1.
בימים האחרונים הרשת (ובמיוחד עיתון "הארץ" ופייסבוק, שזה כמעט היינו הך בימינו) מלאה מאמרים מז'אנר במה "השמאל" טעה ומה "השמאל" צריך לעשות. הבעיה עם המאמרים הללו מתחילה בהתחלה – מי אמר ש"השמאל" טעה בכלל? ושהוא צריך לעשות משהו? האם פרה טועה כאשר היא לא עפה? האם היא אמורה להתחיל לעוף? פרה לא עפה כמו שחתולים לא מדברים כמו שבני אדם אינם זוחלים. זה פשוט לא בטבע שלהם. או שלנו.
מקור הבלבול הוא במילה "שמאל". הרי המילה הזאת מציינת בדרך כלל סובייקט פוליטי שאמור לעמוד בסטנדרטים מסוימים: קידום זכויות אדם, שוויון חוקי וכלכלי, צדק חברתי וכדומה. אם "השמאל" הישראלי הוא שמאל במובן הזה אז הוא ודאי נכשל ויש גם הרבה דברים שצריך לתקן. אבל הוא לא. שהרי כאשר אנשים מדברים על "השמאל" בארץ הכוונה בדרך כלל לקבוצה חברתית מסוימת, שהצליחה לצבור כוח פוליטי, תרבותי וכלכלי עצום החל מתחילת המאה הקודמת. ההצלחה הזאת היתה מבוססת על נישול הפלסטינים מחד גיסא ודחיקה של יהודים מארצות ערב לשוליים מאידך גיסא, והכול בכסות “ממלכתית” אוניברסליסטית.
מבחינה זאת "השמאל" נחל הצלחה פנומנלית, ולראייה – הקבוצה החברתית הזאת אמנם איבדה את הרוב הפוליטי שלה בשנות השבעים אבל עדיין אוחזת בלפחות שליש מהפרלמנט, השפעה בלתי פרופורציונאלית בממסד הביטחוני (וראו נתוני ההצבעה בבסיסי חיל האוויר), וברוב מוחלט במערכת המשפט ובמוקדי הכוח התרבותיים והכלכליים. מדובר, אם כן, בהגמוניה שנמשכת כבר כמעט מאה שנה. ארלוזרוב ובן גוריון הצליחו יותר מאתא תורכ בטורקיה או משפחת גנדי בהודו.
יתרה מכך, אני בכלל לא בטוח של"שמאל" כדאי להשתנות או לעשות משהו. בהינתן הסיטואציה הדמוגרפית בין הים לנהר (שבה הוא מיעוט קטן) הוא מצליח יפה מאוד לשמור על כוחו. הממשלה הבאה אמנם תנסה לשנות את הרכב בתי המשפט אבל נדמה לי שהיא תתקשה לעשות זאת אל מול הלחץ מערוץ 2, 10, נוני מוזס והניו יורק טיימס. הלחץ הזה אינו מקרי; הוא ביטוי להגמוניה התרבותית והכלכלית של "השמאל", כולל זיקה תרבותית ואתנית לממסד היהודי הליברלי בארה”ב.
לכן המאמר הכי מעניין שהתפרסם אחרי הבחירות היה של אחד רם פרומן, שהציע ל"שמאל" להפסיק להתנצל ולהתחנף ולהתחיל להתנהג כמו מיעוט שמגן בלי בושה על האינטרסים שלו – חינוך חילוני, תרבות מערבית, יותר רווחה בתל אביב על חשבון ההתנחלויות (ובמשתמע גם הפריפריה). אם זו האסטרטגיה החדשה, טוען פרומן, "השמאל" יכול להיות המיעוט הכי חזק.
הדרישה של פרומן לביזור של המערך השלטוני לרמת הניהול המקומית, כולל פונקציות חינוך, רווחה ואכיפת חוק, עשויה להיות בסיס לשיתוף אינטרסים עם מיעוטים אחרים, ודאי הפלסטינים אבל גם החרדים, ואפילו מודל רלוונטי למשטר דו–לאומי עתידי. המאמר שלו רלוונטי פי כמה מהנהיות העונתיות על "איפה טעינו" והדרישה שמרצ תתחבר ל"שכונות". לא רק שזה מופרך לגמרי ונגד הטבע של מרצ, זה גם יפגע באג'נדה התרבותית, הזהותית והכלכלית של בוחריה. כאמור, פרות לא יכולות לעוף, לא משנה כמה הן יפות נפש או כמה יש להן כוונות טובות. ובעצם הן בכלל לא רוצות לעוף. טוב להן באחו.
2.
אני לא חולק את האג'נדה של פרומן. מבחינה סוציולוגית אני אמנם משתייך ל"שמאל" – המשפחה שלי היגרה לפלסטינה מרוסיה בתחילת המאה הקודמת, היינו בקיבוץ ובתנועה, הצבענו למפלגה ושילמנו דמי חבר להסתדרות. אבל אם הייתי בארץ הייתי מצביע ללא היסוס לרשימה המשותפת, הכוח הפוליטי היחיד בארץ שראוי להיחשב לשמאל (בלי מרכאות).
וכאן אני מגיע לכותרת של הפוסט שלי: כי הקול של פרומן, או מה שהוא מבטא, הן הסיבה הראשונה לאופטימיות. הרשימה המשותפת – או מגמה רחבה יותר שהיא מבטאת – היא הסיבה השנייה.
נתחיל בראשונה. הבחירות ומה שהוביל אליהן מסמנים את סוף הברית בין הלאומנים לבורגנים, בין האליטה המתנחלית לבין מה שקראתי למעלה "השמאל”. חשוב לציין בהקשר זה שזו טעות לדבר על המאבק בין "השמאל” לימין במונחים של אשכנזים מול מזרחים. מדובר בשתי אליטות אשכנזיות שנאבקות ביניהן. “השמאל" הצליח לעשות קואופטציה של מזרחים בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה, ומאז מצליח בכך הימין, אם אלה הדתיים הלאומניים או השאריות שנותרו מ"חירות" ההיסטורית.
עד כמה שה"אחים" בנט ולפיד מחבבים זה את זה, לבוחרים שלהם יש אינטרסים שונים בתכלית. בוחריו של בנט מעוניינים לשמור על מקסימום טריטוריה בידיים יהודיות ולהרחיב את תחום ההשפעה של האורתודוקסיה היהודית. בוחריו של לפיד רוצים לשמור על כוחם הכלכלי ונאחזים בקשרים התרבותיים והפוליטיים עם ארה”ב ומערב אירופה. לשם כך הם מוכנים לוותר על טריטוריה, ובעיקר על האוכלוסייה הלא–יהודית שהוא מכילה. שני המחנות הם ציוניים במובן שהם חותרים לשימור ההגמוניה היהודית במרחב, אבל תהום פעורה בין הדרכים שהם מציעים לשימור ההגמוניה, כמו גם לגבי התוכן התרבותי או הזהותי שלה.
המאבק הזה החל כבר עם קריסת תהליך קמפ דיוויד בשנת 2000. שני המחנות גזרו ממנה מסקנות הפוכות. הלאומנים המשיכו בשלהם והאיצו את תהליך הייהוד הפיזי של המרחב. הבורגנים, לעומת זאת, היו אלה שאיפשרו לשרון לממש את תוכנית ההתנתקות. אבל כישלון ההתנתקות ועליית חמא"ס ברצועה היו, לפיכך, גם כישלון הבורגנים. בתחילה ברק, ואחרי כן יאיר לפיד וציפי לבני, הכירו בניצחון יריביהם והצטרפו לממשלות נתניהו החל מ-2009. הממשלות הללו הציעו להם תבוסה מכובדת, הרבה בגלל דמותו של נתניהו עצמו שהוא לאומן קיצוני מבפנים וליברל מערבי מבחוץ. ואולי הפוך. אף אחד לא יודע בדיוק, וזה חלק מהקסם שהוא מהלך כחיבור בין המחנות.
אבל מאז ההתנתקות עבר כבר כמעט עשור – עשור בו העמיק הבידוד המדיני והתרבותי של ישראל, והלאומנים הצליחו לקדם את סדר היום שלהם בכל תחומי החיים. לכן בתהליך איטי, החל מהמחאה החברתית ב-2011, הבורגנים מבטאים יותר ויותר אי-נחת. המחאה היתה ניסיון של מעמד הביניים האשכנזי – אלה שהסבים והסבתות שלהם הצביעו מפא"י ושרו מסביב למדורה – להחזיר להם את הדומיננטיות הפוליטית. כל מי שהסתובב בשדרות רוטשילד באותם ימים, ובלא מעט מאהלים אחרים, הרגיש מסביב למדורה. גם אני. ואפילו התרגשתי. שהרי גם אני מאותו הכפר.
ואכן, מאז המחאה נושרים בהדרגה מרכיבים מהמחנה הבורגני שתומך בנתניהו. כבר מייד אחרי המחאה נעלמה הלגיטימציה של ראשי מפלגת העבודה, עד כמה שירצו בכך, להצטרף לקואליציה ברשות ביבי ואני חושב – וזו, כאמור, הסיבה הראשונה לאופטימיות – שבחודשים האחרונים גם יאיר לפיד התרחק מנתניהו ללא שוב. הבחירות הבהירו היטב שהדמיון בין לפיד ובנט — שני האשכנזים עם ניחוח ההייטק — הוא די שטחי, או לפחות בין בוחריהם. בנט הפסיד כי לא היה מספיק לאומן ודתי, והוא לבטח ידגיש יותר את המרכיב הזה בשנים הבאות.
מצד אחד, זה מביא לכך שהאופוזיציה לנתניהו גדולה מאי פעם. מצד שני, זה מטעה לדבר בהקשר זה על אופוזיציה, כאילו מדובר בגוף מאורגן או אפילו מחנה שחולק סדר יום אידיאולוגי. אין שום חיבור בין הבורגנים לרשימה המשותפת, ולכן התקווה לברית "שמאל ציוני"-ערבים א לה שנות התשעים היתה מופרכת לחלוטין, גם אם הרצוג היה מרכיב את הממשלה.
החשיבות של גידול האופוזיציה היא לא כיצירת בסיס להחלפת נתניהו אלא בהבטחה לכמה שיותר בלגאן פוליטי ותרבותי, אפילו כאוס, בשנים הקרובות. הסיכוי לשינוי משטרי בישראל נמצא כרגע במאבק בין שני הפלגים הדומיננטיים בציונות, ואני חושב שבשנים הקרובות המאבק הזה יהפוך פרוע ומלוכלך מאי פעם. ההתקפה של נתניהו לפני הבחירות על "פרס ישראל", בבת עינה של האליטה הבורגנית, היא דוגמא למה שנראה פה יותר בקרוב.
הסיבה השנייה לאופטימיות היא הרשימה המשותפת. רק אסרטיביות פלסטינית הובילה, ותוביל בעתיד, להסלמת המאבק הפנים–ציוני. ללא הפלסטינים הבורגנים והלאומנים היו שמחים לשמור על ה"חייה ותן לחיות" השקט של שנות השמונים או עידן ביבי השני (עד עכשיו, כאמור). האינתיפאדה הראשונה הובילה לשבר הפנים–ציוני של שנות התשעים ושיאו ברצח רבין, ואילו האינתיפאדה השנייה הובילה להתנתקות. הרשימה המשותפת, ודווקא בשל החברים היותר קולניים ואסרטיביים שלה, יכולה לזרז את השבר הבא. מהבחינה הזאת חנין זועבי חשובה לא פחות, ואף יותר, מהפייסנות האוניברסליסטית של איימן עודה. ואולי זה השילוב ביניהם שעשוי לעבוד היטב.
אני מציע לראות את הרשימה המשותפת כחלק מחזית רחבה של אסרטיביות פלסטינית חדשה – בישראל, בשטחים ובמערב – כולל תנועת הבידיאס. יהודים החפצים בשינוי משטרי בין הים לנהר צריכים להיות מרוצים מההתפתחויות הללו, גם אם הם לא בדיוק תומכים בפרטיהן. לא צריך להיות תומך בבידיאס וגם לא בפרוגרמה האשכנזית–בדלנית של רם פרומן כדי להבין שהם שני מהלכים במשחק שמתקדם לכיוון הנכון: החלשה וביזור של המשטר הישראלי, זה שאבותיו של פרומר, לפיד, הרצוג (ושלי), בנו בהצלחה רבה וצאצאיהם ממשיכים לסחוט ממנו את מירב המיץ האפשרי.
דימויים: אוליבר לריק (2010), Missile Variations.
תגים: ארלוזרוב, בידיאס, בן גוריון, בנימין נתניהו, המחאה החברתית, הרשימה המשותפת, רם פרומן
ארץ האמורי 
21 במרץ 2015 ב- 23:41 |
אני מסכים להרבה ממה שנאמר כאן, מלבד לטענה הזו שה״רשימה המשותפת, הכוח הפוליטי היחיד בארץ שראוי להיחשב לשמאל (בלי מרכאות)״. למה אתה חייב להשמש במושג ״שמאל״ במקום הזה, כשברור שלמעט אנשי חד״ש, אין שם כל נגיעה או קשר לשמאל? לא כל התנגדות, או כל ״אחרות״, או כל שוליות היא בהכרח ״שמאל״, וכשאתה כופה עליהם הר כגיגית עם המונח הזה, אתה יורה לעצמך ברגל, שכן הטענה שהם השינוי והם הסיבה שיש לנו עכשיו ״לא להיות מיואשים ושבידם לחולל שינוי״, ושהם מבטאים קול שאינו חלק מהמש״פיות הכללית [והישנה] של בוז׳י-לבני-גלאון עם המפעל הציוני שנמצא בקריסה כללית, די נכונה.
אפשר כמובן להתוכח על עוד הרבה פרטים אבל העיקר כרגע מבחיני הוא – לא לחשוב באמצעות מונחי המאה ה-19, כשאנחנו באים להבין מה קרה ברשימה המשותפת, כיצד בכלל זה התאפשר – הברית הלא קדושה הזו, שלמרות התחזיות, מחזיקה מעמד אחרי הבחירות?
עצם זה שהיא מחזיקה מעמד מוכיח כי אין כאן עניין של ״שׁמאל״ מול ימין או בורגנות מול עובדים, או מתנחלים מול אורתודוכסיה, אלא – הופעה של חיה חדשה [כמו ההופעה של אש״ף או החמאס] שגם ההורים המולידים שלה אינם יודעים מה צורת המחשבה, מהן העמדות המבהקות שלהם ביחס לעניינים שונים, מלבד לעניין האזרחי. ודווקא כאן, על פי ראש המפלגה [בראיונות סופהשבוע האחרון], דווקא הוא מבקש לשמר ערכים שהם לגמרי ״ליברליים״, שגם אותם לא הייתי מכנה ״שמאל״ משום בחינה, שאינם בהכרח הערכים שלי.
למרת זאת הבעתי עבורו ואני מסכים שיש כאן ״ארוע״, ושהוא אינו דומה לשום דבר אחר שקרה כאן קודם. מכאן ועד ״מיעוט משפיע״, הדרך ארוכה. המיעוט של כפר שמריהו יכול להיות מיעוט משפיע, והוא עושה זאת בקול גדול. המיעוט של מצביעי חד״שׁ בקרב המשכילים היהודים, והמיעוט הערבי שהצביע למפלגה המשותפת (עדיין רחוק מלהיות רוב בקרב ערביי ישראל), יכול רק להקצין את עמדת המיעוט לעבר מיעוטיות גדולה ועמוקה יותר, להעצים את הקרע, ולא לנסות להשפיע על המרכז. את זה תשאיר לאנשי הכפר (שמריהו).
21 במרץ 2015 ב- 23:51 |
אני מהסס להתווכח על טרמינולוגיה. וייתכן מאוד שההכרזה שלי על הרשימה המשותפת כ"שמאל האמיתי" בלי להציע הסברים היתה מיותרת. בגדול אני חושב שהשמאל כוחו הוא בדיוק באוניברסליזציה של אירועים פרטיקולאריים, של קובלנות פרטיקולאריות. וברור שזה מחייב אינטימיות דיאלקטית עם כוחות שעל הנייר הם לא ממש שמאל. אם חד"שׁ תצליח לנסח ככה את העוצמות של בל"ד או התנועה האיסלאמית – ולפחות לפי המצע ותעמולת הבחירות שלהם יש לכך סיכוי – אזי בעיניי הרשימה המשותפת היא שמאל הרבה יותר מאשר לא מעט כוחות במערב שמתכנים כך.
21 במרץ 2015 ב- 23:46 |
למה הרשימה המשותפת היא השמאל ללא מרכאות בעינך? מה חוץ מעודה עצמו הופל אותה לשמאל אוניברסלי? אולי היא בעצם מה שפרומן מציע לאשכנזים יעשו, מגזר שהתארגן על עצמו פוליטית. אבל מה הקשר לשמאל?
22 במרץ 2015 ב- 00:23 |
כל הרשימה המשותפת ולא רק עודה חתומה על המצע האוניברסלי שלה. זה נכון שגם פרומן משתמש בשפה אוניברסלית אבל כאן נכנס ההבדל בין הקבוצות, גם אם הן מבטאות אותו טקסט – פרומן הוא לא באמת נציג של מיעוט מדוכא אלא של הגמוניה חברתית-פוליטית-כלכלית שהשתמשה בשיח אוניברסלי באופן מסורתי כדי לשמר את הכוח שלה. זה לא המצב לגבי הרשימה המשותפת הזקוקה לשיח הזה כדי לקבל זכויות כמיעוט.
22 במרץ 2015 ב- 10:52
הי גל. מאמר מצויין דרך אגב. לטענתי פשוט גם השבט הלבן הישראלי (המיוצג על ידי פרומן) וגם הרשימה המשותפת, שניהם מייצגים בעיני זרמים פוליטיים אתניים, ולא שמאל אוניברסלי. גם אם הרשימה הערבית מציגה חזות "אוניברסלית" והתוכן העיקרי שלה הוא קידום מיעוט אתני.
22 במרץ 2015 ב- 00:22 |
מצחיקות אותי התגובות של מריק ואחד. בשמאל חולמים על חיבור עם מגזרים אחרים, אבל כשהשמאלנים הערבים מצליחים ליצור ברית עם מגזרים אחרים בחברה הערבית, הם זועקים גוועלד.
22 במרץ 2015 ב- 10:50 |
לא זעקתי געוולד. אין לי שום בעיה עם הרשימה המשותפת, ואני דווקא מאוד בעדם. אבל אני מתייחס אליהם כאל רשימה אתנית, לא כרשימת "שמאל".
22 במרץ 2015 ב- 00:35 |
הברית הזו עדיין לא הופכת את עורם של המגזרים האחרים ל״שמאל״. וגם – אין צורך, כי אז הכל יקרוס לתוך השיח המערבי הפשוט, ההגמוני, והם יהכפו לחלק מהשיטה הקיימת ויסווגו לתוכה, ויהיה פשוט לדכא אותם ולהדיר אותם תחת כינויים כאלה בדיוק כמו ״שמאל״. עכשיו – אי אפשר לכנות אותם בשום כינוי, כי כלום לא תופס, לא נדבק. כל הרעיון היפה והמהפכני הוא ״להתאחד״ בלי להיות מאוחדים, לייצר מה שפרויד קורא ״סגסוגת״. אם אתה חושב שהם ״מצליחים ליצור ברית״, אתה פשוט מטעה.
22 במרץ 2015 ב- 00:38 |
התענגתי על כל מילה. בהירות של מחשבה, מיפוי וסדר בכאוס של הקבוצות הפוליטיות
כאן. על השורשים, העבר, ההווה והעתיד.
רק כשהתפוגגה השפעת הנאת החידוש, התחיל לעקצץ זבוב טורדן. האם אכן הציבור
המתגורר כאן נותן את דעתו לשאלות הללו? רואה חשיבות בלאומיות או בבורגנות?
זוכר את היותו צאצא לעולים האשכנזים הראשונים?
עד כמה שאני יכול לראות כשאני מפנה את ראשי ימינה ושמאלה, קדימה ואחור, הדאגות
הפוליטיות והאינטרסים הלאומיים והאידאלים הבורגניים, הקיבוציים והשאר – לא
מעסיקים איש. ניחוח ההייטק המוזכר בפנים כשולי, הקסם והסיסמאות מבתי היוצר של
טובי הקופירייטרים – הם שקובעים אם יהיה "שינוי משטרי בין הים לנהר".
מה שבאמת מטריד אותנו זה העבודה, הבריאות, המשפחה והאוכל, גם אם לא לפי הסדר
הזה.
22 במרץ 2015 ב- 00:42 |
טוב חביבי, רשימה יפה.
יש לי בכל זאת תחושה עמומה של אי הסכמה. כדאי לזכור את המלחמות האחרונות. השבט הלבן הלאומני-בורגני כל הזמן מתאחד מחדש. כלומר אתה מדמיין מהלך שבו כוחות רציניים מתאגדים כדי לתרום לשינוי רדיקלי של המשטר בישראל. אני קצת ספקן למשל עד כמה באמת הברית לפיד/בנט לא קיימת יותר. ברמה התרבותית יש זהות והתקרבות אדירה. גם בזכות ההתנתקות, שלא ממש נכשלה. ההתנתקות חיזקה את הזהות ההומוגנית היהודית, חיזקה את תזת האין פרטנר והכשילה כל ניסיון לנסיגה נוספת.
דבר אחרון, צריך לראות את הקמפיין האנמי, הייתי אומר אנמי באופן אימננטי, של בוז'י וגם של שלי לפניו. הם מזדהים יותר מדי עם הימין מכדי להכריז על משבר עמוק. הטענה בדבר השפעת רוח המחאה על יציאתה של העבודה מהממשלה מאוד מעניינת ובכל זאת הטיעון שלך מתבסס על מאבק רציני שמתרחש עכשיו בתוך הציונות. אני אומר אמן, אבל לא ממש משוכנע שהמאבק הזה באמת קורה (אגב, בוז'י עדיין לא התחייב שלא יישב בממשלה! לא חשוב מה יהיה באמת, עצם חוסר הנכונות, האימננטי, להתחייב על דבר כזה אומר משהו).
22 במרץ 2015 ב- 01:01 |
בוז'י לא מתחייב כי שותפות בממשלה היא דרך אלטרנטיבית לשמור על עמדות הכוח. מהבחינה הזאת מפלגת העבודה מאז קמפ דיויד היא בדיוק כמו החרדים. נכנסים לממשלה כדי לשמור על התקציבים להבימה והמינויים לעליון, כמו שהאגודה נכנסת לממשלה כדי לשמור על התקציבים לישיבות והמינויים לבית הדין הרבני. אבל נראה לי שברור כעת שהאסטרטגיה הזאת נכשלה ומאבק מחוץ לממשלה – ואפילו מחוץ לפרלמנט! – ישיג יותר. המחאה היתה הוכחה לזה והכוחות שהיא הכניסה לתוך מפלגת העבודה לא יאפשרו לבוז'י להיכנס לממשלה הזאת. ואני די בטוח שגם לפיד לא ייכנס ואם ייכנס אז ייצא מהר.
עוד שני דברים. 1. אני מסכים שמלחמות מאחדות את השבט הלבן. אז אולי באמת צריך לחדד שאני מקווה שהאסרטיביות הפלסטינית החדשה (כפי שנראה שקורה) תתמקד יותר בשיח אזרחי ומשפטי ופחות בפעילות אלימה. מצד שני אולי כדאי להפריד בין המלחמה עצמה למה שבה מייד אחריה. האינתיפאדה השנייה איחדה את השבט הלבן אבל עובדה שיום אחריה שרון הוביל את תכנית ההתנתקות. 2. זה נכון ששיח האין פרטנר החליש את המחנה הבורגני. אבל בסדר. זה מה שאני אומר. הוא החליש את היכולת שלו להציב אלטרנטיבה לימין כי בעצם שלום עם הפלסטינים היה הדבר היחיד שהיא לו למכור לציבור המנוכר ברובו לאג'נדה הזהותית והתרבותית שלו. אבל אני לא חושב שהמסקנה של המחנה היא לשתף פעולה עם הימין. אסור לבלבל בין סיבה למסובב – שיח השלום לא היה מהותי למחנה הבורגני/"השמאל" אלא עוד דרך בה הוא ניסה לקדם את האג'נדה שלו. גם פעם לא היה שיח שלום אלא היתה גולדה. והמחנה הוא אותו מחנה. אם שיח השלום נכשל מחפשים דרכים חדשות להיאבק בזרם היריב.
22 במרץ 2015 ב- 01:28 |
איך שהבנתי אתה מתרכז בקונפליקט המתרגש עלינו בין הבורגנות ללאומנות ומשאיר את צורות החיים האחרות בצד (הערבים, החרדים הלא ציונים, המזרחים הדתיים מסורתיים) וגם ואני שותף לאהדה שלך לכאוס אבל חולק עליך באופטימיות.
מבין כול השבטים אנחנו (אומנם המחשבה על עצמי כבורגני מעלה על פני חיוך רחב אבל איני יודע ערבית, איני שייך למסורת דתית מזרחית, ובוודאי שאיני לאומן או חרדי, על אף החיבה לאנטי ציונות של האחרונים) כנראה החוליה החלשה מכולם, הברית בין התאולוגיה המפורשת של המתנחלים והתאולוגיה המרומזת של המזרחים המסורתיים משאירה אתנו תחת איום כבד, שניהם אוהבים את ארץ ישראל ואת עם ישראל. אנו, לעומת זאת, כנראה חסרי תשוקה לחלוטין, הדבר התבטא אני חושב בקיץ האחרון בזמן ההתנגשויות בין הלאומנים לבורגנים (אם אני קורא אותך נכון) בזמן צוק איתן, המזרחים המסורתיים-לאומנים הפלוא בנו את מכותיהם ואנו, על אף מספרינו הגבוהים בהרבה בסיטואציה המסוימת הזאת, רק ברחנו. למעשה נראה לי אנו שבר כלי וכאוס מסוג שאתה מדבר עליו לא מכבד חולשה כזו. מכול הקבוצות, שלנו לא מוצאת אינטנסיביות, הנוער של רהט יכול לזרוק אבנים, החרדים יכולים לשרוף פחי אשפה ולחסום תנועה (בצורה שהיא יותר מסמלית) המזרחים המסורתיים יכולים להרביץ לנו מכוח אהבתם את ארץ ישראל ועם ישראל והמתנחלים הלאומנים יכולים לעקור עצי זית לנקב צמיגים ולשרוף מסגדים, כולם יכולים למצוא כוח לפעולה ישירה ואנו יכולים כנראה רק לנופף בדרכונים הזרים שלנו… אני לא לגמרי פסימי, זכור לי שבקיץ האחרון "אנטי פאשיסטים" חסמו אוטבוס מירושלים של לאומנים-מסורתיים ולא אפשרו לאלה להתהלך בתל אביב, הדבר היה כרוך באלימות מסוימת אבל אני גם לא בטוח שהתואר "בורגנים" הולם אותם ואם כן אז אולי הם היו בורגנים גרועים.
אני מקווה שהתגובה הזאת לא תגרור כינויים של "גזען ארור"-אני חושב שצריך לתת יותר קרדיט למזרחים המסורתיים משנותנים להם, יותר משהם שונאים אשכנזים הם אוהבים את ארץ ישראל ועם ישראל שתורגמו על ידי הציונות לגזע ושטח מחייה וככה, עם כול הצער שבדבר, הם קוראים את המושגים האלה עכשיו.
22 במרץ 2015 ב- 01:36 |
נראה לי שאתה מדבר על קבוצה מאוד קטנה של שמאל לא-ציוני. לעומת זאת, הבורגנים – כלומר מצביעי יאיר לפיד, העבודה ומרצ – תמכו ברובם הגדול בצוק איתן. ובכלל, הקונפליקט שלהם עם הלאומנים מגיח יותר אחרי מלחמות מאשר במהלכן. ואני חושב גם שיש להם די מאוד תשוקה. המחאה החברתית הוכיחה את זה.
ייתכן שהיה בלבול כי הדגשתי שאני – למרות שאני מצביע לרשימה המשותפת (והתנגדתי לצוק איתן) – משתייך מבחינה סוציולוגית או משפחתית לאותו מחנה בורגני או "השמאל" (במרכאות). אבל מן הסתם הדעות שלי ממש נדירות במחנה הזה. וגם שלך אני מניח.
22 במרץ 2015 ב- 02:23
כן אבל הקבוצה הזאת גדולה משאתה חושב, הבורגנים – כלומר מצביעי יאיר לפיד, העבודה ומרצ – תמכו ברובם הגדול בצוק איתן רק בחצי לב, לא היה להם תשוקה להגיד שזה לא מה שהם רוצים. ההאשמות בדבר פוסט-ציונות הם לא חסרות שחר, הבורגנות עייפה מההיסטוריה, מהפוליטי, היא מאוהבת בכלכלי. מסכנה, הרי גם הכלכלי הוא פוליטי והמחאה החברתית הייתה בדיוק ההכרה בזה..
22 במרץ 2015 ב- 02:32 |
הי גל, תודה על הפוסט המעניין.
כשאתה כותב אופטימיות למה בדיוק אתה מתכוון? אתה מתכוון להחלפת המשטר במשטר "טוב" יותר, משטר הנושא על דגלו ערכים של דמוקרטיה והומניזם? או אתה מתכוון לסיום הכיבוש? או למדינה דו-לאומית? לכלכלה חברתית יותר? או לשינוי כלשהו, באשר הוא, גם אם הוא יותר לאומני וקיצוני?
אני חושב שלאור כך שאתה כותב שהמאבק הוא למעשה בין שני כוחות הנאבקים על הגמוניה, כאשר תמיד צד שלישי (הפלסטינים) מביאים לתמורות במאבק הזה, דרושה הבהרה למה אתה מתכוון כאשר אתה כותב אופטימיות. האם האופטימיות היא מרקסיסטית, כזו המונחת על כך שאותו צד שלישי, הנמצא תחת דיכוי ישבור לחלוטין את מאבק ההגמוניה וממנו יצמח משטר חדש אשר ינטרל סופית את אותה ההגמוניה, בין אם של ה"שמאל" הבורגני או בין אם של ה"ימין" הלאומני?
הדברים אינם נאמרים כביקורת אלא כרצון לשמוע את דעתך.
22 במרץ 2015 ב- 03:23 |
השאלה במקום. אני מניח שבה"אופטימיות" כאן היא משתי נקודות מבט שונות, ולאו דווקא משתלבות (אבל אולי יש חפיפה מסוימת). מנקודת מבט לא-ציונית האופטימיות היא על עצם ההתערערות של המשטר הקיים. השאלה מה יחליף אותו תלויה ביכולת של כוחות מתקדמים לנצל את המגמה הזאת. לדעתי הדומיננטיות של חד"ש ברשימה המשותפת היא סימן חיובי בהקשר הזה, אבל אני באמת לא יודע מה שיהיה. אני רק אופטימי, כאמור, שכנראה מה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש עוד נקודת מבט ממנה יש סיבה לאופטימיות, וזו נקודת המבט של הבורגנים/"השמאל הציוני"/תנועת העבודה וכו'. יש למחנה הזה עוד המון כוח ובניגוד להספדים (כמו של המגיב "געכי" מעליך) אני חושב שהמאבק דווקא מוציא ממנו הרבה חדווה (ושוב, אני מתייחס למחאה החברתית).
אין סתירה הכרחית בין שתי הסיבות לאופטימיות האלה, היות שאם הבורגנים מתחילים להתנהג כמיעוט זה יכול להיות בסיס לשינוי משטרי – ממודל ממלכתי של שלטון מרכזי חזק למודל דו-לאומי מבוזר.
22 במרץ 2015 ב- 03:06 |
גל שלום-
כבעבר- הרשומה שלך מאורגנת לעילא, כמיטב המסורת של קורס אמ"מ…
אני מסכים עם לא מעט מהטיעונים שלך (בדגש על מיפוי מוקדי הכוח של השבט האחוס'לי – אגב השמטת בטעות את האקדמיה), אבל חולק על אחרים ובוודאי שעל השורות התחתונות שלך שגורמות לך להיות אופטימי.
הבחירות הללו היו מרתקות ומסעירות במיוחד מכמה טעמים, ועל חלקם עמדת היטב. עם זאת, רשימתך התעלמה לחלוטין מאחד המרכיבים החשובים שלדעתי ייחדו את הבחירות האחרונות: היחס למיעוט הערבי בדגש על קריאת ראש הממשלה ביום הבחירות – קריאה שקוממה רבים, ובייחוד את אדון באראק חוסיין אובמה, שרגישותו למיעוטים ממש נוגעת ללב (כל עוד אין המדובר במיעוטים יהודיים רחמנא ליצלן).
הקריאה הזו נגעה בעצב חשוף (תרתי משמע) שרלבנטי במיוחד לבני עדות המזרח בעלי זיכרון היסטורי רב-דורי של חיים תחת שלטון מוסלמי. אמנם מערכות החינוך הרשמיות בישראל נוטות להתעלם מהחוויה הזו, אבל האינדוקטרינציה המשפחתית-מסורתית של עדות המזרח ממש לא שוכחת את חווית ההשפלה של חיים תחת שליט מוסלמי (דוגמאות נבחרות: היהודים כפסולי עדות, האיסור לרכוב על סוס או בעלות על כל כלי תחבורה, חובת תשלום העסכרי/ג'יזיה, החשש המתמיד מפני חטיפות ילדות למטרות איסלום-בכוח ועוד ועוד – חוויות שהתרחשו גם בסביבות שבהן היהודים נהנו מעמדות כוח וממעמד חזק). אני יודע שלרבים רבים מאחינו האשכנזים החוויה הזו זרה לחלוטין (אלא אם הם זוכרים מעט את הרצאותיו של פולקה…) אבל זקני עדות המזרח "שטפו לנו את המוח" עם הזכרונות הללו שאצל רבים-רבים הוא עדיין חי ובועט.
מההיכרות שלי – למשקולת ההיסטורית הכבדה הזו יש משמעות גם "בצד השני"- הן בקרב ערביי ישראל (שמתקשים לקבל את דבר שלטונה של מדינה לא-מוסלמית על אתרים המקודשים לאסלאם) והן בקרב מוסלמי העולם שבקרבם חיו יהודים במשך דורי דורות (אישית זכיתי לשמוע על כך ממוסלמים ממרוקו, מצרים, תימן, עיראק וסוריה).
האפקט של "נהירת ערבים לקלפיות" בבתים מזרחיים היה עוצמתי פי כמה בדיוק בגלל הנקודה הזו.
הנקודה הזו, שמשום מה תמיד ממעיטים בערכה ובחשיבותה, היא גם – לדעתי – מקור לאופטימיות מנקודת המבט הציונית שלי. לתפיסתי, הפיתרון לסכסוך היהודי-ערבי יכול לבוא רק הודות לכניסתם של יותר יהודים ויהודיות מבני עדות המזרח לשיח המדיני עם ומול השכנים שלנו. יהודים אלה יכולים לדבר בשפת האזור לא רק מבחינה לינגוויסטית, אלא גם מבחינה תרבותית (כלומר: שיח אימפליסטי, ארוך-טווח, תוך שימת דגש על זיקה למסורת ולדת, עם דגש על סטטוסים של כוח וכבוד מחד, ומאידך- מתן כבוד לזקן ולעני). אני מדבר על אנשים כמו כחלון, דרעי, רמי לוי, דוד מידן ונציגי ימין מזרחי-מסורתי לגווניו (כולל נשים כמו מירי רגב ואורלי לוי) . אלה בוודאי עדיפים על דמויות מתנשאות ויהירות מבית המדרש של ליבני/ העבודה/ מרצ (וגם היהודים מצביעי "המשותפת" סובלים מדימוי בזוי שלא יעניק להם לגיטימציה, לא בקרב היהודים ולא בקרב הלא-יהודים…. סליחה אם ניפצתי לכם איזושהי אשליה). כבר מאה שנה בערך שהערבים מסבירים לנו בכל דרך אפשרית שהם בזים לניסיונות להשליט "שלום עכשיו" או לברוא "מזרח תיכון חדש".
אני יודע שבדבריי הללו אני עלול להקים כנגדי את צבאות הניאו-שמאלנים שיושבים בברלין וביפו שיאשימו אותי בכל מיני האשמות… מאוריינטליזם דרך תלישות ועד התקרבנות (הפעם עם זיכרון היסטורי מזרח-תיכוני ולא כזה בניחוח אושוויץ…)-שיהיה לכם לבריאות….
בכל מקרה – תוצאות הבחירות ממלאות אותי אופטימיות להמשך בנין ציון. הרחוב הישראלי באשדוד ובנתניה הוכיח שהוא חזק יותר מג'יי סטריט ומשדרות רוטשילד- וזה כשלעצמו סיבה מצוינת לאופטימיות.
שבוע נפלא.
22 במרץ 2015 ב- 03:29 |
שבוע נפלא גם לך ותהנה מהסרט.
22 במרץ 2015 ב- 04:29 |
כמה שנאה עצמית השם ישמור. זה סוג של מחלה אוטואמיונית?
22 במרץ 2015 ב- 09:33 |
מאד מעניין ומעורר מחשבה. עם זאת, לדעתי החלוקה בין לאומנים ובורגנים שמוצעת כאן מתעלמת מהבורגנות הלאומנית שהולכת ומתפתחת כאן. גם אם נניח שנפתלי בנט ההייטקיסט מרעננה הוא יותר לאומן מבורגני, איפה מקמים את תושבי ארץ הקניונים – ראשון לציון – שהצביעו בהמוניהם לליכוד? האם הם גם כן התנתקו מהלאומנים? אני לא בטוח. יש כאן תופעה של בורגנות שמרנית, שמצבה יחסית טוב, ושאינה חלק מהבורגנות הלבנה הישנה. זה קהל שעדיין לא יודעים לפצח אותו בניתוחים האלה
22 במרץ 2015 ב- 17:14 |
גל, מאמר מצוין ומעניין מאוד.
הנה כמה דברים, לא ממש מגובשים, אבל לטוקבק נראה לי שזה סביר, על הדברים הנידונים.
אני חושב שהערך היחידי (והוא סיבה מספקת וטובה בהחלט לכתיבה) של מאמריי ניתוח כשלך, ועוד כמה (מעטים, ומעטים מידי) ברמה דומה, שפורסמו לאחרונה, הוא ההישג האינטלקטואלי שהמאמר משיג.
בדומה למה שאמר ג'ורג' מאלורי לגבי הטיפוס על האוורסט, כך גם כתיבת מאמרים כאלו מוצדקת- רק כי האתגר קיים ולא יותר (ורק כדי להבהיר- אין כאן ביקורת שלילית, להפך, זה מה שיפה בכל העניין).
מעבר לזה, ההישגים המעשיים למאמרים הם לדעתי אפסיים. לא רק כי ממילא הם לא ישנו כלום, אלא כי המאמרים והדיונים מניחים כמה הנחות יסוד, שהן ממש לא מחויבות המציאות.
הראיה של ההיסטוריה, ובהקשר הזה של ההווה שהופך מיד להיסטוריה, כמערכת שאפשר לבודד מתוכה שרשראות לוגיות של ״מחשבה- תכנון- פעולה- תוצאה״ לדעתי חוטאת ל״אמת״, גם כי האמת עצמה (כמושג וכתופעה) היא לדעתי כמו ערפל ללא גבולות מוגדרים, וגם כי השרשראות האלו נארגות בדרך כלל רק במוחו של המתבונן, שמשליך את הניתוח שלו על המתרחש, וטוען לכך- ש״אם הניתוח שלי תבוני, מן הסתם שגם הפעולות אותן אני מנתח הן תבוניות״. מה שכמובן לא מחויב.
נראה לי שיהיה מדויק יותר לראות את המציאות, גם הפוליטית, כאילו היא ציור של ג'קסון פולוק. כתמי צבע. ובעצם, הניתוחים והמאמרים הם שרואים בכל כתמי הצבע, צורות ודמויות, או במקרה של פולוק אולי חוויה כלשהי. כל כתם צבע שבציור, הוא רק כתם צבע, חסר אינטליגנציה משלו, ואינו מכיל איזו חותמת די אן אי שהי, של משהו מעבר להיותו כתם צבע. הצורות או החוויה האמנותית הן כולן אצל הצופה.
כך בדיוק נראה לי לגבי המציאות הפוליטית. זה שבמאמרים מנסים ולפעמים מצליחים לראות גושים, תנועות, מחשבות, אידאולוגיה או פרקטיקה, זה הכל בראש המתבונן, ובעצם המציאות היא כלל לא כזו.
כמובן שהבסיס למחשבה, שאכן יש איזשהו סדר עם אינטלקט כלשהו בחיים הפוליטיים, יוצא מנקודת הנחה, שהאדם הוא יצור חושב בעל אינטליגנציה מסוימת , מינימלית.
אני חושב שההנחה הזו שגויה והולכת רחוק מדי. בני אדם הם טיפשים. יותר מזה, ואמרתי את זה כבר הרבה פעמים, למרות שלוגית זה לא ממש הגיוני, אז האינטליגנציה של רוב בני האדם בעולם נמוכה משמעותית מהממוצע. אנשים בדרך כלל לא מתנהגים בהגיון, לא בגלל שיש דחפים אחרים חזקים מן ההיגיון, אלא כיוון שאין להם היגיון. במקרה שלנו, הבחירות הדמוקרטיות לא מניחות שהאדם תבוני ויבחר בטוב עבורו, הן מניחות, מה שנכון, שהאדם בוחר לפי רצונו. מילת המפתח היא ה״רצון״. לא ההיגיון, לא הטוב, לא שיפור, לא צדק וכדומה, אלא פשוט ״רצון״. אנשים בוחרים במשהו כי הם רוצים. ולרצון הזה אין לו שום קשר להגיון. זה רצון טהור כמו אצל ילד שבוכה- כי זה מה שהוא רוצה לעשות.
הרצון הזה, הוא הכוחות השונים הפועלים על טיפת הצבע של פולוק בדרכה אל הבד. האסתטיקה, ה״אמנותיות״ או כל מה שאנחנו רואים אחר כך, הם אצל הצופה ולא בכתם הצבע או בכוחות שהובילו למקומו על הבד.
ראית הגושים במרחב הפוליטי נובעת גם מאינטואיציה לא נכונה שלנו, שגורמת לנו להבין דברים כהפכים זה לזה. ימין ההפך משמאל, טוב ההפך מרע וכו׳. האינטואיציה שלנו, לא רק מניחה את היות ההפכים האלו, אלא גם את זה שהם בלעדיים זה לזה. כלאמר שלדבר כלשהו יש רק הפך אחד, ובנוסף- שההפוך להפך הוא הדבר עצמו.
למרות שזה מאוד אינטואיטיבי, וגם מעוגן בהרבה דברים שבטבע, ההשלכה של זה על כמעט כל תחומי החיים שלנו היא לדעתי שגויה. דבר זה מביא, למשל בעולם הפוליטי הישראלי, לכך שמי ש״הפוך״ לימין הוא מן הסתם שמאל. ולכך שיש רק דבר אחד שהוא הפוך לימין- שוב השמאל… התכנים האמתיים כבר לא משנים, אלא ההגדרה כהפוך למשהו.
כך בעצם נראה לי שנובע מהצגת השמאל במאמר, משהו- שבמהותו הוא בעצם רק הפוך למשהו אחר. שמהותו היא לא בתוכן אלא במיקום.
גם קילוף טבעות הבצל מגרעין המושג ״הפוך״ לא ממש עוזר להבין את מה בני אדם רואים כהפוך. ונראה לי שכאשר ה״הפוך״ הוא בשיא חדותו בכלל, הוא עדיין דומה יותר לגרעין של מנגו, שאת גבולותיו לא נוכל לראות, אלא רק נרגיש בו כשכבר מאוחר מידי ושינינו נגסו בו, ולא יהיה כמו גלעין של אבוקדו שנחלץ מעצמו עם גבולות ברורים של קליפה.
אופטימי- אני לא חושב שיש סיבה להיות, בהקשר של ישראל. המצב בישראל ילך ויחמיר. גם אם המערך, או איך שהם נקראים כעת, או אפילו מרץ יגיעו להקים ממשלה, זה לא ישנה את המצב בישראל.
הבסיס מעוות.
הוא מעוות כי החברה הישראלית לא מסוגלת לנטרל את הטיפשות של האנשים שכתבתי עליה למעלה, הוא מעוות כי ה״רצון״ של האנשים, זה שמניע את ה״דמוקרטיה״ מעוות. החברה הישראלית, כמו גם החברה הגרמנית תחת השלטון של הנאציונל-סוציאליסטים, היא חברה לא מאוזנת. ההיררכיה שקימת בדרך כלל ושמרסנת את הטיפשות של האנשים, ושמעדנת את הרצון, הפוכה בישראל. היפוך ההיררכיה הזו, שמגדיל את כוח ותפוצת הטיפשות, רק מתחזק. ולכן יהיה יותר גרוע.
תמונת עולם הומניסטית, כמו גם חלקים נרחבים של תפיסת עולם מוסרית, נשענים בעיקר על אינטלקט גבוה. זה הכרחי ונובע ממהות ההומניזם, וממהות המוסר. אני לא חושב שצריך להצטנע בעניין הזה, או שצריך להצטדק או לנסות להיות יותר אדיב. חד משמעית ואין מה לעשות- הומניזם הולך עם אינטליגנציה. השאיפה להומניזם ומימוש ההומניזם הם לדעתי הצורה היחידה לחיות כפרט, ולהמשיך עם הקיום האנושי בכלל.
האתגר של ההומניזם זה לא לנסות להשפיע על האנשים להיות הומניסטים, זה לא יצליח, האנשים טיפשים מיד. האתגר זה לגרום להם להתנהג כהומניסטים. בציור של פולוק כתמי הצבע אמנם חסרי אינטליגנציה משלהם אבל פולוק בכל זאת משפיע על פיזורם ולא רק כוחות הכבידה והרוח… זה מה שקורה בחברה מאוזנת. בישראל זה לא יקרה.
טוב נראה לי שלטקבק, גם אם זה לא ממש מקיף או חד, זה מספיק… במיוחד שבמקום לצאת למזג האוויר הנאה שבחוץ, נשארתי בבית לכתוב… 🙂
שוב, מאמר מעולה.
23 במרץ 2015 ב- 08:22 |
מרשים ביותר. הכל עניין למאבקים תוך הגמונים בין אשכנזים בורגנים לאשכנזים לאומיים: "טעות לדבר על המאבק בין "השמאל” לימין במונחים של אשכנזים מול מזרחים. מדובר בשתי אליטות אשכנזיות שנאבקות ביניהן".
טוב שמידי פעם מישהו מעדכן מהיכן בדיוק זורחת אצלו השמש
23 במרץ 2015 ב- 18:56 |
יקירי, כל מה שמימין לשמאל הכי שמאלי יוגדר כימין (בורגני או לאומי), ואלו יזוהו כאשכנזיות כדי לאפשר את המחשבה על הצבעה המונית עתידית של מזרחים לשמאל-הכי-שמאלי. כמו שפעם חלמו על שביתה המונית, ולפני כן ואחרי כן על מהפכה מדממת. כאן חולמים על הרגע שבו תרעד הארץ, המזרחים יצביעו שמאל אמיתי.
24 במרץ 2015 ב- 15:25
אמיר חצרוני בדיוק הוציא לטיול את התת מודע שחולל את החלום שלך ואת המאמר הזה
23 במרץ 2015 ב- 18:57 |
תודה על מאמר מעניין ומעורר למחשבה.
רציתי להציע לו שלוש הערות שוליים שוליות למדי:
א. אני חושב שבכל ניתוח של המציאות הפוליטית כאן מוכרחים להמהם ללא הרף ברקע גם את המנטרה "היקבעות-יתר" (Overdetemination) – אותו מושג שבמקור שימש לפרויד לניסוח מגוון הגורמים שמצטרפים ליצירת הסמלים בחלום, ומשם עבר לשיח הפוליטי בסיועו של אלתוסר.
המציאות הישראלית העכורה היא מבוך של מראות שלוטשו מסגסוגת אכזרית של אירוניה, והיא מתנגדת בצורה זו באופן פעיל לניתוח דיאלקטי מאוחד.
ב. בהקשר זה, נדמה שבשל הזמן לבצע בשיח הפוליטי הישראלי את אותו חיתוך תיאורטי חשוב שנעשה זה מכבר בין הביולוגיה לבין המגדר: מוטב שנחדול מלדבר על מוצא היסטורי ממשי ונעבור לדבר על זהות מוצאית – אפשר אולי לקרוא לזה "מִקְפָּח". והנה לצד המקפח המזרחי, מתפתח כעת שיח מעניין של מקפח שמאלני, שנראה לי כמו כליא ברק זדוני לאנרגיות חשובות של שינוי.
(שניהם מן הסתם מושתתים היסטורית לא על קיפוח העולים היהודים-ערבים, אלא על ההיבדלות האתנית של היהודים, אותו מיעוט מבחירה שהפך את ההתקרבנות לסוג של הון ואת ההיטמעות והאינטגרציה החברתית לפסולה מבחינה ערכית – ערכים שמקבלים משנה תוקף בדרכו של הימין העכשווי, ושהופכים מבחינת תומכיו כל שיח אוניברסליסטי לחסר מובן מלכתחילה.)
ג. ובקשר לאותו מקפח מתפתח, ברצוני להרים סייג בפניו ולטעון ששני עיקרים חשובים כדאי שינחו את השמאל הנחוש: החיפוש המתמיד אחר "משהו אחר" (שמרגע שהוגדר חד-משמעית מתחיל להדרדר ימינה – ולכן הוא תמיד במהותו אופוזיציה), וחשוב ממנו: המחויבות חסרת העוררין לסולידריות, ללא קשר לתודעתו המשוערת של הצד האחר או להתנגדותו הפעילה לה. כל גישה אחרת לא תוכל אלא לשעתק כשיר ערש את התרדמה רדופת הסיוטים של המסוגלים לפעול.
24 במרץ 2015 ב- 20:44 |
מעניין,מרענן ומעורר מחשבה!
25 במרץ 2015 ב- 11:18 |
גל כץ, מאחר ואני כן מסכים עם חלקים מהנאמר בכתבה, תגובה מלאה תגמור לי את כל הבוקר.
דבר אחד שכן הייתי חייב להעלות, הוא שאתה מחזק את השיח השבטי. או בשמו הפחות קורקטי, השיח האשכנזי-מזרחי (חלוקה בינארית לתפארת). המניע הרגשי ברור, כאשר אתה מצהיר על עצמך כתומך כאוס. כאוס זה דבר אופטימי בעיניך (צריך להיות ממש רע לפני שיהיה טוב?).
מהרשימה שלך עולה שהמזרחים הם סך הכל עדר. ותו לא. אנשים שקוראים לעצמם ישראלים, ששכחו שסבתא שלהם נולדה במרוקו. רעיון מרתיח, הרבה מעבר לתיאוריית מלחמת הפלגים האשכנזים שלך.
אם היית מגיע לישראל לבחירות אולי היית לומד להפסיק להעלות הנחות.