ארכיון כותב

יבנה, בבל, פייסבוק

10 ביולי 2012

לאפרת

1.

בשנה שעברה פרסמה כאן נטע אלכסנדר רישום של חוויה. היא סיפרה על חוויותיה כסטודנטית ישראלית באמריקה, שבפעם הראשונה בחייה מתקשה להבהיר את מחשבותיה לאחרים – סטודנטים ופרופסורים המפגינים התאמצות יתרה בניסיון להבין את האנגלית-עברית רוויית העיצורים שלה.

במהרה התפרסמה התגובה המרושעת הבאה:

"יותר מכל דבר אחר הטקסט הזה הוא מניפסט – נוגה, כן, ולכן גם פתטי – של אזרח העולם הישראלי הפריבילגי שלא מצליח להבין איך הוא לא מתקבל באמריקה באותה התפעלות שהתרגל אליה במסדרונות האליטה הישראלית. איך קרה, שואלת אזרחית העולם שהתחנכה על מורשת זך, איך קורה שהמעמד הפריבילגי שלי לא משתכפל גם כאן?
זה לא יביא אותה למסקנות בדבר התנאים שאיפשרו את רכישת המעמד הפריבילגי בארץ: היא תקונן על מה שלא פותח לה את אותן דלתות גם כאן.”

התגובה האוטומטית הזו נכתבה, כדרכן של תגובות אלימות, בעילום שם. יש מובן שבו היא נכונה, אבל כדרכן של קלישאות היא מחמיצה הרבה. אכן, אלכסנדר – והיא מודה בכך במאמר – היא נציגה מובהקת של האליטה הישראלית. נוסיף גם שהשהות של באמריקה היא תולדה של הפריבילגיות שלה, ואולי היא גם מאפשרת לה לחמוק מחשבון נפש על המעורבות שלה ושל אבותיה בקונסטלציה שהביאה אותה, בסופו של דבר, ליבשת אחרת.

אבל מעבר לכל הדברים הנכונים הללו, תוגת המבטא מתמצתת איזו טרגדיה. נטע, כמו רבים אחרים – ואני מכליל עצמי בתוכם – לעולם לא יוכלו לרכוש באמריקה את אותן פריבילגיות. המעמד האבוד לעולם לא ישוכפל. למעט מתי מעט, רובנו – מי שיבחר או ייאלץ להישאר באמריקה – נשלם על כך מחיר עצום. בארץ ממנה באנו גדלנו בין כנפי השכינה, המיתוס הציוני העניק לנו משמעות ותכלית, בגופנו האשכנזי, בעברית הנכונה, גילמנו אידיאל של מקומיות. היינו העתיד, או לפחות אבותינו היו העתיד. ואינם עוד. המיתוס נשבר. אנו דור ראשון לחורבן.

אינני מבקש רחמים. לחלק מהקבוצה הזו יש רכוש רב, שנאסף על חשבון הקרבנות הידועים. לא נרעב ללחם. איננו רעבים. לא בישראל ולא באמריקה. אבל היתה איזו הוויה – והיא אוזלת והולכת. אפשר לדבר על תלישות, או על גלות. הכל יחסי. מי שהיה לו הכול, מבכה את היפעה שאבדה. לא צריך לרעוב ללחם כדי לבכות את מצבך. יופי ואיזה קיום מפואר יותר הוא אבידה כבדה בפני עצמה, גם אם בשביל הדור שלנו היופי הזה כבר היה רק זיכרון, גיחות אחרונות לקיבוץ מופרט.

הפאתוס שלי יכול להיראות כנוסטלגיה ריקה, מהסוג שאני ואחרים ביקרנו בבלוג הזה לא פעם. דוגמא אופיינית לנוסטלגיה הזו מצאתי בשבוע שעבר בכתבה של ניר חסון ב"הארץ", בה מקוננים שופטים ואשכנזים אחרים על ירושלים הנפלאה של שנות השישים והשבעים, וכיצד כעת עליהם לנטוש את הכל ולעבור לתל אביב. כתבות כאלה הן חלק מפרויקט פוליטי ותרבותי של התבדלות עצמית. האליטה האשכזית-ליברלית אינה טורחת לחשוב על אחריותה למצב הנוכחי. מבחינתה היה פה נפלא לפני שנולדנו, וגם קצת אחרי – עד שהערבים, החרדים או תושבי שכונת התקווה הרסו את האידיליה.

הכול נכון. אבל אסור שהשיחה הפוליטית-תרבותית תצמטצם לביקורת סוציולוגית, עם כל חשיבותה. עתה יש שהות לומר משהו בגוף ראשון, לנסות, כמו נטע, לרשום חוויה – אבל גם להבין מה אפשר לעשות איתה. ככלות הכל אני עדיין, לטוב ולרע, חלק מאותה אליטה, וכדי להבין כיצד אפשר ללכת מעבר לנוסטלגיה, מוטב לא (רק) לבטל אותה. הבעיה היא כשהשיחה רצופה רק בנוסטלגיה, כמעט כמו תמיד בעיתון "הארץ". במקום זאת אני מציע לבטא אותה ממרחק ביקורתי, כזה המאפשר לקולות אחרים להישמע, של אחרים ושל עצמי.

לכן אדבר כאן בגוף ראשון בניסיון להבין את החוויה של מי שמקרוב עזב את מולדתו, שעד כמה שאני ביקורתי כלפיה, לא היה או יהיה לי בית אחר, שפה אחרת מלבד השפה הציונית רבת העיצורים, מלאת הכללים, שאני אוהב כל כך. אני מנסה להבין מדוע קשה לי כל כך להיות רחוק מהבית. אותי עצמי אני מנסה להבין, אבל כדרכה של כתיבה ציבורית, טמונה בה תמיד תקווה שאחרים ימצאו בה הד, ואולי מהשיחה שתתפתח תיווצר הבנה חדשה, תודעה חדשה. מי הם אותם ישראלים שהתגלגלו אל מעבר לימים ואוקיינוסים? מי הם ובעיקר מה הם יכולים להיות.

2.

מאז נסעתי לניו יורק לפני שנתיים, ללמוד בה פילוסופיה, שאלת הזיקה לארץ לא מפסיקה להטריד אותי. אפילו הבלוג הזה הוקם, מהזווית שלי, כדי לאלץ אותי לעקוב אחר "ההתרחשות", ולהמשיך לכתוב בעברית. עם הזמן הכרתי רבים שכמוני חיים הרחק מארץ המוצא. אבל לא כולם חשים את אותה חרדה, כאילו החוט מאיים כל רגע להיקרע. למעשה, רק אנוק, חברי הטוב ביותר בניו יורק, מרגיש כך. הוא טאמילי מסרי לנקה. מרגישה כך, אני חושב, גם סטודנטית איראנית שפגשתי בברלין. אבל רבים האוסטרלים, הגרמנים או הספרדים שבשבילם המולדת היא עניין מובן מאליו.

ההבדל נעוץ, אני מניח, בתחושה שהמולדת שלך היא לא עניין סגור. מתרחש מאבק על זהותה, ואילו אתה משתייך לקבוצה שעלולה להפסיד, ואולי כבר הפסידה. אנוק משתייך למיעוט מדוכא שלפני שלוש שנים ארגון השחרור שלו נמחץ באכזריות על ידי הממשלה הסרי לנקית (כתבתי על זה כאן), ואילו הסטודנטית האיראנית היא בת למשפחה קומוניסטית ותיקה. הזהות האיראנית שלה מאוימת כאשר האידיאולוגיה הרשמית של מדינתה היא אנטי קומוניסטית בעליל.

להבדיל, אני משתייך לקבוצה חברתית שפעם הגדירה את הישראליות וכעת מנהלת מלחמת מאסף. יותר מכך, נראה שעצם השהות שלי בחו"ל מאשרת את הדימוי הרווח על הקבוצה הזו – כחבורת ליברלים קוסמופוליטים שנמלטים על מעבר לים ברגע שההוויה המזרח תיכונית תובעת מחדש את מקומה. אין פלא, איפוא, שאני חש שהנוכחות שלי במרחב הזה מאוימת, ועליי להגן עליה, במיוחד לאור העובדה שבכוונתי לחזור ביום מן הימים.

לכן יש שיח הגירה מסוים שלחלוטין לא רלוונטי למה שאני מנסה לעשות כאן. דוגמאות אפשר למצוא למכביר תחת הכותרת "רילוקיישן" בוויינט. שם השאלה הנשאלת היא, האם כדאי להישאר בארץ, או שמא לעבור לחו"ל. איפה יותר זול, איפה יש יותר הזדמנויות, איפה פחות פשע, או יותר ביטחון. הארץ וחו"ל נתפשות כשתי אופציות יציבות וקבועות. מולם ניצב בסופרמרקט אינדיבידואל שגם הוא יציב וקבוע. הוא יודע מי הוא ומה הוא רוצה, ונותר רק לעשות תחשיב שבסופו נדע מה להעדיף.

אבל בשבילי הארץ היא אובייקט נזיל ומשתנה, ויותר מכך – היא חדורה לחלוטין בסובייקט המתבונן בה ומשתוקק אליה. כשאני רוצה לחזור אליה אני מחפש סיבות לאהוב אותה, כאשר היא מתרחקת והולכת, אני מוצא סיבות להרחיק אותה עוד יותר.

3.

מה אני מחפש בעצם? אני מחפש משמעות לעזיבה שאינה מצטמצמת לסיבות האישיות של העוזב – לא הסיבות שהוא נותן לעצמו וגם לא הסיבות שאחרים יכולים לייחס לו. במקרה שלי למשל, אפשר לומר, בפשטות, שנסעתי לאמריקה כי רציתי ללמוד פילוסופיה. זה הסיפור שאני שסיפרתי לעצמי. במובן הזה אני דווקא כן כמו אינדיבידואל רציונאלי בסופרמרקט. חשבתי לעצמי: איפה עדיף ללמוד פילוסופיה לדוקטורט? התשובה היתה ברורה. אפשר לייחס לי מניעים פסיכולוגיים נסתרים שאינם חלק מהסיפור שסיפרתי לעצמי כשעזבתי אבל התגלו בחלוף הזמן. למשל, צורך סמוי להשתחרר ממשטר מגדרי מקובע או שמרני מדי. אבל גם במקרה זה הסיפור הוא עדיין אינדיבידואלי (גם אם אפשר – ואף רצוי – לספר אותו באופן יותר פוליטי, אבל אעשה זאת בהזדמנות אחרת).

אני מחפש משמעות, אפשר לומר, קולקטיבית – סיבות שאינן מצטמצמות לתחשיב אינטרסים אינדיבידואלי אלא מתייחסות אל הקהילה שלי. אני מציע לשאול את השאלה ככה: האם יכול להיות תפקיד פוליטי לפזורה העברית החדשה? – תפקיד שיצדיק את העזיבה, שיהפוך אותה טובה לא רק לאינדיבידואל שעוזב אלא גם לאחרים.ֿ

ניתן לחשוב על "תפקיד פוליטי" כזה בלפחות שתי דרכים. ראשית, אפשר לשאול כיצד – ואם בכלל – העוזבים יכולים לתרום במעשיהם, מרחוק, לשינוי פוליטי חיובי בארץ. תשובות אפשריות: פעילות בשדולה היהודית ג'ייסטריט, ארגון הפגנות עם איראנים בברלין, השתתפות בכנסים על המדינה האחת בהרווארד.

כל התשובות הללו ראויות לבחינה, והן קשורות בוודאי בתנאים הספציפיים בכל ארץ הגירה. אבל אני רוצה להציע דרך אחרת לחשוב על "תפקיד פוליטי" לפזורה – כזה שבמרכזו אינו הפעולה אלא דווקא התודעה. המצב הפזורתי – וזה פחות משנה לאיזו ארץ – מזמן שינוי תודעתי שיכול, בתורו, להשפיע לטובה על ארץ המוצא.

במקום לחשוב על מה אפשר לעשות, אני מציע לחשוב (גם) על היתרונות שבאי-עשייה, זו שהגלות המחודשת גוזרת עלינו. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שאני לא זה שאמור לעשות או להוביל או להנהיג – מתוקף השייכות הסוציו-תרבותית שלי לאליטה הישראלית – אלא מיעוט מגומגם משהו בעיר הגדולה (ניו יורק במקרה שלי). קשה לי להגזים בהשפעה שהיתה למצב הזה על תודעתי העצמית בשנתיים האחרונות.

שהרי הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא לקרוא ולכתוב, והצורך לעשות זאת בשפה זרה הוא חוויה עמוקה של נכות. אם בעבר הייתי צריך לעצור את עצמי שלא לדבר יותר מדי בפורום ציבורי או אקדמי או חברתי, כעת אין לי ברירה אלא לשתוק, או לפחות לדבר הרבה פחות. בתחילה התייסרתי, אבל הפוליטיקה במיטבה יכולה להפוך ייסורים לוויה דולורזה של תודעה חדשה. מה שהתייסרתי בגללו אני כעת מקבל באהבה. השתניתי. הייתי לאדם אחר.

אם אני מדבר פחות, אחרים יכולים לדבר יותר. והכלכלה הזו אינה תקפה רק בהקשר החברתי או האקדמי שלי בארץ ההגירה. היא תקפה גם ליחסים בין העוזבים לבין ארץ המוצא, היא ארץ ישראל. לפתע אפשר להתבונן בספקטל הפוליטי המתמיד הזה מהצד. אפשר לנשום עמוק בטרם מתערבים, בטרם מקימים עוד תנועה או יוזמה או מארגנים הפגנה כזו או אחרת. אפשר להניח לאחרים לארגן הפגנות ולהוביל תנועות, אולי כאלה שאינם משתייכים לאליטה האשכנזו-שמאלנית המובנת מאליה, שכבר אינה יכולה לייצג את האחרים.

4.

מה יכול להיות, איפוא, התפקיד הפוליטי של הפזורה העברית החדשה? להשתנות, ללמוד להיות מיעוט. זה נשמע פאסיבי – וזה אכן פאסיבי. אני מדגיש פחות את המעשה ויותר את הצורך לתת למאורעות ולמקומות לעשות בנו מעשים, לשנות אותנו. אבל זו פאסיביות שמעשה בצידה. אני חושב שחשוב לכתוב את החוויה הזו. הכתיבה יכולה להפוך להפוך חוויות אישיות למוקד של תודעה קהילתית חדשה.

התודעה החדשה אינה רק של מי שעזב. ובעצם – מי באמת עזבעזב ולא ישוב? הרוב עזבו לזמן מה וכנראה ישובו, או לא ישובו אבל רוצים לשוב, או לא ישובו ולא רוצים לשוב אבל עוקבים אחר ההתרחשות בעיניים קרועות לרווחה. וגם מי שנשאר מגיח הרבה לחו"ל, מבקר בברלין או בניו יורק, רושם רשימות, משוחח עם מי שעזב או מי שחושב לעזוב, מונה יתרונות וחסרונות, מבכה החמצות ופותח הזדמנויות.

יש כאן, במלים אחרות, קהילה – כזו שהדיכוטומיה בין עזיבת הארץ להישארות בארץ מחמיצה את הדינאמיות שלה. זה התאפשר, במידה רבה, בשל מהפכת המדיום של העשור האחרון. הבלוגוספירה, הסקייפ ובעיקר הפייסבוק, הפכו את הדיכוטומיה הזו לרלוונטית הרבה פחות. מדי בוקר אני מתעורר בניו יורק או בברלין ומתהלך בפייסבוק במשך כחצי שעה. רבים מה"חברים" שלי אינני מכיר – את חלקם אני אפילו שונא – אבל כך ארגיש גם ברחוב תל אביבי ממוצע. אני חלק מהוויה.

אפשר לראות את זה כפריבילגיה של מעמד שבע למדי. זה ודאי נכון. אבל כמו התגובה לנטע אלכסנדר שציטטתי למעלה, זה מחמיץ את הפוטנציאל הפוליטי המעניין. המדיום החדש הזה יכול להפוך, אני מציע, למוקד של תודעה חדשה. הוא יכול לתווך את החוויה של העוזבים, או החצי-עוזבים, לאלה שרבע-עוזבים או שמינית-עוזבים. הוא יכול ללמד אותנו להיות מיעוט בארץ הישנה, לתת לאחרים מקום, להשתנות ולא רק לנסות לשנות אחרים.

ההיסטוריה המודרנית רצופה מקרים בהם הזהות שרלוונטית למקום אחד נוצרה במקום אחר לגמרי. כך למשל, הזהות הלאומית האיטלקית התבססה גם בקרב מהגרים איטלקים באמריקה. בארץ החדשה ההבדל בין סיציליאנים לנפוליטאנים או לרומאים היה הרבה פחות משמעותי. דרך העיניים של אחרים הם למדו לראות עצמם כמשתייכים לאותה קבוצת זהות ופיתחו מגוון של מנהגים ודפוסי צריכה משותפים. ו"ס נאיפול מתאר בספר המסע היפה שלו India: A Million Mutinies Now, כיצד בטרינדאד, האי הקריבי אליו היגרה משפחתו מהודו, התגבשה זהות הודית החורגת מהקסטה או מאזור מוצא כזה או אחר. הזהות החדשה היגרה, בתורה, חזרה לארץ המוצא.

הדוגמאות הללו עשויות להטעות. האנלוגיה אינה מלאה. אינני טוען שבפזורה החדשה נוצרת זהות ישראלית חדשה. מה שעשוי להיווצר בה הוא זהות חדשה לקבוצה הסוציו-תרבותית הספציפית שנוטה לעזוב את הארץ, ובתורה להקרין גם על מי שנשארו בה, ומחוברים איתה במגוון המדיומים החדשים שנוצרו בעשור האחרון. אם היינו אדוני הארץ, עתה נלמד מידה של ענווה — ובתורה תהגר התודעה החדשה חזרה לארץ ישראל. היא כבר מהגרת. כאן בארץ האמורי, בפייסבוק, בסקייפ, בערוצים אחרים, אנשים עוזבים אבל המחשבות שלהן מהדהדות במרחבים אישיים ווירטואליים. הן יכולות לשנות הן את העוזבים והן את הנשארים מאחור – ובעיקר את כל מי שנמצא איפשהו באמצע. רובנו הגדול.

זה ודאי לוקח זמן, וזה ודאי לא יקרה מעצמו. יש מי שעוזב ואינו רוצה דבר וחצי דבר עם הארץ שנותרה מאחור. יש מי שעזבה לטובת "רילוקיישן" ותו לא. אבל מי שמבקש איזו משמעות פוליטית לעזיבה שלו, ודאי ימצא דרכים לכתוב אותה, לתת לה נוכחות בעולם. ויהיו מי שיקראו, ויכתבו את שלהם.

התחלתי את המאמר ברוח סנטימנטלית משהו, ועתה אסיים. “אנחנו דור ראשון לחורבן”, כתבתי. אבל החורבן יכול לזמן מידה של שחרור. חורבן ירושלים אין משמעו חורבן של הקהילה היהודית, אפילו לא של ארץ ישראל כארץ יהודית. אחרי החורבן אפשר להרחיק לבבל, אבל אפשר להישאר ביבנה. אפשר גם לנוע ביניהן. צריך ללמוד לחיות מחדש, לא רק כפרטים אלא גם כקהילה, כנשאי זיכרון ועתיד. את הלימוד אפשר לעשות ביחד – משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר.

*

כל פוסט רוקם ביחד מחשבות ומלים ששאלתי מאחריםאבל זה במיוחדאז רציתי להודות לכמה אנשים ששוחחתי והתכתבתי איתם על הגירה בשבועות ובחודשים האחרונים. רשימה חלקיתאפרת אבן צוראלי אושרובעפרי אילנישדמה אפשטייןאנוק ארודפרגסאםדינה ברדיצ'בסקי, גדי גולדברג, איתמר טהרלבישי מישוריעודד נעמןעמיחי עמיתאבנר עפרתשאול סתרדנה רוטשילד.

דימויים: Wonderland מאת ציבי גבע, ושלושה דימויים מתוך "גיאוגרפיה גמישה" למיכאל דרוקס. 

למה אלימות?

25 ביוני 2012

מחאת הקונצנזוס של הקיץ הקודם התגלגלה בסוף השבוע להפגנה סוערת, אחת – אני מקווה – מבין רבות שעוד יבואו (כמו זו בירושלים אתמול). זה חייב היה לקרות. בחודשים שחלפו מאז המחאה התגלו הסתירות הפנימיות שאפיינו אותה. התקשורת, זו שחיבקה אותה בשבועות הראשונים של הקיץ הקודם, מיישרת קו עם האינטרסים של הבעלים שלה, שחרדים לגורל ההכנסות מפרסום. בשמאל הליברלי, המרצניקי, חוששים שמחאה מהפכנית תערער את הסדר הנוכחי, שככלות הכל הם עדיין הנהנים המרכזיים ממנו. בשמאל הרדיקלי יש מי שפוחדים שמא יידחק מהתמונה הקרבן הפלסטיני – הפלסטיני שהוא תמיד קרבן, ובכך הפך מזמן לאובייקט פטישיסטי, כזה המאפשר לשמאלן הלבן להלבין רגשי אשם נוקבים מדי (המאמר הזה, של נועה שינדלינגר, הוא דוגמא אופיינית).

אני חושב שהקונצנזוס של הקיץ הקודם התבסס על הרקע הסוציו-תרבותי הדומה של כל הקבוצות הללו. רוב רובם של העורכים בכלי התקשורת (למעט, לא בכדי, ישראל היום), הבורגנים של תל אביב ורעננה ושמאלנים רדיקלים (אנטי ציונים ככל שיהיו) אכלו מאותו מסטינג. הם כמעט כולם אשכנזים ממעמד הביניים עם נוסטלגיה למדינת הרווחה החלקית של שנות השישים והשבעים, וכשחלקם מפגינים האחרים אינם יכולים אלא להנהן בהסכמה. המחנה הסוציו-תרבותי הזה עדיין אוחז בכוח תקשורתי ותרבותי עצום, וכך הצליח להוביל מחאה המונית לאורך כמה שבועות. העובדה שהפנים המובילות של המחאה, יהיו אלה דפני, סתיו או יונתן לוי, משתייכות לקבוצה הזו באופן מובהק (וניכר ויזואלית) כל כך, ודאי הוסיפה לאחדות השורות.

אבל כאמור, עם הזמן קבוצות שונות בתוך האליטה הזו נזכרות באינטרסים שלהם, הסותרים בבירור מחאה חברתית בוטה מדי, כזו שפונה נגד הסדר הקיים, ונוטשים את המחאה. מה שהוכח אתמול זה שיש לפחות כמה אלפי צעירים שאינם מוכנים לקבל את ההיגיון הזה.

במובן מסוים הם (אנחנו) פועלים נגד האינטרס המעמדי שלהם. אחרי הכל, אם ימתינו מספיק, למרות הקשיים לשלם את שכר הדירה, רובם יירשו דירה בכפר סבא או נחלה בכפר הס. אבל הפוליטיקה היתה סטטית למדי אם כולם היו פועלים בהתאם לאינטרס הקבוצתי שלהם. אחרי הכל, הזירה הפוליטית היא לא רק אתר בו אנחנו מבטאים או מקדמים אג'נדות שגיבשנו בינינו לבין עצמנו, במרחב הפרטי, או שירשנו מהמעמד שאליו אנחנו משתייכים. הזירה הפוליטית במיטבה היא אתר של טרנספורמציה, של גילוי קבוצות והזדהויות חדשות. מי שהגיע להפגנה רק כי הוא רוצה הנחה בשכר הדירה, והוכה על ידי שוטר, עשוי לגלות שיש לו במשותף עם קבוצות המוכות באופן שגרתי על ידי שוטרים, כמו אתיופים או פלסטינים. הוא עשוי לגלות, למשל, שבמדינה הזו הוא חופשי רק כל עוד הוא מוכן להתחתן עד גיל שלושים ולעבור כמו ילד טוב לכפר סבא.

ביממה האחרונה רבים יצאו נגד האלימות של חלק מהמפגינים. יש מי שטענו שאלימות, כעיקרון, היא בלתי מקובלת. אין לי כרגע מה לומר על הטענה הזו (ומה שיש לי כבר אמרתי כאן). אני מעדיף להתמקד בטענה שהאלימות היא "גול עצמי", או בלתי – אפילו קונטרה – אפקטיבית. אני אתייחס לאורך המאמר לפוסט שפרסם אתמול הבלוגר יוסי גורביץ. אני מקווה שזה לא יתפרש כהתקפה אישית, לאור הפולמוס שהתנהל בארץ האמורי ובבלוגים אחרים לפני כמה שבועות לאחר שגורביץ תקף את תושבי דרום תל אביב. אם כבר, אני מקווה שזה יבהיר עד כמה המחלוקת עם גורביץ היא עקרונית ולא אישית.

בעקבות דבריה של מירי רגב, לפיהן "ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות", והכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ("המחאה איבדה שליטה"), כותב גורביץ:

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו… אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עורכי ידיעות אחרונות לא ערכו סקר דעת קהל אתמול בלילה, ואין להם מושג מה חושב הציבור, וגם אם היו עורכים סקר, תוצאותיו היו מושפעות עמוקות מניסוח השאלות והעיתוי שלהן (למשל, שאלה כמו "האם את/ה נגד האלימות של המפגינים?", ודאי תוביל לתשובה "כן", שהרי אלימות זה איום ונורא, וכך גם שאלה כמו "האם את/ה בעד המאבק באלימות של הבנקים?"). כלי התקשורת מעצבים ולעתים מייצרים את דעת הקהל, לא רק על ידי הכותרות הראשיות שהם בוחרים, אלא לעתים, כאמור, על ידי עצם הזיהוי של "הרצון הכללי" עם הסקרים המוטים והחלקיים שלהם. סקר דעת קהל, כמו גם בחירות, אגב, הם בראש ובראשונה פרוצדורה מסוימת, המפעילה השפעה ניכרת על התוצאות שלה. כך למשל, אם היינו סופרים טוקבקים בכלי התקשורת היינו מקבלים תמונה שונה למדי של "הרצון הכללי" מאשר תוצאות הבחירות לכנסת. כאשר מאן דהו הולך לקלפי יש לו מבחר מוגבל למדי של אפשרויות, כמו גם טווח הזדהויות מושרש (“אני רוסי", “אני ליכודניק", “תמיד הצבעתי מערך") שמשפיע עמוקות על ההצבעה שלו, שלא נדבר על כך שרבים לא טורחים להגיע לקלפי. אם המשטר שלנו היה מתבסס, למשל, על משאלי עם סביב שאלות סציפיות, היינו מקבלים תמונה שונה מאוד של "הרצון הכללי", וכך, כמובן, אם היינו סופרים טוקבקים, בהם קוראים מרשים לעצמם לבטא דיעות הרבה יותר אינטואיטיביות.

אני לא טוען ש"ספירת טוקבקים", למשל, היא פרוצדורה עדיפה על בחירות רובניות. הטענה שלי היא שהפרוצדורה שאנו בוחרים משפיעה על תוצאותיה, ויש לשחקנים שונים אינטרס להדגיש פרוצדורה אחת (כמייצגת) על פני האחרת.

אני חושב שביסוד דבריו של גורביץ עומדת התפישה הנאיבית (והליברלית כל כך) כאילו "דעת הקהל" מתנהלת במרחב ציבורי פתוח. הזירה הפוליטית היא זירה של אינדיבידואלים רציונאליים שיודעים מה הם רוצים ומבטאים באופן חופשי את הרצון שלהם – אם בסקרי דעת קהל, אם בבבחירות. המדיומים הללו שקופים.

אבל זה לא המצב. המדיום המשקף לכאורה את דעת הקהל אינו שקוף, וכך גם המדיום של ידיעות אחרונות או ערוץ 10. העורכים מיישרים קו עם האינטרסים של המעסיקים שלהם. הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה. קוראי ידיעות אחרונות קוראים בעיתון על מה שהם כביכול רוצים, ורבים מהם ירגישו, בעקבות זאת, שזה אכן מה שהם רוצים. זו רמת ההזדהות שמדיומים רבי-כוח כמו ידיעות אחרונות או ערוץ 2 מרכזים, וזה מעניק להם הרבה מאוד כוח פוליטי שהם מנצלים לרעה.

בהמשך כותב גורביץ:

הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר.

ההנחה ש"הציבור שבו אנו פועלים", כלומר הציבור היהודי-ישראלי, הוא נגד קריסת הסדר היא נמהרת מדי. ודאי שברמה מסוימת ומיידית זה נכון, אבל יש יותר ויותר סימנים להתערערות הממלכתיות הישראלית, וזה ניכר, בין השאר, בירידה בשיעור ההצבעה בבחירות (וכמו שעפרי כתב פעם: "יצחק תשובה חזק, זה בטוח, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח"). לפני כשבוע טען כאן דניאל רוזנברג שבשנים האחרונות תופעות כמו מחאת המילואמניקים, המחאה החברתית ואפילו מירי רגב ומאבקה הגזעני במהגרים, מלמדים על עליית הפופוליזם בישראל – פופוליזם שהוא מגדיר, בין השאר, כניסיון לעקוף את הפרוצדורות הדמוקרטיות המוכרות, כלומר המדיום שמתווך בין העם לשלטון. דווקא עידן מפא"י התאפיין ברמה גבוהה של הזדהות בין הציבור הרחב למשטר, ולכן אני חושד שהציבור שהכי חרד לקריסת הסדר הוא דווקא האליטה האשכנזית הוותיקה. כמובן שקל יותר להשליך זאת על האחר, כלומר על ציבור "שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול".

בכל אופן, בעוד אני מסכים עם הניתוח של רוזנברג אני מתנגד למסקנה (המרומזת) שלו, לפיה שינוי פוליטי מחייב את עיצוב התיווך הפוליטי ולא את עקיפתו. מן הסתם בשלב כלשהו יש לעצב את התיווך הפוליטי, כלומר לתת את הדעת על הפרוצדורות הדמוקרטיות החופשיות והצודקות ביותר. אבל אני חושש שבשנים הקרובות אנחנו בפאזה אחרת לגמרי. הבעיה שלנו, בראש ובראשונה, היא ההפרד ומשול של המשטר הנוכחי – בין פלסטינים, מזרחים, דתיים, צעירי מעמד הביניים ואחרים. האתגר הוא לייצר תודעה פוליטית חדשה שתאפשר, בתורה, קואליציות חדשות. ותודעה פוליטית חדשה נוצרת רק בעקבות התגבשותה של הוויה חדשה, כלומר אנשים צריכים להרגיש, על בשרם, שהם חלק מאותו דיכוי. בשביל זה חייבים לצאת לרחובות, לחסום אותם, ואפילו להיות אלימים מדי פעם. לא מספיק לנחול סיפוק רגעי מאיזה סטטוס נוקב או שנון בפייסבוק.

אשכנזים ממעמד הביניים יודעים היטב לשבת בחדרים ממוזגים ו"לעצב את התיווך הפוליטי" (שלא לדבר על סטטוסים בפייסבוק). כאמור, זו הקבוצה שבה דרגת ההזדהות עם הממסד היא הגבוהה ביותר. רבים מאיתנו היו בתנועת נוער עם חולצות אחידות, ודאי שירתנו בצבא, אפילו כקצינים. גם אם בגיל מסוים חלקנו גילו שהם לא-ציונים, האמון העמוק במערכת עדיין מושרש בנו. מנגד, אני זוכר הפגנה אחת באפריל 2007, בזמן שביתת הסטודנטים. היא התחילה עם נאומים מתונים ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל לאחר חשכה חסמנו את נתיבי אילון. זו היתה חוויה טרנספורמטיבית בשבילי, ואני חושב שבשביל כמה מהאנשים סביבי. אני זוכר את ענת מטר, מורתי הראשונה לפילוסופיה, מדברת באחת הפגישות שהתקיימו באותם הימים. היא אמרה שצריך ללמוד מהדתיים. כפי שהם אומרים "בואו אלינו לשבת", אנחנו נגיד "בואו פעם אחת להפגנה". רק החוויה הזו, להבדיל מדיבורים על חוויה – שלא לדבר על דיונים מלומדים על עיצוב התיווך הפוליטי – רק החוויה יכולה לגרום לאנשים להגדיר מחדש את האינטרסים שלהם.

וזה מביא אותי לנקודה המרכזית: הדרך היחידה שבה השמאל יכול לחזור לשלטון ביום מן הימים היא על ידי שבירת הזיהוי בינו, כקבוצה סוציו-תרבותית, לבין הממסד. רק אז יוכל השמאל הזה לייצר קואליציות עם ציבורים שמאז ומתמיד סובלים את נחת זרועו של השלטון הזה. הפגנות סוערות, אפילו אלימות, השתלטות על המרחב הציבורי – כל אלה פרקטיקות שיכולות להראות לקבוצות הללו שאנחנו כבר לא בכיס של השלטון, שאנחנו קמים על הסדר הקיים למרות שאנחנו נהנים ממנו.

אבל זו לא רק פעולה אינסטרומנטלית, במובן של אמצעי למטרה שהוגדרה מראש. זו פעולה טרנספורמטיבית. כפי שהיא יכולה להראות משהו לאחרים, היא יכולה לשנות אותנו, לגרום לרבים להרגיש על בשרם שהשלטון נגדם, שהוא מגביל את החופש שלהם. ויותר מכך, להבין שאנחנו בסירה אחת עם קבוצות מדוכאות אחרות, ושעל הקבוצות הללו (כפי שכותב רפאל בלולו) לקחת חלק מוביל במחאה. לכן אני רואה את כל הדיבור על אפקטיביות – שמאוד בולט בפוסט של גורביץ – כחלקי למדי. הזירה הפוליטית, כאמור, היא לא רק מין אתר שבו אנחנו מקדמים אינטרסים שהוגדרו מראש, אלא אתר שבו האינטרסים מוגדרים מחדש, שבה לומדים על המשותף לנו ולאחרים, שבו זהויות והזדהויות חדשות נולדות. במלים אחרות, לא תתרחש תמורה כזו בעקבות דיונים פוליטיים אסטרטגיים. נדרש שינוי תודעה, וזאת בעקבות (וכתנאי ל) עימות ממשי ומתמשך עם הממסד. כחלק מזה נדרש להפסיק לתלות תקוות מוגזמות בבתי המשפט או בזרועות ממסדיות אחרות. זה אינו רק תהליך פוליטי באיזה מובן מצומצם (בדיוק המובן שבו פוליטיקה מוגבלת להתעסקות בפרוצדורות) אלא גם תהליך תרבותי. לפיכך אירועי הלילה השחור, למשל, המתוכננים ליום חמישי הקרוב כאלטרנטיבה ללילה הלבן של חולדאי, הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.

במאבק כזה לא רק דיוני מדיניות מלומדים הם חשובים, אלא גם סמלים ומטאפורות. לכן גם הלעג של גורביץ לתשוקה לנטות אוהלים ("המאבק לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי") אינו במקום. האוהל הוא סמל חשוב היות שהוא מחבר את המחאה הנוכחית למאבקי האוהלים המזרחיים של העשורים הקודמים, כמו גם לצורך האינטואיטיבי כל כך בקורת גג. אבל גם אם יש מי שיחלקו על היעילות של הסמל הספציפי הזה, ברור שפוליטיקה ללא סמלים, ללא הזדהות קולקטיבית, היא גירסה מוגבלת ומשעממת ולא אפקטיבית של פוליטיקה. אנחנו צריכים פוליטיקה שמאלית סוערת, קולקטיבית, פואטית, סימבולית, דתית, כזו התוקפת כמה שיותר חושים, לא רק את המוח.

ואכן, מאבק מתמשך, אבל לא אבולוציוני – כפי שגורביץ מכנה את התפישה המועדפת עליו – אלא כן, רבולוציוני. כזה שאינו מקבל את הקטגוריות הפוליטיות המוכרות, וחותר להראות לאנשים שהם אחרים – שהאינטרסים שלהם הם אחרים – ממה שהם חשבו בתחילה, ממה שהם מדקלמים בסקרי דעת קהל בתשובה לשאלות נוסחאתיות. רבולוציה היא לא מהפכת אוקטובר, ואין צורך להפחיד אותנו עם צ'ה גווארה (אגב, יש דברים יותר מפחידים). אנחנו מאוד רחוקים מהדילמות הללו. רבולוציה היא פרקסיס שאינו מקבל את דרכי הביטוי וההתארגנות המוגבלים שהמשטר הקיים מעניק לנו, פרקסיס המייצר תודעה חדשה, כזו שאינה מתרשמת מהכותרות של ידיעות אחרונות או מסקרים.

לסיכום: האלימות של ההפגנה אתמול, ובתקווה – של ההפגנות שעוד יבואו – היא ביטוי, כמו גם תנאי, לשינוי תודעה בקרב המחנה שהפגין אתמול, כלומר צעירי השמאל הליברלי. רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר. מעבר לכך, הטענה שההפגנה היא "גול עצמי" נשענת על ההנחה המפוקפקת שידיעות אחרונות, או סקרי דעת הקהל שהתקשורת מנפקת, מייצגים את הציבור. אני טוען שלא כך הדבר. הכותרות בתקשורת, כמו גם הסקרים, מייצרים את הציבור בדמותם ומשקפים את האינטרסים של ההון הגדול. למול זאת, במקום לנסות להתאים עצמו ל"דעת הקהל" (כאמור, יציר כפיה של התקשורת), על השמאל לגלות ולבטא את האינטרסים והזעם שלו. אם הוא יעשה זאת בעוצמה גדולה מספיק, ולאורך מספיק זמן, אני מאמין שחלקים נרחבים בציבור ישנו את ההזדהות שלהם ויצטרפו אליו.

*

דימויים: ציורים סוריאליסטיים מאת מקס ארנסט, ג'ורג'ו דה קיריקו, שוב מקס ארנסט, רנה מגריט.


מדרש גזען

29 במאי 2012

הוא לא גזעןאני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

צריך להתייצב לצד הקרבןלא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).

המדינה האחת: דיווח מהשטח

6 במרץ 2012

בסוף השבוע התקיימה באוניברסיטת הרווארד, למרות התלהמות תקשורתית, ועידה שעסקה בהיבטים שונים של פתרון המדינה האחת. שליח האמורי מדווח מאולמות הוועידה.

החזרה הנצחית. מחוץ לאולם עמדה קבוצה קטנה של מפגינים זועמים. טניה (רות) גורלין, גיורת, אמרה לי שהיא חיה "שבעים שנה תחת שלטון חמאס". לקח לי רגע להבין. מסתבר שהיא אפילו ישבה בכלא תחת שלטון חמאס, כי התנגדה לקומוניזם. שאלתי למה היא מתנגדת למדינה אחת, שהרי גם ארצות הברית של אמריקה היא מדינה אחת. "הערבים לא מקבלים את היהודים”. אמרתי: אבל גם באמריקה לא תמיד כולם הכירו בכולם. “השחורים מעולם לא רצו להשמיד את הלבנים". שאלתי: והלבנים? והאינדיאנים? “אתה באמת רוצה לתת אזרחות לחמאס? אמרתי לך: שבעים שנה חייתי תחת שלטון חמאס!”.

השיחה נגמרה. נכנסתי לוועידה, שהתקיימה בחלל הכניסה של מרכז קנדי. כפי שציין עלי אבו נימה, העורך של אלקטרוניק אינתיפאדה, בחלל הזה זכו פושעי מלחמה לכבוד ויקר. מהם הקברניטים של הרווארד לא טרחו להיבדל. אבל הם טרחו לבדל עצמם מהכנס הזה, משום שנשמעות בו "מחשבות מסוכנות".

במושב הראשון נשמע הנאום היחיד בוועידה שתמך בפתרון שתי המדינות. הדובר, סטיבן וולט (שכתב את הספר החשוב ומעורר הסקנדל The Israel Lobby), אמר שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, אין תמיכה בפתרון המדינה האחת. עלי אבו נימה השיב לו היטב, כאשר ציין שבדרום אפריקה, אפילו בסוף שנות השמונים, רק אחוזים ספורים מהלבנים תמכו בדמוקרטיזציה של המדינה. המדד לסיכוייה של פעולה פוליטית משחררת לא יכול להיות דעת הקהל בקרב האוכלוסייה המדכאת. וולט הגביל עצמו לניתוח "הקונצנזוס הבינלאומי" על פתרון שתי המדינות, וחזר, באופן מייגע למדי, לוויכוחים על מי אשם בכישלון קמפ דיויד (ישראל כמובן, אבל אני לא חושב שזה משנה, גם אם זה נכון). הוא לא נמנע מהקלישאה האולטמטיבית: “the window for the two state solution is closing”. לדעתי בעתיד יתווכחו אם הוא אי פעם היה פתוח.

וולט לא התייחס בכלל למצב בשטח. שאלתי אותו: "האם אפשר לפנות מאות אלפי מתנחלים? ויותר מכך – האם זה מוסרי? בניגוד לדיעה המקובלת, רובם הגדול של המתנחלים הם לא קנאים דתיים, אלא יהודים-ערבים ומהגרים מרוסיה". בתגובה הוא אמר משהו על “גושי התנחלויות".

דיאלקטיקה. במושב השני דיברה דלית באום מקואליציית נשים לשלום. היא סיפרה על הקולות בימין הישראלי בזכות מדינה אחת, וטענה שזה רק עוד אמצעי להמשיך את "ההתפשטות הציונית". מנהיגים בימין רוצים לשמור את כל השטח אבל אינם רוצים גינוי בינלאומי, אז הם מדברים על איזרוח תושבי הגדה. באום קראה בתגובה “לשים גבול להתפשטות הציונית", ודיברה, ברוח ציונית משהו, על "אנטי-ציונות מעשית". זאת ועוד, העיסוק במדינה אחת בעתיד אינו צריך להסית אותנו מפעולה, כאן ועכשיו, נגיד הדיכוי (כלומר קמפיין הבד"ס).

בשלב השאלות הציע מישהו לנטוש את הדיבור על "פתרונות" לטובת דיבור על "תהליכים". אני חושב שהיתה טמונה שם תשובה הולמת לבאום. הגישה שלה באשר לשיח הימני על מדינה אחת מחמיצה משהו מהותי בממשות הפוליטית שלנו. זה לא שיום בהיר אחד יבוא דאוס-אקס-מכינה שיחיל את הפתרון האידיאלי. יש מיתולוגיה פוליטית – שפוליטיקת הבד"ס מעודדת – שבה את תפקיד האל מגלם סובייקט פרוגרסיבי מופשט המהלך אי שם בין קיימברידג' מסצ'וסטס, לונדון וסן פרנסיסקו. ייתכן שהסובייקט הזה קיים, והוא ודאי חשוב לשינוי המציאות בין הים לנהר, אבל הטרנספורמציה של המשטר בארץ היא בראש ובראשונה פרויקט של תושביה, ערבים ויהודים כאחד. בשבילי זו לא רק תחזית פוליטית, אלא דרישה נורמטיבית – קהילה פוליטית שנכפתה מבחוץ, ולא עוצבה על ידי אזרחיה, היא לא דמוקרטיה אלא קולוניה (גם אם זה בשם הפרוגרסיה).

אם תהיה מדינה אחת היא תבוא בתהליך דיאלקטי. הדיבור על מדינה אחת בימין אינו תולדה של עוצמה פוליטית בלבד, אלא גם של הכרה במגבלותיה. והרי תוצאות של מהלכים פוליטיים, במיוחד כאלה שנעשים בחוסר ברירה, נוטים לעתים לתסכל את כוונות השחקנים. האם מישהי באמת מאמינה שמדינה שבה 30% או 40% מהאזרחים הם פלסטינים, אפילו עם הגבלות שונות על מימוש הזכויות הפוליטיות שלהם, תהיה אותה מדינה? כאזרחים יהיו להם כלים מגוונים, משפטיים, פוליטיים ותרבותיים, לקדם אג'נדה שוויונית יותר (כפי שעושים זאת כיום הפלסטינים בישראל), והיכולת של המדינה לעצור זאת תהיה מוגבלת. ישראל לא תוכל להתקיף את אזרחיה שלה בפצצות, כפי שהיא עשתה להם כאשר הם כביכול רק נתינים של "הרשות הפלסטינית". במלים אחרות, יש טעם להתייחס ברצינות רבה לקולות בימין בזכות המדינה האחת, וליצור איתם קואליציות כדי לשנות מן היסוד את הפרדיגמה הנוכחית. הכוחות השמרניים, כיום, בישראל, הם לא המתנחלים אלא הליברלים של צפון תל אביב. איתם אין טעם להתעסק, עם כל הכבוד לזהבה גלאון.

שיבושיח. התובנה המרכזית שלי מהוועידה היא שהדיכוטומיה בין דיבור, באוניברסיטה, על "פתרונות עתידיים", לבין אקטיביזם בשטח, היא בעייתית. הוועידה הזו היא פעולה פוליטית פר אקסלנס. לא בעתיד אלא ממש עכשיו. היא משבשת את השיח הפנטזמגורי על ישראל ומכריחה אנשים לבחור צד – האם אתם בעד דמוקרטיה או בעד רוב יהודי? בחוץ, כששוחחתי עם המפגינים, זו היתה הטקטיקה. סרבתי להתייחס לגופם של דברים. אפילו הסכמתי, לצורך הדיון, שכל הפלסטינים הם חמאס. שאלתי: אז אתם מסכימים, אם ככה, שישראל אינה דמוקרטיה היות שהיא אינה יכולה להעניק זכות הצבעה ל-40% מנתיניה? ההתלהמות של הממסד היהודי בארה"ב נגד הוועידה מעידה שהיא מבינים עד כמה זה מסוכן. כנסים על מדינה אחת מתקיימים כבר כמה שנים – בשטוקהולם, טורונטו או חיפה. כעת זה הגיע לאוניברסיטה החשובה בעולם. זה לא רק סימפטום לעלייתה של תנועה, אלא פעולה חיונית לשיבוש ההסברה הישראלית באמריקה (שכבר מזדרזת להפיק ועידה נגדית).

אינתיפאדה אלקטרונית. הרצאה מעניינת במיוחד היתה של נימר סולטאני, דוקטורנט פלסטיני ישראלי בהרווארד (אפשר לקרוא על כל הדוברים כאן). הוא הבחין בין שני מודלים של מדינה אחת – מבוססת זכויות פרטיות או כזו המכירה במעמדם הפוליטי והתרבותי של קבוצות לאומיות. סולטאני טען בזכות המודל השני, הדו-לאומי, ואמר, בין השאר, ש"אזרחות שווה", או "צדק", הן קטגוריות אוניברסליות מופשטות המסתירות לא אחת יחסי כוח בלתי שוויוניים בעליל. כדי למנוע מהן לשמש לכך, אסור שהמדינה תהיה עיוורת להבחנות אתניות, תרבותיות או דתיות. את התפישה ההפוכה ביטאה באותו מושב פרופ' סוזאן אקראם, שהכתיבה לקהל את החוק הבינלאומי כמו היתה משה שירד זה עתה מהר סיני. היא הזכירה לי הרצאה ששמעתי פעם מפי פרופ' יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל אביב. הביטחון המוחלט והוודאות היו דומים, התוכן הפוך. מסתבר שאפשר למצוא בחוק הבינלאומי מה שרוצים למצוא בו.

ההרצאה המרכזית היתה של עלי אבו נימה, שסקר את המחקר האקדמי על סיטואציות של סכסוכים בין אתניים. לטענתו יש כיום קונצנזוס שהסדרים של חלוקה אינם רצויים. במקום להקטין את האלימות הם מגבירים אותה, היות שהם מקבעים את האיבה בין הקבוצות ומונעים מהן לפתח קשרי חיים יומיומיים. האלימות גוברת – הן בין המדינות האתניות החדשות שנוצרו, והן בין הרוב האתני למיעוט שנותר בתוך המדינה. לכן נמנעו מחלוקה בצפון אירלנד או בבוסניה, וזה למרות שהסרבים הבוסנים, למשל, רצו בעצמאות. פתרון של חלוקה רלוונטי רק כאשר יש הפרדה ברורה בין האוכלוסיות, וכאשר אין אלטרנטיבות אפשריות. על פניו ברור שהקריטריון הראשון אינו חל על ישראל/פלסטין. חלוקה תותיר מיליון וחצי פלסטינים בישראל, ואילו בעזה, שהיא הומוגנית כמעט לחלוטין, התפתחה אלימות עזה לאורך קו הגבול, כמו בין הודו לפקיסטאן. ומה באשר לאלטרנטיבות אחרות? קשה לדעת, היות שהדיון על מדינה אחת באקדמיה האמריקאית הוא כמעט בגדר טאבו. כאמור, “מחשבות מסוכנות".

אבו נימה הוכיח יותר גמישות מכמה מהדוברים הישראלים, ואמר, בתגובה לשאלה, שהקולות בימין בעד מדינה אחת הם "מעניינים וראויים לציון", גם אם יש להיזהר מהם. לדבריו, הם מבטאים הכרה במציאות – הרבה יותר מאשר זו של ציונים ליברלים.

קולוניאליזם. ביום האחרון דיבר איתמר מן, הכותב לעתים בארץ האמורי, והציע לחשוב על הציונות לא רק כתנועה קולוניאליסטית אלא גם כתנועה הלאומית של היהודים בישראל. לצערי איחרתי לישון והחמצתי את ההרצאה, אבל נמסר לי שהאמירה נתקלה בכמה כחכוחי מחאה, שהרי גם אם היתה הכרה בקולקטיב היהודי-ישראלי בקרב רבים מהדוברים בוועידה (והיתה), הם דאגו תמיד להבחין אותו הבחנה חדה מהציונות. מישהו שאל, בשלב מסוים, מה התוכן של "קולקטיב יהודי ישראלי", שהרי יהודי זה רק "אידיש" או "דת", ומה לזה ולזהות לאומית? אבל השאלה נותרה בחלל האויר, וכמעט כולם הסכימו עם פרופ' לילה פרסח, שקשה להאמין ש-zionism can be humanized”.

חשבתי לעצמי: באולם הזה יש אנשים שמערערים על מושגים כמו "גבר" או "אישה", וסבורים, בצדק, שניתן להכניס בהם תוכן חדש, ושמשחק עם המושגים הללו הוא חלק חשוב מפעולה פוליטית משחררת. אז מדוע הרתיעה הזו ממשחק עם המושג "ציונות"? הציונים ודאי לא גרמו יותר עוולות היסטוריות מהגברים. הרי אם הציונות היא מרכיב זהות מרכזי כל כך של יהודים בישראל, הרבה יותר הגיוני לשחק עם המושג במקום לנסות להיפטר ממנו.

פרסח דיברה בהתלהבות על "היהודי הערבי". לדעתה התחברות מחדש על מזרחים לזהות הערבית שלהם היא המפתח לקיום דו לאומי בפלסטין. היא זכתה להסכמה נמרצת משרה שולמן, הסופרת והאקטיביסטית שפרסמה לאחרונה מאמר מעורר הדים במיוחד בניו יורק טיימס, על הפינקוושינג הישראלי (מסתבר שהטיימס לא הסכים לפרסם זאת בטרם מסרה 300 עמודים של תימוכין). שולמן ציינה שאם נצרף יחד את הפלסטינים והמזרחים, יהיה רוב ערבי במדינה האחת!

אולי זה נכון. הרי זה הכל עניין של פרספקטיבה, וזו פרספקטיבה טובה בעיניי. אבל ברוח דומה, הייתי אומר שאלה היהודים בכלל, גם האשכנזים, שצריכים להתחבר מחדש לזהות הלא-מערבית שלהם. וזו גם תגובה לזיהוי הרדוקציוניסטי של הציונות עם קולוניאליזם. אסור לשכוח שהיהודים, כמו הפלסטינים, הם קורבנות של הגזענות האירופאית. אכן, יש הירארכיה של קרבנות, אבל זו בדיוק הנקודה. היתה הירארכיה גם בין הטוטסי להוטו ברואנדה, כאשר הבריטים טיפחו את הטוטסי כדי לשרת את מטרותיהם הקולוניאליות, או בין הטמילים לסינהלזים בסרי לנקה, כאשר הבריטים עודדו הגירת טמילים מהודו כדי לחזק את תעשיית התה באי הבודהיסטי. העובדה ששימשו כלי שרת בידי הקולוניאליזם לא הופך את הטוטסי או הטמילים לקולוניאליסטים. ברוח דומה, אני מציע לראות את הציונות (או אם תרצו, את האשכנזים), כקבוצה אתנית אחת, קרבן של הקולוניאליזם, שנעשה בה שימוש כדי לדכא קבוצה אחרת. התחברות מחודשת של היהודים בישראל לזהות הלא-מערבית שלהם יכולה לסלול את הדרך לברית בין העמים על הבסיס הזה – של פליטות והתנגדות לגזענות הנוצרית-אירופית.

אמריקאיות. במושב האחרון, פרופ' טים מקקרתי השתנק בבכי על הבמה, כאשר סיפר על ביקורו בפלסטין ועל שיחות שקיים עם מקומיים. הוא הרבה לדבר (עם הרבה פאתוס) על צדק, חירות והווארד זין, ובסוף זכה למחיאות כפיים בעמידה. מאוחר יותר סיפרתי לחברי עודד נעמן על ההרצאה, שהיתה קצת רגשנית מדי לטעמי, ובתגובה הוא העלה את האפשרות שכל המדינה האחת זה בעצם עניין אמריקאי. הם מתלהבים מהאסתטיקה המסוימת של האוטופיה הזו.

זו הבחנה מעניינת, היות שאני אכן מתרשם שמובילי השיח על המדינה אחת, כרגע, הם פלסטינים אמריקאים. המדינה האחת מגלמת שילוב מושלם בין הזדהות לאומית לאידיאלים דמוקרטיים. נראה לי שיש פה פוטנציאל רב גם לגיוס יהודים אמריקאים. מאז שהגעתי לניו יורק אני מתרשם שהשיח היהודי פה באשר לישראל נוטה להיות אידיאליסטי למדי, בלשון המעטה, נוגע לעתים בפנטזיה. פעם ישבתי בפורום יהודי בקמפוס בו התבקשו המשתתפים להגיד את שתי האסוציאציות הראשונות שלהם באשר לישראל. הסטודנטים אמרו מלים כמו "גן עדן", "בית", או "חלום". האידיאליזם המרחף הזה מונע מהם לראות את המצב בשטח, אבל אולי אפשר לנצל אותו לטובת המדינה האחת. חשוב לחבר את החזון לא רק לאידיאלים דמוקרטיים אלא גם לרגעים נשכחים בהיסטוריה הציונית (המחקרים של דמיטרי שומסקי יכולים לסייע בכך. בניגוד למה שעלה מהדיונים בוועידה, יהודה מגנס לא היה המנהיג הציוני היחיד שתמך בדו-לאומיות. גם ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון היו בעד).

אופטימיות זהירה. הכנס הזה הפתיע אותי, היות שאני נוטה להתאכזב מדיונים אקדמיים בניכר על ישראל/פלסטין. האולם הגדול היה מלא כל הזמן, והדברים שנאמרו חידשו גם לי, לעתים, למרות שאני עוסק בסוגיה הזו כבר כמה שנים. היה משהו אינטנסיבי ונלהב ואישי בדיונים, שחסר כמעט תמיד בכנסים אקדמיים. אני כעת מעט אופטימי יותר. כמו איתמר, אהבתי את הרעיון של דיאנה בוטו להקים מפלגה משותפת, יהודית-ערבית ומשני צדי הקו הירוק, בתמיכה בזכות הצבעה לכולם.

היה לי רגע קשה אחד. הצעתי במיקרופון לא לעשות הבחנה חדה בין המתנחלים ליהודים בתוך ישראל, בטענה שזה משרת את פרדיגמת שתי המדינות. בתגובה למישהו שהציע לכנות את המתנחלים colonizers במקום settlers, אמרתי: if anything, we are all colonizers. זכיתי לכמה מחיאות כפיים, ובחורה מגניבה למראה אמרה לי שהיא צייצה את זה בטוויטר.

אבל לא בכדי היה זה משפט תנאי. לא התכוונתי לומר שכולנו – יהודים ישראלים – קולוניאליסטים. גם אם יש בזה אמת חלקית, זה עושה רדוקציה חמורה לקיום שלי. לרגע הרגשתי שכדי שיקבלו אותי אני צריך לשלם איזה מס, שאינני רוצה לשלם. עם זאת, בסיכומו של דבר האווירה בוועידה לא גרמה לי להתגונן או להתנצל על היותי יהודי-ישראלי. היה נדמה שהדיונים הם מורכבים מספיק כדי לתת לי ולשכמותי להשמיע את קולנו. בהשוואה לפוליטיקת הבד"ס, שבה יהודים-ישראלים הם לכל היותר מעודדים מבחוץ, פוליטיקת המדינה האחת מסתמנת כהזדמנות לפעולה משותפת.

*

תמונות: אלישה בסקין, אחת המארגנות של הוועידה; הפאנל הראשון (מימין: איב ספנגלר, עלי אבו נימה, סטיבן וולט, דיאנה בוטו ואחמד מור); ההרצאה המרכזית של עלי אבו נימה; המושב האחרון (מימין: נאור בן יהוידע, טים מקקרתי ונדים רוחאנה). תודה לדיאנה בוטו על התמונות.


כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

12 בינואר 2012

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

בימים ההם אין מלך בישראל – וטוב שכך

11 באוקטובר 2011

1.

ספטמבר", החודש והמושג, חלף הלך לו ונדמה שאנו שבים ומתבוססים בביצה המוכרת – מבוי סתום מדיני המלווה באסרטיביות גוברת של הימין: מעשה ענתות, הצתת המסגד בטובא זנגריה, בית הקברות ביפו. קומץ אנשים צודקים, כלומר השמאל, מרים קול צעקה גדולה, והמדינה נקראת להתערב להשליט סדר שברירי, מראית עין של הציביליזציה הליברלית שאנו מכירים ואוהבים. לא בכדי, אני חושב, מיהרה "סולידריות שייח ג'ראח" לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולשרי הביטחון וביטחון הפנים. המדינה עודה עומדת (ומעולם לא הפסיקה לעמוד) באופק המחשבה והדמיון הפוליטיים שלנו כן, גם (ובעיקר) של השמאל.

נדמה שהזעזוע הגדול על מעשה ענתות היה פחות על אלימות המתנחלים ויותר על העובדה שרבים מהם שוטרים ללא מדים. והיו גם שוטרים במדים, שלא עשו דבר. אנחנו בסופו של דבר עדיין מתייחסים למדינה הזו, רעה ככל שתהיה, כאמא שלנו. רובנו גדלנו בתחושה שהמדינה היא אנחנו, שאבותינו הקימו אותה בצלמם, וכאשר היא עומדת מן הצד, מסתמן השבר הגדול באמת.

2.

הגיאוגרפיה, הריאלית והמדומיינת, של ענתות השליכה אותי לספר שופטים, במיוחד אחרי שקראתי את הדיון, באתר סולידריות, בשאלה האם אנשי ענתות – ומדינת ישראל בכלל – הם יותר כמו תושבי העיר גבעה שבבנימין – שרבים מהם לא היו חוטאים ורשעים או שמא גרועים יותר, כמו אנשי סדום. המציאות של ספר שופטים נושאת דמיון רב לביצה העומדת שלנו – הוא נפתח ברשימה ארוכה של ערים כנעניות (ואמוריות!) שבני ישראל לא טרחו לכבוש בבואם אל הארץ. או אז מלאך ה' עולה מן הגילגל ונוזף בעם הממרר בבכי:

ויֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶלהָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר, לֹאאָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָםוְאַתֶּם, לֹאתִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאתמִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹאשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַהזֹּאת עֲשִׂיתֶם.

ואכן, בני ישראל לא ניתצו את המזבחות. במקום לממש את ההבטחה הגדולה שתלה בהם האל האחד — להתחיל היסטוריה חדשה של גאולה — הם התבוססו בביצה הכנענית הפוליתיאיסטית, חגים במעגל של חטא ותשובה. אלוהיהם", ממשיך המלאך, “היו לכם למוקש". מעתה ואילך יושפעו בני ישראל מההרגלים הרעים של העממים היושבים בקירבם. אז יעניש אותם ה', וכאשר הם יחזרו בתשובה ויקראו לעזרה, ישלח אליהם את אחד (או אחת) השופטים להושיעם. המחבר המאוחר של ספר שופטים, המונותיאיסט והמונרכיסט, אינו מותיר מקום לספק באשר לעמדתו: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

ובחזרה לעתיד (או לעבר קרוב יותר): גם במקרה שלנו כובשי הארץ לא גמרו את העבודה, לא רק מפני שרבים מתושבי הארץ נותרו במקומם, אלא בעיקר כי הרוח האוריינטלית, הדתית, החשוכה (לכאורה) שלהם עדיין כאן ומתחזקת. הציונות המיינסטרימית ביקשה להתחיל בארץ הזו היסטוריה חדשה וליניארית של גאולה, להיות חלק מהמצעד הגדול של הקידמה המערבית (כלומר הנוצרית), אבל תקוותיה התנפצו אל מול סכסוכי רועים, אדמות, מקומות קדושים, גברים בגלביות וזקנים, נשים ברעלות ושביסים, סקס בין ערבים ליהודיות, בין ערבים ליהודים, זהבה בן בקהיר. או במלים אחרות: הם התנפצו אל הבליל הפוליתיאיסטי שגועש מתחת למערך המושגים הטהרני המכחיש אותו (אותו הבליל שתיאר כאן איתמר טהרלב חד ההבחנה).

כאשר ערבים הם דתיים וחשוכים זה לא מפתיע. הם חלק מהמקום הזה. ואם לא גירשנו אותם, אפשר פשוט "להיפרד" מהם לשלום. הם שם, אנחנו כאן. אבל כאשר יהודים הם דתיים וחשוכים, כאשר הם לא מתמסרים למיתוס הגאולי המודרני שלנו, זה אסון. הם ודאי מושפעים מאלילי הכנענים. או אז צריך להרים קול צעקה גדולה כדי שהמדינה – לא המדינה הקונקרטית, אלא יותר כמו המדינה האידיאלית, הגאולית, המודרנית, הליברלית, זו שאבותינו הסוציאליסטים הקימו – תקרא אותם לסדר. השלב הבא כמובן הוא שהמדינה הזו תשיב בנים לגבולם (כלומר לשטחי 48'), כדי ששוב לא יושפעו בני העם החדש והמודרני שלנו מהכנענים המתבוססים בחטאם. לזה קוראים לעתים "פינוי התנחלויות" (ואייל קליין עמד ביום כיפור על הבעיה המוסרית הכרוכה בכך).

אני מנסה איפוא לקרוא את ספר שופטים נגד המחבר שלו – כמו גם את הסיפור שלנו נגד המחברים ההגמוניים שלו (נגיד א”ב יהושע הבלתי נלאה, ב"הארץ" של יום כיפור). ייתכן בהחלט שבני ישראל די נהנו לחיות בקרב הכנענים. פוליתיאיזם היא שיטה סובלנית וסבלנית למדי, שאינה שוללת מונותיאיזם (וזה לא הדדי), וידועים גם המנהגים המיניים הליברליים יותר, החרדתיים פחות, של תושבי הארץ המקוריים. זה לא אומר שלא היו סכסוכים, אבל מה שהופך לעתים סכסוך מקומי – מעין ריב בין רועים – לסכסוך לאומי או קוסמי, הוא האופן שבו מספרים אותו.

קחו למשל את מעשה ענתות. יאסין אל-ריפאעי הקים אוהל על אדמתו הפרטית. בתגובה זכה להתנכלויות מצד תושבי ההתנחלות. ביום שישי אחד באו כמה פעילי שמאל לתמוך בו, והותקפו על ידי אנשי המקום. מבחינת המתנחלים, הפעילים שוללים את זכותם לחיות שם, מבחינת הפעילים, המתנחלים מתנכלים ליאסין אלריפאעי ומנשלים את הפלסטינים החיים סביבם. אבל האם יש לאירוע הזה משמעות גדולה, קוסמית? האם אכן, כפי שכותבת שרה בנינגה, עכשיו הוכח שהפאשיזם אכן כבר כאן? בשבוע שעבר סיפרה כאן יסמין הלוי על אירוע דומה שהתרחש כבר לפני עשר שנים, ולא בענתות אלא בתל אביב.

אני לא מתכוון לומר שכולם אותו הדבר, עולם כמנהגו נוהג, וכל שנותר לנו זה להביט בשלווה בבליל הפוליתיאיסטי מבלי לבחור צד. ברור לי באיזה צד אני. ברור לי גם שמתרחש שינוי, שיותר אירועים כאלה מתרחשים כיום מאשר בעבר. אבל עד כמה שזה מפחיד, אני מציע לראות בזה לאו דווקא הידרדרות אלא הזדמנות למחשבה פוליטית חדשה, או הזויה.

3.

מה שקרה בענתות, לדעתי, הוא לא שהמדינה גילתה את פניה הפשיסטיות, אלא שהתגלה, שוב, שהמדינה חלשה יותר מאי פעם בעבר. פעולות "תג מחיר", בקבוק התבערה על בית הכנסת ביפו, התנגשויות בין יהודים לערבים בעכו לפני שלוש שנים, השריפה הגדולה בכרמל – כל אלה סימנים לכך שהממלכתיות הישראלית במשבר מעמיק, כולל זרועות הביצוע שלה (ועפרי כתב על כך כאן).

בענתות, השוטרים, במדים או בלי מדים, לא בחרו צד כסוכני המדינה אלא כאנשים פרטיים, המחוברים בסבך של יחסים אישיים ואינטרסים עם תושבי ענתות. באותו אופן היססו השוטרים לנהוג ביד קשה בהפגנות האוהלים, רק לפני כמה שבועות. אז היו השוטרים בעד המחאה, בענתות הם היו נגדה – אבל בשני המקרים הוכח שניתן לערער את הקשר בין השוטרים למדינה.

לפני שבוע השתתפתי בהפגנת Occupy Wall Street בניו יורק, שצעדה אל גשר ברוקלין. לא פחות מ-700 איש נעצרו שם. באירוע, שדובר עליו בכל העולם, היו (כמעט) רק אנרכיסטים/סוציאליסטים/קווירים ונוןאמריקאים אחרים, (כמעט) כולם צעירים. אם בתל אביב יש 150 מאיתנו, בניו יורק יש 10,000, ואכן, זה היה מספר המשתתפים. השוטרים נותרו לאורך כל האירוע זקופים, עם פנים חתומות, למרות שחלקם, אני מניח (רבים מהם היספאנים או שחורים), אוהדים את המחאה. המקצועיות היתה ללא דופי. פינוי הגשר התבצע כהרף עין. איפה המאות אלפים שגדשו את רחובות תל אביב, והפנים המחוייכות והחפיפניקיות של שוטרי מחוז תל אביב? אני לא קובל כמובן על השוטרים שלנו. ההפך, גיליתי שהם הרבה יותר נחמדים מעמיתיהם האמריקאים (טוב, רק כשהם מטפלים ביהודים). למעשה, אני חושב שהנחמדות שלהם — ומנגד, בסיטואציות אחרות, הרוע שלהם – משקפים את חולשתה הגדלה והולכת של המדינה הישראלית.

אני גם לא מנסה להספיד את המחאה בארה"ב (היא רק בתחילתה) אלא לומר את שההפגנות והאוהלים בקיץ, בישראל, היו תופעה עצומה בהרבה – ובכך היו סימן מובהק (נוסף) להיחלשות המדינה שלנו. גם אם רבים מהמפגינים רצו לשקם, למעשה, את הממלכתיות הזו – ברוח ימי מפא"י סבא וההגמוניה האשכנזית – המחאה הציפה את הסתירה הפנימית הטמונה בכך, ובכך את חוסר היכולת של המדינה לסכור את האינחת שנחשפה.

מה שהיה מעניין במחאת האוהלים הוא שהיא ביקשה, לפחות במיטבה, ללכת מעבר למדינה – וזה בניגוד לתגובה של "סולידריות" לאלימות של המתנחלים-שוטרים בענתות. בסירובה להציב דרישות קונקרטיות, לפחות בפאזה האוהלית שלה, המחאה לא רק הדגימה את חולשת המדינה אלא הסיקה ממנה את המסקנות הנדרשות. המדינה היא לא הסובייקט הפוליטי הרלוונטי שלנו. אנחנו לא מבקשים ממנה אישור, אפילו לא פתרונות. אנחנו מתחילים מחדש, כאן ועכשיו, ויוצרים שיח שהמדינה איננה הנמען הראשי שלו אלא דווקא מעגל רחב ככל האפשר של אזרחים. לרגע קט – כאשר נפוצו שמועות השווא על הביקור של דפני ליף באריאל – אפילו המתנחלים נראו כסובייקט פוליטי רלוונטי, אמנם לא ממש כמתנחלים אבל לפחות כחלק חשוב מהמעמד הבינונינמוך בישראל.

הקיץ האחרון היה רגע מרגש כל כך בשביל השמאל היות שעד אז (ושוב עכשיו), רוב אזרחי המדינה (שלא לומר המתנחלים) היו בשבילו רק ערב רב, שחור משחור, אובייקט שתפקידו רק לשוב ולאשר את הכוונות הטהורות שלנו. הסובייקט הרלוונטי היחיד הוא המדינה הליברלית, המצופה להתנהג כפי שאבותינו רצו אותה – להגן על החירויות שלנו, ובתקווה (אם כי זו הולכת ואוזלת) לפנות את המתנחלים ולאשרר את הפנטזיה הליברלית כאילו היה פה שמח לפני שנולדנו, כלומר בין 48' ל-67'. לפעמים זה כאב (ואולי קצת נהננו מהכאב?), אבל המדינה, בגדול, לא הכזיבה. היא שבה והוכיחה שאנחנו (עדיין) בניה המועדפים. עכשיו, אחרי ענתות, אולי זה משתנה. (בשוליים הרדיקאליים ביותר של השמאל [הרדיקאלי] המדינה היא כבר לא סובייקט אבל נמצא סובייקט מערביליברלי אחר – זה שאפשר לכנות אותו, בעקבות עפרי, כנסיית הבד"ס העולמית. היא זו שאמורה לגאול אותנו מהביצה הפוליטית העומדת)

המסקנה שלי מאירועי ענתות היא לא שכולם רעים (במיוחד המתנחלים) ועכשיו גם המדינה חשפה את פניה האמיתיות – כלומר שהיא לא האמא הליברלית השומרת שלנו – ובתור שכזו היא מסוכנת מתמיד. המסקנה, לדעתי, היא שהמדינה פחות ופחות רלוונטית (מה גם שמאז ותמיד היא היתה ליברלית ומודרנית רק בעבור חלק מהאוכלוסייה). במקום זאת יש לייצר שיח פוליטי חדש, כזה שהופך את המתנחלים לסובייקטים פוליטיים רלוונטיים, ואז, יחד איתם (וקבוצות אחרות), מאפשר לדמיין עתיד שהולך מעבר למדינה בתצורתה הנוכחית. כל עוד המתנחלים הם רק אובייקט, חלק הכרחי מהמשחק הבדס"מי שהשמאל משחק עם המדינה, קשה לצפות מהם להיות לא אלימים. ברור לי שיש לא מעט מתנחלים שרעיונות דמוקרטיים זרים להם לחלוטין (כמו שיש לא מעט — כנראה יותר — לא-מתנחלים כאלה), אבל אני מאמין ששיח אחר, מכיל, יכול לחשוף את ציבור המתנחלים כמורכב יותר (כפי שהוא באמת).

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה בגללה אני כותב את הפוסט הזה. היום בערב יתקיים בבית העם בתל אביב מפגש ציבורי עם "ארץ יושביה", קבוצת אזרחים שאני גאה להיות חלק ממנה. כל החברים יהודים משני צדי הקו הירוק וערביי 48' – ספקנים באשר לישימות ולצדק שבפתרון שתי המדינות, ומציעים לחשוב על ארץ ישראל/פלסטין כמרחב פוליטי אחד, דולאומי, כזה המכיר בזכותיהם השוות של כל תושבי הארץ, ואינו לועג לרעיונות כמו שיבת הפליטים הפלסטינים או שיבת עם ישראל לארצו כמין פנטזיה “לא מעשית”. אני מקווה שהמפגש הזה יתרום משהו לתחילתו של דמיון פוליטי חדש, כזה שאינו רואה במדינת ישראל – לא זו העכשווית ולא זו הדמיונית של 48'-67' – כאופק הפוליטי הבלעדי שלו.

דולאומיות בשבילי, לפחות כרגע, היא לא ניסיון לשרטט הסדר מדיני. אנחנו רחוקים משם הרבה יותר מדי, ופתרון שתי המדינות, למרות אכזבת ספטמבר, עדיין חי ובועט. הוא משרת את האינטרסים של הרבה אנשים שרוצים להנציח את המצב הקיים. תחת זאת, דו לאומיות היא פרדיגמה חדשה המאפשרת לחשוב מעבר להפרדומשול הליברלי – המעשי והמושגי כאחד. הושקעו כאן מאמצים רבים להפריד בין דרוזים (כלומר ערבים ממוצא דרוזי) לבין ערבים פלסטינים, בין יהודים שמאלנים לבין ערבים, בין מזרחים (או יהודיםערבים) לבין ערבים. במקום לאתגר את ההפרדומשול בנקודות הצפויות כל כך, הפרדיגמה הדו לאומית מזנבת במדינה במקומות בהן היא הרבה פחות מוכנה לכך. פתאום ערבים ומתנחלים יכולים להיות חלק מאותה קבוצה פוליטית! שלא לדבר על שמאלנים ומתנחלים.

אבל דו לאומיות היא לא רק התחלה של קואליציות חדשות, אלא בירור מחדש של זהותנו שלנו – התחלה של פיוס עם ההיסטוריה שלנו, הזדמנות לסמן נתיבים מעבר נשכח לעתיד אחר (וראו הריאיון שעשינו עם דמיטרי שומסקי). פתאום כל מיני מושגים וצירופים, שהדוגמה הליברלית רואה כתרתי דסתרי עשויים להפוך שימושיים, חלק מיצירתיות פוליטית חדשה: מדינה יהודיתדמוקרטית (אבל לא רק יהודית), מתנחלים דמוקרטים, שמאל רדיקלי ציוניארץ ישראל/פלסטין השלמה, אפילו ביסקסואליות! אולי כולנו, בעצם, מתנחלים דמוקרטים, ביסקסואלים, אשכנזיותערביות וכיוצא באלה.

אולי מעבר לביצה העומדת שלנו לא מצפה לנו דבר. הציפייה לגאולה טרנסצנדנטית – מצד המדינה הליברלית או כנסיית הבד"ס, ה' צבאות או ג'ודית באטלר – מונעת מאיתנו לראות את המציאות נכוחה, את האנשים איתם אנחנו חיים, פלסטינים ויהודים דתיים, קיצוניים לעתים, אפילו מתנחלים. ברור לי שגם דו-לאומיות יכולה להיתפש כגאולה — גאולה בריבוע — אבל לדעתי היא דווקא המציאות כהוויתה. צריך רק להשתחרר מספיק כדי להכיר בה, ובהמשך גם לזהות את הפוטנציאל הדמוקרטי הטמון בה. ואולי ימי שפוט השופטים לא היו גרועים כל כך. אחרי הכל, אם אין מלך בישראל אפשר להחזיר את האחריות לידי הריבוי הנפלא של גוף האזרחים, ולמנהיגים לעת מצוא – דפני ליף, למשל, בהחלט יכולה לעבור כשופטת בסגנון תנ”כי, שלא נדבר על אריה דרעי.

ולסיום, אנקדוטה. לפני כמה ימים שאלתי אקטיביסטית מקומית בניו יורק, יהודייה טובה שראתה כמה דברים בחיים (ואפילו גרה בירושלים כמה שנים) אם יש לדו לאומיות פוטנציאל תמיכה בקרב יהודים פרוגרסיבים בארה"ב. היא שללה זאת מכל וכל, ומייד. וכששאלתי מה עם הסמן השמאלי בקהילה, נגיד Jewish Voice for Peace, היא אמרה שגם אצלם אין סיכוי, כי מעורבים בעניין מתנחלים. בשבילי הסיפור הזה הדגים היטב עד כמה הפוליטיקה הבינלאומית בכל הנוגע לישראל, כולל (ואולי בעיקר) בקרב יהודים, אחוזה בפנטזיה, כזו המנותקת מהשטח ומוסיפה להפריד הפרדה חדה בין יהודים לערבים, חילונים ודתיים, ליברלים ומתנחלים. פתרון שתי המדינות נחשק כל כך (גם) מפני שהוא אמור לאשר מחדש את הדיכוטומיות הללו (בקרב השוליים הרדיקליים של השמאל, הדיכוטומיות יאוששו על ידי חיסולה המוחלט של הציונות, אבל ההיגיון דומה, לדעתי. ארחיב בכך בהזדמנות קרובה).

אל מול זאת, אני חושב שדו לאומיות היא האופציה הריאלית. היא מבטאת מבט נוכח במציאות בין הים לנהר, כמו גם במיתוסים המכוננים של שני העמים. אלא שבמקרה הישראלי הפנטזיה עקשנית במיוחד – היא ממוסדת, מתוחזקת ומתוקצבת, מבית ומחוץ. למולה הפתרון היותר ריאלי נאלץ להתחפש להזייה. ואכן, לא בכדי כמה מהפעילים המרכזיים ב"ארץ יושביה", בהזמנה לדיון הפתוח ביום שלישי, מגדירים עצמם כהוזים. בימים שכאלה מדובר במחמאה.

 *

הדיון הפתוח עם "ארץ יושביה" – דף האירוע בפייסבוק.

(אגב, גם בניו יורק ידברו השבוע על דו לאומיות. ביום רביעי בשעה 19:00, בתיאטרון מילר של אוניברסיטת קולומביה, יתקיים פאנל בהשתתפות הפילוסופים אלן בדיו וסלבוי ז'יז'ק. הם ידונו בספרו החדש של אודי אלוני, עם השם המבטיח גם אם היומרני משהו – What does a Jew Want? On Bi Nationalism and Other Specters. אבל נראה לי שיהיה יותר כיף בתל אביב).

מסמך העקרונות של "ארץ יושביה", באתר החדש של הקבוצה.

ניפגש בשש אחרי המהפכה

20 באוגוסט 2011

את הסתירות הפנימיות של גל המחאה הנוכחי לא יצר אהוד ברק. הוא גם לא שלח את המחבלים לפיגוע בדרום. זה גם נכון שנפילת מבארכ במצרים – ובמהרה בימינו אסד בסוריה – מטילה איומים ביטחוניים כבדים על ישראל. כל עוד האוכלוסייה היהודית בישראל תופסת עצמה כנטע זר באזור – ונתפסת כך בעיני אחרים – היא תלויה בפצצות האטום שלה ובמספר הטנקים בחזית הדרום. כל עוד היא כך, הסכנה הנשקפת לה היא אמיתית, לא תודעה כוזבת המופצת מלשכת נתניהו. ההיגיון הציוני המתבצר הוא זה שמכתיב את הפסקת, או לפחות את השהיית, המחאה החברתית בעתות משבר ביטחוני. והיות שהשבועות הקרובים יעמדו בסימן משבר כזה, אני לא אופטימי באשר לסיכויי הישרדותה.

אני לא מתכוון לטעון שההיגיון הזה הוא מחויב המציאות, מין טבע שני שאין סיכוי לערער. אבל נדמה לי שהרטוריקה שמלווה לרוב את המאבק – "העם" נגד הממשלה – נוטה לקחת אותו בקלות רבה מדי. ההיגיון הביטחוניסטי עובר פרסונאליזציה ומיוחס לקנוניה של כמה מניפולטורים בצמרת, וזה לעומת "העם" העומד לנער מעצמו, סוף סוף, את כורי התודעה הכוזבת. אם רק ניפטר מה"ספינים" של נתניהו, והמלחמה המתוזמרת שהוא מבשל לנו, נראה בהתגשמותה של מהפכה שוויונית.

אבל בואו נדבר, למשל, על "ספטמבר". המהומה המדינית והביטחונית הצפויה בספטמבר היא לא ספין של נתניהו אלא מופע של איבה ממשית לגמרי בין יהודים לפלסטינים. הפלסטינים אינם דורשים רק את סוף "הכיבוש" (במובן המצומצם שניתן לו במיינסטרים הציוני) אלא שינוי מן היסוד של יחסי הכוח בין הים לנהר – שהתביעה לשיבת הפליטים היא ביטוי שלו – חזרה ל”שעת האפס” של 48'. היהודים, מנגד, מסרבים לשינוי כזה היות שהוא יטיל איום כבד על הישרדותם האישית והקולקטיבית במרחב, ומנוגד להנחות היסוד האידיאולוגיות והתרבותיות עליהן גדלנו כולנו (היהודים) בארץ הזאת.

יתרה מכך, להיגיון המתבצר יש תפקיד חשוב בגל המחאה עצמו. “העם" בשימושים הנוכחיים שלו הוא בדרך כלל העם הציוני הנוסטלגי, זה שמתגעגע, כפי שכתבו יסמין דאהר ואילת מעוז, לשנות השיא של מדינת הרווחה הישראלית. זו הרווחה שנבנתה על הפקעות הקרקע והגירוש של 48' ועל הדרה מתמשכת של פלסטינים ומזרחים. אני לא מדבר על "הכיבוש". למעשה, לרבים היה נוח לדבר על הכיבוש, בגל המחאה הנוכחי, כדי להדחיק את מבני הדיכוי היסודיים יותר. אלה המבנים, כאמור, שמכוננים את הציבור הציוני כנטע זר באזור, ובכך הופכים את הסכנה הנשקפת לו לממשית, תוך דחיקת הסוגיות החברתיות במורד סדר העדיפויות.

הדימויים: ארבעה ציורים של גרהארד ריכטר

כל האמור לעיל אינו מבקש לבטל את חשיבותו של גל המחאה, בבחינת לעשות לו רדוקציה לתביעה ציונית אגואיסטית לשימור המצב הקיים. אמנם יש לי חבר ציניקן שמכנה את האירועים האחרונים "מסיבת הסיום של האשכנזים". אבל הציניות קשורה ודאי לעובדה שהוא מתגורר לאחרונה בשיקגו, ולכן אינו חווה את האנרגיות העצומות, המרגשות, של המאבק הזה. אני עצמי חזרתי מברלין לפני כשבועיים, שם ביליתי את רוב הקיץ, והמחשבה הראשונה שלי היתה שזו דווקא התחלה חדשה – כן, גם בשביל "האשכנזים". אני מהלך בערבים בשדרות רוטשילד, הלוך ושוב, ומנסה לאגור זיכרונות לקראת ימי הקור בניו יורק. אני מרגיש, חזק מאי פעם, שלכאן אני רוצה לחזור.

שהרי הסתירה – לא רק האגואיזם הציוני אלא גם התביעה לשינוי – נוכחת בקרב "העם" עצמו, אצל מובילי המחאה ומי שנהרו אחריהם להפגנות. המרחב הציבורי הפתוח שיצר המאבק הציף סירוב ממשי למצב הקיים — תביעה לשינוי שלו גם אם היעד מתקשה להתנסח. והוא מתקשה להתנסח מפני שכל אופציה אוטופית – מדינת הרווחה נוסח שלי יחימוביץ' מצד אחד או חזון שוויוני אוניברסלי (נוסח חד"ש, נגיד) – מבטלת את אחת או אחרת מקרנות הסתירה. יחימוביץ' מתעלמת ממבני הדיכוי היסודיים, אלה המכתיבים את המשך ההשקעה המאסיבית בביטחון ואת הדרת האזרחים הערבים (שלא לדבר על הלאאזרחים הערבים); ואילו האוטופיה האוניברסליסטית מתעלמת מהאיבה הממשית בין יהודים לערבים, כאילו ניתן לקפוץ מעליה באחת במעשה של אלכימיה רטורית, כאילו מלים עבריות, בעקבות גרשום שולם – אפילו מלים אוניברסליסטיות לכאורה, כמו "צדק", “עם" או "רווחה" – אינן מלאות עד גדותיהן חומר נפץ.

אבל העובדה שיש כאן סתירה אין משמעה שהמחאה הזו אינה מוצדקת, או שאין זה טוב שהיא היתה (ונמשכת). כדי ללכת מעבר לסתירה צריך להראות אותה, לחיות אותה במלוא הדרמה האפשרית. אין זו, כמובן, דרמה לשם דרמה, שעשוע אסתטי לשלהי הקיץ. אלה החומרים של חיינו. האם אנחנו יכולים אחרת? אנחנו (אני) רוצים שוויון, כלכלי ואזרחי, אבל אחוזים בחטאים, בפחדים ובתקוות של האבות והאימהות (או יותר נכון, הסבים והסבתות) הציונים שלנו.

אני מאמין באמונה שלמה שניתן ללכת מעבר לסתירה הזו, אבל לשם כך יש לחיות אותה במלוא העוצמה לגנות את הטיח ולא לפחוד ממבוכה. אחד הדברים היפים במחאה הזו, ללא ספק, הוא הסרת המבוכה. זה לא רק היעדר המבוכה לחיות באוהל מול היכלות הבאוהאוס של רוטשילד, אלא היעדר המבוכה להודות, כמו דפני ליף, ש"עשינו המון טעויות", או שאיננו כלכלנים או מומחים אלא, כמו סתיו שפיר, סטודנטים להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות.

אבל זה לוקח זמן. אנחנו עודנו שבויים עד צוואר בהיגיון הישן, לכודים בממשות (ולא רק המניפולציה) של האיום הביטחוני המוכר זה שהפיגועים בדרום שבו והנכיחו. מצד שני, אני חושב שזו ריצה למרחקים ארוכים, ואם נראה את השמאל הישראלי כמין מירוץ שליחים כזה, אז יש סיבות להיות אופטימיים. אירועי הקיץ הזה הוכיחו שבשעת כושר, קבוצה קטנה יחסית של אנשים, המטפחים שיח אלטרנטיבי, יכולה לשנות את סדר היום הציבורי, ולתת קול וביטוי פוליטי לאינחת עממית רחבה. גם אם "ספטמבר" ונגזרותיו יסירו את האוהלים מהרחובות, ברור שהסתירות הפנימיות של המיינסטרים הציוני מעולם לא היו גלויות וחסרות מנוחה יותר, ונוצר תקדים שיאפשר מהלכים דומים בעתיד, אפילו הקרוב.


אני כותב את המאמר הזה כי אחרי הפיגועים הרצחניים השבוע – והתגובה הרצחנית של ישראל – חששתי שאנשים קרובים לי שבים באחת לעמדה המתבדלת והמתנכרת, זו הרואה ברוב רובו של "העם" עדר פשיסטי ושטוף במניפולציות של פוליטיקאים קטנים. דמיינתי את האנרכיסט הנחמד שפגשתי בטיסה מברלין – שהחליט באופן ספונטאני לקנות כרטיס הישר למאהל בגן לוינסקי שב ומתנכר לקיום הישראלי, וזה אחרי שהוא הסכים אתי, בעודנו מחפשים את המושב שלנו, ש"עכשיו מותר להיות קצת פחות אנטי פטריוטים".

מישהו כתב אתמול בפייסבוק:

"הפחד הבאמת גדול הוא מלגלות שהכל היה פירכה אחת גדולה. שה"עם" שדרש צדק חברתי אבל סירב להיות פוליטי, לא יהיה מסוגל להתמודד עם מציאות "פוליטית" של מוות מ/לערבים".

פירכה? איך אפשר לכנות את מה שקרה (ועדיין קורה) כאן פירכה? מדוע, רק מפני שזה לא מתמסר לתסריט הכתוב מראש של המהפכה? נכון, העם שדרש צדק חברתי אך מקפל את האוהלים ביום פקודה אחוז בסתירה, סתירה טראגית. אבל סתירות הן פירכה רק בשביל דמיון פוליטי מוגבל וקצר טווח, כזה המחפש בעולם תמונת ראי של עצמו.

או ראו את השיר המוצלח הזה, שאהבתי, מתוך שירון המהפכה: שירת האוהלים. כותב אמיר נעמן, בקיצורים הכרחיים:

"כמה שנאתי את ההתקרחות המוקדמת של גברי ישראל
את השערות על הכתפיים רחמנא ליצלן
כמה שנאתי נשים

(…)

עכשיו אני אוהב אותם פתאום לרגע
אחלוץ שד בבית קברות כנרת,
אקריב חתול לשטן בהרצליה,
אחתוך את ורידיי ברעננה צפון

תאכלי זין אירופה
אני צועק במגאפון"


אני מציע, כאמור, לחיות את הסתירה, לממש אותה עד הסוף, ולהשתמש במבוכה כדי להרחיב את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו. בהזדמנויות קודמות אני ואחרים כתבנו פה על כיוון אפשרי, הלא הוא דו לאומיות, כזה שיאפשר ללכת מעבר להיגיון הציוני אבל מבלי לבטל אותו כתודעה כוזבת שאבד עליה הכלח. לדעתי זו התרה אפשרית של הסתירה, אבל אולי יש אחרות. בשדרות רוטשילד (בעיקר ב”אוהל 1948”), וגם במאהלים אחרים, אלה מלים שנשמעו לראשונה, ורק הודות למבוכה ניתן להשמיע אותן.

לנוכח המאניהדפרסיה הצפויה של השמאל – האופוריה ממחאת יוליאוגוסט לעומת הדיכאון שוודאי יבוא בספטמבר — שמא אפשר לוותר על תנועת המטוטלת? הסתירה המונחת בבסיס הקיום שלנו פה היא ממשית, לא ספין של נתניהו, וזו מערכה ארוכת טווח ללכת מעבר לה. מחאת רוטשילד, גם אם תידלדל בשבועות הקרובים, תרשום פרק מפואר במערכה הזו, ומסמנת דרך להמשך. אני חושב שאנחנו עומדים בפתחו של עידן מבוכה חדש, לא רק בישראל אלא הרבה מעבר לה. וזו סיבה לאופטימיות. אלה זמנים סוערים בהם יש עדנה לדמיון פוליטי קודח, כזה היכול לתת מלים כדי למשמע מחדש מציאות מתערערת.

מי שמתעקש על תסריטים כתובים מראש יישאר בעמדת הצופה מן הצד, פולט קלישאות חילוניות ואוניברסליסטיות אל מול נחשולים של שינוי (ועפרי כתב יפה, בהקשר זה, על התגובה של בלוגים מסוימים למהפכה במצרים). מבחינה זו מחאת רוטשילד, אם תיעלם (זמנית) תחת גלי לאומנות, אינה שונה ממהפכת תחריר, אם האחרונה תוביל לרוב פרלמנטרי של האחים המוסלמים. מהפכות בשנת 2011 אינן מתנהלות לפי תסריטים שנכתבו באמצע המאה ה-19. במקום להתאבל עליהן מוטב לחפש מלים חדשות לתאר אותן, לראות כיצד הן בכל זאת מקדמות אותנו למקום טוב יותר.

אחזור, לסיכום, להתחלה. חזרתי מברלין, כאמור, בתחושה חזקה שזה המקום אליו אני רוצה לחזור בסופו של דבר, בתום לימודיי בניו יורק. ההוויה החד פעמית של רוטשילד, כך הרגשתי, גורמת לי להתחייב מחדש למקום הזה – לא לאוטופיה שתבוא או לא תבוא (היות שעדיין איני יודע איך היא תיראה), אלא לסערה הדיאלקטית המתמידה המתחוללת פה, שלעתים יש לה ביטויים נפלאים כל כך כמו המחאה הנוכחית. אני מעדיף את המבוכה הזו על פני המבוכה המודחקת ברבעים מסוימים של ניו יורק, הגם שגם שם, אני מעז להתנבא, היא תתפרץ במוקדם או במאוחר, לנוכח המשבר שבפתח.


אז עד כמה שאני מתעב את אהוד ברק ואת הרצחנות שלו – ועד כמה שהחמצן אוזל לעתים אל מול גילויי התמיכה בצה"ל – אני מרגיש, נכון לעכשיו, אחוז במקום הזה. גלי המחאה מוכיחים שאכן יש כאן סתירה בין שני קטבים – כלומר שאין כאן רק רק תמיכה עיוורת בממסד הביטחוני אלא גם תביעה עמוקה, ממשית, לשינוי. הסתירה אולי לא תפרק את הכל ברעש גדול, אבל היא כבר משבשת, מערערת, אוכלת בכל פה – גם אם לאט – בחזות הבטוחה בעצמה של המיינסטרים. אני רוצה להיות פה כשזה קורה. זה קורה (כבר) עכשיו.

מהמוצדקות שבשביתות, וגם: בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש

30 ביוני 2011

1.

המהירות בה ירושלים נשפכת למדבר, במורדות המזרחיים שלה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. הרחקתי לשם השבוע כדי לבקר את פועלי מחצבת סלעית, ליד מעלה אדומים, השובתים זה שבועיים בדרישה לחתום עמם על הסכם קיבוצי. אם היה נחתם הסכם קיבוצי, היה זה ההסכם הראשון אי פעם שנחתם עם פועלים פלסטינים המאוגדים בארגון עובדים ישראלי. היות שההנהלה טרפדה את ההסכם – אחרי מסכת של דחיות וניסיונות לשבור את ההתארגנות פרצה השביתה הראשונה אי פעם.

מעבר לעובדה שיש פה תקדים, המפגש עם הפועלים, בשמש הקופחת, מזמן תענוג נדיר (ומותר, לשם שינוי) של היתקלות בממשי. האנשים האלה צודקים, כל כך צודקים: הם נאבקים על הלחם והמים שלהם, ועל הזכות להיאבק על הלחם והמים שלהם. באופן נדיר כל כך, אני יודע את זה בוודאות. אין פה שמץ יחצ"נות, גם לא במובן המטאפיזי שעפרי הרחיב עליו בפוסט הקודם. זה הדבר לכשעצמו. רק שלושים פועלים ושני פעילים עייפים של "מען", הארגון הקטן שאיגד את הפועלים, ובו כל העובדים, כולל המנכ"ל אסף אדיב, מרוויחים שכר מינימום.

תצלומים: אביגיל פיפרנו באר

כמו הכבישים הטובים, המנוקדים מנהרות וגשרים, והרעפים האדומים על קו הרכס, גם המחצבה הזו היא חלק מהפרויקט הקולוניאלי הישראלי, אחת מ-11 מחצבות בגדה המערבית. הסלעים הגדולים נטחנים לחצץ שבו נעשה שימוש, בסופו של דבר, באתרי בנייה בראשון לציון ותל אביב. הפועלים, כמו הסלעים, היו במשך שנים חומר מחומרי המקום. את משכורתם הם קיבלו במזומן, ללא תלושים, ללא זכויות פנסיה והבראה, נתונים לשרירות הלב של המעסיק היהודי שקיבל בשנות השמונים רישיון חציבה מהמנהל האזרחי. אבל כעת הם מתקוממים – דורשים את המגיע להם לפי החוק הישראלי, ואני תוהה עד כמה זה משבש את הפרויקט הקולוניאלי, או שמא, כפי שנהוג לומר, “מנרמל" אותו. התאוריה מאיימת להפר, אם כן, את הוודאות שאחזה בי.

האוויר חם מאוד ומאובק, והפועלים יושבים תחת יריעה שחורה, מין סוכה שנמתחה מחוץ למחצבה. כבר שבועיים הם פה, לא מרווחים פרוטה, וחלקם באים כל בוקר מיטא שבהר חברון – משלמים עשרות שקלים ביום על תחבורה. מדי פעם נכנסות ויוצאות משאיות, וכמה פועלים שוברי שביתה מפעילים את המחצבה במתכונת מצומצמת. מעלינו מרחפת השאלה המאיימת: מי יישבר ראשון? ההנהלה מסרבת לנהל מו"מ, אפילו לענות לטלפונים, אבל הפועלים נחושים.

מוסבח אל-בייד, תצלום: נועם פרנקפורטר

אחד מהם, מוסבח אלבייד, מדבר בערבית למצלמה של ידידי, העיתונאי אלי אושרוב (שכתב בהרחבה על השביתה הזו). "שביתה היא האמצעי האחרון לאדם שנמצא תחת לחץ וסבל. זו הנקודה האחרונה וההזדמנות לאדם לקבל מרחב פעולה לעצמו ולחבריו. אנחנו לא רוצים שביתה. אבל אני בן אדם, אני רוצה לשפר את המצב שלי ואת חיי ואת ביתי. אני רוצה דברים שכל אדם רגיל רוצה בשביל לחיות”.

אלי שואל את מוסבח אם זה לא בעיה, מבחינתו, שארגון ישראלי מאגד אותם. "לא אכפת לנו אם הם ישראלים, או פלסטינים. הזכויות שלך לא קשורות לצבע שלך ולמין שלך. אתה בן אדם. כשריבון העולמים ברא את האדם הוא לא ברא אותו ישראלי או פלסטיני, ברא אותו כאדם בצלמו”.

בדרכי הביתה חשבתי: איך כותבים בארץ האמורי את הדבר הפשוט הזה? כיצד אמנע מהתאוריה והביקורת לשבש את ההכרה המיידית, הבלתי מתווכת, בעוול, ובצדק המוחלט של המאבק בו?

2.

הפועלים הללו עובדים בהתנחלות, ואם ייחתם איתם הסכם קיבוצי ההתנחלות הזו תהיה יותר נורמאלית, הכיבוש יהיה יותר נורמאלי, בבחינת "נורמאליזציה של הכיבוש". העוול יישאר, שהרי הוא נובע גם (ובעיקר) מההקשר הקולוניאלי, אבל כעת הוא יתנהל במסגרת החוק. מי שיחרים את החצץ ממחצבת סלעית מפני שהוא נחצב בשטחים, יחרים גם את הפועלים הללו. אם תיסגר מחצבת סלעית, הם ייאבדו את מקום העבודה. נראה, אם כן, שגם אם המאבק שלהם מזמן אמת פוליטית ברורה ופשוטה כל כך, הצלחתו תהפוך את הבחירות הפוליטיות שלנו למורכבות יותר.

אבל אולי במקום להתלבט, אתנסה באמירה פרובוקטיבית משהו: אני בעד נורמאליזציה של הכיבוש. האינורמאליות של הכיבוש היא הנכס הגדול של הממסד הישראלי. כך אפשר להמשיך ולחשוב על הכיבוש כ"זמני", כפרויקט צדדי של הציונות, מין "גידול פרא" – כזה הנמשך בשל קונסטלציה פוליטית קונטינגנטית – ולא כמוכל במשטר הישראלי ומהותי לתרבות הפוליטית שלנו.

אני נוטה לחשוב ש"הכיבוש" – ממש המילה הזו, לא רק המציאות בשטח – היא בעייתית. היא מאפשרת החצנה והרחקה מתמדת של בעיות חברתיות. היא הפכה לקלישאה, מרכיב עיקרי בניתוח פוליטי מהסוג השטחי ביותר. המון בעיות, מאלימות בכבישים עד לאי שוויון כלכלי, מיוחסות מיידית ל"כיבוש”, בבחינת קודם נסיים את הכיבוש ואז נוכל לטפל בבעיות. אני חושד ששיח הכיבוש מסווה לא אחת שמרנות עם פוזה שמאלנית. נחירות הבוז לכל דבר שאינו בבחינת מאבק בכיבוש, כי הוא לא דחוף או חשוב מספיק – מאבקים פמיניסטיים, מאבקי עובדים, מחאת הקוטג', גלעד שליט – עוטפות את השמרנות בצדקנות.

אל דאגה: זה לא שהנורמאליזציה של הכיבוש תוביל לנורמאליות. הרי המציאות שתיחשף אחרי שהכיבוש ינורמל היא הרבה פחות נורמאלית. במקום מדינה דמוקרטית שמחזיקה תחת כיבוש זמני כמה מיליוני בני אדם, נראה את המציאות נכוחה: מדינת אפרטהייד ש-40% מנתיניה חסרי זכויות אזרח, ושביניהם לבין שאר הנתינים יש פערים כלכליים אדירים. אולי נגלה, בין השאר, של-40% האלה יש יותר במשותף עם חלק מהמתנחלים – מזרחים ורוסים שהתיישבו בפרברים המזרחיים של ירושלים וגוש דן כחלק מההיגיון הנאוליברלי – מאשר עם כמה מגדולי הפטרונים שלהם בתל אביב.


3.

נורמאליזציה של הכיבוש מאפשרת לחשוב הבחנה חשובה: בין פעולה פוליטית לפעולה הומאניטרית. הרבה ארגונים יהודים עסוקים בסיוע לפלסטינים ובהגנה על זכויות האדם שלהם. כפי שטען פה יותם פלדמן, המערכת הישראלית הצליחה לשלב יפה את הארגונים בהיגיון שלה. לא אחת זה קו הההגנה של הארגונים עצמם, לפחות במרומז, נגד ביקורת מימין. עם זאת, אני לא רוצה לתקוף את הארגונים הללו. אני מבין היטב למה קשה לעמוד מנגד, ומדוע גם הסיוע הבסיסי ביותר הוא לעתים חבל הצלה.

ובכל זאת, מוטב לצמצם פעולה הומאניטרית כזו. היא לא רק עוזרת לשמר את המצב הקיים, אלא מבנה את הפלסטינים כקרבנות תמידיים. הם עוברים רדוקציה לגופים חיים, הזכאים למינימום אובייקטיבי של מזון ותרופות, או למנה המופשטת, מופשטת מדי, של "זכויות אדם" (היגיון דומה מושל במדיניות הצבא, כפי שהראה יותם בתחקיר שכתב עבור "הארץ", יחד עם אורי בלאו).

הפעולה הפוליטית, לעומת זאת, מבקשת לשבש מן היסוד את המצב הקיים, והסובייקט העיקרי שלה חייב להיות מי שסובל מהמצב, הפלסטינים במקרה דנן, שהרי המדכאים תמיד ישאפו להנציח את המצב, גם אם מתוך כוונות טובות (ולכן מוטב, לפעמים, שיבחרו בפאסיביות). השביתה במחצבת סלעית היא במובן זה פעולה פוליטית, ואני מאמין שאפילו אם בשביל הפועלים היא כעת רק על לחם ומים, היא פתח למאבק רחב יותר. שהרי כפי שאמר מוסבח אלבייד, השביתה נועדה ליצור מרחב פעולה, ורק משעה שיש מרחב פעולה, משעה שיש לחם וכבוד עצמי, הפלסטינים עצמם יכולים לקבוע מה הם רוצים, ולא היהודים בשבילם.

נזכרתי, בהקשר זה, במאמר שמירון בנבנישתי פרסם לפני שנתיים, אבל נותר אקטואלי (כמו רבים מהמאמרים שלו, גם כאלה שפורסמו לפני עשרים שנה). "בגדה המערבית שקט", הוא הכריז, ותיאר את השגשוג הכלכלי בגדה, תחת ממשלת פיאד. לשמאל, הוא כותב, אין אינטרס לעסוק בזה, שהרי כדי לסיים את הכיבוש יש להמשיך ולראות בפלסטינים קרבנות מוחלטים. אבל לא השמאל יסיים את הדיכוי, אלא הפלסטינים עצמם, וההתעצמות הכלכלית שלהם משרתת את זה, למרות שהיא משתלבת בחיזוק השליטה הישראלית בשטח. בנבנישתי הציע לראות במגמה זו אימוץ של האסטרטגיה ששירתה את האזרחים הערבים בישראל – ויתור על המאבק האלים לטובת התעצמות כלכלית קהילתית.

אפשר לקוות שהשביתה בסלעית מבשרת על מרכיב נוסף באסטרטגיה הזו – לא רק התעצמות כלכלית, אלא שימוש גובר באפשרויות החוקיות שהמערכת הישראלית מעמידה. זה לא אומר שאנחנו בדרך למדינה דו לאומית, אלא רק שאנחנו ניצבים נכוחה מול המציאות הדולאומית שלנו, ומנסים לנצל את הסתירות והבקיעים בה כדי לעקור הסדרים פוליטיים מפלים. עדיין מוקדם להגיד איזה הסדר פוליטי צודק יהלום את המצב הזה, אבל ברור שאין טעם להיצמד לפתרון שתי המדינות: כמו המילה "כיבוש", גם הוא הפך קלישאה שמונעת מאיתנו לזהות רגעים של שינוי, לא משנה אם אלה פועלים פלסטינים במחצבה, או מתנחלים שאינם ייראים עוד את הדר הממלכה.


4.

את מאבק הפועלים במחצבת סלעית אני רואה כחלק מפוליטיקה חדשה, נקרא לה הפוליטיקה הדיסוננסית. החיבור בין ארגון עובדים ישראלי לפועלי דחק פלסטינים מייצר דיסוננס, ממש כמו מתנחלים התומכים באיזרוח שכניהם הפלסטינים. גם ההפרעות המתרבות לנאומים של נתניהו וחבריו מזמנים איזו צרימה (ועפרי כתב על זה כאן), שיש לברך עליה, למרות שעדיין אין בידינו כלים לחבר אותה להרמוניה חדשה. עדיין איננו יודעים כיצד היא תישמע.

שהרי הממלכתיות הישראלית גוועת, ויש משהו מעוות – וחסר תקווה – בעובדה שהשמאל בישראל מזוהה איתה, ואישים בו קוראים להציל אותה (כמובן, בלי לוותר על קלישאת אלטלנה). ואני אומר את זה למרות שגם אותי זה מפחיד. השבוע חלף האוטובוס שלי ליד בית המשפט העליון, כאשר עשרות דוסים צעירים, בשמלות וציציות, רצו מכל עבר – מהתחנה המרכזית, ממרכז העיר, מכיוון עמק המצלבה – אל הבניין. היה זה אחרי מעצרו החפוז, הפאתטי משהו, של הרב הגזען דב ליאור. כמו לנוכח המהפכה המצרית, אולם ללא עדנה, אחזו בי חיל ורעדה.

ובכל זאת, היות שברור לי שאת הנעשה אין להשיב, הנוסטלגיה מיותרת. במחצבת סלעית, בין פחוני שבט הג'אהלין לווילות של מעלה אדומים, הפציעה לרגע אפשרות של עתיד.


לסיום, הנה כמה דרכים לעזור לפועלי מחצבת סלעית:

תרומות יתקבלו בברכה, בעיקר מזון. לפרטים אפשר לפנות לניר נאדר, רכז מען בתל אביב (050-6839443), או לארז וגנר, הרכז בירושלים (050-7596492). אפשר גם לבוא לביקורי הזדהות בימי חול בין השעות 7:00-16:00 (השעות בהן הפועלים יושבים באוהל המחאה).

מלבד זאת, שלחו דוא"ל או התקשרו להנהלת המחצבה – בתמיכה בעובדים ובדרישה לחתימה מיידית על הסכם קיבוצי:

יחזקאל סורוקה – מנכ"ל מחצבת סלעית, טל' 02-5351726 \ 057-7620201, hezi.salit@gmail.com

הרב נתן נתנזון – יו"ר מועצת המנהלים של מחצבת סלעית, טל' 050-5536270, natannat@gmail.com

בהזדמנות זו, מומלץ לתרום גם לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים, המקיימים גם הם, זה חודשיים (!), שביתה חשובה ומוצדקת.

למה לא אלך להפגנה

4 ביוני 2011

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונריםאקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון אראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I


בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודיתערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודיםישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדולאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדיאנאיי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציוניתליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהוליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ


3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דולאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רבעוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודיתישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.

 

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

11 במאי 2011

1.

עם פרוס יום העצמאות ביקש מרדכי ואנונו לוותר על אזרחותו הישראלית. הוא הסתמך על החוק החדש המאפשר לשר הפנים לשלול אזרחות מישראלים שהואשמו בריגול.

ואנונו ראוי להערכה, ולא רק מפני שחשף את דימונה קבל עם ועולם, או מפני ששרד שנים ארוכות של בידוד. ואנונו הנוצרי, כמו טלי פחימה המוסלמית, לקח את ההיגיון של השמאל הרדיקאלי עד הקצה: לא ניתן להפריד בין הציונות לבין הדת היהודית, וגם לא בין הציונות למדינת ישראל. המסקנה ברורה: אנטי ציונות מחייבת נטישה. היטהרות לא רק מאיזו אידיאולוגיה אמורפית אלא מהשפה, הדת, הזיכרון, המיתוסים – מהזהות.

                                                                                                           graffititlv.com

אבל האמת שזו דרך מטעה להציג את הדברים. שהרי זו לא ממש היתה הזהות של ואנונו ופחימה, וגם אם כן, היא נכפתה עליהם במידה רבה מבחוץ. במובנים רבים, הם מעולם לא היו חלק מהישראליות, וממילא גם לא חלק מהשמאל הישראלי. לכן האחרים המוחלטים של השמאל הישראלי נותרו כאלה גם כשנטשו אותו – הם הפכו ל"מוזרים" עוד יותר. במקום לעשות קריירה כגולים פוליטיים בפאריס או בניו יורקהם חסו בצלן של אמונות לא אופנתיות בעליל.

לכן ההערכה שאני רוחש לואנונו ופחימה היא גם על רקע חוסר ההערכה לשמאלנים רדיקאלים שעושים, על פניו, בחירה דומה. יוצא לי לא מעט להיתקל בכאלה, גולים פוליטיים בעיני עצמם, שסבא שלהם היה אלוף בפלמ"ח או בכיר במפא"י. לפעמים הם עצמם היו קצינים מוצלחים בצה"ל, עד שראו את האור, בדרך כלל כשהגיעו לאוניברסיטה או למדו על חשבון ההורים בלונדון (אירית יעראדלבאום כותבת לעתים על המנגנונים הללו).

אני לא מבקר אנשים שעזבו את הארץ מסיבות שונות ומשונות, ולו משום שנמאס להם – אישית, פוליטית, או אישיתפוליטית. גם אני עשוי ללכת בדרך הזו, מבחירה או מכוח האינרציה. אבל אני מתקשה להעריך נטישה מלאת פאתוס, המקנה לנוטש איזה יתרון מוסרי, כביכול, על מי שנותרו מתבוססים בחטאם. הנטישה הזו, אגב, לא חייבת להיות פיזית. לפעמים הגולה הפוליטי הוא גולה פנימי, שעדיין מתגורר בארץ, נגיד בתל אביב או בהרצליה, אבל הפאתוס המוסרי מגן עליו מפגעי מזג האויר.

אני לא מבין למה להיות בריטי או צרפתי או אמריקאי זה יותר מוסרי או מרגיע את המצפון מאשר להיות ישראלי. רק השבוע חשף הגרדיאן איך ספינת מלחמה צרפתית הניחה ל-61 מהגרים מתוניסיה לגווע מרעב ומצמא בסירתם, טרף לרוחות הים התיכון, שלא נדבר על מאות אלפי האזרחים שמתו כתוצאה מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. הרי בחשבון אחרון גם קורבנותיה של ישראל הם, לפחות בחלקם, קורבנות של המעצמות הללו.

אבל מעל לכל, הנטישה מלאת הפאתוס היא בריחה מוחלטת מאחריות. הלא המורשת של אותם גולים פוליטיים – חיצוניים או פנימיים – היא שנושאת בעיקר האחריות לפשעים שנעשו נגד יושבי הארץ, הרבה יותר מאשר זו של מצביעי ליברמן. לא נראה לי שאפשר לצפות מישראל לקחת אחריות על הנכבה, למשל, כאשר מי שדורשים זאת מטהרים עצמם מכל קשר להיסטוריה שהובילה אל הנכבה, למרות שהם משוקעים בה עד צוואר. אם גרמני למשל יטהר עצמו מכל קשר להיסטוריה הגרמנית ויטען שהוא "מקבל אחריות", זה ייראה לי כמו מחווה ריקה למדי. לקבל אחריות זה גם לזהות את עצמך בפשע, ולהבין שמפני שאתה מזוהה איתו, עליך לעשות תיקון. לכן אני מעדיף גרמנים, אם יורשה לי, שרואים נכוחה את הקשר – גם אם פתלתל בין קאנט לשואה (ואני אומר את זה כאוהד של קאנט). אז כן, אני רואה את הקשר בין בן גוריון לנכבה, בין הרצל לנכבה, בין מרטין בובר לנכבה, ובין סבתא שלי לנכבה. אבל לקבלת האחריות תהיה משמעות רק אם אראה נכוחה גם את הקשר ביני לבין סבתא שלי – לא רק הביולוגי אלא גם התרבותי והאידיאולוגי.

אבל המאמר הזה אינו מבקש לגנות את "היורדים", בשם איזו אליטה משרתת שנותרה מחויבת לעקרונותיה. אני דווקא רוצה להצביע על הקשר הפנימי בין אותם גולים פוליטיים למי שעדיין רואים עצמם כאליטה משרתת – ולא רק מפני שיש ביניהם זהות אתנית ותרבותית. זה אותו ההיבריס.


2.

נחזור מעט אחורה.

לפני שנה בדיוק, במוצאי יום העצמאות, פרסמתי פוסט שבורח מהמסקנה הטהרנית של השמאל הרדיקאלי. קראתי לו "תוגתו של השמאלן". ניסיתי להבין איך ניתן להתיר את הסתירה בין הזהות הציונות שלי – כפי שהיא מתגלה בשפה, בשפת הגוף, בעולם המיתוס שלי – לבין מה שכיניתי "עקרונות אוניברסאליים”. ואולי זו פשוט היתה מלנכוליה פאתטית משהו, סירוב לקבל את העובדה שמשהו בי מת ולהתאבל עליו כהלכה. ידעתי גם שבקרוב אהגר, לפחות זמנית, לניו יורק, ואולי פחדתי שיבוא הרגע בו פשוט לא יהיה לי אכפת יותר, אולי אמציא עצמי מחדש, בדומה לוואנונו ופחימה.

בינתיים זה לא קרה. לא המצאתי את עצמי מחדש (ולו משום שאין לי זמן, אפילו לכתוב לארץ האמורי אין לי זמן). אבל אולי הקיום החדש שלי, כישראלי בניכר – בשלל החידות והסתירות הקטנות שהוא מזמן לי מדי יום – גורם לי לקחת סתירות תיאורטיות פחות קשה. או במלים אחרות: אין לי בעיה שזה יימשך ככה.

אחרי הכל, רוב יושבי הארץ הם ציונים, אבל הם גם יותר ערבים מאשר אני אי פעם אוכל להיות, גם אם אלמד ערבית (מעבר לספרותית שלמדתי במודיעין). והאמת, דווקא אם אלמד ערבית אהיה פחות ערבי. שהרי אהיה האשכנזי השמאלן שלומד ערבית כדי להתקרב לערבים ובתוך כך מאשר את מובחנותו כאשכנזי שמאלן.

אז כן, אני אמנם "אשכנזי עגמומי" במונחי עפרי אילני, אבל אני משתדל לקבל את זה באהבה, או לפחות ללא שנאהעצמית. נדמה לי שהרבה אשכנזים אפילו כבר אינם עגמומיים, אלא הופכים אט אט לערבים, כלומר לאבן מאבני המקום. שלא כמוני, הם לא עוסקים באופן אובססיבי בהבנת הקשר בינם לבין המקום ובתוך כך שבים ומבחינים עצמם מהמקום ומתושביו, בשבילם הקשר הזה מובן מאליו.

אם עדיין יכול להיות לקול שלי "תפקיד", אולי זה בקריאה המינורית להרפות – להבין שהסובייקט הפוליטי בארץ הוא כבר לא אני. אם תהיה תחריר ישראלית, זה לא יהיה בהובלת מרצ, או חנה מרון, ואפילו לא דב חנין. אלה יהיו אנשים אחרים, עליהם אני יודע די מעט, שהרי אני אשכנזי עגמומי, וצריך להכיר במגבלות האפיסטמיות והפוליטיות שזה גוזר עליי.

קרובים, קרובים

זה נראה לנו מובן מאליו, אני מקווה, שגברים לא יכולים להוביל ארגון פמיניסטי. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך. באותו אופן האשכנזושמאלנים אינם יכולים להוביל תהליך של שינוי פוליטי ממשי.

3.

שמא הגיע הזמן לקבל את מי שאני? צאצא של פליטים, יהודיםרוסים, שנולד וגדל בפינה הרחוקה של הים התיכון (בפתח תקוה, ליתר דיוק).

שלא תבינו לא נכון. זו לא איזו הכרזה אפוליטית, בבחינת "יש לקבל את המובן מאליו", “אני זה אני", או טאוטולוגיות רוחניקיות אחרות. כי כדי לחזור אל האמת הפשוטה הזו צריך להתגבר על ההנחה המושרשת כל כך שאני איני רק אני. אני זה אנחנו, הסובייקט הפוליטי של הקולקטיב הישראלי. אני מייצג בגוף ובדיעות שלי את איך שהמדינה הזו צריכה להיראות.

כך חינכו אותי בתנועה ובצבא, ואני מרשה לעצמי להניח שהחוויה הזו משותפת גם לרבים אחרים, בוגרי כל אותן "מכינות קדם צבאיות למנהיגות" ותיכון הליד"ה. כולם – כולנו מנהיגים. אבל אז גדלנו וגילינו שכבר אין איש מאחורינו, שכבר איננו מייצגים אף אחד. כמה משבצות כבר נותרו? שלושה חברי כנסת במר"צ והמשבצת לאשכנזי בחד"ש? אליטה משרתת בלי לקוחות.

אז מקימים כל מיני תנועות וארגונים וועדות ופורומים. שהרי אולי ייצוג פוליטי כבר אין, אבל לאשכנזושמאלנים עדיין יש די הרבה כסף ו/או זמן פנוי. במקום להנהיג אנשים, אפשר לנהל אותם, לייעץ להם, לתרום להם. או לפחות לעזור להם – לפלסטינים, לפליטים, לעניים, למסכנים אחרים.

4.

אבל האלטרנטיבה למעורבות יתר אינה התנתקות. המחשבה שאתה יכול יום אחד פשוט להתנתק, בלי לתת די וחשבון לסיפור האישי והקולקטיבי שלך, היא בעיניי מופת של זחיחות וחוסר קבלה עצמית.

הפאסיביות שאני מדבר עליה בכותרת הפוסט קשורה דווקא במידה של חסד וקבלה מחודשת של אבותינו. יש דיבור רווח על הציונים האשכנזים כקולוניאליסטים, אבל אני מרגיש שזה נותן לסבא וסבתא שלי הרבה יותר מדי כוח, כזה שפשוט לא היה להם. סבא שלי בא לארץ בשנות העשרים אחרי שכל משפחתו נרצחה בפוגרום. סבא שלי לא היה קולוניאליסט. רק בפלסטינה הוא גילה שהוא לבן (למרות שהיה די שחום), ושכאירופאי מן המניין (כאילו הוא לא מאיזו פינה נידחת של אוקראינה) הוא צריך לבקר מדי פעם בקונצרט של הפילהרמונית. אבל החיקוי הפאתטי הזה של האירופאי מזמין יותר חמלה מאשר זעם. אירופה הקיאה אותו מקירבה רק כדי שיעשה בשבילה את העבודה המלוכלכת בלוואנט.

כאשר אני אומר שסבא שלי לא היה קולוניאליסט, המסקנה היא לא שהסיפור הקולוניאלי לא רלוונטי למה שקרה (וקורה) בישראל/פלסטין. אבל אני חושב שנכון יותר לחשוב על הציונים האשכנזים לא כשלוחה של האימפריאליזם אלא, נגיד, כאלג'יראים מצורפתים, או כמו הטוטסי ברואנדה, שהגרמנים והבלגים האמינו שמוצאם הקדום הוא מאירופה ולכן רק הם זכאים לחינוך ולמשרות קולוניאליות. במלים אחרות, האשכנזים היו קבוצה מדוכאת שהמערב הקולוניאלי ניצל למטרותיו ובתמורה העניק לה טובין כלכליים וסימבוליים. ואולי הכי חשוב: את הדימוי האירופי הנחשק.

שמא ההתכחשות של רבים בשמאל לזהות הציונית שלהם נובעת מקושי להתמודד עם החולשה שהולידה אותה? ולא, אני לא חושב שזה מסיר מהציונים אחריות מהנכבה (ומכל מה שבא אחריה). אם יש סיכוי לקבלת אחריות, זה בהתנערות מהדיכוטומיה בין כוח מוחלט לקורבנות מוחלטת, זו שחביבה על המיינסטרים הציוני ועל השמאל כאחד.

5.

אני חושב שהניתוק – הנפוץ בשמאל הרדיקאלי (בישראל ובעולם כאחד) – בין הקורבנות היהודית לאיזה רשע ציוני רב כוח הוא כוזב. יצא לי השנה, מטבע הדברים, לבוא הרבה במגע עם אנשי שמאל בניו יורק. במארס האחרון למשל, בתום "שבוע האפרטהייד", הלכתי לשמוע את ג'ודית באטלר, שנאמה בפני קהל של מאות היפסטרים נלהבים באולם כדורסל, במרתף של כנסייה פרוגרסיבית בדאונטאון מנהטן. היא דיברה על "הבד"ס ופוליטיקה קווירית". ועד כמה שהסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו, האירוע הותיר בי אינחת שהתקשתה להתנסח (אתם מוזמנים לצפות בזה כאן).

לא הצלחתי להבין כיצד באטלר מנתקת, בקלות בלתי נסבלת, בין היהודי הקורבני שהיה סבא שלי, רגע לפני שעלה לארץ, לציוני הכוחני שהפך מרגע שנחת בנמל יפו. הרגשתי שזה לא עושה צדק עם הסיפור הציוני והיהודי כאחד. הרי היהודים לא היו קורבנות מוחלטים. בשורה של פרויקטים פוליטיים במאה העשרים הם הוכיחו שאפשר לתרגם את החוויה המיוחדת שלהם (שלנו) לשינוי עמוק במציאות, כולל הפיכה של אחרים לקורבנות. המהפכה הבולשביקית, הקהילה היהודית באמריקה והציונות אינן שונות מבחינה זו, על כל ההבדלים ביניהן, ויש ביניהם קשרים מסועפים, במיוחד בין שני הפרויקטים האחרונים, שבעשורים האחרונים, כפי שטענתי לאחרונה, הותכו לפרויקט אחד.

וכפי שהיהודים אינם קורבנות מוחלטים, כך הציונות היא לא מניפולציה כוחנית בלבד. היא אחת הדרכים בהן הקורבנות תבעו לעצמם מקום, חיים והכרה. זה לא אומר שהציונות "מוצדקת". האמת שהדיון הזה נראה לי מיותר. זה פשוט קרה, ואני מבין למה זה קרה, ואמפתי לאנשים שהיו חלק מזה. ואני גם מכיר בעובדה שזה היה כרוך (ועדיין כרוך) בפשעים עצומים שיש לקחת עליהם אחריות.

הצורך לתקן את הפשע אינו מתפוגג מפני שהפושע היה (גם) קרבן בעצמו. ההפך: אני מאמין שלצד זיהוי יחסי הכוח הנוכחיים ביניהם, ההבנה שגם הפלסטינים וגם היהודים הם קורבנות של אירופה היא פתח לברית חדשה.

6.

אותו ההיבריס מופיע בשני הצדדים. זה ההיבריס של הציונים המדמיינים עצמם כאחר המוחלט של יהודי הגולה, כמי שנטלו גורלם בידיהם והשאירו את הקורבנות היהודית מאחוריהם. וזה ההיבריס של רבים בשמאל הרדיקאלי, המדמיינים שהם יכולים להיטהר מהסיפור הזה מכוח הפריבילגיות הכלכליות והסימבוליות שהאליטה הציונית יצרה לעצמה.

הפלסטינים לא יקבלו אותנו, כפי שטענה לאחרונה פעילה ישראלית בבד"ס, בכך שניטהר לחלוטין מהפריבילגיות שלנו. ההפך: זה רק מאשר את הבידול האתנותרבותי והיתרונות הכלכליים של פעיל השמאל הממוצע – היות שרק הוא מסוגל למחוות אלטרואיסטיות שכאלה ואילו בזירה הפניםיהודית זה שב וצובע את רדיפת הצדק בצבע אשכנזי לבן.

במקום זאת אני מעדיף להניח לפלסטינים לשנוא אותי, למזרחים לשנוא אותי, לכל מי שמרגיש שיש לו זכות לכך. זו לא שנאה לשם שנאה אלא הזדמנות חיונית לקורבן להשמיע את קולו, ובמובן זה היא שלב חיוני בפיוס. אבל אני לא רוצה לשתוק מול השינאה. מותר לי לבטא בתגובה את החוויה שלי, את הזהות שלי – להיות, לשם שינוי, חלק מהמשחק, ולא לדמיין שאני מעליו או מנהל אותו.

מה שכן, כדי שאחרים יוכלו לדבר, צריך להפסיק להשתלט על המיקרופון – למרות כל הכוונות הטובות.

לכן האלטרנטיבה לַהיבריס היא מידה הגונה של פאסיביות פוליטית (ואפילו יאוש). אין לי כוונה לקדש אותה, אבל אני חושב שהיא מושמצת הרבה יותר מדי, ושבהקשר שלנו יש לה ערך חיובי. היא חשובה הן כדי לאפשר לאחרים להוביל את השחרור שלהם בעצמם (ולא, למשל, להכריז בשבילם על עצמאות בשדרות רוטשילד), והן כמומנט של אינטרוספקציה ובחינה עצמית. כך יוכלו האשכנזושמאלנים לנסח מחדש את החולשות והאינטרסים שלהם, במקום לפעול בשם האנושות כולה באופן שמשתיק ומנכר את כל השאר.