Archive for the ‘בנימין נתניהו’ Category

כשפגשתי את ראש הממשלה: יומן ביקור

12 באוגוסט 2016

מדרש חלום

במלון זול בעכו העתיקה חלמתי שאני פוגש את בנימין נתניהו. רק אני והוא. אינני זוכר איפה או כיצד. אני אומר לו: ״אדוני ראש הממשלה, מה עמדתך בנוגע לירי על אזרחים במצבי לחימה? ברור שאנחנו לא מסכימים אבל הייתי רוצה להבין מאיפה אתה בא.״ ביבי נעתר ומתחילה שיחה ארוכה. הוא אומר לי: ״אפשר לומר שהגישה שלי, בסופו של דבר, היא אמפירית. תלוי בסיטואציה, בלי עקרונות אפריוריים״. השיחה נמשכת ונמשכת ואני מרגיש שנקשרים בינינו עבותות, דקים עדיין, של ידידות. אני אוהב את המחשבה שביבי מעריך אותי, אני אוהב את זה שהוא מעריך אותי כיריב. גם אני מעריך אותו כיריב. הרי הוא הומניסט, בסופו של דבר. אני רוצה להיפגש עם ביבי שוב. הוא גורם לי להרגיש רצוי. האם ככה ארי שביט מרגיש לפעמים, או לפחות הרגיש בעבר? או שמא בני ציפר? אני רוצה להיות ציפר. אולי מצאתי סוף סוף פטיש מקורי, אחרי שנתיים בברלין.

מה פשר החלום? בבוקר, ברכבת מעכו לחיפה, אני נזכר בארבעה רגעים:

1. יום לפני הטיול לעכו ישבתי עם עפרי בבית קפה פופולרי. פתאום, במרחק כמה מטרים, חצה את הכביש אהוד ברק. הוא נעלם וחזר אחרי רבע שעה, הפעם מלווה בזוגתו נילי פרי-אל, כנראה לאחר שאסף אותה מחוג יוגה או מקניות. צילמתי אותם מאחור. ברק היה כה קרוב וכה יומיומי. אני ועפרי פרצנו בצחוק, וכמונו גם מכרים שישבו בשולחן ליד. מה היה כל כך מצחיק? לדעתי היכתה בנו איזו מבוכה. כבר עשור לפחות שאני ״שונא״ את האיש הזה – הוא הרי ״פושע מלחמה״ – אבל ברגע האמת, תחת הפיקוסים הכבדים של מרכז תל אביב, לא יכולתי שלא לחוש איזו אינטימיות איתו. הקיבוצניק שהיה לאיש עסקים הזכיר לי את הוריי, ואולי את הוריי כפי שהייתי מעדיף לדמיין אותם, חזקים מספיק כדי להיות אובייקט של שינאה אינטימית. כמו עם ביבי, גם עם ברק התאשררה, שם ברחוב, איזו קירבה פרמורדיאלית. אולי זה עוד לא מאוחר מדי. אולי אני עוד יכול לשוב?

ואולי אי אפשר לשוב, פשוט מפני שמעולם לא הייתי שם. זה היה חלום. ואולי, זה לא הייתי אני, החייל הסטרייט שהצביע ל״ישראל אחת״ ב-1999 וצהל על ניצחונה. ההייתי או חלמתי חלום? אני עדיין מפנטז. הצחוק הוא עדות לפנטזיה, לפער האבסורדי בינה לבין המציאות.

2. השנה היא 2002, אולי 2003, ואני כבר קצין מודיעין. אני מגיע למתקן של השב״כ לחקור פעיל בכיר בזרוע הצבאית של פת״ח שנולד וגדל במחנה פליטים בשכם. השיחה נעימה, אפילו נלהבת. בניגוד לכמה קולגות שעניינם פעילות צבאית, תחום העיסוק שלי הוא אידיאולוגיה ומדיניות ועל זה אין לו בעיה לשוחח. אני שואל אותו על דעתו על הסכסוך, על העבר, על העתיד, על מדינה דו לאומית. אני שואל אותו מאיפה הוא. בלאטה, הוא אומר. ״לא, במקור, מאיפה אתה במקור?״ אומלבס, הוא עונה (היא היא פתח תקוה, השב״כניק מתרגם ללא צורך). ״גם אני״. אתה לא נראה ככה, הוא צוחק. גם אני צוחק. ״נכון. אני מאוקראינה״. הוא צוחק בקול רם. אינטימיות של יריבים, שינאה אינטימית. ושוב, זו ככל הנראה פנטזיה.

3. אולמות האבירים בעכו היו מלאים אשכנזים מזדקנים. הם שם לכבוד ״זמריית האופרה 2016״. אהוד ברקים בלי רקורד צבאי. ״ההורים של כולנו״ (כלומר חלקנו) אבל מבלי שהתאפשר להם לבצע את זממם בערבים, רק להצביע למי שביצעו ומבצעים. באחד מלוחות ההסבר מסופר על הידידות בין ריצ׳ארד לב-הארי לצלאח א-דין. במהלך המצור הארוך על עכו שלח האחרון רופאים מומחים שייקלו על כאביו של הראשון. אני מניח שאני מתרגש מסיפורים כאלה כי אינטימיות בין יריבים נראתה לי תמיד כאמיתית יותר, אמיצה יותר, מנתיבי האינטימיות הרגילים, כאילו אפשר לסמוך רק על אהבה שאינה תלויה בדבר, או יותר נכון: שמנוגדת ל״דבר״, יהיה מה שיהיה.

4. כמה ימים קודם לכן, בירושלים, לא איפשרו לי להיכנס למתחם הכותל כי בתיק שלי היה פוסטר VISIT PALESTINE מגולגל, מתנה מארץ הקודש לחבר ותיק. ״אסור חומר הסתה״, נאמר לי, וזה כולל כל דבר שכתוב עליו ״פלסטין״. דרשתי בתוקף לדבר עם האחראי. המאבטח הרוסי, שגימגם במבוכה, איים להחרים את הפוסטר אבל אז הוא נבהל קצת וניסה לרצות אותי מבלי לעבור על ההוראות. אחרי שנים של צייתנות לפקידים אמריקאים, ובעיקר גרמנים, הנה אני שוב אדוני הארץ, חווה את עצמי כבן האליטה הישראלית. הנה אני שוב אהוד ברק, גם אם מהשמאל הרדיקלי. הרי אפילו ברק היה מסכים שמדובר ב״שיבוש מערכות״, אפילו ״פשיזציה״. זה הזכיר לי איך פנטזתי/פחדתי, טרם הטיסה לארץ, שיעצרו אותי לחקירה בנתב״ג. בחלומי סירבתי לדבר על התבטאויות באינטרנט ורק הדגשתי שהייתי חתן פרס ההצטיינות של ראש אמ״ן (מה שנכון, אגב). הגם שזו היתה רק טקטיקה לשטות בחוקרים, ברור לי שגם הייתי נהנה לבצע את התפקיד הזה, אפילו מתענג עליו – לחוות את עצמי שוב כמי (שחלמתי) שהייתי. בסוף כמובן לא עיכבו אותי ואפילו ויתרתי על השיחה עם ה״אחראי״ בכותל. אולי הבנתי סוף סוף שאני מיעוט. גם אם לא ממש עוצרים אותי, מוטב להיזהר. או שמא רגשי האשם כבר חזקים מדי. אני מעדיף להפסיד. למי שאוהב או לפחות אהב להרגיש כמו אדוני הארץ, זו תחושה מוזרה.

FullSizeRender

ברלין: ניסוי בדיאלקטיקה

אני חולם לשוב, אבל קשה לשוב, אולי בלתי אפשרי. העיר באוגוסט, כידוע, חמה ומהבילה. אני בסנדלים וגופייה, חומק מצלו של פיקוס אחד למישנהו. בבית קפה פופולרי 2 אני ורוברט יושבים עם חבר ותיק. אנחנו מדברים על ״שוק הספרים״ בארץ. החבר הוותיק מנמיך את קולו, שמא חבר (של חבר) של מישהו שהוציא ספר, מצותת לנו מאחד השולחנות הסמוכים. אני אומר לרוברט: תסתכל על החצר הזאת. כל אדם שלישי שאתה רואה ודאי הוציא ספר שירה או פרוזה, או אפילו נון-פיקשן ברסלינג (בעצלתיים הלוהטים של אחר הצהריים איש מהנוכחים אינו מותיר רושם מרשים במיוחד). אנחנו מגחכים. זה מאיר באור משעשע משהו שנאמר לי בברלין: על העברית הישראלית כמאופיינת ב״זמן של הלאום״ – כספוגה תמיד בנוכחות, כאן ועכשיו, של הקולקטיב הלאומי כקהל אליו כותבים – לעומת ״עברית דיאספורית״ והנצח היהודי. איזה לאום ואיזה נעליים? אני חושב לעצמי, אולי אסיפת הקיבוץ. אני נזכר במאמרים של סבא שלי בביטאון של הקיבוץ, ״קול ברמה״. על חינוך והגשמה. זה מה שאתה מאחל לעצמך? אני שואל את עצמי, כאילו הייתי דמות ברומן של שבתאי. ובכל זאת, העיר מעוררת בי יצרים ששכחתי שפועמים בי. פתאום אני רוצה לכתוב. בעברית. יש למי לדבר. יש מי ששונא אותי באופן אינטימי, שאוהב אותי אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרי הכול, איזה דבר קושר אותנו פה, לקיבוץ הסמי-מדברי הזה, מלבד העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת?

אבל דווקא יש לאן ללכת. ברלין למשל. יצא שאני בתל אביב כשפורצת שוב סערת ברלין העתית. אורי אבנרי קרא לכמה ברלינאים לשוב כדי לתרום למאבק, כמה ברלינאים השיבו לו שהם גאים להשתמט מהמאבק, שהבחירה בברלין היא דחיית הישראליות.

ואולי הבחירה בברלין היא לא דחיית הישראליות אלא אשרורה? ברלין, או לפחות נויקלן וקרויצברג, היא כל מה שישראל היתה ואינה עוד: אשכנזית, סוציאל-דמוקרטית, בלי מזגנים, מלאה ״ערבים טובים״ וחומוס אותנטי בלי רגשי אשם. להיות בברלין, כולל שניים או שלושה ביקורים בשנה בארץ, זה יותר תל אביב מתל אביב העכשווית. וכמובן, ההתגייסות לגנות, ו/או לגנות בחזרה, ותמיד בארץ, מעל דפי ״הארץ״, תמיד לדבר, בקול רם, להגדיר את השיחה, להיות הגיבורים של המאבק או של העזיבה. (אפילו משתמטים, מסתבר, הם גיבורים, במובן שחשוב להוכיח שהם כאלה, קבל עם ועדה). האם, אם כן, עזבנו? האם אפשר לעזוב? ואם כן, מדוע אנו שבים וחוזרים כל העת? מדוע אני לא מפסיק לפנטז על שיבה?

נדמה לי שזו דיכוטומיה כוזבת. במאמר מאלף שהתפרסם ב״מכאן ואילך: מאסף לעברית עולמית״ (בעריכת טל חבר-חיבובסקי), אדוארד סעיד מתאר את כאביו של הגולה המודרני. הוא לא עזב לבלי שוב. אולי הוא אפילו יכול לשוב. אם גלותו היתה סופית ומוחלטת, לפחות הוא היה יכול להתאבל כהוגן על אובדנו. אבל יגונו, ולעתים יצירתו – המלנכוליה שלו – הם בביניים הצרים הללו, בשאלה הניצבת כל העת לפתחו, היכן אני, מי אני, מדוע אני כאן ולא שם. במאמר אחר, דניאל בויארין מדבר על דיאספוריות לא טראומתית, כזאת שאינה כרוכה בכמיהה ל״מקום״, שאינה מוגדרת על דרך השלילה, כמקום שאיננו ״המקום״. בויארין מרגיש לי אמריקאי מדי, ברקלי מדי. מי בכלל יכול או אפילו רוצה להשתחרר מהטראומה. אני אוהב את הטראומה שלי, אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל כמו סעיד אני חייב לשמור ממנה מרחק מסוים, להביט בטראומה כטראומה. אולי בסוף אצליח לדובב אותה.

מרחק גיאוגרפי, נגיד ברלין לעומת תל אביב, הוא לא תנאי הכרחי, אפילו לא מספיק, כדי לשמור את המרחק הנפשי הזה, הגם שהוא עשוי לעזור. ניטשה, ב״מעבר לטוב ולרע״, מזהיר: ״מי שנאבק עם מפלצות, מוטב שייזהר מלהפוך למפלצת, ומי שנועץ עיניים בתהום, התהום תביט בו בחזרה״ . למרות התקבולת המבנית, תמיד חשבתי שיש הבדל ניכר בין החלק הראשון והשני – השני הוא מעין פתרון לבעיה המוצגת בראשון. ממרחק בטוח, המפלצת הופכת לתהום. המבט שלה קשה, ממית, אפשר ליפול בו, אבל גם אפשר לשמור על מרחק מפריד, מפרה. האדם, אומר זרטוסטרא, הוא ״חבל מתוח על פני תהום – בין חיה לבין על-אדם״. כל זה, כמובן, רק למי שאינו יכול להניח לטראומה, מי שאוהב אותה. מי ששוכח, מוזמן להמשיך לשכוח ואפילו לכתוב ב״הארץ״ שהוא לא מפסיק לשכוח – אם זה מהגילמנאים הלוזרים שעזבו לברלין או מאלה שנותרו בתל אביב. אני רוצה לומר, כפי שאדורנו כתב פעם על טקסט של בנימין, ״לא מספיק דיאלקטי״ (unzureichend dialektisch), אבל ספק אם למישהו איכפת מדיאלקטיקה, ודאי לא לליסה פרץ (שאני רואה אותה, ממש עכשיו, בבית קפה פופולרי 3, נותנת כמה מטבעות לחסרת בית פופולרית ומנהלת איתה שיחה קלילה, כראוי לתל אביבית שנונה וחסרת תסביכים).

והנה אני יושב בבית קפה פופולרי 4 (אני נזכר ב״בית חולים פופולרי [של העם] מספר 4״ בעיר קאיפנג שבסין, שבחדר הבוילרים שלו מצאתי, מיד אחרי השחרור מהצבא, את הבאר של בית הכנסת העתיק. בית הכנסת עצמו נחרב בשיטפון ב-1876 ואיתו הקהילה כולה). בשולחן לידי שני הומואים סחו-היפסטרים מתכננים חופשה בברצלונה. אחד מהם, מסתבר, הוא עוזר של בוז׳י. ״היה לו שבוע מעולה, מצוין. הוא ניצח בוועידה. הוא אישר לי לפרסם סטטוסים סופר חריפים״, הוא אומר ומתחיל לרכל על איתן ברושי. אני צוחק ביני לבין עצמי וטומן ראשי במחשב. הם לא יודעים שאני מפרסם את הסיפור בפייסבוק. כמה עשרות לייקים מקלים מעט על חום הצהריים. אולי, בעצם, הכול בסדר? אולי כמעט כלום לא השתנה. החיילים הסטרייטים שתמכו אז בישראל אחת, הם עכשיו קצינים הומואים שעובדים במפלגת העבודה, ברק היה לבוז׳י, ביבי נותר אותו ביבי. גם הערבים הם אותם ערבים, והים כמובן הוא אותו הים. מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. אנחנו עדיין אשכנזים מוכי שמש, אבל עם הרבה יותר כסף. ברצלונה וברלין מעבר לפינה. תל אביב פורחת, מה שנקרא.

אבל תהיה מה שתהיה האמת, אני עצמי עייף ומסוכסך. מלבד אתנחתאות קומיות נדירות המקום הזה גורם לי להתקוטט כל העת עם יריבים אמיתיים ומדומיינים. אני מהלך ברחוב ומדקלם בזעם מונולוגים פנימיים שחוברו במיוחד בשבילם. אני רוצה הביתה, אני אומר לרוברט. איפה זה הבית? ברלין? הוא שואל, ומזכיר לי שאנו עוברים לניו יורק עוד חודש. ״הבית זה איפה שאתה״, ואז, כנראה כדי להקליל את כובד האינטימיות, אני נזכר בציטוט של רבי נחמן ומתרגם לאנגלית: ״כל מקום שבו אני נמצא, שם ארץ ישראל״.

מאוחר יותר אני מבין שטעיתי. רבי נחמן אמר: ״כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל״. אבל היות שהוא התחיל לומר זאת רק אחרי שחזר מביקורו היחיד בארץ, זה דווקא די הולם. כדי להיות בארץ ישראל הוא היה חייב להיות מחוצה לה, ללכת אליה ואף ללכת ממנה, אבל לא להלך ממש בה.

VisitPalestine_Original_PPPA