נתחיל באמירה מעט טריוויאלית: הבחירות של שנת 2015 הן אירוע. מה זאת אומרת אירוע? משהו שקרה, ושמשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את האירועים שיבואו מעכשיו והלאה. לכאורה, גם לפני חודש אפשר היה לחזות מה יקרה אם נתניהו ינצח בבחירות. זה בוודאי לא היה תסריט בלתי סביר, ומי שמכיר את יחסי הכוחות בפוליטיקה ובחברה הישראלית היה יכול לעשות כמה היקשים. ובכל זאת, האירוע הוא תמיד שונה מאיך שמצפים ממנו להיות. באופן פלאי, הבוקר שאחרי הבחירות זורח על שמים חדשים – גם אם הם מכוסים בעננים קודרים.
ואכן, ביום שאחרי הבחירות, היו כאלה שהמשיכו למלמל את הסיסמאות הרגילות, למשל "השמאל צריך להביא מזרחים" "צריך לעשות חריש עמוק" או "מרצ צריכה להפוך למפלגה מזרחית". זאת בלי להעלות על הדעת את האפשרות שאם מרצ תהפוך למזרחית, חלק גדול מהמצביעים האשכנזים שלה לא יצביעו בשבילה בבחירות הבאות. אפשר לא לספור את המצביעים האשכנזים של מרצ, וגם של המחנה הציוני, לקרוא להם בורגנים ואויבים מעמדיים, אבל עובדתית, כמו שכתב גל, הם קיימים. הם כוח גדול בחברה הישראלית. האם הפרויקט העתידי המלהיב של הוגי השמאל הוא להפוך את786,075 מצביעי המחנה הציוני למצביעי יאיר לפיד? אולי. "השמאל חייב לקבל עוד פחות מנדטים!". מי שחושב ככה מחזיק באמת באג'נדה מעניינת. אבל אנא, שלפחות לא יגדיר את עצמו "ריאליסט" ו"מפוכח".
אנחנו חיים כבר כמעט שני עשורים עם ההנחה ש"השמאל הלבן גוסס, אין לו מצביעים, וחייב לבוא במקומו משהו אחר". אבל למעשה, ההנחה הזאת לגמרי לא תואמת את המציאות העכשווית. מפלגת העבודה (כלומר המחנה הציוני) דווקא הגדילה את כוחה באופן משמעותי – גם אם לא באופן דרמטי מספיק כדי לנצח בבחירות. בעוד השמאל הרדיקלי מתפצל לאינספור רסיסים, כמיליון אנשים הצביעו לעבודה ולמרצ.
אבל יותר מכל דבר אחר, הדיבור הזה מעייף. הוא כל כך לא פורה, והוביל לתוצאות כל כך עלובות, כל כך אפסיות עד הרגע הזה, שכל מחשבה פוליטית חפצת חיים צריכה להניח אותו בצד. מי שממשיך למלמל את האמירות האלה דומה למטופל שמספר במשך ארבעים שנה את אותו סיפור למטפל שלו, על איך המאהבת שלו עזבה אותו ב-77' כי היא לא הבינה אותו נכון, או שהיא לא אהבה את האוכל הפולני שאמא שלו הכינה, ואיך הוא יחזיר אותה בקרוב בחזרה והם יחיו באושר ובעושר. דפוס כזה לא מעיד על חוסן פסיכולוגי מרשים במיוחד.
לא פלא שבימים הראשונים אחרי הבחירות הופיעו קולות מסוג אחר. עיתון יומי כלשהו המזוהה עם השמאל המדיני, שבשנתיים האחרונות גילה באופן מפתיע את "הנושא המזרחי" (ובעיקר את פוטנציאל הטראפיק שלו), החל להשמיע שוב דיבורים עם אופי שונה: רם פרומן קרא לשמאל "להפסיק להתחנף לפריפריה", ורוגל אלפר הזכיר כי "להם יש כוח, אבל אנחנו אליטה". אלפר הוסיף וטען ש"אליטה לא צריכה להתחנף לציבור הרחב", ועליה להתבצר בדומיננטיות שיש לה "בעסקים, בתקשורת, בבתי המשפט, בחיי התרבות ובמערכת הביטחון" (הוא אפילו לא הזכיר את הוועדות של פרס ישראל לספרות!) ו"להשתמש במנגנוני הפלוטוקרטיה" כדי להציל את הדמוקרטיה.
כל זה טוב ויפה. יכול להיות, כמו שכתב יובל הלפרין, שמאבק בכיבוש ולמען השלום לא זכה אף פעם לתמיכה המונית, ו"כדי להשיג סיום הכיבוש ושלום אין צורך באוכלוסיות מוחלשות". בכל מקרה יש כאן הסרת מסיכות מסוימת, שהיא עדיפה על הדיבור החלול בדבר "התחברות לפריפריה" בדרך לניצחון. ובכל זאת, אם לאמץ את ההיגיון של אלפר, לאן זה אמור להוביל? מה הגבולות של השימוש במנגנוני הפלוטוקרטיה ומערכת הביטחון? הפיכה צבאית של גנרלים מתנגדי נתניהו, בגיבוי בעלי ההון מכפר שמריהו? זה עשוי לקרות, אבל לא בטוח שזה רצוי. ומה בדיוק אפשר לעשות עם אג'נדה כמו "השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה"? האם השמאל צריך להתחנף לבעלי ההון? לוול סטריט? לאנגלה מרקל? והאם הוא לא עושה את זה ממילא, במידה כזו או אחרת?
לאסרטיביות האליטיסטית החדשה אין לפיכך הרבה לאן להתקדם. היא לא הרבה יותר מהבעת תסכול של אשכנזים שקראו בצעירותם את "מרד הנפילים".
אבל בד בבד, החל להישמע קול אחר, שעליו יש קצת יותר מה להגיד. הכוונה היא לטענה שהשמאל צריך להיות "יותר יהודי". תוך כמה ימים, זו הפכה להיות כמעט פרדיגמה חדשה של השמאל. היא התבטאה בכמה וכמה מאמרים של דוברים ודוברות בולטים לכל רוחב הספקטרום השמאלי. בצד הלאומי-חילוניסטי, טען שחר אילן שהשמאל צריך לחזור למאבק בכפייה הדתית, להיות יותר פטריוטי ויותר לאומי (למשל "להפסיק לצאת נגד מבצעים צבאיים") אבל גם "לדבר יהדות" ו"לעבור משיח הומינסטי לשיח יהודי".
מה זה אומר – אלוהים יודע. אבל כנראה שעוד כמה אחרים יודעים. יאיר כספי המליץ לשמאל לחזור למסורת, לזהות היהודית ול"תעודת ישראל" (כלומר, חינוכו של המין האנושי). תומר פרסיקו כתב שהשמאל "צריך לדבר על 'יהדות'", ואולי לחזור "לזהות היהודית המוצקה" שהציגה מפא"י בתקופתו של התנ"כיסט בן גוריון. מאיר בר מימון כתב בצער מסוים שבישראל אין מקום לשמאל אנטי-דתי. גם בשופרו של השמאל הרדיקלי, "שיחה מקומית", הכריז אלחי סלומון ש"בלי זהות יהודית אין לשמאל מה להציע לבוחרים". ואפרת שני-שטרית, מחברות המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, כתבה ש"השמאל ממשיך להכשל כי המסרים שלו נטולי אלוהים".
מה יש לומר: כמעט קונצנזוס מקיר לקיר. "להתחבר ליהדות" זה ה"להתחבר לפריפריה" החדש. פתאום התברר שהמכשול של השמאל הוא לאו דווקא האשכנזיות, אלא החילוניות; או בניסוח אחר: שגם אם יהיו במפלגות השמאל יותר מזרחים זה לא יספיק.
אנחנו צפויים לשמוע את הדעות האלה יותר ויותר, בשיחות בית קפה, בפוסטים ובמאמרים בהארץ. אני צופה מדור יהדות מורחב בגלריה, עם מתכונים לצ'ולנט מטופו, ומדור בנושא קוויריות וגמרא ב"שיחה מקומית". ואם נראה לכם ששמעתם מזה מספיק – תשכחו מזה. עדיין לא שמעתם כלום. זה באמת נושא עם פוטנציאל חפירה אינסופי. וכמו שכתב אלתרמן: "אין עם אשר נסוג מחפירות חייו".
למה אני כותב על זה בזלזול מסוים? אצל כמה מהכותבים שהזכרתי קודם העמדה הזאת מבוססת על מחויבות אמיתית ליהדות מסוג כזה או אחר. אבל אצל רבים מהשותפים לשיח הזה, אין לדיבור הזה שום כיסוי. אלה האנשים הכי חילונים בעולם. אתאיסטים מוחלטים, שכל אזכור של מסכת זרעים או של תפילת שמונה עשרה משרה עליהם שממון עז. סלומון ניסח זאת בהצלחה במאמרו. לדבריו, מה שיידרש לשמאל הוא שינוי עמוק:
מדובר כאן על מחויבות של חיים, על כבוד אמיתי למסורת. אני יודע, זה קשה לאוזניים אשר כל קשר חי לזהותן היהודית קבור אי שם בעבר המשפחתי, לפני שניים ושלושה דורות. אוזניים, ועיניים, וגופים ואנשים טובים, אשר מפנטזים על התערוכה הבאה בברלין או בלונדון, על הלהיט הבא בקולנוע או בקולנוע האוונגרדי, על הרצאתו המסעירה של פרופסור X בקתדרה למדעי הרוח אי שם במדינת תל אביב…
אפשר להזכיר, ששמאלנים חילונים לא מעטים אפילו לא מלים את הילדים שלהם – ובמידה רבה של צדק. אז מה הם מספרים לי עכשיו על זהות יהודית? לא מדובר על איזה טרנד שאפשר "להתחבר" אליו אחרי שנמאס לך מ-S&M וטורים של עוזי וייל. דת היא לא עניין למטומטמים, ואנשים דתיים לא יקנו את הסחורה האידיאולגית של כל אתאיסט שיספר להם כמה הוא מחובר ליהדות, אבל מסתיר בתחתונים חבילת קונדומים ואת כתבי לנין. יש משהו צבוע ומניפולטיבי בעמדה על פיה, בפרפרזה על אמנון רז-קרקוצקין, "אין אלוהים אבל רק בזכותו אנחנו יכולים לנצח בבחירות". שמעתי על כל מיני סיבות שגרמו לאנשים להיעשות דתיים, אבל עכשיו מתברר שיש אנשים שיחזרו בתשובה כי מרצ הפסידה שני מנדטים.
מעניינת הערתו של סלומון, ש"הליכוד יודע לדבר זהות יהודית וגם להישאר חילוני". ואכן, שרה נתניהו אמנם הולכת לכותל, אבל ליאיר נתניהו היתה חברה נורבגית נוצרייה, ועוד היד נטויה. אפשר להיזכר גם בטענתו של רוני מאנה בזמן מערכת הבחירות, ש"ביבי אמר לי שאין אלוהים, וזאת המצאה מטומטמת". נתניהו מתגלה, אם כן, כמנהיג מניפולטיבי מתוחכם המעלה באוב את אלוהי הלאום בתור מין "שקר אציל" במסורת האפלטונית, שמאפשר לו לשלוט בהמון הנבער.
אבל שימו לב: מדובר על אלוהי הלאום. קונסטרוקט מיתולוגי די בסיסי, שקשור באופן הדוק לאתנוצנטריות. אם השמאל רוצה לגייס את אלוהי הלאום לצדו, למה שלא יגייס בעצם את הלאום עצמו? אם שמאלנים יכולים לשאוף ל"זהות יהודית", מה כבר המרחק בין זה לבין איזשהו "שמאל לאומי" מהסוג שהציע אלדד יניב המוקדם?
אז מה אני מציע? נדמה לי שאנחנו נמצאים עדיין זמן קצר יחסית מהאירוע כדי שמותר יהיה לא להציע בינתיים כלום. יש כאן משבר, שכשלעצמו לא צריך לזלזל בו. משבר של החילוניות ושל השמאל – כל אחד בנפרד ובעיקר שניהם ביחד. אבל מה שבטוח, שאי אפשר לפתור את המשבר הזה באמצעות איזה הוקוס פוקוס של התחברות לזהות היהודית. במידה מסוימת, השמאל אומר עכשיו "עשינו את הרע בעיניי ה'" ומקווה לשוב מחטאיו כדי שיוכל להכות את אויביו. אבל איך עושים את זה כשבכלל לא מאמינים באלוהים?
חבר טוב שלי חזר פעם בתשובה, והסביר לי דבר מעניין שאמרו לו: שבתקופה הנוכחית אנו במצב של הסתר פנים עמוק ביותר. עמוק עד כדי כך, שאפילו ההסתר פנים עצמו מוסתר. משמעות הדבר היא שאנשים חושבים שיש להם גישה לאלוהים, ובדרכים כאלו ואחרות הוא יהיה נוכח שוב בחייהם ואולי גם יאמר להם מה לעשות. הם עושים את זה באמצעות ניו אייג', ובאמצעות ציונות דתית, ועכשיו גם באמצעות שמאלנות אמונית. אבל המחשבה הזאת היא האשלייה הכי גדולה, והיא ההתרחקות הגדולה ביותר מאלוהים.
נדמה לי שאפשר לומר את זה גם על השמאל. אם הוא רוצה להתקרב לאלוהים, הוא צריך קודם להודות בכך שכרגע הוא נכשל בכך כישלון מוחלט; שאלוהים רחוק ממנו ככל שמשהו יכול להיות רחוק, ורק נס יכול לקרב אותו אליו. במלים אחרות: פסימיזם לכל אורך הקווים.
ולסיום, ציטוט של פרנץ רוזנצווייג, שמנסח באופן פלאי את המצב הנוכחי, ומצבים אחרים של אכזבה:
"הציפייה לבואו של המשיח, שעל-פיה ולמענה חיה היהדות, היתה תופעה תיאולוגית חסרת משמעות, "רעיון" גרידא במובן הפילוסופי, קשקוש ריק, לולא הפכו אותה הופעותיו החוזרות ונשנות של "משיח שקר" למציאות ואי-מציאות, אשליה והתפכחות. משיח השקר ימיו כימי התקוה למשיח האמיתי. הוא מגלם את צורתה המשתנה של התקוה הבלתי-משתנה. בכל דור יהודי הוא מבדיל בין אלה שאמונתם חזקה דיה על מנת שייכנעו לאשליה ובין אלה שתקוותם חזקה כל כך שאינם מרשים לעצמם ללכת שולל. הראשונים הם הטובים יותר, האחרונים הם החזקים יותר. הראשונים מדממים כקורבנות על מזבח הנצח של העם, האחרונים הם הכהנים המשרתים במזבח זה. וכך זה יימשך עד היום שבו הכל יתהפך, שבו אמונתם של המאמינים תהפוך לאמת ותקוותם של המקווים לשקר. אז – ואיש איננו יודע אם אותו "אז" איננו עצם היום הזה – תבוא משימתם של המקווים אל קצה, בבוקרו של אותו יום כל מי שעוד נמנה עם המקווים ולא עם המאמינים יהיה בסכנת הרחקה. הסכנה מרחפת מעל חייהם הבטוחים לכאורה של המקווים"
תגים: אלוהים, בחירות 2015, בנימין נתניהו, דת, יאיר כספי, יהדות, מרצ, נתניהו, רוגל אלפר, תומר פרסיקו
ארץ האמורי 
27 במרץ 2015 ב- 21:19 |
אם "חיבור ליהדות" הוא הפתרון אז מימד הייתה מפלגת השלטון וליבוביץ היה פופולרי כמו זוהר ארגוב.
27 במרץ 2015 ב- 22:13 |
עפרי, תודה על הרשומה המרשימה. אני רוצה רק להציע, כמתווה ראשוני בהחלט שעוד יש לדון ולדוש בו, שמות אפשריים למדורי היהדות שאתה מנבא את בואם לעיתונות במהרה בימינו: בגלריה – היהודי הנודם או היהודי המודר; המדור על קוויריות וגמרא בשיחה מקומית – היהודי המודד; בערוץ 20 – תוכנית מסביב לשעון שתיקרא היהודי הנצחי; ואם חיים זיסוביץ יחליט לכתוב מדור על יהדות, הלוגו המתאים יהיה היהודי זיס. שבת שלום.
27 במרץ 2015 ב- 23:00 |
עופרי כותב ש"השמאל צריך להבין ש"אלוהים רחוק ממנו ככל שמשהו יכול להיות רחוק, ורק נס יכול לקרב אותו אליו. במלים אחרות: פסימיזם לכל אורך הקווים", ומביא מדברי רוזנצוויג להצדקת הרעיון, שהשמאל צריך נס על מנת להמשיך לחיות. אבל, אינני מערער על הטענה שהשמאל הולך לאבדון, אולי החל מ-67. ב-48, ההפתעה הייתה גדולה וה"שמאל" גם נתפס בלתי מוכן, וגם, היקף ההסתרה היה קולוסאלי וקשה היה להבין, באמצעים של אז מה בעצם קורה באמת כאן.
אבל, ב-67 הכל היה שקוף, והרגע הזה הכריע את הליך האבדן המסתיים עכשיו, בבחירות האחרונות, שהשמאל" שהוגדר מבחוץ, זה בוז'י ולבני, אלוהים ישמרנו… בראיון שערכנו בסוף התיכון עם ישעיהו ליבוביץ' שירד מירושלים ב-68 לשוחח עם תיכוניסטים מחוצ'קנים, הוא אמר את הכל, כי הוא ראה את הכל, אך איש לא הקשיב.
אבל, רציתי לערער קצת על הטיעונים של רוזנצוויג, שאינם מתאימים כלל וכלל למטרה בשמם האם הובאו, מלבד העובדה שלרוזנצוויג היו לא מעט דעות בעייתיות, שלא לומר קדומות. אבל, הוא היה אנטי ציוני, ובזה זכה למשכנו בעדן….
1. הציפייה לבואו של המשיח, שעל-פיה ולמענה חיה היהדות – Wrong, Wrong. היהדות נחלקה ומחולקת גם היום, בין יהדות משיחית, ליהדות רבנית. היהדות הרבנית אינה חיה מתוך ציפיה למשיח אלא מתוך מחשבה על קיום המצוות, מרבי סעדיה גאון ועד לישעיהו ליבוביץ', שלא לדבר על הרמב"ם, משיח הוא out.
2. הייתה תופעה תיאולוגית חסרת משמעות – Wrong. זו הייתה אחת התופעות המשמעותיות ביותר ביהדות, אם מישהו זוכר את בעל שם טוב, שבתאי צבי או את הלובביץ' הראשון, חבר פר התניא. למה רוזנצוויג טוען שהארוע ששמו חסידות, שהכתבים החסידיים, שהמיתולוגיה והחוויה חסידית היא חסרת משמעות. ובעיקר – מאזיו בחינה היא "חסרת משמעות"?
3. "רעיון" גרידא במובן הפילוסופי, קשקוש ריק: Wrong. עוד יותר מוזר. מבחינה פילוסופית, רעיון אחרית הימים, מחד, והרעיון הטוען כי אדם מסויים יכול להביא לגאולת האנושות, מאידך, כיצד הוא יכול להיות קשקוש גמור? חשוב לשאול באן – מה הביא את רוזנצוויג לטעון טענה אבסורדית? האם הוא היה דמוקרט-ליברל?
4. לולא הפכו אותה הופעותיו החוזרות ונשנות של "משיח שקר" למציאות ואי-מציאות, אשליה והתפכחות: Wrong. זו היא ה"יהדות", בדיו קהתופעה של היכולת להגדיר משיחי שקר, לנהור אחריהם, ולהתאכזב מהם ולהמשיך הלאה. אם לא זה – מהי היהדות בעיניו? לא ברור כלל.
5. משיח השקר ימיו כימי התקווה למשיח האמיתי – Right
6. הוא מגלם את צורתה המשתנה של התקווה הבלתי-משתנה – Right. אבל, בדיוק העיסוק בצורה משתנה של הבלתי משתנה, הוא העיסוק הפילוסופי שהוא דחה לפני רגע.
7. בכל דור – יהודי הוא מבדיל בין אלה שאמונתם חזקה דיה על מנת שייכנעו לאשליה ובין אלה שתקוותם חזקה כל כך שאינם מרשים לעצמם ללכת שולל – Wrong. למה להוציא את הולכי השולל מהקהילייה? הם בשר מבשרה וחלק מהותי בעם ובחיי העם, בספרות שלו ובמחשבה, בפיוט ובקינה!!!!
8. הראשונים הם הטובים יותר, האחרונים הם החזקים יותר. Un-Clear
9. הראשונים מדממים כקורבנות על מזבח הנצח של העם, האחרונים הם הכוהנים המשרתים במזבח זה.
10. כך זה יימשך עד היום שבו הכול יתהפך, שבו אמונתם של המאמינים תהפוך לאמת ותקוותם של המקווים לשקר.
11. אז – ואיש איננו יודע אם אותו "אז" איננו עצם היום הזה – תבוא משימתם של המקווים אל קצה, בבוקרו של אותו יום כל מי שעוד נמנה עם המקווים ולא עם המאמינים יהיה בסכנת הרחקה.
12. הסכנה מרחפת מעל חייהם הבטוחים לכאורה של המקווים – זה המשפט המעניין שעופרי – ראוי היה להדגיש. כאן ורק כאן מופיעה שאלה פילוסופית, ואלי גם קיומית: מה הסכנה שעומדת לפתחנו במקום בו לא יהיה מאמיני שקר, מקווים לגאולה, נוהים אחרי משיחים שאינן אמיתיים, כמונו, הנוהים אחרי מארקס, לנין, טרוצקי, רוזה לוקסנבורג, מאו, צ'ה גווארה?
27 במרץ 2015 ב- 23:21 |
"אם לאמץ את ההיגיון של אלפר, לאן זה אמור להוביל? מה הגבולות של השימוש במנגנוני הפלוטוקרטיה ומערכת הביטחון? הפיכה צבאית של גנרלים מתנגדי נתניהו, בגיבוי בעלי ההון מכפר שמריהו? זה עשוי לקרות, אבל לא בטוח שזה רצוי. ומה בדיוק אפשר לעשות עם אג'נדה כמו "השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה"? האם השמאל צריך להתחנף לבעלי ההון? לוול סטריט? לאנגלה מרקל? והאם הוא לא עושה את זה ממילא, במידה כזו או אחרת?" – זה יפה, אני בדיוק קורא ספר שטוען שהעליה של האחים המוסלמים במצריים אחרי המהפכה הייתה בגלל שהאידאולוגיה הפוליטית שלהם מציעה עצמה קודם כול כמרשם אתי, לא פוליטיקה (כזכור נתניהו אפילו לא טרח לחבר מצע בחירות, ובעידן שבו הפוליטיקה הפכה לכלכלת-בית זה ברור ומובן, לעקרות בית אין מצע):
As long as being of the left will mean denying the existence of ethical truths and correcting for that impairment with a morality that’s as feeble as it is expedient, the fascists will continue to look like the only affirmative political force, being the only ones who don’t apologise for living as they do. They’ll go from success to success, and will go on deflecting the energy of nascent revolts back against themselves.
יותר מהכול הבחירות האלה היו ניצחון של המזרח כי למתנחלים ולערבים-יהודים יש עדיין אמיתות אתיות, לנו "אמיתות אתיות" נשמע כמו אוקסימורון כי המורשת האשכנזית מספרת לנו שאמת זה קטגוריה מדעית:
For moderns, there is the World on one side, themselves on the other, and language to bridge the gulf. A truth, we were taught, is a solid point above the abyss – a statement that adequately describes the World. We’ve conveniently forgotten the slow apprenticeship during which we acquired, together with language, a relationship with the world. Far from serving to describe the world, language helps us rather to construct a world. Ethical truths are thus not truths about the world, but truths on the basis of which we dwell therein. These are truths, affirmations, stated or not, that are felt but not proved.
אז כן, אני מסכים עם גל שהמאמר של פורמן יוצא מהכלל אבל באשר לשאלות של עופרי בסוף הציתות מדבריו- אין תשובה, כי עד כמה שפורן רוצה לדבר על "הערכים שלנו" אין לו כאלה.
28 במרץ 2015 ב- 08:59 |
ניתוח נהדר של המצב. אכן, על מנת לנצח בבחירות בישראל, על השמאל להפסיק להיות שמאל: הוא צריך לפזול לימין (כאילו שעד עכשיו הוא לא עשה את זה), הוא צריך לגייס את אלוהים לצדו וכן הלאה.מעניין שבשום מדינה בדמוקרטיות המערביות לא נשמעות טענות והמלצות כאלה. טוב, אבל התשובה ברורה: ישראל, למרות שהיא מתהדרת בנוצות האלה, איננה ממש דמוקרטיה ובוודאי שאיננה מערבית. ועם זה קשה לנו להשלים, ככל הנראה.
28 במרץ 2015 ב- 10:38 |
תודה על האזכור. הדברים שאני כתבתי ומוזכרים במאמר הם לא תגובת תסכול לאחר הבחירות. אני אומר אותם כבר שנים והם גם מוזכרים בספר שכתבתי. יובל הלפרין
28 במרץ 2015 ב- 11:51 |
מה שעולה מהמאמר הזה הוא שלשמאל יש שני מודוסים להתמודדות עם כשלון: המודוס הקלוביסיאני והמודוס היוסטיניאני. המודוס הקלוביסיאני מתכוון להטביל את הברברים, לדבר איתם בשפתם, לרדת אל העם ולהעביר אותו אל חיק האמונה הטובה. הוא מוכן להתגמש על כמה מעיקרי האמונה הפחות חשובים; הוא מוכן למשל לאמץ חלק מהפולקלור שלהם, כמה מהמועדים והמקומות הקדושים שלהם, כל הדברים האלה הם adiaphora כל עוד הם מקבלים את האמונה במושיע ואת הדוגמה הכנסייתית. המודוס היוסטיניאני עובד בדיוק הפוך, מלמטה למעלה: הוא מוותר במידה רבה על שיג ושיח עם הכופרים ובמקום זאת מתכוון להטביל את הקיסר, דרכו הם יוכלו להשפיע על הקודקס החוקי ולהפיץ את הדת ברחבי האימפריה.
מה שיפה הוא שבעוד המודוס הראשון הוא פלורליסטי יותר מבחינת הפוליטיקה שלו, הוא דווקא מוניסטי מבחינת האפיסטמולוגיה שלו: הוא לא מקבל בשום צורה את התיאולוגיה הברברית, אותה הוא מתייג כאמונה תפלה שלא צריך לקחת ברצינות ובכל מקרה אפשר להרוס וליצור מחדש לטובתנו. המודוס השני דווקא לוקח את האמונות הברבריות ברצינות, כל כך ברצינות שהוא לא רואה אפשרות להמרה אלא תוך הריסה של פסלי הכופרים, מה שלא בר ביצוע אלא בשלטון ריכוזי וחזק.
האפשרות הנוספת שלא מוזכרת במאמר הזה היא מה שקורה כשהברברים מדברים חזרה. כלומר כשהם דורשים מהפכה בממסד הכנסייתי, כשהם דורשים הפרדה בין המוץ לתבן, כשהם דורשים תיאולוגיה שבה הם יוכלו לראות את עצמם ולא רק השתקפות של המתנשאים מרומא. בקיצור, כשהם דורשים רפורמה. בדרך כלל מה שעושים במקרה הזה זה סכיזמה.
28 במרץ 2015 ב- 17:45 |
הייתי מגדיר כישלון לשמאל רק אם הוא לא היה מצליח לקבל את הקולות של האוכלוסייה עם הדעות השמאליות. מתברר שוב ושוב ששיעור השמאלנים בקרב האוכלוסייה קטן מזה של הלאומנים ו/או הדתיים והסיכוי שהאוכלוסייה זו תצביע לשמאל הוא קטן ביותר. נראה שגם בבחירות הנוכחיות מפלגות השמאל קיבלו, כמו בבחירות הקודמות, פחות או יותר את הנתח שלהן מסך הקולות של האוכלוסייה עם הדעות השמאלניות. יותר מזה אין למה לצפות. אין פה עניין של כישלון, זו פשוט המציאות. הרעיון כאילו מפלגות השמאל צריכות לבדוק כיצד הן מתחברות ומתאימות עצמן לאוכלוסיית הפריפריה מגוחכת. מה טעם להתאים עצמך לאוכלוסייה בפריפריה? הרי לה יש כבר את המפלגות שכביכול מייצגות אותה: מפלגות הימין (בהיבט הלאומי/דתי) או ש"ס (בהיבט החברתי/דתי) . מפלגות השמאל חייבות לדבוק בעקרונות שלהן ולנסות להנחיל אותם לאוכלוסייה ולא לנסות להתאים עצמן אליה. אם יצליחו, מה טוב, אם לאו, זב"ש.
28 במרץ 2015 ב- 18:42 |
הסרגל שלי שונה מאוד מהסרגל המוצג ברשומה זו. הסרגל שלי אומר כך:
שמאל פועל לטובת כולם: כל בנות האדם שווות
ימין פועל לטובת קבוצתו: הקבוצה שלי שווה יותר
לימין קל. הוא כמו היצר הרע – פועל לטובת יצריו.
לשמאל קשה – הוא מדכא את יצריו לטובת הרעיון.
עכשיו נראה איך הרעיון הזה מופעל על הטענות כאן:
אכזבה מתוצאות הבחירות: ההנחה היא שאילו המחנ"צ (מחנה צבאי + נֵץ) היה זוכה בבחירות משהו היה משתנה. וכי הפערים היו נסגרים? וכי הכיבוש היה נפסק? וכי המלחמה הבאה היתה נממעת? לבני היא פושעת מלחמה שלוש פעמים. והרצוג אינו חושב אחרת מהליכוד. שום דבר עקרוני לא היה משתנה. כאשר השמאל הופך להיות קבוצת כוח, הפועלת לטובת סקטור אחד, הוא חדל להיות שמאל. זה מה שקרה להסתדרות. מה שקרה למפא"י וגם למפ"ם. כי להיות ציוני זה הפוך משמאל, זה אומר שקבוצת היהודים טובה יותר מקבוצת הלא-יהודים.
המערכת הפוליטית בנויה על מפלגות. מפלגה, בהגדרה, אינה יכולה להיות שמאלית, אם היא פועלת לטובת הסקטור שלה ולא לטובת הכלל. מבחינה זו, רק חד"ש, בהסתייגות רבה, היא מפלגת שמאל.
צבא ושמאל: צבא ושמאל הם תרתי דסתרי. השמאל אומר "פועלי כל העולם התאחדו". הצבא אומר: אנחנו נהרוג את הפועלים שלהם. ובכל פעם ה"שלהם" משתנה קצת – מצריות, סוריות, פלסטיניות, לבנוניות, עזתיות, חמא"ס, אירן, דעא"ש וכו'. מפלגה שיש בה אנשי צבא או שמצדיקה את קיומו של הצבא אינה יכולה להיות שמאלית. מפלגה היא פילוג. הדרך היחידה שבה יש הגיון שמאלי במפלגה היא אם זו תאמר: אני חלוקה בדרך שבה נפתור את הבעיות לטובת הכלל (וזה כולל את כל המוחלשות והמודרות). כיום מפלגות (כולל חד"ש) נלחמות זו בזו על טובתן ועל כסאותיהן ועל כספן ולא על טובת הכלל (לפעמים, רק לפעמים – גם על טובת הכלל). אבל עכשיו חד"ש נבלעה ברשימה המשותפת ושוב אינה פועלת לטובת הכלל, אלא לטובת המגזר שלה.
וכמובן ששמאל אינו יכול להיות אשכנזי. רוצה לומר, כל שיטת הממשל הזו היא מופרכת. אינני מציעה כאן שיטה אחרת (אין לי), אלא מציגה חלק מבעיותיה הרציניות של השיטה הקיימת.
יותר יהדות: השבר הגדול שיצרה הציונות ביהדות הוא השבר הגדול של האמונה שבחרה בלאומיות כתחליף לאל. ללאומיות טקסים משלה, שהמירו את הטקסים הדתיים. הבחירות הן אחד הטקסים הללו. וגם כאן נכנס השמאל לבעיה, שלימין אין. הימין יכול לערבב בין לאומיות לדת מבלי למצמץ. כך יוצא שיהודיות, חילוניות לתיאבון, מדברות על "רוב יהודי" או על "דם יהודי" או על "יותר יהודי". לשמאל זה פחות מסתדר עם האידיאל. השמאל העקרוני אינו יכול להבחין בין דת לדת ובין אתנוס לאתנוס. לשמאל העקרוני גם קשה עם הדת בכלל, כי היא בנויה על יסודות אתניים ושמרניים. ובכל זאת, האמונה היא יסוד מוסד באנושיות ומתלווה גם אל השמאל העקבי. על כן ה"שמאל" מתפתל. על כן ה"שמאל" מתפלץ מהימין, למרות שבעצם הוא עושה אותו דבר. על כן ה"שמאל" איננו שמאל.
האמונה: אמונה היא דבר אישי מאוד, המתלבש על מסורות קיימות. על כן אין שתי מאמינות זהות. על כן ירימו מאמינות רבות גבה לנוכח אמירתו של פרנק רוזנצווייג ש"הציפייה לבואו של המשיח, שעל-פיה ולמענה חיה היהדות…". כשם שלאמונה פנים רבות, גם ליהדות פנים רבות, אצל א/נשים שונות, דורות שונים ומקומות שונים. ואין דבר כזה "יותר יהודי", כמו שאין "יותר אישה" או "יותר שולחן" או "יותר אלוהים".
הדרך היחידה לשנות לטובה את תוצאות הבחירות (הייתי מקווה שנשתחרר מהן כליל) היא לשנות את הסרגל. לא שמאל וימין, אלא אנחנו. לא מזרחיות ואשכנזיות, אלא כולנו. לא פלסטיניות ויהודיות אלא יחד. לא צבא וביטחון ושאיפה לשלום, אלא פציפיזם נחרץ. כלומר, שמאל אמיתי יעזוב את קוניוקטורת הבחירות, המעצימה מחלוקת וסקטוריאליות, ויפעל לטובת סדר יום חדש. סדר יום ללא אפליה, ללא קיפוח, ללא נישול, ללא הדרה, ללא כיבוש, ללא אזרחות, ללא צבא, ללא מלחמה. וכל זה לא ייעשה דרך הבחירות. הבחירות, כפי שאמר יפה פרנץ רוזנצווייג, הן משיח שקר. וכן גם כל מי שתצביעו בשבילה.
ההצבעה היא לא בקלפי, אלא ברגליים.
28 במרץ 2015 ב- 22:42 |
אלוהים פחות רלוונטי כאן. כרגע אין לנו סיפור בסיס משותף. מדובר על הבנה, אמיתית, גיבוש תפיסה מוסדר יותר, שמתבונן יותר לעומק, ביחס לקשר למקום הזה ולמדינה הזו. אין ספק שהיהדות חייבת לקבל צורה עדכנית.
28 במרץ 2015 ב- 22:56 |
אני עוקב כבר כמה זמן אחרי עליית הסימפתיה לדת כאן. עושה רושם שהיא מחליפה במידה מסויימת את רובספייר הי"ד, ואולי גם את לשון הנקבה בפוסטים של פעם.
וזה בעצם העניין. כאשר אומרים כאן "הדת", לא מדובר בהפשטה הרובספיירית, כלומר הנוצרית לענפיה. וגם לא באיסלם או דת אחרת. מדובר ביהדות.
היהדות הזו, כמובן, תקבל את השמאל. אולי לא בשמחה גדולה, אבל בסופו של דבר זה מאד סביר, כי בסופו של דבר, ובדרך כלל כבר בהתחלה, אף אחד לא אוהב שמאלנים. אי האהבה מתקיימת גם אם השמאלנים נושאים מתנות, והרי הם תמיד מחזיקים משהו בכיס. חזון טוב יותר, תפילות שוויוניות, מזוזות שפגיעה בכבודן יחולל רעידות אדמה על באמת.
מכל מקום, היהדות תקבל את השמאל. היא תשתנה בעקבות זאת,אבל גם השמאל ישתנה. ואז, האם את כל המאמר הזה יסכמו שמאלני העתיד ב"מתוך שלא לשמה בא לשמה" ?
29 במרץ 2015 ב- 01:52 |
עפרי, אני לא לגמרי מבין מה אתה רוצה: כל מי שניצחו בבחירות מאז שנוסדה המדינה הזאת הם כופרים גמורים, החל בבן גוריון חובב הברית הישנה, עבור בגולדה שאמרה שהיא לא מאמינה באלוהים אלא בעם היהודי, דרך אריק שרון זולל הטריפות ועד לביבי שמעליל על אחרים שהם שכחו מה זה להיות יהודים. היוצא מן הכלל היחיד הוא כנראה בגין, והוא זה שיצר את הדימוי של הליכוד, שבאופן מוזר מתמיד עד היום, כמפלגה שיותר קרובה ל"יהדות", בלי שלמישהו ברור מהי בדיוק היהדות הזאת. ככה שאם מה שמפריע לך זה כל מיני ניסיונות גולמניים יותר או פחות של שמאל ליברלי עם הנגאובר של אחרי בחירות לחפש נקודת אחיזה ב"יהדות" כדי להתחבר אל העם היושב בציון, הבעיה היחידה היא באמת המופרכות-בעליל שלהם, ולא עצם העובדה שהם מתרחשים.
העניין הוא שאת הזלזול המופגן שאפשר להפנות ובצדק כלפי הניסיונות האלה של שחר אילן או אלדד יניב להפוך למין ליכוד שמאלני (זה הגיע לכך שאחרי הבחירות שמעתי את ציפי לבני מסבירה שהיא ובוז'י יותר מסורתיים מביבי) אתה מפנה כאן כלפי שתי האופציות העיקריות שנושאות פוטנציאל לשידוד מערכות פוליטי במקום הזה, לצורות מחשבה חדשות ולכינון בריתות שבלעדיהן לא ישתנה פה כלום, או ישתנה רק לרעה – הדת והמזרח. הדת והמזרח לא חופפים, אבל הם מאוד קרובים, ונעשו קרובים בעיקר על ידי המחשבה האירופאית מחולנת שעל אדניה הוקמה המסגרת הפוליטית הנוכחית בא"י/פלסטין, שזיהתה ביניהם ודחקה את שניהם אל השוליים של ההווה ומשם, כך קיוותה, אל ההיסטוריה. יהודי מזרח אירופה, יהודי עיראק וערביי פלסטין שווים בהקשר הזה (בעיניים ציוניות) – כולם מזרחים וכולם דתיים. ההבדל בין תהליך הדה-קולוניזציה שצריך להתרחש במקום הזה לבין כל תהליכי הדה-קולוניזציה האחרים בעולם (אולי להוציא את דרום אפריקה) הוא שכאן הראשונים שצריכים לעבור את התהליך הוא הקולוניזטורים עצמם – היהודים צריכים להתחיל להבין את עצמם כמזרחים, שחיים במרחב שהדת היא שחקן מרכזי בו, וזה כנקודת מוצא עקרונית, עוד לפני החלוקה מחדש של האדמות וההון.
הרעיונות האלה הם לא חדשים, ולא היה צריך את הבחירות בשביל להמציא אותם. יחד עם זאת, נראה לי שהבחירות האלה הראו עד כמה השמאל החילוני ליברלי לא רלוונטי למה שקורה פה (במובן הזה חבל שמרצ לא התרסקה לגמרי), וזאת דווקא נקודת פתיחה טובה יותר ממה שהיה לפניהן. נדמה לי שיש אפילו פתיחות גדולה יותר למחשבה בכיוון הזה, וזה לא מובן מאליו כי מדובר באמת בשינוי עמוק של תודעה ופרקטיקה. בהקשר הזה, אני לא בטוח שהשמאל צריך לנסות להתקרב לאלוהים – אני לא יודע עד כמה המונח "שמאל", במובנו ההיסטורי, הוא בכלל המונח הנכון לחשוב במסגרתו. מובן שהיהדות כאתנוס, כ"זהות יהודית" כמו שהיא נתפסת במסגרת הציונות הדתית והחילונית גם יחד (ולצערי גם אצל החרדים, שבתוך עמם הם חיים), היא לא הכיוון. אבל אני לא יודע עד כמה שמאל יכול בכלל לחשוב על מרחב ציבורי שהדת נוכחת בו, שיש בו "כפייה דתית", שאין (למשל) חמץ בפסח, יש מואזינים שעושים רעש, ומי שנוסע למירון, לחברון, למכה או לאומן לא זוכה למבט מזלזל. בדיוק כמו הדברים שאלחי סלומון כתב. לא יודע מה לגבי זהבה גלאון או גרבוז, אבל רוגל אלפר כבר הבהיר שהוא לא היה רוצה לחיות במקום כזה, ורם פרומן כאמור רוצה לשחזר את ההתנתקות אבל בגוש דן. אם יש משהו טוב שהבחירות האלה עשו זה לעורר את השאלות האלה שוב.
הדבר הכי חשוב עכשיו זה לחשוב איך שני האלמנטים האלה, הדת והמזרח, הופכים לבסיס למסגרות פוליטיות חדשות, או אפילו מסגרת אחת, ערבית יהודית, יהודית מוסלמית, שתופסת את הארץ כבית, כמקום שרוצים לחיות בו, ושהיחס שלה כלפי המקום הזה הוא של שייכות ולא של בעלות או, מכיוון אחר, ניכור. צריך לעשות את זה ברצינות, בלי ציניות, ובאמונה שזה לא רק אפשרי אלא חיוני. סליחה על הנימה האופטימית הלא אופנתית, אבל למי שרוצה להישאר פה אין כל כך ברירה.
*
נ.ב. הייתי אומר שאני מהמאמינים ולא מהמקווים, אבל אני מסרב לקבל עצות ממי שרואה את העולם במונחים האלה:
"האסלאם מעמיד תמונה חיובית מדוקדקת, כיצד יש לשנות ולעצב את צורת העולם על ידי ההליכה בדרכו של אללה: ומכאן ראיה שמעשהו-בעולם הוא מעשה צייתנות גרידא שהוטל על הרצון אחת-לתמיד. ואילו מצוות אלוהים, אלה הכתובות בשֵנִי שבלוחות הברית, המפרט את אהבת-הריע, אמורות כולן בלשון לאוין. רק בתור איסורים, רק כסימון גבולים למה שבשום אופן אינו הולם את אהבת הריע, יכולות הן ללבוש צורה של חוק; פן-החיוב שלהן, פן של 'עשה', נקלט רק בצורה של מצוות-האהבה האחת והכללית. […] אמור מעתה: מעשה בעולם, וביתר שאת ככל שהוא נעלה יותר, הוא אפוא כולו אהבה בת-חורין שאין לשערה מראש, ואילו באסלאם כולו ציות לחוק שהונח בזמן מן הזמנים. וכן מצינו שהמשפט המוסלמי משתדל להתבסס בכל מקום במישרין על אמרות הנביא […] בעוד שהן המשפט התלמודי והן המשפט הקאנוני-הנוצרי מבקשים להעמיד את הלכותיהם לא על הקביעה ההיסטורית אלא על ההיקש ההגיוני. […] וכאן ניכר ההבדל בין מצוות-האהבה לבין הציות-לחוק אפילו בתחום זה, שהוא לכאורה תחום משפטי טהור". [כוכב הגאולה, עמ' 246-247]
29 במרץ 2015 ב- 22:04 |
שורה של הכללות לא מבוססות. ובתור אישה – מה זה תודה שאתה ושכמותך מקריבים אותי לטובת "מרחב ציבורי שהדת נוכחת בו", וואטבר דט מינס (וזה בהנחה שהדת לא נוכחת כרגע במרחב, הו, הרשה לי לנחור בבוז עמוק, עמוק כל-כך, אין לך מושג עד כמה). פנטזיונר רומנטי פאתטי ועלוב שכמותך.
30 במרץ 2015 ב- 01:28 |
אבל זה בדיוק העניין – אני כנראה לא שותף לפרויקט הזה שלך של יצירת מרחב ציבורי יהודי-מוסלמי שהדת נוכחת בו. אגב – האופציה הזאת מונחת עכשיו על השולחן באופן די ברור, בדמות המועצה המייעצת לש"ס. עם כל ההערכה, אני לא יושב סביב השולחן הזה, וממילא גם לא הוזמנתי (ולא ברמה האישית). זה לא הפרויקט שלי, ואני לא יכול להתכחש לזה. אני חושב שהתכחשות תהיה במידה רבה חילול הקודש במובן העמוק. כמו שטענתי, זאת לדעתי דרך קלה ולא משכנעת, ואני כבר מעדיף את "המרכז לקבלה" על זה.
30 במרץ 2015 ב- 12:27
היי עפרי. קודם כל סליחה על הטון התוקפני קצת בתגובה הקודמת. ברור שאני לא דורש ממך (מאף אחד) להזדהות עם הפרויקט הזה. אני מאמין בו מאוד, אבל הלהט האמוני בתגובה שלי כנראה טשטש עניין אחר, והוא שלדעתי זה ממילא הכיוון שאליו הדברים הולכים, אלא אם תקרה איזו תפנית לא צפויה והרעיון של שתי מדינות יחזור להיות ריאלי. וכמו שהדברים נראים כרגע, גם שתי המדינות האלה יהיו עם אלמנט דתי חזק – בצד היהודי, המוטציה הדתית-ציונית לסוגיה, ובצד הפלסטיני איזושהי וריאציה של אסלאם פוליטי. ואם ככה אני כבר מעדיף לאחד, ולהעזר בסימון האירופי את היהודים והמוסלמים כדתות ועמים מזרחיים כדי באמת ליצור ברית על הבסיס הזה (הרי כל הדיבור על "מזרח" ו"מזרחים" הוא תמיד מנקודת המבט של אירופה. במובן הזה המזרחים בארץ אימצו לגמרי את הסימון האירופאי אותם). איך הפרויקט הזה ייראה (בהנחה שאפשר יהיה בכלל ליצור אותו), לא נראה לי שאפשר לדעת עכשיו.
ואגב עוד הערה על המונח "שמאל" בהקשר הזה – כמו החלוקה השיחנית הדומיננטית של העולם למזרח ומערב, גם החלוקה של המפה הפוליטית לימין ושמאל מעוגנת באירוע קונקרטי בהיסטוריה של אירופה. בהקשר היהודי הספציפי למונח "שמאל" יש קונוטציות שליליות מאוד, בעיקר בקבלה. אז אם שכרו יוצא בהפסדו, לא חייבים לדבוק בו בכוח.
30 במרץ 2015 ב- 20:09
עידו, (אני מגיב כאן כי אי אפשר להגיב למעלה), וגם אני מתנצל וכו'. בכל מקרה, בנוגע לוויתור על קטגוריית השמאל: זה רעיון מפתה, וגם השתעשעתי בו הרבה (עוד מאז ערב האמורי "אחרי הבחירות, אחרי השמאל" שהיה אחרי הבחירות הקודמות, ואפילו לפני – בעצם כל הפרויקט של הבלוג הזה הוא במידה מסוימת פוסט-שמאל). ועם זאת, כמו שאמרתי לא מזמן לחבר איש המאבק המזרחי שדחק בי לנטוש את השמאל – אני לא באמת יכול לעזוב את השמאל, כי בגלל השמאל יצאנו לדרך. כלומר, השמאל כאידיאל של אוניברסליות. הרי אם השמאל לא היה מוציא אותנו לדרך, אני מניח שהיינו מעין לאומנים של הזהות הפרטיקולרית שלנו. אפשר לכאורה לזרוק את הסולם הזה אחרי שהשתמשנו בו, אבל אני חושש שאז נישאר בלי מצפן, אבודים לגמרי. מצד שני, כמו שכתבתי בפוסט הזה –
http://goo.gl/RKLZKE
אני גם לא ממש חושב שהאופציה האחרת היא אפשרית, כלומר "יהדות בשירות השמאל", "אסלאם בשירות הדה-קולוניזציה" וכו'. כלומר, לדבר בזכותה של הדת (או יהדות או אסלאם או שתיהן), כיוון שיש בה פוטנציאל משחרר, מעין "עולם המחר" הדתי, בלי לעשות את הקפיצה פנימה. כי אז אתה כאילו מנסה לעשות מניפולציות באנשים באמצעות הדת, ואני חושב שזה לא יעיל וגם לא ממש מוסרי. אני בטוח שיש לך הרבה מה להגיד על זה כי למיטב ידיעתי אתה עוסק בטרנספורמציות האלה. אבל אני יכול לומר שלא ראיתי הרבה אנשים בזמן הנוכחי שעשו את המהלך הזה באופן שעורר בי אמון כלשהו. לרוב זה נראה לי כמו ניסיון קצת מאומץ למצוא בתוך עצמך את "המקום המוכפף".
לגבי השאלה אם זה העתיד – יכול להיות, אבל זה כשלעצמו לא סיבה מספיק תודה לקפוץ על הרכבת הזאת. אפשר לומר שגם מארין לה פן זה העתיד, ובכל זאת. באופן עקרוני, יש בזה משהו קצת ניהיליסטי להצטרף לכוחות העולים מעצם היותם כוחות עולים – זה מתבטא למשל בספר החדש הזה של וולבק, וכאן לא כל כך משנה אם הוא בעד האסלאם או נגדו (הרי בעצם הוא די אמביוולנטי).
אבל מעבר לכל זה, אני חושב שהחזון הזה של מדינה פוסט-חילונית יהודית-מוסלמית, שבו דוגל זרם מסוים בשמאל, הוא בסופו של דבר רעיון יפה אבל די דמיוני, מאוד אקדמי ובסופו של דבר מאוד ניו יורקי. אני לא חושב שהוא יותר "מקומי" מרעיונות אחרים – אפילו מהשמאל הליברלי, שיש לו למעשה מסורת הרבה יותר ותיקה במקום הזה. ככלל, אני משתדל להזכיר לעצמי ולאנשים אחרים שהשמאל והחילוניות הם גם דברים שקיימים בעולם. הם לא איזה משהו טרנסצנדנטי שהונחת על ידי חייזרים. השמאל והחילוניות הם תופעה שהופיעה בעולם המודרני (ואולי כבר לפני באופן לטנטי), ויש לה אנתרופולוגיה משלה ותרבות משלה. אני בסופו של דבר שייך לתרבות הזאת, ולא לתרבות של ש"ס. ואני מודה שאני קצת ספקני כלפי אנשים שבטוחים נורא שהם השתחררו מהתרבות הזאת. ואני גם קצת ספקני כשאנשים שמחזיקים בהשקפות פוסט-קולוניאליות פוסט-חילוניות מכריזים "אנחנו הרוב, אנחנו העתיד". כי בסופו של דבר, ש"ס זה לא אתם (שלא לדבר על זה שש"ס היא בכלל בירידה עכשיו, זאת במידה מסוימת מהפכה של העשור הקודם). להגיד: "אנחנו העתיד" זה קצת כמו עכבר שקופץ על אריה.
יותר מכך: באופן קצת פסיכואנליטי אני חושב שאצל אישים מרכזיים בשמאל הפוסט-חילוני, המניע האמיתי הוא בכלל אחר: הומופוביה. זאת מין תקווה שרק האיסלאם יאפשר לנו להתגבר על ההומואים. אבל טוב, אולי זאת הטייה שלי שמרחפת מעל כל עמדותיי בנושא.
בכל מקרה, בתוך כל האופציות האלה אני מעדיף לא להיות ציני אבל גם לא להיות אופטימי. מתוך רצינות ומחויבות מוחלטת לאמת, וחוסר רצון ללכת בעקבות תקוות שווא. ראה מה שכתבתי על ההסתר פנים – אני מתייחס לזה בשיא הרצינות.
ולבסוף בנוגע לעמדותיו של רוזנצווייג – טוב, אנחנו מצטטים לפעמים אפילו נאצים, לא? אולי לא.
30 במרץ 2015 ב- 15:20
אהבתי במיוחד את החלק שמנוסח כ"לא ניתן לדעת" בחזון שלך. הרי בדיוק בגלל זה אנחנו מתנגדים לציונות כל-כך, ומשקיעים במאבק הזה את כל כולנו (אלו שעושים זאת): כדי בסוף להגיע למין עולם כזה ש"לא ניתן לדעת" מה יקרה בו. אז מה, במקום להרוג פלסטינים בעזה יסקלו הומואים בכיכר העיר? תקשיבי, נטליה, אמרנו לך הרי ש"לא ניתן לדעת", דיברנו על זה. אמרנו שהציונות תפסיד, אבל הפצרנו בך לא להכניס פנטזיות אירופיות לאזור המזרחי הזה. לעזאזל איימן עודה, לעזאזל חנין זועבי, לעזאזל זחאלקה, הם מייצגים שמאלנות דקדנטית, הללויה מסעוד גנאים, הנציג האותנטי היחיד ברשימה המזויפת הזאת, השלישית בגודלה בכנסת.
אין שום הכרח, אגב, שיסקלו פה הומואים. רוב הסיכויים אפילו שלא. פשוט עדיף לבוא עם איזשהו חזון פוליטי, גם אם הוא כולל דת ׁ(למשל, המילה הגסה, השמאלנית-ולכן-לא-רלוונטית הזאת, איך קוראים לה, אה, סובלנות). אבל אם החזון ייפרט לפרוטות, אפילו אצל עדו, יש לי חשד כלשהו שפתאום נגלה שעדו הוא, אפעס, שמאלני. אבל שמאלני מיוחד – שמאלני פוליטיקלי קורקט בהכחשה שמנסה לנסח מחדש את שמאלניותו במונחים אופנתיים, בהתאם לתיאוריה האחרונה שהוא נחשף אליה / כותב עליה באקדמיה. כזה הוא עדו, שרלטן מילים מצוי. האקדמיה משבטת כמותו עשרות בשנה.
30 במרץ 2015 ב- 18:39
תקשיבי נטליה, נראה שאת לא ממש משתדלת לנהל שיחה, אולי כי את עסוקה מדי בלחשוב על עלבונות, אולי כי המצאת לך איזה טיפוס שאת חושבת שצריך להכנס בו. אבל אם ככה אין טעם לדבר עניינית נכון? בכל מקרה, ברור שגם את יודעת שהדברים הרבה יותר מורכבים מהקריקטורה שעשית מהם.
30 במרץ 2015 ב- 19:49
המורכבות הזאת לא עברה בתיאוריך, צר לי.
30 במרץ 2015 ב- 19:53
לפחות בניגוד לשוטחי החזונות הדתיים שאשכרה עושים דברים כדי שהחזונות יתגשמו, אתה לא מזיק. מקסימום מצגת באיזה כנס או מאמר עלום. מה זה לעומת נאמני הר הבית. קצף על פני המים.
29 במרץ 2015 ב- 01:53 |
הדברים אמנם לא כתובים במפורש, אבל נראה די ברור שההתייחסות פה ל"יהדות" היא כאל דת, וכתוצאה מכך "יהודים" הם בני עדה דתית, ומאנשי השמאל המבקשים להתקרב ליהדות לצורכיהם האלקטורליים נדרשת איזו התקרבות לערכים דתיים עד כדי אמונה באלוהים, ר"ל.
אך יש להביא בחשבון שראיית היהודים כבני עדה דתית, היא בעיקרה תפיסה שמקורה בזרמים פוליטיים, אידיאולוגיים ואקדמיים, שבלי דעת שאבו את הנחותיהם היסודיות מן הדוגמות הנוצריות ביחס ליהדות.
במקור היו העברים/ישראלים/יהודים קודם לכל עם, שעל פי מסורתו "נבחר" להיות נושא של דת מסויימת שהונחלה לו. העברים/יהודים שבמרוצת מאות שנים, כמדווח בתנ"ך, נפתו להאמין בבעל ובאשרה, ובאלילי עמון או מואב, לא איבדו על ידי כך את זהותם הלאומית ולא נדחו ככאלה על ידי בני עמם שהמשיכו להאמין באותו אלוהים ייחודי להם.
וכך גם עכשיו: אין הכרח ליהודי להיות מאמין באלוהים או לקיים את מצוות הדת כדי שייחשב יהודי. לא בישראל ולא בארה"ב או בצרפת. מכאן ברור שכפל המשמעות הזה של "היהודי" נשמר גם בימינו אלה, ואין משמעות רבה להתייחסות הנוצרית/אקדמית, אל היהודים ואל היהדות כאל עדה דתית גרידא (אפשר למצוא ברשת אמירות של הרב האורתודוקסי שרקי הטוען שיהדות היא עם ולא דת). עוד ראייה לכפל התפיסה הזה של "היהודי" אפשר למצוא בתוצאותיו של הסקר שערך לפני שנים אחדות המכון הישראלי לדמוקרטיה, בהזמנת "בית אבי חי". נמצא שם ש-80% מהיהודים בישראל מחשיבים עצמם כמי שמאמינים באלוהים, אך השיעור של מי שרואים עצמם כיהודים מגיע ל-96%. בלי להסתכן הרבה ניתן להניח שרבים מאוד מה-16% הנכללים בהפרש בין שני הנתונים, הם ממצביעי השמאל הישראלי (כמו שבלי להסתכן ניתן להניח שרבים מבין 4% מהנשאלים שלא הגדירו עצמם כיהודים, נמנים על מצביעי חד"ש-המשותפת ומרצ).
הגדרת היהודים כעדה דתית גרידא היתה הכרחית מבחינת הנוצרים, שהרי הדת החדשה הזאת התבססה על הניתוק שבין הלאומיות והדת. היהודים היו מוכנים לקבל לעמם בן של כל עם אחר שהיה מוכן להתגייר. אך הנוצרים ביקשו להפיץ את גירסתם לדת היהודית בלי צורך להצטרף אל העם-לאום היהודי, ולכן הכחישו את מהותה של היהדות כלאומיות והותירו אותה רק כעדה דתית (טועה ומטעה וראויה להתכלות ואף להשמדה).
ברור שהפירוק הנוצרי הזה של הזהות היהודית המקורית אומץ בקלות על ידי זרמים פוליטיים ואידאולוגיים טריים יותר הרואים הן בלאומיות והן בדתיות צורות של תודעה כוזבת, וביחוד אותם זרמים שבתואנה של אנטי-ציונות הם מסווים בלי הצלחה מרובה את האנטישמיות הבסיסית שלהם, שגם כשהיא מתחזה להיות מרקסיסטית-לניניסטית היא ביסודה נוצרית קתולית או פרוטסטנטית או אורתודוקסית.
מה שיוצא מכל זה הוא, שמה שנדרש מהשמאל כדי להגיע לשכבות רחבות יותר באוכלוסיה אינו קשה ומרחיק לכת כל כך. רוב גדול של השמאל הישראלי – כמעט כל מצביעי העבודה וגם חלקים ממצביעי מרצ, אינם מכחישים את זהותם הלאומית כיהודים, כך שמחצית מהמלאכה כבר נעשתה. וכל מה שנדרש מהם הוא סובלנות כלפי זרמים ביהדות (כלאום) שבוחרים לדבוק בה גם כדת וכאמונה. זו אותה סובלנות שלא ניתן היה למצוא בדברי גרבוז בכיכר או בדעות מתנשאות רבות, שלא לומר גזעניות, המופיעות ב"הארץ" ודומיו.
אני מצרף כאן הפניה לפוסט שכתבתי לפני יותר משלוש שנים, ובו התייחסתי למאמר חשוב שפרסם במוסף "הארץ" המסאי פנחס ענברי, בעקבות הסקר של בית אבי חי שהזכרתי כאן. ענברי פרסם כבר אז תובנה דומה למדי לזו שאליה אתה מתייחס כאן בעקבות ההפסד של השמאל בבחירות.
29 במרץ 2015 ב- 22:29 |
חייבת לומר שקצת קשה לי לקרוא חלק מהתגובות כאן. לא כל מי שאומר לאיזה סקר פולשני שהוא מאמין באלוהים הוא דתי, ויש הרבה הבדל בין הדתיות המזרחית לבין הדתיות האשכנזית, הן המתונה והן המתנחלית. לעבודה ולמרץ הצביעו בערך מיליון אנשים, שגם אם הם והוריהם דיכאו במשך שנים את סביבתם, אי אפשר לזרוק אותם עכשיו מהחלון. החברה הפלסטינית משוסעת בין הפתח לחמאס, בין דתיות בגוונים שאני מודה שאינם ידועים לי, לחילוניות שיותר מוכרת לי, ושהיקפיה לא שוליים כלל. הניסיון להתעלם מכל הנתונים האלו לטובת איזה אידיאל דתי עמום מתעלם באופן נפשע מאלמנט הכפייה (הרצחני לעתים) שמתחבא לו בכל הדוגמות הדתיות שמתרוצצות פה במרחב, שכל אחת מהן כמובן מציעה פתרון שסותר לחברתה (סלח לי, עופרי, אם אני לא משתמשת במושגים כהלכה). כל פתרון של איזו הכלה הדדית של כל הזרמים הדתיים האלו, יהודיים, מוסלמיים ונוצרים, הוא סוג של שמאל גם כך. הרי אנחנו לא מנסים לרקוח פה איזו דת אזורית אינטגרטיבית (ואם כן, מה יותר גרוע ומתנשא מזה?).
29 במרץ 2015 ב- 22:37 |
אני חושבת שמה שניסיתי לומר בתגובה הקודמת, הוא שהסתירה בין דת לדמוקרטיה היא מהותית מדי. אם בוחרים בראשונה, צריך להודות בפה מלא שמוותרים על השנייה. כרגע, למשל, אין פה דמוקרטיה, כי הדת, בניגוד למה שהליצן המנותק ששמו האינטרנטי הוא עידו סבור, הדת היא, ובכן, ניכרת לאללה במרחב.
30 במרץ 2015 ב- 04:43 |
מצער לראות את הנצחון בבחירות כתכלית אליה יש להכפיף את מחשבת השמאל כולה. העיסוק הקבוע בשאלה ״כיצד נעביר אלינו את קולות המזרחיים״ לובש צורה מתנשאת ומחריף את הדימוי הנכלולי ממילא בו נתפסים השמאל הישראלי ורעיונותיו, כמו הסכם אוסלו למשל. כדי להצטער על הפסד השמאל, צריך קודם להאמין שנצחון היה מביא איתו שינוי אמיתי – ״רק לא ביבי״ זה לא מצע. לא מדובר כאן בשאלות טקטיות של התנהלות מול האמריקאים והאירופאים, אלא ברצון ויכולת לקדם את ישראל לכיוון יותר דמוקרטי, יותר שיוויוני, פחות מבוסס על משטרי פריבילגיות למינהן. כרגע נראה כי רבים בשמאל דווקא עסוקים בשאלות הפוכות כמו כיצד נשמר את הפריבילגיות שלנו כמיעוט הולך ומצטמק. העובדה שהמחנ״צ ממעט לעסוק בשנים האחרונות בשאלות המהות של הסכסוך הפלסטיני מעוררת את החשש כי בקרב מחנה השמאל עצמו קיימים בלבול וערפול אל מול הטענה הנפוצה כי דרכו בעצם נוסתה ונכשלה. אומר זאת שוב: הצורך להתמודד עם השאלות הקשות של אוסלו וההתנתקות הוא לא למטרת נצחון בבחירות אלא פרקטיקה מקובלת של הפקת לקחים הרלוונטית לכל מפעל חפץ חיים. יש להתייחס ברצינות לטענות בענין צרכי הבטחון של ישראל, לענין מוכנות הצד הפלסטיני לקבל את קיומה של ישראל, וגם לרעיון המדינה האחת בגרסא הפוסט-ציונית שלו – מדינת כל אזרחיה. כלומר, דרושה רפורמה. ויש את שאלת האזרחים הערבים אשר לא זוכה עדיין למקום המרכזי הראוי לו. עובדה היא כי השמאל הציוני ממשיך לפסול את המפלגות הערביות כשותפות לשלטון. גם לו היה זוכה בבחירות ומגשים את רעיון שתי המדינות, עדיין היינו נשארים עם הבעיה העקרונית של ישראל כמדינה יהודית-לא-דמוקרטית. במלים אחרות, יש עוד עבודה רעיונית אמיתית לעשות לפני שמבקשים את אמון הציבור. ואילו בעניין הדת, בואו נזכור שישראל הרשמית אינה מקבלת את הזרמים היהודיים המודרניים, ובראשם היהדות הרפורמית. לא ראינו באף קמפיין כוונה אמיתית לשבור את המונופול של הרבנות לטובת פלורליזם בתוך היהדות עצמה. במקום לנסות ״להתנחל בלבבות״ במסגרת היהדות האורתודוקסית, השמאל החילוני יעשה לעצמו טובה אם יקדם מודלים יהודיים הומניים וליברלים יותר.
31 במרץ 2015 ב- 02:20 |
הוויכוח (המרתק והיפה בדרכו) בין עידו-עפרי-נטליה קצת דורס ברגליים גסות את השאלות שצריכות להישאל, וחלק מ"האשמה" לזה טמון במאמר. הבעיה היא שהנושא והקונפליקטים העולים ממנו הם עצומים ומשתרעים על היסטוריה של אפילו לא מאות אלא אלפי שנים, ומעבר למגבלות המדיום של מאמרי תגובה ותגובות למאמרים, נראה שטווח היריעה של החיים האנושיים עצמם לא יספיק כדי לכסות אותם… אני רוצה להימנע מלכתוב מגילה, אז במקום, להציג רשימה של, אמממ, פרספקטיבות שצריך לקחת בחשבון לגבי הקונפליקט הענק הזה.
1. ברוח תגובתו של ש"ג, שקצת נבלעת בהמולת הוויכוח וחבל, הבעיה מתחילה בהגדרות היסוד של העניין "השמאלי", מהו ומיהו. זאת נקודה ישנה וכמעט מובנת מאליה, אבל כנראה שצריך לחזור עליה: "השמאל" לא הפסיד בבחירות. מה שזה לא יהיה שהפסיד בבחירות פשוט לא רלוונטי לנושאים שמנסים לדבר עליהם כאן, ומלכתחילה "הבחירות" בלי קשר לתוצאות שלהן זה טריגר מחורבן בשביל הדיבור הזה.
2. זה חשוב כי ברמה הפוליטית-מטריאלית הישירה הנושא הפוליטי הוא עדיין קולוניאליזם, כשבמקרה הספציפי של "הבחירות" האלה, "השמאל" המדומה הוא עדיין הייצוג הכי מובהק שלו, עוד לפני עניין הדת/ליברליזם – שאכן מהווה היבט מהותי של הקולוניאליזם הזה שצריך לחדור לתוכו.
3. כלומר לפני שנכנסים לעובי הקורה של הקונפליקט בין הדת לחילוניות הליברלית וכו', צריך לבסס קודם את המשוואה הפוליטית-מטריאלית המוכרת שמאבק הכוח עדיין מתקיים על עצם אפשרות ההכרה ההדדית של ההגמון (הפולש, הקולוניאליסט) והמוכפף. "הדת" היא עדיין סוכן סוציולוגי של העצמה. אם, לדברי נטליה, המאבק הערכי כבר ניכר בפועל, לדוגמה לגבי דיכוי דתי של נשים, יש צורך להדגים את זה עובדתית במגמות ברורות; מאיפה שאני נמצא נראה, לדוגמה, שמגמות שחרור-עצמי של נשים באוכלוסיה החרדית נמצאות בעליה, כמו גם מאבק, שקט יחסית אבל מתפתח, בתופעת הרצח על "כבוד המשפחה" באוכלוסיה המוסלמית. נראה שלפני עשר שנים היה נדיר יותר לשמוע על דברים כאלה. גם כדאי לבדוק עד כמה הדת היא הגורם הדומיננטי שמעצב את המציאות החברתית של דיכוי הנשים ולא, לדוגמה, הצבא.
4. הליברליזם לא הולך לשום מקום. לא בגלל שהליברלים לא הולכים לשום מקום, אלא בגלל שהליברליזם נטמע באופן בלתי הפיך בהוויה האנושית בהגדרתה הרחבה ביותר, בלי תלות בליברלים ספציפיים כאלה ואחרים, כאן במזה"ת או בכל מקום אחר. באופן גורף הליברליזם "ניצח", וכבר מזמן. הסיבות ל"ניצחון" הזה הן עמוקות מאוד, אבל אפשר לציין רק את הטריוויאלית ביותר: "האדם" – כל אדם, כל סובייקט שקיים בפועל, כבר לא יכול "להפסיק" להיות אינדיבידואל. התנאים המטריאליים, הקוגניטיביים וכמובן הטכנולוגיים פשוט לא מאפשרים את זה. למי שאכן מחפש את ההתאיינות הזאת מהאינדיבידואליות-סובייקטיביות של עצמו (כולנו, במובנים ידועים), האפשרות המעשית לממש את זה בפועל היא אכן להצטרף לדאע"ש וכדומה – כפי שאכן התופעות מהסוג הזה (כולל כת השטן של הניינטיז וסתם סאדיזם פסיכופאטי מופרט) מגלמות את שאריות האדווה המדלדלת במהירות של ההתנגדות (האותנטית, כאמור) למחנק הניטשיאני של "האדם האחרון" הליברלי. וכצפוי, הן גם מחזיקות שנייה וחצי, כשגם לוחמי דאע"ש המהוללים מגלים שבסוף היום הם צריכים לשטוף כלים ולצחצח שיניים.
5. מבחינה פוליטית, השאלה הרלוונטית ביחס לדת, ובפרט ביחס לאסלאם, היא שאלה מטריאלית של עוני המוני ואופני התמודדות איתו. הנקודה המהותית היא ש**לזה** לליברליזם אין תשובה מניחה את הדעת. בשביל ליברליזם צריך להיות עשיר – זאת קונסטנטה היסטורית. בחברה גלובלית פוסט-קולוניאלית של עניים ועשירים כלל-עולמיים אלה הממשויות שהשמאל נדרש להתמודד איתן. בפרט באזור החביב שבו אנו חיים שמהווה גם את הגבול הגיאוגרפי בין העולם העשיר-ליברלי-חילוני לזה העני-דתי, ולפיכך גם את המרכז של הקונפליקט הזה. הניצחון ההגמוני המוטמע גלובאלית של האפיסטמולוגיה הליברלית הוא הרקע של היחס השמאלי לדת. הליברליזם הוא לא "האויב" – הוא המציאות החברתית-אפיסטמית שלמולה מכוננים אסטרטגיות אישיות, חברתיות, קהילתיות, רעיוניות. כמו שכוח המשיכה או כמות החמצן באוויר הם לא האויב.
6. כשמאלני פסאוודו-דתי שהוא במידה רבה האובייקט של המאמר והוויכוח הזה, אני לא מוצא קושי מעשי יוצא דופן לצעוק את "הדתיות" שלי מצד אחד ואת השמאלניות (הליברלית, בהכרח) שלי מצד שני. כן, בשורה התחתונה הן סותרות. אבל הקיום הממשי לא מורכב משורות תחתונות אלא מהתנהלות במרחב. אני מכיר חב"דניקים שמאלנים ("חיה ותן לחיות"), וגם דוברים של מעין אסלאם ליברלי שהחלו להשמע בעקבות האביב הערבי. יש סיבה לזה שהעריצים הערבים לחוצים למחוק את האחים המוסלמים בעוד הסאלפים מאורגנים בביטחה מבטן החיה בערב הסעודית. ההיברידיות היא בוודאי הפכפכה ולא צפויה, אבל כאלה החיים בעולם של עוני גלובאלי.
7. הנקודה שהצד הליברלי בקשר לזה חייב להפנים זה ש"חייה ותן לחיות" זה יופי מהצד העשיר; מהצד העני בהרבה מקרים זה פשוט לא מספיק. הכרה הדדית ***שיווינית*** דורשת יותר גמישות מזה, מה לעשות. ביום שמסעוד גנאים ינהל את המדינה – לא, את העולם! – ייתכן שכיוון המאבק יצטרך להשתנות שוב. כרגע, "האתאיסטים החדשים" בארה"ב כבר אפילו לא טורחים להסתיר שהם מצחצחים במרץ את החרבות שלהם לקראת מלחמת שלושים השנים באסלאם. שכל אחת ואחד יענו בכנות, ואם אפשר עם טיפת תבונה, למי משני "הצדדים" האלה צריך לתת יותר קרדיט על עידון ומורכבות-דעת. כרגע ה"חייה ותן לחיות" הליברלי הוא ההיפוך של הדדיות תקשורתית אמיתית.
8. איך אפשר לתת את "הקול" שלך למפלגה שיש בה ביגימיסט: הבעיה "המוסרית", אם מותר לדבר ככה, ברורה וקשה. אבל הבעיה המעשית ברורה ולא קשה: אני פשוט רוצה שהפלסטינים יקחו את השלטון. כשזה יקרה, נראה אם יהיה צריך לדבר על הבעיה של ביגמיסט בתור הגמון. המאבק "הערכי" עדיין לא התחיל. יש מאבק פוליטי. הפעולה הפוליטית האמנציפטורית לא טמונה בעריכה של חוקות ליברליות סדורות לכל אלא בהזזה של מאזני כוחות. כדי להגיע למאבק הערכי צריך שיוויון.
9. ואם כל מה שנאמר, ברור לי שבעצם הדברים האלה לא מגיעים למה שהמאמר מדבר עליו, ולא לזרמי העומק הממשיים-מאוד של הקונפליקט הזה, כמו בוויכוח בין עידו, נטליה ועפרי. ביהדות יש תפיסה כללית (אולי יש לה ביטוי בהלכה ממש, אני לא מכיר מספיק), שחוזר בתשובה עדיף שימנע מ"לעשות נשמות" ולנסות לשכנע אחרים בדרכו, אלא שיתרכז בתהליך שעליו לעבור בעצמו. מבחינה אישית, זאת היתה אמורה להיות הדרך שלי ביהדות, אבל נהרות פוליטיים של דם שעברו בזמן הזה, בשילוב עם חולשות ונסיבות אישיות, הובילו לכך שנמצאתי עוסק הרבה יותר בלעשות נשמות מאשר בעבודת הקב"ה תתברך. כלומר מן הסתם לפחות לגביי עפרי פוגע מספיק קרוב בסוף המאמר, על ההתרחקות מהקב"ה. דברים היו צריכים להיות אחרת, אבל עם הדם הם נהיו מה שהם נהיו. גם מהבחינה האישית זה די חרא. והנה – חזרנו לשמאל.
מגילה, אינעל רבאק. לא ערכתי. מתנצל על זה שהדברים האלה אולי חוזרים על עצמם ויותר מדי מובנים מאליהם.
31 במרץ 2015 ב- 18:57 |
נועם, תודה רבה על המגילה. הדברים האלה מכוונים גם לך וגם לדברים האחרונים שעפרי כתב (ואי אפשר להגיב להם במקומם), ואולי גם לכמה מהטענות של נטליה שאפשר לחלץ מהגידופים. קודם כל אני מאוד מאוד (מאוד!) מסכים שהדיון הזה חורג הרבה מעבר לגבולות המדיום. הוא לא שונה מהרבה דיונים אחרים סביב הנושא הזה, וכולנו עושים מה שאפשר (ובדרך כלל יוצאים מתוסכלים).
נתחיל מהשאלה של השמאל: אין לי שום עניין לבטל את השמאל, למחוק אותו או להתנתק ממנו בהכרח. בניגוד לציונות למשל, ששם אני נוטה לחשוב שיש חשיבות עקרונית לעמדה אנטי ציונית (למרות שאני כבר לא בטוח בזה כמו פעם; אם מישהו מתעקש שהוא ציוני אבל מוכן לוותר על הריבונות היהודית-בלבד כאן, למה להתווכח?), אין לי עניין לקדם אנטי-שמאלנות או אפילו פוסט-שמאלנות. כמו שעפרי כתב, העמדה שאני מנסה לייצג פה (שנדמה לי שנועם שותף להיבטים משמעותיים ממנה) לא היתה יכולה להיחשב בכלל בלי שמאל. ההיסטוריה של המחשבה השמאלית מוטמעת בתוך העמדה הזאת. אבל בכל זאת, בלי להתכחש להיסטוריה הזאת, ולהרבה אלמנטים שאפשר לכנות "שמאליים" בתוכה (שוויון עבור כולם, מחויבות להיאבק בניצול ובפגיעה, חלוקה צודקת של משאבים כלכליים וכו), העמדה שאני מאמין בה כוללת גם אלמנטים שהשמאל הקלאסי נאבק בהם בעבר ומה שנותר ממנו פה נאבק בהם גם היום – גם ממסדית וגם רטורית. אם זה לא היה ברור קודם, אני לא מדמיין פה מדינת הלכה עם משטרת צניעות יהודית-מוסלמית שעוצרת הומואים ומכסה ראשי נשים. אגב, זה חשש שהוא לא לא-ריאלי. אבל גם בו צריך להיאבק, אם באמת יהיה צריך להיאבק, מתוך עמדה שפשוט רואה אחרת את השילוב בין דת ופוליטיקה, ולא מנסה להפריד ביניהן. ואין כאן התאמה של הרצוי למצוי, אני חושב שהמסורת היהודית והמסורת המוסלמית הן מאוד קרובות, הרבה יותר קרובות ממה ש-150 שנה בערך של סכסוך בארץ הזו (בחסות ובעידוד מערבי-נוצרי) גורמות לנו לחשוב היום. המסורות האלה הן חיות וחזקות, ואני כן חושב שהן יותר מבוססות במקום הזה מהשמאל, עם כל הכבוד למפא"י ההיסטורית. כל זה הופך אותן לבסיס אפשרי לצורת חיים אחרת פה, ועל זה הדיון. שוב, נראה לי כמעט מובן מאליו, אבל אגיד בכל זאת, שיהדות ואסלאם זה לא מושגים אחידים, יש אינספור מסורות שחלקן משלבות הרבה אלמנטים שאפשר לזהות גם במסורות הליברלית, מערבית או שמאלית. העניין הזה לא רק שהוא לא סגור, הוא אפילו עדיין לא ממש פתוח, כי כרגע, כידוע, הוא קיים בעיקר בדיונים באינטרנט, בתקשורת או באקדמיה וקצת ביוזמות שטח ראשוניות (ארץ שלום, מולדת אחת – שתי מדינות, וזהו בערך). האם זה הופך אותו לדיון של פסאודו דתיים, של שמאלנים בתחפושת, של ציניקנים שמנצלים את הדת למטרותיהם, או של ניו יורקרים? דווקא זה המקום שבו ההיסטוריה של השמאל המהפכני יכולה לתת לנו הכי הרבה השראה. כי מרקס היה בורגני שיכור ואנגלס תעשיין עשיר, והם שינו את העולם. וגם רוזה לוקסנבורג וצ'ה גווארה לא גדלו במשפחות פועלים. גם המהפכה האיראנית היא דוגמה מצוינת. הרבה הוגים אסלאמיים לא אהבו אותה, דוקא בגלל המונח "מהפכה" שהיה נראה להם זר לרוח האסלאם. ובהוגים שקידמו אותה בימי השאה היו לא מעט איסלאמיסטים "אדומים", כמו שהם כונו אז, כמו למשל עלי שריעתי. אז המהפכה של רוזה נכשלה לפני שהתחילה, והמהפכה האיראנית נכשלה בגלל מה שנהיה ממנה, אבל ההנחה שאנשים ששייכים לאיזושהיא אליטה (לא כשיפוט ערכי, כאבחנה סוציואקונומית), או סתם ממוקמים בהקשר חברתי מסוים, לא יכולים לחרוג מהמסגרת הזאת במחשבה ובמעשה, היא מאוד מגבילה ופחות או יותר מתכון לשיתוק פוליטי. אני מכיר את הטענה הזאת לגבי חזרה בתשובה – שרק חילונים יכולים לחזור בתשובה ולכן החזרה בתשובה עצמה היא חילונית. לא יודע. לתקן את עצמך זה חשוב תמיד, אבל נועם, אני לפחות שמח מאוד שאתה לא עסוק כל היום רק בזה. בתור מי שהוא גם אובייקט של הדיון הזה, גם סובייקט בתוכו וגם עסוק ביום יום בלחקור אובייקטים/סובייקטים כאלה (שגם כלפיהם הופנו ביקורת דומות), אני משוכנע שאנשים שבאים מבחוץ הם הרבה פעמים השאור שבעיסה.
ונקודה אחרונה, לגבי ההסתר פנים. אין שום שאלה לגבי זה – אני בטוח שאנחנו חיים בהסתר דהסתר. מה שיש לנו זו התורה, לומדיה, קוראיה ומפרשיה.
8 באפריל 2015 ב- 22:59
"אין לי עניין לקדם אנטי-שמאלנות או אפילו פוסט-שמאלנות. כמו שעפרי כתב, העמדה שאני מנסה לייצג פה (שנדמה לי שנועם שותף להיבטים משמעותיים ממנה) לא היתה יכולה להיחשב בכלל בלי שמאל. ההיסטוריה של המחשבה השמאלית מוטמעת בתוך העמדה הזאת. אבל בכל זאת, בלי להתכחש להיסטוריה הזאת, ולהרבה אלמנטים שאפשר לכנות "שמאליים" בתוכה (שוויון עבור כולם, מחויבות להיאבק בניצול ובפגיעה, חלוקה צודקת של משאבים כלכליים וכו), העמדה שאני מאמין בה כוללת גם אלמנטים שהשמאל הקלאסי נאבק בהם בעבר ומה שנותר ממנו פה נאבק בהם גם היום – גם ממסדית וגם רטורית […] אני חושב שהמסורת היהודית והמסורת המוסלמית הן מאוד קרובות, הרבה יותר קרובות ממה ש-150 שנה בערך של סכסוך בארץ הזו (בחסות ובעידוד מערבי-נוצרי) גורמות לנו לחשוב היום. המסורות האלה הן חיות וחזקות […] יהדות ואסלאם זה לא מושגים אחידים, יש אינספור מסורות שחלקן משלבות הרבה אלמנטים שאפשר לזהות גם במסורות הליברלית, מערבית או שמאלית."
אז מה היה לנו כאן? הרבה שמאל – שוויון, היאבקות בניצול וכו' – אבל שום ערך דתי. אני זוכרת במעומעם משהו על אי אכילת חמץ באחת התגובות הקודמות. בקיצור, עושה רושם שהקטע הוא לסרוק את כתבי המסורות היהודית והמוסלמית ולמצוא בהן את השמאל. חמש מעשר הדברות, למשל, זו אחלה התחלה.
31 במרץ 2015 ב- 12:53 |
ההכרה בריחוק הנואש שלך מאלוהים היא לא רק (כמו שכתבת) צעד מומלץ לשמאל של היום, אלא היא נקודת המוצא לכל דתיות אותנטית. אפשר לומר שהיא המצב הדתי הבסיסי.
1 באפריל 2015 ב- 11:22 |
וגם אני רוצה להזהיר מפני הבלבול הנפוץ של דתיות עם השדות של לאום, מסורתיות, הדת היהודית ספציפית, קהילתנות. אין קשר הכרחי בין הדת לבין כל אלו, לא חייבים לאמץ אף אחת מהן ביחד איתה, וגם לא בהכרח נחוץ לחשוש מהן כשבאים לאמץ אותה (או להכיר בעלייתה).
מה, למשל, בדבר הפגאניות השמאלנית-רדיקלית של תנועת ריקליימינג?
http://en.wikipedia.org/wiki/Reclaiming_%28Neopaganism%29
31 במרץ 2015 ב- 20:03 |
נועם, אני נוטה להסכים עם הערותיך מלבד אחת. אני חולקת לחלוטין על הערה מספר 8. הויתור על השאלות המוסריות עד שיושג כוח פוליטי, הוא מה שמביא לנטישת השאלות המוסריות. יש לשמור עליהן בכוח כל הזמן, עד כמה שזה יישמע מגוחך. אם תזניח את הפוליגמיה, תפתור (נגיד) את הקיפוח הפלסטיני, אבל תנציח את הקיפוח המגדרי.
דוגמאות מעטות לטענותי:
– התביעה לשוויון בקיבוץ ויתרה על השוויון לנשים, על שוויון לשכירות מבית שאן, על שוויון לפלסטיניות ולזוגות מעורבים.
– הצלת יהודיות במלחמת העולם ולאחריה, הותנתה בהגירתן לישראל.
– ארגון העובדים "ההסתדרות", שהפך למעסיק ולבעל נכסים עם אינטרסים מנוגדים לאלה שאמור היה לפעול למענן.
למעשה, כל הבלגן היום בין המפלגות הוא בגלל הטענה ש"המאבק "הערכי" עדיין לא התחיל. יש מאבק פוליטי." ועל כן יכולה חברת כנסת לעזוב את מצביעותיה ולקפוץ למפלגה יריבה, או לראשות עירייה, או סתם לשכוח את מה שהבטיחה לפני הבחירות.
אסוננו הוא שאנחנו לא דורשות מנבחרינו יושר, אלא אומרות לעצמנו שאין ברירה, "המאבק "הערכי" עדיין לא התחיל. יש מאבק פוליטי". עלינו לדרוש יושר קודם כל מעצמנו (ובלי אבל, היא פושעת אבל חשוב לנו להצביע למה שהיא טוענת שהיא מייצגת) ואחר כך לדרוש זאת באופן נחרץ מהנבחרות. במקום זאת, פושעות מלחמה ומושחתות נבחרות שוב ושוב ומנציחות את הכלל ש"המאבק "הערכי" עדיין לא התחיל. יש מאבק פוליטי".
5 במאי 2015 ב- 17:25 |
עופרי וגל היקרים, מי יתן ותהיו בשלווה ובאור.
כבר מזמן שהייתי צריך להגיב לסדרת המאמרים הפוסט בחירותיים שאתם מפרסמים, אבל קשה לי מאוד בימים אלו להגיע ליישוב הדעת הראוי.
בכל אופן, בגלל שראיתי כבר כמה פעמים שאתם כותבים מאמרים באותו נושא, החלטתי לאסוף את עצמי מפה ומשם , ואלוהים הטוב והקוראים והקוראות יסלחו לי על זה שאני לא מספיק בהיר וממוקד.
ובכן כאמור ראיתי מה שכתבתם וצר לי להגיד לכם , שאם זה מה שאתם חושבים, אז יש כאן מצב של חיפושים מתחת לפנס.
ואם צריך שוב להתנצל, נתנצל.
הבעיה היא כאן היא מהותית ואי אפשר לתקשר עם המהות בלי לדבר על לב העניין ולרוע המזל, יש כאן לב שאתם לא מדברים עליו בכלל.
הלב, הוא הערבים, או ההתיחסות האתית / אמפתית למציאות הדו לאומית בצד הזה של הנהר.
אם לא תהיה התמודדות עם הנושא הזה, נמשיך להסתובב ולחפש הסתרות בתוך הסתרות ואתוסים ומיתוסים. גל בטח זוכר, דיברנו על זה כבר לפני יותר משנתיים ואז זה נשמע מצויין וגם היום זה נשמע בסדר , אבל זה לא יעבוד כל זמן שמתעלמים מהעיקר.
והעיקר הוא כזה.
אז, לצורך הדיון, קיים ישראלי סביר , מין כזו פיקציה בה אני נתקל כל הזמן בכל מקום והישראלי הסביר הזה יכול לחיות בכרמל או בהוד השרון או בבית אריה או בפתח תקווה ויש לו שלושה ילדים ומשכנתה והוא גר ברבע קוטג' או בדירת שיכון חדשה ומרווחת עם מרפסת מנגלים.
אזי אותו ישראלי סביר, משוכנע ברמה התאית והביולוגית, שהערבים הם דורשי רעתו וישאפו תמיד לפגוע בו ובמשפחתו , בכל מחיר עד שמבחינתם מוטב להם למות בעצמם , ובלבד שיוכלו להזיק לאותו ישראלי.
לכן, ארכיטיפ השנאה הערבית, הוא מבחינת הישאלי הסביר, יסוד קיומי, ברמה זו שאם לא ינקטו צעדים נחושים, החלטיים ותמידיים , כנגד הרצון הערבי להזיק לישראלי הסביר, הרי קיומו של הישראלי הסביר הזה, ייפסק. הערבי או הערבים, מתוקף שנאתם הניצחית , ישמידו אותו כמיטב יכולתם.
עכשיו, זה בדיוק מה שאנחנו מכנים אתוס, או ארכיטיפ והוא קיים ברמה הקיומית, כתפאורה לכל יתר התפיסות והאמונות של הישראלי הסביר , שיכולות להיות מגוונות למדי.
ברגע שאנחנו מכירים באתוס הארכיטיפי הזה, אנחנו יכולים להבין, שהישראלי הסביר, יגיב בצורה מאוד מסויימת לכל מה שהוא יראה כאיום על הקיום הארכיטיפי שלו ויותר מזה. כיוון שמדובר במשהו שהכרחי לקיום, אז כל תפיסה, שאינה כוללת את הארטיפ הזה, היא גם איזשהו איום.
אולי זה מסביר את האתוס של "העולם האנטישמי", לאו דווקא בגלל שהסינים או הברזילאים מאמינים בפרוטוקולים של זקני ציון, אלא במובן שאף אחד מהם, לא מתכוון לנקוט צעדים כדי להציל את הישראלי הסביר מתסריט ההשמדה הארכיטיפי שלו.
זה יכול להסביר את הצלחתו החריגה של יצחק רבין בפוליטיקה הישראלית, כי היתרון של רבין על שמעון פרס, היה שהוא תקשר מצויין עם הארכיטיפ. כלומר, לא נראה לי שלמישהו היה הרושם, שרבין רוחש לערבים ידידות או אמפטיה. ההפך, הוא נראה מלא שנאה אליהם. זה לא אומר שאסור היה לו להגיע איתם להסכמים.
הארכיטיפ יכול לחיות אם הסכמים, אם הם משפרים את מצבו הכללי, אבל הוא לא יכול להשלים עם גישה שרוחשת לאומה הערבית איזושהיא אמפטיה או ידידות או רצון טוב.
נראה לי שזה העניין.
יש הרבה כיוונים לישראליות. ישנם דתיים וחילוניים ומתנדנדים והומואים וחובבי קטנועי ים. לכולם יש מכנה משותף אחד שהוא הפחד מפני השמדה ערבית.
לכן, כל פעם, שרוצים לנסות, למכור לציבור הישראלי איזה רעיון, צריך לוודא , שהרעיון לא מאיים על הארכיטיפ. הכי יפה אמר את זה יוסי שריד המדהים, אחרי שמרצ נכשלה בגדול בבחירות, ב96, אני חושב.
הוא אמר "אומרים עלינו שנכשלנו כי אנחנו אוהבים ערבים והאמת הוא שאנחנו אוהבים את כל בני האדם."
הוא בדיוק עלה על הנקודה. ברגע שהוא אומר שערבים הם כמו כל בני האדם, הוא מאיים על האתוס, ואז אתם ואני יכולים להצביע לו לפעמים, אבל הוא תמיד ייכשל, בארץ הישראלית הזאת. בצד הזה של הנהר.
כל הישועות.
10 במאי 2015 ב- 00:17 |
אני חושב שהמבוכה הגדולה לא נובעת מזה שהכותבים וגם רוב המגיבים ההיסטוריים לא רק מכירים במציאות הזאת לגבי האלקטורט – בזה אין חדש – אלא מכך שהם מתחילים להכיר בכך שהאמונה העממית הזאת היא בעצם נכונה, אבל עדיין לא מוכנים להודות בכך ובמה שנגזר מכך בפה מלא ובפומבי.