Archive for the ‘טיפולוגיה’ Category

שיח הפריבילגיות והנסיגה מהפוליטי

12 בספטמבר 2013

תודה ללין חלוזין-דברת על פתיחתה של שיחה

1.

לאחרונה נשאלתי אם העובדה שלא כתבתי שום פוסט בשנה האחרונה משקפת ניסיון לפנות את הבמה – השיח הפוליטי-תרבותי במקרה זה – לאחרים, כלומר "לא-פריבילגיים" (ברוח משהו שכתבתי פעם). עניתי שלא היתה כאן שום החלטה; אני פשוט מרגיש שאין לי הרבה מה להגיד. אבל ייתכן בהחלט שהתחושה שלי ש"אין מה לכתוב" היא סימפטום, כלומר היא תוצאה של היותי חלק מקבוצה חברתית פריבילגית יחסית שלא חשה דחיפות מיוחדת – לפחות ברמה המטריאלית – בשינוי פוליטי. הגיוני שדווקא אלה שסובלים יותר מהמשטר הקיים ירגישו דחיפות לכתוב – כמו גם להוביל בעולם האמיתי – מאבקים פוליטיים.

זה עשוי להישמע כמו הבדל דק אבל הוא משמעותי בעיניי; זה ההבדל בין מה שאכנה פה "פוליטיקה" – כשיח המבין אותנו כסימפטום של משטרים, מעמדות, מגדרים, הקשרים – לבין מה שאפשר לכנות "אתיקה", המתמקדת באינדיבידואל ובהחלטותיו. טענתי תהיה שבשיח השמאלי בישראל (ולא רק בה) חלה תזוזה מצערת מהפוליטי לאתי, באופן שמטשטש את המרחב הפוליטי ומאשרר את אותן פריבילגיות נגדן אנו יוצאים.

אז מהי אתיקה? לצורך העניין (יש גם הגדרות אחרות) אגדיר אתיקה כשיח שמנהל האדם היחיד – עם עצמו ועם אחרים – אודות הדרך הנכונה לחיות את חייו. מטבע הדברים הרבה מזה יהיה אודות החלטות: מתוך הבנה של תנאי הסביבה, כמו גם העבר והזהות של האינדיבידואל, הוא אמור להחליט אילו פעולות לנקוט, מה ללמוד, עם מי להתחתן – אם בכלל – עם מי להזדיין, ועוד.

פוליטיקה, לעומת זאת, היא שיח שעוסק בתנאים בהם האינדיבידואל פועל. הפוליטיקה היא זו שמערערת על ההכרחיות של התנאים בהם הוא מחליט החלטות, שמציעה אפשרויות לשנות את התנאים הללו, שמצביעה על ההבדל בין התנאים של אינדיבידואל כזה לאחר. הפוליטיקה עשויה לערער את ההכרחיות אף של תנאים כמו מזג אויר, זהות מינית, או גיאוגרפיה.

הפוליטיקה והאתיקה שלובות זו בזו. הסיסמא הפופולרית כל כך בעשורים האחרונים, "האישי הוא הפוליטי", מבטאת את ההכרה שמימדים שונים שנחשבו חלק מהמרחב הפרטי – כלומר עניינה הבלעדי של האתיקה – הם פוליטיים. שהמיגדר של האינדיבידואל, הזהות האתנית, דפוסי המשיכה המינית – מימדים שנתפשו כ"טבע" נתון – הם יצורים היסטוריים ופוליטיים. גם אם גוון העור הוא במובן מסוים "עובדה טבעית", הרי שהמשמעויות של גוון זה לחיים של אינדיבידואל מסוים, לאתיקה שלו, מתווכת בהקשר הפוליטי שבו הוא חי. גם אם מאן דהו נמשך לגברים ערומים הרבה יותר מלנשים ערומות, השיום שלו כ"הומו", "ביסקסואל", או "סטרייט" (או שמא "הומו בארון") – וכל מה שנגזר מכך באשר להזדמנויות שנפתחות בפניו וההחלטות שעליו לקבל – כל אלה הם הבנייה פוליטית.

התזוזה המבורכבת מהאתי לפוליטי הפכה לחלק בלתי נפרד מהאג'נדה של השמאל במערב. אבל זה לא אומר שהאתיקה הפכה מיותרת. גם אם אנו מכירים בשרירותיות של מרכיבי זהות מסוימים, זה לא שולל מהם את כוחם הממשי. גם אם אפשר – ואפילו אם אנחנו רוצים – לשנות את ההקשר הפוליטי, עדיין צריך לחיות את החיים שלנו כאן ועכשיו. העובדה שבניינים הם מעשה ידי אדם, אין משמעה שאפשר (או אפילו רצוי) להרוס אותם. אחרי הכל, הפוליטיזציה של האתי משמעה, בין השאר, שלא ברור מי אנחנו מחוץ להקשר הפוליטי. לא אנחנו בנינו את הבניין אלא נולדנו לתוכו, ואם אנחנו לא רוצים למות עם פלישתים – להרוס את הבניין עם עצמנו בתוכו – אין מנוס מלחיות איתו, גם אם בניסיון מתמיד לאתגר את גבולותיו ואת המבנה הפנימי.

זה נכון במיוחד במקום כמו ישראל בו נדמה שלמדינה, למיתוסים שלה, לגיאוגרפיה הדמיונית שלה, יש הרבה יותר כוח מאשר לנהר או להר. גם אם אנחנו מזהים היטב את המניפולציה שיוצרת את בנו את מראית העין הזו, עדיין חייבים למצוא דרך לחיות במערה הציונית. והשאלה הזו – שאלת החיים "בינתיים", עד השינוי המיוחל – היא שאלה אתית.

hatima2

2.

ואולם, שיח הפריבילגיות בפאזה הנוכחית שלו לא רק נותן מקום (הכרחי) לאתיקה אלא מבטל את המרכיב הפוליטי שמלכתחילה נותן לשיח הזה משמעות. במובן זה שיח הפריבילגיות הוא ריאקציונרי – הוא מבטל את ההישגים הכבירים שמשתקפים בסיסמא "האישי הוא הפוליטי". אפשר לומר שהוא מהפך אותו – הפוליטי הפך לאישי, אישי מדי.

שהרי מהי פריבילגיה? העובדה שמאן דהו נולד לאם ואב שמוצאם מאירופה – מה שמכונה במקומותינו "אשכנזי" – לא הופכת אותו אוטומטית לפריבילגי. הפריבילגיה מתווכחת בקיומו של משטר פוליטי מסוים בארץ שבתוכו אשכנזים נהנים מהון מטריאלי וסימבולי גדול יותר ממזרחים. אם להוריי יש כסף הם יכולים להעניק לי חינוך יותר יוקרתי, וגם אם להוריי אין כסף (כמו במקרה שלי למשל), צבע העור הקל עליי את הסוציאליזציה למוקדי כוח כמו עיתון "הארץ" או תוכנית מצטיינים באוניברסיטה. לזה אפשר לקרוא "הון סימבולי", והוא מאפשר לפעמים גם צבירה של הון מטריאלי. לפי הטיפולוגיה הזו יש, איפוא, פריבילגיות מטריאליות, פריבילגיות סימבוליות, ויש עוד להוסיף: פריבילגיות חוקיות. הן פחות רלוונטיות להבדל בין אשכנזים למזרחים אבל קריטיות להבדל בין יהודים לערבים כמובן.

thecorn2מכל מקום, ברור שפריבילגיות אינן נובעות לוגית מתכונות טבעיות מסוימות אלא הן תוצר של איך התכונות הללו מתורגמות בתוך הקשר פוליטי נתון. לכן "שיח הפריבילגיות" התגבש תחילה כאופן ניתוח של המשטר וכיצד הוא מחלק זכויות דיפרנצאליות לקבוצות חברתיות שונות בהתאם לאינטרסים שלו. הזכויות הללו, בתורן, מייצרות תנאים אתיים שונים לאינדיבידואלים מקבוצות שונות. "שׁיח הפריבילגיות", אם כן, היה במקורו חלק מניסיון לפוליטיזציה של האתיקה – להראות שהתנאים שנדמים כ"טבעיים" הם מניפולציה של המשטר.

עם זאת, בשנים האחרונות, כפי שכתבה פה לין חלוזין-דברת, נראה שהמוקד של שיח הפריבילגיות עבר פנימה, מעיסוק במשטר הוא הפך בראש ובראשונה לעיסוק בעצמנו. מילים כמו "אשכנזייה", "גבר" או סטרייט" הפכו מילים נרדפות לפריבילגיות, כלומר פריבילגיות נתפשות, לפחות בשיח היומיומי, כתכונה מהותית של האינדיבידואל, ותפקידו של המשטר נדחק. אמנם באופן תיאורטי, אם נישאל על כך, כנראה נדע לומר שזו הבנייה, אבל בשיחה היומיומית ההכרה התיאורטית נדחקת. זה משתקף, לדעתי, בעובדה שהמושג דנן כבר לא מופיע רק כחלק מהביטוי "בעל פריבילגיות" אלא גם כשם תואר. "אני אישה פריבילגית", אמרה מירב מיכאלי בנאום הבכורה שלה בכנסת.

משיח פוליטי שעוסק בניתוח של המשטר כחלק מניסיון לשנות אותו, הפך שיח הפריבילגיות לאתיקה, כלומר לכזה שדורש התמודדות בראש ובראשונה ברמה האישית. כך למשל הוטח בי לאחרונה בוויכוח פייסבוק שאני צריך להביע תמיכה בבד"ס, דווקא מפני שאני "פריבילגי". נראה שבמסגרת השיח הזה, העובדה שזה יזיק (עד יהרוס) את הסיכויים שלי לקבל מישרה אקדמית בעתיד, היא לא שיקול נגד תמיכה כזו אלא בעדה. אפשר לומר שככל שזה יזיק לי, כך זה יותר מימוש של הסגולה הטובה (ולא בכדי המושג האריסטוטלי הזה הולם כל כך). שהרי ויתור על משרה אקדמית הוא מילוי של הדרישה הפופולרית כל כך בימים אלה: שבעלי הפריבילגיה יוותרו על הפריבילגיה! שגברים אשכנזים, למשל, יוותרו על האקדמיה לטובת נשים מזרחיות או ערביות, או לכל מי שפחות פריבילגי מהם (כלומר כולן).

(ואגב, חשוב לי לומר שאני אכן לא תומך בבד"ס; כלומר אני לא מסתיר שום דבר. אבל אני מכיר בכך שאני לא אינדיבידואל מופשט אלא חלק מהקשר פוליטי קונקרטי, כלומר בכך שהאילוצים המטריאליים והסימבוליים שהוא מטיל עליי כנראה משפיעים על דעתי).

אבל אם נחשוב על זה, למה זה משנה כל כך שמאן דהו – נקרא לו גל כץ – יעשה מפגן הירואי ויוותר לטובת אישה מזרחית על המשרה האקדמית שלו (הכל היפוטתי כמובן, הסיכויים של כולנו – גם של גברים אשכנזים – לקבל משרה בימינו די נמוכים)? ומה זה בכלל אומר? הרי לא אני זה שקובע חלוקת תקנים באקדמיה.

גם אם זה אפשרי, מחווה כזו תגרום, לכל היותר, לאותו מאן דהו להרגיש טוב עם עצמו, ולבטח לאחרים להעריך אותו, אפילו להעריץ (אם הוא ידאג לפרסם את זה ברבים, או לפחות בפייסבוק…), אבל האם זה ישנה משהו בקונסטלציה הפוליטית, כלומר במשטר הפריבילגיות עצמו? במלים אחרות, למעשה כזה תהיה משמעות אתית לחיי המאן דהו אבל ההשפעה הפוליטית שלו תהיה זניחה.

3.

מעבר לכך, אני בספק אם אפילו אותו יחיד באמת יכול "לוותר על פריבילגיות". האם הוויתור, לצורך העניין, על משרה פוליטית בארץ לא יתורגם להון סימבולי שיאפשר, בתורו, לקבל מישרה במחלקה רדיקלית כלשהי באמריקה? ובמובן יותר בסיסי – האם העיסוק הביקורתי המתמיד בעצמם – ששיח הפריבילגיות הוא הביטוי המרכזי שלו – לא מאפשר לאנשי שמאל (כמעט תמיד אשכנזים) בארץ לאשרר את המעמד שלהם כמתקדמים ומשכילים באופן שמעניק להם עמדות כוח אלטרנטיבות – למשל בתעשיית העמותות – ולבטח הון סימבולי?

אפילו העמדה הגורסת שעל אשכנזים לעזוב את הארץ כדי לוותר על הפריבילגיות שלהם שוכחת שהישראליות האשכנזית שלהם מאפשרת להם, למשל, להשיג עמדות כוח באמריקה ובהמשך להשפיע גם על הפוליטיקה בישראל. כלומר הפריבילגיה אינה נמחקת כאשר עולים על המטוס בנתב"ג. זאת ועוד, ההירואיקה הזו תמיד נשארת ברמה שטחית למדי; כלומר אנחנו לא רואים אנשי שמאל מוותרים על הירושות שלהם במושבי השרון ובמרכז תל אביב.

ואם נחזור לטיפולוגיה שאפיינתי קודם: שני סוגים של פריבילגיות – חוקיות ומטריאליות – אינן נסדקות כתוצאה מהשיח האתי הזה, מהעובדה שכל אשכנזי בשמאל שמכבד את עצמו יתחיל דיבור פוליטי בביטוי "אני מודע לפריבילגיות שלי" או "אני אדם פריבילגי". יתרה מכך, הפריבילגיה היחידה שיכולה להיסדק כתוצאה מההשתייכות למחנה ההגמוני – הפריבילגיה הסימבולית – מתאשררת ומתחזקת בתוך השיח הזה. אחרי הכל, רק אשכנזים יכולים "להיות מודעים לפריבילגיות" שלהם ובתוך כך להופיע כנאורים וביקורתיים.

יוצא איפוא שלא רק ששיח הפריבילגיות הוא אימפותנטי לחלוטין כאשר מדובר בלב משטר הפריבילגיות – היתרונות המטריאליים והחוקיים של יהודים-אשכנזים – הוא מחזק את הפריבילגיות הסימבוליות שלהם בשמאל.

keter2

4.

אז מה אני מציע? אני לא בטוח. אני זוכר, למשל, שסבא שלי ויתר בשנות השלושים על הירושה שלו – אדמות פרדסים בפתח תקוה. הוא הצטרף לתנועה הקיבוצית והרכוש הרב של אביו הבורגני היה מעמסה לא נעימה ולבטח מיותרת. הוא הרי הקים עולם חדש, ואיתו היו הרבה מאוד אנשים שהוא ידע שהוא יכול לסמוך עליהם. זה היה מעשה פוליטי, היות שהוא היה חלק ממגמה או תנועה רחבה, ולא בכדי זה איפשר שינוי עמוק בתנאי חייו של האדם, לא רק תמרון שיחני-פייסבוקי בתוך התנאים הנתונים.

היום אין תנועה כזו, ואני לא מציע לאנשים לוותר על הירושות וגם לא על תקנים באוניברסיטה. מה אני כן מציע? אולי להתעסק קצת פחות בעצמנו. לא בכדי הנרקיסיזם של שיח הפריבילגיות בא ביחד עם עיסוק גובר ומוגזם ב"אישי" – מהסוג שהפייסבוק מאפשר. העיסוק הזה, שאורטל בן דיין ביקרה אותו היטב לאחרונה (גם בפייסבוק, כמובן…), מסתמך על הסיסמא ""אישי הוא הפוליטי", אבל אני חושב שבנקודה זו הוא כבר מהפך אותה. הפוליטי הפך לאישי באופן שעושה לו דה-פוליטיזציה. אתיקה של הכאה על חטא ומעשים פסאודו-הירואיים היא נשק עלוב – גם אם מצטלם היטב בפייסבוק – נגד הממשות הפוליטית.

המוקד צריך לחזור לפעולה מאורגנת נגד המשטר והתנאים שהוא מייצר במקום העיסוק האתי האובססיבי בחטאים המולדים של האינדיבידואל ובדרכים לכפר עליהן (במובן הזה האתיקה שאני מדבר עליה היא אתיקה פרוטסטנטית, שהרי ביוון העתיקה, עת נולד המושג "אתיקה", עדיין, לא היתה ההבחנה החדה שאני מניח כאן בין היחיד לקהילה הפוליטית). מחוות שיחניות כמו "אני מודע לפריבילגיות שלי" ואפולוגטיקה מתמדת אינן משרתות שום דבר אלא, כאמור, רק מבצרות את הפריבילגיה הסימבולית של השמאל-אשכזים.

יתרה מכך, וכאן אסיים, שיח הפריבילגיות לוקח מהמדוכאים את אחד ממקורות הכוח החשובים שלהם: כעס, אפילו שינאה. קשה לכעוס על מי שמתנצל כל הזמן, ואילו הכעס חשוב כדי לייצר את ההתנגדות שתיקח פריבילגיות, להבדיל מויתור עליהן. שהרי על פריבילגיות לא מוותרים, כמו שלא "מוותרים של השטחים". פריבילגיות נלקחות באמצעות שינוי המשטר הפוליטי, ולכן מה שצריך זה צדק פוליטי, לא מחוות אתיות.

*

דימויים: שלוש עבודות של אדם קפלן. מלמעלה למטה:

"לאדם קפלן, בברכה נאמנה, שמעון פרס"

The Corn Who Listened To Popcorn (תירס, אוזניות, נגן mp3, שיר הפופקורן)

"כתר כתר"

תמיר

7 במאי 2010

הסוציאליזם תמיד היה רע אל תמיר. כך לפחות הוא טוען. לכן, אורח חייו הנוכחי מתאפיין בסלידה קיצונית מכל צורה של שיתוף או חלוקה, אפילו מהסוג הבסיסי ביותר. "אני עם הדברים האלה גמרתי", הוא מטיח בחבריו המועטים, שגם כלפיהם הוא רוחש אמון מוגבל . "אני יודע מה זה. אני הייתי שם".

מכריו של תמיר תמהים מתי הספיק להיכוות כל כך מתוצריו של הסוציאליזם: הגולאגים ומחנות החינוך מחדש פורקו עשרות שנים לפני שבא לעולם, מה עוד שהוא חי בכלל בגן יבנה. הוא אמנם נולד בקיבוץ, וגדל במשך שנים אחדות בבית ילדים, אך דווקא לא נמנה על אותם קרבנות דוויים שהותירו אחריהם גילוייה הסאדיסטיים של חברת הילדים השיתופית. בגיל 9 עזבה משפחתו את הקיבוץ, כך שהתרסקותו של העולם הקומוניסטי כבר מצאה אותו כשהוא ספון בבית צמוד קרקע באחד הפרוורים. אישיותו המוכרת התעצבה רק באמצע שנות ה-90, כשכולם קנו לעצמם סלקום. גם הוא קנה לעצמו סלקום, והיה סבור שהשתלב מכל בחינה בדפוסי היחסים של זמנו, אבל אז נוכח פתאום, להוותו, שבטון ובאוצר המלים של הוריו היו עדיין השפעות קיבוציות: אמו אכלה תמיד "עגבנית", כינתה את ידידיו "חבריא" ושלחה אותו אל הסופר "כי מחלקים שם בורקסים חמים".

את תמיר כל זה הגעיל. אך לא פחות מכך, השפיע עליו אירוע מצער, בו היה מעורב הדוד שלו, שנשאר בקיבוץ ונחשב ל"אדם חלש". אותו קיבוץ היה מצוי בתהליך מהיר של הפרטה: תוך פחות מחצי שנה, ניגבּה שם תשלום על כל מה שמומן לפני כן על ידי הקופה הכללית. גם בחדר האוכל תומחרו המנות ונרשמו בקפדנות, והמנהלים החדשים חיככו ידיים בסיפוק: סוף כל סוף, העצלנים והפרזיטים לא יוכלו לאכול בכמויות על חשבון אחרים. אלא שכעת, התגברו המריבות בין החברים לשעבר בנוגע לזכויות הקניין, אפילו של הנכסים המשותפים הזניחים ביותר, מה שהצריך קביעה מפורטת עוד יותר של מחירים.

השריד היחיד בקיבוץ כולו לעיקרון של "כל אחד לפי צרכיו" היה מיכל גדול של מיץ תפוזים תעשייתי בכניסה לחדר האוכל, עם ברז מפלסטיק. בכל הנוגע אליו, סמכו הרפורמטורים על מידה זעירה של ערבות הדדית שנותרה בין החברים, והחליטו לוותר על רישום וגביה. דודו של תמיר, בכל אופן, לא יכול היה לוותר על האפשרות למצות את הזכות החברתית האחת שנותרה לו: בכל יום בארוחת הצבריים, הוא נעמד ליד הברז ושתה כוס אחרי כוס של מיץ. אם מישהו העיר לו, הוא שאג שבשום מקום בתקנון החדש לא הוגדרה הגבלה לגבי כמות המיץ שמותר לשתות. ופעם אחת, אחרי ישיבה שבה נקבע השכר הדיפרנציאלי שלו על הרמה הנמוכה ביותר, הוא הסתער על המיכל בייאוש, ובמשך שעות ארוכות רוקן את המיץ עד קרקעיתו אל תוך ביטנו, כך עשרות רבות של ליטרים, עד שהתמוטט ופונה לבית החולים. הוא עזב את הקיבוץ בבושת פנים. חודשים אחדים אחר כך מת.

The Last Riot ,AES+F

מתוך חשש שגם בו עצמו ניכרות עדיין טביעות אצבע כאלה (מה שהיה נכון במידה רבה) פתח תמיר במסע היטהרות פוסט-מרכסיסטי, שהתבטא בתחילה במאמץ מרוכז להגביר את רמת הצריכה. אלא שהשלב הזה, שלב "הצריכה מעבר לצרכים" נכשל לחלוטין: לא היה לו כסף לקנות DVD, וההמבורגרים של מקדונלד'ס עשו לו צרבת. הקמפיין הבא כבר נשא אופי תוקפני יותר: הוא ניסה להתנתק מכל סוג של תלות בשירותים החברתיים, במטרה להפריט את עצמו לכדי יצור אוטונומי טהור.

פעם אחת ראה בטלוויזיה שיחה קצרה עם חוואי שגר בבית מבודד בנברסקה. בתשובה לשאלה מדוע בחר לחיות במקום מרוחק כל כך, עשרות קילומטרים מכל מקום ישוב אחר, הסביר החוואי שהתמקם במרחק מספיק כדי שיוכל לירות כל בוקר לכל הכיוונים ברובה הדו קני שלו. תמיר תהה האם הירי נעשה כדי להרוג מסיגי גבול הפולשים לחווה, או שמא החווה הגדולה נועדה לאפשר ירי בלי הפרעה. ואם כך, מה הטעם בכלל לירות. בכל אופן, הוא התרשם עד עמקי נשמתו. גם הוא היה רוצה להיחלץ לחלוטין מהרשת הריכוזית שדיכאה אותו. אבל בגן יבנה לא היתה אפילו חנות נשק. כל מה שנותר לו לעשות הוא לפרוש מקופת חולים כללית, להירשם למכללה למנהל ולהימנע לחלוטין מצפייה בערוץ 1. הוא תכנן להתנתק גם מ"בזק" (למרבה הצער, ניידות המספרים עדיין לא הומצאה אז), ואפילו ניסה לעקור את תיבת הדואר של המשפחה, אבל גילה שהדבר קשה לביצוע.

עם השנים הפך אורח חייו לסטנדרטי יותר, לפחות על פני השטח. אך ככל שהתבגר, הופנמה חשדנותו והוסבה אל תוך היחסים האישיים. ואכן, הבוס במקום עבודתו (הוא התקבל לעבודה באורנג') הרבה להשפיל את הכפופים לו. אבל בעוד העובדים האחרים ידעו לפחות לצחוק על המעסיק, תמיר התכנס בבדידות אפלה.

יותר משאהב את הקפיטליזם, הוא פחד ממנו עד כדי שיתוק, וסבר שהדרך היחידה לשרוד בו היא להשתחרר מכל סוג של סנטימנט חברתי. מי שניסה להתיידד איתו, וכאלה הופיעו מדי פעם, גילה שחוסר האמון חזק אצלו יותר מהרצון באהבה, וכל הפגנת חיבה התפרשה בעיניו כמזימה. העולם היה בעיניו מסוכן כמו גן חיות שהכלובים בו נפתחו, ומאחורי כל עץ המלבלב בו מסתתר דב זועם. או שלפעמים חלם שהוא עצמו חיה שנכלאה בגן חיות על ידי מטפל סמכותי, ולאחר שהמכלאות נפרצו הוא משוטט ביניהן, מתגעגע למטפל תוך שהוא מבקש להתנקם בו, ובו זמנית גם מנסה להימלט ממנו ומהחיות האחרות.

כשלאחותו היה בפעם הראשונה חבר, הוא הזהיר אותה מפני "נאיביות", ודרש ממנה לערוך רישום של חלוקת ההוצאות. בעצם הוא קינא בה: מאז שחומת ברלין נפלה לא היתה אף בחורה שאהבה אותו. מה שנותר לו לעשות הוא לנסוע בסופי השבוע עם עוד שני חברים לאיזה פאב קבוע במרכז העיר. הוא עדיין צעיר, ויש לו 'מאזדה לנטיס'. כשהוא במצב רוח טוב הוא מסכים אפילו לאסוף את אחד החברים מהבית שלו. בדרך הם שותקים, או מדברים על שיטות להתחיל עם בחורות, שמנוסחות תמיד כמו אסטרטגיות להשתלטות על חברות עסקיות. כשהם מגיעים, כל אחד מהם מנסה להפעיל את התכנית שלו. למזלו של תמיר, לפעמים זה אפילו מצליח.