ארכיון כותב

והארץ תשקוט: מקבץ אחרי המלחמה

24 בנובמבר 2012

אנו מזמינים את הקוראות והקוראים להמשיך ולשלוח לנו טקסטים (קצרים), גם בתגובה לדברים שנכתבו פה. בכוונתנו להעלות קובץ נוסף לקראת סוף השבוע הבא.

ספק אנושי ספק בובתי /// ראג'י בטחיש

בשונה ממלחמות קודמות, במלחמה הזאת נהייתי פתאום מאד ביקורתי, כלפי כולם, לא משנה מאיפה הם ולאיזה צד שייכים, האקדמיה קלקלה אותי, עשתה ממני יצור ציני נטול רגשות אשם, נטול רגשות  בכלל , בימים הראשונים כשעוד לא היו תמונות של ילדים חרוכים עם חצי מעי בחוץ או עם זרועות או גפיים מבותרות, המשכתי בביקורתיות הקשה, כלפי עצמי קודם, למה לעזאזאל אני נשאר עדיין במקום המטורלל הזה, אני רוצה לקחת את הילד שלי לפריז או ברלין ומבחינתי שירקוד סמבה (הוא מוכשר בזה) במטרו ונאסוף עבורו מטבעות, ונסתדר, ושמבחינתי יישרף כל אזור מזרח הים התיכון, שישחטו אחד את השני כווולם, כולל אסד ונסראללה וביברמן וחמאס, לא רק האקדמיה קלקלה אותי ועשתה ממני אנטי פטריורט פלסטיני , גם התיאוריות הקוויריות שפלשו לחיי בשנתיים האחרונות, מה זה כל הגברים האלה שממלאים את האולפנים פתאום, מה זה כל הגברים הלבנים שמשתלטים על החיים והמוות שלנו, מרון בן ישי ואיתן בן אליהו, ועד גיא לרר (עם הפרצוף של אני לא יודע איך נקלעתי למצב הזה אבל אני אמשיך להראות שאני לא מטומטם ושאני מבין ברשת ושאני תל-אביבי פי אל-סבבה), עד שלא היו תמונות של ערימת ילדים ספק ישנים ספק מתים, מאד שיעשע אותי המירוץ הזה של למי יש טיל יותר גדול בין הרגליים, מי יותר תותח, דבר שמזכיר את ההשוואות שעושים גברים במקלחת של חוף הים או מכון הכושר… או הצבא, טוב לא עשיתי צבא ומכוני כושר משעממים אותי, למרות שלא הייתי מתנגד למצוא במקלחת של מכון כושר את הגבר שיש לו הכי גדול, ולגמור בזה את העניין.

עיצבנו אותי אלה שהתעקשו לקרוא לתל-אביב כשהיא הופצצה בטילים ריקים "תל אלרביע"*, בכלל ההתעקשות של הדור השני והשלישי של פליטי 48' לראות את פלסטין הנוכחית בצורה שהם רוצים לראות אותה ואינה קיימת, מעצבנת אותי, יא –עמי תקשיבו להערות שלנו, בשביל מה נשארנו תקועים כאן, אבל קשה לכעוס על דור שלישי של פליטים… כמו שקשה לסבול את מותם של 11 בני משפחת "אלדלו", אין מה לעשות, יש לי חולשה לילדים חרוכים שמוצאים מבין ההריסות עם מבט ספק אנושי וספק בובתי.

* מיתוס ערבי שהתפתח בשנים האחרונות שאומר שבמקום בו נמצאת ת"א היה כפר אחד שקראו לו "תל-אלרביע". למעשה ת"א הוקמה והתרחבה על אדמות כמה כפרים אחרים ושכונות יפואיות.

הרחבת גבולות התודעה /// טל מסינג

ההכרה הישראלית היא תינוקית. יש ישראל ויש חו"ל. הם ואנחנו. אויבים וציונים. המפה שלנו מחוררת, האטלס מעולם לא הושלם. כמו במשחקי מחשב בהם היוצרים התעצלו לתכנת עד הסוף את מרחבי הנוף (בתים בלתי-גמורים, צמחייה מלאכותית, ניצבים אילמים).

כעת, בסיומה של המלחמה-לא-מלחמה, אפשר לראות שעל המפה שלנו, בשיתוף הפעולה בין ביבי, רוטר, ערוץ 2 ופייסבוק, מופיעות נקודות ציון חדשות. דרכים חדשות. איך, כפי שעפרי כתב בפייסבוק, אחד הקולות השפויים והצלולים היחידים שנשמעו במהלך המלחמה הוא דווקא של בכיר חמאס?

המחאה החברתית הובילה לאיחוד שורות הימין, וגרמה לליכוד ביתנו להציב אתגר אולטימטיבי לשמאל, את האתגר אותו הציבו חצי מיליון מפגינים: אם יש שמאל, התגרה ביבי, יופע נא מיד. גוש השמאל-מרכז המדומיין סירב להיווצר: שלי התמרכזה, לפיד עקף מימין, ואולמרט-לבני הם בעיקר משאלת לב של סוקרים. מעת שמיאן להופיע, ביבי יצר לעצמו, באופן כמעט מילולי, אופוזיציה: הוא יצא למלחמה זעירה. וכך, הקול היחיד שלא נבלע בשטף הממלכתי, הוא דווקא החמאס. במילים אחרות ולמרבה האבסורד: החמאס הפך לשמאל הישראלי האמיתי. הוא הפך מאויב לדמות בסיפור הציוני. שדה הראייה הקולקטיבי הורחב.

בממשלה המפונטזת שתקום בעתיד – או לא – בין הים לירדן, החמאס הוא שמאל ישראלי-פלסטיני בהיר, עוצמתי ומלא-און, לפחות כמו הימין הישראלי. בהיעדר אופוזיציה פנימית, שכל כך נחוצה למנהיג, ביבי הרחיב את גבולות התודעה הישראלית והכניס לתוכה את האופוזיציה החיצונית. בזכותו, אנו מסוגלים לראשונה לראות את עזה, ולשמוע את החמאס. זו, שמאלנים יקרים שלי, המשמעות של "חיזוק החמאס".

במונית שירות /// אופירה גמליאל

"קריתי, הוא בשריון, דיבר עכשיו ברדיו – אני משתגע, בשביל מה הביאו אותנו לכאן? מה, עושים צחוק?".
שתקתי ולא אמרתי כלום.
הנהג והסדרן המשיכו לרכל קצת על חברים בתחנה. המונית התמלאה במהירות, ויצאנו לדרך. גברת צעירה בהיריון, פתחה חדר מצב במושב מאחורי, ופיקדה על סבב טלפונים לברר מי גרה איפה בנתיבות, איפה היה צבע אדום, מי בבית מי הלך לעבודה ומי קשור למי באיזה קשר. קולה התחרה בנחישות בקולות המרואיינים והמראיינים שבקעו מהרדיו, והתחרו בינם לבין עצמם בהנפקת הבלויות גמורות בקצב מסחרר.
שתקתי ולא אמרתי כלום.
במהלך הנסיעה, נקטע שטף ההבלים לרגע, "צבע אדום באופקים, צבע אדום באופקים". השדרנים באולפן חיכו, והמשיכו בשלהם. אבל שוב התפרץ הצבע האדום לשידור. ושוב. ושוב. כל פעם במקום אחר ב"עוטף עזה". אחד הנוסעים הרים גבות ורטן משהו לעבר הנהג.
שתקתי ולא אמרתי כלום.
ובדיוק לפני שהגענו, עוד צבע אדום אחד, והנוסע הסיט מבטו מהחלון, הביט בי ואמר, "כמה! כמה! מה זה?!? נו, שיעשה משהו כבר, ביבי!”.
"הוא לא יכול!" התפרצתי בכעס. "הוא לא יכול! הוא לא לבד בעולם, אתה יודע!".
"לא לצעוק!" קפצה איזו מפקחת על הליכות ונימוסים שמונתה מטעם עצמה (המפקדה המאולתרת לידה שלא סתמה את הפה לרגע לא הפריעה לה, ליפת הנפש הזו, כן?) התעלמתי ממנה, והמשכתי לדבר (לא שצעקתי, כן?).
"זה רק יילך ויהיה יותר גרוע בכל פעם. העולם משתנה. אי אפשר לעשות מה שבא לך וזהו. זו ההיסטוריה, ככה זה. וקצת לחשוב, קצת! קצת לחשוב מעבר לבחירות! קצת פרספקטיבה היסטורית! קצת!".
הם שתקו ולא אמרו כלום.
המונית עצרה. ירדתי ואחריי הגברת עם חדר המצב הנייד שלה. האצתי את צעדיי. לא יכלתי יותר לשמוע את ההבלים שלה, כל ישראל ערבים זה לזה-סטייל.
המונית חזרה הייתה עוד יותר הזויה. הנהג כיוון את הרדיו לאיזו תחנה ששידרה שירי ילדים מפסטיבלים בטעם של פעם. להעלות את המורל. של הילדים במקלטים? של המבוגרים הילדותיים באופן פסיכוטי? תמונות הילדים השרופים והמבותרים מעזה, אלה שאני ממש משתדלת לא לראות, הבליחו בזכרוני לשמע שירי הילדים, כאילו רצו אף הם לשמוע מעבר לצעיפי המוות והחידלון.
שתקתי ולא אמרתי כלום.

טכנולוגיות לעצירת ההיסטוריה /// עפרי אילני

אזעקה בתל אביב. סירנות ברחובות, ואז פיצוץ חזק, עמום, אי שם באפלה. כל הקיץ האחרון חיכינו באימה לרגע הזה, המפתיע והצפוי בו זמנית, והנה הוא בא. ניכר היה שמשהו מהותי השתנה, שאיזשהו עתיד מאיים התממש ברגע אחד. ועם זאת, גם התרגשות – זה קורה. סופסוף, היהירות הציונית תתנפץ, והישראלים ייאלצו להיווכח באי אפשריותו של המצב הקיים.

האזעקה השנייה היתה מערערת לא פחות. מצב המלחמה התגלה כפרמננטי. אבל באזעקה השלישית, התברר לראשונה שהטילים פשוט לא מגיעים ליעדם. נמצא פיתרון. יש טיל אחר, שעוצר אותם. ואכן, מאז האזעקה השלישית הפסקתי להתייחס לטילים, וכך גם אנשים סביבי. טילים מתפוצצים מעל ראשינו, ואנו מעיפים מבט לרגע, וממשיכים להתעסק בעניינינו. עסקים כרגיל. טילים על תל אביב והבורסה לא נופלת, ואפילו עולה (!). מבחינה היסטורית, שוב לא קרה כלום.

אנחנו אוהבים לחזות שחורות לישראל, אבל צריך לומר את האמת: הוויטאליות של ישראל היא מדהימה. לפי כל היגיון היסטורי, ישראל היתה אמורה לקרוס מזמן. אך עם או בלי ניצחון לחמאס, נראה שהיא תקבור את כולם. ישראל תכנתה לעצמה קיר ברזל חדש, שתכליתו לבלום בכל מחיר את התהליך ההיסטורי הבלתי נמנע, למנוע בכל דרך מן הלחצים הפועלים עליה מבפנים או מבחוץ להביא לקריסת השלד שלה. היא מגלה יכולת מדהימה להתחמק ממכת המוות, גם בסיטואציות בלתי סבירות בעליל.

אבל דרך ההתמודדות שלה היא מדהימה בילדותיות שלה. הציונות הולכת ומתרחקת מהסיכוי למציאת פיתרון פוליטי לשסעים והפרדוקסים העומדים ביסודה. בשונה מישויות היסטוריות נורמליות, ישראל לא משתנה או מגיבה למצב החדש, אלא ממציאה פיתרון טכנולוגי שמאפשר לה להמשיך כרגיל במעשיה הרעים. מבחינה זו, העשור האחרון מתחיל להזכיר סרט מצויר בסגנון תום וג'רי. פיגועי התאבדות, חרם בינלאומי, טילים, קריסת משטרים, רבבות מפגינים ברחובות – הפטיש נעשה גדול מפעם לפעם, אך הציוניזמוס מצליח להתחמק. זה יותר מ"מרוץ חימוש", כי ההתמודדות הטכנולוגית היא לא רק נגד הנשק של האויב, אלא נגד ההיסטוריה עצמה. ישראל היא חברת הייטק המייצרת כל הזמן טכנולוגיות משלושה סוגים: טכנולוגיות של דיכוי (בנטוסטאנים, אבו מאזן), בלימה (חומה, כיפת ברזל, דניס רוס) והעלמה (הסברה, הומולאומיות).

אלה הן כמובן טכנולוגיות ריאקציונריות, כיוון שהן נועדו כאמור לעצור את התהליכים ההיסטוריים הנחוצים והצודקים, כלומר את הנורמליזציה של המצב. ועם זאת, צריך שוב להודות שזאת הפוליטיקה המתקדמת ביותר הקיימת בימינו. הפוליטיקה המתקדמת ביותר כיום היא טכנולוגיה – טכנולוגיה לקריעת האופק, או לצמצומו. אפל, פייסבוק וישראל הן ישויות הפועלות באותן שיטות: למצוא אלגוריתם שיכה את השוק. טכנולוגיות פוליטיות כאלה של הישרדות ייכנסו לשימוש רחב יותר ויותר בכל העולם המערבי, ככל שהמצב העולמי ייעשה נואש.

רוצים לנצח את הציונות? תפסיקו לנסות לשכנע אנשים. תמציאו טכנולוגיה שתביס אותה. ארגונים כמו ויקיליק ואנונימוס כבר יודעים את זה: צריך לפרוץ לישראל את הקוד. ועם זאת, האם ישראל עצמה אינה האקרית, שפרצה את הקוד של האנושות כולה?

כולם, כולם רוצחים /// יעל חבר

בגילי המופלג אני זוכרת מלחמות רבות. הייתי בת 4 במלחמת 56'. אני זוכרת חפירת תעלת מגן בחצר, ליד עץ השסק. רק עשרות שנים לאחר מכן הבנתי שהיתה זו מלחמה יזומה. אחר כך באה מלחמת 67'. תליתי מפה על הקיר ונעצתי סיכות לציון הכיבושים, כמו שראיתי בסרטים. לא הספקתי לנעוץ סיכות רבות והמלחמה הסתיימה. אבל הכיבוש נמשך. ואז באה מלחמת 73 ופקחה את עיני. החבר שלי, אבי ואחי היו מגויסים ואני נדבקתי לטלוויזיה כדי להירגע מהדאגה בעזרת שקריו של חיים הרצוג, המסביר הלאומי. נפרדתי ממאיר וממפא"י והפכתי לשמאלנית. אבל עוד היינו מטיילים בשטחים עם הילדים ועל האוטו היה סטיקר של "שלום עכשיו". ואז פרצה מלחמת 82'. הפעם לא קניתי שום שקר. מאז כבר אי אפשר לשקר לי. הציונות נשמטה מידיי. היתה זו מלחמת 02' בג'נין שהקצינה את הנטיות הפציפיסטיות שלי. ככל שהפצפיזם שלי עיקש יותר, מתרבות המלחמות ומתרבה ההסכמה הרחבה אליהן. יחד עם הפצפיזם נשרה ממני גם האמונה בדמוקרטיה ובמערכת השלטונית. אני יושבת מול הטלוויזיה ושומעת את השקרים, רואה את המניפולציה עובדת מול עיני ומשתאה יותר ויותר מכך שאחרים אינם רואים זאת כמוני. אחד אחרי השני נושרים ידידי, שלא סובלים את דעותי. מבחינה זו, הבלוגוספירה היא תעלת מגן עבורי. שם אפשר למצוא הדיפה חכמה ונוקבת לשקרים הללו. טוב, יותר קשה לי למצוא שם פצפיזם עקרוני כשלי, אבל אני עוד מחפשת. כשקיבלתי את ההזמנה מ"ארץ האמורי" לכתוב על מלחמת 12 התקוממתי. אני רואה ברב-שיח הזה דרך נוספת לשתף פעולה עם המלחמה.

אז למה אני כותבת בכל זאת? כדי לצרוח שכבר הייתי בסרט הזה יותר מדי פעמים. וכדי להזכיר שיש כאן מגיב אחד, שמכנה באופן עקבי את אהוד ברק "רוצח ילדים". אם רב-השיח הזה מבקש לשנות את השיח, אז כך: כנו את כולם, כל מי שהשתתפו או שילחו או תמכו או שיתפו פעולה או הזדהו או הסבירו, אבל בייחוד את הדרג הפיקודי ואת המנהיגים ואת העיתונאים, את כולם כנו רוצחים. ואז חישבו אם אתם רוצים שרוצחים ינהיגו אתכם ויעמדו אל מול עיניכם. פשוט כך: "ש ל י י ח י מ ו ב י ץ – ר ו צ ח ת. ב נ י מ י ן נ ת נ י ה ו – ר ו צ ח. ב נ י ג נ ץ –  ר ו צ ח. א ה ו ד ב ר ק – ר ו צ ח. צ י פ י  ל ב נ י – ר ו צ ח ת. ר ו נ י ד נ י א ל – ר ו צ ח. א ל ו ן ב ן-ד ו ד – ר ו צ ח. ת מ ר א י ש-ש ל ו ם – ר ו צ ח ת. י א י ר ל פ י ד – ר ו צ ח. א ב י ג ד ו ר  ל י ב ר מ ן – ר ו צ ח. ב ר ק א ו ב מ ה – ר ו צ ח. ה י ל ר י ק ל י נ ט ו ן – ר ו צ ח ת. א ל י י ש י – ר ו צ ח. א ר י ש ב י ט – ר ו צ ח. א ה ו ד א ו ל מ ר ט – ר ו צ ח. ש מ ע ו ן פ ר ס – ר ו צ ח…"

בכנסת /// גלנדון ואיזבלה

ריצ'ארד בקרב /// תהל פרוש

ריצ'ארד, שמע,

בקרב ההוא

שמתת בו, כן?

אני רציתי שתחיה

לא היה אכפת לי מכלום,

שאנסת את אן ורצחת את הנרי והרעלת את הילדים

אני רציתי שתנצח את הלבן הזה, ריצ'מונד,

חשבתי עליך

כהה וגיבן ומר

וחרב בידך,

חרב עלובה

בידך, ורוחות רפאים משתמשות בך

כמו בדלת

וציריך חורקים ואתה שואל:

אני? אני איני אני.

איני אני.

ריצ'ארד, אתה יודע

מה אני? בלי סוס

ועם עבר שחי

יותר ממך, הרצונות

המלבלבים והמפסידנות

הכרונית, פחד הפחדים וכל

הממלכות, איך

בלון של הליום מתפוצץ?

בהך של חרב קח, קח

ממני כל הממלכות.

מברג ומכונת ירייה /// ניצן ליבוביץ'

במסיבת העיתונאים של סיום המלחמה אהוד ברק ציטט את עצמו: "'וילה בג'ונגל' קראתי לזה פעם." אהוד ברק אכן נחשב כמי שהמציא את המושג הזה (כאיש ציבור ב-2006), מושג שמזכיר את דימוי הקולוניאליסט האירופאי באפריקה. הקולוניאליסט ברק מחזיק מברג בידו האחת ובידו האחרת מכונת יריה. ידו האחת מציעה לילידים לתקן להם את הזמן, להחזיר אותם קדימה, אל המאה העשרים ואחת, המאה של הכלכלה הנאו-ליבראלית, השילוב בין צבא והיי-טק, המאה של "מכונת-המלחמה". בידו האחרת מכונת-המלחמה, שברגיה הודקו ושומנו ומוכנים לתנועה.

ברק כנראה גאה במיוחד בהברקת הלשון הזו, שהוא חזר עליה שוב ושוב מאז 2006 תוך ציטוט-של-ציטוט עצמי (כולל ה"קראתי לה" או ה"קראתי לזה"). למשל, בראיון שהעניק לגולן יוכפז בינואר השנה לבלוג של מפלגת העצמאות, בתגובה לשאלה על דוח טרכטנברג, הוא ענה: "הרי אין לי פה מפעל פרטי או חברת אחזקה בבעלותי. חברת האחזקות זה בטחון המדינה…אנחנו זוכרים את 2006, אנחנו רואים היום את התמונות של יפה ירקוני על רקע החיילים של מלחמת ההתשה ב-73' ונזכרים שמדינת ישראל, קראתי לה פעם שהייתי [כך!] במדים וילה בג'ונגל, הפינה שבה אנחנו נמצאים בעולם, מוכרחה להיות תמיד מוכנה ודרוכה להגן על עצמה." במילים אחרות, התשובה של ברק על כל שאלה מתמצית במברג ובחבל הבטחוניים, במכונת המלחמה הישראלית, שהפכה מבחינתו מצורה למהות, לתוכן, חיצוני ופנימי גם יחד. התשובה שלו היא התבצרות מרחבית ולשונית גם יחד: ציטוט בתוך ציטוט, וילה בין חומות.

ההתבטאות של ברק מעניינת בעיני, בעיקר בגלל הקשר בין המימד המרחבי והמימד הלשוני שלה. ברק, כמו נתניהו וליברמן, ישי וליבני, מופז ויחימוביץ' לא מדבר בשפת הגאו-פוליטיקה של הקולוניאליסטים ה"ישנים" (אלה שהתיימרו ללמד את הילידים, לפני שפנו לתקן או לחסל אותם) אלא בשפת ה"גטו" הבטחוני, זה שפניו כלפי ה"פנים", לא פחות מאשר כנגד ה"חוץ", זה שמטרתו הבטחת הצטטת הבטחוניסטית במקום כל דיון תוכני באופק מדיני, יהיה אשר יהיה. יחד עם זאת, הצטטת הזו לא שרירותית, אלא מציבה בחירה כפולה, כלפי פנים וכלפי חוץ. הבחירה היא בין שני כלי חיסול: כלפי פנים- חיסול כל אפשרות אופוזיציונית או וויתור על חיסול האיום החיצוני (לוילה). כלפי חוץ- חיסול האויב על ידי "תיקונו" הקולוניאליסטי (לא צירופו לווילה, אלא בתור מי שמסייע לטייח את קירותיה ולרצף את מרצפותיה), או חיסולו הממשי. בסיום הראיון ליוחפז, בעצמו מועמד לתפקיד מפקד גל"צ, בבלוג של מצביעיו-שלו, ברק מסכם: "אנחנו נפעל להתייעלות ואנחנו בעד שקיפות וכל הדברים האחרים". קשה שלא לשמוע את הריק שמהדהד בעוצמה מאחורי "הדברים האחרים", ה"שארית" הלא חשובה של ה"דבר האמיתי-באמת, כלי המשחית הישראלי, האיום. הריק הזה  הוא התוכן של פוליטיקת ההשהייה והמלחמה- התמידית "בעצימות נמוכה". זהו הריק של המשילות הנאו-קונסרבטיבית הקולוניאליסטית שברק מהדהד בלי דעת.

דלז וגאטרי כותבים על "מכונת המלחמה" כמה שעומד בניגוד ל"אפארטוס" של המדינה, זה שמהותו עבודת המשטרה והשב"כ. בניגוד למדינה עצמה, "מכונת המלחמה" לא מתעניינת ב"משמעת" או בסדר חברתי, אלא ממוקדת בסודיות, במהירות ובאפקט. זוהי מכונת ה"משילות" שעליה מדבר ראש הממשלה והיא פונה כלפי חוץ וכלפי פנים בה בעת. מכונת המלחמה לא רואה עצמה חייבת דבר ל"אזרח", אלא במקום שבו הוא מפריע לה בפעולתה. מכונת המלחמה לא מנסה להשטיח את המרחב כדי לסדר אותו (זהו הקולוניאליזם הישן) אלא דווקא לפרק אותו ולהותיר אותו באופן שבו היא רוצה לראות אותו: "ג'ונגל" כאוטי, שמייצגיו העכשווים הם ה"אביב ערבי", איום הכאוס החברתי, מלחמת אזרחים, או התפרקות כלכלית של בעלי ההון. במובן הזה, מכונת המלחמה לא חייבת דבר אפילו לאזרחי הדרום המופצצים, כל עוד הפגיעה בהם לא תפגע בבסיס שעליו היא עומדת- הוילה. שפת הציטוט-העצמי, הבחירה-לכאורה, שפת היעילות והריק היא שפתה של "מלחמת הבחירות" השלישית.

הדרך של גברים להישאר גברים /// יותם סלמן

האזעקה הראשונה תפסה אותי אצל הפסיכולוגית רבע שעה לפני סוף הפגישה. היא אמרה לי "אל תעמוד ליד החלון" , בוא נצא לחדר המדרגות. יצאנו לחדר המדרגות והיא התנצלה והתקשרה לילדים שלה, בדקה שהם בסדר. הם לא היו בסדר הם בכו והיו מבוהלים, היא הבטיחה להם שהיא כבר יוצאת לאסוף אותם מבית הספר.

אז פגשנו את השכן שלה, בחדר המדרגות. "שלום שלום", שיחקתי אותה כאילו זו סיטואציה נורמלית ורציונלית. "אתה נראה לי אדיש" היא הפטירה לכיוונו בארשת איבחונית.

הוא אכן היה נראה אדיש, פתח בעצלתיים את הדלת ונכנס לביתו, נבוך מהעמידה שלנו בהוראות פיקוד העורף. טוב, הרגעתי את עצמי במזמורים מגדריים, זו הדרך של גברים להישאר גברים בזמן התקפת טילים.

אני כבר חשבתי שהפגישה הסתיימה בשל האזעקה אבל אז הפסיכולוגית אמרה לי. "בוא תשאר עוד כמה דקות בוא נדבר על זה". אמרתי לה שנראה לי שהכל בסדר עליתי במעלה המדרגות לכיוון הרחוב ואז גוף ההוכחות שלי התחיל לצעוק ולצרוח.

עמדתי להתמוטט התחלתי להזיע והבנתי שאני לא הולך להגיע הביתה במצב הזה. ירדתי מהאוטובוס התחלתי ללכת לכיוון בית של חבר שגר קרוב, אולי הוא יושיע אותי. אבל הגוף שלי לא עמד בזה ועמד להתבקע.

פתאום ראיתי בית קפה חצי נטוש עם כמה תיירים אמריקאים מבוגרים ששמו על עצמם ארשת של לא מתרגשים ממצב המלחמה.

נכנסתי במהירות לבית הקפה, אפילו לא חיפשתי את המלצרים בשביל לבקש רשות. מצאתי את השירותים כמו טיל מונחה לייזר. נכנסתי, דפקתי את החרבון של החיים שלי ושרתי בקול את אשר יצר.

הדרך להסדר כפוי /// תומר פרסיקו

"זיו האור המבהיק נח על קסדותיהם של חיילינו וחימם ושימח את לבותינו" – כך התפייט ווינסטון צ'רצ'יל בנאומו אחרי הניצחון האסטרטגי הראשון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, באל-עלמיין. היה זה עבורו "סוף ההתחלה", והוא הרגיש שהיוזמה וכושר התמרון עברו סוף סוף מהאויב אל כוחותיו.

השנה אינה 1942 וביבי אינו צ'רצ'יל. סיום מבצע "עמוד ענן" מסמן את שמיטת היוזמה והכוח מידי ישראל, והפקדתם בידי מגוון רחב של כוחות אחרים. חמאס במידה מעטה, ועוד יותר מכך מצריים, ובסופו של דבר ארה"ב. הזדעקותה של הקהילה הבינלאומית לעצור את השור המועד והכנסת המבצע, כבר מיומו החמישי, למסלול שבסופו הבלתי נמנע – גם אחרי פגיעה בראשון לציון ופיגוע אוטובוס בתל-אביב – הפסקת אש, מסמנים את נטילת הטיפול בסכסוך בין ישראל ובין הפלסטינים מידיה של ירושלים והעברתו ל"בעלות הברית", דהיינו ברית האינטרסים של הכלכלה הגלובלית ושל עמי הסביבה, של השקפת העולם הליברלית של אובמה ושל חוסר הסבלנות הרוסי והסיני.

על פי דיווחי התקשורת אובמה לחץ שלא יהיה מהלך קרקעי. לא היה צריך את הלחץ שלו, אולם הוא מסמן את כניסתם המחודשת של האמריקאים לפעילות באזור. קלינטון פיקחה על המהלכים מקרוב, באן קי מון קפץ לביקור, מורסי קיבל מחמאות מליברמן, ונתניהו הפנים את מגבלות כוחו, ואומץ לבו. הסכסוך הראה שוב עד כמה הוא נפיץ, ולכל העולם ברור שביבי אינו יכול לבדו לנטרל אותו. סופה של ההתחלה נקבע כבר באינתיפאדת אל-אקצא; קיים סיכוי טוב שזהו אפוא תחילתו של הסוף: ניסיון רציני להסדר כפוי על ידי הקהילה הבינלאומית. ממשלת הימין הבאה תתאים מאוד לקבלת תכתיבים שכאלה.

תמונת ניצחון /// מאשה אברבוך

כל המלחמה דיברו על תמונת ניצחון. רטוריקת בני הזוג המכים ששלטה במסכים ביקשה לראות את החמאס על ארבע בגלל מה שהוא גרם לישראל לעשות. ואז הגיעה "הפסקת" האש. מבלי להיות מעודכנת במתרחש בגזרה המיינסטרימית, חברי הפייסבוק שלי מצאו להם סירטון ניצחון מעולה והחלו בהפצתו. מדובר בסרטון, כמובן, של איתמר רוז שפורסם לפני למעלה מחצי שנה אולם הפך לתמונת הניצחון של השמאל רק כעת.
כך, לוקח לו איתמר רוז את ערפאת מכפר ליד שכם, וכנציג הפלסטינים, לוקח אותו עימו לשדרות על מנת לשכנע את תושבי המקום לדבר בשמו. לפי מיטב מסורת העריכה הקיטשית והדיכוטומית, תחילה מתנגדים התושבים בצורה שמביכה בהחלט את הצופה הנאור: מסרבים להאמין לערפאת, טוענים שגם אצל הוריהם היה המצב דומה, לא רוצים לשים את עצמם במקומו וכו'. ואז, לפתע,  מתחנכים להם הפראים. מבלי להראות לנו כיצד בדיוק השתכנעו לדבר "בקולו של האוייב", מתחילים תושבי שדרות בזה אחר זה, על אף הדברים המזעזעים שאמרו במופעם הקודם בסרטון, לגולל את שגרת החיים בשטחים הכבושים.
ולמה אני טוענת שמדובר בסירטון הניצחון של השמאל? כי כולנו יודעות כמה נוראי מה שמתרחש בעזה. כלומר, איננו יודעות, אנו יכולות רק לנסות לדמיין. אבל שדרות תקועה לשמאל כמו עצם בגרון:  עם כל האנשים המופצצים האלה, עם ה-15 שניות, עם הכאב והטראומה והגזענות והבורות והצימאון לדמם של תושבי עזה. או לפחות, זה מה שרואים בחדשות.
אז איתמר רוז מגיע להראות משהו שהינו, לכאורה, אחר: את הרגש, את האמפתיה, איך אישה שטענה שהיא נפגעת טרור ולכן איננה יכולה לדבר בשם פלסטיני יכולה גם יכולה בסופו של דבר.  איתמר יבוא, מבלי להראות לנו איך, הוא יגרום לפראים לדבר כמו ששמאלנים נאורים רוצים לשמוע אותם מדברים. הוא יבוא וילך, כמו צוותי החדשות, ימצא את מה שהוא רוצה ויחזור עם התמונות. וכולם יראו ויאנחו "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות".
והסרטון נגמר. אני אינני יודעת מה הרגישו האנשים באמרם את הדברים ולאחריהם. וזה גם לא מעניין, העיקר שיגידו מה שרוצים מהם הצדדים. וזו תמונת ניצחון. עוד אחת באלבום התמונות המשפחתי של ההגמוניה השמאלית הלבנה.


באוטובוס /// שירין
זבידאת

ובכן, החלטתי להיות ידידותית לסביבה ולנסוע לנצרת בתחבורה ציבורית. אוטובוס נחמד עצר, והיו בסך הכל שתי נוסעות ונוסע. שילמתי וישבתי… בזמן הזה עבר כנראה רכב צבאי. הרכב שימש זרז לשיחת אקטואליה עם הנהג. הנהג הערבי אמר שהוא מקווה שהרכב הזה לא יכנס לעזה. הנוסעת היהודייה אמרה לא, הוא לא יכנס, הבעיה תיפתר מהאוויר. הנהג התעניין מה יהיה… רחמנות על הפלסטינים המסכנים. הנוסעת הקשוחה שרק חסר לה שוט אמרה "אנחנו נכה בהם עד שיתחננו שיהיה שקט". וכאן התערבתי ואמרתי שברחתי מהחדשות ולא בא לי לשמוע את השטויות האלה. היא הציעה לי שאשב מאחורה וכך לא אשמע. קראתי לה אישה חצופה, וחשבתי כמה שהציונים בלתי נסבלים בתקופה האחרונה.

הייתי יעילה, קניתי קפה מפאהום, סוכריות מאבו ג'אבר, מאל באבור עדשים, שקדים, שומשום ושאר תבלינים עד שקבוצת של ציונים נהרה מהדלת הקטנה והפריעה לג'רג'ורה להכין תבלין שווארמה. בסוף המטרה הושגה, ואפילו ראיתי חבר פייסבוק חייכן שם.

בחזרה, נתקלתי בנהג האוטובוס מהבוקר, שהתפלא למה השתקתי את הציונית המסכנה. אמרתי לו שמצדי שתלך לה… בלשון עדינה. הוא מצדו חושב שצריך לאפשר לה לשחרר לחץ. בדרך הביתה, עברו עוד רכבים צבאיים. חיילים אוכלים פלאפל ושווארמה בקניון השכן. התנעתי את המכונית, וחזרתי הביתה לבועה שלי.

המלחמה כנראה תימשך.

גבולות הטכנולוגיה /// גל כץ

במלחמה הזו נשמעו אזעקות בתל אביב, טילים התפוצצו בשמיים, אבל שום טיל לא נפל. הציונות שוב הפליאה לפתח טכנולוגיה חדשה, כותב עפרי. והרי זה הולם היטב את רוח הימין החדש – ביבי, ברק, נפתלי בנט – כולם מנכ"לי הייטק מהוקצעים בפוטנציה (או בממשות) שבחרו לרתום את כישורי המו"פ שלהם למטרות הלאומניות הידועות.

קשה להתווכח עם ההצלחה הטכנולוגית. אם זה יימשך ככה אולי הטילים יגמרו כמו הפיגועים? הרי תל אביב שרדה את האנתפאדה. "תל אביב" במובן החזק – מסיבות, הייטק, הומואים, היפסטרים, פילהרמונית – כל הדברים שנותנים לאליטה הליברלית סיבה להישאר במזרח התיכון. אולי היא תשרוד אפילו את המלחמה עם איראן. גם אם ייהרגו 500 איש ולבטח אם ייהרגו הרבה פחות (הודות לחץ וטכנולוגיות אחרות שעוד לא המציאו).

זה דומה לשיח ההתחממות הגלובלית שכן גם שם השמאלנים מזהירים מקטסטרופה אבל למרות שהעולם ממשיך להתחמם נדמה שאנחנו שורדים. בניו יורק פגע ההוריקן והודות לטכנלוגיה היא שרדה את הסופה בנזק קטן יחסית. האמנם? הרי בשכונות מרוחקות ועניות של ברוקלין ההוריקן הותיר חורבן. בשביל חלקים מניו יורק, אם כן, ההתחממות הגלובלית היא כבר קטסטרופה, וכך גם בשביל מזי רעב ובצורת במזרח אפריקה. תל אביב אמנם קידמה את הקטסטרופה בטכנולוגיה, אבל הציונות היא כבר קטסטרופה בשביל תושבי עזה.

הקטסטרופה, אם כן, היא לעולם סובייקטיבית. השאלה אם יש או אין קטסטרופה תלויה בנקודת המבט. אהוד ברק מנסה לשכנע אותנו ש-500 הרוגים זה לא "קטסטרופה", לא כל שכן טילים שרק מתפוצצים בשמיים. זו רק "בעיה", כלומר משהו שטכנולוגיה מסוגלת לפתור. קטסטרופה, לעומת זאת, היא אירוע מסדר אחר – כזה המזמין אותנו לחשוב מחדש על עצם המקום שלנו בעולם והאורייטציה הפוליטית שלנו.

הוויכוח הזה לא יוכרע רק לאור מה שקורה ויקרה – כמה נהרגו, כמה טילים ייפלו. השאלה היא כיצד למשמע את האירועים. נוכח נראטיב ההצלחה הטכנולוגיסטי של הימין החדש, על השמאל להתעקש ולמשמע את העובדות ככאלה המבשרות קטסטרופה — לא רק לאחרים אלא לנו עצמנו. לא שנמות בהכרח (שהרי בשביל זה יש טכנולוגיה), אלא שכבר לא נוכל להכיר את עצמנו, להיות מי שאנחנו. מהבחינה הזו במלחמת עזה האחרונה נרשם לשמאל הישג – מירי רגב הודתה שהיא פשיסטית. זה אמנם חצי קוריוז, ו"פשיזם" זו רק מילה, אבל זה משתלב במגמה מתמשכת: המשטר בישראל פחות ופחות חושש לזהות עצמו עם מלים ודימויים (פוטין, פשיזם, פראיםקולוניאליזם) המזוהים, בעיני האליטה הליברלית בתל אביב ובמערב, עם קטסטרופה.

כך או כך, הקול לא יישמע /// מתי שמואלוף 

השיח הביטחוני החליף את השיח החברתי, כי במלחמה אין צורך להסביר לאומנות, הדרת נשים ובזבוז אינסופי של משאבים. הטענה שלי עומדת על כך שאם בעיתות של הפסקת אש אנו נלחמים בהון ובשיח שהוא מייצר, ובכן בזמן מלחמה – במקום הצבא מחליף את ההון, ופועל בפרקטיקות דומות לשיח הניאו-ליברלי.

בשיח הניאו-ליברלי, שמייצר ההון, אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום ליחצ"נים של בעלי ההון. היח"צנים שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מאידך מבטלים את התחקיר בלחץ פוליטי. כך גם השיח הצבאי. בזמן מלחמה אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום רק ליחצ"נים של הצבא, אלו שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מצמידים את העיתונות לצד הצבא, ואם ישנו ספק, בלחץ הפוליטיקה מבטלים את התחקיר (ראו גולדסטון).

בשיח הניאו-ליברלי אין מקום לשירותים חברתיים, המדינה עוברת להפרטה רחבה בכל האמצעים הנחוצים. מפריטים את ביטוח לאומי, המשטרה, בתי הסוהר, בתי הספר, בתי החולים, רק את הממשלה לא נפריט (למרות שבתכל'ס העובדה שהכנסת עברה לידי בעלי ההון, גם היא סוג של הפרטה של המרחב הציבורי הפוליטי). הרצון של בעלי ההון להחזיק את כל שרשרת המזון הוא מעל לכל ערך אחר. גם בשיח הצבאי של מלחמה אין מקום לשירותים חברתיים. יש מקום רק להגנה. כשהעורף נחשף במלחמת לבנון השנייה, אף אחד לא תיקן את מה שהמלחמה הראתה לנו בפריפריה. הפערים בין פריפריה ומרכז רק הלכו וגדלו. כשנופל גראד בבאר שבע, המקומיים יודעים שהם יישארו בדרגת נחיתות לעומת תושבי תל אביב שיקבלו את המערכת החדשה של כיפת ברזל. מבצע עמוד ענן החל לאחר התדרדרות ביטחונית בגזרת רצועת עזה בשבוע שקדם לו. ביום שלישי, 6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ולא ירי בלתי פוסק על ישובי הדרום בשלוש שנים האחרונות. הצבא בדומה לבעלי ההון הוא מעל לכל.

מדהים להסתכל בשתי המערכות הללו, הניאו-ליברלים ובעלי ההון שמנהיגים אותו, ובצבא וחונטת הגנרלים המצעידה אותו קדימה. התקשורת מייחסת לשתי הספֵירות הללו קדושה (שאין צורך להסבירה) ובתווך האינטרס הציבורי הרחב נשכח. המלחמה לא מלמדת את ישראל על הצורך להילחם בעוני שהשוק יוצר וגם אין התקדמות במרחב המדיני בין המדינה לבין שכנותיה. בין אם אנו קורבנות השיטה הכלכלית-עסקית ובין אם אנו קורבנות השיח הביטחוני, הקול שלנו לא יישמע, אך בוא נראה אתכם מנסים להוריד את רווחי בעלי ההון, הגנרלים והתעשיות הצבאיות.

במונית (זכרונות מהמלחמה הקודמת) /// יסמין הלוי

בבוקר שאחרי הבחירות נסעתי במונית. ובגלל התוצאות שלהן, מצב שבו אף אחד לא ממש ניצח ואף אחד לא היה ממש מבסוט, הרגשתי מספיק מוגנת ובטיפשותי דובבתי את הנהג.

"נו, איך הבחירות, אתה מרוצה?"

אני האמת רציתי שציפי תנצח, הוא אומר לי. ככה דיברנו כמה משפטים והוא מסביר לי על נתניהו.

אמרתי לו, טוב הרי כולם אותו דבר, הנה ברק ולבני הם אלה שהלכו למלחמה בעזה אז מה זה כבר משנה. מה כבר יעשה ביבי שהם לא עשו.

אז הוא הסביר לי שבאמת אבל בעזה לא היתה ברירה.

שאלתי אותו אבל מה זה עזר, הנה שוב נופלים קסאמים, מה עשינו בזה.

לא, הוא אומר לי, זה בגלל שלא עשינו את זה *כמו שצריך*!

אח, הנהג שלי עם הקרחת והקוקו ובני מוריס. צמד חמד. לא גמרנו את העבודה. שוב פעם לא גמרנו את העבודה. "היה צריך להשאיר שם *מגרשי חניה*. להוריד הכל. שלא יהיו שם יותר בתים. אחר כך אנחנו נעזור להם!"

כבר התחלתי להרגיש שעשיתי טעות אבל משום מה לא הפסקתי. כמו כשאוכלים קוסקוס ולא זוכרים שצריך להפסיק לפני שמרגישים שבעים. אי שם נשמע צלצול קלוש של אזהרה, אבל בין השיחה לתינוקת במנשא ועוד עם שלטי הבחירות שהמשיכו להתנוסס לצדי הכביש עם כל הליצנים המגוחכים האלה – חבורות מאופרות של פושעים ומנוולים, אהבלים עם משכורות עתק שרוצים שנבחר בהם לנהל את חיינו בכישרון שבו הם עשו את זה עד כה – לא שעיתי אליו.

שוב שאלתי אותו מה זה יעזור. הרי אלה חמאס יש להם עניין עם אלוהים, יש להם נשימה ארוכה מאוד, אמרתי לו. ועוד הוכחתי לו בכל מיני נימוקים הגיוניים למה זה לא יעבוד ואפילו לא היתה לו תשובה טובה. ושאלתי אותו מה אשמים הילדים של ידיד שלי מעזה שחמאס יורה קסאמים, והוא אמר לי אני שמאלני אני, ובאמת כואב לי על הילדים אבל אין ברירה. זהו.

באמת ראו נעבעך שכואב לו כל כך לשמאלני הזה.

ואז כבר הבנתי שההיגיון נתקל פה בחומת הקלישאות הבלתי נראית, וראיתי איך כל הטיעונים שנגזרים מן ההיגיון מתנפצים אליה, והרגשתי את הבחילה עולה אבל רגע לפני שהרפיון השתלט עלי אמרתי לו טוב יש שתי אפשרויות, או לסיים את הכיבוש ולצאת מכל השטחים או פשוט להרוג את כולם, אחרת זה לא ייפסק ושום דבר לא יעזור. פשוט צריך להשמיד אותם וזהו.

מה פתאום להרוג את כולם, הוא אומר לי, מה אנחנו גרמנים?

רב שיח: אחרי המתקפה

22 בנובמבר 2012

אומרים שהמלחמה הזו לא שינתה דבר. היא נגמרה (אם היא נגמרה) וחזרנו לנקודת ההתחלה: שקט מתוח, לעתים רועש, בגבול הדרומי. "גורמים צבאיים" אומרים, כמובן, ש"זה רק עניין של זמן". אז מה התחדש? ובכל זאת, זו היתה גם מלחמה של תקדימים: טילים נורו על תל אביב וירושלים, נציגת מפלגת השלטון הודתה שהיא פשיסטית, נציגת המחאה החברתית השתתקה, מצרים המהפכנית חזרה למרכז הזירה, יותר מ-50 אלף מילואימניקים גוייסו למערכה (אם כי לפחות תקדים אחד נחסך: מערכת ארץ האמורי לא היתה בבית כאשר באו לפתח תקוה לקחת אותה לחזית).

בזמן המתקפה לא הרבנו לפרסם פוסטים, אבל בסוף השבוע נעלה כאן רב שיח על השבוע האחרון ועל היום שאחריו. אנו קוראים לכם, הקוראות והקוראים, לשלוח לנו (בהקדם) מחשבות או רשמים שישולבו בקובץ מתפתח. הכוונה היא לא לפוסט ממש, ודאי לא מהסוג הרגיל (והארוך) בארץ האמורי. המודל הרלוונטי הוא  סטטוס פייסבוק מורחב – לא יותר מ-300 מלה.

אתם יכולים לשתף בכל חוויה, שיחה או מפגש מתקופת המתקפה על עזה, ו/או לענות על שאלות כמו:

1. במה המלחמה שינתה את הצורה בה אתם רואים את המצב הפוליטי במרחב? אילו מגמות ארוכות טווח יתחזקו בעקבות האירועים ובאילו תחומים צפויה דווקא תפנית? מה הזיקה – אם בכלל – בין הסכם הפסקת האש למהלך הפלסטיני באו"ם, אינתיפאדה חדשה או התפתחויות אפשריות אחרות?

2. כיצד התבטאו במלחמה מגמות רחבות יותר כמו המאבק המזרחי, המאבק הפמיניסטי, המאבק האשכנזי, או המחאה החברתית בארץ ובעולם?

3. מה בין המלחמה לבחירות?

או כל שאלה אחרת.

אנא שלחו את תרומתכן לשנינו, עפרי וגל: galgalkatz@gmail.com, ofrilany@gmail.com.

נתזים: אם רומני מנצח אני יורד מהארץ

3 בנובמבר 2012

אנה מרי קוקס משרטטת קווים לדמותה של פוליטיקת הקטסטרופה: כניסתו של ההוריקן סנדי למשחק הפוליטי מזכיר לנו שיש מרכיבים במציאות שאינם נמדדים על ידי סקרים. היא מחזירה את האזרחים לשאלה הבסיסית, שקודמת לאסטרטגיות ולדפי המסרים: על מי הם יכולים לסמוך ולמי הם יכולים לפנות כאשר לא נשאר להם כלום. לכן הם יפנו ל-community organizer ולא ל-CEO

מאז שנבחר לנשיאות אובמה עובר תהליך רוחני והופך לאוונגליסטי או לפחות Born Again Christian. הוא אפילו מצטט את המטיף בילי גרהם

איזה מוסיקה אובמה שומע באייפוד? סטיבי וונדר, בוב דילן, אמינם ו-Jay-Z

אל מול הפלוטוקרטים של וול סטריט, זמרי הקאנטרי והמטיפים הדתיים שתומכים ברומני, אובמה הנשיא ההיפסטר הצליח לבנות אליטה חדשה של תומכים, המורכבת מ"אליטות המידע" – ברוני דת הקהל של עידן המידע והרשתות החברתיות, שעוסקים בתעשייה של עיצוב הנפש האנושית וניתוב ואריזת מידע. וגם זה מסוכן, טוען ג'ואל קוטקין

סידני סמית, שמאלני שחי ב-swing state וירג'יניה, מצהיר כי יצביע דווקא לג'יל סטיין, מועמדת הירוקים לנשיאות. כאשר הוא מספר על כך לחבריו תומכי אובמה, ניכר על פרצופם שהם היו רגועים יותר אם היה מזיין את ה-Easter Bunny מול הילדים שלהם. ואנדרו לוין מתנגד לגישת ה-lesser evil של מצביעי אובמה השמאלנים, וטוען שדווקא ניצחון של רומני יעורר לחיים את תנועות ה-occupy שהורדמו על ידי השלטון הדמוקרטי

ניצחון של אובמה הוא חסר ערך אם ליברלים לא יתגייסו אחרי הבחירות ויספקו גיבוי למדיניותו ולחץ מלמטה, כותב מייקל קזין ב-Dissent

מה תהיה ההשפעה של ניצחון רפובליקאי על חיי המין של האמריקאים, ובכלל? העיתונאית ננסי כהן, מחברת המאמר השנוי במחלוקת  Say Goodbye to Your Sex Life If Things Go South in November טוענת שהמין יחזור 60 שנה אחורה

כולם מדברים על gay marriage, אבל מה יש לאובמה ורומני להגיד על נושאים כמו bdsm? זה העניין, שכלום

וביל מאהר טוען: רומני לא יודע מה זה מציצה

פול ראיין הוא אמנם חנון אבל אוהב להצטלם ליד חובבי נשק וציידים. ובינתיים כולם מתעניינים בתמונה שלו בלי חולצה

האם מיט רומני יהיה נשיאם של האוונגליסטים ומתנגדי ההפלות? פרשני הניו יורק טיימס סבורים שלרומני אין ממש אופי, אבל שהוא ינקטו במדיניות שמרנית מתונה, בערך כמו ג'ורג' בוש האב

קרל ברנסטיין, לעומת זאת, מזכיר שהמפלגה הרפובליקנית פנתה בחדות ימינה, ומעולם לא היתה קיצונית יותר במאה השנים האחרונות. לטענתו, רומני רק נראה ונילה, אבל למעשה הוא יממש בהתלהבות את רעיונותיהם המטורפים של אנשי מסיבות התה

מאמר די אנטישמי, ועם זאת מעניין, על הנאמנות הכפולה של רומני המורמוני לסודות הכמוסים של הכנסייה המורמונית

ובכל מקרה, אם רומני ינצח, תצטרכו להתרגל לאנגלית המורמונית המיושנת והמשונה שלו, עם ביטויים כמו "smitten" “Good grief,” “flippin’

לא רק לבוש: גם לרומני יש רומני האב

פרשן בחדרי חרדים על עשרת הדברות של מיט רומני

מה משותף למיט רומני וג'יי אר יואינג? החיוך!

אמצעי תקשורת רפובליקניים מזהירים ממהומות שיפרצו ברחבי ארה"ב אם אובמה יפסיד,

וטוענים שאוהדיו ינסו לשרוף את הבית הלבן. ועוד 50 דברים שתומכי אובמה מאיימים לעשות אם הוא יפסיד

עמדות המועמדים שואפות יותר ויותר למרכז.Foreign Policy  מציג חידון: האם תצליחו לזהות מי אמר מה – אובמה או רומני?

החבר הדמיוני, ריצ'רד דוקינס ומיזוגניה: מאמר מעניין על סקסיזם בחוגי החנונים האתאיסטים

למה הרפובליקנים צריכים לחשוש מניצחון של רומני? כי מדיניות החוץ האגרסיווית תצריך יותר ויותר תקציב, מה שיביא את נשיאותו לכדי קטסטרופה

ומה יקרה אם אובמה ינצח בהפרש זעיר? האם הקדנציה השנייה שלו תהיה אסונית כמו זו של וודרו וילסון, שניצח גם הוא בסיטואציה דומה?

אם אמריקה היא האימפריה, אז כל אזרחי העולם צריכים להצביע בבחירות לנשיאות. או שאמריקה תתקפל

שינוי האקלים לא הוזכר אפילו פעם אחת בשלושת העימותים הנשיאותיים. כאשר הסיכוי לשינוי פוליטי סביבתי פוחת והולך, מדענים ופילנתרופים כמו ביל גייטס תולים את יהבם בגיאו-אנג'ינירינג. נעמי קליין מתנגדת, וטוענת כי לא ניתן לקיים הליך דמוקרטי לצורך קבלת החלטה בנושא מכלל האוכלוסיות שיושפעו ממנו

העיתונות הישראלית חוגגת את העובדה שישראל הוזכרה עשרות פעמים בעימות בין אובמה לרומני. אבל ג'ונתן פרידנטל מזהיר: אמריקה שוכחת שיש עולם חוץ מישראל ואיראן. עוד מעט לאמריקה תהיה רק מדיניות פנים (של ישראל)

אובמה לא צריך להיות מודאג מהגרעין האיראני, אלא מהסכנה של המאה ה-21: ההתרחבות הבלתי מבוקרת של טכנולוגיות הרובוטיקה הצבאיות

דימויים מתוך: ברק הברברי

בזכות השיכחה

25 בספטמבר 2012

בשבוע שעבר נפטר בירושלים יהודה אלקנה, פילוסוף של המדע ואחד האינטלקטואלים המקוריים שפעלו באקדמיה הישראלית בדורות האחרונים. אנו מביאים את מאמרו "בזכות השיכחה" שפורסם ב-1988.

יהודה אלקנה

כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים.

לא היה, ואין שום תהליך היסטורי הכרחי שחייב להביא לרצח עם בידי עם אחר. במשך עשרות שנים אחרי עלותי ארצה (עליתי עם קום המדינה), לא נתתי את דעתי במודע לשאלה אם יש לשואה מסר חינוכי פוליטי סדור. כנראה בניתי את עתידי ולא עסקתי בהכללה תיאורטית על השימוש בעבר. לא שהדחקתי או שסירבתי לדבר על מה שעבר עלי. לא פעם דיברתי עם ארבעת ילדי על העבר, ועל מסקנותי האישיות ממנו. שיתפתי אותם ברגשותי ובהרהורי – אבל עשיתי זאת רק במישור האישי. רתיעתי מלעקוב אחר משפט אייכמן, התנגדותי החזקה למשפט דמיאניוק וסירובי להתלוות אל ילדי לביקורים ב"יד ושם", נרשמו אצלי כנטייה פרטית, אולי אידיוסינקרטית במקצת. היום נראים לי הדברים אחרת.

בשבועות האחרונים בשיחות עם חברי, אני מרגיש יתרון מוזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל אימת שמדווחים על "חריג", הם מסרבים בתחילה להאמין ורק אחרי שהמציאות טופחת על פניהם הם נכנעים לעובדות; רבים מאבדים כל קנה מידה ומוכנים להאמין ש"כולם כך" או ש"צה"ל כזה", ויש שלבם מלא שנאה הן לעושי מעשים אלה והן לערבים שמביאים אותנו לכך.

חרדה קיומית

רבים חושבים שרוב העם אכול שנאה תהומית לערבים, ומאידך בטוחים שאמנם יש שנאה תהומית מצד הערבים אלינו. לי כל זה אינו קורה. ראשית, אין אירוע "חריג" שלא ראיתי במו עיני; אין זו אמירה סתמית: הייתי עד ראייה למקרה אחר מקרה; ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן עשתונות שוברים ידיים לאוכלוסייה אזרחית, לרבות ילדים. לדידי אין חדש. עם זאת, איני מכליל, איני חושב שהכל שונאים אותנו, איני חושב שכל עם ישראל שונא ערבים, ואף איני שונא את מבצעי ה"חריגים" – מה שכמובן אינו אומר שאני מוחל על מעשים אלה, או שאיני מצפה שיטפלו בהם בכל חומרת הדין.

לעומת זאת, אני תוהה על שורשי הדברים. הרי אינני משתייך לאלה המאמינים שמחצית העם הזה הם חיות ברוטליות. ודאי איני משתייך לאלה הרואים באובדן עשתונות ובברוטליות תופעה עדתית. אין קשר בעיני בין התנהגות חסרת שליטה לבין קיצוניות אידיאולוגית. ומאידך, פאנאטיות אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדות שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדות שמקורה בארצות אפריקה או אסיה.

יש כאלה הסוברים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרובו הגדול מתוסכל ואינו רואה עתיד לעצמו במובן האישי-הקיומי הפשוט – הסיכוי לרכוש לימודים ומקצוע, האפשרות להתפרנס בכבוד ולהשיג דיור נאות ותנאי חיים סבירים. קשה לאמוד את נכונותה של סברה זו ובעיקר את גודל שכבת האוכלוסייה שעליה חל כביכול תסכול מעין זה. ידוע היטב שתסכול אישי מסוגל להביא לכל התנהגות חריגה.

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר. מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען "זה לעולם לא יקרה עוד", ורוב מבוהל וחרד הטוען "זה לעולם לא יקרה לנועוד".

סכנה לדמוקרטיה

מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים.

ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. על האידיאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב. אין זה מקרה שעיקר המחקר על גרמניה הנאצית עוסק בנושא המיתוסים הפוליטיים של הרייך השלישי. הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.

ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה.

להערכתי, בלא החדרת השואה כה עמוק לתודעה הלאומית, גם הקונפליקט בין יהודים ופלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים "חריגים", וייתכן אף שהתהליך המדיני לא נתקע מבוי סתום.

קריאה לשנאה

איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו.

*

הדברים שנכתבו הם חריפים ושלא כדרכי, כתובים בשחור-לבן. אין זה מקרה או מצב רוח חולף. לא מצאתי דרך טובה יותר להצביע על חומרת המצב. למעשה, ידוע לי היטב שאין אומה שוכחת, או צריכה לשכוח לחלוטין את עברה על כל פרקיו. וכמובן, יש מיתוסים אחרים החיוניים לבניית עתידנו, כמו מיתוס ההצטיינות או מיתוס היצירתיות, ובוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית.

פורסם ב"הארץ", 2.3.88. פורסם גם בהעוקץ, הביאו לאינטרנט: יוסי לוס ויוסי דהאן.

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

11 באוגוסט 2012

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

הפזורה העברית החדשה

6 ביולי 2012

אחרי עשור שחור למדי, בצל אינתיפאדה מדממת שהובילה להתגבשות קונצנזוס לאומני חסר תקדים בעוצמתו, בשנה האחרונה הבהיקו כמה ניצוצות של גאולה. נדמה שהמתח המשיחי מעולם לא היה חזק יותר בשביל בני דורם של עורכי הבלוג הזה. אש המחאה החברתית הנחנקת ומתחיה חליפות, יחד עם ההתערערות הכללית של המשטר העולמי הנוכחי, העלתה אותנו לגבהים של אופטימיות, אבל אלה מאיימים להתנפץ, ובשקט בשקט כבר מתנפצים – בעיקר אם תבוא המלחמה הגדולה מכולן. המתקפה על איראן אינה כאן, וספק אם אי פעם תהיה כאן, אבל כפי שנכתב פה פעם, איראן היא מצב קיומי, אנו מתבוססים בו.

עם כניסתנו לתוך הקיץ, החלטנו להפנות מבט לאחת התופעות המרכזיות שהותיר אחריו העשור הקודם. הרבה מהתקוות והפחדים שתוארו בפיסקה הקודמת אינן מורגשות בתל אביב, אפילו לא בירושלים, אלא בניו יורק, ברלין או לונדון. העשור המדכא הזה גרם ליותר ויותר אנשים כמונו – נקרא להם המחנה השמאלי-ליברלי – לארוז מטלטלים וללכת. המעגל, כפי שכתב פה עפרי, מצטצמם והולך. אנשים כמונו מתקשים לשמר את הוויית החיים אליה התרגלו. התיאטראות שלהם מופיעים באריאל, ההורים שלהם מצביעים ליאיר לפיד, שכר הדירה גבוה הרבה יותר מדי, באוניברסיטאות אין תקנים. ההגמוניה התרבותית והפוליטית ממנה נהנו במשך עשורים ארוכים מתכרסמת, שלא לומר נופלת ברעש גדול. תל אביב, העיר שבחלומותינו נהייתה מקצף גל ועננה, מעולם לא היתה שברירית יותר, גם כשלבשה מגדלים לרוב.

לעזוב את הארץ זה כמובן לא עניין חדש. הרי מאז עזב אברהם את ארצו ומולדתו ובית אביו, ארץ ישראל היתה חדורה במקום האחר. אברהם מעולם לא ממש נחל את הארץ, ונכדו כבר ירד לשבור שבר במצרים. אנו נוהגים לספר לעצמנו את הסיפור כמחזוריות של חורבן וגאולה, של חוץ ופנים, אבל ברוב תולדות הזמן היה גם חוץ וגם פנים, והם היו מפולשים ביניהם. סך האנשים שהגדירו עצמם ביחס לארץ ישראל היה גדול, לעתים גדול הרבה יותר, ממי שממש חיו בתוכה. גם בעשורים האחרונים, יהדות העולם מגדירה עצמה ביחס לישראל. חלק (הרוב) אוהבים, חלק שונאים, אבל ישראל היא מה שצריך להתמודד איתו. “השאלה היהודית היא שאלת ישראל", עדי אופיר כתב לאחרונה.

אבל עם תנועת העזיבה הנוכחית יש לנו, מטבע הדברים, אינטימיות מיוחדת. כמו תמיד, יש מגוון סיבות לכך שאנשים עוזבים. הם רוצים ללמוד, “לפתוח אופציות", לממש את הדרכון האירופי בצורת תשלומי רווחה בגרמניה, לעשות אמנות. אבל כמו תמיד הסיפור הקולקטיבי שהם מספרים לעצמם הוא יותר חשוב, וכמו תמיד זה סיפור של איום מרחף בחורבן. צריך לפתוח אופציות כי כאן קשה, כי יהיה יותר קשה, כי ברוך מרזל, כי הפשיזם. אמנם מדובר לעתים בגוזמאות, אבל הגוזמאות האלה הן החומרים של המיתוס שלנו. אין לנו מיתוס אחר.

בשבועות הקרובים אנו רוצים לפרסם כאן טקסטים הבוחנים את הקונסטלציה החדשה הזו, “הפזורה העברית החדשה", מזוויות שונות. למה לעזוב, למה להישאר, למה אסור לעזוב, למה אסור אלא לנטוש. האם יש סיכוי לקיום עברי בגולה, ואם כן, אז בשביל מה, ומה זה אומר על הקיום בארץ, שתמיד היתה (גם) הגעגועים לגולה. האם יכול להיות תפקיד פוליטי לגולים, האם הם גולים פוליטיים או סתם אופורטוניסטים, האם השהות בחו"ל יכולה לגבש תודעה פוליטית חדשה, זהות חדשה? ומה על העברית? האם יש סיכוי לתנועה ציונית חדשה, רוחנית משהו? מי יכול לעזוב ומי לא? למי יש דרכון ולמי לא? כיצד הכלכלה של העזיבה מכפילה או דווקא משבשת את הקונסטלציה הפוליטית המוכרת בארץ? יהודים-ערבים, מזרחים-אשכנזים, גברים-נשים, הומו-לאומיים, דו-לאומיים, טרנס-לאומיים – בקיצור כל הדברים שאנחנו אוהבים לכתוב עליהם בארץ האמורי. אבל עכשיו זה הזמן לכתוב עליהם בזיקה לסוגיה הספציפית הזו.

אנו מזמינים את קוראות וקוראי הבלוג לשגר לנו מאמרים, שירים, סיפורים (קצרים) ואפילו דימויים. אנו בארץ האמורי, שבין עורכיו מפריד כעת אוקיינוס, מוטרדים מאוד מתנועת ההגירה. בשבילנו זו הזדמנות לחשוב את הפער הזה, לנסות לבנות גשרים חדשים, או לפחות לסמן את גבולות התהום. אבל מעבר לכל המחשבות, זה הרי עניין רגשי למדי. הוא נוגע בשורש זהותנו. זה מאוד מפחיד. זה מפחיד להישאר מאחור, כמו גם לרדת ממטוס במקום אחר, בעיר זרה. אנו מקווים שתצטרפו אלינו בניסיון להבין יותר איך זה מרגיש, ואיך אפשר, אם אפשר, לעשות עם זה משהו פרודוקטיבי. מה גם שאפילו טקסט, ודאי בלוג שלם, הוא לעתים נחמה.

*

תודה לחברנו ישי מישורי על עיצוב הבאנר. הדימוי בגוף הטקסט הוא של מיכאל סגן-כהן.

על התערוכה "איראן" ועל איראן באופן כללי

26 במרץ 2012

 יהושע סימון

התערוכה

לפתיחת התערוכה "איראן" בירקון 70 הגיע כתב גל"צ נחמד והכין כתבה על האירוע. כתגובה לדברים שנאמרו על ידי מארגני ופוקדי הפתיחה בכתבה , הוא הביא מדבריו של ח"כ דני דנון מהליכוד (שבין יתר הישגיו פירסם לאחרונה מאמר ב-USA TODAY נגד הדיון הציבורי בשאלת ההתקפה הישראלית האפשרית באיראן). אלה הדברים שאמר דנון לכתב התרבות של הצבא: "האיום האיראני הוא איום אמיתי. אי אפשר לטמון את הראש בחול. ולכן אומר לאותם אמנים, עם כל הכבוד, אולי אתם מבינים באמנות, בתרבות. אבל בענייני בטחון, אנא השאירו את זה לאנשי הבטחון לקבל את ההחלטות האלו".

את דבריו של דנון יש להבין במלוא חומרתם – בין רשלנות במקרה הטוב, להתרת דם במקרה הרע. כי מה שדנון אומר זה שאנחנו, אזרחיות ואזרחים, אלה שמחושבים על ידי "אנשי הבטחון" כ"נזק נלווה", לנו אין יכולת או זכות לדבר בעניין בו חיינו, חיי כולנו, מוטלים על הכף. אותו משטר שיוצא למלחמות בזבזניות תוך שהוא מפריט את טקסי הזכרון לחללים (אולי דרך טובה לממן מלחמות להבא היא לחייב באופן גורף נוכחות בטקסי יום הזיכרון ולגבות תשלום כניסה מופקע מכולם, עם הנחות סמליות למשפחות הנופלים), הוא משטר שאומר לאזרחיות ולאזרחים שאין להן מלה בעניין חישוביו שבהם הוא מבטיח לקפד את חייהם. מופקרים ללא מקלטים אפילו, אנחנו מנועים לפי הח"כ דנון מלהציל עצמנו מטבח בחסות מעשי הממשלה.

את תוכנית הפרטת המקלטים בישראל בצורת ממ"דים מטומטמים (מה עושה אדם בחדר ממ"ד אחרי ששרד התקפה? כשיפתח את הדלת, שמח על שניצל, הוא הרי יהיה תלוי באוויר 8 קומות מעל אדמת השכונה החרוכה בנתניה או ראשל"צ. כל שישאר לו הוא לגווע בצמא וברעב בחדר תלוי באוויר!) מפמפים בין היתר עם פרוייקט בשירות הקבלנים – תמ"א 38: בחסות הפחדה מרעידת אדמה (מודל קלאסי של צבירה פרימיטיבית שמראה כי לא הרבה השתנה מאז הספרדים הביאו את הגיהינום הקתולי לילידים בעולם החדש), הקבלנים "מחזקים" בניין כנגד הסכנה ומקבלים אחוזי בנייה מזורזים לקומות עליונות ופנטהאוזים בהם יסחרו – ממש ספר לימוד לצבירה תוך נישול.

הדמוקרטיה

אם נחזור לח"כ דנון, חייבים להודות שגם בעניין הנוכחי הוא כלל לא מקורי. אחד הדברים שמאפיינים את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה הוא הוצאה של הפוליטיקה מחיי היומיום. כאילו הפוליטיקה קורית אי-שם – במקום אחר. "אל תכניס פוליטיקה", "למה להיות פוליטי?" וכדומה, הם ביטויים להסכמה עם הפעולה הפוליטית המתמדת שבייסודה דה-פוליטיזציה של החיים. בתוך הדה-פוליטיזציה הזאת מתקיים מרחב כל כך מצומצם ועלוב של פוליטיקה, שהשאלות בתוכו מסתכמת בבחירות כמו – ערוץ 10 של רון לאודר או ישראל היום של שלדון אדלסון, האח הגדול של קשת או תחקירים של רז שכניק אצל נוני מוזס, שאול מופז או ציפי לבני; יש יותר בחירה בשאלה אם לאכול מצה מקמח לבן או מצה מקמח מלא.

עשור של פעילות בעולם האמנות המקומי ובמסגרות בינלאומיות גרמו לי להכיר בכך שאל מול הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, בהיות הפוליטיקה א-פוליטית, יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות. בהיעדר מקום אחר, פרוייקטים שאפתניים שהם לא רק פוליטיים, אלא ממש עושים ודורשים להתערב בפוליטיקה, מוצאים מקלט בדיון אקדמי ובפעילות אמנותית.

את התערוכה "איראן" אפשר לראות גם לאור המציאות הפוליטית המוגבלת בתוכה אין מקום לרעיונות שהתערוכה מעלה. לכן אפשר רק להודות על כל תגובה, גם אם זו מופיעה רק בעמודי ובשעות שידור של בידור ותרבות – מסתבר שבלעדיהם אין כלל דיון פומבי מחוץ לקונצנזוס הצבאי. תערוכה פוליטית מציעה במקביל יחסים הווים עם המציאות הפוליטית והאסתטית ולא יחסי זכרון והיכרות מוקדמת; לא רק הנושא שעל הפרק דחוף היות שהוא קורה עכשיו, אלא גם המצע האסתטי מתעקש על הרגע, על כל הטעם החדש והרע שלו.

ככל שהתגובות במסגרות תרבותיות מושכות יותר תשומת לב, כך טוב יותר, ומבחינה זו הביקורת על התערוכה מאת גליה יהב – רצף אינטנסיבי של קטילות בטורים גבוהים – פועלת באופן הזה. זכור לי למשל איך כשראתה אור האסופה "לצאת!" נגד הגרניקה בעזה בדצמבר 2008, מדור ספרותי זיכה אותה בביקורת שהיא לא יותר מהגהה נוקדנית.

המתחים הפנימיים שלא ניתן לגשר עליהם מביאים את השלטון להשתמש תדיר באויב חיצוני. כך, התשובה למהפכת ההפרטה, למונופולים שהם התוצאה של מה שנקרא תחרות, לבעיית הדיור באיזור המאוכלס ביותר במדינה והיחיד עם מקורות הכנסה, לדור שסובל מכישורי יתר בתוך שוק עבודה פרימיטיבי, למציצת החיים בידי ההון, לאלימות הגזענית של השלטון – אלה ועוד דרישות שיכולות עוד לצאת מתוך מה שהתחיל בקיץ האחרון, לכל אלה התשובה אחת – תוכנית תקיפה הרפתקנית אל עבר רמות פרס. את הקריאה מהקיץ האחרון ששמה את ראש הממשלה הישראלי בשורה אחת עם עריצים מתנדנדים מהאיזור – "אסד, מובארק, ביבי נתניהו", יש להבין לא רק כהפללה של שלטון מקומי לא לגיטימי, אלא גם כתיאור של ברית ממש בין משטרים – אסד, מובארק, ביבי נתניהו. אבל, השימוש באויב חיצוני לא מצליח לגשר על המתחים אלא רק משמר רגעית את מראית העין של איזון המתחים. למעשה, לאורך זמן, האיום החיצוני מצטרף לרצף המתחים הפנימיים החופפים ולכוחות הסותרים, כך שהיום אנחנו נתונים במצב פרדוקסלי מדהים לנוכח המשטר הנוכחי.

אפילוג / תקציר מנהלים

אחד הנושאים שעלו בשיחות סביב אפשרות של תגובה איראנית להתקפה ישראלית, היא הסכנה להמשך החיים במרכז הארץ. אומרים שלעומת התל אביבים, המתנחלים חסינים. אלה, היושבים בקרבת ובתוך אוכלוסייה פלסטינית, נהנים ממגן אנושי שאותו אחמדינג'אד כביכול לא מעוניין לתקוף – העם הפלסטיני. שמעתי אפילו דרישה שבעניינים של אפשרות תקיפה באיראן, לחברי ממשלה מתנחלים ותושבי ירושלים לא תהיה זכות הצבעה מאחר והם מוגנים ולא יפגעו מתוצאותיה.

כשמפרשים את הדרישה הזאת מבינים שהדרך הטובה ביותר בשביל כל הישראלים להתמודד עם האיום האירני היא זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים. בהיותם מגן אנושי מהתקפה אירנית אפשרית, רק זכות השיבה של כולם לגבולות 48' תאפשר הגנה מלאה על כל הישראלים. כך, ניתן רטרואקטיבית להכריז על כולם כאזרחים ומיד לדרוש מהם, בכפוף לתקנות הצבא, לשוב לארץ במעין צו 8. בהמשך למדיניות מראשית המדינה, דפוסים של פיזור אוכלוסייה יופעלו בתחילת תהליך הקליטה על מנת לפזר את הפליטים הפלסטינים השבים באופן שיוויוני ברחבי הארץ. לזה אפשר להוסיף תוכנית אופרטיבית נוספת; למעשה ניתן ליישב את הפליטים הפלסטינים, הבנים החוזרים, בעזרת תמ"א 38 – אישורי בזק לבניית שתי קומות עליונות ופנטהאוז בכל בניין בארץ יישבו במהרה את הישראלים החדשים – הפליטים הפלסטינים. אל מול המלחמה המתחרחרת, מתברר שהדרך היחידה להציל את חייהם של הישראלים היא זכות השיבה. זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.

הדימויים: גיא ברילר, הטיל נמרוד; רועי רוזן, צא (וידאו); חיה רוקין, להרוג את השמש , שלוש יריות שלוש דקות בשקיעה (וידאו); שחר פרדי כסלו, רטייה כפולה

ההתקפה

18 במרץ 2012

יותם פלדמן ועפרי אילני

מוצג עכשיו בתערוכה איראן, בגלריה "החללית", הירקון 70 תל אביב.

תודה לגור אילני, יאיר אור, עופר דינס, אנה קרדשבסקה ואיתמר ט' טהרלב.

המציג אינו חייל.

שלא נדע מצרות.

ארץ האמורי בן שנתיים: העולם שאחרי (0)

20 בפברואר 2012

ובינתיים, ארץ האמורי בן שנתיים. אנחנו מתחילים את שנת הפעילות השלישית בסימן משבר מסוים, מבחינת תנאי האפשרות לפעילותו של הבלוג במצב ההוויה הנוכחי. פתחנו את הבלוג מתוך תקווה להגיד דברים חדשים בשאלות פוליטיות ותרבותיות שעומדות על הפרק, ואם אפשר גם להעלות שאלות שלא נידונות בדרך כלל. עד לאחרונה, נראה היה שאנחנו מצליחים. אבל אחרי כמעט 300 פוסטים, 10,000 תגובות, כ-800 אלף צפיות, ובעיקר "ערב האמורי" אחד, אנחנו בטוחים פחות מבעבר האם אפשר כרגע להגיד דברים חדשים מהסוג הזה, האם אנחנו אלה שמסוגלים לעשות את זה, ולא פחות מכך – האם זה בכלל נחוץ. יכול להיות שהדברים שצריך להגיד הם דווקא הדברים הישנים והנכונים תמיד: כל בני האדם נולדו שווים; לאהבה אין מגדר; שתי מדינות לשני עמים; הפאשיזם לא יעבור; אסור לסגור את ערוץ 10; וכו' וכו'.

ועם זאת, כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, עדיין נראה שאין מישהו ראוי יותר מאיתנו להתעמת עם התהפוכות שיעברו על הפלנטה שלנו בשנה הקרובה. בסופו של דבר, מעולם לא היינו אופטימיים יותר. בשנת הפעילות הראשונה של הבלוג, הרבינו לעסוק כאן בנושא הקטסטרופה, והקץ הקרוב של החיים בצורתם המוכרת. בשנה האחרונה, גישתנו השתנתה. התברר שמה שעומד על הפרק אולי אינו קטסטרופה, אלא מהפכה או תפנית מסוג אחר, שתביא לעולם חדש וטוב יותר.

ואולי התפנית היא הקטסטרופה. בסופו של דבר, המושג Revolution התייחס בראשית העידן המודרני לשינויים טבעיים, כגון תנועות הכוכבים והתהפוכות של איתני הטבע – מה שכונה לפעמים natural revolutions. בהנחה שהטבעי והפוליטי הם מערכת אחת, קטסטרופה סביבתית או גרעינית אינה ניתנת להפרדה ממהפכה משטרית. הידלדלות משאבי האנרגיה, עליית המחירים שהיא גורמת, והמהפכה שמתפרצת בעקבות עליית המחירים, הן כולן היבטים שונים של אותה תופעה, ולא תופעות נפרדות. הקטסטרופה יכולה לממש בשבילנו את המהפכה, אם נחזיק חזק ונדע לרתום את האנרגיה העצומה שלה למטרות הנכונות. אמנם, הקטסטרופה עשויה כמובן לגרום להרבה סבל. אבל גם המהפכה גורמת סבל – זאת המשמעות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

נכתב כאן לא מעט על האפשרות, או אי-האפשרות, לדמיין עולם שונה לגמרי, או לנסח שיטה כלכלית ופוליטית חדשה לגמרי. בשנה האחרונה, נדמה שדלתות התודעה מתחילות להיפתח. לרגעים נראה שקווי המתאר של העולם הבא מצטיירים כבר מתוך הערפל. לכן אנחנו פותחים את השנה השלישית בפרויקט מיוחד בנושא "העולם שאחרי". בראש ובראשונה, אנחנו מקווים לצייר כאן סקיצות של העולם שאחרי הקפיטליזם. אבל כיוון שהמושג "קפיטליזם" מסמן כיום את כלל ההוויה שבה אנו חיים, העולם שאחריו הוא עולם אחר גם במובנים נוספים. כאמור, זה גם העולם שאחרי הקטסטרופה; העולם שאחרי הציונות; העולם שמעבר למיניות; והעולם שבו תיאטרון הבימה כבר לא יהיה קיים.

הפרויקט יימשך לאורך השבועות הקרובים. אנחנו מזמינים כותבות אורחות לשלוח טקסטים מכל הסוגים שיתפרסמו במסגרת הפרויקט: הצעות לשיטה כלכלית חלופית; איפיונים של קריסת השיטה הנוכחית; תחזיות לעתיד הרחוק והקרוב; מניפסטים, הספדים לעולם הישן ושירי אהבה לעולם המחר.

להתראות בעולם הבא.

* תודה לגור אילני על עיצוב הבאנר המיוחד, כמו גם הבאנר הרגיל

ערב האמורי 1: תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה

7 בינואר 2012

לפני (כמעט) שנתיים הקמנו את ארץ האמורי, והשבוע ייצא הבלוג, לראשונה, מהמרחב הווירטואלי כדי לעסוק בנושא שהוא לדעתנו מעניין וחשוב כאחד.

בכנסת זועקים פוליטיקאים כי "דרושה חקיקה נגד חטיפת קטינות בידי בני מיעוטים" – וזה רק אחד הביטויים האחרונים לגל המתעצם של פעולות גזעניות נגד "האיום הערבי על בנותינו ואחיותינו". בערב עיון שיתקיים ב"בית העם" בתל אביב ביום שלישי, 10 בינואר, אנחנו מבקשים לדון בתופעה זאת, במשמעויותיה הפוליטיות ובדרכי תגובה אפשריות. הכוונה היא להציג אלטרנטיבות לשיח המצומצם, האלים והמשעמם הקיים, ובד בבד לבחון באיזה אופן מאיימים קשרים כאלה על משטר ההפרדה והמנטליות הגזענית הצומחת מתוכו.

החלק הראשון של הערב יעסוק בשורשיה ההיסטוריים והעכשוויים של החרדה מפני קשרים אינטימיים בין יהודים לערבים, ולגויים בכלל – מהמסורת היהודית, דרך ראשית היישוב ועד השיח הציוני העכשווי. בהמשך, ייערך דיון פוליטי שיעסוק בהיבטים האתניים, המגדריים והתרבותיים של מין ואהבה במרחב שבין הירדן לים, וכן בסיכויים ובהבטחות שגלומים בהם.

והנה רשימת הדוברים:

מנחה: גל כץ

יאיר ליפשיץ

נימולים וערלים, בין אלימות לקינאה

עפרי אילני

סגרגציה והמלחמה נגד המיניות הלבנטינית בתקופת המנדט ובכלל

נעמה קטיעי

המיני והלאומני

אורטל בן דיין

יחסים בין אתניים בעיירות הפיתוח

פאנל: תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה

ראג'י בטחיש

אורטל בן דיין

רוני גרוס

איתמר ט. טהרלב (שידבר, בין השאר, על "סקס בהתנחלויות")

אנו מקווים לראות את קהילת הכותבות, הקוראים, הקוראות והכותבים של הבלוג. לפרטים נוספים (ואשרורי הגעה) – דף האירוע בפייסבוק.