתייחס למבנה הפסיכולוגי שהמערכת הנוכחית מניחה כאל מובן מאליו. מערכת אחרת תתחיל לכן מהגדרתו של מבנה פסיכולוגי אחר, מתשוקה מרכזית אחרת, חשבתי. ואז חשבתי גם על השאלה איפה התשוקה שלי נמצאת. התשובה היתה שהיא לא בכסף או בצבירת רכוש או במיקסום רווחיי. חשבתי על אנשים רבים שאני מכירה ושדומים לי בזה, העברתי בראשי את אופן החיים שלהם, שלנו, שנגזר מתוך תשוקות אחרות והבנתי שאין לי צורך בתרחישים דמיוניים של אחרי הקפיטליזם. אנחנו חיים כבר את ההווה המהפכני ששלוח כחץ אל העתיד, ושאליו עתידים להצטרף יותר ויותר בני אדם. הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הקפיטליסטי מבחירה או כי ייפלטו מתוכו.

אנחנו חברת נוודים עירונית. כדאי להתחיל מזה כשמתארים את העולם אחרי הקפיטליזם. אין לנו בית משלנו. המערכת הכלכלית הישנה הקפיטליסטית, כפי שהיא, לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון רכישת דירה ויותר מזה אפילו לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון של מגורי קבע. אין שכירויות ארוכות טווח והגנה לשוכרים כך שעלינו להיות נוודים. אם יש הבדל מעמדי בולט אחד בעיניי בתקופת הזאת, במעבר בין הכלכלה הישנה לחדשה, הוא בין הנוודים ליושבי הקבע. מדובר על הבדלים מעמדיים אפילו בין בני אותה משפחה במרחק של דור אחד. זהו הבדל מהותי ועתיק ומובלט גם בתנ"ך בסיפור קין והבל למשל; נגזרו ממנו תכונות אופי אחרות, יעדים אחרים וגורל אחר.

התודעה הנוודית מייצרת באופן טבעי מבט מנוכר כלפי רכוש וכלפי אופני הבעלות בכלל. היא מייצרת גם מבט מפוכח אל התקוות והכמיהות למגורי קבע ולדרכים לממש אותן. צריך להבין כי בחברה הקפיטליסטית הישנה צבירת הון מסומנת כהצלחה, הבעלות על קניין מסומנת כהצלחה, ריבוי מסומן כהצלחה. לכן הנוודות היא כישלון בחברה הזאת. כדי לצאת מהכישלון הזה ולספק את היצר של הבעלות על רכוש וצבירתו, המערכת הקפיטליסטית מסמנת את עולם העבודה כפיתרון. לא משנה כעת אם העבודה יצרנית או לא – האתוס הכלכלי הישן אומר שאם נעבוד ונתאמץ נוכל להגיע למעמד הנכסף של יושבי הקבע. בכלכלה הגלובלית אגב מדובר על יושבי קבע במובן הגלובלי – בבחינת בכל מקום בעולם יכול להיות לי בית.

עבודה אם כן כמסלול תנועה לינארי בעולם הישן כדי להבטיח יציאה מהארעי אל הקבוע ואז אל הקבוע הגדול יותר ויותר. אבל הבטחתו של מסלול כזה בתקופת המעבר למצב הכלכלי הבא – היא שקר גס. מחוץ לכמה מובלעות מסוימות בעולם הישן עבודה אינה מקיימת את בני האדם – אותנו. המחיר שמשולם על המשאב העיקרי שקיים ברשות כל אדם, הזמן, נעשה זול ומגוחך. ואילו האדם נתבע לשלם מחירים שערורייתיים על היטמעותו בשוק העבודה הקפיטליסטי – מבחינה חברתית ונפשית. 

נוסף לזה העבודה כפי שהכרנו אותה נעלמת. היא מתכווצת כל הזמן, יותר אנשים מובטלים, מפוטרים ומושלכים ממנה מרגע לרגע ובשרירותיות. עבודה כפי שנראית בעולם הישן אינה מייצרת הווה או עתיד כלכלי עבורנו ואנחנו יודעים את זה. לכן העבודה מחזקת את תנועת הנוודות. לכן יש לנו ציפיות נמוכות – עבודה אמורה לספק כסף בהווה הארעי עבור קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים כמו ביגוד, טיפולי שיניים וטיפול נפשי לאלה שמאמינים בו. זו עבודה שיש להרוויח בה את הכסף לתנאי המחייה הבסיסיים.

מחוץ לעבודה המפרנסת קיימת עבודה נוספת. זו עבודה שאין לה שוק בעולם הישן. אין לה ביקוש. זו עבודת החיים שלנו, עבודת הנשמה, הייעוד לשמו הגענו לעולם או בפשטות ההתנסות שאותה אנחנו מחפשים. זו יכולה להיות כתיבת שירה, פרוזה, העלאת רעיונות מתקדמים וקריאה. זו יכולה להיות עבודה אינטלקטואלית במסגרת אוניברסיטאית או עצמאית, נגינה וזמרה, זו יכולה להיות אמנות מכל סוג שהוא. זו יכולה להיות עבודה חברתית, טיפולית, הוראה או הורות. המשותף לכל העבודות הללו שהן לא יכולות לפרנס אותנו, הן לא משתלמות כלכלית אלא במקרים חריגים וברי מזל, ובכל זאת אנחנו נעשה אותן בין כה וכה בדבקות.

במונחים של העולם הקפיטליסטי דווקא זו ה"קריירה" שלנו; שלא כמו בעולם הישן ה"קריירה" שלנו דווקא לא מכניסה כסף ומסלול ההתפתחות בה כלל לא מבטיח תגמולים כלכליים. שלא כמו בעולם הישן (אלא אם נולדנו למעמד בעלי הקניין) עלינו לתמוך ב"קריירה" שלנו בעבודה נוספת אחת לפחות, שעדיין יש בה שכר, מהזן שתואר למעלה. אם להיות מדויקת, במונחי העולם הישן, הפרנסה היא התחביב שלנו – אך כזה שלא ניתן להיפטר ממנו.

אם ככה, אנחנו יצרניים אבל האינטרס הכלכלי שלנו נופל ומתמוטט מול תשוקות אחרות שחיות בנו. אם המעשה הרציונלי בעולם הישן היה למקסם את פוטנציאל רווחיך בעבודה קשה, הרי המעשה הרציונאלי עבורנו (אם למושג רציונאלי יש עוד משמעות עבורנו) הוא למקסם את פוטנציאל הזמן, להביאו לידי מיצוי עבור מה שאנחנו מזהים כחשוב ומספק. עבודה, כל עבודה, שהיא אינה כלי לביטוי עצמי או מכוונת באופן קונקרטי עבור טובתם של אחרים אינה חשובה מספיק. צריך לשים לב שאני מתארת כאן מבנה נפשי שונה מאוד מזה שמניחה המערכת הקפיטליסטית על החברים בה. המערכת הבאה תצטרך לתמוך במבנה הנפשי הזה באופן מוסדי.

התודעה הנוודית של העולם אחרי הקפיטליזם, עולם המעבר, מייצרת אסתטיקה מסוימת. למשל ריבוי כותבי השירה בעשר השנים האחרונות בישראל, כפי שהיטיב לזהות זאת ידידי אריק גלסנר, הוא ריאקציה לשוק העבודה הקפיטליסטי. לדעתי זהו גם סממן לחברה הנוודית המתפתחת. שירה היא כלי אמנותי של נוודים נפשיים או נוודים במובן הפיזי. שירה לא דורשת אמצעי ייצור שאחרת היו כובלים אותה למערכת הישנה המתמוטטת, והיא יכולה להיות מועברת בעל פה ובקצרה יחסית בכל מקום. השירה גם מייצרת קהילות שחוזקן מצוי בזה שהן סובבות סביב המבעים האסתטיים הפנימיים והאישים של החברות בהם ונותנות להם תוקף והערכה. לא במקרה משוררות ומשוררים רבים חיים כבר עכשיו את היום שאחרי הקפיטליזם. אפשר למצוא מבעים אסתטיים נוספים לנוודים: אני יכולה לחשוב כרגע על בגדי יד שנייה, רהיטים ישנים. ובכלל, בכל הקשר מדובר על אסתטיקה שבה מרבים להשתמש וממעטים לרכוש. אני מניחה כשאלה פתוחה את המקום של הקוד הפתוח והאינטרנט במצב הנוודות וכמצב אסתטי; האם הפס הרחב הוא ישוב הקבע שלנו או פלטפורמה נוודית מסוג אחר, אילו אפשרויות אסתטיות חדשות הוא מייצר, האם עלינו לדאוג מכליונו ובאילו תנאים יוכל לשרוד בכלכלה החדשה?

אני רוצה לחשוב על הכלכלה בסדר החברתי החדש ככלכלה רומנטית או ניאו רומנטית. ככזו היא שמה מאחוריה את חליפות אנשי העסקים, ההיררכיות המשרדיות והבין-משרדיות, את החלוקה המייאשת בין מדע לרוח ואת הבוז לחיי אדם. היא שמה מאחוריה את המדידה האובססיווית, את שורת הרווח, את הגידול האינסופי וההתפשטות חסרת הגבול. הכלכלה הרומנטית אינה אוהבת כסף באופן מיוחד. בכלכלה הרומנטית יש מקום מרכזי לתבונה האישית ולאקטואליה הנפשית וכך מסתיימת ההפרדה המעיקה בין מחשבה רציונלית לכזו שאינה. אין בכלכלה הרומנטית היררכיות של בעלי קניין ואחרים ופריבלגיות חומריות שניתנות בירושה. מכיוון שההתנסות החד פעמית בעולם הזה, בזמן הקצוב לחיי אדם, היא החשובה, בכלכלה הרומנטית יש שאיפה להסדיר מבנים שיאפשרו זאת. נעלמו האדרת חיי עבודה וצבירתו של כסף ומשום כך אין שעות עבודה רבות ואין תאגידים. ואולי יותר מכל, בכלכלה רומנטית קיימת מרכזיות לתכונות כמו הגינות, רכות וחמלה; לערכים כמו מנוחה ומחזוריות. וגם נעלמו הפחד והבושה הקשורים במונח בטלה – בכלכלה הרומנטית רוכשים לבטלה אישית וחברתית כבוד.

אני רוצה לסיים כאן ולומר שכל ניסיון שלי לנסח את ההתנסות החברתית-כלכלית שלי ושל אחרים, התנסות שאני משייכת אותה לתקופת מעבר ארוכה מאוד בין הקפיטליזם לסדר החברתי הבא – ובכן כל ניסיון כזה נדון מראש לכישלון או כמעט כישלון. חלק מהסיבות הן קוצר יריעה היסטורי ומרחב ממשי מוגבל של כתיבה לבלוג. אבל הסיבה העיקרית היא שאני בעצמי הקפיטליסטית האחרונה, כולנו כאלה. ממצמצים לאור הבוהק של האפשרויות האחרות ומנסים לפענח אותן ובה בעת מכורבלים עדיין בשיטה הישנה שהולכת ונפרמת סביבנו. ולכן הנאמר בפוסט הזה הוא בבחינת התחלה, התוויה של איזה מרחב משוער ובייחוד הפרחת בלוני ניסוי לשמים ושאלה פתוחה.

מטבעות העתיד, או: איך להיפטר מהבנקים בלי לשרוף אותם

1 במרץ 2012

אסף בהט

דרך נהדרת להבנת העולם היא הבנת האופן בו כסף עובד, ודרך מצוינת לשינוי העולם היא שינוי האופן בו עובד כסף. לפוסט הזה שני חלקים – הראשון ינסה להסביר איך נוצר ועובד כסף של מדינה ואיך מספר עקרונות טכניים, מדהימים בפשטותם ומפלצתיים בהשפעתם, מעצבים את החברה והסביבה בה אנו חיים. החלק השני יציע פתרון שמתאפשר לראשונה בזכות מהפכת הרשת – הקמת קהילת ברטר גלובלית שתאמץ מטבע חדש שחף מהעיוותים המבניים הללו ובאמצעותו תתנהל כלכלה מקבילה.

זה לא פתרון של חברת מופת אוטופית, הוא פחות רדיקלי מרעיונות כמו ביטול הכסף, מעבר לכלכלת מתנות, כלכלה מבוססת משאבים של תנועת צייטגייסט ואחרים, אבל הוא יכול להיות הגשר לשם. כוחו טמון בהיתכנותו – אפשר להתחיל ליישם אותו מחר – בלי לשרוף בנקים, בלי להפיל ממשלות ובעיקר, בלי לחכות לקריסה שאת מה שיבוא במקומה קשה לצפות. למעשה, במידה מסויימת, הפתרון הזה כבר יצא לדרך.

אבל לפני שמתקנים חייבים להבין מה מקולקל. שמעו סיפור על נפח שהפך לאלכימאי. במאה ה-16 חרשי הזהב שיצקו מטילים למטבעות, והיו עד אז רק נפחים בכירים, הפכו לבחירה המועדפת על סוחרים ואצילים כמקום בטוח לאחסון הזהב שלהם. זה היה פתרון טכני לתופעה גוברת והולכת של מקרי שוד. מי שהפקיד זהב קיבל קבלה איתה היה יכול לדרוש אותו בחזרה בבוא הזמן. במהרה גילו הסוחרים שבמקום להוציא ולהכניס את הזהב מהמחסן קל יותר לסחור בקבלות עצמן. כך נולדו שטרות הכסף – אבל גם זה היה לא יותר מפתרון טכני. אלא שאז מצא עצמו אדון חרש יושב על הר של זהב ומשתעמם. הלקוחות כבר בקושי מגיעים להגיד שלום, שכחו מהזהב ומשחקים בניירות. יום אחד הכה בו הרעיון שיהפוך לימים לסטייה שאנחנו מכירים כיום בשם בנק – למה שלא אדפיס לי עוד כמה קבלות ואצא לקניות? הרי לא סביר שכולם יבואו לדרוש את הזהב שלהם בבת אחת.

החרש ההוא, שמצא את אבן החכמים ולמד בן לילה לייצר זהב, הסתכן בתלייה. האם יש דרך לתאר את מה שעשה מלבד הונאה? למזלו, הוא הפך לעשיר מספיק כדי לקבוע את החוקים במקום לעבור עליהם. וכך, המצאת כסף יש מאין, לא רק שאינה עבירה על החוק בימינו, אלא שאף נתפרה לה תיאוריה, נכתבו לה נוסחאות, והיא אחת מאבני היסוד של הכלכלה שלנו – קוראים לה בנקאות ברזרבה חלקית. מי שעוד לא הבין שהכלכלה כפי שאנחנו מכירים אותה היא תיאוריה פוליטית שמשרתת מיעוט קטנטן ולא מדע של נוסחאות, ירים בבקשה את עיניו מספרי הלימוד ויסתכל סביב.

הפסקאות הבאות לא יהיו פשוטות, לא מבחינה טכנית ואולי גם לא מבחינה נפשית. במידה רבה, אנחנו לא מבינים כסף כמו שדג לא מבין מים. הצורה בה הכסף נוצר היא כל כך מופרכת, שהמח האנושי שלמד לכבד ולהכיר בחשיבות הבלתי מעורערת שלו, פשוט מתקשה להכיל אותה.

כסף מתחיל את דרכו בבית הדפוס או במחשב של בנק מרכזי, במקרה שלנו בבנק ישראל. הוא נוצר, יש מאין, בהוראת הנגיד ומופקד בבנקים המסחריים. התהליך המדויק מורכב מעט יותר, אבל בסופו מופקד כסף חדש, שנוצר באמצעות להטוט בירוקרטי, בחשבון של בנק מסחרי. גם לבנקים המסחריים שמורה זכות מיוחדת להמציא כסף, 90 אחוז מהכסף במחזור נוצר ע"י בנקים פרטיים. איך זה קורה? עפ"י חוק, חייב הבנק לשמור רזרבה חלקית של כעשרה אחוזים ואת השאר הוא רשאי להלוות. כיוון שהכסף אותו מלווה הבנק מופקד אף הוא בבנק מסחרי שנדרש בתורו להחזיק רק עשרה אחוזים ואת השאר להלוות הלאה – בפועל, לאחר סדרת הלוואות והפקדות, מכפילה עצמה כמות הכסף פי עשרה.

כך זה עובד: בנק ישראל מדפיס 100 שקלים ומפקיד אותם בבנק הפועלים. בנק הפועלים מלווה 90 שקל ליוסי ושומר בקופה רזרבה של 10 שקלים עפ"י חוק. יוסי מפקיד את 90 השקל שלו בבנק לאומי שבתורו שומר 9 ומלווה 81 שקל לחיים שמפקיד אותם בבנק דיסקונט שמלווה 72.9 לדני שמפקיד את הכסף… וחוזר חלילה. בסוף התהליך 100 השקלים שהמציא בנק ישראל הופכים ל-1000 שקלים שהמציאו והלוו הבנקים המסחריים ללקוחותיהם. כל מה שצריכים בנקים לעשות כדי להלוות כסף שאין להם זה לשנות מספרים במחשבים שלהם.

האם זה כסף אמיתי? תשאלו את יוסי וחיים – לא רק שהוא אמיתי, אין כסף אחר – כך בדיוק נוצר כסף. עוד לפני הון-שלטון, לפני ריכוזיות – ישנה אליטה כלכלית עולמית שמחזיקה במונופול לייצור הכסף וגביית הריבית עליו. הכסף שאנחנו מכירים כאילו הולווה לאנושות ע"י ישות חוצנית, שדורשת ריבית רק על עצם הזכות להשתמש בו.

אלף השקלים שנוצרו יש מאין, נולדו כולם מהלוואות – בנק הפועלים חייב למדינה 100, דני חייב לבנק הפועלים 90, חיים חייב ללאומי 81 וכן הלאה, וחוב, כידוע, נושא ריבית. כל שקל וכל דולר שקיימים בעולם הם חוב נושא ריביתכך בדיוק הם באים לעולםאם ישולמו כל החובות – לא יהיה שקל אחד במערכת. כמובן שזה לא ממש יכול לקרות – אם יוסי ידרוש את הכסף שלו מבנק לאומי כדי לשלם את חובו לבנק הפועלים, ואליו יצטרפו שאר לקוחות הבנק שרוצים להחזיר את הלוואותיהם, הם יגלו שהכסף לא באמת שם – הרי רק עשרה אחוזים ממנו באמת קיימים. כשזה קורה, הבנק פושט את הרגל (ואז, כידוע, המדינה מחלצת אותו).

אז יש לנו כלכלה של 1000 שקלים שכל שקל בה הוא חוב נושא ריבית. מאיפה אמור להגיע הכסף לתשלום הריביתובכןרק מיצירת כסף חדששגם הוא בתורו יישא ריבית.

וכאן חייבים להתעמק רגע במושג המתמטי הצטברות מעריכית. הסרטון הזה ממחיש אותו מצויין, והוא חלק מהקורס בהתרסקות של כריס מרטנסון שתורגם יפה לעברית ומאוד מומלץ וחשוב לצפייה. הצטברות מעריכית מיוצגת ע"י גרפים שמתחילים נמוך ובנקודה מסויימת טסים למעלה. אוכלוסיית העולם, למשל, מתנהגת בדיוק כך – למיליארד הראשון הגיעה האנושות, אחרי עשרות אלפי שנים, רק לפני מאתיים שנה. למילארד השני הגענו 127 שנה אח"כ. בין המילארד השישי לשביעי, אליו הגענו לפני שנה, עברו פחות מ-12 שנה. כמו אוכלוסיית העולם, גם כמות הכסף מצטברת בצורה מעריכית. כיוון שכל הכסף נושא ריבית, וזו ריבית דריבית (מצטברת)– כזו שמחושבת לא רק על הקרן אלא גם על הריבית שהצטברה בתקופה הקודמת – כמות הכסף חייבת להצטבר בצורה מעריכית כדי שיהיה ניתן לשלם את הריבית.

ועכשיו נקודה חשובה – אם לא מוסיפים מספיק כסף חדש, לא ניתן להחזיר את "ההלוואות" והכלכלה קורסת בפעולת שרשרת. אם מוסיפים כסף חדש נוצרת אינפלציה, עליית מחירים. איך יוצאים מהמלכוד? הדבר היחיד שיכול למנוע את שתי האפשרויות גם יחד היא מילת הקסם "צמיחה" שנמדדת בעליית התמ"ג – סך כל הסחורות והשירותים בכלכלה.

בואו נדמיין כלכלה שכל מה שיש בה הן שתי עגבניות ושני שקלים, כך שכל עגבניה עולה שקל. כיוון שיש ריבית על שני השקלים, נהיה חייבים להוסיף כסף חדש כדי לשלם אותה. בואו נאמר שהוספנו שקל והגענו לשלושה שקלים. אם במהלך השנה צמח השדה וגדלו בו שלוש עגבניות – נשאר מחיר העגבניות שקל אחד – שלוש עגבניות, שלושה שקלים, הכל בסדר. אם לא היתה צמיחה של עגבניה נוספת, היתה נוצרת אינפלציה – שתי עגבניות, שלושה שקלים, המחיר עלה לשקל וחצי.

כלומר, כל עוד הצמיחה מדביקה את קצב גדילת כמות הכסף, אין אינפלציה. כיוון שראינו שהכסף חייב לגדול בצורה מעריכית, נשאר רק לבדוק האם גם התמ"ג יכול לגדול בהתאם. האם בעולם סופיעם משאבים סופייםתיתכן צמיחה אין סופיתכזו שגדלה בצורה מעריכית?

לא במקרה הצמיחה היא נר לרגלי הכלכלנים גם כשמחירה כבד מנשוא, וגם כשכל קשר בינה לבין איכות החיים ניתק ואיננו. צמיחה הולכת וגוברת היא הדרך היחידה להימנע מקריסה עקב אי יכולת להחזיר הלוואות אומצד שניעקב היפר אינפלציה. זו לא מדיניות שגויה, זה פשוט טבעה של המערכת, טבעו של הכסף.

מעבר לעובדה שצמיחה מעריכית אינה אפשרית, ההכרחיות שלה מחייבת מיצוי כל פעילות כלכלית שבנמצא, גם כזו שהנזק בה ברור. יותר עגבניות זה נחמד, אבל מלחמות, אסונות אקולוגיים, הפיכת דברים שניתנו בחינם לשירותים שמחייבים תשלום, יצירת תודעת מחסור ותרבות צריכה – כל אלה מעודדים צמיחה. אם כל אזרח היה מקבל שטח לבנות עליו את ביתו, היתה הצמיחה נפגעת והכלכלה קורסת. כשאיכות המים בברז שלכם מחייבת קניית מים מינרלים – הצמיחה עולה. כשאתם חוסכים כסף במקום לבזבז – הצמיחה נפגעת. כשאתם נשארים בבית לטפל בילדים במקום לשלוח אותם לגן בתשלום – הצמיחה נפגעת.

הצמיחה גם אינה משקללת התדלדלות משאבי טבע ונזקים סביבתיים. בעוד ששאיבת נפט מתורגמת לעלייה בתמ"ג, העובדה שכמות הנפט סופית ומתדלדלת אינה משוקללת. מה דינו של עסק שמתעלם לחלוטין מחומרי הגלם במלאי? גם נזקים סביבתיים שבמקרים רבים נלווים לפעילות הכלכלית, לא רק שאינם משוקללים במדד הצמיחה, אלא אף תורמים לה – מפעל מזהם שגורם לתחלואה שמחייבת טיפולים בריאותיים יקרים, תורם לצמיחה יותר ממפעל שאינו מזהם.

היא גם עיוורת לפערים. הצמיחה בכלכלה בה מספר אנשים מעבירים ביניהם את מרבית הכסף בזמן שהשאר רעבים ללחם תהיה זהה לחלוטין לצמיחה בכלכלה בה הפערים קטנים יותר – כל עוד סך כל הפעילות בשתיהן זהה. נשמע מוכר?

אז למה אנחנו משתתפים במשחק הזה? כי אנחנו תאבי בצע? כי לא אכפת לנו מהסביבה? ובכן, לא בדיוק. המערכת מתוכננת ליצור מחסור בכסף. כשאנחנו לווים כסף מהבנק, הבנק מייצר אותו ע"י כתיבת מספר בספר החשבונות שלו וכאמור, כך נוצר כל הכסף. מה שהבנק לא מייצרזה את הכסף שדרוש לתשלום הריבית על ההלוואהכך קורה שתמיד יש יותר חוב מאשר כסף.

הדבר הבא שאנחנו נאלצים לעשות, הוא לרוץ ולחפש את הכסף שחסר לנו לתשלום הריבית. אבל אם אנחנו משיגים אותו, למישהו אחר הוא בהכרח יחסר. זה משחק כיסאות מוזיקלים שתמיד יהיו בו מפסידים ולכן תמיד יהיה מי שנואש מספיק כדי לעשות כל דבר שנחוץ כדי להשיגו, בין אם זה פושע נואש או תאגיד ענק. מי שלא מצליח לגייס את הריבית ייאבד את הנכסים ששיעבד לבנק ויפסיד במשחק. כיוון שבהגדרה אין מספיק כסף לתשלום הריבית של כולם, הבנקים רק צריכים לחכות ולראות מי יעלה בגורל. כשיורדים לשורש העניין הזה מתגלה אמת מחרידה – העוני והתופעות הנלוות לו, לא רק שאינו תופעת לוואי של הכלכלה, הוא הבסיס שלה. בכלכלה כמו שאנחנו מכירים אותה אין אפילו אפשרות תיאורטית של שגשוג כי המחסור מובנה במנגנון ייצור הכסף והריבית.

זה מרוץ עכברים מהונדס, שמישהו חייב להפסיד בו – לא בגלל שחסרים משאבים או שחסרה עבודה שצריכה להעשות ואנשים שישמחו לעשותה, אלא פשוט כי המערכת בנויה כך שלא יהיה מספיק כסף בשביל לשלם עליה. כדי להימנע מקריסה, מדפיסים ומנפחים כסף חדש שמוזרק למערכת מלמעלה, אבל גם הוא, כמו שראינו, לא מעלים את החוב, רק מגדיל אותו.

יש עוד המון מה להגיד על כל זה, אבל הפוסט הזה מתיימר להציע גם פתרון. הנקודה שחשוב היה לי להעביר היא שכסף כפי שנולדנו להכירו, מכיל את זרעי האסון והאפלייה מעצם טבעו. ואגב, זו אינה ביקורת על קפיטליזם ולמרות שאיני קפיטליסט, הייתי חותם ללא היסוס על אלטרנטיבה קפיטליסטית אמיתית במקום ההונאה שתוארה כאן. השורה התחתונה היא שכסף הוא חוב שיש מי שיכול להמציא אותו ולגבות עליו ריבית מכל המשתתפים במשחק. כמות הכסף חייבת לגדול בצורה מעריכית כדי לשלם את הריבית ולכן מחייבת צמיחה מעריכית. האנושות, במקום שתרכז את משאביה ותשתף פעולה בהתמודדות עם אתגרים עצומים שנובעים מגדילת האוכלוסייה ודילול המשאבים, שבויה במירוץ אחר מדד הצמיחה המעוות ובתחרות להשגת משאב וירטואלי שתוכנן כך שיחסר תמיד.

כשאנחנו מבינים שהבעיה טמונה בטבעו של הכסף, אנחנו גם מבינים שכל פתרון שפועל בתוך המערכת לא יכול להיות פתרון אמיתי. חרם צרכני? מאבק על תקציבים? מלחמה בריכוזיות? מהפכה במיסוי? כל פתרון שמתעסק בחלוקה וניהול של הכסף הישן במקום בהחלפתו – נידון לכשלון.

ובמה יהיה שונה הכסף החדש? איך נוכל לתכנן אותו כך שלא ייפול לאותם הבורות? האמת שפשוט צריך להניח לו. את המערכת הקיימת תיכננו בקפידה ותיכננו היטב. היא עושה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות – מעבירה הרבה מאוד כח למעט מאוד אנשים. הכסף החדש צריך שיהיו לו מאפיינים רבים של זה הישן – קל להעברה, קשה לזיוף, ניתן לחלוקה, וכו', אבל חייב להיות שונה מהותית בדבר אחד – אסור שיהיה מי שיכול ליצור אותו בצורה שרירותית ולגבות עליו ריבית.

אם היה לנו כסף כזה היינו יכולים לבנות קהילה גלובלית שהמסחר בין חבריה מתנהל מחוץ למערכת הקיימת – כלכלה מקבילה. חברי הקהילה, איפה שניתן, משלמים וגובים כסף באמצעות המטבע החדש. הקהילה משתמשת במטבע כרגיל אבל הוא חוזר למקומו הטבעי ככלי טכני שמאפשר מסחר ע"י ייצוג ערך. חברי הקהילה לא נהנים רק משליחות אידאולוגית, הם גם משגשגים כלכלית. הם לא נושאים במס הריבית והאינפלציה, הם לא משלמים עמלות לבנקים ולחברות האשראי ולא מממנים את שוק ההון.

כל פעולה שמתבצעת בתוך הקהילה היא פעולה שלא התבצעה במסגרת הכלכלה הישנה, כך שככל שגדלה הקהילה, מתכווצת הכלכלה הישנה ואיתה האלמנטים המזיקים שבה. מנגנון ההרס העצמי שמובנה בכלכלה הישנה יזרז את המעבר, סימנים כאלה אנחנו רואים כבר היום והם ילכו ויתרבו. כשתגיע הקריסה הסופית שלה, כבר תהיה לנו אלטרנטיבה מוכנה שתקלוט בשמחה את פליטיה.

נסיונות כאלה הם לא דבר חדש. אלפי קהילות בעולם ניסו וממשיכות לנסות מודלים של כלכלה אלטרנטיבית ולמרבה הצער, ברבים מהמקרים הן נכשלות ובוודאי שאינן מאיימות לנגוס נתח משמעותי מהפעילות הכלכלית. הקהילות הללו נבנות באוריינטציה מקומית גם מטעמים אידאולוגים כמו השארת הכסף בקהילה וצמצום נזקים סביבתיים, וגם מסיבות טכניות – בעיקר הצורך בהיכרות אישית על מנת להבטיח את כיבוד ההתחייבויות. רוב הניתוחים מצביעים על גודלן הקטן של הכלכלות הללו כנקודת התורפה שלהן. כדי שמטבע יצליח חייב להיות אמון בכח הקניה שלו. קהילה קטנה לא תמיד יכולה לענות על הדרישה הזו.

שחקנית החיזוק שמשנה את יחסי הכוחות היא רשת האינטרנט. ראו מה היא עשתה לעולם התוכן והמידע. הפוסט הזה יפורסם ללא תשלום למוציא לאור, הוא יוכל להיקרא בחינם בכל מקום שיש בו מחשב ואינטרנט. האם תיתכן התפתחות דומה בכלכלה? כסף הוא לא משאב, הוא מידע. בתחומים רבים כבר הוכיחה הרשת את יכולתה לנהל מידע בצורה יעילה וחופשית. היא משנה את העולם כי היא מאפשרת לנו להתחבר. שליטה מחייבת הפרדה – הפרד ומשול, הפחד ומשול. אין דוגמא קיצונית יותר להפרדה מהתחרות הלא הוגנת שכופה עלינו הכלכלה המודרנית ואין היום דרך טובה יותר להתחבר ולהזיז הרים מאשר באמצעות הרשת. מטבעות העתיד יאפשרו תשלום באותה קלות ועם אותו החופש של ציוץ בטוויטר.

האם זה מדע בדיוני? הכירו את ביטקוין (bitcoin) – אחד הנסיונות המהפכנים והמרתקים ביותר ליצירת מטבע חדש. ביטקוין הוא מטבע דיגיטלי פתוח ומבוזר. דיגיטלי – כי הוא מנוהל ע"י מחשבים ונסחר על גבי הרשת, פתוח – כי קוד המקור פתוח והכל מתנהל בשקיפות מלאה, ומבוזר – כיוון שאין בו מרכז אחד ואין לו בעל בית. החידוש של ביטקוין טמון בביזור ומשם זורחת ההבטחה. לביטקוין אין בנק, הוא עובר מקונה למוכר בלי מתווכים באמצעות הטכנולוגיה בעלת השם העברי החמוד עמית לעמית (P2P), המוכרת לנו מעולם שיתוף הקבצים. ביטקוינים נוצרים בתהליך שנקרא כרייה (mining) בו מתקיימת מעין הגרלה בין מחשבים שמקצים כח חישוב לרשת. כמות המטבעות לעולם לא תעלה על 21 מיליון, זאת לא בעיה טכנית, כי כל ביטקוין אפשר לחלק למאה מיליון חלקים, אבל האספקה המוגבלת הופכת אותו למטבע שלא יסבול מאינפלציה.

כשאני צריך להסביר ביטקוין בשתי מילים אני קורא לו המזומן של הרשת. כמו מזומן, אפשר להחזיק אותו בעצמנו, לשלם איתו ללא מתווכים וללא עמלות, ואם רוצים באנונימיות. כמזומן של הרשת הוא כמובן נהנה גם מיתרונות העולם הדיגיטלי – הוא מתעד באופן פתוח ובטוח את כל היסטוריית ההעברות, הוא  קל להעברה, לא תופס הרבה מקום, ניתן לחלק אותו לחלקים זעירים, אפשר לגבות אותו, להצפין אותו, לשלוח מעבר לים וכו'. אבל לפני הכל, הוא מטבע שלא נוצר מהלוואה נושאת ריבית ואין מי שיכול להמציא עוד ממנו או לשנות את החוקים על פיהם הוא מתנהל.

 נכון להיום, תמורת ביטקוין אחד תקבלו חמישה דולרים, מה שאומר שכלכלת הביטקוין כולה שווה כארבעים ומשהו מיליון דולר. אבל המספר כבר היה גבוה יותר וגם נמוך בהרבה. איפה תקבלו? באחד מעשרות אתרי ההחלפה והמסחר בהם נקבע שערו עפ"י ביקוש והיצע. בגדול בניהם, Mt.Gox, שפועל מטוקיו, מתנהל מסחר בנפח של כעשרים מיליון דולר בחודש. ויש אפילו חלפן ישראלי.

אבל ביטקוין לא נמדד רק בשערו מול מטבעות אחרים. מאותאולי אלפי עסקים כבר מוכרים מוצרים ומספקים שירותים תמורת ביטקוין. הם נהנים מיתרונות כמו עמלות זניחות, ביטחון מלא בכיבוד עסקאות, אפשרות לשמירת פרטיות שלהם ושל לקוחותיהם, יכולת לקבל תשלומים זעירים (micro payments) ועוד. הם מתרבים במהירות מסחררת ויוצרים כלכלת ביטקוין עצמאית. מי שמרויח בביטקוין ומשלם רק בביטקוין לא צריך להיות מוטרד משערו מול הדולר. הדרך לשם עוד ארוכה, אבל היא הולכת להיות מהנה. עוד על ביטקוין אני כותב פה, אתם מוזמנים.

מבחינה אידאולוגית ביטקוין מתאים לגישה הליברטנית שדוגלת בחופש מוחלט לפרטים תוך מיזעור כוחם של מבני שליטה כמו המדינה. זו אידיאולגיה מבלבלת למי שהתרגל לחשוב במונחים של שמאל וימין, כי היא משלבת גישה של שמאל אנרכיסטי עם אולטרה קפיטליזם. הנחת היסוד של הביטקוין לא רק מתנגדת לסמכות מרכזית בכלכלה, אלא גם לתלות בין הפרטים בה. פריצת הדרך של ביטקוין היא האפשרות להעביר כסף ללא ניהול מרכזי מצד אחד ובלי צורך באמון בין הפרטים מצד שני. זו תפיסה שמעוררת ביקורת מצד מי שמקווים שחברה עתידית תתנהל דווקא מתוך שיתוף ותלות בקהילה.

גישה אחרת ומבטיחה לא פחות שמה במרכזה דווקא את את האמון בין המשתתפים. זוהי רשת חברתית של קרדיט בה כל פרט נותן (ומקבל) הרשאה להלוואה מוגבלת לחברים עליהם הוא סומך. הרשת מאפשרת מסחר בין פרטים שאינם מחוברים ישירות ע"י מציאת מסלול שמחבר אותם וכך יוצרת מערכת קיזוזים גלובלית שמבטלת את הצורך והשליטה של גוף מרכזי בכסף.

אלה הן רק שתי דוגמאות. עשרות פרוייקטים דומים מבשילים בימים אלו ונותנים תקווה לשינוי אמיתי באחד התחומים החשובים ביותר לעתיד האנושות והסביבה. אי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו.

עוד על הביטקוין (ולא רק) בבלוג של אסף בהט, תקוות גדולות

דימויים, מלמעלה למטה: דיויד המונס (Bliz-aard Ball Sale, 1983), שלושה פסלים של רותם זוטא (2011), ושתי פרספקטיבות על האצבע המשולשת של מאוריציו קטלאן (2010, לנוכח הבורסה של מילנו).   

לקראת פוסט (ולא אנטי) קפיטליזם

22 בפברואר 2012

יואב ליפשיץ

1.

זכויות הקניין הן אמצעי הייצור של ההון.

2.

בעידן של זכויות כמו פטנטים ומכשירים פיננסיים שונים, הון הוא פחות שליטה פיסית באמצעי הייצור (מרקס) ויותר כוח טהור (ובלן). זכות הקניין היא היחידה הבסיסית ביותר של הכוח הזה, היא נמצאת בליבת השיטה הקפיטליסטית.

הקישור של זכות הקניין עם השיטה הקפיטליסטית הוא כל כך טבעי, שאלו שרוצים לקרוא תגר על השיטה נאלצים, בצר להם, לקרוא לביטולו של הקניין הפרטי, באמצעות הלאמתו או העברתו לבעלות ציבורית.

3.

אלא שהזכות לקניין פרטי היא לא זכות בינארית. זוהי הגדרה משפטית המורכבת מזכויות רבות. כפי שנהוג לתאר זאת, הזכות הקניינית היא למעשה אגד של זכויות. הבעלים של הקניין מקבל לידיו מן החברה זכויות רבות בנכס – הזכות להעבירו הלאה, הזכות לעשות בו שימוש כרצונו (שרירות הבעלים), הזכות להפיק ממנו רווחים ועוד. אגד הזכויות הזה משתנה מעט מסוג נכס אחד למשנהו, ויש סוגי נכסים שכפופים לרגולציה ספציפית (למשל מקרקעין או ניירות ערך), אך בגדול ההנחה היא תמיד שלבעל הזכות מותר או אסור לעשות שימוש כלשהו (בהתאם למגבלות של זכות הקניין הספציפית), ולכולי עלמא לעומת זאת אין שום זכויות בקניינו של אחר.

אין מדובר באסון טבע. ככל זכות גם זכות הקניין מוגדרת ע"י המשפט, שהוא תוצר של האדם, המשתמש בשפה ובמחשבה. האדם הגדיר אותה בדרך אחת והוא יכול גם להגדירה בדרך אחרת. טענתי היא שכדי לחשוב על שיטה כלכלית חדשה, חובה עלינו לחשוב מחדש על היחידה האטומית של הקפיטליזם ועל הכוח שהיא מעניקה לאוחז בנכס.

4.

רבים מהאנשים שקוראים ל"מדינת רווחה" ול"סוף הקפיטליזם" אומרים זאת כי אינם מכירים שפה אחרת. הם רוצים שינוי בתצורה הנוכחית של ההון, אך עדיין לא יודעים כיצד להגדירה. ובאין הגדרה חדשה בנמצא, הם משתמשים באנלוגיות או במטאפורות מתחום אחר, בשפה שכבר קיימת בארגז הכלים, במונחים קרובים-רחוקים כמו "מדינת רווחה".

מדינת רווחה אינה משנה את יסודות השיטה הקפיטליסטית. אחרי הכל, גם כלכלותיהן של מדינות הרווחה הסוציאל דמוקרטיות למיניהן, הן בסך הכל כלכלות שמושתתות על קפיטליזם, עם תיקון קטן של העיוות שנוצר בו ע"י המדינה. מדינת רווחה לא משנה את הקצאת ההון הבסיסית, הראשונית, העומדת ביסוד השיטה הקפיטליסטית, אלא אך ורק מעבירה אותו ידיים.

המטרה היא אם כן לחשוב על שפה חדשה, על ניסוח מחדש של יסודות השיטה הקפיטליסטית עצמה במקום לחזור לנסיון הסוציאליסטי שנכשל. להפסיק לתחום את המחשבה לדיכוטומיה של קומוניזם או קפיטליזם, שתי השיטות האלו הרי קרסו, ומה שלא קרס – קורס לנגד עינינו ברגעים אלו ממש. יש לנסח את החזון לעידן הפוסט-קפיטליסטי. הטקסט הזה מתיימר להציע את אחד מן העקרונות של השיטה הפוסט-קפיטליסטית.

5.

פוסט-קפיטליזם ולא אנטי-קפיטליזם, כי השיטה הקפיטליסטית היא כאן כדי להישאר. אינני קורא לבטל את הקפיטליזם או להחליפו. קפיטליזם, למשל, משמעותו חדשנות טכנולוגית וגלובליזציה. אני לא באמת חושב שאלו שקראו בקיץ האחרון להרס הקפיטליזם, להלאמה של כל השירותים שהופרטו, באמת חשבו על כך לעומק. אחרי הכל, גם הילדים ממאבק סוציאליסטי תקשרו ביניהם בטוויטר ובאייפון. זהו עידן הרשת, ובלי קפיטליזם אין רשת. מיותר לציין שהלאמת הרשת תהיה פגיעה אנושה בדמוקרטיה.

6.

הדרך היחידה להעביר חלק מן הכוח של ההון לציבור, שלא ע"י הלאמה – כי המדינה לא יודעת מה לעשות בהון וגם כך יש לה כוח רב מדי – היא לחלק להמונים זכויות בהון. רק שינוי בסיסי ביותר של זכויות הקניין בהון – פירוק והרכבה מחדש של זכות הקניין הפרטי שלא על ידי הלאמתו, כולל הכנסת זכויות חדשות אל תוך אגד הזכויות – לא יחזיר אותנו שנים אחורה למונחים הישנים. זהו האתגר.

רעיונות כמו הצעת החוק לזכויות חברתיות (דיור, חינוך, בריאות וכו', למעשה מדובר בז'רגון זכויות האדם) מבקשות להטיל על המדינה חובות מסויימים. ההצעות נוגעות ביחסים שבין האדם למדינה, לא בין אדם לחברו. במובן הזה, אין זכות חברתית יותר מזכות הקניין, המגדירה יחסים – יחסי כוחות – בין בני האדם.

לכן עלינו לעסוק לא רק בשאלה מי יהיו בעליו של הקניין, אלא לנסות לענות גם על שאלה בסיסית יותר: מהו הקנייןאו אם לשאול זאת באופן אחר – מהו ההוןויותר מכך, מה הון יכול לעשות?

7.

מדברים על בעיית הריכוזיות. בעית הריכוזיות, למשל, אינה בהכרח בעיה עם הריכוזיות עצמה, אלא בעיקר עם מה שהריכוזיות מאפשרת לבעלי ההון לעשות. כאמור, דרך אחת לנטרל את כוחם של בעלי ההון היא להגביל את זכיותיהם לעשות שימוש מסוים בהון. בכך מטפלים, למשל, דיני ההגבלים העסקיים. אך מה אם בנוסף לכך יחולקו לציבור הרחב – שאינו בעלי ההון – זכויות בהון עצמו?

8.

זכויות משתמשים בהון אינן רעיון חדש, אך עד עכשיו הן הוכרו וניתנו במשורה, במצבים מאוד ספציפיים, בשולי החקיקה. זכות כזו למשל היא זיקת ההנאה במקרקעין (ius in re aliena, זכות על דבר השייך לאחר), המקימה זיקה (ולא חזקה) במקרקעין למי מן הציבור שהשתמש בהן שנים רבות.

כזו גם היתה עד לפני מספר שנים הזכות לעשות שימוש הוגן בקניין רוחני השייך לאחר. עד לחוק זכות היוצרים החדש, משנת 2007, הזכות הוגדרה כסייג לזכותו של בעל הקניין הרוחני. בחוק החדש חל מהפך מסוים, שגם אם עוד לא ברור כיצד ישפיע על הפסיקה (שהרי הוא לא יצר זכות חדשה), הרי שהוא מבטא שינוי תפיסתי של המחוקק. בפרק ד' של החוק החדש, הנקרא "שימושים מותרים", הוגדרה הזכות לשימוש הוגן, ביחד עם שימושים נוספים, כזכות פוזיטיבית של הציבור. זהו לא רק שינוי סמנטי – מעתה אין מדובר בהגבלה על זכותו של בעל ההון למנוע מאחרים לעשות בו שימוש, אלא בזכות השייכת לציבור המשתמשים.

זכות כזו בהון, הניתנת לציבור, איננה צדקה התלויה במדיניות ממשלתית או בטוב ליבו של פילנטרופ, כי אם חלק מן השיטה הכלכלית החדשה. המטרה היא אם כן לחשוב על שימושים מותרים או זכויות נוספות שניתן להקנות לציבור (ולא למדינה) בקניינו של אחר, במטרה לקדם צדק חלוקתי ושוויון, זרימת מידע, יעילות ושיתופיות, לתקן כשלי שוק; כל זאת מבלי שהדבר יביא לקריסה טוטאלית של השיטה הקפיטליסטית, אלא אולי להיפך – ימנע ממנה לקרוס.

9.

היישום המיידי והריאלי יותר מבחינה פוליטית לכך הוא הקריאה הכללית לשקיפות, שעלתה לא מעט בזמן המחאה. זכותו של הציבור לקבל מידע על הנעשה בנכס השייך לאדם פרטי אינה עניין של מה בכך, שהרי המשפט מבחין די בקנאות בין חברה פרטית לחברה ציבורית. אבל אולי בשלה השעה, בעידן מות הפרטיות, לגעת גם בפרה הקדושה הזו.

עם זאת, אין טעם להיעצר רק בקריאה לשקיפות. זרימת מידע זה מאוד חשוב, אך יש גם להגדיר מחדש את היחסים הקנייניים בין בני האדם. רעיונות ליישומים נוספים ניתן לקחת למשל מחוק החברות הגרמני, המעניק לעובדים זכויות מסוימות בכל הקשור לקבלת החלטות בנוגע לעתיד החברה; וכן מן החוקים השונים ברחבי העולם הנוגעים לסקוואטינג או ל"שחרור" של בניינים ריקים לטובת הציבור.

10.

זכות הקניין היא זו שמאפשרת את הקפיטליזם, אך היא גם זו שיוצרת את הפער החלוקתי בו לאחד יש נכסים – או ליתר דיוק כוח – ולאחר אין. המחשבה כי אין מדובר בגזירת גורל, וכי ניתן לפצל את הזכות הקניינית כך שלאחד יהיו זכויות מסוימות בקניין, ולציבור המשתמשים זכויות אחרות בו, היא זו שצריכה לעמוד בפני משפטנים וסוציולוגים, כלכלנים ופילוסופים, קובעי מדיניות ואקטיביסטים בבואם לחשוב על העולם החדש, העולם שאחרי הקפיטליזם.


שלמה מעוז והאינטלקטואל החדש של הבורסה

14 בינואר 2012

אפתח בהצהרה: אני מתייצב מאחורי אמירותיו של שלמה מעוז בדום מתוח. יותר מזה: אין בדברים שלו שמץ של גזענות, ומי שקורא לו גזען הוא בעצמו גזען, וגם עיוור. מי שרוצה לקרוא רק משפט אחד בפוסט הזה, שיסתפק במשפט הזה וילך לישון ויחלום חלומות פז.

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

 

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

12 בינואר 2012

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

מסעותיי במגדל

30 בדצמבר 2011

תהל פרוש

1.

מגדל, מגדל

את עווית גורל

בפתח תקווה – אין.

בעד זכוכית מחוסמת

מכוערת, לקירותייך נשברים אנשים.

2.

לא מזמן יצאתי למסע. תחילתו בזה שקרן הפנסיה שלי המצויה תחת ניהולה של חברת מגדל היתה חייבת לי כסף ובכל זאת לא קיבלתי אותו. למען הדיוק אני חייבת להודות שלולא הייתי זקוקה לכסף שכלוא במגדל לא היה אכפת לי שיהיה תקוע שם לעד ושעדר מנהליה העבשים ישקיעו אותו ככל שתאבה נפשם. על כל פנים, לצערי, הייתי זקוקה לו. וכך, כמו גיבורה במיתולוגיה היוונית, שאינה רוצה לצאת למסע אבל האלים דוחפים אותה, יצאתי מחוץ לבית כדי לחזור כמה שיותר מהר. במקרה הזה חשוב לשים לב שבמקום אלים רבים הנחה אותי רק אל הכסף, אך זה לא שינה את העובדה שכמו באותן מיתולוגיות הזמן התארך, הדרכים התפתלו ומצאתי עצמי מול מפלצות מרובות ראשים.

מסעי עבר במקומות אנטי הומניים כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, לשכת התעסוקה ומגדל כמובן. וחוזר חלילה. בדיעבד אני חושבת שאחד הדברים שהתבררו לי מיד היה שרצוני העז שלא להיות במגע עם שום מוסד פיננסי, רצון שאותו מימשתי בדבקות עד כה, היה דחף בריא שאף שהוא גובל באלוזיה עצמית יש בו כדי לשמור על שפיות. כי מה שנוכח בעוצמה בבואי להתעסק עם פעמון הזכוכית של המוסדות הפיננסיים היה uncanny. אותה תחושה מתעתעת שבה המוכר והיומיומי נהפך לזר בהבלח פתאומי אחד. אותו מצב שבו לפתע נחשפת שכבת מציאות נוספת עזה יותר ממה שלכאורה עד כה נחשב למציאות.

אז מה קרה לי בהטרוטופיה הפיננסית? דבר ראשון, המרחבים הפיננסיים שהגעתי אליהם עיקרו אותי מסממנים אישיים. התרחשה בי רדוקציה רדיקלית ומהירה של הגוף לאוטומט מכאני שכל הווייתו מכוונת לכסף, וכל תפקודיו הם להוציא ולקבל מסמכים וכסף. אם אני זוכרת נכון הפעם הראשונה שבה הבחנתי באוטומאט שהפכתי אליו התרחשה דווקא במס הכנסה.

עמדתי במסדרון במצב הפיזי השכיח בזמנים כאלה, גרוני מכווץ, ליבי פועם במהירות, חזי מלא תחושות חרון וזעם מוכנים מראש. זוהי מין תחושה מעניינת שמשלבת רצון עז לצאת למלחמה ופוזיציה קורבנית. כך עמדתי שם מוכנה לזנק על פקידת שומה כשבחור צעיר נכנס בצעד גס והביט על שורת המשרדונים. הרגשתי מעוצבנת מנוכחותו הזכרית הששה אלי קרב, הייתי בטוחה שהוא רוצה לגזול לי את התור והקשחתי את פניי. לאחר שסקרנו זו את זה באיבה במשך כחצי דקה, הבנתי שמדובר בחברי הטוב אילן. לקח לו עוד כעשרים שניות ארוכות לזהות אותי. לבסוף נפל על צווארי בשמחה, אבל שנינו היינו תחת הרושם הטראומטי של הזיהוי המעוכב.

כל זה עורר בי פליאה וסימן לי את האפשרות שהתרבות מגלה ומסווה כל הזמן: שמופעל עלינו לחץ להיות חסרי סממנים אישיים ובו בזמן להאמין שאנחנו יצירה חד פעמית של הטבע. ובפער הזה נחשפה פעולתו של הדימוי ואיך הוא פועל על הנפש. כי במרחבים המדכאים של מגדל הפכתי בעל כורחי לדימוי עלוב, לקליפה של אלפי הנשים והגברים שהיו שם לפניי. ערכתי הצגה של מי שאיני עבור מי שאינם עבור איזו מטרה שמחוץ לשטח הפיננסי נקראת חיים. בהיכלי הכסף, כל פעולה וכל סיפור משרתים את מטרת הבסיס הזו, אבל גם היא, כלומר הם – החיים, נהפכים לדימוי שחוק.

3.

כל זה גס מגדל,

אני רוצה לעטוף אותך בפלסטיק שחור

לקשור אותך בשרשרת ברזל

לכסות אותך בבטון

לחפור לך בור. אני רוצה

לדרוך עלייך מגדל

לפצפץ אותך ככה

שלא יישאר ממך בדל

4.

מעניין אפילו יותר שהדימוי שהוכרחתי לתפקד לפיו בתוך מבוכיה הבירוקרטיים של מגדל משקף את הדימוי הגדול יותר שמגדל או כל מוסד פיננסי אחר צריכים לתפקד במסגרתו דימויה של ישראל בעולם ככלכלה פורחת. וכך הלאה, ישראל צריכה לתפקד ככלכלה משגשגת כדי לתמוך בדימוי של מרחב אחר, למשל קרן המטבע העולמית, שגם היא תומכת בדימוי אחר. כך זה ממשיך הלאה והלאה עד לאידיאולוגיה הקובעת את הדימוי וניזונה במעגל אינסופי, אקסטטי, מאישורו של הדימוי.

המבנה הרוטט הזה, נשען כולו על בני אדם ותלוי בתפקוד שלהם בתוכו. במקרה הזה, חלק מבני האדם משמשים את המוסד הפיננסי וחלקם מגיעים אליו כאזרחים או לקוחות אך כולם עובדים את אותו מנגנון. אגב, העובדים שנתקלתי בהם בשיטוטיי היו נחמדים או ניסו להיות נחמדים אף כי הם עובדים בלב המאפלייה. הם נראו לי מחוקים מאוד באורות ניאון ומשעות תסכול שנערם על ראשם מדי יום ממאות אנשים שיש להם בסופו של דבר ובזכות המחיקה פה אחד ודרישה אחת. אלה עובדים שלא היו בקיאים בסליל החוקים והתקנות של המוסד שהם מייצגים אותו ולא באשמתם זוהי בורות שיש לה יד מכוונת.

על כל פנים המערכת הדימויית רבת השכבות, שכולנו מקיימים אותה בקפידה, נחשפת באופן נפלא דווקא דרך החיסכון הפנסיוני. היא מורכבת קודם לכל מהנחות בסיס שכשפורטים אותן נראות מוזרות מאוד. כך, החיסכון הפנסיוני נשען על הרציונל לפיו בני אדם הם אינפנטיליים חסרי אחריות ולכן יש צורך להכריח אותם בחוק להפריש מדי חודש ממשכורתם לחיסכון לעת זיקנה. הרציונל הזה נסמך על רציונל נוסף לפיו אנשים מגיל מסוים אינם כשרים לעבודה בחברה, ויש צורך לגרום להם לחסוך לקראת זמן הבטלה הממושך הזה כדי שלא יפלו על המדינה לנטל. הרציונל האחרון מקבל חיזוק חברתי מכך שאנשים מגיל ארבעים באמת נחשבים מבוגרים בשוק העבודה שטוף האייג'יזם (גזענות על בסיס גיל) של היום. ייתכן שמדובר במעגל שוטה.

על כל פנים, שני הרציונלים הללו קורסים בקול תרועה אל מול המציאות העגומה. רוב רובם של העובדים שמפרישים כסף לחיסכון פנסיוני כיום חיים באוברדפט. משמעות הדבר היא שעליהם להשלים את ההכנסה שלהם באמצעות הלוואות מהבנקים בריביות שערורייתיות. בעצם אין בידנו מספיק כסף כדי להפריש לחיסכון הפנסיוני – ולכן החיסכון הזה הוא כל כולו הלוואה מהבנק שמי שנושא בנטל שלה הם אנחנו האזרחים.

וכך המדינה מייצרת את הדימוי הנחשק של כלכלה פועלת: למגדל ולחברות האחרות, הנשלטות על ידי בעלי הון טייקוניים יש כסף זמין לבצע השקעות בשוק המניות, להלוות כספים לחברים טייקונים ואף כוח למחוק להם חובות. הבנקים מתעשרים מריבית החובה או מלקיחת הלוואות לכיסוי ריבית החובה ועובדים בעלי חובות משועבדים יותר ויותר למקומות העבודה שלהם, ובאופן הזה מקיימים מלאי עובדיםעבדים שימשיכו להפריש כספים ולהניע את גלגלי המוסדות. גם משרד האוצר כותב בחוסר מודעות עצמית, שהנעת שוק ההון של ההימורים באמצעות הפקדת הפרשות הפנסיה אצל החברות הפנסיוניות, היא סיבה מרכזית לקיומו של אותו חיסכון.

הצורך של המדינה בחברות הביטוח הפנסיוני הפרטיות שבשליטת בעלי ההון מתבהר עוד יותר כשמבינים שהפנסיה, הכסף ששייך לעובד/ת, מוחזק כבן ערובה גם כשהאזרחית נעשית מובטלת ואינה מוצאת עבודה מכורח או בחירה. וכך, כדי להמשיך ולשמור את הכסף זמין כהשקעה בשוק ההון המסוכן מצד אחד, ומצד שני להכריח את העובדים, שכאמור מוחזקים כאינפנטילים חסרי אחריות, לחזור לשוק העבודה כמה שיותר מהר, נעשות עוולות בשני מישורים: הראשון הוא הקנס שמוטל על מי שמעוניין למשוך את "חסכונותיו" לפני גיל הפרישה בסך של 35% מהחסכונות. והשני הוא באי יידוע המובטל/ת בכך שלאחר שסיימה לקבל דמי אבטלה, יש לה זכות לתבוע כל שלושה חודשים שכר מינימום כפול שלוש. חברת הפנסיה כמובן שאינה מודיעה על כך, אבל המדינה משתפת פעולה – גם ביטוח לאומי אינו מודיע על כך. הכל כמובן לטובת תחזוק הדימוי באמצעות בעלי ההון ועל חשבון האזרח שצובר יתרת חובה בבנק.

עוולה נוספת שקשורה בצורך של המדינה במאגר מזומנים לתחזוק תדמיתה היא אופן שיחרורה של קרן הפנסיה עם גיל הפרישה. גם כאן המדינה מעדיפה להפקיר את האזרח ולתת לו קצבה זעומה מדי חודש במקום לפדות את הכסף שצבר בעמל. מכאן או משם, מגדל מייצרת רווחים פיקטיביים מכסף מדומיין שנכנס אליה מעובדים שנכפה עליהם לחסוך. החיסכון הפנסיוני כל כולו נועד לייצר את הדימוי של תנועה בגלגלי הכלכלה הישראלית כדי לקבל דירוגי אשראי טובים בבנק העולמי באמצעות טייקונים ישראלים שיוכלו למנף את עסקיהם בהלוואות ענק. דימוי על גבי דימוי, ייצוגים רב שכבתיים, מרובים, קשורים ואחוזים זה בזה ובוודאי שיש להם מרכז רב עוצמה כמו חור שחור, האידיאולוגיה. זו שבתהליך האיטי של התפוצצותה והתפשטותה הביאה אותנו עד הלום. הלחץ בחזי במס הכנסה, בביטוח לאומי, במגדל, היה לחץ מבני עצום. מבלי שיכולתי לתת לזה מלים התודעה שלי נדרשה להתאים עצמה לפיקציה. ואם לא רציתי להתאים את עצמי לא יכולתי לקבל אפשרות לזה.

5.

אני רוצה, מגדל, שתהיי לשעבר

אני רוצה שתיסחפי לים

שתעברי לאילת, שתקבלי על הראש

אני רוצה למשוך את הוני ממך מגדל

ולא לזכור ממך יותר

אלא שהוני שבוי בך

ומרפד את כיסיהם של בעלייךנכלולייך

ומבשם את אפם וחיכם בכל מיני הילולות

הו כן, תתמוטטי כבר לערימת הקלפים שאת

תתפוררי כבר מגדל. אל תנסי למצוא חן בעיניי!

6.

ולכן, ואפילו רק בגלל מבנה הדימויים הכלכלי, יש לבטל את מדינות הלאום.

מאבק המשוררות והבעתה מפני ה'אנחנו'

9 בדצמבר 2011

תהל פרוש

לא ניתן אלא להתאגד, לפעול יחד. זוהי האמת הפשוטה שלמדנו על גופנו בקיץ הזה. וכך יש לפתוח את התגובה לאורי הולנדר, שנבחר השבוע, כך התבשרנו, למנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה במקומו של רפי וייכרט. אותו הולנדר פרסם מאמר (16.11 בז'ורנל של מעריב) שבו תקף את איגוד המשוררות והמשוררים החדש, שקם לפני כחודשיים ושם לו למטרה להיאבק עבור מעמד השירה והמשורר/ת. הוא תיאר אותנו כ"חבורת גרפומנים" שניסחה "מניפסט עילג ונלעג ובו תבעה לשפר את מעמד השירה", המשיך בזה שכינה אותנו "איגוד טפילים פואטיים" ו"רימות" ולבסוף אף קינח בשאלה מדוע יש צורך במאבק בכלל.

הנה תיאור מצב קצר העונה לשאלה הנאיבית שלו: בזמן האחרון שלוש קרנות ומפעל הפיס הפסיקו לסייע להוצאת כתבי עת וספרי שירה. כבר עשורים פסטיבלים וכתבי עת אינם משלמים למשוררים כי אין להם מהיכן. לאחרונה נסגרו מספר כתבי עת ואחרים נאבקים על קיומם. ההוצאות הגדולות כמעט ולא מוציאות ספרי שירה. הוצאות ספרים אחרות עושקות משוררים ומבקשות מהם תשלום על הוצאת ספרם. אם יקבלו פרס, יקחו לפעמים את הכסף לכיסם. רשתות הספרים מניחות את ספרי השירה וכתבי העת לשירה בפינות אפלוליות. צריך לומר זאת בראש חוצות: תקציב התרבות בישראל מחפיר. 610 מיליון ש"ח, 0.2% מתקציב המדינה, אחוז קטן פי ארבעה מתקציב התרבות של מלטה או הונגריה למשל. לספרות מוקצבים כ-12 מיליון שקלים בשנה, כשני אחוז מאותו תקציב תרבות זעום. סכום שנתי זה כולל למשל גם מימון ספריות לעוורים ושלל תחומים נוספים. על עצמות הדג האלה עט כל עולם השירה, הספרות וגופים רבים אחרים.

איגוד המשוררות והמשוררים נועד לשנות את המצב הזה. אבל הולנדר, כך מתברר מטורו, סולד מהתאגדות. גם אם חלק מאבחנותיו נכונות, הרי שהוא יוצא נגד פעולה משותפת שבאה לסייע גם לו. הדבר דומה למצב שבו בכובעו האחר כעיתונאי, היה מתנגד לקיומו של מאבק עיתונאים בגלל שכתב נדל"ן אשר לא מוצא חן בעיניו חבר בו. ובמילים אחרות, ככל פוץ שובר התאגדות או שביתה, הולנדר נאחז באינדיבידואליזם הכוזב שלו ובעמדת עליונות מדומה כדי להצדיק עצמו.

Poetry slam

אני חשה צורך לפרק את הסלידה שלו מהתאגדות, מכיוון שהיא מייצגת קול רווח ועמוק בחברה, קול האחוז בעתה מפני ה'אנחנו'. כוונתי היא לפחד של היחיד לשפר את מצבו דרך פעולה עם אחרים, אימה שהקפיטליזם מטפח. הולנדר מראה היטב בטורו כי הבעתה מה'אנחנו' כרוכה בפחד מהתחככות עם בני אדם על כל שונותם זה מזו ופגמיהם. היחיד נאלץ לצאת מחדרונו הסטרילי, שבו ניתן לו לטפח דלוזיות נרקיסיסטיות באין מפריע, אל העולם, ולוותר על משהו לטובת הישגים משותפים. כפי שהדבר נכון בתחומים רבים אחרים, במקרה של מצב המשוררים והשירה אין ספק שיש צורך בפעולה דחופה של יציאה מהחדר.

פחדיו של הולנדר מהסתופפות עם בני אדם לשם התאגדות ניכרים גם בכך שתקף את שפתם של חברי האיגוד החדש. הוא ציטט מתוך עמוד הפייסבוק הפתוח של הקבוצה שלנו ובכך מצא הוכחה לכך שאיננו ראויים להיקרא משוררים ולהתאגד. כמורה נוקדן ללשון, הולנדר חושב שעברית חייבת לפעול על פי החוקים בתחילת המילון, אחרת אין זו שירה. הוא מייצג גישה מיושנת הרוצה לראות אמנות שנעשית על ידי אליטיסטים עבור קבוצה אליטיסטית המחזיקה את חוקי הלשון בכיס המשי שלה. בעיניו, המגדר חייב להיות יציב ומשוררים אף פעם לא יכולים להיות רעבות. אבל העולם משתנה כל העת וזז. השירה אינה מעוז שמרנות, טירת ניקוד בצורה בפני הבערות וההמונים, אלא להפך. היא המעבדה המתקדמת ביותר לניסויים בלשון ויכולה לכלול שפה שבורה וטראומטית כמו גם שפה משחקית נמוכה או גבוהה.

הולנדר מקעקע את הלגיטימיות של פעולת האיגוד בגלל איכות המשוררים, אבל איגוד המשוררים לא נועד כדי לקבוע אם אורי הולנדר או כל אדם אחר הוא משורר או גרפומן. הנה, אף כי זכור לי ששירתו של הולנדר הטילה עלי שיממון עז בפעם שנכפתה עלי כשישבתי במקרה בבית הקפה "סוכר", הרי שאני גם עומדת על זכותו להמשיך לעשות כן. מאבק המשוררים נועד לסייע גם לו כפי שמאבק התסריטאים נועד לסייע באמצעות חוק הקולנוע לכל תסריטאי. אמנם הולנדר מאשים אותנו בהיותנו "טפילים פואטיים", אבל במקרה שנצליח, הולנדר ודומיו יהיו לא רק טפילים פואטיים אלא גם טרמפיסטים על חשבון המסתכנים. שכן הם יתוגמלו על שיריהם סוף סוף, יוכלו להופיע ביותר פסטיבלים, יפרסמו ביותר כתבי עת עם יותר תפוצה, וישעממו בנוחות את קהל שומעיהם.

Poetry slam

חשוב להדגיש כי מטרתו של המאבק אינה רק להשיג עוד כמה שקלים לשירה; אנחנו רוצות ורוצים להפוך את מאבק המשוררים לחוד החנית של המאבק על התרבות בארץ הזו. לפעול לעיגון מעמד היוצר והתרבות בישראל. אנחנו רשאים גם לפתח אופטימיות ששינוי כזה אפשרי. האיגוד הצעיר שלנו שקיים רק כחודשיים, כבר הביא להישגים: תגמול המשוררים בפסטיבלים וכתבי עת נהפך לנושא מרכזי לאחר שהודחק שנים, ומשרד התרבות כבר חושב על דרכים חדשות לסייע לעולם השירה לאחר שכבר שכח ממנה.

הדרך לפנינו עוד רבה והולנדר עלול לפגוש בעוד רבות ורבים שלא יסמפט את שפתם או שירתם, אבל אני מזמינה אותו להצטרף למאבק שלנו על דמותה של התרבות הישראלית. בשבוע הבא, ב-15 בדצמבר, בבית העם ברוטשילד 69, אנחנו נערוך כנס חירום על מצב השירה. הוא יתחיל בשעה 17:00 בחוץ, בשדרות רוטשילד, היכן ששורות אוהלים עמדו במחאה כל הקיץ. אחר כך ניכנס פנימה להרצאות, להקראות שירה ומופעי שירה. זו תהיה הזדמנות נדירה של משוררות ומשוררים בעלי טעמים אסתטיים שונים ומקבוצות שונות להיפגש, למחות על כך שהשירה הושלכה לציפורני השוק החופשי ולהתחיל לגבש בסיס רחב לשינוי. אני מבטיחה לשמור להולנדר כיסא פלסטיק.

וראו גם:

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

נצח, נצח, נצח, אוטובוסים דו-מפרקיים

21 בספטמבר 2011

תהל פרוש

נורת נצח

אני אש ואני אש ואני אש:

שלום, נורת נצח

ראי את התקרה הזו – מנופצת

והשולחנות – ארוכים וסדוקים

מולם האנשים בעלי הפיות הארוכים האדומים

אומרים: הדיילות שלי, המוצר שלי,

המותג, המותג.

מה שמרקיב ביניהם אלה מלים

ומאכלים שיגרסו בשיני הבשר שלהם

וחשיבות עננית, מנוצנצת, שהם מפזרים כי האיש (איזה איש?)

אמר: באינטרנט יש אתר

ומוכרים בו את המותג, ומה שאני מנסה

לקדם, במצב של שיתוף פעולה, באתר הבית, באתר הבת

באתר שלעולם לא יהיה אלא

הו, נורת נצח

אינך בעצם כלום אלא מילה ומילה

את ליבי שנשבר ותוקן ונשבר

בזמן האוטובוסים, קו 25, קו 5,

קו 18, ובזמן מוניות השירות

ליד נהגים מחרפי דרך, מושכי אמונה

מקללים: רדי מטומטמת, אל תעלי בכלל פרה

בזמן בתי הקפה מול מחשבים בין עשרות אנשים

שעיניהם משוכות פנימה מחייכים לתהומות האלקטרוניקה

מרימים קול: הדיילות האלה, משופרות, זה סוג של משחק, משחק

מבקשים אם אפשר חשבון. נורת נצח

אנחנו מתים, אנחנו הד, שאריות אור מפיצוץ כוכבי

ואני רוצה להיכנע. עד מתי אוכל להחליט אם להילחם או להיכנע?

נצח, נצח, נצח, אוטובוסים דו-מפרקיים הם הצלחה?

ואנשים גרמיים? ומבטים תכולים שנאטמו בינקות?

כל לילה המיטה רטובה והכרים קרועים ובבר מגישים

המבורגר, סנדביץ' רוסטביף, סנדביץ' שניצל וטוסט משולשים

ובסוף מתבקשים ללכת – אבל איני רוצה לצאת, אני רוצה להישאר! לקרוע עוד

בלי בירה מחבית, בלי רטיות אהבה חבריות.


נירה כפיר עושה נסים

אני קוראת על הפסיכולוגית העושה נסים נירה כפיר

היא יודעת ויודעת

כמו שאתה יודע

עבור מי שצריך.

אנשים זקוקים שיאמרו להם מה לעשות בעולם.

לעתים הם שומעים למנכ"ל תאגיד או לראש מדינה

או לפסיכולוגית.

 

(אתיישב אצלה בנוחות חלקית.

היא תשאל למה הגעתי: את היסטרית?  

לא, לא, אני אומר, אני פשוט לא מאמינה. את מבינה, היינו בים, העיניים שלו הן

תכלת ובמים בלטה התכלת כל כך.

כן, היא תגיד, אז תכלת. אז מה.

אגיד לה: אני פוחדת שישנה את דעתו. הוא לא מעריץ אותי אני חושבת. אולי מעריץ

את הגוף שלי ואת השדיים שלי.

היא תאמר: את נרקסיסטית, כדאי שתדעי כבר עכשיו.

אני אומר: אולי תטפלי בי? אני רוצה להיות תינוקת.

היא תאמר: יש לי תוכנית מצוינת בשבילך.)

 

לא, הכדור הזה אינו מספיק

לא בגלל שאינו משפר תחושה

אלא כי אינו עונה

על הצורך הבסיסי

באדם שיודע. שיודע. שיודע.

אבל, אני חושבת שהיא תדע.

 

(אני אומר: אמא שלו סיפרה בדיחה:

אדם משתין במיטה כל לילה וחבריו מפנים אותו לפסיכולוג.

אחרי כמה זמן הם שמים לב לשינוי ושואלים אותו איך הוא מרגיש.

נהדר, הוא אומר.

אז הטיפול עזר, הם שואלים, הפסקת להשתין?

לא, הוא אומר, אבל עכשיו כבר לא אכפת לי.)

 

 

כן, אני נוטה להתקשר לנירה כפיר עושת הנס.

אגיע אליה בבגדיי הטובים כדי לומר:

כל מה שהגיע לעולם – נשאר.

אפילו הדרקונים לא נעלמו.

הנה, למשל אני סופרת בלי ספר.

יש לי חבר. אנחנו הולכים לים.

אין לי הסבר לכלום.


עכשיו צריך רק קצת חקלאות מינית

כולנו פסולת

7 בספטמבר 2011

 רון חולדאי אמר שהוא מתכוון ללכת עד הסוף.

"השדרה הפכה להיות זבל", הוא אמר. "נחזיר את הסדר על כנו".

הוא גם אמר שהמפגינים סביב העירייה הם "חבורת קיצונים שמוכרים לנו", וציין שהם "מאנשי עיר לכולנו, אנשים ששרים 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'". מה שחולדאי שכח, ש"עיר לכולנו" היא לא בדיוק מיעוט שולי בתל אביב. להזכירכם, עיר לכולנו היא הרשימה שזכתה במירב הקולות בבחירות האחרונות, ו-34% מהבוחרים הצביעו למועמד שלה לראשות העיר. עכשיו חולדאי מכריז מלחמה על אלפים מתושבי העיר, ועל רוב הצעירים שגרים בה. כולם אויבים שלו.

מהערב הראשון ברוטשילד, היה ברור שחולדאי לא מבין מה קורה כאן. אפשר היה לחשוב שבשבועות שאחרי זה הוא הבין משהו. בכל זאת, לפחות חצי מהעיר שלו יצאה לרחובות. אבל חולדאי לא הבין כלום. הוא לא הבין שבלי האנשים שהוא נלחם נגדם פשוט אין לו עיר.

"המחאה הרי מיצתה את עצמה", הוא אמר בבוקר. אבל חולדאי שכח שאין לנו לאן ללכת. אנחנו לא יכולים ללכת הביתה, כי כאן זה הבית שלנו. מי שעזב כבר עזב. אנחנו אנשי המעגל המצטמצם, ואנחנו כאן במזרח התיכון. זאת הסיבה שהדיבורים על דעיכת המחאה הם חסרי שחר. בעיניי חולדאי המחאה אולי "מיצתה את עצמה", אבל אלפי השקלים לבעל הבית ממשיכים לזרום אל הבנק כל חודש, וכל חודש הזעם שלנו גדל. שום דבר לא השתנה. אין שום שגרה לחזור אליה. אנחנו עדיין כאן, ובחמש דקות אנחנו מגיעים לרחבה של העירייה. שלא לדבר על זה שלהקים אוהל זה הדבר הכי קל בעולם.

בקיצור, לחולדאי אין נתינים. אולי יהיו הפוגות, אבל שקט לא יהיה לו. את נתניהו קשה כרגע להפיל, אבל חולדאי הוא שליט בלי לגיטימציה. כמו שהיה כתוב על אחד השלטים בהפגנה היום: "אין מלך בלי עם". על הצד השני היה כתוב: "אל נקמות יהוה".

ובינתיים, העכברים מתחילים לצאת מחוריהם. שמעתי ברדיו כל מיני תושבים אומללים משדרות רוטשילד שמתבכיינים בהיסטריה וקוראים קריאות עידוד לפקחי הסיירת הירוקה. "חודשיים חירבנו לנו בחצרות! השדרה שלנו הפכה לפסולת! תרמנו את הבית שלנו, עכשיו אנחנו רוצים אותו בחזרה!".

השיח, אם כן, נעשה סניטרי. יקירי העם של סוף השבוע שעבר נחשבים עכשיו ל"פסולת", אפילו "חרא". אז זאת התשובה שלי: מה שאתם קוראים לו "פסולת" הוא הדבר הכי יפה שהיה בעיר הזאת אי פעם. יפה יותר מבתי הבאוהאוס המצוחצחים שלכם, חבורת חלאות בורגניות. אתם צריכים להיות אסירי תודה שזכיתם לראות את "הפסולת" הזאת.

לגבי המיתוס האורבני של המחרבנים בחצרות: אני חייב לציין שמעולם לא היה לי כזה חשק לחרבן בחצרות של הבתים שלכם. כן, בני אדם מחרבנים, וגם הצורך הזה לא ייעלם, אפילו לא לפי הוראה של הפרופ' טרכטנברג. ואפרופו חרא: אצלי הדירה החרא כבר שבועיים לא יורד באסלה, בגלל בעלת הבית הקמצנית שלי שמסרבת לשלם על אינסטלאטור. מבחינתי, החרא שלי הוא עכשיו אחריות של ציבור בעלי הבתים התל אביבי. בוקר בוקר אתם תקומו, ותמצאו בחצרותיכם מגדלים קטנים של חרא – שאולי יזכירו לכם את המגדלים של חולדאי.

תקלטו: אתם אויב מעמדי, בייביז. "נתתם את הבית שלכם"? למיטב הבנתי אתם יושבים בו כרגע. אם חשבתם ש"המחאה" היתה איזה פסטיבל זמני, יש לכם טעות. הכללים השתנו. תפנימו: לא יהיה כאן יותר שקט. השלב של השקט בסיפור הציוני נגמר. לא רק בגלל המחאה, אלא גם בגלל מה שקורה מסביב. הבורסה שלכם בנפילה חופשית, יא מניאקים. למעשה, הזמן של האוהלים עוד לפנינו.

אז שוב, ממש כמו בהתחלה, אומרים שאנחנו קיצונים, אנרכיסטים, פנאטים. אבל יש לכם טעות: אנחנו אותם אנשים שהיו בכיכר במוצאי שבת וניענעו את הישבן לצלילי אייל גולן. אותם אנרכיסטים, כלומר אנרכו-סחים – הסינתזה החדשה שיצרה המחאה הזאת.

כולנו אנרכיסטים.

כולנו עיר לכולנו.

כולנו פסולת.