Archive for the ‘במדיה’ Category

למה אלימות?

25 ביוני 2012

מחאת הקונצנזוס של הקיץ הקודם התגלגלה בסוף השבוע להפגנה סוערת, אחת – אני מקווה – מבין רבות שעוד יבואו (כמו זו בירושלים אתמול). זה חייב היה לקרות. בחודשים שחלפו מאז המחאה התגלו הסתירות הפנימיות שאפיינו אותה. התקשורת, זו שחיבקה אותה בשבועות הראשונים של הקיץ הקודם, מיישרת קו עם האינטרסים של הבעלים שלה, שחרדים לגורל ההכנסות מפרסום. בשמאל הליברלי, המרצניקי, חוששים שמחאה מהפכנית תערער את הסדר הנוכחי, שככלות הכל הם עדיין הנהנים המרכזיים ממנו. בשמאל הרדיקלי יש מי שפוחדים שמא יידחק מהתמונה הקרבן הפלסטיני – הפלסטיני שהוא תמיד קרבן, ובכך הפך מזמן לאובייקט פטישיסטי, כזה המאפשר לשמאלן הלבן להלבין רגשי אשם נוקבים מדי (המאמר הזה, של נועה שינדלינגר, הוא דוגמא אופיינית).

אני חושב שהקונצנזוס של הקיץ הקודם התבסס על הרקע הסוציו-תרבותי הדומה של כל הקבוצות הללו. רוב רובם של העורכים בכלי התקשורת (למעט, לא בכדי, ישראל היום), הבורגנים של תל אביב ורעננה ושמאלנים רדיקלים (אנטי ציונים ככל שיהיו) אכלו מאותו מסטינג. הם כמעט כולם אשכנזים ממעמד הביניים עם נוסטלגיה למדינת הרווחה החלקית של שנות השישים והשבעים, וכשחלקם מפגינים האחרים אינם יכולים אלא להנהן בהסכמה. המחנה הסוציו-תרבותי הזה עדיין אוחז בכוח תקשורתי ותרבותי עצום, וכך הצליח להוביל מחאה המונית לאורך כמה שבועות. העובדה שהפנים המובילות של המחאה, יהיו אלה דפני, סתיו או יונתן לוי, משתייכות לקבוצה הזו באופן מובהק (וניכר ויזואלית) כל כך, ודאי הוסיפה לאחדות השורות.

אבל כאמור, עם הזמן קבוצות שונות בתוך האליטה הזו נזכרות באינטרסים שלהם, הסותרים בבירור מחאה חברתית בוטה מדי, כזו שפונה נגד הסדר הקיים, ונוטשים את המחאה. מה שהוכח אתמול זה שיש לפחות כמה אלפי צעירים שאינם מוכנים לקבל את ההיגיון הזה.

במובן מסוים הם (אנחנו) פועלים נגד האינטרס המעמדי שלהם. אחרי הכל, אם ימתינו מספיק, למרות הקשיים לשלם את שכר הדירה, רובם יירשו דירה בכפר סבא או נחלה בכפר הס. אבל הפוליטיקה היתה סטטית למדי אם כולם היו פועלים בהתאם לאינטרס הקבוצתי שלהם. אחרי הכל, הזירה הפוליטית היא לא רק אתר בו אנחנו מבטאים או מקדמים אג'נדות שגיבשנו בינינו לבין עצמנו, במרחב הפרטי, או שירשנו מהמעמד שאליו אנחנו משתייכים. הזירה הפוליטית במיטבה היא אתר של טרנספורמציה, של גילוי קבוצות והזדהויות חדשות. מי שהגיע להפגנה רק כי הוא רוצה הנחה בשכר הדירה, והוכה על ידי שוטר, עשוי לגלות שיש לו במשותף עם קבוצות המוכות באופן שגרתי על ידי שוטרים, כמו אתיופים או פלסטינים. הוא עשוי לגלות, למשל, שבמדינה הזו הוא חופשי רק כל עוד הוא מוכן להתחתן עד גיל שלושים ולעבור כמו ילד טוב לכפר סבא.

ביממה האחרונה רבים יצאו נגד האלימות של חלק מהמפגינים. יש מי שטענו שאלימות, כעיקרון, היא בלתי מקובלת. אין לי כרגע מה לומר על הטענה הזו (ומה שיש לי כבר אמרתי כאן). אני מעדיף להתמקד בטענה שהאלימות היא "גול עצמי", או בלתי – אפילו קונטרה – אפקטיבית. אני אתייחס לאורך המאמר לפוסט שפרסם אתמול הבלוגר יוסי גורביץ. אני מקווה שזה לא יתפרש כהתקפה אישית, לאור הפולמוס שהתנהל בארץ האמורי ובבלוגים אחרים לפני כמה שבועות לאחר שגורביץ תקף את תושבי דרום תל אביב. אם כבר, אני מקווה שזה יבהיר עד כמה המחלוקת עם גורביץ היא עקרונית ולא אישית.

בעקבות דבריה של מירי רגב, לפיהן "ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות", והכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ("המחאה איבדה שליטה"), כותב גורביץ:

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו… אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עורכי ידיעות אחרונות לא ערכו סקר דעת קהל אתמול בלילה, ואין להם מושג מה חושב הציבור, וגם אם היו עורכים סקר, תוצאותיו היו מושפעות עמוקות מניסוח השאלות והעיתוי שלהן (למשל, שאלה כמו "האם את/ה נגד האלימות של המפגינים?", ודאי תוביל לתשובה "כן", שהרי אלימות זה איום ונורא, וכך גם שאלה כמו "האם את/ה בעד המאבק באלימות של הבנקים?"). כלי התקשורת מעצבים ולעתים מייצרים את דעת הקהל, לא רק על ידי הכותרות הראשיות שהם בוחרים, אלא לעתים, כאמור, על ידי עצם הזיהוי של "הרצון הכללי" עם הסקרים המוטים והחלקיים שלהם. סקר דעת קהל, כמו גם בחירות, אגב, הם בראש ובראשונה פרוצדורה מסוימת, המפעילה השפעה ניכרת על התוצאות שלה. כך למשל, אם היינו סופרים טוקבקים בכלי התקשורת היינו מקבלים תמונה שונה למדי של "הרצון הכללי" מאשר תוצאות הבחירות לכנסת. כאשר מאן דהו הולך לקלפי יש לו מבחר מוגבל למדי של אפשרויות, כמו גם טווח הזדהויות מושרש (“אני רוסי", “אני ליכודניק", “תמיד הצבעתי מערך") שמשפיע עמוקות על ההצבעה שלו, שלא נדבר על כך שרבים לא טורחים להגיע לקלפי. אם המשטר שלנו היה מתבסס, למשל, על משאלי עם סביב שאלות סציפיות, היינו מקבלים תמונה שונה מאוד של "הרצון הכללי", וכך, כמובן, אם היינו סופרים טוקבקים, בהם קוראים מרשים לעצמם לבטא דיעות הרבה יותר אינטואיטיביות.

אני לא טוען ש"ספירת טוקבקים", למשל, היא פרוצדורה עדיפה על בחירות רובניות. הטענה שלי היא שהפרוצדורה שאנו בוחרים משפיעה על תוצאותיה, ויש לשחקנים שונים אינטרס להדגיש פרוצדורה אחת (כמייצגת) על פני האחרת.

אני חושב שביסוד דבריו של גורביץ עומדת התפישה הנאיבית (והליברלית כל כך) כאילו "דעת הקהל" מתנהלת במרחב ציבורי פתוח. הזירה הפוליטית היא זירה של אינדיבידואלים רציונאליים שיודעים מה הם רוצים ומבטאים באופן חופשי את הרצון שלהם – אם בסקרי דעת קהל, אם בבבחירות. המדיומים הללו שקופים.

אבל זה לא המצב. המדיום המשקף לכאורה את דעת הקהל אינו שקוף, וכך גם המדיום של ידיעות אחרונות או ערוץ 10. העורכים מיישרים קו עם האינטרסים של המעסיקים שלהם. הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה. קוראי ידיעות אחרונות קוראים בעיתון על מה שהם כביכול רוצים, ורבים מהם ירגישו, בעקבות זאת, שזה אכן מה שהם רוצים. זו רמת ההזדהות שמדיומים רבי-כוח כמו ידיעות אחרונות או ערוץ 2 מרכזים, וזה מעניק להם הרבה מאוד כוח פוליטי שהם מנצלים לרעה.

בהמשך כותב גורביץ:

הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר.

ההנחה ש"הציבור שבו אנו פועלים", כלומר הציבור היהודי-ישראלי, הוא נגד קריסת הסדר היא נמהרת מדי. ודאי שברמה מסוימת ומיידית זה נכון, אבל יש יותר ויותר סימנים להתערערות הממלכתיות הישראלית, וזה ניכר, בין השאר, בירידה בשיעור ההצבעה בבחירות (וכמו שעפרי כתב פעם: "יצחק תשובה חזק, זה בטוח, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח"). לפני כשבוע טען כאן דניאל רוזנברג שבשנים האחרונות תופעות כמו מחאת המילואמניקים, המחאה החברתית ואפילו מירי רגב ומאבקה הגזעני במהגרים, מלמדים על עליית הפופוליזם בישראל – פופוליזם שהוא מגדיר, בין השאר, כניסיון לעקוף את הפרוצדורות הדמוקרטיות המוכרות, כלומר המדיום שמתווך בין העם לשלטון. דווקא עידן מפא"י התאפיין ברמה גבוהה של הזדהות בין הציבור הרחב למשטר, ולכן אני חושד שהציבור שהכי חרד לקריסת הסדר הוא דווקא האליטה האשכנזית הוותיקה. כמובן שקל יותר להשליך זאת על האחר, כלומר על ציבור "שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול".

בכל אופן, בעוד אני מסכים עם הניתוח של רוזנברג אני מתנגד למסקנה (המרומזת) שלו, לפיה שינוי פוליטי מחייב את עיצוב התיווך הפוליטי ולא את עקיפתו. מן הסתם בשלב כלשהו יש לעצב את התיווך הפוליטי, כלומר לתת את הדעת על הפרוצדורות הדמוקרטיות החופשיות והצודקות ביותר. אבל אני חושש שבשנים הקרובות אנחנו בפאזה אחרת לגמרי. הבעיה שלנו, בראש ובראשונה, היא ההפרד ומשול של המשטר הנוכחי – בין פלסטינים, מזרחים, דתיים, צעירי מעמד הביניים ואחרים. האתגר הוא לייצר תודעה פוליטית חדשה שתאפשר, בתורה, קואליציות חדשות. ותודעה פוליטית חדשה נוצרת רק בעקבות התגבשותה של הוויה חדשה, כלומר אנשים צריכים להרגיש, על בשרם, שהם חלק מאותו דיכוי. בשביל זה חייבים לצאת לרחובות, לחסום אותם, ואפילו להיות אלימים מדי פעם. לא מספיק לנחול סיפוק רגעי מאיזה סטטוס נוקב או שנון בפייסבוק.

אשכנזים ממעמד הביניים יודעים היטב לשבת בחדרים ממוזגים ו"לעצב את התיווך הפוליטי" (שלא לדבר על סטטוסים בפייסבוק). כאמור, זו הקבוצה שבה דרגת ההזדהות עם הממסד היא הגבוהה ביותר. רבים מאיתנו היו בתנועת נוער עם חולצות אחידות, ודאי שירתנו בצבא, אפילו כקצינים. גם אם בגיל מסוים חלקנו גילו שהם לא-ציונים, האמון העמוק במערכת עדיין מושרש בנו. מנגד, אני זוכר הפגנה אחת באפריל 2007, בזמן שביתת הסטודנטים. היא התחילה עם נאומים מתונים ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל לאחר חשכה חסמנו את נתיבי אילון. זו היתה חוויה טרנספורמטיבית בשבילי, ואני חושב שבשביל כמה מהאנשים סביבי. אני זוכר את ענת מטר, מורתי הראשונה לפילוסופיה, מדברת באחת הפגישות שהתקיימו באותם הימים. היא אמרה שצריך ללמוד מהדתיים. כפי שהם אומרים "בואו אלינו לשבת", אנחנו נגיד "בואו פעם אחת להפגנה". רק החוויה הזו, להבדיל מדיבורים על חוויה – שלא לדבר על דיונים מלומדים על עיצוב התיווך הפוליטי – רק החוויה יכולה לגרום לאנשים להגדיר מחדש את האינטרסים שלהם.

וזה מביא אותי לנקודה המרכזית: הדרך היחידה שבה השמאל יכול לחזור לשלטון ביום מן הימים היא על ידי שבירת הזיהוי בינו, כקבוצה סוציו-תרבותית, לבין הממסד. רק אז יוכל השמאל הזה לייצר קואליציות עם ציבורים שמאז ומתמיד סובלים את נחת זרועו של השלטון הזה. הפגנות סוערות, אפילו אלימות, השתלטות על המרחב הציבורי – כל אלה פרקטיקות שיכולות להראות לקבוצות הללו שאנחנו כבר לא בכיס של השלטון, שאנחנו קמים על הסדר הקיים למרות שאנחנו נהנים ממנו.

אבל זו לא רק פעולה אינסטרומנטלית, במובן של אמצעי למטרה שהוגדרה מראש. זו פעולה טרנספורמטיבית. כפי שהיא יכולה להראות משהו לאחרים, היא יכולה לשנות אותנו, לגרום לרבים להרגיש על בשרם שהשלטון נגדם, שהוא מגביל את החופש שלהם. ויותר מכך, להבין שאנחנו בסירה אחת עם קבוצות מדוכאות אחרות, ושעל הקבוצות הללו (כפי שכותב רפאל בלולו) לקחת חלק מוביל במחאה. לכן אני רואה את כל הדיבור על אפקטיביות – שמאוד בולט בפוסט של גורביץ – כחלקי למדי. הזירה הפוליטית, כאמור, היא לא רק מין אתר שבו אנחנו מקדמים אינטרסים שהוגדרו מראש, אלא אתר שבו האינטרסים מוגדרים מחדש, שבה לומדים על המשותף לנו ולאחרים, שבו זהויות והזדהויות חדשות נולדות. במלים אחרות, לא תתרחש תמורה כזו בעקבות דיונים פוליטיים אסטרטגיים. נדרש שינוי תודעה, וזאת בעקבות (וכתנאי ל) עימות ממשי ומתמשך עם הממסד. כחלק מזה נדרש להפסיק לתלות תקוות מוגזמות בבתי המשפט או בזרועות ממסדיות אחרות. זה אינו רק תהליך פוליטי באיזה מובן מצומצם (בדיוק המובן שבו פוליטיקה מוגבלת להתעסקות בפרוצדורות) אלא גם תהליך תרבותי. לפיכך אירועי הלילה השחור, למשל, המתוכננים ליום חמישי הקרוב כאלטרנטיבה ללילה הלבן של חולדאי, הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.

במאבק כזה לא רק דיוני מדיניות מלומדים הם חשובים, אלא גם סמלים ומטאפורות. לכן גם הלעג של גורביץ לתשוקה לנטות אוהלים ("המאבק לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי") אינו במקום. האוהל הוא סמל חשוב היות שהוא מחבר את המחאה הנוכחית למאבקי האוהלים המזרחיים של העשורים הקודמים, כמו גם לצורך האינטואיטיבי כל כך בקורת גג. אבל גם אם יש מי שיחלקו על היעילות של הסמל הספציפי הזה, ברור שפוליטיקה ללא סמלים, ללא הזדהות קולקטיבית, היא גירסה מוגבלת ומשעממת ולא אפקטיבית של פוליטיקה. אנחנו צריכים פוליטיקה שמאלית סוערת, קולקטיבית, פואטית, סימבולית, דתית, כזו התוקפת כמה שיותר חושים, לא רק את המוח.

ואכן, מאבק מתמשך, אבל לא אבולוציוני – כפי שגורביץ מכנה את התפישה המועדפת עליו – אלא כן, רבולוציוני. כזה שאינו מקבל את הקטגוריות הפוליטיות המוכרות, וחותר להראות לאנשים שהם אחרים – שהאינטרסים שלהם הם אחרים – ממה שהם חשבו בתחילה, ממה שהם מדקלמים בסקרי דעת קהל בתשובה לשאלות נוסחאתיות. רבולוציה היא לא מהפכת אוקטובר, ואין צורך להפחיד אותנו עם צ'ה גווארה (אגב, יש דברים יותר מפחידים). אנחנו מאוד רחוקים מהדילמות הללו. רבולוציה היא פרקסיס שאינו מקבל את דרכי הביטוי וההתארגנות המוגבלים שהמשטר הקיים מעניק לנו, פרקסיס המייצר תודעה חדשה, כזו שאינה מתרשמת מהכותרות של ידיעות אחרונות או מסקרים.

לסיכום: האלימות של ההפגנה אתמול, ובתקווה – של ההפגנות שעוד יבואו – היא ביטוי, כמו גם תנאי, לשינוי תודעה בקרב המחנה שהפגין אתמול, כלומר צעירי השמאל הליברלי. רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר. מעבר לכך, הטענה שההפגנה היא "גול עצמי" נשענת על ההנחה המפוקפקת שידיעות אחרונות, או סקרי דעת הקהל שהתקשורת מנפקת, מייצגים את הציבור. אני טוען שלא כך הדבר. הכותרות בתקשורת, כמו גם הסקרים, מייצרים את הציבור בדמותם ומשקפים את האינטרסים של ההון הגדול. למול זאת, במקום לנסות להתאים עצמו ל"דעת הקהל" (כאמור, יציר כפיה של התקשורת), על השמאל לגלות ולבטא את האינטרסים והזעם שלו. אם הוא יעשה זאת בעוצמה גדולה מספיק, ולאורך מספיק זמן, אני מאמין שחלקים נרחבים בציבור ישנו את ההזדהות שלהם ויצטרפו אליו.

*

דימויים: ציורים סוריאליסטיים מאת מקס ארנסט, ג'ורג'ו דה קיריקו, שוב מקס ארנסט, רנה מגריט.


המבחן המוסרי האמיתי

4 ביוני 2012

אורטל בן דיין

לפני כמה חודשים פרסמתי סטטוס בפייסבוק ששאל "מה אשכנזי בעיניך?" הסטטוס קיבל למעלה מ-17,000 תגובות. אחד המאפיינים הבולטים בתגובות היה האופי הסאטירי שלהן. זה שרשור שמתבונן בחזק וההגמוני ומגחיך את פרקטיקות ההתבדלות שלו. אחת התגובות לססטוס היתה "אשכנזי זה זה שאין לו עדה".

אשכנזיות – בדיוק כמו מזרחיות – הן קטגוריות ישראליות וסוציולוגיות שיש להן הלימה עם מעמד ועם הון תרבותי, כשההון התרבותי "הנכון" תמיד נקבע על יד בעלי הכוח ומשמש ככלי לסימון ושכפול אתנו-מעמדי.  מזרחיות בישראל מתווכת דרך מערכות חברתיות ותרבותיות שנשלטות על ידי הגמוניה אשכנזית. המזרחי תמיד מוגדר דרך עיניים אשכנזיות בעוד הקטגוריה של אשכנזיות נשארת שקופה ולא מיוחסת לה "עדתיות". השרשור "מה אשכנזי בעיניך?" הוא מעין טקס היפוך מבט שמאפשר לכל אחד להצביע על יחסי הכוח באמצעות ניכוס המבט (בעיניך), ובאופן אירוני וקומי  להפוך את הקטגוריה "אשכנזיות" לפחות שקופה.
מאחר והיפוך כזה הנכיח את יחסי הכוח הבלתי שוויונים בין אשכנזים למזרחים, הוא הצליח להכעיס אנשים שמאל רבים. אשכנזים לא אוהבים שמייחסים להם אתניות ומוצא. זו פריוולגיה שהם שומרים לעצמם. כולם עדות, והם סובייקטים קאנטיאנים.

בעקבות ביקורת שכתבתי על כתיבתו של הבלוגר יוסי גורביץ ועסקה בעיקר בהתייחסותו הגזענית נגד שכונות הדרום, הגיב גורביץ בפוסט משתלח וכתב כך:

"לא יודע איך להגיד את זה לבן דיין, אבל אני רק בן 42"

גורביץ השתומם מדוע אני מכנה אותו אשכנזי ומפנה כלפיו טענות קולקטיביות כשהוא רק בן 42, זאת בזמן שהוא מפזר מידי יום האשמות קולקטיביות כלפי תושבי שכונות דרום תל אביב. כך הוא כתב בפוסט הבא שלו "והתולעים צועדות":

"נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות." (ההדגשות שלי)

כשגורביץ מפזר האשמות קולקטיביות גזעניות כלפי תושבי שכונות הדרום זה לגיטימי, אבל כשזה נוגע לתדמית הנאורה שהוא משתדל לתחזק הוא פתאום שולף את הז'רגון הניאו ליברלי תוך שהוא מדבר על עצמו כאינדיבידואל בלי הקשר היסטורי ובלי מוצא, דף חלק. זאת בניגוד לתושבי השכונות אותם הוא מכנה תולעים, המון או  אספסוף. אבל הוא? שמר גורביץ ישתייך לאיזה שהיא קטגוריה ישראלית? מה פתאום. הוא אשכנזי. אין לו עדה.

ב-2/5/2008 פרסמה פניה עוז-זלצברגר מאמר דעה * בהארץ וכתבה כך:

"אבל אולי כל זה בטל בשישים לנוכח חבורת מג"בניקים גסה ועילגת אחת המתעללת בצעירים פלשתינאים בתוך ג'יפ דוהר ברחובות חברון. כאן האסון הישראלי בן זמננו, האנושי וגם הספרותי: שום ס' יזהר, ושום גיבור יזהרי, לא יושב בג'יפ ההוא בלב נחמץ ורושם במוחו פסקאות קשות בעברית עילאית"

בפסקה הקצרה מתומצתת תפישתו העצמית של השמאל האשכנזי. עוז זלצברגר מודאגת מהתדרדרותה של החברה הישראלית, זו שמבצעת כיבוש בעברית עילגת ולא ייצוגית.  אסון אנושי(!) היא קובעת, עד שנדמה כי מבחינתה של עוז כל עוד מתעללים בפלסטינים בעברית עילאית ובלב נחמץ (יורים ובוכים) נמנע אסון אנושי. בשפתם העילגת מחריבים המג"בניקים את הכיבוש הפיוטי והלירי ששקדו עליו בני דורה.

קזימיר מלביץ, קומפוזיציה סופרמטיסטית, לבן על לבן

 
"
אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג" (י. גורביץ)

כמו עוז-זלצברגר גם  גורביץ מודאג מהדרך העילגת בה נעשים פשעים. לאחר הפגנה נגד הפליטים שנערכה בשכונת התקוה במסגרת מסע הסתה מאורגן על ידי הממשלה וח"כ מיכאל בן ארי, פרסם גורביץ פוסט בשם "זעם עיוור"

לאחר קריאת הפוסט נותרת אצל הקורא  תחושה כי  אלפי תושבי שכונת התקוה – "האספסוף העילג" כפי שמכנים אותם עוז-זלצברגר וגורביץ – הריעו לבן ארי כשהם זועמים מכים, מקללים, משולהבים ומולכים כמו עכברים מהופנטים אחר בן ארי.

ואז מגיעות התגובות:
המגיב הראשון שואל:
כמה אנשים היו בהפגנה של בן ארי?
גורביץ עונה:
"הוא הביא איזה 10-20, הגיעו עוד משהו כמו חמישים, להערכתי. אבל הם יצאו בתהלוכה כשאנחנו עוד נתקענו שם, אז אני לא יודע כמה הם היו בסוף הדרך". (ההדגשות שלי)

70 איש שצועקים באלימות אמירות גזעניות וסקסיסטיות מהזן הקשה ביותר זה דבר מזעזע וחשוב שנמשיך להזדעזע ממנו. גם אדם אחד שעושה זאת צריך לזעזע אותנו, זה ברור. אולם 70 אנשים ש-20 מהם הגיעו ממקום אחר אינם "תושבי הדרום". העובדות המספריות – כפי שגורביץ עצמו מודה בהן – לא מפריעות לו  להכליל את מסקנותיו על כל תושבי שכונות הדרום. הוא עושה זאת תוך שימוש במילים שמכוונות לבטן הרכה הלאומית ומתלבט בפני הקורא האם הרטוריקה היתה היטלראית או שטרייכרית. המילים שיוצרות ההתייחסויות לשואה פונות למאגר האסוציאטיבי הלאומי, כשמיד מצטיירות בדמיוננו תמונותיו של היטלר נואם מעל בימת הרייכסטאג מול מאות אלפי אנשים שמצביעים במועל יד.

מערכות שיח דיפרנציאליות


השמאל האשכנזי מחזיק בשתי מערכות שיח דיפרנציאליות כשהוא בא לדון בשאלות של זכויות אדם, גזענות מוסר וצדק. באחת הוא משתמש כשהוא בא לדון בכיבוש, במהגרים ובאחרים הלא יהודיים של החברה הישראלית, ובשניה כשהוא בא לדון בהיררכיות וגזענות בתוך החברה היהודית. כך זה בסדר להיות גזען נגד מזרחים וזה נורא ואיום להיות גזען נגד ערבים ופליטים.

גורביץ הוא רק דוגמא קטנה לתופעה ותיקה ומוכרת שלשמחתי בשנים האחרונות השמאל הרדיקלי החל להתבונן בה ואף לעשות צעדים אמיצים כדי להתמודד איתה. גורביץ עוד לא שם. בפוסטים שלו שנוגעים לבעית הפליטים הוא מפיץ האשמות קולקטיביות חסרות בסיס, האשמות שכאשר הן מופנות כלפיו, מוציאות אותו מהכלים. ואפרורו רטוריקה היטלראית ושטרייכרית שגורביץ מזכיר, כדאי לשים לב לשימוש הנרחב שעושה גורביץ עצמו בדימויים מעולם החי כדי לתאר קבוצות ואנשים שלא באים לו בטוב. ניתן למצוא ברפרטואר יתושים, עכברים ועכשיו נוספו להם תולעים. הוא עושה  דה-הומניזציה, אותו מהלך שהוא מייחס לרגב, בן ארי ושאר פשיסטים.

בפסקה המצוטטת לעיל מאשים גורביץ את תושבי השכונות בהתקרבנות. הוא חוזר על המילה חמש פעמים, כאילו אם יחזור עליה כל כך הרבה פעמים נשכח שיש בתמונה גם מקרבן, אין מבנים חברתיים, ופתאום גם אין קבוצות אלא רק  אוסף של מקרים אינדיבידואלים שמכוננים את חייהם בעצמם והם האחראים היחידים למצבם. דרך הפרקטיקה הזו מנסה גורביץ להתנער מהקיום שלו כגבר לבן אשכנזי שתושבי השכונות מזהים אותו כמקרבן והמדכא שלהם. בכל פעם שהוא אומר התקרבנות הוא למעשה רוצה לומר "אני לא המקרבן". מבחינה זו הוא מייצג את הפחד של השמאל מעימות עם חלקו בדיכוי שיטתי של מזרחים ובנייתה ותחזוקתה של חברה אתנו-מעמדית בישראל. יתרה מכך, כאחד שכותב נגד הימין והכלכלה הניאו ליברלית, מפתיע באיזו קלות מאמץ גורביץ את הטענות שהוא נוהג לצאת נגדן. כמעט שניתן לשמוע את קולו של ביבי בוקע מגרונו כשהוא מכריז שכל אחד אחראי לגורלו, שיש בחירה חופשית ובכלל, צאו לעבוד!

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

בעקבות הביקורת שהושמעה כלפיו על האשמתו הקולקטיבית את המזרחים בגזענות, טען גורביץ במין היתממות מגוחכת שלא הזכיר את המילה מזרחים אפילו פעם אחת. עוד טען שהעובדה שהעלנו את הנושא (כלומר העזנו להגיד שהוא אשכנזי), עושה אותנו לגזענים. אלו טענות תמוהות במיוחד כשהן נטענות על ידי כותב מנוסה ומיומן, ובמיוחד לאור העובדה שמי שהכניס ראשון את ה"שד העדתי" לדיון היה גורביץ עצמו כשכתב כי "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה". למעשה, הוא הראשון בדיון שמייצר את ההבחנה בין המפגינים, אנשי השמאל ופעילי זכויות האדם אותם הוא מזהה אפריורית כיוצאי אירופה לבין תושבי השכונות אותם הוא מזהה כיוצאי ארצות ערב והאסלאם. כדי לא לומר אשכנזים/מזרחים הוא משתמש במכבסת מילים וכותב "יוצאי אירופה". כלומר, בכך הוא אומר, לגמרי בעצמו, כי תושבי השכונה הם מזרחים. כולנו יודעים, בוודאי גם גורביץ, כי בשכונת התקווה לא חיים יקים וגליציאנים.

שהוא מדבר על גזענות הוא שם את "יוצאי יהדות אירופה" באותה קטגוריה עם פלסטינים ופליטים. מבליע סימטריה בין הסבל של הפליטים והפלסטינים לסבל של הקבוצה ההגמונית. אשכנזים, פלסטינים ופליטים – כולם מדוכאים על ידי המזרחים. אם זו לא בורות, ואם זו לא היתממות, ואם זו לא הסתה, נשארה לנו רק  אופציה אחת – התקרבנות ותסביך השואה.

ג'אמל זחאלקה היטיב לתאר את סינדרום מערכות השיח הדיפרנציאלי של השמאל בסרטה המופלא של רחל לאה ג'ונס "אשכנז"

זחאלקה מסכם עבורנו את כל התורה במשפט אחד: "האשכנזים גנבו לנו אל פלסטין. לא המזרחים. האשכנזים שבאו ושרו לנו הבאנו שלום עליכם, לא המזרחים שצועקים מוות לערבים"

למעשה, זחאלקה אומר שהאשכנזים הביאו לפלסטינים כיבוש עטוף במילים יפות או במילותיה של עוז זלצברגר "בעברית עילאית"  וזאת, כמובן, בשונה מהכיבוש והגזענות של   "האספסוף העילג"  כפי שמכנה אותו גרוביץ.

זחאלקה יודע שלכיבוש יש אדריכלים ופועלים. המזרחים יודעים את זה. למעשה כולם יודעים את זה. במיוחד השמאל נוסח גורביץ שנכנס להתקפי פאניקה גרפומנית בכל פעם שמושמעת ביקורת שמאיימת לפוצץ את בלון השקרים שלו.

בשל הסתירה המובנית הזאת השמאל, מלבד פעילות פוליטית, עסוק במלאכתה המורכבת של ההסתרה וההכחשה. ההכחשה שמאפשרת לו השתמטות מאחריות ונועדה לטשטש את הרווח שהוא עשה מהכיבוש והדיכוי של פלסטינים ומזרחים, רווח שהוא ונציגיו עדיין ממשיכים ליהנות ממנו בזמן שהם מדקלמים בעברית "עילאית" פוסטים על בני השכונות הגזענים. את האצבע המאשימה הם תמיד מפנים למצביעי הליכוד. תוהים במין יוהרה מעושה איך השכבות שנדפקות מהימין ממשיכות להצביע לו ושוכחים שעד 77 השמאל הסוציאליסטי יעני של מעמד הפועלים, הוא זה שדפק להם את החיים בכל תחום, מחינוך, דיור, תשתיות תרבות ועוד. הם שוכחים שרובן המוחלט של עיירות הפיתוח והשכונות המאוכלסות ב"אספסוף" לא יושבות על אדמתם של כפרים פלסטינים. עוד לא הכרתי מג"בניק שגר בבית אותנטי ערבי ביפו.

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

 

הגזענות של האינטליגנציה

"ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף." (י.גורביץ)

ניכר כי גורביץ כמו אשכנזים תל אביביים רבים אחרים עשה תיירות עוני שנתיים בשכונת התקווה, ראה את המצוקה ונס על חייו חזרה למרכז תל אביב.  גורביץ בעצמו מעיד על מצב קשה של מצוקה, אך בעוד כל בר דעת יסיק מכך את המסקנה המתבקשת: שהמקום המוחלש ביותר בתל אביב לא מסוגל לקלוט עשרות אלפי זרים ודרישה כזו משכונות הדרום היא בבחינת הוספת חטא על פשע, הוא קורא לתושבים לא להתלונן כי ממילא מצבם כבר היה גרוע. אז לא נורא, כבר היה  להם חרא אז מה זה משנה אם יהיה להם יותר חרא?

עוד מוסיף גורביץ:

"גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם."

בדומה לטענתו של זאחלקה, בורדייה מבחין בין הגזענות של האינטליגנציה, זו שיש לה את המשאבים לתרגם גזענות למדיניות, כלומר הגזענות הפעילה האמיתית שממנה נשקפת סכנה של ממש, לבין הגזענות של שכבות מעמד הפועלים, השכבות המוחלשות, שהיא בעיקר גזענות רטורית שלא מצוידת בשפה ה"נכונה" ובוודאי לא מצוידת בכלים להפוך את הגזענות למדיניות.

סכסוכים בין מהגרים לאזרחים ותיקים אינם ייחודיים לישראל, כפי שכתב גל כץ, והרי ניתוח די פשוט של מבנה מעמדי כמו שמלמדת אותנו ההיסטוריה היא שמהגרים מהווים תחרות ישרה לבני המעמדות הנמוכים בשוק העבודה,  את המהגרים ניתן לנצל בקלות, לשלם להם שכר זעום, לנשל אותם  מזכויותיהם או לא לשלם להם בכלל. שמאל נוסח גורביץ  מאשים את תושבי השכונות וכותב פוסטים גזעניים וחוצבי להבות כשמעמדו הכלכלי  כלל לא מאוים מאחר והמהגרים לא מהווים תחרות ישירה מולו בשוק העבודה ולא חולקים איתו את הדשא בשכונה. המבחן המוסרי האמיתי הוא להילחם למען זכויות אדם כשהן מאיימות באופן ישיר על הפריבילגיות ההגמוניות שלך, ולא כשהמהגרים סועדים את הורייך, מנקים את הבתים שלך, ושאתה הנהנה בפועל מכוח העבודה הזול שלהם.

*תודה לאפרת אבן צור על ההפניה למאמר.

אל תחתום

31 במאי 2012

איתמר מן

כתב האישום של אורי בלאו עוד לא הוגש, אבל כבר די ברור שבתיק הזה עולה דילמה עתיקת יומין. לפני כמה ימים בלבד, בשחזור המשפט שנערך לסוקרטס באתונה, זוכה הפילוסוף על חודו של קול. ההשוואה לאתונאי אולי נראית קצת קיצונית, אבל בתיאטרון של הפוליטיקה הישראלית יש עכשיו עיתונאי שעומד מול כוס תרעלה.

עם ההחלטה להגיש כתב אישום, נאשם בתיק פלילי עומד בדרך כלל מול שני תהליכים מקבילים. באחד, שאמור להיות ציבורי, מתנהל משפט שמטרתו בירור האשמה מעבר לספק סביר (במקרה הזה מדובר בעבירת ריגול חמור שגזר דינה המקסימלי הוא שבע שנים). בשני, המתנהל מאחורי דלתיים סגורות, עומדים הסנגורים והפרקליטות על המקח כדי להגיע להסדר טיעון. כאן המטרה היא להביא את הנאשם להודות במשהו, בתמורה לפיתוי שמחזיקה הפרקליטות והוא הקלה בעונש (וכבר עמד היסטוריון חשוב על כך שמקורו של הסדר הטיעון בפרקטיקות עינויים שהיו נוהגות במשפט האנגלי).

כמו במקרה של ענת קם, גם במקרה של בלאו יש למדינה ולנאשם כאחד אינטרסים מובנים לגמור את העניין בהסדר. הסדר טיעון יגן על בלאו מפני עונש מאסר, ואולי אף יאפשר לו להמשיך לעבוד. מצד אחר, המדינה תוכל לחסוך את ניהולו של משפט די מורכב, ותשלח אזהרה רועמת לתקשורת פן תרשה לעצמה לפשפש עמוק מידי במסמכים לא לה.

גם אם ירצו עורכי הדין של בלאו לנהל משפט ולנאום עד מחרתיים על חופש העיתונות, חופש הביטוי, הדמוקרטיה, הם לא יוכלו לעשות את זה אם יוצע לבלאו הסדר שהוא יעדיף. המחויבות האתית שלהם היא לממש את האינטרסים שלו – גם כשאלו אינם בטובתה של החברה. במצב כזה, השיקולים הציבוריים נתונים על כתפיו של בלאו באופן אישי. אי אפשר לקחת ממנו את מה שכבר עשה למעננו. אבל ברור גם שאם יבחר לא לנהל משפט, הוא יאפשר ליהודה וינשטיין להמשיך וליצוק בטון אל חרירי המנעול — אלה שדרכם אנו אמורים לראות מה מעוללת בשמנו המדינה, ולא רק בשטחים.

אפשר כמובן לומר שזה לא משנה אם בלאו ינהל משפט או לא. שהנזק כבר נגרם, בין היתר עם הרשעתה של ענת קם (בהסדר טיעון). לפי גרסה זו, כתב האישום נגד קם נולד בחטא: מערכת משפט המגנה על חופש הביטוי לא תובעת את מי שחושפת מידע במטרה למנוע פשעי מלחמה. אבל התפקיד של בלאו כעיתונאי בכל זאת יוצר הבדל ענק בין התיק שלו לבין התיק של קם החיילת.

אפשר אפילו לחשוב שאם יורשע בלאו בהכרעת דין מנומקת, הנזק שייגרם לחופש העיתונות יהיה גדול מהנזק שבהרשעה מוסכמת (שאינה הופכת לתקדים): טוב הסדר טיעון עלוב, מפסק דין גרוע.

אבל הטיעונים האלה אינם משכנעים. כל הסימנים מראים שבלאו לא עבר שום עבירה, ואין נוסח של הסדר טיעון עליו יוכל לחתום. זה נשמע נורא ולא נעים להגיד, אבל וינשטיין הצליח לרקוח כאן את הסצינה הדרמטית ביותר שהמשפט יודע לייצר: או שהנאשם מקריב את האמת, או שהוא מקריב את עצמו.

החלטה לנהל משפט עם קו הגנה המתבסס על חופש העיתונות, במקום להגיע להסדר טיעון, היא די התאבדותית. תיקים פליליים כמעט תמיד מסתיימים בהרשעה, והסיכויים ששופט יאזור אומץ מול הממשלה הם קטנים – במיוחד בימים אלה. ועדיין, הפיתוי לא לחתום הוא גדול. אולי גדול יותר מכל פיתוי של הקלה בעונש שיכולה הפרקליטות להציע. לא כל יום יש הזדמנות כזו.

*

דימוי: אונורה דומיה, "שני עורכי דין משוחחים". 


מדרש גזען

29 במאי 2012

הוא לא גזעןאני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

צריך להתייצב לצד הקרבןלא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).

כל העולם כולו גשר צר מאוד

1 באפריל 2012

כבר לפני כמה חודשים, מישהו החליט שהמחאה החברתית היא הכי has been. עד כדי, שבתקשורת מצד אחד ובחוגים רדיקליים מצד שני ממש אסור להזכיר את הנושא הזה – ואם הוא מוזכר הוא מתקבל בתנועה מזלזלת. כשמדובר על המחאה החברתית, מותר ואפילו מומלץ להיות ציני. זה מוזר, כי פרויקטים מופרכים הרבה יותר של השמאל נהנים בתוך המחנה ממעמד מקודש, ויוצרים במהירות אווירה של "שקט, מוחים". כמובן, תמיד יש ביקורת, אבל היא תיכתב רק בהודעות אישיות בפייסבוק, ולא על הקיר – לפחות עד שקורה משהו ממש חמור.

אבל לא כך המחאה החברתית. כבר חצי שנה, נראה שהמחאה משמשת מבחינת לא מעט אנשים לצורך תרגיל אקדמי בחידוד תיאוריות סוציולוגיות ופוליטולוגיות. אומרים שהבעיה היא שהמחאה הדירה ערבים, ואומרים שהבעיה היא שהיא הדירה מזרחים; אומרים שהבעיה היא שלא היתה אלימות, ואומרים שהבעיה היא שלא היו דרישות. כשאני שומע שיש כל כך הרבה טענות שונות, אני מגיע למסקנה שכנראה הסיבה לביקורת היא בכלל אחרת. במיוחד, כשהטענות האלה גם סותרות אחת את השנייה. למשל: מגוחך להתלונן שהשתתפו במחאה רק תל אביבים, ובו זמנית שהשתתפו בה אנשים שהולכים למילואים בעזה. אם אתם רוצים מחאה עממית, איך אתם רוצים שהיא תהיה פוסט-ציונית טהורה? כאילו – איפה אתם חיים? אנשים בשמאל נעים בין שנאה עזה לעם בישראל, לבין פנטזיה על איזה עם רפאים טהור ומדוכא שבעצם רוצה כל הזמן לצעוק סיסמאות של חד"ש אבל פשוט מצנזרים לו את הטוקבקים. למעשה, האמת ידועה – כמה אנשים יש כאן שלא טבלו את הידיים בדם הפלסטיני? אבל כל הרעיון של המחאה היא שאנשים יוציאו את הידיים מהדם ויעשו איתן משהו אחר.

יש כאן סוג של נרקיסיזם של "המחנה". אנשים חווים למעשה את הקולקטיב שלהם בתור המחנה הרדיקלי. אבל זאת מנטליות של אוהדי קבוצות כדורגל כושלות, לא פוליטיקה.

לכל אלה שמבקרים את המחאה החברתית מנבי סלאח: מה בעצם אתם רוצים? הייתם מצפים שמיליון אנשים בישראל יסעו לנבי סלאח? הרי זה מופרך לגמרי, וזאת תהיה הפקעה של המאבק הפלסטיני מידי הפלסטינים. "שדפני ליף תלך לרמאללה", אמרו בקיץ. אבל אתם כל כך בטוחים שרמאללה זקוקה עכשיו לדפני ליף? יש כל מיני דברים שאפשר לעשות לגבי זה, אבל נכון לעכשיו יש שני קולקטיבים לאומיים בין הים לירדן. ישראלים צריכים להתנגד למהלכים הרצחניים של הממשלה שלהם, ולתוכניות הרצחניות עוד יותר, אבל אין שום סיבה לצפות מהם לעשות בשביל הפלסטינים את המאבק שלהם.

בכלל, אני מעז לומר בזהירות, ניכר שהפרויקט הלאומי הפלסטיני נמצא כרגע בתקופת התארגנות ו-re-alignment שתוצאותיה לא ברורות. דברים מאוד גורליים קורים מסביב, ובהיותו צורה של לאומיות ערבית הפרויקט הפלסטיני מעולם לא היה מנותק מההתרחשויות במרחב – כלומר בעיקר מההתפתחויות בסוריה ומצרים. אבל זה לא אומר שצריך לחכות לאבו מאזן, פיאד או הנייה. למרות היותנו יהודים כובשים, כבני אנוש יש לנו זכות להתקיים באופן פוליטי.

לגבי הטענות שבאות מכיוון המאבק המזרחי: מהתחלה היה ברור שהמחאה היא תנועת התעוררות עם דומיננטיות אשכנזית לא מועטה. ובכל זאת, אני חושב שאתם טועים בביקורת עליה. אני יכול לומר באחריות שבין האנשים שהיו ברחובות היו הרבה יותר שיתופי פעולה בין מזרחים לאשכנזים, משהיו אי פעם בתנועות שמאל אחרות. מה עוד, שלפי התרשמותי התנועה המתעוררת שהתפרצה אתמול היתה כבר הרבה יותר פריפריאלית והרבה פחות בורגנית – כמו חלק מההפגנות שהיו בקיץ.

כך שאני לא כל כך מבין. אפשר לשלול כל צורה של מחאה, ולמצוא בה שכפול של הסדר המעמדי הישן. כבר טענתי שרק לפני המבול היה מבנה פוליטי שונה באופן אבסולוטי. אבל השאלה היא מה האלטרנטיבה, ואת מי זה משרת. לצערי, אני חושש שבקונסטלציה הנוכחית הביקורת הזאת משרתת רק את ביבי ואת הממשלה הצינית והמפלצתית שלו.

אני חוזר ושואל: מה אם כן המקור לבוז התהומי של רבים בשמאל העמוק כלפי המחאה? נדמה לי שאנחנו חוזרים למושג "סחים", שתמיד מבצבץ יש מאין בהתייחסויות להפגנות. אבל זה הרי היה מהתחלה, לא? מהתחלה אנשים התלוננו שברוטשילד יש מוסיקה גרועה ואנשים לובשים שרוואלים. אני טוען שזאת בסופו של דבר הביקורת האותנטית ביותר על המחאה החברתית: ביקורת של אנשים שנוסעים לברלין, ונגעלים מהרעיון שהם צריכים לסבול אנשים שנוסעים להודו.

אז צריך להגיד את זה במפורש: הזלזול הזה הוא ממש דוחה, ובמידה רבה גזעני. תחת מסווה של ביקורת חברתית, יש כאן ביקורת של הקצפת הגלובלית של האליטה כלפי השכבות שמתחתיה – אשכנזיות או מזרחיות. כשאני רואה מישהו נורא ציני כלפי המחאות על שכר הדירה או על מחיר החשמל, אני מחכה בדרך כלל לחופשה הבאה, לרגע שבו הוא יסע לחו"ל ויפרסם בפייסבוק את הדירה הרחבה והמוארת שלו במרכז תל אביב. בדרך כלל זה מסביר הכול.

אז מי שרוצה ויכול לצקצק מברלין, שיעוף לברלין וייהנה שם, אבל שלא יפריע לאנשים שממש חיים כאן, ורוצים לנסות לעצב את החיים שלהם.

אישית, לא אכחיש שגם אני התייאשתי בנקודה מסוימת מהתוחלת של המחאה החברתית. חשבתי שהרעיון של התקפלות וחזרה לאוהלים "בקיץ הבא" הופך את כל העניין לסוג של מחנה קיץ, ושבאותו "קיץ הבא" זה כבר יראה באמת כמו קרנבל של סלקום. אבל ממה שראיתי בימים האחרונים, נראה לי שהמחאה של 2012 דווקא מחושלת יותר.

והגודל בכלל לא משנה. כיף לצעוד ולצעוק, גם כשיש מסביבך רק 15 אנשים. בסופו של דבר, אני מתעקש שהמחאה החברתית היא פעילות אקזיסטנציאלית יותר מאשר פוליטית. היא כמו תנועות המצוקה של מי שנחנק, או אם תרצו, של מי שמנסים לסמם אותו והוא מנסה לבעוט ולהתנגד.

בעיניי, המחאה החברתית היא האופק לקיום שלנו. מעבר לגבולות שלה יש רק מוות – מוות במובן המילולי ביותר.

לפעמים יש לנו נטייה להכניס את המציאות לתוך דפוס עלילתי של סיפור קצר, או אפילו של פרק בסיטקום. היתה מחאה, היתה דפני ליף, היו רגעי שיא, ואז היא איכזבה ושקעה והסיפור נגמר. עכשיו, לדבוק בסיפור הזה זה "פאתטי", זה כמו להתלונן על זה שבן גוריון פירק את הפלמ"ח.

אבל אפשר לראות את הדברים אחרת – לא כמו סיפור קצר אלא כמו רומאן ארוך של דוסטוייבסקי. ברומאן כזה הגיבורים מתאהבים, מפתחים אובססיות, ורבים ריבים מחרידים, אבל הריב הוא אף פעם לא סוף הסיפור. אחרי הריב הדמויות מתאהבות שוב, שוב מאיימות לרצוח אחת את השנייה, וחוזר חלילה. עולות דמויות חדשות, מרשימות, אפילו באמצע הרומאן או בשליש האחרון שלו. ואולי אפילו לא שמענו על דפני ליף הבאה.

הגיע האביב, ובאביב אנו יוצאים לרחובות. כאשר הארנבות והשועלים יוצאים באביב ממחילותיהם כדי ללחך עשב, לטרוף ולהזדווג, אף אחד לא אומר להם: "כבר עשיתם את זה באביב הקודם".

בקיצור – שום דבר לא נגמר, אלא אם תרצו שהוא ייגמר. להיפך – משהו חדש נולד.

על התערוכה "איראן" ועל איראן באופן כללי

26 במרץ 2012

 יהושע סימון

התערוכה

לפתיחת התערוכה "איראן" בירקון 70 הגיע כתב גל"צ נחמד והכין כתבה על האירוע. כתגובה לדברים שנאמרו על ידי מארגני ופוקדי הפתיחה בכתבה , הוא הביא מדבריו של ח"כ דני דנון מהליכוד (שבין יתר הישגיו פירסם לאחרונה מאמר ב-USA TODAY נגד הדיון הציבורי בשאלת ההתקפה הישראלית האפשרית באיראן). אלה הדברים שאמר דנון לכתב התרבות של הצבא: "האיום האיראני הוא איום אמיתי. אי אפשר לטמון את הראש בחול. ולכן אומר לאותם אמנים, עם כל הכבוד, אולי אתם מבינים באמנות, בתרבות. אבל בענייני בטחון, אנא השאירו את זה לאנשי הבטחון לקבל את ההחלטות האלו".

את דבריו של דנון יש להבין במלוא חומרתם – בין רשלנות במקרה הטוב, להתרת דם במקרה הרע. כי מה שדנון אומר זה שאנחנו, אזרחיות ואזרחים, אלה שמחושבים על ידי "אנשי הבטחון" כ"נזק נלווה", לנו אין יכולת או זכות לדבר בעניין בו חיינו, חיי כולנו, מוטלים על הכף. אותו משטר שיוצא למלחמות בזבזניות תוך שהוא מפריט את טקסי הזכרון לחללים (אולי דרך טובה לממן מלחמות להבא היא לחייב באופן גורף נוכחות בטקסי יום הזיכרון ולגבות תשלום כניסה מופקע מכולם, עם הנחות סמליות למשפחות הנופלים), הוא משטר שאומר לאזרחיות ולאזרחים שאין להן מלה בעניין חישוביו שבהם הוא מבטיח לקפד את חייהם. מופקרים ללא מקלטים אפילו, אנחנו מנועים לפי הח"כ דנון מלהציל עצמנו מטבח בחסות מעשי הממשלה.

את תוכנית הפרטת המקלטים בישראל בצורת ממ"דים מטומטמים (מה עושה אדם בחדר ממ"ד אחרי ששרד התקפה? כשיפתח את הדלת, שמח על שניצל, הוא הרי יהיה תלוי באוויר 8 קומות מעל אדמת השכונה החרוכה בנתניה או ראשל"צ. כל שישאר לו הוא לגווע בצמא וברעב בחדר תלוי באוויר!) מפמפים בין היתר עם פרוייקט בשירות הקבלנים – תמ"א 38: בחסות הפחדה מרעידת אדמה (מודל קלאסי של צבירה פרימיטיבית שמראה כי לא הרבה השתנה מאז הספרדים הביאו את הגיהינום הקתולי לילידים בעולם החדש), הקבלנים "מחזקים" בניין כנגד הסכנה ומקבלים אחוזי בנייה מזורזים לקומות עליונות ופנטהאוזים בהם יסחרו – ממש ספר לימוד לצבירה תוך נישול.

הדמוקרטיה

אם נחזור לח"כ דנון, חייבים להודות שגם בעניין הנוכחי הוא כלל לא מקורי. אחד הדברים שמאפיינים את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה הוא הוצאה של הפוליטיקה מחיי היומיום. כאילו הפוליטיקה קורית אי-שם – במקום אחר. "אל תכניס פוליטיקה", "למה להיות פוליטי?" וכדומה, הם ביטויים להסכמה עם הפעולה הפוליטית המתמדת שבייסודה דה-פוליטיזציה של החיים. בתוך הדה-פוליטיזציה הזאת מתקיים מרחב כל כך מצומצם ועלוב של פוליטיקה, שהשאלות בתוכו מסתכמת בבחירות כמו – ערוץ 10 של רון לאודר או ישראל היום של שלדון אדלסון, האח הגדול של קשת או תחקירים של רז שכניק אצל נוני מוזס, שאול מופז או ציפי לבני; יש יותר בחירה בשאלה אם לאכול מצה מקמח לבן או מצה מקמח מלא.

עשור של פעילות בעולם האמנות המקומי ובמסגרות בינלאומיות גרמו לי להכיר בכך שאל מול הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, בהיות הפוליטיקה א-פוליטית, יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות. בהיעדר מקום אחר, פרוייקטים שאפתניים שהם לא רק פוליטיים, אלא ממש עושים ודורשים להתערב בפוליטיקה, מוצאים מקלט בדיון אקדמי ובפעילות אמנותית.

את התערוכה "איראן" אפשר לראות גם לאור המציאות הפוליטית המוגבלת בתוכה אין מקום לרעיונות שהתערוכה מעלה. לכן אפשר רק להודות על כל תגובה, גם אם זו מופיעה רק בעמודי ובשעות שידור של בידור ותרבות – מסתבר שבלעדיהם אין כלל דיון פומבי מחוץ לקונצנזוס הצבאי. תערוכה פוליטית מציעה במקביל יחסים הווים עם המציאות הפוליטית והאסתטית ולא יחסי זכרון והיכרות מוקדמת; לא רק הנושא שעל הפרק דחוף היות שהוא קורה עכשיו, אלא גם המצע האסתטי מתעקש על הרגע, על כל הטעם החדש והרע שלו.

ככל שהתגובות במסגרות תרבותיות מושכות יותר תשומת לב, כך טוב יותר, ומבחינה זו הביקורת על התערוכה מאת גליה יהב – רצף אינטנסיבי של קטילות בטורים גבוהים – פועלת באופן הזה. זכור לי למשל איך כשראתה אור האסופה "לצאת!" נגד הגרניקה בעזה בדצמבר 2008, מדור ספרותי זיכה אותה בביקורת שהיא לא יותר מהגהה נוקדנית.

המתחים הפנימיים שלא ניתן לגשר עליהם מביאים את השלטון להשתמש תדיר באויב חיצוני. כך, התשובה למהפכת ההפרטה, למונופולים שהם התוצאה של מה שנקרא תחרות, לבעיית הדיור באיזור המאוכלס ביותר במדינה והיחיד עם מקורות הכנסה, לדור שסובל מכישורי יתר בתוך שוק עבודה פרימיטיבי, למציצת החיים בידי ההון, לאלימות הגזענית של השלטון – אלה ועוד דרישות שיכולות עוד לצאת מתוך מה שהתחיל בקיץ האחרון, לכל אלה התשובה אחת – תוכנית תקיפה הרפתקנית אל עבר רמות פרס. את הקריאה מהקיץ האחרון ששמה את ראש הממשלה הישראלי בשורה אחת עם עריצים מתנדנדים מהאיזור – "אסד, מובארק, ביבי נתניהו", יש להבין לא רק כהפללה של שלטון מקומי לא לגיטימי, אלא גם כתיאור של ברית ממש בין משטרים – אסד, מובארק, ביבי נתניהו. אבל, השימוש באויב חיצוני לא מצליח לגשר על המתחים אלא רק משמר רגעית את מראית העין של איזון המתחים. למעשה, לאורך זמן, האיום החיצוני מצטרף לרצף המתחים הפנימיים החופפים ולכוחות הסותרים, כך שהיום אנחנו נתונים במצב פרדוקסלי מדהים לנוכח המשטר הנוכחי.

אפילוג / תקציר מנהלים

אחד הנושאים שעלו בשיחות סביב אפשרות של תגובה איראנית להתקפה ישראלית, היא הסכנה להמשך החיים במרכז הארץ. אומרים שלעומת התל אביבים, המתנחלים חסינים. אלה, היושבים בקרבת ובתוך אוכלוסייה פלסטינית, נהנים ממגן אנושי שאותו אחמדינג'אד כביכול לא מעוניין לתקוף – העם הפלסטיני. שמעתי אפילו דרישה שבעניינים של אפשרות תקיפה באיראן, לחברי ממשלה מתנחלים ותושבי ירושלים לא תהיה זכות הצבעה מאחר והם מוגנים ולא יפגעו מתוצאותיה.

כשמפרשים את הדרישה הזאת מבינים שהדרך הטובה ביותר בשביל כל הישראלים להתמודד עם האיום האירני היא זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים. בהיותם מגן אנושי מהתקפה אירנית אפשרית, רק זכות השיבה של כולם לגבולות 48' תאפשר הגנה מלאה על כל הישראלים. כך, ניתן רטרואקטיבית להכריז על כולם כאזרחים ומיד לדרוש מהם, בכפוף לתקנות הצבא, לשוב לארץ במעין צו 8. בהמשך למדיניות מראשית המדינה, דפוסים של פיזור אוכלוסייה יופעלו בתחילת תהליך הקליטה על מנת לפזר את הפליטים הפלסטינים השבים באופן שיוויוני ברחבי הארץ. לזה אפשר להוסיף תוכנית אופרטיבית נוספת; למעשה ניתן ליישב את הפליטים הפלסטינים, הבנים החוזרים, בעזרת תמ"א 38 – אישורי בזק לבניית שתי קומות עליונות ופנטהאוז בכל בניין בארץ יישבו במהרה את הישראלים החדשים – הפליטים הפלסטינים. אל מול המלחמה המתחרחרת, מתברר שהדרך היחידה להציל את חייהם של הישראלים היא זכות השיבה. זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.

הדימויים: גיא ברילר, הטיל נמרוד; רועי רוזן, צא (וידאו); חיה רוקין, להרוג את השמש , שלוש יריות שלוש דקות בשקיעה (וידאו); שחר פרדי כסלו, רטייה כפולה

אז למה בעצם הוא מת? תגובה לדויד גרוסמן

8 במרץ 2012

רועי צ'יקי ארד

"למה מי מת?", המאמר של דויד גרוסמן על מותו של עומר אבו ג'ריבאן שכיסה לפני כשבוע את שער "הארץ", השיב לרגע אחד את השם והאנושיות לשב"ח פצוע שנזרק לכביש בלילה עם חיתול וקטטר ומצא את מותו מהתייבשות. יחד עם המודעה של ועד "הארץ" על הפגיעה בגרפיקאים, שמו"ל העיתון אישר לפרסם באופן תקדימי בתחתית העמוד (תמורת 17 אלף ש"ח כפי שמיהר לציין עיתון מתחרה), נראה כי שער "הארץ" העניק גאווה לשמאל הישראלי, שהחורף עד כה מרט. 26 מחבריי הניחו את העמוד על הקיר בפייסבוק והיו ששיבחו אותו כ"היסטורי", מרגישים שבמאמר נמצא הדהוד ל"אני מאשים" של אמיל זולא או גלגול לס' יזהר\אלתרמן – ולרגע אחד, כמו בלב הוריקן, נוצר אי של הומניזם מעל ראשנו השחוח.

המאמר חשוב וגם הבחירה למלא איתו את סדין השער סמלית, כהיפוך לגורלו השכוח של אבו ג'ריבאן. ובכל זאת, תוכן המאמר בעייתי. מעניין להשוות את הסיפור של גרוסמן לכתבה של חיים לוינסון וג'קי חורי, שעליה התבסס. בסיפור המקורי אפשר לראות את ההשתלשלות שהובילה למוות הזה, את בית החולים שאולי חוסך על מיטה כי מטופל חסר-שם כמו עומר לא מחזיר את הכסף מקופת חולים, את מפקד התחנה שנותן או לא נותן פקודה, את מפקדי שני המחסומים שמסרבים לקבל את הפצוע, ולבסוף את השוטרים בתחנה שמשאירים אותו לגווע על הכביש. כל אחת מהתחנות שהן למעשה ישראל של ימינו, זוכה לפיסה מלוחה של האחריות. אצל גרוסמן האחראים הם פחות או יותר שלושה שוטרי הניידת:  "היו שם עומר ושלושה שוטרים", כותב גרוסמן, שוטרים פשוטים שנהגו כאחי יוסף המשליכים אותו לבור.

אלא שהסיפור הנכון וגם עוכר השלווה יותר הוא זה של לוינסון. השוטרים הם רק מכה אחרונה בשרשרת חבטות. נותני הפקודות חמקו ממטח מקלדתו של גרוסמן. גרוסמן גם מוותר על אמירה חברתית: מגמת הפיכת בתי החולים בארץ לגוף כמו-עסקי, של רווח והפסד, שבהם מטופל כמו עומר הוא הפסד ועדיף להיפטר ממנו. מה שהיום קוראים התייעלות משמעה עומר אחד פחות. אחד השוטרים התרשם כי "בית החולים פשוט רצה לשחרר כבר את המיטה". מערכת הרפואה הישראלית מובלעת אצל גרוסמן בחצי שורה. גרוסמן גם לא התייחס להיעדר כח האדם במשטרה שאילץ אותה להיפטר ממנו, לא הזכיר שלא היה מקום בבתי הכלא, כך שהשב"ס סירב לקחת אותו תחת חסותו.

במקום עיסוק חברתי, גרוסמן העדיף להטיל את האשמה ב"שנאה ובתעוב" של שלושה שוטרים פשוטים, "עשבים שוטים" בלשונו החקלאית שלא מדברת על הגנן. דמיונו אפילו מציע את האפשרות שבעטו בעומר וקיללו אותו, אף שאין לכך עדות בכתבה המקורית. הוא הותיר את הכתם על שלושת השוטרים, והתעלם מהגזענות המערכתית. "אני יודע שהם לא מייצגים את המשטרה. ולא את החברה, ולא את המדינה. אני יודע שזה רק הקומץ או התפוחים הרקובים" כותב גרוסמן. כאן גרוסמן מטעה: הסיפור מייצג את המשטרה, את החברה ואת המדינה.

את מצבו של עומר המנוקב בקטטר ומופקר בכביש היטיב גרוסמן להשוות ליחס הישראלים לעם הפלסטיני. אבל את גרוסמן ומאמרו אפשר להשוות לחלקים בשמאל הישן. שמאל (יהא ציוני או אנטי-ציוני, לאחרונים פשוט אנגלית יותר טובה) שפעמים רבות יכול להיות הומניסטי כלפי הרחוק והעקרוני, לעתים האקזוטי, על חשבון זה הקרוב והיומיומי. שמאל שירתיח מרק לפליטים מאפריקה, אבל יזדעזע מהברברים מהרכבת, יראה בשוטרים ערסים וישפיל את המאבטח המבוגר של בית ביאליק, כשם שעשה כותב אחר של השמאל.

לפני שבוע שהיתי ככתב עם הפליטים שמד"א אכסנה בסערה הגדולה. אחד המאבטחים, אנשי כח האדם, אמר במרירות כשסירי האוכל הרבים הוגשו והונחו על ידי מתנדבות: "כשאנחנו ניפול, לא ידאגו לנו ככה". זה צריך להיות המתכון לשמאל – דאגה לפליטים ולפלסטינים כבני אדם, והבנת מורכבותם (אבו ג'ריבאן הוא גנב מכוניות האחראי לתאונה עם פצועים), אבל גם אותה אהדה למורכבות מצביעי ש"ס, ליכוד וישראל ביתנו, שחלקם דחוק אל שולי החברה. וגם אל השוטרים. כך אני רואה את מה שלמדנו בקיץ – לדאוג לא רק לרחוק, לאיזה "אחר" גמור שלעולם לא נתנגש בו, אלא גם לקרוב. על אף חשיבות המאמר, גרוסמן משול לאדם הצועק 'כולכם עוורים', כאשר הוא עצמו שתום עין אחת.


מלים: אם תרצו, לחן: בוב דילן

14 בפברואר 2012

יוסי ברטל

זה כשנה מתלהבים פעילי אם תרצו מהזמר והמשורר מתן קולנשר. ניתן לומר ללא הגזמה שהוא הפך לזמר החצר של התנועה, שבחודשים הבאים יקבע בית המשפט אם מותר לכנותה פשיסטית. ארז תדמור, גנב התחמושת הצה"לית ופעיל מרכזי באם תרצו, שיבח אותו באתר התנועה ותיאר את שיריו כ"מעוררי השראה ולא רק תסכול. שופעים במחאה אותנטית השואבת את כוחה ודימוייה מתרבות בת 3,000 שנים, ולא מעכשיוויזם פוסט-מודרני ריקני ויצרי". תדמור אף הציג את מועמדותו של קולנשר לפרס היצירה הציונית שחנכה לימור לבנת.

כחלק מקידום המכירות של ספר השירה שלו – כולל דיסק מצורף – התארח אותו טרובדור ציוני לפני כמה חודשים בטלויזיה החינוכית ושטח בקצרה את משנתו האמנותית והפוליטית. מה שתפס את תשומת ליבי והפתיע אותי, היא השפה המוזיקלית בה קולנשר משתמש: הדבר היחיד שמחבר את המוזיקה שלו לישראל או לציונות היא יהדותו של בוב דילן, שאמור להוות השראה למוזיקה שהיא לא יותר מרוק רך של חננות אשכנזים (סטרייטים) מרמת השרון. אין במוזיקה הזאת שום דבר ישראלי, שום מעבר הרמוני שמזוהה עם הזמר העברי הישן, אף נגיעה של מלודיה יהודית אשכנזית או ספרדית' וכמובן – הכי רחוק מהמזרח התיכון שאפשר. סתם ייבוא מאמריקה שעוכב לכמה שנים במכס. השירה של קולנשר גם לא נשמעת גברית או לוחמנית, ואף כוללת כמה קפיצות לגובה.

מה ש"ציוני" בשיר הזה הן המילים בעברית, שהן לא יותר מביקורת אנטי-ליברלית במיטב המסורת הפשיסטית האירופית. שלא כמו עמיר בניון או אריאל זילבר, שמזוהים פוליטית עם הימין אך פונים על אף מגבלות הצנזורה למאזינים מחוץ לגבולות הגטו הדתי-לאומי, קולנשר לא מנסה להביא את המוזיקה של חב"ד או קלקיליה לגל"צ, אלא מקבל את מגבלות הטעם המוזיקלי של פרברי תל-אביב.

לפני כמה ימים אמר גל אוחובסקי לרונן שובל, בראיון לוחמני שעליו נאלץ להתנצל אחר כך: "אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות, הכי נראה בחור מבית טוב, הכי נראה כזה נחמד שמאלני ואתה בדיוק ההפך מזה". אוחובסקי, שלמעשה מייצג את פלח האוכלוסייה אליו פונה אם תרצו, תיאר בדיוק את האסטרטגיה שלהם שרבים וטובים כבר כתבו עליה (ובראשם שלום בוגוסלבסקי).

הניסיון ליצור מראית עין של "לא שמאל ולא ימין", הצגה של חילוניות אשכנזית, חביבה ולא-ייצרית, הם מרכיבים חשובים בפוליטיקה של אם תרצו. לא בכדי מרכזת התנועה את פעילותה במרחב האקדמי והתרבותי – זה שאליו לא יכלו להכניס את עמדותיהם מבלי הכסות ה"תרבותית" והמרוסנת. הקליפ שהם הכינו לשיר "אני אחיך" של עומר בניון אולי העלה את הפופולריות שלהם בקרב קהל הבית המזרחי של תומכי הליכוד, אבל פיספס לחלוטין את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה התנועה: להגיע לליבם של מצביעי קדימה.

קולנשר פועל מוזיקלית כמו שאם תרצו פועלים פוליטית, והוא מודה בכך בראיון: "זה כיוון פופלרי, אנחנו מנסים להציג שירה עמוקה ונותנת תובנות (…) בצורה שאפשר להקשיב לה". האימוץ של מוזיקה רכה ונעימה בה אין לא יצר, לא גבריות מתפרצת ואף לא סימון אתני, נמצאת לכאורה בדיסוננס לפרויקטים תרבותיים של תנועות לאומניות ופאשיסטיות אחרות בעולם. אלה פנו לרוב להאדרה של כוח ואלימות ושימוש במוטיבים תרבותיים של מסורת לאומית מדומיינת. אבל בדיוק כמו ש"אם תרצו" לא תצא עדיין במצעדים צבאיים בחוצות העיר או להפגנות בעד הקמתו מחדש של בית המקדש, כך גם קולנשר לא מתכוון להתפרע בזמן הקרוב. הוא יודע שעל מנת לחלוק את התובנות העמוקות שלו עם החברים מרמת השרון (שממנה מגיע גם מנהיג התנועה, רונן שובל) – אלה שטעמם המוזיקלי והפוליטי דוחה קיצוניות שכזאת – הוא חייב להביא את הלחן מאמריקה, ממש כמו שהקמפיינים של אם תרצו ושאר ארגוני הימין החילוניים מיובאים מלב הממסד הנאו-קונסרבטיבי בארה"ב. לא מפתיע אם כן שהמוזיקה שמאמץ הארגון – שחלק ניכר מהפוליטיקה שלו מעוצב על ידי עולמם הרוחני של יהודים אמריקאים (ותורמים אוונגליסטים) – תפנה לתרבות המוזיקלית של מדינת האם כמקור השראה.

השאיפה של קולנשר להסתנן לאותו מיינסטרים מעורפל – זה שהפך לדבריו קורבן ל"טשטוש ליברלי" – מתמצת בהתנחמדות מוזיקלית, חסרת כל ייחוד או אמירה מקורית. אני כותב את כל זה בעיקר בגלל שחבל לי. פשיסטים שמרשים לעצמם להיות פאשיסטים יכולים לכתוב מוזיקה מעולה, חתרנית ומעוררת השראה. לעומת זאת, הניסיון להיות פשיסט בעור של בוב דילן פשוט יוצר חרא של מוזיקה, שלא מצליחה להיות יותר מקוריוז. אבל לכו תדעו עד כמה נמוך יכול להגיע טעמם המוזיקלי של מצביעי קדימה, שלא לדבר על טעמם הפוליטי.

מוזיקה פשיסטית מעוררת השראה

מה שצריך בשביל עיתון שמאל

22 בדצמבר 2011

בסתיו האחרון, כשהתקשורת בישראל החלה להפנות עורף למחאה, עלתה טענה בשמאל שהגיע הזמן "להתנתק מהתקשורת", ולהקים עיתון אינטרנט עצמאי. הטענות האלה מלוות בדרך כלל בחרחור בוז כלפי התקשורת הקיימת.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)

מי באמת מפסיד מסגירת ערוץ 10?

18 בדצמבר 2011

יואב ליפשיץ,  Occcupy Tikshoret

בכל הדיון סביב סגירתו של ערוץ 10 הוצנע סוד מאוד גלוי – ערוץ מסחרי הוא סוכנות פרסום. בדיוק כמו גורדי השחקים המשקיפים על איילון, הוא משתמש במשאבים, משאב ציבורי במקרה הזה – זמן אוויר, על מנת למכור לנו מוצרים. באותו אופן ניתן להסתכל גם על גוגל כעל סוכנות הפרסום הגדולה בעולם.

אני יודע, יש שיגידו שזו ראיה צינית של המציאות, אך ראו מה קורה כאשר המחאה החברתית משפיעה על הכנסות הפרסום – אנשי התקשורת הצינים, בצוותא עם הפרסומאים הצינים, מפסיקים לדווח עליה. מכירת פרסומות היא אולי לא הסיבה היחידה לקיומו של ערוץ טלוויזיה, וודאי לא מה שמניע את כל העוסקים במלאכה שלחלקם לפחות יש תחושת שליחות חברתית, אך בסופו של דבר זהו האינטרס העליון של הערוץ. בלי פרסומות אין לו זכות קיום, ובהיבט הזה אין הבדל בין תשומת הלב הבוטה שהעניק דודו טופז לפר-סו-מות לבין ה"היו עמנו" של אילנה דיין.

ואם ערוץ 10 הוא סוכנות פרסום, הרי שניתן בקלות למפות את ה-stakeholders העיקריים של הערוץ: בעלי המניות והפרסומאים. הראשונים מרוויחים את כספם משידור הפרסומות שמייצרים האחרונים, והאחרונים מרוויחים את לחמם מייצור הפרסומות עבורם משלמים גופים המעוניינים להפיץ את שמם במרחב. ניתן להניח שבעלי המניות מצפים לרווח נוסף, בדמות שליטה והכוונה של גוף תקשורת המחזיק בידיו כוח רב לרווחת עסקיהם, הן במובן הצר (אי פרסום שלילי לעסקים הקשורים לקונצרן שלהם, למשל) והן במובן הרחב (נקרא לזאת עידוד הציבור להשקיע את כספו, זמנו ותודעתו בתחומים המניבים להם רווח).

כמובן שיש בעלי עניין נוספים בערוץ ובקיומו – העובדים ובני משפחותיהם, העסקים שמספקים שירותים לערוץ ועוד. כולם מרוויחים מקיומו של הערוץ, וסגירתו תהיה מכה כלכלית עבורם, מי יותר ומי פחות. וגם הציבור, לפי התפיסה הרווחת קיומו של ערוץ ברודקאסט נוסף וודאי מוסיף משהו למרחב הדמוקרטי בישראל, ובכל מקרה אינו גורע ממנו.

עם זאת, חשוב לי להתעכב על בעלי המניות והפרסומאים, כי לאור ההתפתחויות נראה שהם ככל הנראה המרוויחים הגדולים מקיומו. אמנם בעלי המניות יכולים לפזר סיכונים, והעובדים משקיעים את כל מרצם, את עתידם ועוד בערוץ הספציפי, אך אם היו עובדים במקום אחר, הם היו עושים זאת במקום אחר. בשוק ריכוזי כמו שוק התקשורת הישראלי, לבעלי המניות ולענף הפרסום סגירת הערוץ משמעו פחות מקור הכנסה עיקרי.

תצלום: דוד שי

אלא שמשהו קרה בתקופה האחרונה. בעלי הערוץ כבר לא ממהרים להזרים אליו כספים, וזאת למרות שעובדיו מתעקשים שהוא עתה ערוץ מאוזן, ושעם המעבר לרשיונות – שיתעכב בשנה אחת – ירוויח מאוד יפה. בעלי המניות כנראה לא קוראים באותו האופן את הדו"חות הכספיים, ומבחינתם, לפחות על פי המוצהר בשלב זה (לא מן הנמנע שברגע האמת יזרימו כסף מכיסם), הם מעדיפים לקצץ בהפסדים ולצאת מהביזנס. לפי אחד הדיווחים, הם אפילו סירבו לחתום על ערבות שאם ידחה חובו של הערוץ הוא ישולם במועד מאוחר יותר. לתשומת לבו של דנקנר, הרווח שהם חשבו שירוויחו מאחזקה בערוץ תקשורת ככל הנראה לא משתלם להם.

כך שנשארנו עם הפרסומאים. ואכן, מסתבר שהפרסומאים מאוד מודאגים מן האפשרות שהערוץ יסגר. שימו לב לפאניקה העולה מדבריו של קופירייטר בשם אילן שילוח, שבספין שקוף ועלוב מצא עצמו מצטרף לשורות המחאה החברתית. הם כל כך מודאגים, שמודי כידון, יו"ר איגוד חברות הפרסום, מציע לחבריו להציל את הערוץ ע"י רכישה מראש של זמן אוויר לשנה הבאה בשווי חובות הערוץ למדינה (למותר לציין כי זהו מחזור של יוזמה ישנה, שעלתה גם באחת הפעמים הקודמות בהן הערוץ היה בצרות כלכליות). מבלי להיכנס לשאלות ההגבליות והרגולטוריות שעולות מן המהלך, הרי שהמהלך הזה מאיר בזרקור ענק את הסוד הגלוי, עליו ממעטים לדבר בתקשורת, בקשר לערוץ המסחרי: ערוץ 10 הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת השיווק של המפרסמים. הפרסומאים, לא בעלי המניות ולא הציבור (בין באמצעות נציגיו ובין באמצעות מטקבקיו), הם אלו שיש להם את האינטרס החזק ביותר להמשך פעילותו של ערוץ 10.

התקשורת כולה עסוקה בימים האחרונים בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית מסגירת הערוץ, ותוקפים את ביבי וחבריו על זה שהם לכאורה (מבלי שזכינו לראות ראיות מהימנות בנושא) דוחפים בכל מאודם לסגירת הערוץ. כמעט ולא מדברים על כך שלבעלי ההון פשוט נמאס. בוודאי שלא מדברים על כך שמדובר, לפני הכל, בסוכנות פרסום שיש לה חלק רב בסיבות שהובילו למחאה החברתית בקיץ האחרון, ובצורה בה היא טופלה ע"י התקשורת.

ככל שהסכנה המרחפת מעל הערוץ הופכת ממשית יותר ויותר, המסיכות יורדות ואנו מגלים מיהם בעלי האינטרס האמיתיים בערוץ. אם לפי ההגיון הכלכלי המקובל נכס עובר ידיים כאשר נמצא מי שמוכן לשלם עבורו או להשקיע בו על מנת להפיק ממנו את המירב, הרי שאולי עקב האירועים ניתן להגיד שאם הפרסומאים יהיו אלו שבסופו של דבר יצילו את ערוץ 10 הם למעשה יהיו הבעלים בפועל שלו. ביכולתם יהיה לנווט את מהלכיו. פשוטו כמשמעו, הערוץ יהיה חייב להם. הפרסומאים – לא הציבור, לא הממשלה ולא בעלי המניות – מצמצו ראשונים. ברור מדוע, אחרי הקיץ הקשה שעברה תעשיית הפרסום, השקעה בערוץ מסחרי היא השקעה משתלמת מאוד עבורם.

לאור זאת, אפשר להגיד שתמיכה ממשלתית בסוכנויות הפרסום הרעילות ובאינטרסים הכספיים המובילים את שולחיהן, תהיה צעד נגד הדמוקרטיה של ההמון בישראל, שבימים אלו יוצא נגד הטייקונים והמסרים הכוזבים שהם האכילו אותו משך שנים. ואפילו יותר מכך, גם אם ינצל הערוץ עקב הזרמת הון השייך לטייקונים שונים שאינם בעליו, לא בטוח שהדמוקרטיה בישראל הרוויחה. עיתונות חופשית זה לא רק תחקירים נגד הנסיעות של ביבי, אלא גם לשדר סרטים כמו שיטת השקשוקה ללא פחד.

watch?v=_v5SGlf9q6E&feature=player_embedded

* בהערת אגב, בהקשר לנושא זה אציין שכשמדברים על כך שתוכניות ריאליטי למיניהן, הדורשות מן הצופה לסמס ולהכניס כסף ישירות לערוץ, בלי התיווך של חברת הפרסום, הן עוד שלב בדמוקרטיזציה של שוק התקשורת, אין לדבר על כך רק במובן הברור מאליו, שהצופים בוחרים את מי הם רוצים להשאיר בתוכנית; אלא יש להדגיש שהמודל העסקי לאט לאט הופך להיות פחות תלוי בלחצים של תאגידים שונים שאינם תאגידי התקשורת עצמם ורצונם לספק את הצופה (כלומר, במצב היפוטתי בו כל התקשורת תמומן ישירות ע"י סמסים, לא יהיה מתח בין רצונו של גוף התקשורת לספק את הצופים לבין צרכי המפרסמים ושולחיהם). במילים אחרות, ככל שהטלוויזיה היא יותר ספקית תוכן גרידא המוכרת "את עצמה" ופחות סוכנות פרסום המוכרת פרסומות, כמו הטלוויזיה בכבלים למשל, הרי שהיא פחות נתונה ללחצים. ביום שכך יפעלו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים גלום פוטנציאל מהפכני.

* בהערת אגב נוספת, יש לציין שמדובר בסוכנות פרסום שאוכלת את הדיסה אותה היא בישלה. אחרי שבמקום לעסוק במפוטרים למיניהם, מפיקים בערוץ תוכניות בסגנון "מעושרות" ו"המדריך למליון הראשון", אין להתפלא כאשר אנשי הערוץ לא מצליחים לזכות ברחמי הטוקבקיסטים כאשר הם כותבים טקסטים מכמירי לב על אנשי תקשורת שימצאו עצמם ללא עבודה בקרוב.