בנוגע לניתוץ אלילים

ואז, כשעברנו ליד הקתדרלה, שליד מוזיאון הקרמיקה שליד בית העירייה העתיק, אמרה הדוקטורית הגרמנייה: "שמעתם? במדינה האיסלאמית פוצצו את כל הפסלים במוזיאון של מוסול".

היינו שלושה – גרמנייה, ישראלי והולנדי. כולנו דוקטורים. המים שצפו בתעלות וחפירים מתחת לאבני השפה המצוחצחות. זה היה כבר אחרי שאכלנו ספגטי ושתינו. היינו מובסים מיין. הדוקטור הגרמנייה המשיכה ואמרה שזה נורא, ושאירופה חייבת לעשות משהו. אני לא אמרתי כלום. לא רציתי לחשוב על זה, והנה נאלצתי לחשוב על זה. נכון, זה באמת קורה, ממש ברגעים אלה: המזרח התיכון נפטר במהירות מהאוצרות הקדמוניים שלו. הם לא נגנבים, לא נמכרים: הם פשוט מושמדים למיליון חתיכות. הופכים לשברירים קטנים של אבן חול או גרניט. חוזרים למצבם המקורי.

מה שהתנפץ לא יהיה יותר. הפיצוץ הוא בלתי הפיך.

וכאן מתנגנת מאליה אותה תגובה צדקנית, אותו מלמול מוכר, מונוטוני: 'נו טוב, אלה רק פסלים, אני יותר מתרגש כשאנשים מתים'. אבל זאת גישה מטומטמת. הומניזם של מפגרים. ראשית, כי אתם לא באמת מתרגשים מכל בנאדם שמת, אז לפחות אל תשקרו לעצמכם. שנית, כי עולם בלי תוכן הוא כמו תא כלא – ובתאי כלא עדיף שלא יהיו בכלל אנשים. הוא כמו חוות גידול של תרנגולות, שגם בהן יש חיים.

אנשים נולדים ומתים בקצב מהיר. זאת המהות שלהם: להיות כפופים למחזור הלידה והקמילה. אבל השוורים המכונפים לא נועדו להתכלות, אלא להתמיד בזמן. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים – עבודות ומעשים ומלים – שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע 'אלוהי'".

במובן זה, ניתוץ הפסלים הוא הרג-אל, ביותר מאשר משמעות אחת. הוא ריקון העולם מהאלוהי שבו, והפקרתו למחזור החיים הביולוגי.

יש, עם זאת, שאלה אחרת, שמתגנבת למחשבה: האם ידעת בכלל על קיומם של השוורים המכונפים במוסול? האם היית שומע עליהם בימי חייך בלעדי דאעש?

אנחנו אוהבים את האלים שלנו רק כשמפוצצים לנו אותם.

בכל מקרה, אין מה לדאוג: כל זה קורה רחוק מכאן. אנחנו באירופה, יבשת התרבות. המורשת התרבותית המערבית משומרת כאן להפליא – אולי יותר מדי טוב.

המשכנו ללכת, נבובים וקהים. הדוקטור ההולנדי נשרך מאחור. מסביב נצנצו אורות צהובים במעבה החנויות הסגורות. הכול אמר: Kultur. עיר יפהפייה, כלומר מתה לגמרי. דווקא בהפצצות היא בקושי נפגעה, והמרכז הימי-ביניימי של העיר נשמר כמעט בשלמותו. נשמר כדי להפוך לבונבוניירה. בונבוניירה שבתוכה מוכרים בונבוניירות. זאת הצורה שבה "נכסי תרבות" מתקיימים כיום, באופן כזה הם "שוכנים בתחומו של מה שקיים". המנזר הפך לביסטרו צרפתי. מרתף האינקוויזיציה – למועדון ג'אז ("יש כאן קונצרטים נפלאים, בעיקר בקיץ"). כל פיסת הוויה מתרוקנת לגמרי מרוח וממשמעות, ומופעלת מחדש באמצעות תרופת ההחייאה היחידה שעוד עובדת: הצריכה. כמו אותן גופות המשומרות בטכניקה סודית על ידי יזם גרמני מטורף, ומיטלטלות ברחבי העולם, מחייכות אל המבקרים בשיניים חשופות.

קבוצות של תיירים נשנקות לתוך הקתדרלה ומוקאות החוצה. הם באים, מכוונים את האייפון לתקרה ומצלמים, כי אם יכוונו קצת נמוך מדי כל מה שיראו בתמונה זה עוד תיירים במעילי רוח מכוערים מצלמים עם האייפון. את הזוועה הזאת חנה ארנדט לא העלתה על דעתה, חשבתי לעצמי.

"עדיף היה שיפציצו את העיר הזאת", אמרתי לעצמי בשקט. "יש לנו יותר מדי תרבות. אנחנו נחנקים כאן מתרבות".

הדוקטור הגרמנייה התחילה לדבר שוב על האסלאם ועל איסור הצלם. היא אמרה שזה הצד האפל של הדתות המונותיאיסטיות. היא צודקת, במובן מסוים. אנחנו באמת תוצר של פרויקט ניתוץ האלילים. אברהם עשה את זה באור כשדים, שנים לפני דאעש. ולא רק את האלילים הוא ניתץ, אלא גם את כל מה שנרקם סביבם: עולם ישן עדי יסוד נחריבה.

בזכות כך הפכה היהדות לדת רציונלית. "אם הרמב"ם היה בהפגנה הוא היה איתי", אמר יאיר גרבוז ובצדק. פרויקט המלחמה בעבודת האלילים משותף לגרבוז, לרמב"ם ולדאעש, אמרתי לעצמי. מוזר ככל שהדבר יישמע, הם באמת הופכים את העולם למקום מתקדם, רציונלי ואחיד יותר. עולם שבו כל אובייקט זהה לכל אובייקט אחר – תחת האל האחד והמטבע בר-ההמרה. ואם תיגמר המלחמה בעיראק, והמוזיאון של מוסול ישופץ, בחסות קבלן אמריקאי, תיירים גרמנים ירכבו על גמל וירכשו מזכרות של פרים מכונפים, כמו שקורה ממילא במקומות אחרים. גם פרים מכונפים יש עדיין בכמה מקומות בעולם. יותר ממה שאנו מסוגלים לראות.

"טוב שהם פוצצו את השוורים המכונפים".

הגרמנייה צווחה.

"מזלם של השוורים המכונפים שפוצצו אותם", המשכתי. "כך הם באמת זכו לחיי נצח".

המים המשיכו לזרום בתעלה. הפעמון צלצל.

"אחרנו לבוא, ידידי. האלים, כן,
חיים מעל לראשינו, שם בעולם אחר.
שם הם עושים מעשים לאין סוף, חסים עלינו
כך שאחת היא להם אם נחיה". *

 

* פרידריך הלדרלין, מתוך "לחם ויין". תרגום: שמעון זנדבנק

רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

העיר הגרמנית שעשתה תשובה: בין ברלין לנינווה

כריסטוף שמידט

בניגוד לחשש שהביעו רבים, גרמניה המאוחדת לא הפכה לאיום ולסכנה על אירופה. ברלין, בירתה של גרמניה המאוחדת, היא כיום מטרופולין אירופאי שמשלב עוצמה פוליטית וכלכלית עם רוח דמוקרטית, ליברליזם ופלורליזם מרחיקי לכת.  אך ברלין חייבת את כוח המשיכה שלה גם לעובדה שהפכה את ההתמודדות עם האשמה הגרמנית בגלל הפשעים נגד היהודים (הנכים, ההומוסקסואליים ואחרים) למרכיב בארכיטקטורה של העיר כולה. אין רחוב, כניסת בית, אין מוזיאון או תכנית טלוויזיה שלא מזכירים את הפשעים והאשמה הגרמנית.

ברלין מספרת באמצעות אנדרטאות, שלטים ואבני זיכרון, שמותקנים לפני כל בית ממנו גורשו יהודים אל התופת, את סיפור הקורבנות. היא מציגה את אות קין שלה באופן הפגנתי כמעט בפני כל אזרח ואורח בברלין, גם לאלה שאינם רוצים בכך. כמו החורבה של כנסיית הזיכרון במרכז העיר, הסמלים הללו אינם רק מותגים ייחודיים של העיר; הם הסממנים של התמודדות מוסרית עמוקה ומעמיקה, סמל לשנוי דרכה של עיר שלמה, של האומה כולה. ברלין היא נינווה, העיר שחזרה בה מדרכי הרשע, העיר שספר יונה מספר עליה שעשתה תשובה!

הממד האחר הזה, הממד המוסרי, אינו מופיע בהפצרות של אותם ישראלים שמגלים אי-נחת מובנה מהעובדה שיהודים צעירים מוצאים מקלט דווקא בעיר שמתוכה גורשו אבותיהם לתופת. מכאן גם מובן שאין זכר בדבריהם לעובדה שברלין היא ה"עיר  שחוברה לה יחדיו" בשלום ובהסכמה של אזרחי שני חלקיה.

החיבור בין הזמנים – בין העבר של הפשעים להווה של דמוקרטיה מתוקנת – מתלווה למעשה  לממד של החיבור של המקום – של שני חלקי העיר של ברלין. אין ספק ששני החיבורים – זה של הזמן וזה של המקום – עברו תהפוכות וקשיים, אך הם הוכתרו בסופו של התהליך כאחודים מוצלחים.

העיר שחוברה לה יחדיו יודעת לשלב  את הטורקים שחיו בעיר כבר שתי דורות יחד עם המהגרים והגולים החדשים שמחפשים עבודה, פרנסה וכלכלה נוחה בעיר, כמו שהיא מעוניינת לקלוט יהודים מכל העולם כהוכחה שקטה לשנוי העמוק שהעיר עברה מאז.

ברור, אם כן, שהישראלי המצוי נמשך לברלין לא רק בגלל זילות רמת החיים והמחירים, כאילו היא או הוא בוגדים במולדת רק עבור סיר הבשר! יש להניח שהרבה ישראלים, אך גם פלסטינים שמגיעים לברלין, נמשכים לא רק לאווירה החופשית עם החיים התרבותיים התוססים, אלא מוצאים עצמם מתרשמים מנינווה מודרנית זו, הכרך הגרמני שעשה תשובה. כמו כן יש להניח שהעובדה שחוברה לה כאן עיר יחדיו ללא אלימות וקונפליקטים בוודאי לא משאירה את אותם ישראלים אדישים על רקע הקונפליקט הישראלי – פלסטינאי המתמשך, ובוודאי על רקע הרטוריקה הריקה ומביכה על ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו.

בין ההוגים, האמנים והפוליטיקאים הגרמנים שקידמו את ההתמודדות המוסרית באומץ ובנחישות היה גם הפילוסוף יורגן הברמאס. הברמאס חזר והפציר בציבור שהדמוקרטיה הגרמנית אינה יכולה להישען על הכוח והכלכלה בלבד אלא היא מחויבת להעלות את זכר העבר על פשעיו הנוראים ולגבש עמדה מוסרית אחראית דווקא של הדורות שאחרי. דרישה זו ל"אתיקה של זיכרון" שיקפה בפועל את המפעל המרשים שהחל בשנות ה-60, של העלאת הזיכרון על ידי דור הבנים ובני הבנים שכמובן לא בצעו את הפשעים, אך התייצבו באומץ ובנחישות בפני המשימה המוסרית הבלתי אפשרית כמעט, גם מבחינה פסיכולוגית.

דרישתו של הפילוסוף החילוני תואמת במדויק את העמדה הדתית היהודית שמבטא הנביא יחזקאל בדרישה  אל הבנים שחוזרים בתשובה לעשות לעצמם "לב חדש ורוח חדשה" (יח:לא). יחזקאל מבקש להחליף את האמירה המפורסמת "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" (יח: ב) על מנת להדגיש את האשמה האישית והאחריות האישית ולהעמידם במוקד הדיון: "הנפש החטאת היא תמות" (שם ד). אך עם ניתוק שרשרת האשמה מדור אבות לבנים מתעקש יחזקאל גם על התנתקות חד משמעית של הבן מעוון האב: "הנה הוליד (= האב) בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה וירא לא יעשה כהן" (שם יד). מסכת ברכות (ז:ע:א) מאשרת את דבריו של יחזקאל בקביעה ש"אין הבנים נענשים אם אין אוחזין במעשה אבותיהם".

הפילוסוף היהודי הגרמני הגדול, הרמן כהן, ששמו האמצעי היה יחזקאל, ראה במעבר זה של התיאולוגיה  אל עבר אתיקה של אחריות אישית לא פחות מתנאי מובהק לעידן המשיח.

 

 

גם אם נהיה זהירים בשאלת הסימנים לבואו של המשיח, ונעמוד על השבריריות של התהליך – שיש כאלה שמטילים עדיין ספק בעומקו וכנותו – בכל אופן לא ניתן להכחיש שאכן הבנים והבנות הגרמניים לקחו את האחריות המוסרית לפשעים על עצמם בדיוק במובן הזה. בכך העבירו את המסר החד-משמעי, שהם פנו עורף לדרכי האבות והאימהות שלהם. עם לקיחת האחריות הם למעשה יצרו לא פחות מאשר  את היסוד המוסרי לאותה "גרמניה האחרת" שבעת המצאתה נראתה עוד ריקה מתוכן.

אין ספק שמדובר כאן במעשה חד פעמי בהיסטוריה! דור שלם שאינו נושא כל אשמה לוקח אחריות על הפשעים שבצעו אחרים – הוריו. אם עלול להתקבל הרושם שיש כאן כביכול הקבלה בין חד פעמיות השואה והחד פעמיות של התמודדות  של הדור הבא צריך להזכיר שאחריות זו מלווה בתחושה חזקה וברורה  שאי – אפשר "לקזז"  את "עבודת הזיכרון" עם הפשעים ולהעביר את עול הזיכרון בסופו של תהליך ההתמודדות. אדרבא שוב ושוב נטען – כמו לאחרונה על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל – שהאחריות הזו היא "היסטורית", כלומר שהיא קיבלה למעשה ממד "על היסטורי" ותחול גם על הדורות הבאים. אין ספק אם כן שגרמניה האחרת יכולה להיות גאה בהישג המוסרי שלה. אך כמו כל גאווה,  גם הגאווה המוסרית במיוחד נמצאת בסכנה מתמדת שתהפוך להתנשאות, להתנשאות מוסרית. יש לקוות שהמודעות ל"אחריות ההיסטורית" תמשיך לשמש מחסום בפני פיתויי הגאווה מהסוג הזה גם בעתיד.

כאמור, המשיכה לברלין לא רק מחויבת לפרקטיקה שהפכה לעתים לאובססיבית. היא קשורה גם לעובדה שברלין הפכה לעיר שחוברה לה יחדיו בהצלחה, שהחיבור שלה הוא אמתי, מוצק וכן. נפילת החומות ב-9 בנובמבר 1989 לא הייתה רק רגע יציאת מצריים של האומה הגרמנית המופרדת במזרח גרמניה מעול השלטון הסובייטי. היה זה רגע של איחוד משפחות, חברים וחברה שלמה שחוותה את האירוע כחלום שמתגשם. לא הגל החדש של לאומנות שפקדה את גרמניה מיד אחרי האיחוד, לא הפעולות של קבוצות ניאו נאציות כנגד מהגרים שכללו שריפת מעונות המהגרים הללו, ולא שנאת הזרים המתפרצת, יכלו לשנות את האוריינטציה הפלורליסטית שהתגבשה מסביב העיר ועיצבה את אופייה מאז כעיר פתוחה.

ולא רק אמנים ומוזיקאים ישראלים עשו דרכם אל העיר אחרי האיחוד. העיר, עם ראש העיר הקודם שהנו הומוסקסואל מוצהר, הפכה במהרה לסמל של התחלה חדשה, אפשרויות מגוונות וריבוי סגנונות חיים! מאז לא מעט ביוגרפיות של מהגרים ו"עולים" לברלין, חלקן מרשימות ומדהימות, נקשרו  בעיר התוססת. אי אפשר למשל שלא להזכיר את סיפור ההצלחה של פליט פלסטינאי ושמו ראאד סאלח כביוגרפיה מייצגת. סאלח נולד בשכם ב-1977, הגיע עם הוריו לברלין, למד שם תקופה מסוימת רפואה והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית – מפלגת השלטון של ברלין. סאלח קנה לעצמו שם כמי שקידם חקיקה חברתית בעיקר: ביטול דמי מעונות לילדים עד גיל 3, משכורת מינימום ויצירת בתי ספר אינטגרליים מטעם העיר. בשבוע אחרון הוא כמעט נבחר ליורש של ראש העיר המכהן של ברלין ולרגע היה ניראה שברלין תהפוך לסמל של דו קיום אחר בין יהודים ופלסטינאים. לא קשה לדמיין מה היו אומרים בארץ כל "היורדים על היורדים", אם הישראלים הצעירים בעיר זו שחוברה לה יחדיו היו ממשיכים ונהנים בחיי שלום וביטחון גם תחת שלטון של ערבי פלסטינאי משכם!

על התשוקה

בעקבות ביקור בתל אביב

לשרהלה

1. בביקורי ראיתי את "כחול הוא הצבע החם ביותר" ועכשיו אני יודע שאת הדבר הכי מעניין על הסרט הנפלא הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים. אני מתכוון לרשימה שפירסם פה מאיר בר-מימון, שבה הוא קורא את הסרט כביקורת על מערך הזהויות הליברלי ש"לסבית" הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הסרט מתאר רומן בין אדל, נערה בתיכון מהמעמד הבינוני הנמוך, לבין אמה, אמנית בורגנית המבוגרת ממנה בכמה שנים. בטרם פגשה את אמה אדל שוכבת עם בחור חתיך בן גילה, אבל רק באמה היא מתאהבת ואז – כנראה בשל כך – היא לומדת ליהנות באמת מסקס. אתגרי הקריירה הבורגנית של אמה – יחד עם האי-יציבות המסוימת והרעב לאהבה של אדל – מביאים אותן להיפרד. אמה מוצאת את עצמה עם אישה אחרת, בורגנית כמוה, ויחד הן מגדלות ילד. הסקס לא מלהיב במיוחד. אדל, מנגד, מתחילה לעבוד כמורה לילדים קטנים. עליהם היא מרעיפה את האהבה הגדולה שלה, כמו גם על רומנים חולפים, עם גברים ואולי גם עם נשים.

2. מאיר טוען שאדל מתריסה כלפי מערך הזהויות הליברלי. כל מה שיש לה זה אהבה. בשום שלב היא לא מזדהה כלסבית וגם לא "יוצאת מהארון" בפני אף אחד. היא חיה עם אמה עד שהמשבצת שהמערך הליברלי מקצה להן – כזוג לסביות בורגניות – הופכת צרה מדי, מרוקנת את המשבצת מתשוקה. הדבר הפוזיטיבי היחיד שהיא אומרת, מבלי לומר אותו, הוא השתתפות בהפגנת פועלים אנטי-קפיטליסטית. ואכן, היא עושה זאת מבלי לומר דבר (מלבד לצעוק סיסמאות ולשיר שיר רלוונטי). גם כאן היא פשוט עושה, כפי שהיא עושה אהבה. בשום שלב היא אינה מגדירה את האהבה שלה, את התשוקה שלה. ואולי, מאיר מקווה, הסרט מבטא אפשרות לצאת מהכלא הליברלי – מערך הזהויות שמונע מאיתנו לראות את ההבחנה החשובה היחידה, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם.

3. בניסיון לחסום את האפשרות הזו, המדינה הליברלית ממהרת לשלב חלקים מהקשת הלהט"בית במערך החוקי שלה. נישואים חד-מיניים הם כמובן הביטוי הכי בולט של זה. אם המהפכה ההומו-לסבית בעשורים האחרונים היתה דרישה למימוש של תשוקה מסוימת, אזי המיסוד החוקי של התשוקה הוא כמובן ניצחון של המהפכה. אבל מה אם נחשוב על המהפכה הזו לא כדרישה למימוש של תשוקה מסוימת אלא כדרישה לתשוקה כתשוקה, ולא לתשוקה מסוימת אלא לתשוקה בכלל? או אז המיסוד הוא דווקא תבוסה; או לכל הפחות: הוא לא מעלה ולא מוריד (תרתי משמע). זה לא מה שבאמת רצינו. אבל למה שנחשוב עליה ככה? אולי כי

4. האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה. האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת. אינני טוען שלא ניתן לשמר את התשוקה בנוכחות אובייקט התשוקה – שלא יכולה להיות תשוקה בזוגיות, לצורך העניין – אבל אני כן טוען שבעידן הנוכחי התשוקה חייבת להיות סיבת עצמה, היא לא יכולה להיתלות במוסדות. שהרי בימינו אנשים מהמעגלים הרלוונטיים כבר אינם מזדהים עם המערך החיצוני שהיה אמור לתקף, באופן מסורתי, את התשוקה שלהם. לפיכך הדרישה להמשיך להשתוקק "כי אנחנו נשואים" (אז מה?) או "כי צריך לעשות ילדים" (למה?) מעורר ניכור ולא הזדהות. היא הורגת את התשוקה.אין זה מפתיע, איפוא, שמי שנדחקו ממיסוד התשוקה המודרני – ההומואים – ייצגו את הדרישה לחידוש התשוקה. אבל בעודם מדברים בעד התשוקה שלהם, הם דיברו בזכות התשוקה בכלל. ההומוסקסואליזם היה הומאניזם. כמו מעמד הפועלים בזמן קודם, ההומואים היו המעמד האוניברסלי של העשורים הקודמים. היינו המיעוט שדיבר בשם כולם, הצבענו על הבעיה המרכזית של תקופתנו – חיסול התשוקה (ועפרי כתב על זה פעם בהקשר של השמאל המקומי). כמו הפרולטריון בזמנו, מה שאיפשר להומואים לשאת את הדגל הזה היה הניכור מהמערך המוסדי והסימבולי שמשעתק את הקפיטליזם – זה שמאפשר להסדיר, לכמת, למתג, לשערך, לשווק.

5. יציאת ההומוסקסואליות מהארון וההצלחה ביצירת מרחבים חוקיים למימוש התשוקה הורגת את התשוקה. הארוס האבוד אינו הולך לשום מקום. במקום בתשוקה מינית, משבשת, הוא מתגלם בתפקוד מסודר במכונה הקפיטליסטית. הומואים, סטרייטים, מזרחים ואשכנזים – כולנו ברגים. הסדרים חוקיים בחזית הביתית רק מפנים יותר זמן לעבודה ובעיקר לצריכה. פוליטיקת הזהויות התבררה (לא בהכרח אבל גם) כמכרה זהב. זה משתקף, למשל, באפיון של מתמודדים בתוכניות ראליטי באמצעות הזהויות שלהם (וראו אקס פקטור) כדרך לייצר דרמה ולגייס צופים וסמסים.

6. אתר ההיכרויות הפופולרי OkCupid – חלק בלתי נפרד מהקיום הניו יורקי העכשווי, של סטרייטים ולהט"בים כאחד – מגלם את מערך הזהויות הליברלי. אנשים לא מפסיקים להגדיר את עצמם. ואם היה אפשר לחשוב שהקוויריות אמורה לאתגר את המערך הזה, ההפך הוא הנכון, לפחות בגילום האמריקאי שלה (בברלין, אני מתרשם, המצב פחות חמור). נתקלתי, למשל, בפרופיל קומי שבעליו ייחס לעצמו ארבע הגדרות(חלקן סותרות על פניו) והוסיף ברצינות גמורה שהוא עדיין לא בטוח "אם הוא יכול להזדהות גם כפוליאמורי". הוא יחליט בקרוב. נדרש הוא קצת ניסיון. הקהילה הקווירית בברוקלין היא בדרך כלל מועדון סגור של בוגרי קולג'ים יוקרתיים (אם כי יש יוצאי דופן) עם עגה ושלל הגדרות משל עצמם. במקום לערער הגדרות, "קוויר" רק משמש מטרייה לעוד המון תוויות חדשות. ולכל אלה נלווה משטר של כללים על איך מותר או (לרוב) אסור לדבר או להזדיין. הייתי מספק כמה דוגמאות אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד (למרות שלדעתי קוראי העברית פחות מכירים את זה, גם מפני שקשה לתרגם את התוויות הללו מאנגלית). זה לא כזה משנה.

7. אבל הבעיה ש-OkCupid משקף אינה רק בשדה הזהויות המיניות. האתר הזה, כאמור, מלא הגדרות. יוצא שכשאתה פוגש את הבחור אתה כביכול כבר יודע עליו הכול. לפגישה עצמה – האירוע – לא נותר שום תפקיד, אפיסטמי או אתי. אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת, ואתה גם יודע מה כנראה יקרה ביניכם. מן הסתם יש הפתעות, אבל דומה שההיגיון של המדיום הזה מנסה לצמצם את אלמנט ההפתעה כמה שיותר, ואם נותר אלמנט כזה מפתחי האתר ידאגו שהוא ייעלם בקרוב. מהבחינה הזו OkCupid מתאים היטב לסגנון החיים הניו יורקי. לאנשים אין זמן. הם עובדים נורא קשה, הם מפתחים קריירה. אין להם זמן לבלתי צפוי. הם מחפשים סקס או חבר לטווח קצר, או חברה לטווח ארוך, או חתן או כלה או חתן-כלה. כל אחד וטעמו, כל אחת והעדפותיה.

8. ואני חוזר לסרט ולדברים שמאיר כתב. כמו אדל, גם אני אף פעם לא יצאתי מהארון. עד לפני שנתיים בערך חייתי כמה שנים עם אישה שאהבתי. עם גבר הייתי פעם ראשונה בזמן שחייתי איתה, אי שם בפאריס. לתשוקה שלי היה מקום ביחסים שלנו, גם אם בסופו של דבר הבנתי שאני חייב להבין את התשוקה שלי טוב יותר ונפרדנו כך. אבל אף פעם לא אמרתי מול המשפחה, או החברים, או בראיון לעיתון (לא שהציעו לי, עורך-שותף בארץ האמורי זה עדיין לא סקסי מספיק), "אני הומו", או נוסח קאנוני אחר. אני יודע שככה מכנים אותי בדרך כלל (הומו), ואני לא מנסה להתנגד לזה. יש רגעים בהם אשתמש במילה "הומו" ביחס לעצמי, מה גם שאני לא רוצה להימנע ממנה בשל הבושה או השערורייה שמתלוות אליה. אבל תמיד אנסה לשמור על מרחק מסוים ממנה, לפחות ביני לבין עצמי (כמו שאני שומר על מרחק ביני לבין מלים מזהות אחרות). אני מתייחס אליה ככלי לעשות איתו דברים מסוימים, לצבוע את עצמי בצבע מסוים בהקשרים מיניים, חברתיים או פוליטיים בהם יש בזה טעם, אבל לא כמהות שמגדירה אותי, שנמצאת שם בטרם המעשה. יש לזה סיבה פשוטה: אני לא רוצה שהמילה תהרוג את התשוקה, שהמהות תבוא במקום המעשה. אני רוצה להישאר פתוח לעולם ולא להיסגר. זה מעניין כי

9. לפי המטאפורה המוכרת סגירות מתחברת דווקא למה שבא לפני "היציאה מהארון". הארון היה סגור ואילו אז הוא נפתח למרחב של האמת השקופה. המטאפורה הזו צורמת לי – לא כי אני מכחיש את העובדה שהייתי סגור, אלא בגלל האימפליקציה שעכשיו אני פתוח. אמנם אני מרגיש שפעם הייתי שונה מעכשיו ואני שמח שהשתניתי, שעכשיו אני שונה מאז, אבל אני אני לא עצוב שפעם הייתי משהו אחר. אני שמח שאני שונה באופן אחר, שגיליתי דברים חדשים. אני לא מרגיש שגיליתי את האמת על עצמי, את הסוף, שהתשוקה באה על סיפוקה. הפסדתי תשוקות מסוימות, גיליתי תשוקות חדשות. זה מרגש אך גם מתסכל, לפעמים מאוד בודד. אני מקווה להרוויח דברים חדשים בעתיד. אני יודע שאם ארוויח גם אפסיד חלק ממה שיש לי עכשיו. הסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר" ממלא אותי אופטימיות מסוימת, שאולי יש דרך לשמור מרחק בטוח ממערך הזהויות הליברלי, זה שהורג את התשוקה. האם אדל היא לסבית? כנראה שלא. היא שוכבת גם עם גברים. האם היא ביסקסואלית? על פניו היא כן, כלומר היא שוכבת גם עם גברים וגם עם נשים. אבל

10. אדל מעולם לא הכריזה על עצמה כביסקסואלית. הרי אם תכריז על עצמה כביסקסואלית היא תיכלא בכלא הליברלי במקום לחמוק ממנו. אמנם אין עוד ממש תא הולם בכלא הזה, משבצת יציבה שמכונה "ביסקסואליות". אומרים לנו, וזה נכון, שיש המון בי-פוביה, מצד סטרייטים והומואים כאחד. אבל אם הפרויקט הביסקסואלי מתמצה בניסיון ליצור משבצת כזו, הוא לא מעניין אותי. הוא הורג את התשוקה במקום לשמור עליה. אנשים שמצטטים סטטיסטיקות וניסויים מדעיים על זה ש"ביסקסואלים קיימים" הם חלק מהפרויקט של הרג התשוקה. אני חושש שהם יצליחו, וזה יהיה עוד ניצחון פירוס להט"בי. אדל היא תשוקה טהורה. היא לא מגדירה עצמה כביסקסואלית, כי היא כנראה מבינה שהמילה הזו תכלא את התשוקה שלה במקום לשחרר אותה.

11. גם טום דיילי, הקופץ למים האולימפי, לא הגדיר עצמו כביסקסואל כאשר סיפר ביוטיוב, לפני חודשיים, שהוא יוצא עם גבר אבל עדיין חושק בנשים. השיח הביקורתי סביב האירוע התמקד בכותרות שהכריזו: "תום דיליי יצא מהארון כגיי". הרי הוא ביסקסואל! אבל ויכוחי ההגדרות הללו, כאמור, לא מאוד מעניינים אותי. מה שמעניין, לדעתי, הוא העובדה שהוא בחר לא להגדיר את התשוקה שלו. ומהבחינה הזו המדיום שהוא בחר, יוטיוב, משרת את התוכן. יוטיוב, כמו פייסבוק ומדיומים דומים, מערערים את המרחב הציבורי המודרניסטי, שהאפיסטמולוגיה של הארון הולמת כל כך. ההיגיון המודרניסטי הוא כזה: יש מרחב פרטי שבו קורים דברים עליהם אסור לדבר במרחב הציבורי, גם אם הם ידועים (נגיד שחבר כנסת כזה או אחר שוכב עם גברים). הסוד הופך ציבורי – יוצא מהארון – רק אם הוא נאמר בנוסחים מסוימים ("אני הומו" למשל) ובמדיומים מסוימים. אם אתה חבר כנסת, למשל, זה חייב להיות עיתון ארצי – כי הרי איציק שמולי כבר התייחס פעם להומואיות שלו ב"פי האתון", מבלי שזה יספק את המבקרים. המטאפורה של היציאה מהארון, אם כן, תלויה ברעיון שיש מרחב ציבורי ויש מדיומים ואופני דיבור שמגדירים אותו, שמגדירים מה הופך חלק ממנו. אבל מה אם אין עיתון, או יש פחות עיתון? הגבול בין הפרטי לציבורי הופך קשה יותר ויותר לשרטוט. יש לזה יתרונות.

12. נחזור לאדל: אולי היא אקטיביסטית? על פניו היא כן. היא משתתפת בהפגנה שמאלנית. אבל אדל לא משמיעה שום אמירה פוליטית פוזיטיבית. בעולם בו "אקטיביסט" היא עוד משבצת של לייפסטייל בורגני – כזו שכוללת בין השאר סטטוסים נכונים בפייסבוק – אדל מסרבת גם לתא הזה בכלא הליברלי. אדל רק עושה. היא לא אומרת. היא מראה או מדגימה איזו צורת חיים, לא טוענת בזכות צורת חיים מסוימת. ומה באשר לאפשרות ש

13. "אולי אדל היא היפסטרית"? הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס – אולי ההיפסטר הראשון (אם לא נכלול את סוקרטס, שמשמש לסקסטוס השראה) – טען שכל משפט שיש בו "אולי" גם אומר את ההיפך. אם אני אומר, למשל, "אולי אני ביסקסואל", אני גם אומר "אולי אני לא ביסקסואל". בזאת אני סותר את עצמי ובעצם לא אומר שום דבר. סקסטוס והספקנים העתיקים משתמשים ב"אולי" כי הם לא רוצים להגיד שום דבר פוזיטיבי. בניגוד לספקנים המודרניים – כמו רנה דקארט או דיויד יום – שאוחזים בוודאות פוזיטיבית מסוימת ("אני חושב" למשל) – ואז תוהים אם הם יכולים להגיד משהו אחר, על מה שמחוץ למחשבה, הספקנים העתיקים לא מוכנים לטעון שום טענה חיובית. הם פיתחו אסטרטגיות רטוריות כדי למצוא לכל טענה חיובית טענה נגדית עם אותו כוח-שכנוע. או אז הם משהים שיפוט, ואילו השהיית שיפוט מביאה לשלווה (ataraxia). הבעיה היא שאפילו טענות כמו "משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" הן טענות חיוביות. לכן הספקן העתיק מנסה להשתמש בשפה באופן חתרני, באופן אירוני. הוא יגיד "אולי משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" או "נדמה לי ברגע הספציפי הזה שמשפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע". גם משפט שנשמע חיובי – כמו "אולי אני ביסקסואל" – בעצם אומר גם את ההפך. לכן הוא לא אומר דבר. הוא "הורס את עצמו", בלשונו של סקסטוס.

14. אז אולי אדל היא היפסטרית. באחד הבארים (האולי היפסטריים) בתל אביב הסבירו לי שני בחורים צעירים שעכשיו יש בעיר קטע חזק של ביסקסואליות. אבל הם אפילו לא אמרו "ביסקסואליות". הם השתמשו במילה באנגלית ובכלל שמרו על מרחק אירוני בטוח (או מסוכן) מהטענה. מה גם שכולנו היינו שיכורים מאוד, אחרי שאחד מהם הכיר לי משקה פופולרי חדש, טובי 60 (שפותח בחיפה אך לפי ידיד לבנוני מניו יורק, המקור הוא בכלל מביירות). שאלתי אותו אם הוא יבוא אתי הביתה. הוא אמר שזה תלוי בהמשך הערב. בניגוד לדייט טיפוסי ב-OkCupid, האירוע היה הכול. יומיים קודם, להבדיל, התחיל אתי מישהו במסיבת סילבסטר. כך החלה (ונגמרה) השיחה:

הוא: תגיד, אני לא טועה נכון? אתה אוהב גברים. אתה הומו?

אני: בדרך כלל.

הוא: יש טעם לדבר? כי אני יותר מבוגר ממך. ייצא לי זיון מזה?

האיש היה OkCupid מהלך במובן שהוא וידא את התנאים האפיסטמיים והאתיים של האירוע בטרם האירוע עצמו – והוא עשה זאת במונחים היחידים שהוא מכיר, המונחים של מערך הזהות הליברלי. מבחינה אפיסטמית הוא וידא שאני הומו, כי הוא לא היה בטוח, ושהפרש הגילאים לא אמור להוות בעיה. מבחינה אתית הוא וידא שהאירוע יוביל לתוצאה היחידה שמעניינת אותו, זיון. אבל למרות שזיונים מעניינים גם אותי, הכלא הליברלי הורג לי את התשוקה לזיון. הלכתי ממנו.

15. נהוג להשמיץ את ההיפסטריזם. נדמה שהאירוניה המתמדת היא ההיפך ממה שאנו צריכים לנוכח המאורעות הפוליטיים של הזמן הזה. גם היגל מבקר את הספקנים העתיקים. דרך החיים האירונית שלהם אפשרית רק בשל תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים – שייכותם למעמד או קבוצה חברתית מסוימים – והם אינם מכירים בכך, לא לוקחים על כך אחריות. ועם זאת, היגל מעריץ את הספקנים העתיקים, משום שלמרות החסרונות שלהם הם ממלאים תפקיד חינוכי. הגישה של הספקן יכולה ללמד את התודעה האנושית שלסדר הקיים אין קיום בלתי תלוי – הוא קיים מפני שאנחנו מייחסים לו תוקף ומשמעות. במובן זה הספקן פותח פתח לאמת – אבל כבר אין זו אמת כמשהו שקיים, כאובייקט חיצוני, באופן בלתי תלוי בנו הסובייקטים. האמת מתגלה בחירות שלנו להפוך את מה שקיים למשמעותי ובתוך כך לשנות אותו כך שיאפשר את החירות ולא יגביל אותה.

16. אולי אדל היא היפסטרית כי היא מסרבת להכיר במה שקיים – במערך הזהויות הצפוף שהכלא הליברלי מציע לה, ומעדיפה לחיות את התשוקה החופשית, למרות הקשיים הכרוכים בכך. אבל אם אדל היא אולי היפסטרית אז היא גם אולי לא היפסטרית ובעצם לא אמרנו שום דבר. וטוב שכך. כי למעשה, אם יש "היפסטרית" בסרט הזה, זאת דווקא אמה, הסטודנטית לאמנות עם השיער הכחול. ומה שאנו למדים מהסרט, אם כבר, זה שההיפסטרים של היום (אולי בניגוד לאידאה של ההיפסטר) הם הבורגנים של אתמול ושל מחר.

17. אז מהי אדל? ומי אני? אני מקווה שהשאלה לא תיסגר בתשובה – או שתיפתח לתשובות רבות. שהתשוקה תישאר חופשייה.

דימויים: לין הרשמן-ליסון. תמונות מחיי האמנית כרוברטה ברייטמור – זהותה הבדויה (1974-1978). אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

ותודה לעפרי אילני, שרהלה בן אשר, אדם קפלן, לירון מור ועודד ברנח.

עוד על התשוקה:

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

כמה מלים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו

Bi-national, Bi-sexual

/

אקטיביזם, לא פוליטיקה

דרור גולדין

לפני כמה שבועות עפרי כתב על כך שאנשים בישראל כבר לא מרגישים את עצמם כאזרחים שמהווים חלק מרפובליקה. רועי צ'יקי ארד הציע בתגובה שכמו שהדפוס בהיקף רחב הוביל לרפובליקה ודמוקרטיה, והפורמט הדיגיטלי יוביל אולי למשהו אחר. פחות או יותר באותו הזמן אית'ן צוקרמן, מנהל המרכז לתקשורת אזרחית ב-MIT, נשא באוקספורד הרצאה באותו נושא – על האופן שבו אמצעי התקשורת החדשים מעצבים את תפיסת האזרחות החדשה בעת הנוכחית (את הנוסח המקורי של ההרצאה אפשר לקרוא כאן, בבלוג של צוקרמן). אלו עיקריה:

אקטיביזם מקוון. די קל לצחוק על אקטיביסטים שפועלים רק במרחב המקוון. דוגמא נוחה אפשר למצוא בקמפיין האחרון להחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לסימן שווה תחת הכותרת "להט"בים דורשים שוויון" (שבעצמו היה חיקוי של קמפיין אמריקאי בו השתתפו כשלושה מליון משתמשי פייסבוק וגרם לנו לתהות האם בית המשפט העליון אמור לספור תמונות פרופיל בפייסבוק לפני שהוא פוסק בסוגיית ההכרה בנישואין חד-מיניים). רבות מהתגובות לקמפיין מתמצות באמירה "לא מספיק להחליף תמונת פרופיל, צריך להחליף ממשלה", ובמשתמע: להחליף תמונת פרופיל זה בולשיט שלא משנה כלום.

אלו טענות שנשמעות כמו הביקורת של מלקולם גלדוול על תפקיד הרשתות החברתיות באביב הערבי: אקטיביזם "אמיתי" מצריך הסתכנות במעצר או בפגיעה. אקטיביזם מקוון לא מערב סיכון אמיתי, ולפיכך אינו "אקטיביזם אמיתי". יש הטוענים גם מעבר לכך – אקטיביזם מקוון הוא למעשה "בטלניזם" (slacktivism); ובטלניזם, לפי תאורטיקן האינטרנט יבגני מורוזוב, פוגע באקטיביזם "אמיתי" בכך שהוא משכנע אותנו שיש לנו השפעה למרות שאנחנו למעשה לא עושים כלום. נכון יותר לתאר בטלניזם, לטענת מורוזוב ואחרים, בתור אופנה או התנהגות עדרית מאשר בתור סוג של אקטיביזם.

המבקרים האלו מניחים שהאקטיביסטים המקוונים הם נאיביים ושוגים באשליות. הם גם מניחים שיש משהו אפקטיבי יותר שאקטיביסטים מקוונים יכלו לעשות עם תשומת הלב והאנרגיה שלהם. לפי ההסתכלות הזאת, במקרה של המאבק לנישואין שווים, למשל, התומכים פשוט לא היו מספיק פעילים לקידום מפלגות ליברליות יותר בישראל. במקרה של מחאות שעברו "מהפייסבוק לרחובות" – אם מדובר בחברה כמו תוניסיה או מצרים, ואם המוחים מסתכנים בפציעה או מעצר – השיח (המערבי לפחות) מהלל את האקטיביסטים המקוונים. מאידך, בארה"ב, במערב אירופה, או בישראל – המחאה הציבורית מוצגת פעמים רבות כפעולה של "טפיחה עצמית על השכם" כמו במקרה של מחאת האוהלים בקיץ 2011.

תפיסת האזרחות בעידן הנוכחי. הרעיון שיש משבר בתפיסת האזרחות לא ייחודי לפוסט של עפרי. אחרי שעזבה את כס המשפט, שופטת בית המשפט העליון סנדרה דיי או'קונר הזהירה שאמריקאים צעירים לא לומדים את עקרונות הבסיס של תפקוד הממשל האמריקאי וכינתה את הציונים הנמוכים בבחינות הבגרות באזרחות "משבר". התגובה שלה למשבר הזה הייתה להקים את iCivics, אתר שמטרתו ללמד אזרחות באמצעות משחקים מקוונים.

כשאנחנו חושבים על "אזרחות", אנחנו בדרך כלל חושבים על גרסה כלשהי של "האזרח המיודע" (informed citizen). במודל הזה, תפקידך כאזרח הוא להבין את התהליך הפוליטי ואת הנושאים שעומדים על סדר היום, ולהשתתף בתהליך הפוליטי באמצעות הצבעה לנציגים ובאמצעות יצירת קשר עם נציגיך בנוגע לנושאים שמטרידים אותך. המודל הזה מושרש כל כך עמוק ברוב הדמוקרטיות הליברליות המודרניות שאנחנו נוטים לשכוח שהוא התפתח יחסית לאחרונה. בספר "האזרח הטוב: היסטוריה של חיי האזרחות האמריקאים" מייקל שודסון מתאר איך רק במאה העשרים הרעיון שאזרחים רגילים צריכים להיות מיודעים בנוגע ל"ענייני היום" ופעילים בשיח הפוליטי הפך להיות רעיון מיינסטרים (המודל הזה כולל ציפיות לחלוטין לא הגיוניות מהאזרחים, ונמצא במתאם ברור לירידה החדה באחוז ההצבעה). שודסון טוען שהיום עברנו מהמודל של "אזרח מיודע" לפרדיגמות חדשות – מודל "האזרח המפקח", מודל אזרחות מבוסס-זכויות שמחפש שינוי דרך מערכת המשפט, ותפיסה כי האזרחות באה לידי ביטוי בפיקוח על הממשלה ועל שחקנים חזקים אחרים.

אז האם המדדים שבהם עפרי ואו'קונר מודדים חברה אזרחית בריאה הם המדדים הנכונים? האם אכן ניתן להסיק מהציונים הנמוכים בבגרות (או מאחוזי ההצבעה הנמוכים) שצעירים אינם מתעניינים יותר בקהילה שלהם או בחיים הציבוריים? צוקרמן מציע הסתכלות אחרת: צעירים לא מתעניינים בבחירות בגלל התחושה שנבחרי הציבור עצמם חסרי כוח ממשי. חוקר מדע המדינה הבולגרי איוון קרסטב, בספר "אנו מאמינים בחוסר האמונה", בוחן את גל המחאות העממיות באירופה ומגיע למסקנה שבעוד שהפגנות יכולות להביא לשינוי בממשלות, יש להן סיכוי קטן מאוד לשנות את הבעיות הכלכליות העמוקות שמוציאות מלכתחילה צעירים לרחובות. קרסטב טוען שרוב הממשלות האירופיות חסרות כוח מול כוחות כלכליים גדולים יותר – ממשלות ספרד ויוון אולי רוצות ליצור מקומות עבודה נוספים על ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית, אבל נגזר עליהן לנקוט במדיניות צנע למול האיום בעליית שערי הריבית. כך, אפשר לבחור ממשלה חדשה, ואפשר למחות נגד הממשלה שאוחזת בהגה השלטון, אבל אי אפשר להשפיע על הכוחות הכלכליים שמקשים באמת על החיים במדינה. קשה לטעון בזכות אזרחות אפקטיבית שכוללת בעיקרה השפעה על ממשלה חסרת כוח.

אקטיביזם, ולא פוליטיקה. זה לא שאנשים לא מתעניינים באזרחות. הם פשוט לא מתעניינים בלהרגיש חסרי ישע או חסרי השפעה. רון פורניר מסוכנות הידיעות AP, שמתעסק הרבה בנושא, טוען שדור המילניום מאמין מאוד בהתנדבות ושירות ונגעל באופן עמוק מפוליטיקה. צוקרמן מעיד שדפוס זה של "אקטיביזם, ולא פוליטיקה", משתקף גם בשיחות שהוא מנהל עם אקטיביסטים מקוונים מרחבי העולם במסגרת פרויקט לתיעוד אקטיביזם מקוון. פעמים רבות משתתפים בפרויקטים שנראים לחוקרים באופן מובהק כאקטיביזם פוליטי שמחים בכינוי אקטיביסטים אבל מתנגדים בכל תוקף לתווית "פוליטי". זה מזכיר גם את הביקורת שנמתחה על כך שמוחי קיץ 2011 רצו להגדיר את המחאה כ"לא-פוליטית", ואת הטענה שעלתה לפיה מדובר במחאה פוליטית "בהסוואה" (שני צדדים של אותה הביקורת).

"אזרחות השתתפותית". צוקרמן טוען שהמודל הנוכחי של אזרחות הוא לא "אזרחות מפקחת" כמו שמציע שודסון, אלא "אזרחות השתתפותית". אחד המאפיינים של הגרסא הזו של אזרחות הוא העניין – ואולי אפילו הצורך – שמביעים משתתפים "לראות" איך הם משפיעים על הנושאים שחשובים להם. אנשים שמיישמים פרקטיקות של "אזרחות השתתפותית" גדלו על "תקשורת משתתפת" מקוונת בדמות בלוגים, למשל. הם רגילים ליכולת לחלוק את דעתם עם העולם, וליכולת לראות את ההשפעה שלהם במונחים של כמות האנשים שקראו ושיתפו את המילים שלהם.

הכמיהה הזו לראות באופן ישיר את השפעתך בולטת בעולם התרומות המקוונות. פרויקטים כמו Kiva או GlobalGiving מאפשרים לאנשים לתמוך ביוזמה ספציפית של אדם במדינה מתפתחת, במקום לתרום לארגונים בעלי מטרה ערטילאית של חיסול העוני. Donors Choose מאפשר לתורמים לתמוך בפרויקט ספציפי בכיתה ספציפית, במקום לתמוך בבית ספר שלם או בארגון שעובד על רפורמה בתחום החינוך. Kickstarter ו-Indiegogo (או Headstart הישראלי) מאפשר לתמוך בעבודה ספציפית של אמן ספציפי, במקום לתרום למוזיאון או לקבוצת מחול.

מאפיין נוסף של אזרחות השתתפותית הוא שהיא נוטה להיות מונעת על ידי להט ספציפי, ולא על ידי דבקות רחבה בתנועה או בתפישה פוליטית. קשה לעגן תנועה כמו Invisible Children (מפרויקט "קוני 2012") או את ההתנגדות למאגר הביומטרי במונחים מוכרים של שמאל/ימין. אלו תנועות שמבוססות על נושאים שחוצים את הגבולות המסורתיים בין מפלגות ומאפשרים ליצור קואליציות אד-הוקיות חדשות ולא רגילות. אנחנו מתחילים לראות דינמיקה דומה, למשל, סביב קואליציות מתהוות אשר מתנגדות להתנהלות של משטרת ישראל.

פעולות שמאפיינות "אזרחות השתתפותית". צוקרמן מבצע שתי חלוקות בנוגע לפעולות של "אזרחות השתתפותית": בין השתתפות "קלה" להשתתפות "כבדה"; ובין פעילות אינסטרומנטלית לפעילות של מתן קול.

החלוקה בין השתתפות "קלה" ל-"כבדה" מתייחסת למה שנדרש ממך כמשתתף בפעולה אזרחית: בסוגי פעילות "קלים", המטרה שלך היא רק להיות נוכח – בהפגנה, בחתימה על עצומה, בשינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק. בהשתתפות קלה, מישהו אחר ביצע חשיבה בנושא, והגיע למסקנה שמה שצריך כדי להביא לשינוי זו השתתפות של המונים במשהו. במעורבות כבדה, מאידך, העבודה שלך כמשתתף היא להבין מה צריך להיעשות. מישהו שמארגן קמפיין "כבד" יודע שיש לו בעיה לפתור והוא מגייס משתתפים כדי למצוא פתרונות אפשריים, כמו גם כדי למצוא אנשים שמסוגלים ליישם את הפתרונות האלו. "כנופיית נשים בצהוב" והרבה מההתארגנויות בירושלים בזמן סופת השלג הן דוגמאות להשתתפות "כבדה".

החלוקה השנייה מתייחסת לתכלית הפעולה. לפעולה השתתפותית אינסטרומנטלית בדרך כלל יש מטרה ברורה: להעביר חוק, לשכנע אדם ספציפי, לעצב מחדש נורמות חברתיות, וכו'.

"תאוריות שינוי" ופעולות אינסטרומנטליות. פעולה אינסטרומנטלית זקוקה ל-"תיאוריה של שינוי" – רעיון מסדר שמסביר איך הפעולה הזו תגרום לשינוי המיוחל במציאות (נחתים חברי מפלגה על עצומה -> ח"כים מהמפלגה יצביעו בהתאם -> החקיקה תעבור). אנחנו רגילים לחשוב על אקטיביזם ואזרחות כמשהו שמתרחש בעיקר במימד החקיקתי. אבל אחד ההיבטים המרתקים של אזרחות השתתפותית הוא שהיא מתרחשת גם במימדים נוספים. צוקרמן פנה לספר של לורנס לסיג, "קוד וחוקים אחרים של המרחב הקיברנטי", למיפוי של המימדים האלו.

הפריצה המחשבתית המשמעותית של לסיג הייתה הרעיון שיש רגולציה על טכנולוגיה לא רק באמצעות החוק, אלא גם באמצעות הקוד, השווקים, והנורמות. אם מחזיקי זכויות יוצרים רוצים להבטיח שלא משתפים סרטים שהם יצרו באינטרנט, הם יכולים לנסות לקדם חקיקה שמגדירה הפצת סרטים באינטרנט כמקבילה לגניבה – רגולציה באמצעות החוק. הם גם יכולים לנסות לגרום ליצרני מערכות הפעלה להקשות על העתקה של סוגי קבצים מסוימים במערכות שלהם – רגולציה באמצעות קוד. הם יכולים לנסות לגרום לשיתוף סרטים באינטרנט להיות בלתי מקובל חברתית על ידי כינויו "פיראטיות" – רגולציה באמצעות נורמות. או שהם יכולים לגרום לשיתוף קבצים להיות יקר ומסורבל ולרכישת קבצים דיגיטלית להיות זולה – רגולציה באמצעות שווקים. ככל שהמשתתפים האזרחיים החדשים מאבדים אמונה ביכולתם להשפיע על החוק והפוליטיקה, אפשר לראות עלייה ב"תיאוריות של שינוי" שמתרכזות בשלושת המימדים האחרים.

בתגובה לחשיפות של אדוארד סנודן בנוגע למעקב החודרני של ה-NSA, קבוצה של אקטיביסטי תקשורת איסלנדים התחילה פרויקט בשם Mailpile. Mailpile אמור להיות שירות אי-מייל חדשני, שמעוצב במטרה להקל על שימוש בהצפנת PGP כדי להגן על האי-מייל שלך מלהיקרא אם הוא מיורט ע"י סוכנויות ביון. ע"י כתיבת תוכנה שגורמת להצפנה להיות קלה ונפוצה, האסטרטגיה האינסטרומנטלית של Mailpile מבקשת להשיג שינוי באמצעות קוד. יודגש ש"קוד" כאן מתייחס לכל טכנולוגיה שגורמת להתנהגויות מסוימות להיות קלות ולאחרות מסובכות – גם מכשיר שסוגר את הדלת. כמובן שאפשר לראות גם בפרויקטים של הסדנא לידע ציבורי או עקיפת חומת התשלום של "הארץ" כפעולות השפעה באמצעות קוד; אבל גם את פרויקט חלוקת גז מדמיע לדרות רחוב בדרום תל אביב.

פעולות למתן קול. המאבק על זכויות להט"ב, למשל, אינו רק מאבק חקיקתי אלא גם מאבק נורמטיבי. אבל ההסתכלות עליו כמאבק אינסטרומנטלי בלבד מפספס היבטים משמעותיים אחרים שלו. הקוטב ההפוך מ"אינסטרומנטליות" במודל של צוקרמן הוא "מתן קול", מונח ששאול מהספר "עזיבה, קול, ונאמנות" של אלברט הירשמן. בספר, הירשמן מנסה לבדוק איך צרכנים מגיבים לפירמה שאיכות מוצריה מדרדרת. תיאוריות כלכליות קלאסיות טוענות שצרכנים הם שחקנים ראציונליים, ושהם יעזבו את מוצרי חברה א' כאשר חברה ב' תציע מוצר טוב יותר באותו המחיר. אבל זה לא מה שקורה במציאות. בפועל, חלק מהצרכנים נשארים עם מוצרי החברה המקורית מתוך שיקולי נאמנות, וחלקם אף עושים יותר מכך ומביעים את מחאתם כלפי הנהלת החברה, בתקווה שהפירמה תחזור לרמת האיכות המקורית של מוצריה.

זאת אבחנה עם השלכות פוליטיות חשובות. אם אתה לא מרוצה מהספק הסלולרי שלך, אתה יכול לעזוב אותו ולבחור בספק אחר. אבל, למרות מה שהרבה אנשים אומרים, מעט מאוד אנשים עוזבים בפועל את המדינה ומהגרים בעקבות איכות הפוליטיקה (אם כי זה בהחלט מתחבר להסבר של עפרי על המצוקה הנראטיבית שמהווה חלק מהסיבות להגירה). "עזיבה" במובן המילולי של המילה מאוד נדירה במקרה הזה, למרות שקרסטב טוען שהרבה צעירים "עוזבים" הלכה למעשה על ידי התנתקות מהפוליטיקה המסורתית. החלופה לעזיבה היא מתן קול – ביטוי מורת רוחנו מחברה או אומה מסוימת, בתקווה שאנחנו יכולים להביא ל"היפוך" בדעיכת איכותה.

הירשמן רואה במתן הקול גם נימוק אינסטרומנטלי – אם מספיק אנשים ירימו את קולם חזק מספיק, ייתכן והם יוכלו לשכנע את ספק הסלולרי או את המדינה שלהם לשנות את מסלולה. אבל למתן קול יש פונקציות חשובות באזרחות ההשתתפותית גם כשאינו מנסה במישרין להביא לשינוי בנורמות או במדיניות: אנחנו משתמשים בקול כדי להזדהות עם תנועה מסוימת לפני שאנחנו לוקחים צעדים אינסטרומנטליים יותר; כשאנחנו נותנים קול לבעיותנו זה מקל על אחרים לתת קול גם לחוויה שלהם, למשל כחברים בקבוצת שוליים אחרת; ושיח רב-היקף ברשתות החברתיות יכול להשפיע על סדר היום של התקשורת הממוסדת ושל קובעי המדיניות (Invisible Children הצליחו בכך ב-Kony2012, כמו גם פעילי מחאת קיץ 2011).

המגבלות של אקטיביזם זה. בספר "הנה באים כולם: הכח של התארגנות ללא ארגונים" משנת 2008, קליי שירקי טוען שהאינטרנט שינה את הפוליטיקה והאקטיביזם בגלל שהיכולת למצוא און-ליין אנשים בעלי דעות דומות ולהניע רשתות של חברים מקלה מאוד על היווצרות מהירה של קבוצות. נראה שהטיעון הזה חזה מראש את "האביב הערבי" ואת Occupy, במסגרתם תנועות גדולות כאילו נוצרו בין-לילה. הסוציולוגית התורכית זיינפ טופקצ'י מנסה לפענח למה כל כך קשה לתנועות העממיות האלו לשמר את עצמן לאורך זמן ולהפוך לתנועות פוליטיות אפקטיביות (במצרים, תורכיה, ישראל, וכו') – בעוד שחלק מהמפגינים הצליחו מאוד ברתימת כח-נגד כדי להדיח דיקטטור, הם מתקשים בתרגום כוח הנגד הזה גם לכוח משילה פוזיטיבי. בעבר, הוצאת 50 אלף איש לרחובות להפגין הצריכה חודשים או שנים של תכנון והידברות בין קבוצות אינטרס שונות. כשהקבוצות האלו יצאו לרחובות, הן ייצגו את העבודה הקשה שנדרשה לבניית קואליציות, ונוכחותם הייתה סימן לרשויות שהן מתמודדות עם התנגדות עמוקה ומאורגנת היטב. לעומת זאת, טוקצ'י טוענת שמחאת פארק גזי הביאה קואליציה שלא היה לה שום נושא משותף פרט לתסכול מארדואן – תורכים לאומנים, כורדים, אלווים, ולהט"בים – ובגלל שהמחאה הביאה אותם כה מהר יחד, עם מעט התפשרויות בדרך, הקואליציה הזו לא היתה יציבה.

הבעיה בהבאת מוחים יחד להתדיינות על מטרה משותפת היא מקרה מיוחד של בעיה כללית: אם אזרחות מונעת ע"י השתתפות להוטה, איך אנחנו יוצרים מרחב ציבורי להתדיינות? זו לא בעיה חדשה, כמובן. וולטר ליפמן פיקפק ברעיון של ציבור פעיל ומיודע בענייני היום. כשהוא טען, הן בספר "דעת קהל" והן בספר "הציבור הדמיוני", שסביר יותר שהציבור יעבור מניפולציה על ידי אליטות אינטרסנטיות – הוא התייחס גם לנושאים אלו. לא סביר שאזרחים ממוצעים, לשיטת ליפמן, יידעו על מה חשוב לדון, ולא סביר שיהיה להם את המידע הדרוש כדי להשתתף בדיונים אלו.

הפתרון שג'ון דיואי הציע בספר שכתב בתגובה לליפמן, "הציבור ובעיותיו", הוא עיתונות חופשית ואינפורמטיבית. עיתונות חופשית באמת דוחה מניפולציות של אליטות ויוצרת אזרחים שמסוגלים להתדיין. אבל האופטימיות של דיואי אינה עוזרת הרבה בהתמודדות עם בעיות של קביעת סדר יום ותשומת לב, או עם האתגר הטמון בצורך לסייע לציבור  -משתתף ונלהט ככל שיהיה – לבחור על אילו נושאים לדון מלכתחילה.

אז האם אקטיביזם מקוון הוא הפעולה האזרחית החדשה? צוקרמן צופה שהדיון בשאלה האם אקטיביזם מקוון הוא בטלניזם או השתתפות מועילה יהפוך בקרוב להיות לא מעניין כמו הדיון בשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים: חלק מהבלוגינג הוא עיתונאות, חלק מהאקטיביזם המקוון הוא בטלניזם.

כשבלוגים עלו לתודעה ציבורית לפני כעשור, היו הערכות לפיהן קולקטיבים רופפים של בלוגרים יחליפו את CNN או את הניו-יורק טיימס. ההערכות האלו נשמעות די מטופשות היום, אבל כך גם ההערכות לפיהן רק עיתונאים מיומנים ומנוסים יוכלו לחשוף סיפורים משמעותיים (כמו "גיבורים נולדים במותם" של אישתון). כעבור עשור, הגענו לסוג חדש של עיתונאות, אשר משלב אספקטים ממודלים ישנים וחדשים יחד ויש לו חוזקות וחולשות משלו. מודל בו למערכות עיתונים כמו הגרדיאן וניו יורק טיימס והארץ יש בלוגים, טורי דעה, וסיפורים חדשותיים, ובמסגרתו כותבים יכולים להיות בלוגרים יום אחד וכתבים למחרת. צוקרמן צופה התפתחויות דומות סביב אזרחות השתתפותית, במסגרתן הנורמה עבור קמפיינים פוליטיים ואקטיביסטיים תהיה להסתמך על תמהיל של מדיה חברתית, מימון המונים, וטכניקות דיגיטליות אחרות לצד פעילויות "רגילות" של פרסום, שתדלנות, ואיסוף תרומות.

הערכת ההצלחה של כל פעולה מקוונת היא ביחס למה שהשחקן האזרחי קיווה להשיג ולשאלה האם הוא השיג זאת. בהצלחה.

*

דימויים: תנועה ציבורית. ותודה ליואב ויינפלד על הרעיון. מלמעלה למטה: תמונה 1: Performing Politics for Germany (צלם: דיויד שמידט),  תמונות 2 ו-3: Public Movement, תמונה 4 – צלם: כפיר בולוטין.

אקסלרציוניזם הוא הומניזם

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

גילוי דעת: לנתק בין השפה העברית למדינת האפרטהייד

הוועד המנהל של הקול היהודי (Jüdische Stimme) לשלום צודק במזרח התיכון, גרמניה

שם האירוע, "שבוע השפה העברית בברלין", נשמע מבטיח. לברלין יש היסטוריה ארוכה של תרבות עברית, שנהרסה באכזריות בשואה. אך "הקול היהודי" הצטער מאד לגלות ש"השבוע",  שהתחיל בשבת האחרונה, מאורגן וממומן ע"י ההסתדרות הציונית העולמית, ושלא מדובר בחגיגה כנה של השפה והתרבות העברית בעיר, אלא באירוע "הסברה" ישראלי. בניגוד למה שמרמז שמו, אירועי "שבוע השפה העברית" מתמקדים בתרבות ישראלית, ולא בתרבות עברית מקומית. אתר האינטרנט של האירוע מספר על אודות סוכן ("שליח") של ההסתדרות הציונית אשר פונה ליוזמות עבריות ויהודיות בברלין "במטרה לפעול לחיזוק ולהעמקת הקשר בין 'הדור הצעיר' (גילאי 45-20) לבין מדינת ישראל". אותו סוכן מנסה להשפיע על יוזמות אלה ע"י מתן מימון שמטרתו לתמוך בפרויקט הציוני.

ההסתדרות הציונית מנסה לנצל את התרבות העברית המתפתחת בברלין כדי ליצור תכנית אירועים שמשתמע ממנה שתרבות עברית ויהודית באשר היא חייבת להיות מרוכזת בישראל או מכוונת אליה.

לפי הצהרת המטרות שלה, ההסתדרות הציונית העולמית "שוקדת להשריש את מרכזיותה של ישראל ובירתה ירושלים עמוק אל תוך התודעה היהודית, ובכך לעודד את השיבה לציון". אנו מתנגדים באופן נחרץ לדעה שלפיה השפה והתרבות העברית שייכות לישראל ואנו רואים בקישור זה התקפה מעליבה כנגד חיינו באירופה. רבות ורבים מאיתנו דוברות או קוראות עברית, ועובדה זו לא הופכת אותנו לתומכות של ישראל. אנו דוחים כל ניסיון שהוא לצמצם את החיים העבריים או היהודיים המגוונים לכדי דעה פוליטית צרה או לנאמנות למדינה כזו או אחרת.

בעוד ש"המחלקה לפעילות בתפוצות" של ההסתדרות הציונית מנסה לנכס יוזמות יהודיות ועבריות בברלין למטרות ציוניות, "החטיבה להתיישבות" של ההסתדרות הציונית, אשר מקבלת מיליוני שקלים בשנה ממשלת ישראל, היא אחד הגופים המרכזיים שמממנים את ההתנחלות הבלתי-חוקית בשטחים בכבושים בגדה המערבית. התנחלות זו מלווה בגירוש ברוטאלי של האוכלוסייה הפלסטינית המקומית והיא מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. הקצאת אדמות פרטיות וציבוריות של פלסטינים למתנחלים ישראלים היא אחת מהפרות החוק הבינלאומי המבוצעות ע"י ההסתדרות הציונית. הקצאות אלה כוללות חמשת אלפים דונם בבקעת הירדן (שהופקעו ב-1979) ו-29 אלף דונם באזורים אחרים בגדה המערבית שהופקעו ב-1994. ההסתדרות הציונית ממשיכה להשקיע משאבים בהתנחלות בגדה המערבית באמצעות מימון שהיא מקבלת ממשרד החקלאות הישראלי. התקציב שמיועד למימון "החטיבה להתיישבות" ממשיך לגדול משנה לשנה.

בתור יהודים אירופאים, חברי "הקול היהודי" רואים ב"שבוע השפה העברית בברלין" ניסיון תוקפני להשתלט על הזהות היהודית ולנכס אותה לשירותיה של מדינת אפרטהייד. "הקול היהודי" מתנגד להתערבות של ההסתדרות הציונית העולמית בחיים היהודיים באירופה.

"הקול היהודי" קורא לארגונים ולאנשים פרטיים לא לקחת חלק באירועי "שבוע השפה העברית בברלין". אנו מפרסמים גילוי דעת זה כדי להזכיר לאנשים שאין לשייך את הזהות היהודית והשפה העברית לפרויקט קולוניאלי. אנו מאמינים בכל ליבנו בחשיבותה של תרבות עברית בברלין (ובכלל) ולא רוצים להכתים אותה במעורבות ובמימון של ארגון קולוניאליסטי ובלתי-חוקי. אנו נשמח לקחת חלק ולסייע בארגון אירועים תרבותיים לכבוד השפה העברית המבוססים על ערכים של שוויון וכבוד לכל האנשים ולכל העמים.

דימוי: כתובת בעברית על קברו של בנימין בן מרדכי, בית העלמין היהודי בשפנדאו (1284). מוצג במוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין.

מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)

מתן קמינר

תגובה לפוסט "ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל"

היש קהילה יותר מדומיינת מאשר "השמאל המזרח תיכוני"? מה מקשר בין לוחמי גרילה כורדים, פמיניסטיות תימניות, פעילי איגודי עובדים מצריים ומפגינות מחאה חברתית בישראל? ברוב הימים, לא הרבה. אולם כמו הבורגני הבריטי שקורא את עיתון הבוקר שלו ומדמיין את מיליוני הבריטים האחרים שעושים כך, גם אני חש לאחרונה את החוויה הכמו-מיסטית הזאת של השתייכות לקולקטיב, ודווקא סביב אירוע לא מעודן כלל: המריבה המשפחתית.

בשנה-שנתיים האחרונות, ברחבי האזור, אני יכול להגיד בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי משפחות שמאלניות מתקוטטות ביניהן בקולי קולות ומפריעות למנוחת השכנים. בהרים הצחיחים של כורדיסטאן, בשיכונים הצפופים של אלכסנדריה, בדירות פרבריות ברמת אביב ובטייבה, מפנים את הכלים, מוזגים כוסית ויסקי ומתחילים לצרוח. התחלנו עם לוב, המשכנו עם סוריה, עכשיו יש לנו את מצרים. משהו מאחד אותנו: הגרונות הניחרים והסחרחורת הקלה שמלווה את הקימה המאוחרת והמיואשת מהשולחן.

בחלקו, הוויכוח נסוב סביב שאלת השאלות הפוליטית – מה לעשות? לדור המבוגר, זה שחטף בצעירותו מכות ויריקות ומאסרים על חלוקת כרוזים, יש תשובה: להוציא גילוי דעת. עדיף לטעות, אומר הדור הזה, מאשר לשתוק. לגילוי הדעת עצמו יש לדעתם יכולת להשפיע על המציאות. הדור הצעיר, זה שגדל על שפע בלתי-אפשרי של מלל תיאורי ודימויים גראפיים, צמא דווקא לניתוח – איך הגענו לשוקת השבורה הזאת – ולהצעות ארגוניות חדשות. מעל כולם מרחף זיכרונן של שלוש השנים האחרונות, של הפער בין התקוות האופוריות של 2011 לבין המדמנה המדממת שבה כולנו מתבוססים בואכה שנת 2014.

לכולנו דווקא ברור שהתנגדות לאימפריאליזם איננה אידיאל מעורפל. האימפריאליזם המערבי הוא שהפיל משטרים מתקדמים באיראן, עיראק ותימן. הוא שמממן ומחמש את המשטרים הרצחניים באזור, מסעודיה ועד מרוקו. הוא שפיתה ורוקן מתוכן את התנועה הלאומית הערבית במצרים ובפלסטין והקים עליהן את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שאותו טיפח בשמחה. הוא שמונע את פיתוחם של משאבי האנרגיה באזור לטובת תושביו ומרוויח מכאן ומכאן על כל מלחמה שפורצת והורגת בנו. הוא שבשירותו נכלאו, עונו ונרצחו חברינו וקרובי משפחתנו.

נכון, המצב כיום יותר מסובך מכפי שהיה עם נפילת ברית המועצות, ובניגוד לתחזיות (גם שלנו) הוא רק הולך ומסתבך. רוסיה וסין מטפחות יחסים אימפריאליים עם מדינות באזור בניגוד לאינטרס המיידי של ארצות הברית. אבל גם ברור לנו שאין להשוות את המצב היום למלחמה הקרה, כיוון שרוסיה וסין אינן מציגות כיום מודל לא-קפיטליסטי של פיתוח לאומי, וגם לא לעידן המעצמות הלוחמות של המאה התשע-עשרה, כיוון שכיום אין מאבק בין הונות לאומיים אלא הון גלובלי שמתמרן את היחסים בין המעצמות לצרכיו. יתר על כן, נראה שגם בתוך המחנה האימפריאליסטי המערבי נפער אל מול עינינו בקע בין פלג שתומך בצבא המצרי (סעודיה, ישראל) לבין פלג שתומך באחים המוסלמים (טורקיה, קטאר).

,

אז מה, אם כן, יש לעשות? אנחנו כבר לא מאמינים שפעולה פוליטית צריכה להישפט "על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות", לא בגלל שאנחנו לא מאמינים שחברה כזאת היא אפשרית אלא מכיוון שאנחנו לא כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך התהליך אמור להיראות. מצד שני, אנחנו גם דוחים את "העמדה הליברלית הצדקנית שמצמצמת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם" – לא רק משום שהאויבים שלנו מתהדרים בצביעות באידיאולוגיה הזאת, אלא משום שאנחנו רואים את הפוליטיקה כפרקטיקה חיובית של בניית שחרור אנושי, פרקטיקה שכרוכה בסבל רב.

אנחנו גם דוחים, בעקבות ר' בנימין, את האשליה הליברלית הבסיסית יותר שלפיה מטרות צודקות ניתנות תמיד להשגה באמצעים צודקים. לעתים יש להשתמש באמצעים נעוולים כדי להשיג מטרה צודקת, ולפעמים יש לעשות את המעשה הצודק גם ביודעין שהוא לא יוביל למטרה המיוחלת. בבחירה הטראגית הזאת, ובאפשרות הקיימת תמיד שנטעה טעות קטסטרופלית, נטועה תחושת האחריות של השמאל. זו היא הדיאלקטיקה בפוליטיקה: בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה. כאן טמון סודו של השילוב בין תודעת החולשה המוחלטת לבין החשיבות העצמית העמוקה של השמאל, שילוב שנראה לצופים רבים מן החוץ מוזר ונגוע בתיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו חלשים ואף חלשים מאד (לפחות רוב הזמן). ומצד שני, אנחנו משוכנעים עמוקות בחשיבותנו שלנו. בכפילות הזאת יש משהו משונה, משיחי כמעט.

"אידיאל אוניברסאלי חדש"; "תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף". במובן אחד, התנועה הזאת כבר קיימת – וקוראים לה השמאל. במובן אחר, היא מעולם לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. "להימנע מהכשלונות של הפרויקט הקומוניסטי": שאיפה ראויה, אבל כיוון שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו התחולל הפרויקט הקומוניסטי, אולי יש יותר מקום לדאגה שמא ניכשל בכשלונות חדשים, כשלונות שאותם איננו יודעים לזהות מראש בדיוק משום שאין הם דומים לכשלונות העבר.

עפרי מציע "להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית" – אבל פרקטיקה ללא מטרה היא לא יותר מריטואל מרוקן ומחולל – אפילו לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה. ובכלל, המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו. על אסטרטגיה ניטשות מריבותינו המשפחתיות המרות, לא על אופייה של הגאולה, שאותו אנחנו יודעים שאין לנחש.

רוצים להצטרף למשפחתנו האומללה? תמיד יש מקום בשולחן

ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל

בתקופה האחרונה הבלוג שלפניכן סבל מלאות מסוימת, מכל מיני סיבות מעניינות יותר או פחות. על כל פנים, לפני כמה זמן עלתה בי המחשבה שהשיתוק המסוים הזה קשור לחוסר היכולת לומר משהו על ההתרחשויות הזוועתיות במדינות שמסביבנו – בהתחלה סוריה ולאחרונה גם מצרים. היה מי שהעיר כאן בתגובות, שבארץ האמורי לא היה אף פוסט שעסק בעשרות אלפי ההרוגים (עכשיו כבר יותר ממאה אלף) בסוריה. זה אמנם לא לגמרי מדויק, ובכל זאת בהאשמה הזאת יש אמת. אני חושב שיש משהו מגוחך בלהתדיין כל הזמן על אמנות הומואירוטית או על מלחמות פייסבוק, כאשר במדינה הסמוכה נטבחים עשרות או מאות אנשים כל יום. זה מעיד בעיקר על חוסר אונים, אובדן דרך ותלישות מהנעשה בעולם הממשי.

יש שיאמרו שזה בכלל לא משנה מה ליהודי מישראל יש להגיד על הדם שנשפך בקהיר. כיוון שאי אפשר לעשות שום דבר בעניין, ועוד יותר מכך – כל פעולה עשויה להביא תוצאה הפוכה מהמקווה, עדיף לשתוק ולהביע אמפתיה כללית לעם המצרי והסורי. מישהו ציטט אמירה של מבקר אוסטרי ממוצא יהודי שכתב ב-1933: "אין לי שום דבר להגיד על היטלר"; אבל נראה לי שהציטוט הזה מוכיח את ההיפך מכוונתו של המצטט. אחרים אמרו שאנחנו לא יודעים מספיק כדי לשפוט. תמהני – שמאלנים לא חוששים לקבוע עמדה נחרצת לגבי כל התפתחות בעולם – מוונצואלה ועד לנינגראד. ודווקא בנוגע למצרים אנחנו מגיבים פתאום באיזה "מאיפה אני יודע" או "קטונתי" ילדותי, או מאשימים את הפרשנים לענייני ערבים בזה שהם מוסרים מידע מטעה. כאילו שאין איפה לקרוא, גם למי שלא יודע ערבית.

למעשה, השתיקה מול הנעשה במצרים ובסוריה מבטאת במקרה הטוב גישה ילדותית לפוליטיקה, בנוסח"אני לא מדבר על מה שאני לא יכול להשפיע עליו". אבל מי אמר שאתה יכול להשפיע על משהו בכלל? במקרה הרע היא מבטאת אדישות כלפי העולם הערבי. חוסר העניין הזה מתיימר להיות אנטי-אוריינטליסטי, אבל בעצם הוא הכי אוריינטליסטי שאפשר. הבעיה העיקרית היא שבלי להתייחס לזעזוע ההיסטורי שקורה מסביב, ושמגדיר מחדש את המבנים והאופקים הפוליטיים במרחב כולו, כל מה שנשאר בעצם זה למלמל מלמולים חסרי פשר, או לשחק במשחק הכיסאות כשבחוץ יש מלחמת עולם. אין לי שום אשליה שלאמירה כאן בבלוג הזה יש חשיבות יוצאת דופן, אבל יש חשיבות למחשבה, או לפחות למאמץ לחשוב. אם לא על השאלה מה אפשר לעשות, לפחות על השאלה מה הביא למצב שבו אי אפשר לעשות כלום.

צריך לציין גם שלדברים שמתרחשים בסוריה יש השפעה ישירה עלינו כבר עכשיו. האמירה "לכו לסוריה" או בגרסה מעודנת יותר "למה אתם לא מפגינים נגד אסד", שמופנית כיום לכל מי שמבקר את ישראל, היא נבזית אבל גם מתבקשת. כשמעבר לגבול שוחטים רבבות, הסבל של אנשים שזכויותיהם נשללות או שמידרדרים לעוני נדחק לדרגה משנית של דחיפות, אף על פי שהסבל עצמו לא פחת בכלום. אסד מציף את השוק בדם, והדם של כולנו מאבד מערכו.

יש כמובן מי שדווקא מדברים וכותבים בלי הפסקה על סוריה ומצרים. הבעיה היא שבחלק מהמקרים היה עדיף שישתקו. אנשים שמצדיקים את אסד, או תומכים בביטחון מוחלט בפוטש ובהדחת הנשיא הנבחר במצרים. אמנם נכון, בשביל להביע עמדה צריך אומץ מסוים. אני גם לא מתלהב מהקמפיין שנוהל נגד חד"ש בעניין עמדתה בשאלת סוריה. ובכל זאת – למה בעצם צריך להיות סלחני כל כך כלפי מי שמזדעק על כל עוול כאן אצלנו, אבל תומך בלי היסוס ברצח של רבבות בשם איזה אידיאל מעורפל של "התנגדות לאימפריאליזם"? ושוב, די מאוס לקרוא אנשים כמו פול ג'ונסון או בנימין נתניהו שמזכירים לאנשי שמאל את התמיכה שלהם בדיקטטורים רצחניים; אבל כיוון שהשמאל נוקט בדיוק באותה גישה וממהר לשלוף ביטויי תמיכה בפינושה או במקארת'י, אין לנו כל כך על מה להתלונן. מבחינה זו, ההתקפה משמאל שהופנתה לאחרונה כלפי נועם חומסקי על עמדתו בעניין פול פוט ורצח העם בקמבודיה היא מוצדקת למדי. התיאוריה בעניין "worthy victims" ו"unworthy victims" היא אולי הגיונית, אבל קשה לומר שהשמאל לא הוכיח לאורך המאה האחרונה את יכולתו להתעלם מאינספור סוגים של "unworthy victims" בכל מקום בעולם.

ואכן כדאי להזכיר (אם בכלל צריך, אבל כנראה שצריך), שלקומוניסטים יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בפוליטיקה מקיאווליסטית. זה לא עניין מקרי. לא מדובר סתם על "כשכורתים עצים עפים שבבים", כמו שהיו אומרים בשומר הצעיר. זה נובע מאותה גישה דיאלקטית לפוליטיקה שעומדת בבסיס המרקסיזם-לניניזם. הכוונה היא שפעולה פוליטית לא נשפטת על סמך קריטריונים אוניברסאליים של אמת או צדק, אלא על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות. מנהיג יכול לפיכך לשקר, או לרצוח, ועיתונאי רודף צדק או משורר מעודן יכולים לפרסם שיר הלל ליופיו ולחכמתו של המנהיג הרצחני (או להצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כמהלך מבריק), כיוון שבסוף ההיסטוריה השקר, הרצח והחנופה יובילו לניצחון על האויב המעמדי ולשחרור האדם. באופן כזה, אפשר די בקלות לסתום את האוזניים לנוכח סבל ואימה. הצדק נמצא בצד שלנו, ובשביל להגיע אליו נדרשים קרבנות.

אין הרבה טעם לבקר עמדה כזאת על בסיס מוסרי, כיוון שהיא מבוססת על שלילת "המוסר הבורגני". אבל בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר לשלול אותה על סמך ההנחות שלה עצמה. אם התוצאה הסופית היא שקובעת – אז במבחן התוצאה הפוליטיקה הזאת נחלה כישלון קולוסאלי. למיטב זכרוני, היא לא הובילה לשחרור האנושות. עובדה: ברית המועצות לא קיימת יותר. במלים אחרות: היא גם שלחה מיליונים לגולאגים, וגם הפסידה. ויסלחו לי חברי קבוצת הפייסבוק "סולידריות מזרח גרמניה וברית המועצות". (אגב, אם כבר מבטאים סולידריות עם מדינות שפירקו את עצמן, למה רק עם ברה"מ ומזרח גרמניה? למה לקפח את הרפובליקה העממית של פולין והרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה?).

ובאמת – האם מישהו מאמין ברצינות שניצחון של אסד יתרום לאיזה ניצחון של הכוחות הפרוגרסיביים בעולם? כמו שציינה לא מזמן אסמא אגברייה-זחאלקה, אותה גישה "אנטי-אימפריאליסטית" שרווחת בחד"ש היא מאובן מתקופת המלחמה הקרה. כיום, הכוח העולמי שאליו סוריה מסופחת הוא רוסיה – מדינה קפיטליסטית וגם אותוריטרית.

אם ככה, האם המסקנה היא שצריך לאמץ עמדה ליברלית צדקנית שמצמצת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם? לדעתי לא. ולו רק כי העמדה הזאת עומדת בבסיס הלגיטימציה של המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, וגם היא הובילה אותנו למצב הנוכחי. מניעה של סבל קונקרטי, או העדפה של פחות סבל על יותר סבל, לא יכולה להיות אמת מידה בלעדית לפוליטיקה, בין השאר כי אי אפשר לכמת סבל. גם דיבור כללי על "סולידריות" הוא לא מספיק. כי כשבשני הצדדים יש קרבנות, איך מחליטים עם מי להיות סולידרי?

וכאן אני מגיע למצרים. יש הטוענים שהאחים המוסלמים מגלמים את ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון, והצבא הוא משת"פ של ישראל. מנגד יש הטוענים שדווקא האחים הם המשת"פים של האמריקאים, ואילו מתנגדיהם מבשרים את החילוניות והדמוקרטיה ואת ההתגברות על כוחות הריאקציה. אני מעדיף לא לקבוע עמדה בשאלה הזאת. מהנקודה שבה נמצא אדם ישראלי ששואף לקדם מטרה הומניסטית, לא נראה לי שהשאלה היא אם צריך להביע תמיכה בא-סיסי או במורסי. קודם כל, כי שניהם לא מעוניינים בהצהרת התמיכה שלך. אין שום סיבה לתמוך בצבא המצרי; אבל אין גם ממש אפשרות לתמוך באחים המוסלמים, לא כל שכן להצטרף לצד שלהם. למה? כי תנועת האחים המוסלמים, כמו התנועה הציונית, היא לא תנועה המבוססת על ערכים אוניברסאליים. אין בעצם שום משמעות לאמירה של ליברל או סוציאליסט מישראל שהוא בצד של האחים המוסלמים. אם אתה בצד שלהם, קרוב לוודאי שהם יעברו צד.

מתוך הבעיה הזאת, עולה לדעתי סוג של תשובה, או לפחות של אופק, שמקרין לא רק על השאלה הקונקרטית של מצרים, אלא על פוליטיקה עכשווית בכלל. האסטרטגיה של תמיכה במדוכאים, באשר יהיו, רק בשל היותם מדוכאים, הופכת בקלות למחווה ריקה. מה שנדרש זה לא פחות מאידיאל אוניברסאלי חדש: תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף. ועם זאת, כדי להימנע מהכישלונות של הפרויקט הקומוניסטי, תנועה כזאת צריכה להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית.

אגש לעניין מכיוון אחר: בברלין פגשתי בחורה איראנית, שמנסה להקים איזה NGO למען בחירות חופשיות. היא גם השתתפה בהפגנות בתקופת המהפכה הירוקה אחרי הבחירות הקודמות. לא ממש הופתעתי לגלות שהיא מאוד מתלהבת מישראל, וידעה לספר לי שלפני המהפכה היה שיתוף פעולה הרמוני בין המדינות. כאן הייתי צריך להסביר לה על שיתוף הפעולה בין השב"כ הישראלי והסוואכ האיראני, ובכלל על פשעי המשטר הישראלי. אבל זה לא כל כך עניין אותה – היא שונאת את המשטר במדינה שלה ואוהבת כל מי ששונא אותו, ולמען האמת קשה שלא להזדהות עם זה. דברים דומים קרו לי כבר עם אנשים ממדינות אחרות – למשל טורקים כמאליסטים או הומואים פלסטינים שאוהבים את ישראל. נשאלת השאלה: למה? מדוע בעצם אנשים בישראל שמתנגדים למשטר שתחתיו הם חיים מוצאים את עצמם מצדיקים את חמאס, ואילו איראנים מתנגדי משטר מזדהים עם ישראל? האם בלתי אפשרי שתתקיים תנועה אחת אמנציפטורית, שאיתה יוכלו להזדהות אנשים שואפי חופש בעולם?

מה הפרקטיקה? ומה האידיאל? ברור שאמירה כזו לא מסמנת אפילו את תחילת הדרך. ברור גם שהיא נושאת בחובה פוטנציאל להרבה אסונות. ובכל זאת – זאת לא אמירה חסרת משמעות. הנחיצות של תנועה עולמית תיעשה ברורה מיום ליום. ויצירה של תנועה כזו היא משהו שכל אחת ואחד יכול לנסות להשתתף ביצירתו.

זהירות, קומוניסט על רולרבליידס

ליאור קיי אבישי

"למה קומוניסט כמוך נוסע לקטאר?" שואלים אותי החברים הקרובים, "למה אתה אוהב לנסוע למדינות ערב?" שואלים אותי חברים אחרים, "אתה אוהב ערבים, אתה לא מפחד שירצחו אותך?"; "תגיד, איפה אפשר להשיג סקס במדינות ערב?".

לשאלות האלו אני עונה כך: לפני הכול, גם אם סולדים מהקפיטליזם זה לא אומר שלא צריך לראות, לשמוע ולחקור איך המערכת הזאת עובדת במזרח התיכון. כישראלי, מעניינים אותי השכנים שלי. התמונה הראשונה הזכורה לי מהבניין באזור כרם התימנים שבו גדלתי הייתה שכאשר נכנסנו לדירת הגג שלנו ואמי ארגנה את השיפוצים כל השכנים עלו לגג והתחילו לצעוק עלייה שהיא הורסת את הבניין הישן ממילא. אחרי כמה שבועות או חודשים, הצעקות הפכו לידידות. כילד אני זוכר איך האימא האמריקאית שלי נהנתה להיכנס למטבח של רוחמה השכנה התימנייה לראות איך עושים מרק תימני או לראות איך היא עושה את הבצק של הג'חנון ביום חמישי בלילה לקראת האפייה של שישי שבת. "מה זה? איך מכינים את זה?" שאלה אמי במבטא האנגלוסקסי שלה. וכך גם השכונה המזרח תיכונית. היא מעניינת אותי, אני גר כאן, למעשה נולדתי כאן ואני לא רואה את עצמי יכול לעבור למקום אחר.

בנוגע לשאלה האחרונה – אענה עליה בסוף היומן.

בכלל, המשמעות של טיול בעיניי היא לראות דברים חדשים, להתענג על דברים שיש במקום שאני מטייל בו ולא קיימים אצלי בבית. קצת התנתקות מהבית הקרוב כדי לראות דברים בפרופורציות אחרות. כן, יצאתי לטיול הזה לבדי. אני אוהב לצאת עם חברים לטיול, אבל יש גם יתרונות לצאת לבד לטיול, תמיד מעניין בטיולים. הטיול הזה מוקדש גם לחברי אלי זלאיט ז"ל, שהיה החבר היחיד שלי בינתיים שהעז לחצות את חומת הפחד הישראלית ולהצטרף איתי לטיולים למדינות ערב – אלה שאפשר להגיע אליהן עם דרכון ישראלי.

"להתראות לנין": האוטובוס לעמאן והמפגש הראשון עם פנים סוריות

בשבעה דינר אפשר לעלות על אוטובוס מעקבה וכעבור ארבע וחצי שעות מגיעים לעמאן. בירדן יש מוסד כזה שנקרא ליווי אוטובוס, מלווה האוטובוס אחראי לגביית הכסף, סידור מקומות הישיבה, אזכור לא/נשים היכן לרדת ומתי, ובקשות חוזרות ונשנות מהגברים באוטובוס לא לעשן. בירדן ובמדינות ערב שטיילתי בהן נדיר לראות אישה בתפקיד פקידותי במרחב הציבורי, נשים על פי רוב מסתובבות עם בעליהן או בקבוצות של חברות או משפחה. אך הפעם ליווי האוטובוס לעמאן הופקד בידיי אישה, הנראית בשנות הארבעים לחייה ובשונה מאוד מהמראה הירדני לבושה בלבוש מערבי-שמרני. משהו שמזכיר נשים ערביות מנצרת והצפון, או מזכיר לי את הנשים הפעילות במפלגה הקומוניסטית ובחד"ש. הכל מסודר והכל בשליטה. אותה מלווה ניהלה את הנסיעה באופן אסרטיבי למדי, החתימה את כרטיסי העלייה והישיבה במקום, העירה לאלו שהתעכבו בחזרה מהפסקת הסיגריה מחוץ לאוטובוס, וענתה בסבלנות לשאלות הנשים והסטודנטים היכן לרדת וללכת בעמאן למחוז חפצם. "היא מזכירה את אחת הבוסית שלי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי", חשבתי כששאלתי אותה מה הדרך הטובה והזולה ביותר להגיע מהתחנה המרכזית המרוחקת שבמרכז העיר לבית המלון שלי, היא ענתה לי בחיוך באנגלית רהוטה, הסבר מפורט ומועיל.

הרגשתי נוח. בשיחה היא אמרה לי שגם לה עמאן היא זרה, "אני סורית ובשבילי עמאן זה מקום חדש ולא מוכר". פה פעם ראשונה שמעתי שבר בקולה. בדרך כלל אני לא ממהר לחשוף את זהותי הישראלית במדינות ערב, גם בגלל כמויות הפחד שהזריעו אותי בישראל שערבים שונאים יהודים, וכן בגלל אי הנעימות שהמצב יוצר. במקרה הטוב אני הופך בן רגע למסביר הלאומי של המדיניות הישראלית השגויה, או במצב פחות נעים, מנתקים איתי מגע בדיפלומטיות. עם אותה אישה סורית רציתי להזדהות עם הניכור ויצא לי מהפה : "גם אני לא מכיר את עמאן טוב, אני מתל אביב…". כמו בלחיצת כפתור, האישה האסרטיבית סיימה את השיחה בנימוס וביקשה מהנהג לרדת מהאוטובוס. לי לא ברור מה קרה כאן – האם המלווה של האוטובוס הגיעה למחוז חפצה או שפשוט כל כך נבהלה מהשיחה עם הישראלי הנחמד שנטשה בנטישת שבר את האוטובוס. חשתי עצב על התקרית, מקווה שלא פגעתי והוספתי צער לאישה-פליטה הסורית האמיצה שליווי האוטובוס הוא פרנסתה.

הדודות הירדניות (וכנראה פלסטיניות) המבוגרות (שראו בטח פעם אחת בחייהן ישראלים בהזדמנויות שונות), שישבו לידי הסתכלו על המחזה בהלם, כאילו לא יודעות איזה צד לקחת, הצד שלי – סה"כ בחור, תייר נחמד וחייכן, ומה לעשות – ישראלי, או את הצד של פליטה ( כמותן…) הסורית שנבהלה ואולי נטשה בפחד ובלבול את ליווי האוטובוס. בכלל במדינות ערב, אם אתה רוצה לבדוק את עמדת המבוגרים תשמע את הילדים, ובאמת כמה ילדים באוטובוס התלחשו שיש ישראלי באוטובוס ונעצו בי עיניים סקרניות, ואני כדי לשבור את המתח התחלתי לשחק עם גלגלי הרולרבליידס שלידי וככה נשבר הקרח, התחלתי לספר בערבית הישראלית על הרולרבליידס, אמצעי התחבורה שלי, ותוך שתי דקות גם הדודות הסקרניות, שישבו ליד, הצטרפו לשיחה עם "האיש המוזר" מישראל.

הגענו ל"עבדלי", התחנה המרכזית הקרובה לאזור "אלבלד", מרכז עמאן. ירדתי מהאוטובוס וצעדתי למרכז העיר. בדרך נתקלתי בעוד אישה שהנהנה אלי בשלום, מוזר, חשבתי, נדיר שנשים יברכו איש זר לשלום ברחוב, כאשר התקרבתי למרכז העיר ראיתי צעירים בלבוש מערבי יחסי היושבים ומשוחחים אחד עם השני – גם משהו קצת שונה מסטייל הלבוש הירדני שאני מכיר. כאשר נכנסתי לאינטרנט קפה האוזן שלי צדה שיחה של בחור צעיר ששוחח עם חבר אחר בסקייפ ואמר לו : שהוא הגיע בשלום לעמאן, "וכרגע ישן אצל חבר ובטח בימים הקרובים הדברים יסתדרו". הבנתי שהחבר בסקייפ נמצא בדמשק.

אחרי שיצאתי מהאינטרנט קפה, הבנתי שאני נמצא באזור שיש בו פליטים סורים. בכלל, אזור מרכז העיר של עמאן הוא דלת הכניסה לכל הפליטים. בפעם הקודמת פגשתי כאן פליטים מעיראק, היום פליטים סוריים.

ממה שראיתי הסוריים הם הרבה יותר חילונים מהערבים באופן כללי. המילה "חילוני" היא גם המילה המתאימה ביותר לתאר את המראה החיצוני של הסורים:  מראה מזרח גרמני. הסורים יותר לבנים משאר הערבים שראיתי עד היום. גם ההתנהלות שלהם, כולל האישה באוטובוס, נראית לי מזרח אירופית כזאת, אפילו סובייטית. איכשהו עלה בדמיוני הסרט "להתראות לנין" – ההתנהלות של המזרח גרמנים אחרי נפילת חומת ברלין. מהמעט שראיתי, הסורים תופסים את המקצועות הנמוכים בעמאן (נראה לי שמוסד ליווי האוטובוסים הוא אחד מהם, ראיתי עוד צעיר שנראה סורי עושה את אותו הדבר). לצד העבודה במקצועות הנמוכים, הם בעלי מוסר עבודה גבוה ומנסים להראות לסביבה שלהם ש"הכל מסודר והכל בשליטה".

אני לא יודע איך לתאר זאת במילים… משהו רגשי כזה, אחרי הפגישה עם הפליטים הסוריים, אני איכשהו מבין יותר רגשית את אלו שסולדים מהערב-רב של המורדים המזוקנים הדתיים הקיצוניים בתמיכה אמריקאית (בכלל, במזרח התיכון האמריקאים עושים עסקים עם הקיצוניים הדתיים ביותר) המגיעים רובם מחוץ לסוריה ורוצים להרוס את המשטר הסורי הקיים. בכלל, ממה שראיתי בעמאן, יש בחברה הסורית התנהלות חילונית שאסור לפגוע בה. יש הרבה דמיון חיצוני בין הסטייל הצפוני של הערבים הישראלים מנצרת וסכנין לסטייל החיצוני של הסורים מהערים הגדולות, לכן יש כנראה איזו הזדהות סימביוטית בין סכנין לדמשק שיהודי בתל אביב (גם אם הוא קורא עיתונים ורואה טלוויזיה בערבית) לא יכול להבין אותה, כולל השיח התוך ערבי ישראלי על "הצפוניות החילונית-לאומית " של חיפה, נצרת וסכנין.

23:30 בלילה, הגעתי למלון הקבוע שאני מתאכסן בו כל בפעם שאני עובר דרך עמאן ובעשרים דינר מצאתי לי מיטה ללילה לפני הטיסה בבוקר לקטר.

חומת הפחד: משתכרים ומכים את הגויים?

לקחתי את האוטובוס לכיוון שדה התעופה. במדינות ערב אני אוהב אוטובוסים יותר ממוניות. זה אמנם יותר איטי ממונית אך מצד שני יותר זול, והחשוב ביותר שזאת הזדמנות לראות ולשמוע מגמות חברתיות. המיניבוס הציבורי עצר במרחק ארבעה קילומטרים משדה התעופה. ירדתי עם אחד הצעירים שעובד בשדה התעופה ויחד צעדנו, לנסות לתפוס טרמפ שיקרב אותנו לטרמינל הבינלאומי החדש שנפתח כמה ימים קודם לכן. הבחור הירדני סיפר לי שפוטר לפני כמה שבועות ממקום עבודה אחר באזור שדה התעופה, "עכשיו שכל הפליטים הסורים הגיעו לכאן, מעדיפים להעסיק אותם, הם יותר זולים" אמר בתסכול, "החיים הפכו ליותר יקרים והמשכורות יורדות". הבחור בינתיים מצא עבודה אחרת באזור הטרמינל אך עם משכורת יותר נמוכה, אמר לי בזמן שהוא מנסה לתפוס טרמפ לכיוון העבודה. אמרתי לו, תן לי לנסות לתפוס את הטרמפ, אם יראו תייר כמוני אולי יעצרו יותר מהר. ואכן אחרי שלושים שניות עצרה לנו מכונית שלקחה את שנינו לטרמינל שלי ולמקום העבודה של הבחור.  לפעמים טוב לשחק אותה "תייר אמריקאי מטומטם", ולפעמים "מזרח תיכוני ממולח". זה עובד.

עליתי לטיסה לקטר וציפיתי לישון את השלוש שעות עד לנחיתה בדוחא. לידי התיישב אדם מחויט בקפידה. הבנתי שבטיסה הזאת אני לא אשן, התחלנו בשיחת נימוסין, האדם הציג עצמו כאזרח אמריקאי ממוצא ירדני. הוא עובד בחברה אמריקאית המנסה לעשות עסקים בקטר.

כשאני מטייל במדינות ערב, רוב השאלות ששואלים אדם זר הן אותן שאלות, ואני מספק אותן תשובות אמיתיות על עצמי. כך אני נחשף בהדרגה. וכך גם עם אותו איש עסקים שישב לידי, לשאלה הראשונה מה המוצא שלי אני עונה, "חצי תימני וחצי אמריקאי", ואז אומרים לי "אה, ככה אתה מדבר ערבית". ואז שואלים איפה אני גר, אז אני עונה שאני מסתובב במזרח התיכון ועובד בתל אביב, ואז מגיעה ה"אה… אז מאיזו דת אתה…?". מכאן זה תלוי ברמת הבטיחות, או שאני אומר המשפחה לא מוסלמית או חסרת דת ואם אני מרגיש בטוח אני אומר שאני יהודי. מנקודה זו אני הופך לפרשן לענייני ישראל והמזרח התיכון, והשאלה הבאה היא "מה דעתך, הישראלים רוצים שלום?", אני אומר שכולם רוצים שלום רק השאלה מה המחיר, ולדעתי לממשלת ישראל אין כרגע אינטרס להפסיק את הכיבוש אלא לשמור על המצב הנוכחי. זה אינטרס כלכלי, וכל הסיפור הביטחוני והדתי זה החסה, עלי הבייבי והתולעים של הסלט – לא העיקר. ואז שואלים אותי מה דעתי "על נתניהו/ סאדאת/ רבין/ מובראק/ המלך חוסיין ועוד ועוד. הרבה פעמים אני לא חושף את הזהות הישראלית שלי, כי באמת אין לי כוח להיות "פרקליט השטן" ולהסביר את המדיניות והאינטרסים המעוותים של הממשלה הישראלית, או להיכנס לאיזו פוזיציה ביזרית, להגן ולהסביר את היגיון שלה. ואני ממש לא כזה, אין לי כוח לזה.

כאשר שואלים אותי שאלות על ישראל אני מבין שבעצם הערבים רואים את הישראלים כמו שהישראלים רואים אותם – פחד. כל אחד פוחד מהשני, זה הרגש הבסיסי, משם הכול נובע, הדעות הקדומות ואז ההתנהגויות הנבזיות.

גם איש העסקים הירדני, שיש לו חברים יהודים ואפילו חבר ישראלי אחד שחי באמריקה, שאל אותי ברצינות גמורה האם הוא יכול לבקר בת"א. "לא יחטפו או יהרגו אותי שם?", שאל והוסיף, "ראיתי בטלוויזיה שמרביצים אצלכם מכות לנשים ערביות ברחוב או לכאלו שנראים ערבים". מוכר לכם מאיזה מקום? הסיפורים האלו הם כנראה התשובה הערבית להתרעות של "המטה ללוחמה בטרור" הישראלי. אין ספק שחומת הפחד זאת, קיר הברזל הזה, מתוחזק ומנוהל היטב על ידי בעלי אינטרסים שמעוניינים שהריחוק בין היהודים לערבים ישמר.

אגב חומת פחד, אני אף פעם לא שמעתי ערבים ששואלים אותי שאלות על התרבות הישראלית יהודית, לא שאלות על מוזיקה ישראלית, לא על הרגלים ואופי ישראלי וגם לא על השואה שהיא חומר בעירה מרכזי לפחד מהצד היהודי ישראלי. זה כמו שמעט יהודים שואלים על הנכבה.

לפעמים נשאלות שאלות על חגים ומנהגים דתיים שיש עליהם סטריאוטיפ, כמו "זה נכון שהרבנים היהודים מהמרים בבתי הימורים", או "האם זה נכון שבפורים היהודים משתכרים ואז יוצאים להרוג את הגויים" או השאלה שאני הכי אוהב זה "מהו חג פסח ואיך עושים מצות", אז הליצן שבי יוצא ואני אומר ש"תופסים ילד פלסטיני או ילד נוצרים, מי שמגיע קודם, ומהדם שלו עושים מצה". אחרי שאני רואה את המבוכה על הפנים אני מסביר שבעצם את הדיקט הזה עושים ממים וקמח שלא תפח, פשוט מאוד.

בהזדמנות, לשם איזון, אני אוציא רשימת שאלות קבועות וסטריאוטיפים של ישראלים כלפי התרבות הערבית. בהזדמנות.

קטאר על רולרבליידס

הגענו בזמן לקטאר. כרגיל אני בהלם תרבותי קצר כשאני מגיע למקום חדש, ונהגי המוניות הם המכ"ים של ההלם התרבותי. מיד לאחר בדיקת דרכונים קלילה שנמשכה עשר דקות, יצאתי משדה התעופה ו"תפס" אותי נהג מונית אסיאתי. הוא שאל לאן אני רוצה להגיע, אמרתי את שם ההוסטל באנגלית, על פניו נראה שהוא לא מכיר את המקום, הוא התייעץ עם סדרן התחנה ויצאנו לדרכנו. סיכמנו מראש על מחיר 20 דולר לנסיעה, מחיר שהיה נראה לי מופקע אבל יאללה, העיקר שאגיע לאכסניה היחידה בקטר המשופעת במלונות יוקרה.

הגעתי לשוק עלי. זו לא קטאר שרואים ב-CNN. השוק הזה נמצא באחד האזורים היותר עניים של העיר, המקום נראה יותר כמו שוק בהודו מאשר בקטאר, הלם תרבותי. הסתובבתי במקום ושאלתי את הכתובת, התשובות היו בין "אני לא יודע אדוני" לבין "תלך לשם, ימינה שמאלה ושוב שמאלה וימינה…". שלוש שעות חיפשתי את המקום, החושך ירד, הייתי על סף היסטריה, עד שבחור קטארי הרגיע אותי ואמר לי, "בוא נתקשר למודיעין הטלפוני ונברר האם יש אכסניה בכתובת המדוברת", ואכן מצאנו. הטעות המרכזית שהמקום ידוע בשמו הערבי שלא רשום באתר האינטרנט שממנו הזמנתי את המקום, "ג'מעיה בויות אלשבאב אלקטריה" ולא בשמו האנגלי – הוסטל לצעירים. "אהה… אז למה לא אמרת קודם, בוודאי שאני מכיר את המקום"… וככה הלכו להן שלוש שעות של עצבים.

עייף ומותש הגעתי להוסטל שנראה כמו בית ספר שדה בשדה בוקר. מקום נחמד ונקי שאפשר לשים בו את הראש ולישון. לפני שהלכתי לישון הלכתי לחפש לי ארוחת ערב, אחד המתארחים ממוצא מצרי הקפיץ אותי למרכז המסחרי הקטן עם מסעדות פאסט פוד, וכך סיימתי את היום הראשון שלי בקטאר בארוחה קטארית אותנטית: קנטקי פרייד צ'יקן. לילה טוב.

למחרת קמתי מוקדם בבוקר ובדקתי עם איש הקבלה של ההוסטל את האפשרות להגיע לטיילת של דוחא ולמרכז העיר עם הרולרבליידס. "זה רחוק רחוק מאוד מכאן, תשכור לך רכב או קח לך מונית או מקסימום אוטובוס שלוקח לו הרבה זמן להגיע למרכז".

מה זה רחוק רחוק? שאלתי, "אהה אולי 8 ק"מ…" גיחכתי לעצמי, זה מה שקורה כשא/נשים מכורים לרכב שלהם, שלמכולת מתחת לבית הם נוסעים ברכב. מצד שני ייאמר שתשעה חודשים בשנה יש חום אימים בקטאר, חום שיכול להגיע ל-50 מעלות בצל, ואז גם למכולת צריך לנסוע ברכב ממוזג. היום יש מזג אוויר נעים של 31 מעלות.

"אה… אין בעיה, אני אגיע למרכז העיר ב-45 דקות עם הרולר" אמרתי לעובד ההמום. קבלתי ממנו שי – מפה של דוחא בערבית. זאת פעם ראשונה בחיי שאני עובד עם חומר שימושי בשפה הערבית.

תוך 55 דקות, כולל הפסקות מנוחה, מים ונהגים המומים במכוניות פאר שלא מבינים מאיפה היצור עם הרולרבליידס נפל עליהם, הגעתי לטיילת של דוחא. בניינים גבוהים ומרשימים. זה כמו לבקר במוזיאון של בניינים, להסתכל ולהתרשם. העיר בתנופת בנייה, בכל מקום בונים. אבל בניינים מרשימים זה לא מספיק. הקטארים מארחים את גביע העולם בכדורגל בשנת 2022 ובשנת 2024 את האולימפיאדה. קטאר חייבת לעבור בעשר שנים מתשתית ציבורית של העולם השלישי, לעקוף את התשתית של עזה, ירדן ישראל ואפילו מצרים, ולהגיע לתשתית של לונדון וטוקיו שמועמדות לארח גם כן את האולימפיאדה. יש להם עבודה מטורפת לעשות. בינתיים התיישבתי בטיילת המרשימה וצילמתי וצילמתי וצילמתי את הנוף המדהים של הים, עם הבניינים, הגנים והפארקים הענקיים שבאזור. אין נפש חיה בחוץ. מאוחר יותר גיליתי שהחיים הציבוריים בקטאר מתחילים רק בשעות אחר הצהרים המוקדמות שהחום מתחלף ברוח קלה, ואז נעים להסתובב ולהרגיש את הבריזה שמגיעה מהמפרץ הפרסי.

בשעות הערב הטיילת מתמלאת באלפי א/נשים ומשפחות שבאות לשבת על הדשא, צעירים שיושבים ומחפשים עניינים, לשחק כמתקנים, כדורגל, לעשן נרגילה או להתבודד על שובר הגלים ולבהות בים. הטיילת מתמלאת בעירוב של ריחות משכרים: מנגלים, נרגילות, ריח ים, ריחות של בשמי גברים ונשים יוקרתיים. שומעים בליל של שפות ומראות של אוכלוסיות המתגוררות בקטאר, כולם על הטיילת. שייחים קטארים ונשותיהם בלבוש ערבי, נפאלים, הודים ומצרים עם ג'ינס וחולצות כפתורים, לבוש מסורתי לצד לבוש מערבי מודרני. עניים לצד עשירים.

בקטאר יש פער אדיר בין אלה שיש להם לאלה שאין להם: שווקים של בומביי לצד עושר אדיר. כולם באים לקטאר לחפש הזדמנויות. מהעשירים ביותר לעניים, אין בקטאר כמעט תיירות נופש. כאשר אמרתי לאנשים שאני מגיע לטיול נופש לשלושה ימים בקטאר הסתכלו עלי האנשים בתמהון, " מה מצאת בקטאר? לך תעשה נופש בלונדון, אפילו בסיני". אבל כן, יש לקטאר פוטנציאל אדיר להיות אתר לתיירות נופש. ים נקי ובוהק, אמנות איסלאמית מרשימה, בניינים חדשים לצד ישנים. אחד מיהלומים התיירותיים הוא שוק אל וואקיף – כאשר הגעתי בשעה 12:30 המקום סגור אין נפש חיה, הסחורה מכוסה בבדי ברזנט גדולים, אף אחד לא מעז לגעת בסחורה, המקום נקי ומצוחצח. בניינים ישנים עוד מהתקופה שדוחא הייתה כפר דייגים קטן. בשעה 16:00 בדיוק נפתחות החנויות ובתי הקפה רוח אחר- צהרים קלה ממלאת את הסמטאות הצרות עם בתי הקפה, הפשוטים והמערביים, לתוך ערב עם אורות של שוק בסגנון סיפורי אלף לילה ולילה. מדהים. השוק נחלק לאזור של שוק זהב (אפשר גם להסתכל בלי לקנות), יצירות אמנות אסלאמיות וערביות, בדים, תבלינים עם ריחות מערפלי חושים, חיות מחמד (לא מומלץ לפעילים בתנועת תנו לחיות לחיות), בגדים שונים ומשונים ועד ועוד עוד ועוד. שוק הרבה יותר עשיר מהקניון המרכזי, הנמצא כמה קילומטרים משם.

בערב, כשחזרתי עם הרולרבליידס למלון, נהניתי לעקוף את המכוניות היוקרתיות אשר נתקעו בפקקי התנועה האדירים. באחד הרמזורים, מאחת ממכוניות היוקרה, נפתח החלון ואיש צעיר ועשיר ביקש ממני שנעצור בצד. קצת חששתי, אולי משטרה אזרחית… אבל לא: "קניתי לעצמי ולילדים שלי רולררבליידס חדשים עם כל הציוד הנלווה, האם תוכל ללמד אותנו איך לרכב עליהם? אני מוכן לשלם לך משכורת טובה". הסברתי לו בנימוס שאני תייר שנמצא עד למחר בדוחא, אבל נתתי לו כמה טיפים, חינם אין כסף: איך להתנייד עם הרולרס, איך לפול בכבוד ולקום ובעיקר להתאמן, להתאמן ושוב להתאמן.

רדיו קטארי: מוסיקת השעבייה

 שאני נוסע לבד על רולרבליידס בדרכים החבר הטוב ביותר שלי הוא הרדיו. רוב השידורים במרחב הקטארי הם תוכניות מלל, שירי דת, תחנות רדיו בסגנון אמריקאי עם פרסומות פרסומות ועוד פרסומות, חדשות בסטייל אמריקאי, שירים קופצניים בערבית ואנגלית וכאלה. מכל תחנות הרדיו התאהבתי בתחנת רדיו אחת, שמשדרת מוסיקת "שעבייה" המוסיקה הערבית הבדואית של התושבים המקוריים של קטאר ומדבריות המפרץ הפרסי. השעבייה מזכירה מאוד את הקצב והסגנון של השירים התימנים מהמסורת המשפחתית שלי. בשירים יש תיאורי טבע, אהבה וגם אלוהים נמצא שם מידי פעם. רוב השירים מושרים על ידי גברים, מלווים בכלי נגינה מסורתיים. ברדיו אלראיאן 102 אין פרסומות או חדשות, מוסיקה נטו 24 שעות. וכך ביום האחרון הסתובבתי עם אזניות עם מוזיקת שעביה.

ועוד תובנה פוליטית – בלילה האחרון, פגשתי כמה צעירים מצרים שנסעו לחפש את מזלם העסקי בשיווק מוצרים בקטאר. התחלנו בשיחה מדינית, עברנו לשיחה על השוואה בין יהדות לאסלאם, וסיימנו את השיחה על כלכלה. מעבר לזה שהמסקנה הייתה שהכסף לא צומח על העצים בקטאר, דיברנו על המצב הכלכלי בישראל ובמצרים, השוואה בין יוקר המחיה, ותנאי העבודה של השכירים הישראלים והמצרים. המסקנה היא שהשיח הוא כלכלי, והמאבק האמיתי במזרח התיכון הוא לנסות לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים.

תובנה פוליטית נוספת שהודגשה רגשית מהשיחה שלי עם המצרים, היא שישראל לא תוכל להחזיק מעמד ולהתקיים לנצח תוך התקבצות בגטאות מאחורי גדרות של ברזל ופחד מהעולם הערבי. כמה זמן אפשר להחזיק ואגרוף קמוץ ושריר דרוך? נחזיק ככה עוד עשר, 15 שנים אולי 50 שנה? גם היסטוריה קצרת הטווח הראתה שמשטרים שביססו את עצמם בכוח הזרוע והפחד נשטפו כארמונות חול על שפת הים התיכון. אנחנו מוקפים בעולם הערבי.

לא, אני לא פסימי, ההיפך: אני חוזר מאוד אופטימי מהטיול. אנחנו כיהודים ישראלים שונים מהעולם הערבי. לשונות יש יתרון. אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות במזרח התיכון צריך לייצר קואליציות בין יהודים לערבים, קואליציות אינטרסים. ויש הרבה מהמשותף. ובקואליציות יש תמיד את השאלה מי מבודד את מי, שהרי גם לא כל היהודים אותו הדבר כמו שלא כל הערבים אותו הדבר. הן צריכות להתחיל מקואליציות כלכליות מלמטה למעלה. לנו כהמונים יש הרבה אינטרסים כלכליים משותפים. בוא נחלוק אותם יחד, ניתן וגם ניקח.

ולשאלה האחרונה שחברי ההומואים שואלים אותי הרבה, אז היה לך סקס במדינות ערב?

נחתי שוב בעמאן, מונית השירות משדה התעופה הורידה אותי בסמוך למלון הקבוע שלי במרכז העיר. השעה 01:30 בלילה, חושך מצרים. בחושך אני רואה בחור חתיך עם כובע צמר אופנתי על הראש, עומד על שפת המדרכה. הרדאר ההומואי שלי שידר שיש כאן משהו…

אני מתקרב ואז אני שומע בעברית "אז מה, הגעת גם לפה?" אני נמתח בהלם, שישה ימים לא שמעתי עברית, וממש לא ציפיתי שמהבחור החתיך שעומד מולי תצא עברית רהוטה. "אני מכיר אותך… דברנו כמה פעמים באטרף ובפייסבוק…". בשנייה הראשונה לא זיהיתי, ביקשתי ממנו שיוריד רגע את הכובע. ואז גיליתי שהפנים שלו מוכרות מהסצינה ההומואית התל אביבית. מה אתה עושה כאן, שאלתי. "מה, אתה לא מחפש כאן סקס?" שאל אותי. לא, אמרתי לו. בת"א עובדים קשה בשביל לחפש סקס, לכאן באתי לנוח, השבתי. "תסתכל לצד השני של הכביש, אתה רואה את הבחור שעכשיו המוניות עוצרות לו? הוא חבר יהודי שבא איתי מת"א, הוא אוהב ערבים".

"אז מה אוחצ'ה את לא מחפשת כאן סקס?, שאל אותי "מוניר". לא, אני מפחד, בכל זאת, להיות כאן הומו זה לא חוקי ואני לא רוצה להסתבך, גם בטיול הזה ראיתי מקומות שיש להם פוטנציאל לסקס אבל אני מעדיף להשאיר את זה בת"א.

בזמן שאנחנו מדברים, מוניות עם נהג משופם עוצר ונועץ בנו חיוך רב משמעי, "אוף הוא כבר פעם שלישית עוצר לידי, אין לי כוח אליו, הוא ממש לא הטעם שלי, חכה איתי כאן, אולי יבוא מישהו חתיך". בינתיים בצד השני החבר היהודי של מוניר עלה על רכב של מישהו. נשארנו לבד ברחוב החשוך. מאחת הסמטאות ננעצו בנו זוג עיניים. חשוך כאן, אמרתי, עזוב מוניר, אני עייף, אני עולה לחדר לישון אני צריך לקום מוקדם. "אולי אתה צודק, מסוכן כאן, לפני כמה ימים פגשתי כאן צעיר חתיך, הלכנו לבית קפה, דיברנו, הכל זרם טוב ופתאום הוא לקח את כוס התה וזרק עלי ונמלט, תוך כדי שהוא צעק, "אני יודע מה אתה רוצה ממני". פעם מישהו גם הרביץ לי, צריך להיזהר כאן. מצד שני אתה צריך להבין, אני ערבי, אני אוהב את הסצינה השקטה כאן יותר מאשר את הסצינה המלוקקת והגזענית של תל אביב" סיכם מוניר. פטפטנו עוד קצת. ספרתי לו על מקומות שאני מכיר בעמאן שהוא לא מכיר, סיפורי זימה על סקס בבתי קולנוע, שיחות על יציאה מהארון וכאלה, אחרי החלפת המידע נפרדנו לשלום.

ניפגש באטרף, יא מוניר.

תצלומים: ליאור קיי אבישי