Archive for the ‘כלכלה’ Category

אקסלרציוניזם הוא הומניזם

15 בדצמבר 2013

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

20131214_140253 20131214_143526 20131214_151211 20131214_155317 20131214_163525 20131214_163821 20131214_182226

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

23 בנובמבר 2013

1.

לפני כמה חודשים דיברתי עם חבר, שעוסק בארגון של עובדים בחברת תקשורת כלשהי. המאבק היה מרשים ואפילו תקדימי, אבל כמו שקורה בהרבה מקרים כאלה, התברר שהרבה אנשים צעירים לא רוצים להצטרף לאיגוד. הרעיון של התאגדות לא מדבר אליהם, ואם התנאים לא מוצאים חן בעיניהם הם מעדיפים להחזיק מעמד עוד קצת ואז לעזוב ולחפש עבודה במוקד שירות אחר. יותר מכל דבר אחר, הם מעדיפים להיות עצמאיים ולא תלויים. כשסיפרתי את זה למישהו אחר, הוא אמר לי: "טוב, בטח הומואים".

זאת היתה אמירה הומופובית, ובכל זאת כמעט מתבקשת. הומואים מזוהים כיום מאוד עם אתוס האינדיבידואליזם הקפיטליסטי.* במובן מסוים הם הנציגים המובהקים ביותר של "המודרניות הנזילה" כפי שהגדיר אותה זיגמונט באומן את תקופתנו: מצב חברתי שבו האתגר הפוליטי המרכזי הוא לא הכוח של המוסדות, אלא דווקא ההתפוררות שלהם; הוויה שבמסגרתה מפוצלת החברה לאטומים אינדיבידואליסטים, ושבה גמישות וניידות הן הערך המוערך ביותר.

בזמן האחרון התהוו כמה קונסטלציות פוליטיות, שבהן התחדד הניגוד בין "ההומואים" לבין הניסיון לבנות שמאל עממי סוציאליסטי. כך למשל, קרה שבבחירות המוניציפליות בתל אביב התפצל השמאל בין עיר לכולנו שנתפשה כנציגת השכונות, לבין מרצ שייצגה את מרכז תל אביב האשכנזי-ליברלי. במקרה או שלא במקרה, עמד בראש מרצ מועמד הומו, מה שהציף באופן לא מפתיע סנטימנטים הומופוביים בשורות השמאל הרדיקלי, שהסתתרו תחת מסווה של רדיקליות פוסט-ליברלית. שוב תוארו ההומואים כנציגי הסדר הניאו-ליברלי שהורסים את החיבור בין השמאל לבין השכבות המדוכאות (טענות דומות אפשר לשמוע גם מסטרייטים תומכי המדינה האחת, בעיקר כשהם קצת שיכורים. במצבים כאלה הם מעזים לומר שהומואים הם המכשול העיקרי למדינה הפוסט-חילונית המוסלמית-יהודית שתקום במהרה בימינו. אבל זה כבר נושא אחר).

אחרי שהצגתי את הסיטואציה המצערת הזאת, אומר עליה כמה דברים. ראשית, לא מיותר לציין שבלי להט"בים אין ממש שמאל. אם מישהו יכתוב עוד ארבעים שנה ספר על השמאל הישראלי, הוא ימצא שהיו יותר הומואים בשמאל הישראלי של שנות האלפיים מיהודים בשמאל הרוסי או הגרמני במאה ה-20. ההשוואה לא לגמרי שרירותית. קווירים במידה רבה ממלאים את אותו תפקיד, של יחידים תלושים במידת מה, שמשום כך יכולים גם לפתח תודעה אופוזיציונית. לכן לא פלא שהמדינה הניאו-ליברלית קנתה את ההומואים בשני העשורים האחרונים באמצעות קידום נישואין חד-מיניים וחוקים דומים.

שנית, חשוב לציין שהצגת ההומואים כ"משחיתי הסולידריות החברתית" היא ימנית לגמרי. בצרפת, למשל, במסגרת הפולמוס העז בשאלת הנישואין החד-מיניים, הושמעו טענות כאלה שוב ושוב על ידי שמרנים סוציאל-לאומיים מהסוג האירופי, התומכים בחברה מלוכדת. ושוב, התבנית דומה להאשמות שהושמעו בעבר כלפי היהודים הקוסמופוליטים.

וכאן אני מגיע לנקודה. דווקא מכיוון שהומואים כמו גידו וסטרוולה או יניב וייצמן ממלאים היום תפקיד חשוב בסדר הניאו-ליברלי, שום איגוד עובדים במקצועות רלוונטיים לא יכול לוותר עליהם. לא סתם "להסכים לקבל" – זה טריוויאלי. איגוד עובדים צריך להתאמץ באופן פעיל למשוך אליו הומואים. רק איגוד עובדים שלהט"בים מרגישים בו בנוח יכול להיחשב לארגון רלוונטי לזמננו.

למה אני חושב שזה חשוב? התאגדות של עובדים היא בעיניי הדבר הכי משמעותי שהשמאל יכול לעשות כדי לשנות מהיסוד את המציאות שבה אנחנו חיים. ועם זאת, איגודים (בשונה מארגוני זכויות אדם) הם לא פילנטרופיה – הם חייבים לשרת את האינטרסים של אלה שמתאגדים במסגרתם.

העובדה שאיגודי עובדים חלשים היום יותר מאשר לפני שלושים שנה נובעת מכל מיני דברים, אבל ככל הנראה בעיקר מכך שעובדים לא רוצים להתאגד. הסיבה שעובדים לא רוצים להתאגד היא גם שהם פוחדים, אבל גם שהם מרגישים שאיגודי עובדים לא משרתים את הצרכים שלהם. בעקבות כך, ארגוני עובדים מנסים לומר לעובדים שהם לא מבינים כמה האיגוד נחוץ בשביל הצרכים שלהם. אבל כשהם מתארים את הצרכים שלהם, הם מתארים לעתים קרובות צרכים שרלוונטיים לתקופה אחרת. איגודי העובדים רוצים לשקם את מדינת הרווחה, אבל ההומואים יודעים שבמדינת הרווחה ההיא הם לא היו קיימים, ולא במקרה. מדינת הרווחה התבססה על סולידריות, אבל גם על קונפורמיזם ופיקוח חברתי (ולא שאין קונפורמיזם ופיקוח חברתי בקהילת הגייז אבל זה כבר פיקוח מסוג אחר). היא נשענה לרוב על משקי בית מסורתיים ועל מסלול חיים יציב ובטוח. כל המרכיבים האלה זרים במידה רבה לדרך החיים ההומוסקסואלית.

בשלב הזה יהיו שיטענו שאני מייחס חשיבות רבה מדי להומואים, שהם בסך הכול קבוצה לא גדולה באוכלוסיה. יהיו שיחשבו שקבוצות אחרות חשובות הרבה יותר מהומואים, שהם הדבר האחרון שצריך לעניין את השמאל העממי. אבל כמו שצוין כאן כבר בעבר, שבישראל הלהט"ביות היא פרויקט הרבה יותר מוצלח מהשמאל. בקרב הקבוצות שאינן "ישראל הוותיקה", למשל מזרחים (אבל לא רק), יש הרבה יותר הומואים מאשר שמאלנים. אז כדאי שהשמאל ינהג בקצת ענווה לפני שהוא אומר "פחח, הומואים".

 ברור שנשים למשל הן קבוצה הרבה יותר חשובה. ההבדל הוא שאיגודים של נשים קיימים כבר מאז המאה ה-19. אולי אין בעיה יותר חשובה מעבודת נשים ומשכר של נשים, אבל למרבה הצער זאת לא בעיה חדשה. מה שמייחד את ההומו הוא העובדה שהוא יצור חדש. הגיי בצורתו הנוכחית הוא סובייקט, צורת קיום, שנולדה במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית. לכן הומואים הם מעבדה חשובה להפליא כדי לעבוד עם סובייקטים שנוצרו בעידן שלנו. בהגזמה מסוימת אפשר לומר, שמי שיצליח לאגד את ההומואים אוחז במפתח לניצחון על הקפיטליזם.

הגיי הוא סובייקט שנולד במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית, אבל הוא בוודאי לא אמור להיעלם כשהכלכלה הזאת תיעלם. הגיי כאן כדי להישאר, גם אם הוא בוודאי יעבור טרנספורמציה, כמו צורות קיום אחרות של התקופה שלנ. לפעמים כשמרקסיסטים אורתודוכסים מדברים על החזון החברתי שלהם, נדמה שהוא עומד בסימן חזרה לשנות החמישים: חיי עמל אפורים, אחידים, ממושמעים ושמרניים. מיותר לציין שאף אחד לא רוצה ולא מתכוון לחזור לחיים כאלה. אם זאת המשמעות של סוציאליזם בימינו, עדיף בלי סוציאליזם. אנחנו לא בעונש. מדינת רווחה צריכה לספק לנו ביטחון ויציבות, אבל היא לא צריכה למנוע מאיתנו להיות ניידים. ושוב, ההומואים נמצאים כאן בחזית. חברה סוציאליסטית שבה הומואים יוכלו להתקיים בחדווה היא חברה שבה גם קבוצות אחרות יהנו מחופש, ולא משליטה של פונקציונרים נוסח ירוחם משל.

יורגן ויטדורף, בריגדת הבונים של הסטודנטים לספורט, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית 1964

יורגן ויטדורף, בריגדת הבונים של הסטודנטים לספורט, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית 1964

2.

האם הומואים צריכים איגודים משל עצמם? בבריטניה למשל ישנן התארגנויות משמעותיות של להט"בים במסגרת ארגוני עובדים. האם ארגוני להט"ב כמו "האגודה" הם הגופים המתאימים לקדם התאגדות? הפוליטיקה הלהט"בית מהסוג הזה השיגה הרבה, ואף פעם לא מיותר להיאבק על זכויות, בעיקר כשהן מצויות בנסיגה מדאיגה במקומות כמו רוסיה. ועם זאת ברוב המקומות הצורה הזאת של הפוליטיקה מתקרבת לדעתי לסוף דרכה, אם היא לא הגיעה לשם כבר (האגודה בימינו נראית כמו פרודיה על התנועה הציונית עם תהליכי הסתאבות ב-fast forward). זאת פוליטיקה פורמלית-משפטית, שלא נוגעת במהות, בקיום ההומוסקסואלי עצמו.

את רוב האנרגיות שלהם, ההומואים מוציאים היום במסיבות. כמוסד חברתי, המסיבה שולטת בתרבות הצעירה כבר כמעט חצי מאה. באופן עקרוני, אין שום בעיה עם מסיבות, אך האם ריקוד אינו בעצם הליכה במקום? למה לא לנסות לרקוד לאנשהו? באופן פוטנציאלי, המסיבה יכולה להיות מפעל לייצור סובייקטים מהפכניים, דווקא מכיוון שהיא יוצרת סובייקטים שלא עסוקים בלחשוב על בית ועל משפחה, אלא נולדים ברגע ונעלמים אחרי שני רגעים. כמו שכתב כאן עומר אורי –

זה נכון שאורך החיים שלנו כסובייקטים מתקצר והולך, מה שלא מפתיע בהתחשב ברעיעות מצבנו האישי והכללי. איזה היגיון יש בלבנות את עצמי לטווח ארוך כשאני לא יודע ממה אתפרנס ואיפה אחיה בעוד חצי שנה? או כשאין לי מושג באיזו סיטואציה פוליטית/כלכלית אחיה בעוד שנתיים?

אבל זה גל שאפשר לרכב עליו. האתגר הוא ללמוד איך ליילד את הסובייקטיביות הבאה שלי מתוך זו הנוכחית: כי גם ליתושים יש אבולוציה, ומאה דורות של יתושים שמטופחים בתשומת לב יכולים להוביל לתוצאות מפתיעות. סיטואציה כאוטית היא תמיד גם מהפכנית בפוטנציה.

שאלת העתיד מזכירה לי  שערורייה קטנה שהתחוללה לפני כמה חודשים, כאשר ההיסטוריון השמרן ניאל פרגוסון זרק הערה הומופובית בנוגע לכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. פרגוסון טען שקיינס, שדגל בהתערבות ממשלתית בשוק ובהרחבת הגרעון, לא היה מוטרד מהטווח הארוך כיוון שהיה הומו ולא היו לא ילדים. לכן, לכאורה, הוא דגל בחוסר אחריות תקציבית. יש לציין שהמדיניות הניאו-ליברלית של פרגוסון ודומיו לא מביאה הרבה תקווה בעתיד למשפחות עם ילדים ברוב העולם. אבל אפשר גם לאמץ את צורת המחשבה הזאת, ולחשוב על מדינת הרווחה שאחרי המלחמה דווקא כרעיון שרק הומו היה יכול להגות.

ג'ון מיינארד קיינס

ג'ון מיינארד קיינס

3.

ומשהו על ארגונים להט"ביים בכלל. יש הטוענים שבפוליטיקה הלהט"בית יש מוחצנות מינית גדולה מדי, שמתבטאת למשל במצעדי הגאווה. אבל הבעיה היא בדיוק הפוכה. ארגונים להט"ביים מכחישים את נושא המין, כאילו הוא לא רלוונטי או מגונה. כך קורה שהפוליטיקה הלהט"בית בישראל שומרת כלפי חוץ על פנים "נקיות" ומהוגנות כמו של כל ארגון המייצג קהילה דתית או אתנית, בעוד הפעילות המינית והסמי-מינית שייכת לספירה נפרדת. עד שהיא מתפרצת, ואז יש "מבוכה בקהילה". זה התבטא למשל בכמה רגעים בפרשת הברנוער: מועדון הנוער הוצג כגוף פדגוגי מכובד, שאפילו ראש הממשלה יכול לבקר בו;  אבל מדי פעם צצו סיפורים ש"בחדרים האחוריים עשו סקס ואורגיות". נניח לשאלה אם זה נכון או לא. נניח בצד גם את עניין שאול גנון עצמו. אבל האם זה לא טבעי שבני נוער הומוסקסואלים יעשו סקס? What is homosexuality all about? המבנה הנוכחי של מה שנקרא "הקהילה" אומר שכל שהתאגדויות לצרכי מין מתרחשות מחוץ למוסדות הפוליטיים – מועדונים, אטרף דייטינג, גריינדר. אך האם מועדונים וגריינדר הם לא בעצמם מוסדות שמכוננים את הקהילה, לא פחות מכל אגודה (ולא במקרה טורקיה של ארדואן סוגרת את גריינדר)? האם אנשים לא באים למצעד הגאווה כדי למצוא סקס? ואם ככה, למה ששאלות שקשורות במובהק למין לא יעלו על פני השטח, לדיון ציבורי? הרי הן חלק חשוב בחיים. יש מקומות שבהם ארגונים להט"ב נאבקים על זכויות משפטיות, אבל גם מארגנים את האורגיות בעצמם.

 אז איך תראה מדינת הרווחה ההומוסקסואלית? זוהי שאלה שמשאירה הרבה מקום לדמיון פוליטי יוצר. בין השאר, היא מעלה שאלות שקשורות להלאמת המיניות. גם בעניין הזה הומואים מצויים בחזית. אך האם אפשר לדמיין משהו שדומה למיניות הומוסקסואלית במסגרת חברה קולקטיביסטית-מתוכננת? אפשר אולי לשאוב כאן השראה מתרבויות במזרח הקדום, שבהן קדשים ורקדנים שיכולים להיחשב היום ללהט"בים הועסקו במסגרת מקדשים של המדינה.

כל זה יכול להישמע ספקולטיבי וכמעט מצחיק, אבל זו רק דוגמא לעובדה שכאשר מדברים על חברה עתידית, צריך לשים את כל הקלפים על השולחן, ולהימנע מקלישאות נוסטלגיות שלא יקדמו אותנו לשום מקום. זה שאנחנו רוצים סוציאליזם, לא אומר שאנחנו צריכים לזמר שירים של מקהלת הצבא האדום. אי אפשר שלא להיזכר בביקורת של ולטר בנימין על הנאומים של הסוציאל דמוקרטים, שפטפטו באופטימיות על "עתיד יפה יותר של ילדינו ונכדינו". אין שום בעיה עם ילדים ונכדים, אבל מי יכול בכלל לדבר היום על עתיד!

ולסיום, לכל מי שאומר שההומואים דואגים רק לתחת שלהם, אפשר לענות: טוב מאוד. זה בדיוק מה שהם צריכים לעשות. מה שצריך להשתנות, הוא שהומואים צריכים לדאוג לתחת שלהם באופן סולידרי. אם תרצו – לדאוג לתחת הכללי.

* אני משתמש לאורך הטקסט בעיקר במלה "הומואים" ולא להט"בים דווקא כדי לא לדבר בשמן של קבוצות אחרות שמקומן בחברה שונה מזה של הומואים. או בקיצור: כי על הומואים מותר לי לדבר.

תגובה: הזמן המשיחי של השמאל

2 באוקטובר 2013

כפיר כהן

במידה מסוימת לין חלוזין-דוברת וגל כץ מזהים את הבעיה עם המושג "פריבילגיה", אבל מכיוון שבעיניי שיח התלונה סביבו הוא סמפטום של בעיה עמוקה יותר נדמה שהכותבים מתיקים את הדיון במקום לרדת לשורש הבעיה. לפני שאמשיך אומר שלמרות הביקורת שאציע כאן, אני לא מטיל ספק במחויבותם של לין או של גל לעניין השוויון. אני חושב עם זאת שישנו גבול מאוד ברור למחשבתם ולמחשבה האזרחנית בכלל שעליו הייתי רוצה לחשוב כאן.

חלק א'שוויון ושוויון הערך

1. ראשית, אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שבעוד ששני הכותבים תופסים את המושג "פריבילגיה" כבעייתי, הם לא פוסלים אותו אלא מפצלים אותו לשניים: טוב ורע. השימוש הרע הוא "שיח הפריבילגיות". זהו שיח מפצל, אישי, נרקיסיסטי, וכדומה. השימוש הטוב הוא "משטר הפריבילגיות". זה לא מושג שיחני אלא ממשי הבוחן כיצד פריבילגיות נוצרות ומבקש לקדם, כפי שגל מציין, פוליטיקה שתשנה את התנאים עצמם ולא תתעסק יותרמדי בדוברים. באופן מובלע "שיח התלונה" עומד תחת הקטגוריה "פרטי" ולמולו מציבים הכותבים את "המשטר" כ"כללי" ומעדיפים את הכללי על הפרטי. אך מאחורי הניתוח הזה מסתתר למעשה מאבק כוח היוצר אפקטים, או סמפטומים. מהו מאבק הכוח? אפשר לנסח אותו כך: מכיוון שחבריה של הפעולה הפוליטית אינם שווים זה לזה, מחוסרי הפריבלגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון.

לפני שנבחן את הפתרון נשים לב, קודם כל ומעל הכל, לכך שהסוביקט של הפתרון הוא בעלי הפריבילגיות. אלה מנסים לשכנע את שאר החברים של הפעולה הפוליטית בהיגיון הפוליטי שלהם, ולא, כפי שהם טוענים, בהיגיון הפוליטי בכלל. אם כך, היגיון פוליטי זה איננו עומד כשלעצמו, אלא הוא מוצב מתוך העמדה הפרטית של בעלי הפריבילגיות. בעוד הפרטיות של עמדה זו מוכחשת, היא מופיעה, כסמפטום, בתוכן של ההיגיון פוליטי. מהו תוכן זה? אפשר לנסחו כך: אפשר גם לשמור על הפריבילגיה וגם לקדם פעולה פוליטית שוויונית. אקרא להיגיון זה אדיטיבי (חיבורי), שבבסיסו פעולות החיבור והחיסור. היגיון חיבורי זה צריך להזכיר לקוראים את ההיגיון החיבורי של הימין: גם יהודית וגם דמוקרטית. בעוד השמאל, שאני מניח שלין וגל משתייכים אליו, יסרב בכל תוקף להיגיון החיבורי הזה, יש לבקר אותו גם כאן ולהתעקש שאי אפשר להיות גם וגם וכל ניסיון כזה ייצר כל מיני טקטיקות אידיאולוגיות שיציעו שוויון מדומיין, או מטאפורי, במקום שוויון ממשי.

hilma_af_klint_1

2. בכדי לקדם את ההיגיון החיבורי השומר על האינטרס המעמדי, בעלי הפריבילגיות עוטים מראית אוניברסלית. הם אינם מדברים בשמם אלא בשם הסובייקט האוניברסלי "המתנגד למשטר". הסובייקט האוניברסלי, "חסר האינטרסים", מסביר לנו ששיחני הפריבילגיות פוגעים באפקטיביות ובאחדות של הפעולה הפוליטית. שוב נשים לב לדימיון בין הטקטיקה הזו לטקטיקות אחרות שהשמאל מגנה: כשם ש"אוהבי ישראל" מטיחים בשמאל האנטי-ציוני שהוא פוגע בישראל, כשם שאשכנזים שמאלנים מהמעמד הבינוני מטיחים בפעילים מזרחים המדברים על אי-שוויון אתני/מעמדי שהם מסיחים את הדעת מבעיית הכיבוש, וכשם שגברים מטיחים בנשים שהן פוגעות במשפחה ובילדים עם התביעות שלהן לשוויון, כך גם הסובייקט האוניברסלי קורא ל"שיחני הפריבילגיות" לדגל – להתאחד נגד המשטר. בנוסחה הפוליטית הזו, תמיד יש עקרון כלליות ש"גבוה" יותר (לאום/מדינה; כיבוש; משפחה) מעקרונות כלליות אחרים ומנקודת מבטו התביעה של ה"אחרים" מומשגת כ"פרטית", "קטנונית", "חסרת אחריות", "אינטרסנטית" וכדומה. הנה כך "השמאל" משכפל טקטיקות שיחניות בעיתיות במקום לחשוב מדוע שוב ושוב עולה הסתירה בין עקרונות כלליות שונים ומה יש לעשות בנדון.

3. למען הסר ספק, בניגוד לאידיאולוגיית רב התרבותיות והעמדה הצינית המקבלת את ריבוי עקרונות הכלליות כטבע,  אני מאמין שאפשר לדבר על עקרון פעולה אוניברסלי אבל לא באופן שבו מדברים עליו לין וגל. אני מציע אם כך, שההצבה של עקרון הכלליות (התנגדות למשטר) כמוצא מ"שיח התלונה" איננה אוביקטיבית אלא אידיאולוגית, ונועדה ראשית לייצר שקט פוליטי, ושנית להסיט את הדיון החשוב יותר מן הסתירה בלב הפעולה הפוליטית האזרחנית המבקשת להתנהל כאילו אין משמעות פוליטית לאי השוויון בין הפעילים בהווה הפעולה הפוליטית. אנסח סתירה זו באופן שבו מצאנו אותה כאן: בעוד ההכרה (recognition) באי השוויון היא היא תנאי ההתארגנות הפוליטית המבקשת לבטלו, דווקא ההתכחשות (disavowal) לאי השוויון בין חברי הקבוצה היא תנאי האפשרות של הפעולה הפוליטית האזרחנית עצמה. בניסוח אחר, בעוד ההכרה באי השוויון מכניסה את חברי הפעולה הפוליטית ממרחבי החברה לחדר אחד בו הם מוצאים זה את זה, הדרך היחידה לצאת מהחדר ולשבור את אי השוויון היא דווקא השכחה של אי שוויון זה. מה מתרחש בחדר הזה, אם כך? בהשאלה מאלכסנדר קוז'ב שמתבסס על הגל, אשאל מה גורם לחברי הפעולה הפוליטית לשים בצד את אי השוויון(inequality) הממשי שבגינו נכנסו לחדר ולדמיין שלמרות ההבדלים ביניהם הם שווי ערך (equivalence) זה לזה כשהם יוצאים מהחדר? מכיוון שאי אפשר להתכחש לעובדה שאי השוויון עומד בעינו כשיוצאים מהחדר, הדרך היחידה להבין מטמורפוזה זו היא על הדרך הסימבולית והמדומיינת: החברים והחברות מייצרים צורה סימבולית (ארגון פוליטי) ושיח מדומיין (מטאפורות הזמן של לין) המאפשרים להם להבין את עצמם כשווי ערך למרות שהם אינם שווים זה לזה.

אבל האם לא ניתן לומר שהתכחשות מכוננת זו איננה מוגבלת לחוגי "שמאל" כאלו או אחרים, אלא עומדת למעשה בבסיס הפוליטיקה האזרחנית, הפרלמנטרית באופן כללי? האם לא ניתן לומר שהחדר אליו נכנסו הפעילים והפעילות משחזר במדויק את הפרלמנט הדמוקרטי ואת הסתירות וההתכחשות העומדים בבסיסו?  כך לפחות חשב מרקס כאשר ביקר את תורת המדינה של הגל וטען שהשוויון הפורמלי בין חברי הכנסת בפרלמנט מסתיר את אי השוויון הממשי (הקונקרטי), את העובדה שהם למעשה מייצגים אינטרסים צרים בחברה האזרחית, אך נתפסים ותופסים עצמם כמייצגים את עקרון הכלליות. נראה אם כך ש"השמאל", זה שקורא לעצמו אפילו רדיקלי לעיתים, המבין שישנה סתירה מובנית בין השוויון הפורמלי בין האזרחים המוצא את ביטויו בפורמליזם הפרלמנטרי ובין אי השוויון החברתי, מוצא את עצמו משכפל סתירה זו כאשר הוא נכנס לאותו חדר שעליו דיברנו.

אם כך, האם לא התהפכו עכשיו היוצרות? האם לא ניתן לומר שדווקא "שיחני הפריביליגיות" הם אלה שמכירים בסתירה הפנימית של הצורה הפוליטית הפורמלית ומבקשים, אפילו אם באופן לא מודע, עקרון כלליות אחר, בעוד"הסוביקט האוניברסלי המתנגד למשטר" מקדם דווקא את האינטרס הפרטי שלו וצורתו הפוליטית?

לכן, "שיח התלונה" איננו מוגבל ל"מחוסרי הפריבילגיות" או אפילו לחוגי "שמאל" מצומצמים. להיפך, הוא סמפטום אינהרנטי של הפוליטיקה האזרחנית של המדינה הדמוקרטית ולכן יש דווקא לאחוז בו ולחשוב עליו, מאשר להיפרע ממנו על ידי רפובליקניזם שמאלני נוסח "התנגדות למשטר".

4. אפשר ויאמרו כאן: האם לא כל פעולה פוליטית אזרחנית מבוססת על איזו התכחשות אלמנטרית? ודאי, ולכן יש לקדם פעולות מסוג אחר. ועם זאת אלה נמצאים מעבר לגבולות המחשבה האזרחנית ונדמים כסוג של בידיון.

hilma-af-klint-1-540x304

חלק בפוליטיקה אזרחנית או צורת חיים 

כדי להציע חלופות יש להבין מה הגבול של דרכי הפעולה הקיימות.

1. אחזור לסתירה בלב הפעולה האזרחנית, הליברלית, ואבין אותה עכשיו במונחים טמפורליים. בעיית הזמן הפוליטי האזרחני מתגלמת, כפי שגל מציע, בהווה של הפעולה הפוליטית: "מה בינתיים?" בינתיים יש אי שוויון, וזה נחווה במיוחד על ידי ה"אחרים" החשופים לו יותר. היחס בין אי השוויון החברתי לשוויון הערך הפוליטי מתבטא בפער בין ההווה האי שוויוני לעתיד השוויוני, פער אותו מנסה הפעילות הפוליטית הזו לסגור. זאת אומרת שאט אט הסובייקט הפוליטי האזרחני מתחיל לחיות חיים כפולים. בפועל הוא חי את חיי אי השוויון אבל בדימיון הוא חי את החיים הפוליטיים של שוויון הערך. משום ששינוי ממשי לא מתרחש (המצב אף מחמיר כפי שלין מסבירה) מסתבר שאפשר לחיות את החיים הכפולים הללו עד אין סוף. בכדי להתמודד עם ה"אין סוף" הזה שנובע משוויון הערך הפוליטי הפעילים והפעילות מייצרים אין ספור שינויים סימבוליים ומדומיינים, בכדי לסמן את הזמן שלמעשה לא עובר בכלל. אי אפשר לפספס את האירוניה שהפעולה האזרחנית, החילונית, לכאורה, בנויה על הבטחה משיחית. למעשה, בראייה ביקורתית, היא קיימת מחוץ לזמן.

2. בעיית הזמן הפוליטי מופיעה אצל לין באופן סימפטומטי, דרך האוטופיה הזמנית, בה הזמן עצמו הופך להיות המדיום דרכו אפשר לחשוב את שוויון הערך של הפעילים הפוליטיים למרות שהם אינם שווים זה לזה במרחב, כביכול. אבל עיון קרוב יותר במטאפורות הזמן יעלה ששוויון הערך של מטאפורות הזמן מתאפשר רק על ידי ההתקה מזמן אחד לזמן אחר. אם נשים לב, מטאפורות הזמן לקוחות כולן מזמן הפנאי (ארוחה, ים, משחק) ותחושת האושר המתלווה אליה. באוטופיה הזמנית הזו, עכשיו במובן של שם תואר ולא שם עצם, כולנו שווים זה לזה רק כל עוד אנחנו בים, בזמן הפנאי. זאת אומרת שמטאפורות אלו לא קשורות בזמן כל כך אלא דווקא בעבודה, או דחיית העבודה. שכן מהו התנאי של שוויון הערך הזה, של הזמן הסנכרוני, האין סופי, של האושר בספירת הפנאי, אם לא עבודתם של ה"אחרים" שחייבים לטרוח כדי שזמן הפנאי יתאפשר? הנה שוב מתגלה כאן ההיגיון הספציפי, במקרה זה, הרומנטי, של אלה החושבים על פוליטיקה במונחים שלפנאי, שהוא בדיוק… פריבילגיה.

3. אני רוצה להציע עכשיו שבעיית הזמן או ההווה כ"בינתיים" של הפוליטיקה האזרחנית נובעת מן ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. בעוד פוליטיקה זו מצהירה בגאון שהיא מחברת בין הפרטי והפוליטי, לא רק שהיא כבר מניחה מראש את השבר הזה היא גם פועלת רק מתוך מגבלותיו.

אחת הטענות שמרקס מקדם ב"על השאלה היהודית" ובביקורת על תורת המדינה של הגל, היא הטענה שבניגוד לחברה הפיאודלית שהיתה פוליטית במישרין, החברה הקפיטליסטית מפרידה בין הפרטי והפוליטי. הפרדה זו נעשית כאשר "הפוליטי" נאסף מן החברה האזרחית עצמה ומופקד במדינה, שהופכת לספירה הפוליטית כשלעצמה ועבור עצמה (לפי מונחיו של הגל). מרקס ממדל את שתי הספירות האלו על השמיים והארץ, ואפשר יהיה גם להבין אותן, על פי המסורת היהודית, כהבדל בין קודש וחול. הספירה האזרחית היא ספירת החולין והאינטרסים הצרים, ואילו הספירה הפוליטית היא הספירה השמיימית והקדושה. בכדי להדגיש עד כמה רלבנטית ועקרונית ההפרדה הזו ל"שמאל" בישראל, נבחין כיצד הפרדה זו בין פרט/אזרחי/חולין ומאידך פוליטי/מדינה/קודש מכוננת את ההפרדה בין המאבק המעמדי המזרחי בקפיטליזם לבין המאבק נגד הכיבוש. כפי שאיתמר טהרלב הציע כאן לאחרונה, בעוד המאבק במדינה ובכיבוש הוא פוליטי וקדוש, המאבק המעמדי הוא ארצי ועניין של חולין. בעוד שאלה שמתעסקים בפוליטי ובפלסטיני נהיים קדושים, אלה שמתעסקים בשאלה המזרחית נעשים ארציים ומלוכלכים. אחת הטקטיקות לקידוש המאבק המזרחי היה על ידי המצאת המושג"יהודי-ערבי" על מנת לחבר בין המזרחי והפלסטיני, אך לא ארחיב על עניין זה כאן.

klimt 3

4. כפי שציינתי, לפי קוז'ב, הפרדה היסטורית זו מייצרת את הספירה הפוליטית והחוק כספירת שוויון הערך ואילו הספירה הפרטית נותרת כספירת אי השוויון. כאשר הפעילים מקבלים את אי השוויון של הספירה האזרחית/פרטית ומקדמים את שוויון הערך בפעולה הפוליטית הם כבר מקבלים את ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. רק הפרדה כזו יכולה לייצר את הקטגוריה של ההווה כ"בנתיים", כסוג של המתנה לשינוי שיגיע מכיוון הפוליטי.

בכדי לראות שההמתנה היא קטגוריית זמן השייכת לשמאל האזרחני ולהפרדה בין הפרטי והפוליטי, נצטרך למצוא צורת חיים אחרת עבורה אין הפרדה בין הפרטי והפוליטי ולכן בין הווה פרטי לעתיד פוליטי. אני מציע שצורת החיים של המתנחלים, במיוחד הרדיקלים יותר, היא כזו. הם אינם "ממתינים" למשיח הפוליטי כעמיתיהם ב"שמאל" אלא מייצרים בעצמם את הזמן ההיסטורי שלהם. זאת אומרת שבניגוד לתפיסה של ה"שמאל" שחושבת שחלק מהמתנחלים חיים בזמן משיחי, על-זמני, נראה שההיפך הוא הנכון. בניגוד ל"אין סוף" של החברה הפרטית בישראל, המתנחלים חיים בהווה היסטורי, מכיוון שעבורם לא התרחשה ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. הפוליטיקה האתית של ה"שמאל" לא מניחה לנו להביט בצורת החיים הזו כי עבורה היא קיימת רק כאיזו סטייה רעה שיש להיפטר ממנה, ממש כמו צורת החיים החרדית. למען הסר ספק, אני לא תומך בצורות החיים הללו אלא מציג אותן כאן כמשל.

5. מה שונה בצורת החיים המתנחלית, החרדית (ואוסיף כאן גם את צורת החיים של המשפחות הקפיטליסטיות החזקות ביותר)? ראשית, בניגוד למשפחה שהולכת ומתפרקת ב"שמאל" האזרחני, כל הצורות האלו דווקא שומרות על המשפחה המתפקדת גם כצורה פוליטית. שנית, ועקרונית יותר, שלא כמו הסובייקט האזרחני המפקיד את המימד הפוליטי שלו במדינה ובחוק שלה, צורות חיים אלו מסרבות להכיר בחוק של המדינה ומעניקות לעצמן את החוק במידה גדולה מזו המתאפשרת בספירה האזרחית.

כפי שגל מציין, הציונות הייתה בדיוק תנועה שלא הפרידה בין הפרטי והפוליטי ויצרה זמן היסטורי משלה. מה שמיוחד בתנועה הזו הוא שהיא לא התעסקה כל כך בלמחות נגד האיפריה העותומנית או הבריטית (חוץ מברגעים האחרונים ממש), אלא מלכתחילה ביקשה ליצור לא פוליטיקה אחרת, אלא צורת חיים אחרת המעניקה לעצמה את החוק. זאת אומרת שצורת החיים הזו תפסה את עצמה כעצמאית והתכוננה לעצמאותה גם אם במשך עשרות שנים חיה תחת אימפריה כזו או אחרת.

6. זאת אומרת שבמקום להתיק את שאלת השוויון אל שוויון הערך של הפעולה הפוליטית האזרחנית, שכבר מניחה את החיים הפרטיים ואי השוויון, אפשר לדמיין פעולה שתשאף לייצר שוויון כבר בספירה הפרטית כך שלא ייווצר שבר בין הפוליטי לפרטי ולחיים "בינתיים". פעולה כזו היא איננה פעולה פוליטית בכלל, והיא לא עסוקה ב"להתנגד למשטר". היא פעולה שמבקשת ליצור צורת חיים משל עצמה והיא שומרת עליה מפני המדינה. אם נחזור לשיחת הפעילים והפעילות, אפשר יהיה לדמיין דרך פעולה בה במקום שוויון ערך פוליטי, יחליטו הפעילים והפעילות שהם מתחילים דווקא בשוויון עצמו דרך חלוקה מסוימת של המשאבים החומריים שלהם: לדוגמא כסף, שכירות, אדמה, וכן, גם זמן. אבל השוויון לא יגיע ממטאפורות כאלו ואחרות אלו מיצירת מקום בעולם בו הפעילים והפעילות יכולות להיות שווים ממש ולא רק שווי ערך. להבדיל מהפעולה האזרחנית, פעולה כזו לא מדמיינת את עצמה כחלק בשלם המדינתי, אלא כשלם בתוך השלם. בדרך פעולה כזו, האשכנזי ממעמד הביניים דווקא יתבקש לשמור על ה"פריבילגיות" שלו ואף להגדיל אותן, אבל הוא יתבקש להעביר אחוז מסוים, תמיד יותר ויותר גבוה, לקופה הקולקטיבית. ברגע הראשון, אם כך, פעולה כזו מתקיימת בתוך הסדר הקפיטליסטי/מדינתי, ומבקשת למשוך ממנו משאבים לטובת צורת חיים חדשה ושוויונית. בשלב מסוים, חוק צורת החיים הזו יתחרה בחוק צורת החיים הקפיטליסטית.

hilma af klint, serie wu-rosen grupp 3 nr 6 tystnad, www.kunskapskonsult.com

אז מדוע כל כך קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בשמאל?

7. ייתכן שקושי זה נעוץ בכך שלשמאל האזרחני, בין אם הוא פריבילגי או לא, פשוט אין שום כוונה לעבור לצורת חיים קולקטיבית. מכיוון שהוא תופס את המימד הפרטי של חייו כצורת חיים שלמה ומפקיד את הכלליות שלו במדינה, הוא לא יכול לדמיין בכלל חיים אחרים. הוא רוצה להמשיך ולקיים את חיי הפרט הקפיטליסטיים. שיא האופק הפוליטי שלו הוא הפנטזיה הפוליטית החיבורית – זו המופיעה אצל לין – לפיה מה שיש לו (דירה, חינוך וכדומה) יהיה גם לאחרים. מכיוון שזה בלתי אפשרי בסדר קפיטליסטי, היוצר אי שוויון באופן עקרוני, ה"שמאל" מבקש לכסות על "החוב" כלפי האחרים על ידי פוליטיקה אשראית, מלשון אשראי. העברית מחברת בין הרשאה לאשראי (קרדיט). פוליטיקה כזו מרשה את הפעולה הפוליטית בהווה על ידי משיכת יתר פוליטית מהעתיד. אך ברור שכשם שהסדר הקפיטליסטי מכניס אותנו לחובות בהווה ולאשליה שאפשר לחיות ככה מבלי לפתור את בעיית ההכנסה, כך ההבטחה הפוליטית האזרחנית לעתיד טוב יותר מכניסה אותנו לחוב פוליטי שבדרך כלל אי אפשר להחזיר.

*

דימויים: ארבעה ציורים של הילמה אף קלימט (1862-1944).

האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"?

5 באוגוסט 2013

כפיר כהן

לאחרונה פרסם עיתון הארץ את אחד המחקרים החשובים בתולדותיו. למרות שרבים מודעים היטב ליחס בין מעמד ופוליטיקה בישראל המחקר של מכון מדלן מביא אותנו קרוב יותר להבנה מלאה יותר של המציאות בישראל ולאשליה העמוקה שבה חי השמאל, אם בכנסת אם בספירה הציבורית. למרות שלמחקר תפיסה צרה של מושג המעמד הרי שיש תואם מספיק בין רמת ההכנסה והקניין לבין דפוס ההצבעה על מנת לגזור כמה מסקנות חשובות. המחקר מראה שככל שהמעמד גבוה יותר כך הנטיה היא להצביע למה שמכונה כאן, בבעיתיות לא קטנה, "מרכז-שמאל" (קרי עבודה, מרצ, יש עתיד). ככל שהוא נמוך יותר כך הנטיה היא להצביע ימין. הדפוס כמובן מוכר מאוד, משמעותו, עם זאת, מודחקת תדיר. להלן כמה מן המסקנות שניתן להסיק:

1. אם השמאל טוען שהימין מקדם מדיניות של הפרדה ורק הוא יכול להביא שלום עם הפלסטינים, הרי שהמחקר מראה, באופן פרדוקסלי, שהשלום כלל לא קשור בפוליטיקה, אלא בכלכלה. שכן, לו היה השמאל טורח לשפר באופן ממשי את רווחתם הכלכלית של בני המעמדות הנמוכים, שרובם מזרחים, פלסטינים, אתיופים, ורוסים כך שאלה היו מגיעים למעמדות הביניים הרי שאז אלו היו מצביעים בעבורו ובא הקץ למדיניות ההפרדה ולסכסוך. אבל לשמאל אין שום כוונות כאלו, לא בספירה הציבורית ובוודאי שלא בספירה הפוליטית.

2. על אף ההצהרות הפומביות של שלי יחימוביץ ואחרים, הרוב המוחלט של חוגי השמאל בישראל מקבל את הקפיטליזם ואת הפער המעמדי שהוא מייצר כעובדת טבע שאין עליה עוררין. לאף אחד ממנהיגי השמאל אין שום כוונה לקדם מדיניות סוציאליסטית ממשית, שתפתור את בעיית המעמדות. הסיבה לכך היא בחלקה סיבה מעמדית: מפלגות ה"שמאל", במיוחד "יש עתיד", לא יכולות לקדם מדיניות סוציאליסטית שהרי אז ייאלצו להיפרד ממצביעיהם מהמעמדות הגבוהים והכסף וההשפעה שמחוברים אליהם. על הימין אין על מה לדבר בכלל: בין אם הם קיצוניים או לא, כולם נשענים על הון מקומי או אמריקאי.

3. ניתן לומר אם כך שהסדר הקפיטליסטי והפער המעמדי חוצים ימין ושמאל. למעט אחת או שתיים, המפלגות בישראל פועלות בפועל נגד האינטרס הכלכלי של מצביעיהם מן המעמדות הנמוכים, המהווים את רוב האוכלוסיה. משום הסתירה בין המעמד להתנהלות המפלגתית הכלי העיקרי לגיוס בוחרים אלה הוא רטורי ולא לוגי: הימין מקדם רטוריקה לאומנית-גזענית-דתית, ואילו השמאל רטוריקה הומניסטית-אתית-חילונית. הימין מוכר את דת הלאום והאתניות, השמאל את דת הדמוקרטיה וזכויות האדם. שתי האידיאולוגיות הללו הן אידיאולוגיות "רוחניות" המנותקות מהסיבות לפער המעמדי בישראל. (אשמח להרחיב על עניין זה בפוסט נוסף.)

 4. הפרלמנט בישראל אם כך לא מייצג את רוב העם, ויותר מכך, הוא דואג בפועל ובחריצות רבה להשאיר את רוב האוכלוסיה ענייה. אחת המסקנות המתבקשות כאן היא ששינוי עמוק בפער המעמדי בישראל ומכאן לפתרון הסכסוך, לא יכול להגיע דרך רפורמה פרלמנטרית אלא דרך כיכרות החירות. המסקנה הזו הולכת ומבשילה אט אט הן בדעת הקהל הליברלית (ראו מאמרו של גיא רולניק), הן בחוגים אקטיביסטים.

5. בהעדיפו את שאלת הלאומית על פני השאלה המעמדית, גם השמאל האקדמי, ה"אנטי-ציוני" שמספר לעצמו שהוא "רדיקלי", הפנה עורף לשורש המציאות הישראלית. מכיוון שהמציאות המעמדית היא זו שמכתיבה (יחד עם המציאות הגיאופוליטית) את גבולות האפשר של הדיון הפוליטי הלאומי, יש להסיק ששמאל זה איננו מסוגל להכיר בתנאי המציאות בישראל. סיבה לעיוורון זה של שמאל זה נעוצה שוב במעמד, שכן הרוב המוחלט של הסגל האקדמי, לפי מחקרה של נינה תורן, מגיע ממשפחות אשכנזיות, ורוב המשפחות האשכנזיות משתייכות למעמד הבינוני גבוה. מאז קום המדינה שמאל זה (יחד עם הימין) מקיים משטר הפרדה מחמיר באקדמיה ומטהר אותה באופן קבוע ושיטתי ממזרחים, ערבים ואחרים, זאת אומרת בני מעמדות נמוכים. מתוך כלל הסגל האקדמי, אשכנזים מונים 90%, מזרחים 9%, ערבים 1%. אנא חישבו על מספרים אלו בפעם הבאה שאתם שומעים אקדמאי "רדיקלי" המדבר על הפרדה.

 שמאל זה המקדם אידיאולוגיה אתית ולא פוליטית כלל שוב ושוב מוצא את עצמו "מגן" על עקרונות הייצוג של הדמוקרטיה בעוד שהוא נשאר עיוור לתנאי אפשרותה הממשיים. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בסערה שהתחוללה עם הכוונה לסגור את המחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון. מחלקה המונה אחת עשרה מרצים הצליחה לשכנע את הספירה הציבורית בישראל ואת העולם האקדמי האירופי והאמריקאי שפיטוריהן של מרצים אלו ייחשב פגיעה בעקרון החופש האקדמי. אין ספק שיש להגן על החופש האקדמי מפני המדינה, אך כאשר בודקים מי נהנה מחופש אקדמי זה מתגלה תמונה לא דמוקרטית בעליל. שכן, על פי מרכז אדווה לא רק שיותר משישים אחוז מהאוכלוסיה המסיימת תיכון לא זכאית כלל לתעודת בגרות אלא שרק רבע ממנה נכנס בשערי האקדמיה. זאת אומרת שהחופש האקדמי שייך מראש רק לאחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה, רובו ככולו אשכנזי ממעמד הביניים. ולמרות זאת, במקרה של אחת עשרה המרצים ייצר השמאל תחושת חירום בלתי רגילה לפיה הדמוקרטיה עצמה בסכנה ואילו במקרה של רוב האוכלוסיה בישראל המודרת באופן קבע מן האקדמיה, לא נמצא ולו ציוץ טויטר אחד.

בחיבורו "התזות על מושג ההיסטוריה" מ-1940 התיאורטיקן הגרמני ולטר בנימין כתב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' בו אנחנו חיים [פאשיזם, כ.כ] איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל". אני מציע לתפוס את בנימין לא כתיאורטיקן יהודי, כפי שהפילוסופית הליברלית האמריקאית יהודית בטלר מציעה, אלא כתיאורטיקן מזרחי, ולהחליף בהתאם את ה"מדוכאים" ב"מזרחים". הפער בין תפיסת הזמן של השמאל האנטי ציוני (יוצא מן הכלל) ותפיסת הזמן של המעמדות הנמוכים/מזרחים (כלל) הוא אחת הסיבות לשוליות ההולכת וגוברת של שמאל זה. ההמשגה של הזמן הפוליטי-חברתי היא אחת האופנים בו ניתן לתפוס הן את עומקי המציאות הישראלית והן את הביטוי המודחק שלה במושגים הפוליטיים של השמאל ובאופני ההופעה האמנותיים שלו. (גם על נקודה זו אשמח ארחיב בפוסט אחר).

ניתן לומר אם כך שלמרות השיח הפופולרי, עתידה של החברה הישראלית מבית איננו נקבע בגבולותיה ואיננו קשור לשאלה הלאומית. להיפך, נראה שעתידה הכלכלי מבית הוא זה שקובע את גבולות השאלה הלאומית ואין זה מקרה שמאז התגברות המדיניות הניאוליברלית מאמצע שנות השמונים זז הציבור הישראלי ימינה באופן מבהיל. ההבדל בין הפרספקטיבה העולה מן המחקר של מכון מדלן ובין זו של השמאל מסתכמת בשאלה הבאה: בעוד שהשמאל מתעסק בשאלה האופנתית "יהודית ודמוקרטית?" הרי שהמחקר מעלה שאלה דחופה הרבה יותר – האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"? להבדיל מהשאלה הראשונה, המאפשרת לנציגי השמאל לנוע בעולם כנציגי החילון והאוניברסלי, לשאלת הקפיטליזם בישראל אין עדיין לשון אוניברסאלית, ולא בכדי. נסו אתם להכנס לכנס אקדמי בארה"ב ולדבר על מעמדות בישראל; רוב הקהל לא יבין מדוע שאלה זו עולה כלל ויחשוב שמדובר באיזה עניין איזוטרי מקומי.

לסיום: בניגוד למשה דיין שהסביר פעם שאי אפשר להרים את הדגל החברתי והדגל הלאומי יחדיו הרי שהמחקר האחרון מראה בבירור את הקשר הדיאלקטי בין השניים. הלאומיות משמשת לעיכוב התיקון החברתי, ואילו מנגד תיקון הפער המעמדי יביא גם להחלשת הלאומיות ופשעיה. ועם זאת אין להשאיר דיאלקטיקה זו לשמאל הפרלמנטרי או האקדמי ויש להתחיל לקדם חלופות אחרות באתרים חלופיים.

הדימוי: נדלויוביץ', ברשיץ' וקואריץ', הפירמידה הקפיטליסטית, 1911


פורסם גם בבלוג "תנאי האפשר"

מסך פלסטיק שקוף, צהבהב, שחור בחלקים מסוימים

17 במאי 2013

רוויטל מדר

יום שישי, ארבע אחה"צ, כניסת השבת עוד שנייה כאן, והעיר כבר נכנסת לשקט המאוד קצר שהיא יודעת. בסינמטק תל אביב יש תנועה ערה, על אף השעה. הסיבה היא פסטיבל דוק אביב שמושך קהל רב, אותו קהל ידוע מראש. בשעה האמורה מוקרן בשני אולמות סרטם של יעל קיפר ורונן זריצקי, "סופרוומן". הסרט, שעוקב אחר 5 קופאיות במגה, מושך קהל רב, ואפשר להבין מדוע. הוא מספק הצצה לעולם שאנחנו (צופות וצופי הסינמטק) רואות ורואים תמיד רק מצד אחד. אותו צד של הלקוח שבעיקר עסוק בכמה ייצא לו החשבון, ובכמה ארוך התור. אז כן, כל הסיבות ברורות. ניתן אפילו לומר שאנחנו מניחות מראש מה זה שאנחנו הולכות לראות. אבל כל הבהירות הזו אין בה כדי להכין אותנו לחוויה המשתקת שמתרחשת על המסך במשך 80 דקות.

אחת הסיבות לשיתוק הזה קשורה בפער שקיים בין תנאי הצפייה, המקום וקהל הצופים (שאני חלק ממנו בהרבה מאוד מובנים). ביציאה מהסרט, בעישון רצוף של כמה סיגריות, שמטרתן היתה לנסות להבהיר את שנראה על המסך, לנסות לייצר איזה זמן מעבר מחיים בהם המשכורת שניתנת בסוף החודש עומדת על 3600 שקלים לכיכר נעימה ששופצה זה מכבר, עם שקט ונחת של אחה"צ של שישי, חברה אמרה שזה, שהצפייה הזו, בספארי הזה שכל כך רחוק מאיתנו, היא מטורפת.

היא צדקה. לא כי הקופאיות מהוות חיות מאחורי כלוב. בין חמש הנשים שמהוות את גיבורות הסרט לבין חיות במובן הממושמע של המילה, במובן של אובייקט שעומד מאחורי פרגוד כדי לשעשע, אין ולו דבר. ועדיין, אי אפשר שלא לחשוב שהן נמצאות וחיות במרחב מחיה שמשותף לנו מחד, אך שמאידך למי מאיתנו שהגיעו לאולם הסינמטק באירוע מן הסוג הזה, הוא למעשה חסום.

אחד המוטיבים שמלווים את הסרט הוא דלת לא דלת, כלומר אותו מעבר פלסטיק עבה שמוכר לנו מעמדתנו כלקוחות בסופרים השונים. הפלסטיק שהיה שקוף הפך צהבהב בפינותיו והוכתם בשחור בחלקים מסוימים, והוא מהווה את אותה נקודת גבול. נקודת גבול שרובנו נהיה שמחות לא לעבור דרכה, כי המשמעות שלה, ברוב המקרים, היא אותה מציאות שמציגות לנו חמש הנשים שעברו דרכה זה מכבר. במובן הזה מדובר בנקודת גבול הפוכה – לא לגמרי נעולה, כן אמנם לעובדים בלבד, אך לא תמיד עם שלט שמבהיר זאת, ובעיקר נקודת גבול שאין חפצות לעבור אותה, להיות מעבר אליה.

אחת השאלות הגדולות שעולות מהצפייה בסרט היא כיצד אישרה רשת הסופרים מגה את הצילום של הסרט. אפשר להניח שחלקים רבים לא נכנסו, כמו לקוחות לא אדיבים (שעל מפגש עם אחד מהם יוליה מספרת רק לאחר המעשה), כמו הטרדות מיניות שאי אפשר שלא לשער שמתרחשות גם שם. גם כי אין חלל עבודה שנקי מאלה, אך גם כי כאשר העובדות נמצאות בעמדות כה מוחלשות, הסיכוי שמישהו לא ינצל את המצב לטובתו, הוא נדיר. ניתן להאמין שגם התעמרויות בעובדות ובעובדים נחתכו. ועדיין נשאר די והותר, די והותר כזה שמעורר את השאלה האם מגה לא חששו מהקרנת הסרט. האם היה נראה להם סביר שבימי חג הם מעסיקים את הקופאיות למשמרות של 12 שעות, אבל ברגע שבו יש פחות עבודה, הן נדרשות לעבוד מספר שעות שמגרד את משכורת המינימום שלהן במקרה הטוב. האם היה נראה להם סביר שהם מסרבים לתת לקופאיות קביעות, מהסיבה הפשוטה שהן 'מוצר זול' (כך דברי מנהל הסניף), שהן אותו סקטור שאינו דורש הכשרה מרובה, ולכן אין טעם להעניק לו קביעות. הוא ניתן להחלפה, תמיד. ומתוקף המצב הכלכלי, אין סיבה להשקיע בו עלויות שכר ממין זה.

כל המידע הזה, שעובר דרך עדשת המצלמה, דרך אמיצותה של לנה, הקופאית הראשית של הסניף, שלא מתייאשת וממשיכה להילחם את מלחמתן של הקופאיות, ככל הנראה לא נראה לאף אחד במגה בעייתי דיו. המחשבה היא שזה לא יעורר תגובות זעם. שאי הנחת שהסרט העלה בקרב הצופות והצופים יתאדה בסוף ההקרנה ולא ייהפך למחאה ממשית. כזו שתדרוש את שינוי תנאי ההעסקה של הקופאיות בסניפי מגה, לכל הפחות.

בהרבה מובנים אפשר להבין אותם. להבין אותם עד זעזוע, שכן גם ביום שישי הזה, כשהמחאה – כך אומרות ואומרים – מרשרשת שוב, אף אחד לא מדבר את החיים של הנשים הללו, שהן כולן נשים מוחלשות. נשים שלא יכולות לראות אופק אחר מול עיניהם, וזאת על אף שמדובר במנהיגות אמיתיות, שמפגינות בכל רגע ורגע סולידריות אמיתית וכנה ולא מתפשרת מהי. בראיון שיאיר לפיד נתן לערוץ 2 השבוע, הוא דיבר, שוב, על מעמד הביניים היקר ללבו, על כך שהיוצאים לרחובות לא מבינים כי בהפגנותיהם הם מסתכנים באיבוד 50% משווי ביתם. הוא אמר את זה כי בעולמו, אין אנשים ונשים שאין להם בית, ולכן אין עליהם סכנה במובן הזה.

על חמש הנשים הללו הסכנה רובצת בהרבה מאוד מובנים אחרים, כאלה שלפיד לא מעלה ברוחו. וזאת על אף שכל אחת מגיבורות הסרט מהווה את האישה העובדת. האישה העובדת בפרך. הן נשים שמוכנות היו לעבוד גם משמרות כפולות לו היו נותנים להן. אך לא נותנים להן. הן נתונות בתוך סבך שבו מחד הן מרוויחות משכורת מינימום לשעה, ומאידך הן נדרשות לא לתת יותר מידי שעות, כי יש תקציב מוגבל למשכורות של קופאיות, ובו צריך לעמוד. איך התקציב הזה מגלם את עצמו עת הוא מתחלק למשכורותיהן של הקופאיות, זה לא ממש משנה. כמו שזה לא ממש משנה, לא למנהיגות ומנהיגי המחאה ולא ליאיר לפיד עצמו ולא לתקשורת, שהלא נחמדים מפגינים כבר 6 שבועות מול ביתו של לפיד. הלוא כל מה שלא נוגע למעמד הביניים המדומיין, כל מה שהוא שקוף, טוב שכך יישאר. מזלנו שווילון הפלסטיק שמהווה את השער לחלקיו האחוריים של הסופר הוא כה מוכתם, שהסיכוי שמי מאיתנו תעבור דרכו מבלי משים, הוא קלוש עד בלתי אפשרי.

Screen Shot 2013-05-17 at 11.13.52 AM

 

הרחובות נשמטים לאט

15 בפברואר 2013

תהל פרוש

"בסקר שנערך בינואר 2012 לבדיקת מידת הביטחון שחשות הנשים בישראל נמצא כי רובן חוששות עדיין לביטחונן האישי בכל הקשור לעבירות מין במקומות העבודה, במקומות הבילוי ובתוך הבתים. לפי הסקר, בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, 76% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות דיווחו כי הן חיות "בחרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. בעוד שבאוכלוסייה הכללית דיווחו 16% מהנשים כי הותקפו מינית על ידי אדם זר, במגזרים השונים נרשמו שיעורים גבוהים יותר – הגבוה ביותר בקרב נשים מהמגזר הרוסי, ש-38% מהן דיווחו כי הותקפו מינית על ידי גבר זר לפחות פעם אחת בחייהן. 14% מהנשים היהודיות דיווחו בסקר כי הותקפו מינית בטרם מלאו להן 16. במרכזי הסיוע לנשים ציינו כי 30% מהפניות אליהם בשנה הן מצד מתלוננות שנפלו קורבן לעבירת מין כשהיו מתחת לגיל 12, ואולם החליטו להתלונן רק בגיל מאוחר יותר על התוקף. לדבריהם, מדי שנה מתקבלות במרכזים כ-40 אלף פניות, מחצית מהן דיווחו כי נפלו קורבן לאונס, לניסיון אונס או לאונס קבוצתי". ("הארץ", נובמבר 12)

1. הסיטואציה הבסיסית שבה ניתן לבחון את השוני בין גברים לנשים קשורה בלילה. כל גבר שרוצה לדמיין מה זה להיות אשה צריך לפני הכל לדמיין את עצמו/עצמה חוזרת בחשיכה מהעבודה, ממסיבה, מחברים וכיו"ב ופשוט הולכת ברחוב ריק, קצת חשוך, כשלפתע גבר צץ ממול והולך לעברו/ה, או חבורת גברים, או מכונית שנוהג בה גבר. הם יכולים להיות רועשים קצת ושתויים הגברים המשוערים האלה או אולי דווקא כאלה שנראים פכחים לגמרי ובכל זאת, אני רוצה לומר פה שלא משנה איך הגבר הזה נראה, בשעות מסוימות אפשרות אונס ותקיפה, הקלות שבה כל זה אפשרי, נראית סבירה. הסבירות הזאת גורמת לזה שנשים הולכות ברחוב כשהגוף שלהן קפוץ ודרוך, שהלב שלהן פועם בחרדה, כשהן מודעות לסכנה שאורבת להן ולחולשה הפיזית, לנחיתות המובנית שלהן מול מעשה אלימות. הן חשות הקלה כשהגבר עובר ולא עשה להן דבר והן יודעות שהגבר הבא שיעבור יהווה עבורן אותו מכלול של אלימות פוטנציאלית. כשהן מגיעות הביתה בשלום הרי שלא סתם הגיעו הביתה, הן הצליחו לעבור דרך שדה הקרב של הרחוב.

2010-10-body-is-a-battleground

2. הנתונים שיש לפנינו על מצבן של נשים ברורים: אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית ואחת מעשר תעבור אונס. על התדירות שבה מבוצעים מעשי אלימות נגד נשים אפשר לקבל רושם מפתיחה מקרית של אתר חדשות. כשאני כותבת את הדברים הללו אני מסתכלת במבזקים של אחד האתרים: מסופר שם על אשה שנחטפה ונעשה ניסיון לאנוס אותה (הגבר שנתפס ונשפט קיבל שנתיים וחצי מאסר!), על גברים שרקחו סמי אונס, על גברים שנתפסו סוחרים בנשים ועל גבר שרצח את אישתו. כשמצב הביטחון הפיזי של נשים מעורער כל כך מיסודו מצחיק לדבר על אפליה בשכר עבודה, על חוסר שיוויון בייצוג נשים בספירה הציבורית. אלה נראים פתאום כמו סימפטומים לבעיית הבסיס.

3. לצד המבזקים האלה על מגוון סוגי תקיפות מיניות שהתבצעו בנשים עלו באתר החדשות שפתחתי גם מבזקים על מצב הבורסה. כך קרה שכסף ואלימות נגד נשים היו החדשות היחידות, מופרדות זה מזה כאילו אין בין אלה קשר. אבל יש קשר הדוק. ידוע כי מצב כלכלי קשה הוא טריגר לאלימות גברית נגד נשים אבל נשים ככלל נחותות מגברים מבחינה כלכלית, והן חשופות יותר לפגיעה ככל שיש פחות כסף (של גברים) כדי להגן עליהן. אשה ענייה לא יכולה לקחת מונית עד פתח הבית, לא יכולה לגור בשכונות מוארות יותר ובטוחות יותר וכך הלאה. נשים כמעט תמיד חייבות גבר בתרבות שלנו כדי להיות מחוברות לכסף או כוח שייגן עליהן מפגיעה פיזית. אפשר להסביר ככה גם את הצורך הנואש להיות אשה יפה, כי היופי יכול להקנות לך הגנה של גבר מאלימות של גברים אחרים. הנתונים בכתבה של הארץ תומכים בזה: נשים רווקות וגרושות – כלומר ללא הגנתו של גבר – חשופות יותר לתקיפות.

4. אבל צריך לשים לב שגם אם הכסף מגן על האשה מהרחוב, בכל מקרה הרחוב נשמט גם מנשים עשירות – ומהבחינה הזאת כולנו חולקות את אותה מצוקה. ההגנה הגברית שנשים נדרשות לה יכולה להיראות מופרכת לאור החגיגה של זכויות האדם, השיוויון הבין מיני ושאר שקרים שנפוצים בתקשורת ההמונים, אבל זוהי המציאות. הפער הזה גורם לכך שנשים שצריכות ליווי הביתה מרגישות טיפשיות – או בגלל שאחרים גורמים להן להרגיש ככה ("מה את פוחדת, זאת הליכה של חמש דקות") או כי הן כועסות על עצמן שהן מרגישות ככה. צריך להבין, אין אשה שלא רוצה פשוט ללכת ברחוב בלי לפחד אבל אין אשה שלא צריכה להתרגל לפחד הזה, ללמוד להסתדר איתו, לייצר אסטרטגיות של החלטה מתי הוא נראה לה מוצדק ומתי לא ולקחת אחריות על כל זה במשא ומתן פנימי בודד וממושך.

barbara kruger love for sale godsavedadaism

5. כמו שכתבה הגר שיזף בפוסט החשוב שלה, אונס הוא אחד הפחדים האיומים ביותר שרובץ בבטנן של נשים. דבר שנשים אומרות לעצמן שאחריו אי אפשר לחיות. מה שקשה במשא והמתן שהזכרתי קודם הוא שעוד לפני שנאנסת את פוחדת שהאחריות לאונס תיפול עלייך. שהלכת איפה שלא היית צריכה, בזמן לא נכון, עם בגד לא נכון, ארשת פנים לא נכונה. את יודעת שיש תוקף ויש קורבן אבל משום מה את חשה שהאחריות שלא להיות קורבן בנסיבות בלתי אפשריות – כאלה שבהן השרירותיות של הגורל מפקדת על מהלך העניינים – היא שלך באופן בלעדי. יש כל מיני צורות להגבלות ש"לקיחת האחריות" הזאת מייצרת בחיי נשים. יש כאלה שלא יוצאות מהבית אחרי שעה מסוימת, שנמנעות מללכת ברחובות מסוימים, שחוצות כבישים כדי לא לעבור ליד גברים, שלא ילבשו מה שהן רוצות אם הן יודעות שתלכנה לבד, ועוד ועוד. אסור לטעות, כל אלה הן אסטרטגיות של הדרה עצמית (מופנמת) מהמרחב הציבורי, שמקטינות חיים של הנשים ובכל זאת נשים נדרשות לזה.

6. הגר כתבה שאחד הדברים שעל נשים לעשות הוא להסיר את המיסטיפיקציה של האונס, לדבר עליו, לחלוק במידע שיש לנו על אונס, לייצר מצב שבו נשים שנאנסו יכולות לדבר איפה שירצו ומתי שירצו על האונס. כלומר ליצור את ההבנה שאונס הוא משהו שקורה כאן קרוב אלינו ולפתח יכולת לדמיין גם את החיים אחריו. אני חושבת שכל זה חשוב מאוד וחסר מאוד כרגע בשיח הציבורי והפרטי. למשל, אחת הסיבות שהספר של קוטזי, חרפה, כל כך מהמם את הקוראת, טמונה בכך שהגיבורה שנאנסת על ידי שלושה גברים לא מתנהגת כמו שהיינו מצפות ממנה: היא לא מסגירה את האנסים למדינה, היא לא מבצעת הפלה, היא לא עוזבת את המקום שבו נאנסה ולשם כך היא מוכנה גם לחיות ליד אחד מהאנסים.

7. יש דברים שניתן לעשות מול הפחד ואלה חייבים להיות דברים שנשים לוקחות עליהם בעלות כי הפטריאכליות לעולם לא תעשה את זה בשבילן. דוגמה לזה אפשר למצוא בפעילות פמיניסטית אקטיבית בדרום תל אביב כמו משמרת מחאה בכל יום שישי נגד אלימות מינית והזנחת שכונות הדרום, וחלוקת תרסיסי פלפל לדיירות רחוב. עוד דוגמה היא הפרויקט הגלובלי של איב אנסלר, שהתרחש ביום חמישי ושנועד להעלות את המודעות למצב הבלתי אפשרי שנשים חיות בו ולשים את תרבות האונס על סדר היום (בישראל היו כמה יוזמות לרגל יום זה, למשל זאתזאת וזאת).

not_move8. נוסף לאלה חייבות להתבצע פעולות ארוכות טווח ושחותרות תחת מבני העומק החברתיים. למשל, לא ברור איך לא מלמדים ילדות מגיל הגן ועד סוף חייהן הגנה עצמית. עוד פעולה חיונית היא חינוך ילדות מגיל הגן לזהות מצבים של תקיפה ואלימות ודרכי התנגדות להם. האחרון חשוב במיוחד כי רבות מהתקיפות נעשות על ידי אנשים מוכרים במקומות לכאורה בטוחים, וילדות, נערות ונשים בדרך כלל איטיות לזהות תקיפות מהסוג הזה אלא רק לאחר שנעשו כבר. החניכה של נשים לזיהוי האלימות נגדן קריטית, כי לא משנה מה מקור האלימות, אם אשה צועדת ברחוב ושומעת הערות על התחת שלה או על הלבוש שלה, אם בוס בעבודה מייצר אווירה סקסיסטית או אם בן משפחה נוגע בה – נשים צריכות להכיר את הסימנים ולהיות מוכנות עם אפשרויות פעולה.

9. המצב שילדות, נערות ונשים חיות בו כרגע הוא מצב של דיכוי אינסטינקטיבי, של דיכוי אפשרויות הפעולה, של דיכוי הכרת המציאות. נסו לדמיין למשל ציפור שלא מבינה שעליה להגיב כשיש סימנים שחתול רוצה לטרוף אותה – זהו המצב של רוב הנשים בתרבות שלנו. רובנו צריכות לעבור פגיעות כדי להתחיל ללמוד מהם הסימנים ויש כאלה שעוברות פגיעות רבות מאוד עד שהן לומדות. במצב כזה זאת האחריות שלנו ללמוד ולהעביר את הידע. צריך לשים לב שגלגול האחריות על נשים זועק עוול חברתי ומייצר עוד הכבדה על מי שנתונות בתנאים טובים פחות מלכתחילה. אבל כל עוד אין לקיחת אחריות מוסדית על המצב שבו נשים נתונות – אלא להיפך, האלימות נגד נשים היא הממוסדת – אז הנטל הכלכלי של פעולות כאלה, הזמן הדרוש להן והמשאבים הפיזיים והנפשיים שהן לוקחות ייפלו כולם על נשים בחברה האזרחית.

10. מה גברים יכולים לעשות במצב כל כך קשה, שבו הם קרובים ואוהבים נשים אבל גם נמנים על המין שתוקף אותן? יש כמה דברים בסיסיים שאני חושבת עליהם, כמו להקשיב למצוקה של נשים במציאות האלימה הזאת, להכיר בה ולקבל אותה. לשים לב לשוני שבו הגבר מתנהל במרחב הציבורי לבין זה שאשה מתנהלת בו. להיות קשובים למה שאשה זקוקה לו כשהיא במרחב הציבורי, להציע משאבים של כסף, זמן וארגון לטובת תוכניות להגנה עצמית, תוכניות חינוך באוניברסיטאות, בתי ספר ובגנים וכיו"ב. לגברים יש את הפוטנציאל העצום להיות שותפים של נשים ביצירת מקום בטוח ושוויוני, והאחריות לממש אותו מוטלת עליהם.

Barbara_Kruger

דימויים: ברברה קרוגר. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

טסטריה: קווים לגבריות בעידן הפוסט-תעשייתי

26 בדצמבר 2012

תהל פרוש

1. טסטריה

מילה המתארת תופעה פסיכו-סוציו-אקונומית שבה הבחנתי בשנים האחרונות. היא נוצרה מהמילה טסטיס (אשכים) המחליפה את היסטרה (רחם) במילה היסטריה. הפירוש שלה כפי שאני ממשיגה אותו הוא טראומה גברית מרובדת וממושכת שמקורה בהתנסויות במערך הקונקרטי והסימבולי של קוואזי-אובייקטים: נשים, כסף וחומר ככלל. טראומה זאת מקבלת ביטוי חזק בקשרים עם נשים ומול נשים. הסימפטומים של הטסטריים כוללים מלנכוליה, דיסוציאציה במישור הפסיכו-פיזי בעת ולאחר מפגש עם נשים (או גברים) מעוררות-תשוקה, חרדה בעקבות התנסויות דיפוזיות של האני ומאיבוד הגברי אל הנשי, התקפי פאניקה ואגרסיה במצבים של קבלת החלטות, תופעות אובססיביות-קומפולסיביות סביב חפצים ואינאונות. במצבים קיצוניים יכולה הטסטריה להביא לדיכאון והתאבדות.

longo1

2. המאוים בתוך מונית שירות

חברי עומר סיפר לי לפני יומיים על נסיעה לילית במונית שירות מלוד לתל אביב, שנקלע בה לחברת שמונה נערים ונערות שיצאו להשתכר בתל אביב. מה שהיה מוזר בעיניו הוא שכולם שם היו מפורקים מבחינה מגדרית. היה שם טרנסוויסט צעיר, הומואים, לסביות ובי סקסואליות. הוא ידע את כל זה כי הם דיברו בחופשיות ביניהם, ההומואים ירדו על הלסביות והלסביות ירדו על ההומואיות, הטרנסוויסט דיבר על הניתוח שהיא הולכת לעשות בגרון וכיו"ב. הוא ירד מהמונית קצת מטולטל כי הוא שאל את עצמו אם מדובר בעולם מקביל שנקלע אליו או שזהו העולם כרגע והוא בעצמו העולם המקביל.

מהסיפור הקצר שסיפר לי ברור שהוא חווה חוויה על סף המוכר ההטרוסקסואלי שלו ושנבעה קודם כל מהעובדה שלא היה גבר במונית מלבדו, כפי שהוא מכיר גברים. דבר שני הוא שהחבורה הזאת יצאה מלוד, אחת מהערים הכי קשות בארץ מבחינה סוציואקונומית, ואת ההתפרקות המגדרית הם נשאו משם למרכז ולא ההיפך. הדבר הזה משך את תשומת הלב שלי מכיוון שזמן רב אני חושבת על הקשר בין המימד הסוציואקונומי וההתפרקות של המגדר.

מי שיסתובבו למשל ברמת אביב ג', או שיעלו לאוטובוסים ומוניות שירות בשכונות מבוססות בעיר תל אביב, לא יתקשו להבחין שנערים ונערות מצייתות לקוד מחמיר של מיניות ומגדר. אף אחד שם לא מעז לצאת מהסדר הנוקשה של הבסדריות מרופדת הכסף וטקסים של נורמליות; כל זה מתבטא בלבוש, בשפה, בסידור השיער. אם מישהו רוצה להיות הומו הוא ימתין לזמן של עד אחרי הצבא ואולי קצת יותר. השאלה אם המיניות הגברית, או המיניות במשטר הפטריאכלי, מתפרקת מהר יותר בלוד מאשר ברמת אביב פותחת פתח לחשיבה על מצב הגבריות ההטרוסקסואלית בתקופתנו.

לקשר בין המערך החומרי וקביעתו את המיניות והתפקיד המגדרי יש הדהודים תרבותיים. במדיה החברתית אפשר למשל למצוא את כריס קרוקר, מגה סטאר יוטיובי המחצין ומחליף זהויות מיניות בפומבי מאז 2007, ושהגיע מהשוליים העניים של החברה האמריקאית. ביפאן החלו לתעד ב-2009 את ה-Herbivore, גברים שכתוצאה מהמשבר הכלכלי החליטו להתפרק מהתפקיד המגדרי שלהם ולסגת מהמיניות. בספרות אפשר למצוא תיעוד עתיק של הקשר בין המיניות לחומר; שיקספיר כתב באופן ברור על התפרקות המגדר עם התפוררותו של סדר כלכלי-חברתי. במחזה כטוב בעיניכם, ברגע שרוזלינד עוזבת עם סיליה את העיר הפטריאכלית אל היער הפרוץ חסר החוקים, היא מתחילה לשחק עם המגדר. רוזלינד הופכת לגבר ואורלנדו מתאהב בה/בו.

longo4

אפשר לדמיין את מרחב העיר ומרחב היער של שקספיר כשם כללי למרחבים שמצייתים לקודים שונים, כמו למשל צפון תל אביב ולוד. במקום שבו הסדר החברתי והכלכלי התפורר, נשבר והתפרק יופיעו גם התפרקות של מיניות ותפקידי מגדר ותתחיל משחקיות. ואילו במקום שבו קיימת פסאודו יציבות כלכלית, כשהחומר מתחזה לקבוע או לפחות קיים, תישמר חוקיות מגדרית שמרנית.

במונית השירות מלוד לתל אביב אפשר היה לראות סימן לזה שבקסטות הנמוכות של החברה הישראלית אימצו מגדרים אולטרה משחקיים וקוויריים. בדרך כלשהי הנערים והנערות הללו פיתחו זכות סירוב ראשונה לפטריאכליות המגדרית.

3. תעלומת האוביקט המשתנה

התחלתי לחשוב על הגבר הטסטרי כי החלטתי להפסיק להתעלם משאלה נפוצה שנשים הטרוסקסואליות מתמודדות איתה ושנראית בערך ככה: לאן נעלמו כל הגברים? נהוג להתייחס לשאלה הזאת באופן שטחי בדרך כלל ולפטור אותה כקינה ריאקציונרית לאיזו גבריות אבודה שנעלמה לטובת מטרוסקסואליות ו"גבריות חדשה". אבל יחס כזה לשאלה הזאת מכסה ומסתיר את המציאות. במציאות נשים פוגשות בגברים אבל עדיין חשות שגברים לא קיימים. נשים צריכות לבטוח באינסטינקטים שלהם: הגברים נעלמו באמת אל סימפטומים טסטריים בלתי נשלטים, והנשים והגברים כאחד עסוקים בחיפוש אחריהם ולשווא.

התופעות הטסטריות משגשגות ופורחות בכל מקום שבו גדלים גברים ונשים על ברכיו של רעיון גבריות המבוסס על מערך חומרי ממוסד. מהו החומר של הגבר? כל קוואזי אוביקט אליו הוא נמצא ביחס ואליו יש לו קשר, החל מכסף וגאדג'טים וכלה בנשים וגברים. הקוואזי אוביקט כפי שאומר Michal Serres, מעצב את מי שנמצא איתו ביחסים, לא פחות ממה שהוא מעוצב על ידיו. מכיוון שכך, הקוואזי אוביקט גם תמיד יהיה קוואזי סוביקט. הגבר הטסטרי מצוי במבוכה קשה ביחס לקוואזי אוביקט. אם ניקח לדוגמה את הקוואזי אוביקט אשה – הגבר הטסטרי חש שהאוביקט השתלטה עליו, שהוא איבד לאוביקט את הקול שלו או שהוא בסכנת איבוד, שהוא עובד ומרצה את האוביקט ושעליו להגן על עצמו מפניה.

longo2

מקורן של התחושות הללו יכול להימצא כמובן בהסברים אנליטיים על המשבר האדיפלי וחרדת הסירוס, כלומר ביחס עם ואל האם. אבל אותי מעניינת השאלה איך קרה שגברים רבים כל כך לא מתמודדים עם הטראומה של המפגש עם האימהי (ואת הטראומה הכללית הזאת אני מוכנה לקבל כהנחה) ולאחריה המפגש עם הנשי. אני נוטה להאמין שהדבר קשור בשליטה וכי הטסטריה היא תופעה שמתקיימת כאשר השליטה בחומר מתערערת, וחמור מכך כאשר החומר משתנה או נעלם. באופן הזה, מרגע שנשים החלו להשתחרר מהשליטה הגברית וכך השליטה באשה-חומר התערערה, נוצר שבר ובתוכו התחילו תופעות טסטריות.

טסטריה היא פחד גברי מהתפרקות נפשית ומגדרית. היא הפחד מהומואיות, נשיות, דיפוזיה, מחוסר החלטיות. יותר מהכל היא הריאקציה להיעלמות החומר. נשים שפוגשות בגבר טסטרי חשות בשבריריות העודפת שלו, בזה שהוא זקוק להגנתן ולערסול הערך העצמי הפריך שלו. הן חשות כי אם לא תהיינה יציבות – לא תהיה יציבות בכלל. הן מתמודדות עם תשוקה שבירה ועם נתקים מהמציאות לטובת השלכות אינסופיות.

הגבר הטסטרי קיים בכל מקום שבו יש גבר המנסה לחיות חיים הטרונורמטיביים בזמן שאין מספיק חומר להטרונומטיביות. האמת היא שמעולם לא היה מספיק חומר להטרונורמטיביות, אבל כיום מכיוון שהשוליים החברתיים מתפשטים במהירות למרכז והסדר הכלכלי-חברתי מתערער, משבר הזהות של גברים טסטריים ניכר לעין. חלק מהם מנסים לתקן את עצמם באמצעות שפה פסיכולוגית אבל לפסיכולוגיה הקיימת אין שפה מספקת לתיאור השבר. הוא עמוק מנשוא: כשהחומר קובע תפקוד מגדרי והחומר מתחיל להשתנות, המיניות מתערערת ואיתה היחסים.

longo7

4. סוף הגבר, סוף האשה

רעיון השליטה בחומר עיצב את היחסים בין גברים לנשים מאז ומתמיד ואף כי הרעיון הזה יסודו באשליה, היו ועדיין קיימים מוסדות ומבנים שמחזקים אותו ומשווים לו תוקף מציאותי. בעשרים-שלושים השנים האחרונות אנחנו רואים תופעה מעניינת שקורית בשני מישורים לכאורה לא קשורים אחד לשני: מצד אחד המערכת הקפיטליסטית על יחסי הגבר-כסף שבה קורסת, ואילו מהצד השני מתקיימת התפרקות מגדרית שתופסת צורות שונות: קוויריות, פתיחת בנקי זרע וריבוי אימהות חד הוריות הם רק כמה דוגמאות לזה. באופן משלים, המדיה המיינסטרימית מנכסת את המיניות המפורקת והמשחקית שמתקיימת בשוליים החברתיים – אפשר לראות את זה קורה כמעט בכל ריאליטי – ובכך מזינה את המכונה הקפיטליסטית בדימויים וייצוגים חדשים שממשיכים לשרת אותה. ערעור ממושך כזה על יחסי החומר מייצר מצב פסיכולוגי ייחודי אצל הגבר – טסטריה.

עדויות לגבר הטסטרי קיימות בכל מקום. למשל, בכתיבה האינטנסיווית על המשבר של הגבריות. עשרות מיליוני תוצאות קיימות בחיפוש בגוגל אחרי הערך של male identity crisis. לפני שלושה חודשים יצא בארה"ב ברעש גדול מאוד ספר די טפשי של העיתונאית חנה רוזין בשם The End of Man. התזה שלה בספר היא שהגברים אינם מתאימים לכלכלה הנוכחית וסיימו את תפקידם המגדרי המסורתי לטובת הנשים, שמצליחות לעומתם לתפקד בפוסט אולטרה קפיטליזם בכל מישור שהוא: הן לומדות יותר, עובדות יותר, מולידות יותר (בלעדיהם), וככלל מתפקדות כגברים איפה שהם תפקדו פעם. העיתונאית הפמיניסטית לורי פני התחילה לחקור מה קורה לגברים בחודשים האחרונים ואף פיתחה שאלון לצורכי מחקר; ובמחקר שפורסם לא מזמן הראו כי גברים בגילאים 35-55 מתאבדים פי ארבעה יותר מנשים.

longo6

העדויות הללו אמנם תולות את המשבר של הגבר במשבר הכלכלי, אבל הן מגרדות את פני השטח במקרה הטוב. הסיבה לכך היא שהגבר תמיד היה במשבר מול הקוואזי אוביקטים שלו, מול החומר שהוא ביחסים איתו, אבל ככל שאשליית השליטה שלו נתמכה יותר מבחינה מוסדית ככה "נחסכה" ממנו ההתפרקות המינית והמגדרית שהיתה מנת חלקן של נשים מאז ומעולם. היעלמות רעיון הכסף, הביטחון שבבעלות וכיו"ב מביאים אותנו לרגע דרמטי בזמן שבו גברים מתחילים לדעת שאינם יודעים מה הם.

אם הטסטריה מתארת מצב נפשי של גברים שנמצאים ביחס לא פתור אל החומר, הרי שהיא אינה תופעה מהותנית, אלא מגדרית. היא מחלה פוליטית-כלכלית המתארת גם את מצבן הנפשי של נשים בתפקוד מגדרי גברי בתוך המערכת הקפיטליסטית של החומר. בשונה מאצל גברים, היא לא אורבת לנשים מלכתחילה, כי כפי שלוס אריגראי אמרה, האשה תמיד הוגדרה לעומת הגבר, כחסרה. כלומר, מעולם לא היה לה חומר ויחס גבר-חומר  – עד לכניסתה לתפקיד של גבר.

לכן הנשים צריכות להיזהר. אין שום סיבה לחוש גאווה כפי שחושבת רוזין למשל, על זה שנשים מחליקות לתפקידי גבר בזירה הפוליטית והכלכלית. לורי פני עשתה בזמנו קישור יפה בין הנתונים על נסיגת הגברים מהאקדמיה ומעולם העבודה ולבין תפיסתן של הנשים את הפוזיציות הללו. היא הראתה שבשנים הללו בדיוק חלה עלייה תלולה בהפרעות הנפש המאובחנות אצל נשים. אין ספק, המערכת הקפיטליסטית זקוקה לתפקוד-גבר שיפעיל אותה אבל לנשים אסור ליפול למקום שבו הסמפטומים הטסטריים אורבים. אולי נקודת המפגש החדשה בין מה שהוא לא גבר למה שאינה אשה תהיה בראש ובראשונה סירוב לקחת חלק במערכת הקפיטליסטית של החומר.

longo5

תודה לגיא הופמן שחשב איתי יחד על שם המחלה ולעומר שרביט שהצית את הפתיל.

דימויים: רוברט לונגו,  Men In The Cities, 1979. ותודה ליואב ויינפלד על בחירת הדימויים.

סכנת נפשות

23 באוקטובר 2012

מלכתחילה יש לייצר אמירה רלוונטית לענייננו: ה"חירום" האמיתי במצבנו הוא היעדרו של החירום. אם נתרגם "חירום" ל"התנגדות" נמצא עצמו בלב הדיון אותו אנו מבקשים לקיים.

אני מדבר, כמובן, מתוך נקודת המבט של משקיף איטלקי המגויס לפוליטיקה האירופית כחבר בפרלמנט האיחוד. באיטליה, ובאופנים קצת שונים גם באירופה, חזיתי בשנים האחרונות בהתפרקותה המואצת של כל התנגדות.דוגמא לכך מתוך השדה הפוליטי האיטלקי ממחישה את המימד הדרמטי, כמעט קומי של הדברים: באחת ממערכות הבחירות האחרונות, שהיתה זהה כמעט בהרכבה המפלגתי לזה הנוכחי,-האשימו שני הצדדים זה את זה, בחיוניות פולמוסית רבה, בכך שהעתיקו את תוכניותיהם זה מזה. העדר החירום בא לידי ביטוי כאן בהעדרו הניכר של כל הבדל בין מפלגות ניציות שמאל וימין ובין מנהיגים פוליטיים , עובדה המצביעה על היעלמותו של כל היגיון דמוקרטי.

המשבר הפיננסי של השנתיים האחרונות חשף את הילעמותה של כל אלטרנטיבה פוליטית. אצלנו באיטליה בא הדבר לידי ביטוי במה שמכונה "ממשלת הטכנוקרטים". נשיא המדינה, קומוניסט בעברו, שולט באופן אוטוקרטי אבל מחזיק מזה שנים בעמדה של "מתינות אטלנטית" (הדגש על "אטלנטי"!) הוא הצליח לשכנע את סילביו ברלוסקוני להתפטר למרות שהאחרון מחזיק עדיין ברוב פרלמנטרי, זאת, כפי הנראה בתמורה לביטול נרחב של רבים מההליכים המשפטיים נגדו. (לא ידוע באיזה סוג של משא ומתן מדובר, אבל החשד מוצק ואף נראה שמתממש.) לצורך ניהול הממשלה הוא חתר לשיתוף פעולה עם פרופסור לכלכלה, נקי מכל רבב לכאורה (ההפך הגמור מברלוסקוני שזכה, לכן, למבט ציבורי אוהד מהרגע הראשון) אך למעשה מקושר בעבותות לבנקים הבינלאומיים הגדולים. בידיו של מונטי הופקדה משימת ההצלה של הכלכלה האיטלקית, המתבססת על ניהול כספי שליבו הוא גזרות הצנע מן הסוג "היווני".

הממשלה הטכנוקרטית איננה נענית לתוכניות הכלכליות של מפלגות הימין והשמאל שתומכות בה. היא ניטרלית מבחינה פוליטית, כביכול ועל כן נתפסת, בעיני עצמה, כלא מחוייבת לדין וחשבון. לא אכנס כאן לתיאור מפורט יותר של המצב האיטלקי אך גם המעט שעמיתי הזרים מכירים מספיק כדי להבין שמדובר במודל שאיננו איטלקי בלבד. המדיניות האירופית כולה מוכתבת מתוך הגדרת הצורך בטיפול בבעיות הכלכלה, בבנקים, באיזון, או בהיעדרו של זה, בין ההוצאות לבין ההכנסות. אנו יודעים היטב שהכלכלה איננה מדע מדויק ובודאי שלא נייטראלי. למרות זאת, ההשקפה השלטת, הנתמכת בידי המפלגות (משני צידי הקשת הפוליטית) ובידי העיתונות הגדולה (אף היא "עצמאית", לא שייכת לאף "צד" ולכן "טכנוקרטית" בנטייתה) היא שברגע ההיסטורי הזה מתקיים צורך במעין "איחוד קדוש", שפירושו הוא השהייה של המאבק הפוליטי לשם הושעתה של הכלכלה (כלומר, של הכח הפיננסי הבינלאומי).

לא יהיה זה מוגזם, להשקפתי, להציב את ההרהורים הללו תחת חסותה של ההגות ההיידגרינית. נראה, כי הגות זאת בהקשריה העכשוויים משמשת מסגרת המספקת כלים נחוצים לחשיפתם של המנגנונים שבבסיס היומרה ה"טכנוקרטית" לנייטראליות ולאובייקטיביות של "המדע", יומרה שמבקשת לייצר הסכמה כללית בשם הצורך להגן על הצרכים הבסיסיים'. היידיגר מותקף בתדירות הולכת וגוברת (על ידי הוגים מן הזרם המרכזי) בשל הבחירה שעשה כשתמך במפלגה הנאצית ב- 1933. דווקא הוא, למרות הכל, בראי ההווה, מסמן את ההתנגדות הרדיקאלית ביותר להשתקה של כל דיאלקטיקה פוליטית, במיוחד כזו המבוססת על הצורך לגרום למערכת לתפקד "היטב". אם נחבר בין התעלותה של הטכנוקרטיה הטהורה על פני כל מה שעד לא מזמן היווה קרקע להתנהלות פוליטית לבין התעצמותה של השליטה הבירוקרטית והמשטרתית על חיי האזרחים (כחלק מתפיסה של "בטחון")** נבין, כי היעלמותה של ההתנגדות הינו אירוע חסר תקדים. בשל החידוש שבו, זהו ארוע ייחודי לתקופה, סוג של מוטציה אנטרופולוגית ממשית, הראויה להיבחן באורה של "ההיסטוריה של ההוויה", שעליה מדבר היידיגר. כאן נולד הצורך לחשוב במונחים החורגים מן הביקורת הבניימינית על "הרמאות האידיאולוגית" הגדולה, שבאמצעותה שואפים העשירים–"המנצחים" לשמר ולהרחיב את הפריווילגיות של עצמם.

בהווה, האינטרס של הגדלת העושר והכח הפך למשימתה הטהורה של המערכת עצמה. אינטרסים אישיים אינם מספקים יותר הסבר סביר להרחבה המתמשכת, למרות כל המשברים, של ההטבות והפריווילגיות, שמהם נהנים מנהלי-העל של המערכת הקפיטליסטית. החמדנות והקמצנות מקבלים בהווה משמעות של חטאים "פרימיטיביים" בדומה לתשוקה, או מה שנותר ממנה, ברגע שבו האיברים הוחלפו באופן פעיל בידי הפרוטזות האלקטרוניות שלהם. אם לבחון את הדברים במונחים אלו, הרי שמתחוור יותר ויותר כי הפרולטריון –שהעושר שלו מצטמצם ליכולתו לשעתק את עצמו– הוא מקלטן האחרון של התשוקות האותנטיות, היינו, אלו הכוללות בתוכן את הצרכים המיניים בצד הצורך הכלכלי הבסיסי. ה- Gattungswesen,*** "המהות הכללית של האנושות", ניתנת להצלה רק שם,- בדיוק במקום שבו היא מועמדת בסיכון על-ידי הניצול ועל-ידי הפונקציונאליות הכללית. יותר מל"התפלסף", במצב הזה חשוב להעצים ולהגביר את עוצמת המאבקים, בכל המישורים: באיגודים המקצועיים, בשכונות, בפוליטיקה, בכלכלה וכו'. כפי שנאמר בפסוק מהאוונגליון: רק זה שמאבד את נפשו (זה המסכן אותה במאבק) (אולי) גם מציל אותה.****

תרגמה מאיטלקית מנואלה קונסוני, מרצה בכירה בבית הספר להיסטוריה, ראש המדור ללימודים איטלקים, האוניברסיטה העברית.

*הטקסט הקצר שנכתב במיוחד עבור "פרוייקט האופוזיציה" מתכתב עם שני ספרים חדשים של וואטימו:

Hermeneutic Communism: From Heidegger to Marx, con Santiago Zabala, Columbia

University Press, 2011; Della realtà, Garzanti, Milano, 2012

מ.ק.

**דוגמה לכך היא הריגול האלקטרוני המופעל על כל פעולות התקשורת שלנו: כל מסר אינטרנטי עובר דרך השרתים בארצות הברית.

***היידיגר מאמץ את המונח ממארקס, אבל משתמש בו באופן ביקורתי. Gattungswesen מניח את הקשר ההדוק ל"מהות" האנושית, שמארקס מזהה עם העבודה והייצור. עבור היידיגר, המונח הגרמני חוזר אל ההקשר הביולוגי של התרבות מינית כחלק מתפיסת ה"זן". החיבור שוואטימו מייצר בין מארקס והיידיגר קושר את שתי המשמעויות, המארקסיסטית והאנטי-טכנוקראטית. נ.ל. 

****הפסוק אותו מצטט וואטימו לקוח מהבשורה לפי מרקוס, פרק ח', פס' 36-7: "כל-אשר יחפץ להציל את-נפשו יאבדנה וכל אשר תאבד נפשו למעני ולמען הבשורה הוא יצילנה: כי מה-יסכן לאדם שיקנה את-כל-העולם ונשחתה נפשו: " וואטימו משמיט את הקריאה לחזור לאמונה בישו, בשם הקריאה הכללית להיענות לרפורמה החברתית שלו. נ.ל.

 

מכתב גלוי לנחמיה שטרסלר

31 באוגוסט 2012

תהל פרוש

למה בעצם אני כותבת לך נחמיה, הרי יכולתי כפי שעשיתי בפעמים קודמות כשקראתי אותך לחלוף הלאה ולשכוח. אבל אני משוררת נחמיה, וזהו תפקיד שמביא איתו אחריות, לא פחות אחריות מזו שכרוכה בלהיות פובליציסט או מתכנתת מחשבים. המשוררת והסופרת האמריקאית הגדולה גרייס פיילי כתבה פעם (בתרגום אסתר דותן): "זאת אחריות המשוררת ללמוד את האמת/ ממי שהכוח אינו לצידו/ זאת אחריות המשוררת לומר שוב ושוב: אין/ חופש בלי צדק, כלומר צדק/ כלכלי וצדק בין אוהבים/.. זאת אחריות המשוררת להשגיח על/ העולם הזה ולזעוק כמו קסנדרה, אבל/ שיקשיבו לה הפעם". אז אתה מבין נחמיה, האחריות המקצועית שלי היא לא להתעלם ולזעוק עד שיקשיבו.

וככה יוצא שעל אף שאני חושדת בזה שלי ולך אין בעצם מילים משותפות להתחיל לדבר איתן, בכל זאת אני כותבת לך. הנה כמה דברים שנחרתו בזכרוני מקריאת הטור שלך: יצרת משוואה מוזרה בין מדעי הרוח והחברה ובין משהו שקל ללמוד אותו, שהוא בשביל הכיף ו"תחביב נחמד". השתמעה מהדברים שלך חלוקה בינארית ודיכוטומית בין עבודה לכיף, בין עבודה לקלות, בין עבודה לתחביב ובין כיף-קלות-תחביב לכסף. טענת כי מי שלומדים מדעי חברה ורוח אשמים במצבם הכלכלי, שהם דנים את עצמם "לשכר נמוך ולמרמור מתמשך" ושאם "לומדים משהו שאין לו ביקוש בשוק העבודה, אין לטעון אחר כך שהשכר נמוך מדי". כתבת שמי שמעוניינים "לשפר את מצב הכיס" שיילכו לעבוד בתחומי ההיי טק והטכנולוגיה ושזהו גם "אינטרס של המדינה".

כך קרה נחמיה, שמי שקראו את הדברים שלך השבוע, אלה שאינם עוסקים בתחומי ההייטק והטכנולוגיה ולרוע מזלם גם סובלים ממחסור בכסף, חוו איזו ריאקציה טבעית נפשית ופיזית: זעם וחלחלה ושאט נפש, בחילה וכאב בטן. בכל אלה אני מתכוונת לעיתונאיות, מורות, עובדים סוציאליים, רופאים, גננות, פסיכולוגיות, משוררים, סופרות, מוזיקאים, חוקרים באקדמיה, בעלות עסקים קטנים, אמנים ואומנים, משרתי ציבור, ממציאי המצאות, חולמי חלומות וכיוצא מי שעובדים במקצועות זניחים שמעצבים את החברה שלנו. אני מניחה שגם הכלכלן הגאון הבא שיישב בפקולטה למדעי החברה וכתב סמינריון בנאלי על כשלי השוק החופשי שאל את עצמו אחרי הקריאה בטור שלך במה לעזאזל הוא אשם.

אני אנסה לומר זאת בבהירות כעת: אתה בנה של כנסיית הכלכלה הניאו-קלאסית, נחמיה, וככל חסיד אדוק שלה אתה ממולל בין אצבעותיך מחרוזות של שוק חופשי רדיקאלי נוסח מילטון פרידמן. אתה בן לכנסייה שיש לה שני ספרי תפילה, כפי שכתב את זה סארטר: "סידור התפילה של הבורגני העני והשאפתן הוא ספר 'אמנות ההצלחה הכלכלית' וסידור התפילה של הבורגני העשיר הוא ספר 'אמנות הפיקוד'". הכנסייה שלך, שכבר למעלה ממאה שנים מעצבת את פני החברה האנושית, היא ההגמוניה בעלת הכוח על חיינו ויש לה מספיק שליטה כדי לבצע אינדוקטרינציה חברתית הדרושה לשם המשכיות האמונה ותחזוקה שלה. לכן צריך לשים לב ולהדגיש את יחסי הכוחות בינך לביני נחמיה, בינך לבין אלה שנעשו מושאי ההתקפה שלך באותו טור, כי ביצעת בנו התקפה מעמדית חסרת בושה.

ממקומי לצד אלה שאינם נמנים על הזרם ההגמוני אני מסתכלת על עיקרי האמונה שלך בתערובת של תדהמה וזעזוע כנים: למשל האמונה שהמערכת הכלכלית מורכבת מבני אדם רציונאליים, כאלה המעוניינים למקסם את רווחיהם וחיים בשוק חופשי המתנהל לפי עקרונות של היצע וביקוש. אף כי פסיכולוגים חברתיים ובראשם החוקרים כהנמן וטברסקי סתרו את הנחת הרציונליות שעומדת בבסיס המודלים הכלכליים, הצליחו הכלכלנים ההגמוניים להתעלם מהעובדה הזאת ולהמשיך להחיל עלינו מודלים מתמטיים של כלכלה שמתעלמים מהעניין הפעוט שאנחנו אנושיים. אנושיים מדי לפונקציות יורדות ועולות, אנושיים מדי לשיוויי משקל כלכליים, ואנושיים מדי לפונקציות תפוקה שולית.

ככה קורה, שטעית שוב ושוב: רוב בני האדם אינם מכונות של מקסום רווחים, וסופרת לא חשה בהכרח שהיא צריכה להרוויח הרבה כסף כמו מהנדסת מכונות. מכיוון שבני אדם שונים זה מזה בכישרונותיהם, במזג שלהם, בתשוקות שמנחות אותם, ברעיונות שיש להם לגבי השאלה עבור מה ראוי לחיות, הם אפילו עשויים להיות מרוצים מקיום כלכלי צנוע. אני מודה שהדבר הזה אמנם לא תואם את המערכת שבנתה הכנסייה שלך המבוססת על צריכה אינסופית ועבודה אינסופית שתתמוך בה, אבל כאן אנחנו מגיעים נחמיה לנקודה חשובה: אחד הדברים שהכנסייה שלך מיטיבה לעשות הוא להסתיר את העובדה שכלכלה היא מנגנון פוליטי לסידור חברתי. אתה הצגת את הסדר הכלכלי כאילו הוא כוח טבע שלא ניתן לשנותו אבל זאת הונאה.

כפי ששואל בחוכמה הפרופסור לתולדות מחשבה כלכלית רוברט היילברונר: "האם עניינים כלכליים קריטיים כמו חלוקת העושר והכנסות נקבעים בידי המקבילה החברתית לכוח הכבידה? האם המסים, זכויות הירושה או קיומן של סדנאות יזע הם ביטוי לחוקיו הלא משתנים של הטבע? או שמא הם נקבעים בידי אופיו המשתנה-תדיר של הסדר הסוציופוליטי שאנחנו חיים בו?". התשובה ברורה כמובן לכל מי שעיניו בראשו, חיי החברה של המין האנושי הם חיים פוליטיים, והכלכלה הקפיטליסטית אינה יוצאת מהכלל הזה.

ופה טמון הצער העמוק נחמיה, מתחת לזעם, והוא קשור בפרוגרמה החברתית שנובעת מהטור שלך. כי לפי התוכנית החברתית הזאת, כל מי שאינה ואינו נולדים עשירים ונותרים עשירים, נדונו לחיים חסרי דרגות חופש, משוללי חירות, בינאריים: של עוני או רדיפה אחרי כסף. אין דרגות ביניים של בחירה לגבי כמות כסף והתעשרות. במערכת שנוצרה מי שאינם עשירים ובוחרים להיות עיתונאים, מורים, חוקרים, אמנים, פעילי שלום, פוליטיקאים ועוד ועוד – ירעבו, ומי שלא רוצים לרעוב – חייבים להיות מהנדסי מחשבים או למצער מנהלי בנק. הדבר הזה קורה בכל העולם כפי שהיטיבה לתאר בשבוע החולף דוקטור לאנתרופולוגיה בבלוג AlterNet: בארצות הברית ואירופה הקריירה האקדמית נעשית נגישה יותר ויותר רק לאליטה הכלכלית. נחמיה, האם זוהי החברה שאנחנו רוצים לחיות בה? זאת השאלה שהיית צריך לשאול בסוף הטור שכתבת ולקיים באופן הזה את האחריות שלך.

*

דימוי: ז'אק לואי דויד, מותו של סוקרטס (1787).

עוד על נחמיה שטרסלר:

שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי.

השלם תמיד קטן מחלקיו

1 ביולי 2012

עוז גורה

כשבוע אחרי התחדשות המחאה, קירות הפייסבוק מלאים במספידים מחד וברומנטיקנים של שינוי מאידך. בעיקר, יש תחושה של ריבוי פרשנים. הפרשנות המוצעת נסובה סביב הדברים שהמחאה היא לא. כך, אפשר לקרוא על איך שהמחאה היא אינה באמת של הרוב; על איך היא אינה באמת מחאה על יוקר המחייה; על זה שהיא לא באמת רדיקאלית; על איך שהיא לא באמת מחאה; על האופן בו היא לא באמת.

למרות הפרשנויות הללו, שבחלקן ניתן למצוא דברי טעם, אני מציע להמתין עם סופי הפסוקים ועם הניסיון להקפיא תהליך בתוך כלוב מושגי (קפיטליזם, סוציאליזם, בורגנות, מרכז וכדומה); לפחות בנתיים. אם נאמץ את עמדתו של ברונו לאטור, לפיה "השלם תמיד קטן מחלקיו", אז בטרם אנו שומטים את כל חלקי החלקים הקטנים המתרחשים סביבנו לטובת שלם בדמות מושג אחיד שיסביר מה קורה כאן (דמוקרטיה, למשל) – כדאי לבחון חלקים אלו. ביניהם, אני סבור, ישנה התרחשות מעניינת מאוד. אין לי יכולת לנקוט עמדה לגבי ההתרחשויות הללו, שכן הן תהליכיות, ואני לא מעוניין להקפיא אותן כרגע. אני כן רוצה לומר שדברים זזים, וחשוב לראות זאת גם כשאין לנו מה לומר לגבי 'המקום' שהם זזים אליו.

1. "דמוקרטיה!"

כבר ביום שישי, בעת הניסיון הראשון להקים מאהל ברוטשילד, הושמעה הקריאה "דמוקרטיה!" כלפי השוטרים ופקחי העירייה שפעלו ללא לאות לסכל את הקמת המאהל. קריאה זו חזרה על עצמה שוב ושוב בכל האירועים שבאו לאחר מכן, החל מהאירועים האלימים במוצ"ש, דרך האירועים בישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני וכלה בתהלוכת האוהלים במהלך הלילה השחור בחמישי. בניגוד לקריאה התכופה מהקיץ הקודם (שעדיין נשמעת, כמובן) על "סוציאל-דמוקרטיה", נדמה כי הפעם יש הרגשת בהילות שמביאה לדרוש "דמוקרטיה" כשלב ראשון.

אפשר להתווכח על הכוונה של אותם מפגינים כשהם משתמשים במושג/מילה. כך למשל, מבחינתי דמוקרטיה-ליברלית של זכויות אדם שבמוקד שלה המאמץ המתמיד ליצירת קונזנזוס אינה האופק הפוליטי הראוי. אישית, הייתי מעדיף כי המוחים יתכוונו לדמוקרטיה רדיקאלית, כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. אך אין זה משנה כלל וכלל. מה שמעניין כאן אינו התוכן של הדרישה, אלא עצם הופעתה של דרישה בניסוח של "דמוקרטיה" כחלק מהמאבק. ממרחב שבו יש עמדות שונות וכללי המשחק ברורים – בבחינת אנחנו כולנו משחקים במגרש הדמוקרטי – יש תזוזה אל עבר שיח המדבר על המרחב עצמו. הקריאה "דמוקרטיה" שמה בסימן שאלה את המרחב שבתוכו מתנהל הסדר הציבורי, ובמקום להניח כמובן מאליו שהמרחב הזה הוא דמוקרטי, היא הופכת את הדרישה להיותו כזה לחלק ממה שמתווכחים עליו. 'מהו' המרחב היא כעת עמדה בוויכוח; או במילים אחרות, הויכוח הוא על איך מתווכחים, ולמעשה דחייה של אופן הוויכוח הקיים (בו מבקשים אישור למחות נגד מי שמאשר את המחאה, תוחם אותה בגדר ומנקה אחרי המוחים בכספי המיסים שלהם). זו תזוזה בשיח הפוליטי,  כזו שהקיץ הקודם איפשר וכעת היא מתרחשת.

2. "הומו מזוייף!"

לאחר ביטולה/פיצוצה של ישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני ופינוי האולם (באופן חלקי), התאגדו רבים מחוץ למרכז ענב והחלו קוראים כנגד חברי המועצה ושיתוף הפעולה שלהם עם ראש העיר חולדאי. כחלק מהקריאות הללו הופנתה קריאה לחבר מועצה ספציפי בזו הלשון: "הומו מזוייף!".

לדידי, מדובר בקריאה אלימה המוחצת אפשרויות קיום של בני-אדם ומכריחה אותם להתקפל לתוך זהות אחידה. במקרה הזה מדובר בזהות ההומו-רדיקאלית, שלפיה הומו לא יכול להיות כזה שמשתף פעולה עם שלטון (עירייה) שמדכא אחרות – ובאופן עקרוני יותר אינו יכול לשתף פעולה עם סדר קפיטליסטי-פטריאכלי שבהגדרה לוקח חלק בכינון הזהות שלו כשונה. הומו כזה, כלשון הקריאה, הוא מזוייף. יש דבר כזה הומו אמיתי ואותו חבר מועצה אינו כזה. הקריאה הזו אלימה בדיוק כמו הניסיון לכפות זהויות הומוסקסואליות אחרות, כמו ההומו-הליברל-לאומי, זה שמתגייס לצבא, תורם לקהילה, משתתף כמו כולם בחברה האזרחית הישראלית, ולמעשה הוא סטרייט לכל דבר, מלבד הדבר בו הוא שונה. הקריאה הזו אלימה כמו הזהות ההומו-מגדרית שרואה בהומו כמי שנוטה לקוטב הנשי על ציר המגדר, וכי הומואים שאינם כאלה הם, ככל הנראה, מזוייפים. כך או כך, כפי שהזכרתי, מדובר במחיצה של אופני זהות אחרים.

שוב, באופן אישי, לא הייתי מעלה קריאה כזו כלפי מישהו; אך אין זה משנה כלל וכלל. הקריאה הזו במרחב הציבורי, והעובדה שעכשיו יש עוד קטגוריות זהות, הפעם רדיקאלית, שמדברים אותה בפומבי, היא תזוזה בשיח הפוליטי. משהו כאן זז. הזהות המינית עוברת פוליטיזציה –ולא בשל התוכן הפוליטי שלה אלא היאהיא הופכת לפוליטית, במובן שה'אמת' לגבי הזהות מופיעה כאובייקט שנתון למאבק פוליטי. לא מדובר במקרים בהם "מייצגי" הזהות מדברים את עצמם (כפי שהאגודה, למשל, עושה כשהיא מעלה קמפיין למצעד הגאווה), או כש"מתנגדי" הזהות תוקפים את המשתייעים אליה (כמו אנסטסיה מיכאלי ואחרים). במקרים אלו אין שאלה לגבי האמת, אלא קביעה סמכותית לגבי מהותה של הזהות. כשהקריאה היא לגבי דינמיקה של אמת וזיוףהקטגוריה מופיעה כפוליטית משום שאנשים יכולים לבחור באיזה צד של הזהות הם משתתפים, וכיוצא בזאת לאתגר את ה'אמת' של הקטגוריה.

3. "הם הריבון שלך! אתה עובד בשבילם!"

הסוגייה המעניינת במיוחד, לדעתי, היא התזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי. במהלך ישיבת המועצה, ובתגובה לזלזול של ראש העיר חולדאי בקהל, צעק לעברו חבר מועצה מסיעת "עיר לכולנו": "הם הריבון שלך!" וכהיסק "אתה עובד בשבילם!" אני רוצה להתעכב על הקריאה הזו, ובמיוחד על הקשר הלוגי שבין חלקי הקריאה.

הקריאה מתייחסת באופן ישיר ליסוד הייצוגי של הדמוקרטיה הישראלית, קרי התפיסה לפיה נבחרי הציבור נשלחים ע"י הציבור לייצגם. הריבון האמיתי, לפי תפיסה זו, הוא הציבור, ולא השליח. הנקודה המעניינת היא המקום של הריבון בתוך הקוסמולוגיה החברתית העולה מהקריאה, ולפיה ריבונות היא עניין של יחסיעבודה. ראש העיר, וחברי המועצה, עובדים אצל הריבון האמיתי. הם מועסקים על-ידו. סימפטום נוסף של זה היה ניתן לזהות בקריאות שבאו לאחר ביטול הישיבה – "אתם מפוטרים" – כלפי חברי המועצה. שאלת הייצוג בדמוקרטיה-ייצוגית הופכת להיות שאלה של מעסיק-מועסק; או במילים אחרות יש כאן הבנה של המרחב הפוליטי במונחים שווקיים.

בעשורים האחרונים ישנו תהליך הולך ומתגבר של ניתוק בין ה'פוליטי' ו'הכלכלי'. ניתן לזהות זאת ראשיתו בהופעת אובייקט 'המאקרו-כלכלה' כאובייקט של מחקר וניהול בשנות השלושים של המאה הקודמת, בשיכלול המכשירים הסטטיסטיים שמודדים ומנטרים את 'התוצר' של המדינה כמשהו שנפרד ממנה עצמה, באידיאולוגיית ההפרדה שבין המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית, ועוד. מעניין מאוד לראות כיצד דווקא ניסיון לעשות פוליטיזציה לסוגיות כלכליותחברתיות עובר דרך תפיסת עולם שווקית של יחסיעבודה. אין כאן ניסיון להגיד כי בין הציבור לנבחריו יש יחסי-עבודה, במובן של יחסים א-אישיים, חוזיים וכיוצא בזאת א-פוליטיים. בדיוק להפך. דווקא משום שהיחסים בין הציבור לנבחריו הם יחסים מהסוג הזה, יחסים שווקיים, יש לציבור זכות קביעה לגבי הפוליטי. בתוך הקוסמולוגיה החברתית של הקריאה "הם הריבון שלך! אתה עובד אצלם!", צריך להיות ביחסי שוק א-פוליטיים כדי שאפשר יהיה לפתוח מרחב של מאבק פוליטי.

גם כאן יש תזוזה. תזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי, ובעיקר טשטוש של ההפרדות ביניהם. ניתן לראות תהליך דומה, אך גם שונה מאוד, ביוון. אחת הטענות המרכזיות כנגד תוכניות החירום האירופאיות הינה בדבר איבוד הריבונות הכלכלית של המדינה, שכן אם למדינה אין יכולת לקבוע את התקציב של עצמה, להחליט על הרפורמות המבניות, לשלוט על המטבע וכדומה – באיזה מובן היא ריבונית? זוהי שאלת מפתח אדירה שיוון מגלגלת אל פתחה של אירופה, ושל הסדר הקיים בכלל. זוהי שאלה שעיסוק בה פורם את ההפרדות הקיימות בין כלכלה ובין פוליטיקה, ולראייה ניתן לזהות בתוך התוכנית הכלכלית של מפלגת השמאל-הרדיקאלי, סיריזה, ניסוחים שמתאימים יותר למניפסטים פוליטיים מאשר לתוכנית כלכלית-פרופסיונאלית לביצוע.

אני אינני טוען כרגע בעד או כנגד תוכנית כלכלית כזו או אחרת, אלא מצביע על הטשטוש בין מהו ה'כלכלי' ומהו 'הפוליטי' שמתרחש בתוך השיח הפוליטי הנוכחי. כאמור, גם אצלנו יש תזוזה באזור הגבול הזה. השהשאני מציע לא למחוק אותה עם ניסיונות הסבר בדמות 'קפיטליזם', 'סוציאליזם', 'בורגנות' וחבריהם.

דימויים: שלושה ציורים של שי יחזקאלי.