המלנכוליה החדשה: לקראת שמאל אשכנזי

by

הכותרת עשויה להישמע כמו בדיחה. לקראת? לכאורה כל מה שכבר יש עכשיו – ותמיד היה – זה שמאל אשכנזי. בשיח הרווח השמאל הוא אשכנזי והאשכנזים הם שמאל. הרי מאז הבחירות, וכבר הרבה שנים לפניהן, האשכנזיות של השמאל מואשמת בכל כשלונותיו. יש שמבקשים מהשמאל להתחבר למזרחים, יש מי שמציעים לו להפסיק להתחנף למזרחים, ויש גם כאלה שמציעים לו להיעלם ודי. אבל מוסכם על כולם שאשכנזיות ושמאל בארץ הם שני צדדים של אותו מטבע. מצביעיו של השמאל הם ברובם הגדול אשכנזים – גם מסיבות היסטוריות וגם, כפי שכתב לאחרונה איתמר טובי (טהרלב), מפני שהשמאל משמר ומקדם את האינטרסים של האשכנזים כקבוצת זהות – כאן ועכשיו ובעתיד הנראה לעין.

אני לא חולק על הטענה הזאת, אבל יש משהו מטעה בניסוח שלה. אם השמאל האשכנזי מקדם את האינטרסים של קבוצת זהות פרטיקולארית, הרי שהוא לא באמת אוניברסלי ולכן גם לא שמאל. מוטב לקרוא לו, אם כן, שמאלבן (במלה אחת), המחנה האשכנזי (מחנ"אז?) או כל כותרת אחרת שתסיר את הבלבול. אני הצעתי לאחרונה את הכינוי "המחנה הבורגני”, היות שהוא צופן תובנה (מפרספקטיבה מרקסיסטית משהו) באשר לדינמיקה הפוליטית שמאפשרת אותו.

אבל העניין הוא לא רק מילולי. אם שמאל אשכנזי (אמיתי) הוא מן האפשר צריך למצוא את המלים שיבטאו אותו. וכינוי הוא התחלה טובה, אותו כינוי שמונעים ממנו כאשר משתמשים בכינוי לשווא ביחס למחנה הבורגני. אני רוצה להציע, אם כן, קווים לדמותו של מהלך תרבותיפוליטי חדש, השמאל האשכנזי, שונה בהרבה ממה שבדרך כלל זוכה לכינוי הזה.

clara1

השמאל האשכנזי

את התגובות לביקורת הגוברת על האשכנזיות של המחנה הבורגני (או מפלגות השמאלמרכז) אפשר לחלק לשתיים. יש המציעים להתבצר בזהות האשכנזיתמערבית ואף להשתמש במקורות הכוח של קבוצת הזהות הזאת כדי לחבל במדיניות הימין (ואף להתנכל לתומכיו המזרחים). מנגד, רבים רוצים "להתחבר למזרחיםאו לאמץ "זהות היהודית" כדי לגנוב מצביעים מזרחים (או "מסורתיים") מהימין ולחזור מתישהו לשלטון.

המגמה השנייה רווחת בקרב הפלגים המתוחכמים יותר של המחנה הבורגני. עיתון "הארץ" התמלא בשנתיים האחרונות בטורים על תרבות ופוליטיקה מזרחית, מסיבות ובתי קפה היפסטריים בתל אביב אוהבים לנגן את משרוע לילה או אום כולתום, חברות כנסת היפסטריות מצטטות את ארז ביטון, ועיתונאים שגדלו במרכז תל אביב נזכרים בצד המזרחי שלהם. אנחנו נקראים להיזכר שאנחנו לא באירופה אלא במזרח התיכון ולהתנהג בהתאם. לא תמיד ברור מה זה אומר. אולי לשתות טובי ב"אנה לולו" במקום ב"הר סיני" והפוך על סויה ב"אלבי" במקום ב"באצ'ו”.

גם אני נהנה לקחת חלק במגמות התרבויות הללו. אבל "נהנה" היא המילה הנכונה, היות שאני בספק אם יש להן השלכות מרחיקות לכת; אם כבר הן עשויות להזיק במידה שהן מערפלות את מבני הכוח היציבים מתחת לחזות המתמזרחת לכאורה. עיתון "הארץ" לא הפך מזרחי כי מוסף גלריה מאכלס את רויטל מדר, איל שגיא ביזאוי או צפי סער. מבנה הבעלות והקו הפוליטיתרבותי של העיתון נותרו בעינם ולכן ה"התמזרחות" לכאורה של העיתון נדמית כניכוס תרבותי ולא כטרנספורמציה, הרבה כמו צעירים לבנים בארה"ב שמנכסים מרכיבים מתרבות ההיפהופ. וזה לבטח תקף להיפסטרים למיניהם שמאמצים עגה או מקומות בילוי מסוימים מבלי השפעה של ממש על מסלול החיים או תפישות העומק שלהם.

יתרה מכך, אשכנזי שמתנהג “כמו מזרחי" לא הופך בשל כך למזרחי. ההפך, זה רק מאשרר את האשכנזיות שלו במידה שזה מדגמן את כוחו לשחק עם אלמנטים תרבותיים כאילו היו אקססוריז מגניבים. האזנה למוזיקה ערבית היא לא בהכרח יותר "מקומית" מאשר רכישת חולצת וינטג' בברוקלין. במקרים קיצוניים יותר ההתמזרחות משמשת כלי להדוף כל ביקורת על האשכנזי המתמזרח – אם מפני שכבר רבים מזהים אותו כמזרחי מלכתחילה או כי הוא יותר צדיק (או צדקן) מהאפיפיור התורן.

נדמה לי שרבים המתמזרחים שלא יכחישו את הטענה שהתמזרחות היא פריבילגיה אשכנזית. הם רגילים להגיד "אני מכיר בפריבילגיות שלי" בהטיות שונות. השאלה היא כיצד מחוות מילוליות, אופנתיות או אמנותיות משנות משהו במבנה הכוח שמאפשר את הפריבילגיות הללו (וכתבתי על כך כאן). אם נכליל משהו ששרה חינסקי כתבה בעשור הקודם על שדה האמנות הישראלית, ביקורת עצמית רק מלבינה את האשכנזי עוד יותר בכך שהיא מציגה אותו כרפלקסיבי, נאור, דינאמי, פתוח לשינוי ולכן "מערבי”.

clara2

האלטרנטיבה לכך, אני מציע, היא לא לנסות להפוך למשהו אחר, אלא לנסח מחדש את המקום שלנו עצמנו. זה המהלך שאני מבקש לכנות שמאל אשכנזי. המהלך הזה מתחיל בתרגיל מחשבתי, שהבחירות האחרונות במידה רבה מקלות עליו: מה זה אומר לחשוב על עצמנו כמיעוט? עלינו, האשכנזים, כמיעוט? מה חשוב לנו לשמר מהמורשת שלנו? כיצד המורשת שלנו יכולה לתרום לקואלציה דמוקרטית עתידית של מיעוטים, יחד עם פלסטינים, חרדים ומזרחים?

אני חושב שיותר קל לנו (ולא רק לנו) להתמקד בעוצמה במקום להיזכר שאנחנו גם חלשים. זה מזכיר לי שיחה צדדית וחצי שיכורה שניהלתי פעם עם שלושה יהודים אמריקאים צעירים בוגרי הרווארד. הם אמרו שהם "לבנים" וטענתי שלמרות שזה ודאי נכון במובן מסוים – כלומר יהודים (לפחות לא אורתודוקסים) משתייכים לאליטה האמריקאית ו"עוברים" כלבנים – אני מנסה להימנע מהכינוי הזה, היות שהוא מעלים את העובדה שרק לפני כמה עשורים יהודים התקשו להיכנס להרווארד. אני חושד שהנטייה להצהיר על הכוח שלך, לכאורה מתוך פוליטיות קורקטית, היא בעצם התענגות נרקיסיסטית על השייכות החדשה לאליטה ממנה הסבתות והסבים שלהם היו מודרים. לא עדיף דווקא להיזכר באיזה מובנים היהודים הם עדיין מיעוט, וודאי היו כאלה? אולי דווקא שם מונח המפתח לסולידריות עם מיעוטים אחרים.

כאשר מדברים על אשכנזיות כעניין מיעוטי או מינורי, שלא לומר על "מורשת" אשכנזית, עשויים לעלות בזיכרוננו שטייטלים וכלייזמרים. אף היה רגע כזה, מתישהו סביב אמצע העשור הקודם, שאי אילו צעירים תל אביביים (אז עוד לא היו "היפסטרים”) למדו אידיש והתחברו עם זקני ה"בונד". אני זוכר ערב אחד, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, שנכחתי באספה כזאת בבית לייוויק בתל אביב. היה מקסים אבל לא התחברתי. בשבילי המורשת האשכנזית לא היתה אידיש, שהוריי לא ידעו וסבא וסבתא סירבו לדבר, אלא הווי הקיבוץ ותנועת הנוער, שירי ארץ ישראל ("היפה”), מורשת חלוצית או כמיהה תמידית לאירופה.

הבעיה היא שהמטען ההיסטורי הזה מזוהה כעת ובצדק רב לא עם חולשה אלא עם עוצמה דכאנית. לא ברור איך להפריד אותו, אם זה בכלל אפשרי, מהמימד הזה. אבל דווקא חוויות של תבוסה כמו הבחירות האחרונות, ותבוסות נוספות שיבואו ודאי בהמשך, יכולות להוות כר לרגישות התרבותיתפוליטית החדשה שאני מציע. אפשר לקרוא לה "המלנכוליה החדשה". השמאל האשכנזי הוא השמאל המלנכולי.

clara3

המלנכוליה החדשה

לפני שנגיע לחדשה, כדאי להגיד משהו על המלנכוליה הישנה. בתרבות הציוניתאשכנזית היה מאז ומעולם, או לפחות מאז ברנר, קול פסימי ומינורי משהו, תמיד ספקני, אל מול הפרויקט המיינסטרימי של בניית היהודי – או שמא האשכנזי – החדש. קול שהדגיש את העבר האבוד, את האייציבות ואף חוסר התוחלת של הפרויקט, את הפליט האשכנזי הממתין לאפוקליפסה מתחת לחספוס הקיבוצניקי, את החרדה מהערבי, המזרחי, האירופאי, מהעולם בכלל. אל מול הגיבורים ההולכים בגדולות של משה שמיר או עמוס עוז אפשר לחשוב, בהקשר זה, על הגיבורים המינוריים והמבולבלים של יעקב שבתאי או יהושע קנז. אנחנו רגילים לחשוב על משבר האשכנזיות כעניין מרכזי רק מאז נפילת מפא"י בסוף שנות השבעים, אבל אסור לשכוח שתרבות תנועת העבודה היתה כה אוטופיסטית, כך שכל סטייה מהתכנית הזוהרת – ולו כשהבן עזב את הקיבוץ, לבטח כשחרושצ'וב הוקיע את סטאלין – היתרגמה לאכזבה ולב שבור. לפחות אצל נפשות רגישות יותר, מהסוג שהפיק את המלנכוליה הישנה.

אני מכניס את כל המגוון הזה בסל אחד, “המלנכוליה הישנה", כדי להבדיל אותו מהרגע הנוכחי, מפני שכעת אולי אפשר סוף סוף לעסוק באותם חומרים מתוך רגישות חדשה, מתוך תודעה של תבוסה. היוצרים שהזכרתי עדיין כותבים לעומת תרבות הגמונית, שגם אם לא קיימה את כל מה שהבטיחה, היא עדיין סובייקט נוכח ואקטיבי, דמות אב שדווקא חיותו הווירילית מאפשרת לרצוח אותו שוב ושוב כמו בטקס היטהרות קדום. אבל כעת כבר אין ספק: האב שלנו מת. גופתו מונחת לפנינו. ייתכן שהוא עוד זע קלות מכוח מכונות ההנשמה, כמו הדיבור החזרתי, הרובוטי, של ענת וקסמן וכמה פובליציסטים ב"הארץ". אבל הוא מת. שום דבר חדש או מעניין לא יצמח ממנו, גם אם יש מי שמנסים להסתיר את עובדת מותו כדי לשמר את ההגמוניה השוקעת שלהם.

"המלנכוליה החדשה" היא הזמנה להכיר בעובדת המוות ולהיזכר במה שהאב שלנו היה, באפשרויות שהוחמצו לאורך חייו, להפנות מבט אמפתי לחולשה והפגיעות שמהן הוא ברח ואותן הוא ניסה תמיד להסתיר. במונחים פרוידיאניים נראה שאני לא מציע מלנכוליה אלא אבל. פרויד טוען שמלנכוליה קשורה דווקא בהכחשה של האובדן, בשעה שהאבל הוא ההתמודדות איתו והעיבוד שלו המאפשרים להמשיך בחיים. עם זאת, המלנכוליה החדשה היא מלנכולית כי ההכרה באובדן של מבנה פוליטיחברתי מסוים (שהוא, בהשאלה, דמות האב שלנו) מלווה דווקא בסירוב להיפרד מאידיאלים תרבותיים, פוליטיים ואסתטיים שהסדר הזה גילם ויצר. בלעדיהם אנחנו כלום, אוסף של פרטים ללא זהות ומורשת. זה העיסוק המחודש במורשת הזו שעשוי להזכיר לנו איך אנחנו רוצים לחיות בארץ הזאת בתנאים החדשים, מה חשוב לנו לשמר, על מה אנחנו חייבים לוותר.

דוגמה מובהקת למלנכוליה החדשה אני מוצא בספר המכמיר של יעל נאמן "היינו העתיד" מ-2011. נאמן מספרת על התבגרותה בקיבוץ יחיעם, (כמעט) תמיד בגוף ראשון רבים. אפשר לכתוב הרבה על הספר הזה, אבל מעניינת אותי במיוחד הרוח השורה עליו, זו שגורמת לנו לקרוא על מעללי דור ההורים שלנו – לפני ארבעים שנה בסך הכול – כאילו זו עדות על שבט ביער אמזוני או תיעוד נדיר של חיי מערות פרה-היסטוריים. זה הרגע הנוכחי, אני מציע, שמאפשר לעסוק במורשת הזאת מתוך הזרה מספקת, מתוך מרחק בטוח אך גם תמיד לא יציב, כזה שמאפשר לנו פתאום לחמול – עליהם וגם על עצמנו.

clara5

המלנכוליה החדשה היא אלטרנטיבה לשתי התגובות לשקיעת המחנה הבורגני. היא מדברת על אובדן, וגם על מה שאנחנו לא רוצים או יכולים להניח מאחורינו. מנגד טוענים כולם שלא איבדנו כלום – המתמזרחים והשמאל המזרחי בנימוק שלא היה מה לאבד. זה הכול תרבות של עגלונים מהשטייטל עם שיגעון גדלות; ואילו אשכנזיסטים כמו קרלו שטרנגר בנימוק שלא איבדנו, או לפחות יש לנו עדיין כוח רב שמאפשר לנו להמשיך להגן על האינטרסים שלנו כאילו לא קרה דבר.

נוכח זאת אני לא מציע להקים מפלגה אשכנזית חדשה, כביכול מודעת לעצמה ומכירה בפשעי העבר, וזאת בניגוד למפלגות האשכנזיות הקיימות. הדגש הוא דווקא על המימד התרבותי, ואם יש לו משמעות פוליטית היא לא בהתבדלות אשכנזית אלא דווקא בפתיחת אפשרויות לקואלציית מיעוטים שהאשכנזים הם חלק ממנה ולא מובילים אותה.

אם כבר, לאשכנזיות מיעוטית יש פוטנציאל להאיר נקודות עיוורות בשיח הביקורתי הנוכחי שמידרדר לעתים לפוליטיקת זהויות מהותנית ואוריינטליסטית. כבר הזכרתי את המאמר של איתמר טובי, שלצד התובנות הנכוחות מניח דיכוטומיה פשטנית משהו בין "אירופה" למזרח. השמאל האשכנזי מתגעגע לכאורה ל"אירופה" ובכך מסרב להתחבר ל"מקום". זה נשמע קצת כמו לאומנות נאצריסטית מפעם, זו שהכחידה את המיעוט היווני המפואר של מצרים ועוד כמה דברים.

מי בכלל אמר שגעגועים לאירופה זה רע? מזרחים אינם מתגעגעים לאירופה? אירופה הממשית והמדומיינת עיצבה ומעצבת את הזהויות של כולנו, והפולנים הם לא יותר גרמנים או צרפתים מהמרוקאים. ואילו האתגרים העכשוויים של חברת המהגרים האירופית רלוונטיים יותר למצב הישראלי – בשל הדמיון בתרבות הפוליטית – מאשר דילמות מקבילות בארה”ב. השמאל האשכנזי חייב להתעקש על הקשר לאירופהשלמרות שהוא כרוך עמוקות במורשת הקולוניאלית הוא אינו זהה לה. עיסוק מחודש בעבר האשכנזיכזה שידגיש למשל את הטרגיות הקומית שבניסיון להידמות לרוצח שלך – במקום לתרגם זאת מייד לביקורת צדקנית על הקרבן – עשוי לחולל פרובלמטיזציה מבורכת בזיהויים פשטניים בין האשכנזי לאירופאי או בין המזרחי למזרחתיכוני. ליהודים, אשכנזים ומזרחים כאחד, יש רומאן ארוך מאות עם “געגועים" או "כיסופים"; בואו לא נהפוך כמיהות שכאלה לשם נרדף לדיכוי.

בשנות קיומו הבלוג הזה, ארץ האמורי, עסק רבות בביקורת האשכנזיות ובשיח המזרחי החדש. באחד מרגעי החיכוך – אחד מיני רבים בתחום הנפיץ הזה – מישהו (מזרחי כמדומני) כתב בפייסבוק שהוא אוהב לקרוא את הבלוג כי מדובר ב"חומר גלם אשכנזי משובח". בשבילי זו היתה מחמאה גדולה – כי האתגר הוא בדיוק זה: איך להיות אתה עצמך אבל בה בעת לפתוח שיחה – שהיא תמיד קונפליקטואלית וחיכוכית ולכן גם מלאת תשוקה – עם מיעוטים אחרים.

clara6

*

עוד פוסטים על המינוריות של החזק:

איך להישאר מערבי ובכל זאת נאור

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

החרדה לעתיד והעתיד החרדי

דימויים: מתוך "דודה קלרה" (1977), סרטו של אברהם הפנר.

ותודה לאורי, דני ועפרי – על שיחה אחת ועל רבות אחרות.

תגים: , , , , , , , , ,

10 תגובות to “המלנכוליה החדשה: לקראת שמאל אשכנזי”

  1. igalsarna Says:

    מרתק ומסעיר מחשבה. כבוד. קראתי כל מילה.

  2. שי Says:

    בסיס נרחב להיתכנות של יציאה לדרך , הכיוון מערב .

  3. חולי Says:

    זה לא יעזור.
    להיות מיעוט זה לא מספיק. כך תגיעו מקסימום לחוג ערב במתנס.
    אתם צריכים להיות ״מיעוט נרדף״ כדי להיות משהו בעל ערך…
    🙂

  4. ליאור Says:

    כשמאלני, מזרחי, ליברל ואקדמאי, מצאתי את הכתיבה משמימה והתוכן דל. איחלתי לכותב בהצלחה בהמשך דרכו.

  5. יעקב אבירם Says:

    האשכנזים החילוניים נפגעו הכי קשה ממלחמת יום הכיפורים. האשכנזים הדתיים הפכו את המלחמה למנוף להקמת ההתנחלויות והמזרחים לחלפת השילטון, ואילו האשכנזים החילוניים נטשו את הזירה הלאומית לטובת הקידום האישי. עכשיו הם מנסים לחזור ולהחליף את השלטון, ומגלים שהמערכת הפוליטית קשיחה וזה שנים רבות יש לימין רוב קטן שאינו תלוי במצב הכלכלי או הבטחוני. אני לא חושב ששינויים בדרך ההתנהלות של השמאל האשכנזי יעזרו לשינוי המצב, והתקווה לשינוי היא שעולי ברה"מ שהייתה להם טראומה מהמשטר, שמונע מהם להצביע לשמאל, יתאוששו ויצביעו לפי מה שקורה בארץ ומה משרת אותם.

    • דני Says:

      וכמובן, מה שמשרת אותם הוא הצבעה למר"צ ובל"ד והטיפשים שחיים ב"תודעה כוזבת" פשוט לא התעוררו עדיין להבין את זה.

      אני באמת לא מסוגל להבין איך עולי בריה"מ מסוגלים לחבר בין השמאל ברוסיה לשמאל בארץ.

  6. אופיר Says:

    והנה שאלה להוגי הבלוג, האם אתה מוכנים להיות "קפה גיברלטר" של האשכנזים?

  7. tx,r Says:

    הסמול בארץ הוא "לבן" לא בגלל הדרת מזרחים. בואו נודה אחת ולתמיד: רוב הציבור המזרחי בארץ הם ימנים, מסורתים או דתיים.

  8. שניר Says:

    אני חושב שהתנועה שאתה מתאר קורית באהדה להפועל תל אביב (בעיקר כדורסל) באיזה שהוא אופן. התחושה שכל העולם נגדנו, של מיעוט קטן שפעם ב מצליח להגיע להישגים אבל לא מתנצל על מי שהוא, ומעל הכל המלנכוליה של "לפעמים יש אכזבות והפסדים" או "החולצה האדומה היא לא מציאה".

  9. חן Says:

    גל, הגעתי לזה רק עכשיו משום מה. נהדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: