בנוגע לניתוץ אלילים

by

ואז, כשעברנו ליד הקתדרלה, שליד מוזיאון הקרמיקה שליד בית העירייה העתיק, אמרה הדוקטורית הגרמנייה: "שמעתם? במדינה האיסלאמית פוצצו את כל הפסלים במוזיאון של מוסול".

היינו שלושה – גרמנייה, ישראלי והולנדי. כולנו דוקטורים. המים שצפו בתעלות וחפירים מתחת לאבני השפה המצוחצחות. זה היה כבר אחרי שאכלנו ספגטי ושתינו. היינו מובסים מיין. הדוקטור הגרמנייה המשיכה ואמרה שזה נורא, ושאירופה חייבת לעשות משהו. אני לא אמרתי כלום. לא רציתי לחשוב על זה, והנה נאלצתי לחשוב על זה. נכון, זה באמת קורה, ממש ברגעים אלה: המזרח התיכון נפטר במהירות מהאוצרות הקדמוניים שלו. הם לא נגנבים, לא נמכרים: הם פשוט מושמדים למיליון חתיכות. הופכים לשברירים קטנים של אבן חול או גרניט. חוזרים למצבם המקורי.

מה שהתנפץ לא יהיה יותר. הפיצוץ הוא בלתי הפיך.

וכאן מתנגנת מאליה אותה תגובה צדקנית, אותו מלמול מוכר, מונוטוני: 'נו טוב, אלה רק פסלים, אני יותר מתרגש כשאנשים מתים'. אבל זאת גישה מטומטמת. הומניזם של מפגרים. ראשית, כי אתם לא באמת מתרגשים מכל בנאדם שמת, אז לפחות אל תשקרו לעצמכם. שנית, כי עולם בלי תוכן הוא כמו תא כלא – ובתאי כלא עדיף שלא יהיו בכלל אנשים. הוא כמו חוות גידול של תרנגולות, שגם בהן יש חיים.

אנשים נולדים ומתים בקצב מהיר. זאת המהות שלהם: להיות כפופים למחזור הלידה והקמילה. אבל השוורים המכונפים לא נועדו להתכלות, אלא להתמיד בזמן. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים – עבודות ומעשים ומלים – שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע 'אלוהי'".

במובן זה, ניתוץ הפסלים הוא הרג-אל, ביותר מאשר משמעות אחת. הוא ריקון העולם מהאלוהי שבו, והפקרתו למחזור החיים הביולוגי.

יש, עם זאת, שאלה אחרת, שמתגנבת למחשבה: האם ידעת בכלל על קיומם של השוורים המכונפים במוסול? האם היית שומע עליהם בימי חייך בלעדי דאעש?

אנחנו אוהבים את האלים שלנו רק כשמפוצצים לנו אותם.

בכל מקרה, אין מה לדאוג: כל זה קורה רחוק מכאן. אנחנו באירופה, יבשת התרבות. המורשת התרבותית המערבית משומרת כאן להפליא – אולי יותר מדי טוב.

המשכנו ללכת, נבובים וקהים. הדוקטור ההולנדי נשרך מאחור. מסביב נצנצו אורות צהובים במעבה החנויות הסגורות. הכול אמר: Kultur. עיר יפהפייה, כלומר מתה לגמרי. דווקא בהפצצות היא בקושי נפגעה, והמרכז הימי-ביניימי של העיר נשמר כמעט בשלמותו. נשמר כדי להפוך לבונבוניירה. בונבוניירה שבתוכה מוכרים בונבוניירות. זאת הצורה שבה "נכסי תרבות" מתקיימים כיום, באופן כזה הם "שוכנים בתחומו של מה שקיים". המנזר הפך לביסטרו צרפתי. מרתף האינקוויזיציה – למועדון ג'אז ("יש כאן קונצרטים נפלאים, בעיקר בקיץ"). כל פיסת הוויה מתרוקנת לגמרי מרוח וממשמעות, ומופעלת מחדש באמצעות תרופת ההחייאה היחידה שעוד עובדת: הצריכה. כמו אותן גופות המשומרות בטכניקה סודית על ידי יזם גרמני מטורף, ומיטלטלות ברחבי העולם, מחייכות אל המבקרים בשיניים חשופות.

קבוצות של תיירים נשנקות לתוך הקתדרלה ומוקאות החוצה. הם באים, מכוונים את האייפון לתקרה ומצלמים, כי אם יכוונו קצת נמוך מדי כל מה שיראו בתמונה זה עוד תיירים במעילי רוח מכוערים מצלמים עם האייפון. את הזוועה הזאת חנה ארנדט לא העלתה על דעתה, חשבתי לעצמי.

"עדיף היה שיפציצו את העיר הזאת", אמרתי לעצמי בשקט. "יש לנו יותר מדי תרבות. אנחנו נחנקים כאן מתרבות".

הדוקטור הגרמנייה התחילה לדבר שוב על האסלאם ועל איסור הצלם. היא אמרה שזה הצד האפל של הדתות המונותיאיסטיות. היא צודקת, במובן מסוים. אנחנו באמת תוצר של פרויקט ניתוץ האלילים. אברהם עשה את זה באור כשדים, שנים לפני דאעש. ולא רק את האלילים הוא ניתץ, אלא גם את כל מה שנרקם סביבם: עולם ישן עדי יסוד נחריבה.

בזכות כך הפכה היהדות לדת רציונלית. "אם הרמב"ם היה בהפגנה הוא היה איתי", אמר יאיר גרבוז ובצדק. פרויקט המלחמה בעבודת האלילים משותף לגרבוז, לרמב"ם ולדאעש, אמרתי לעצמי. מוזר ככל שהדבר יישמע, הם באמת הופכים את העולם למקום מתקדם, רציונלי ואחיד יותר. עולם שבו כל אובייקט זהה לכל אובייקט אחר – תחת האל האחד והמטבע בר-ההמרה. ואם תיגמר המלחמה בעיראק, והמוזיאון של מוסול ישופץ, בחסות קבלן אמריקאי, תיירים גרמנים ירכבו על גמל וירכשו מזכרות של פרים מכונפים, כמו שקורה ממילא במקומות אחרים. גם פרים מכונפים יש עדיין בכמה מקומות בעולם. יותר ממה שאנו מסוגלים לראות.

"טוב שהם פוצצו את השוורים המכונפים".

הגרמנייה צווחה.

"מזלם של השוורים המכונפים שפוצצו אותם", המשכתי. "כך הם באמת זכו לחיי נצח".

המים המשיכו לזרום בתעלה. הפעמון צלצל.

"אחרנו לבוא, ידידי. האלים, כן,
חיים מעל לראשינו, שם בעולם אחר.
שם הם עושים מעשים לאין סוף, חסים עלינו
כך שאחת היא להם אם נחיה". *

 

Mosul museum

* פרידריך הלדרלין, מתוך "לחם ויין". תרגום: שמעון זנדבנק

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

16 תגובות to “בנוגע לניתוץ אלילים”

  1. ראובן מירן Says:

    יופי של רשימה!

  2. mousomer Says:

    הכשל הוא:
    אם בעיראק ובסוריה היו מדינות מתפקדות, לא דיקטטורות מופרעות ולא מלחמת אזרחים, היית שומע על אוצרות התרבות שלהם והיית מבקר שם עם שאר התיירים.

    מצד שני, נכון, היה שם מסחור.

  3. יעל חבר Says:

    מתוך גלות המשוררים, ברטולט ברכט, תרגם ה. בנימין. המוטו לספר:

    פה עמדו המוּרים העתיקים
    והביטו לעבר הים
    ואמרו: זה לא ייקח ימים רבים
    עוד מעט וזמננו תם.

    ובזה המורים צדקו, ועוד איך;
    כי תם זמנם ואינם
    במקום שעמדו עומד עכשו ברכט
    ומביט לעבר הים.

    ואני, בימי בית הספר, כתבתי שיר זה:

    אחרנו לבוא, עוד חיים האלים,
    אך מעל לראשינו, בעולמות אחרים.
    שם חיים הם לנצח, לא יתנו דעתם
    על חיינו שלנו. ומאז אין חיינו,
    אלא חלום אודותם.

  4. דרול Says:

    יש קומץ אנשים, ואתה בתוכם, מעטים וספורים, שבגללם אני כועס על המשיח

  5. חולי Says:

    מאמר מצוין (כמו תמיד…) עפרי.

    אבל נראה לי, שאני רואה את הדברים מעט אחרת.
    אגב, איזו עיר היא זו?

    קודם כול- שעה של חיים של חסר בית מסומם בתחנת התחתית של שונליינשטרסה שווה יותר מכל הקתדרלה של קלן ושל שרטר ביחד. מי שלא חושב כך הוא פרוורט.

    הנושא הזה בכללו קרוב אלי, כי התעסקות בחפצי תרבות ישנים הייתה עיקר המקצוע שלי בחיים. חלק גדול של העבודה שלי היה מאבק לשמור כאלו דברי תרבות, ואין כמוני מכיר את האבדן והנזק שהאנושות, אנשים, מדינות ופוליטיקאים הביאו על שכיות חמדה שפשוט נגמרות המילים כששומעים על זה…
    אבל עדיין דקה של חיים שווה יותר מכול מה שראיתי.

    ניתוץ התרבות הוא לא רק עניין של המזרחים למיניהם. אפשר להגיד שזה העיסוק של רוב האנשים רוב הזמן. מצחיק שכשאיסלמיסט הורס זה אסון אבל כשממשלות מערביות עושות הרבה יותר מזה זה מתקבל.

    תיקח לדוגמא את פלס דה רפובליק.
    באי המוזאונים בברלין עמד ארמון. כבשו הסובייטים והרסו את הארמון, כי מלוכה זה לא בדיוק ההובי שלהם. כולם כמובן (במיוחד דוקטוריות גרמניות… 🙂 ) מנדנדים בראשם… וחושבים- איזה פרימיטיבים…
    ואז אחרי כמה שנים המערבים כובשים את האי, ואיזה קטע, מה הם עושים? הורסים את המבנה הקומוניסטי, ובונים ארמון דיסנילנד במקום….
    זה לא אותו דבר? אז מי בדיוק פרימיטיבי? זה שהורס בשם האמונה שלו, או זה שהורס בשם האמונה שלו?

    בכלל מה זה הרס? למה אנחנו נעריך את זה שהרס הר ועשה ממנו פסל, ולא את זה שהרס את הפסל ועשה ממנו הר בחזרה?

    נחזור רגע לעניין החיים וכו׳, אז הפסקה הרביעית במאמר… טוב נו… עושה בדיוק מה שאתה מתנגד לו… ועוד קוראת לי בשמות…
    מה אני אגיד לך, לי יותר מפריע שציפור שקיננה בגג נהרגת תוך הריסת בניין חשוב, מאשר שהבניין עצמו נהרס…
    גם ההמשך שם בפסקה לגבי התוכן של העולם וכל זה… נו, ומי יקבע מה הוא תוכן ראוי?
    האם מי שמוחק גרפיטי מחזית הבית שלו הוא הורס תרבות? האם הגרפיטי הוא התוכן של העולם או החזית כפי שתכנן אותה הבנאי היא התוכן? האם הפסלים המכונפים הם הגרפיטי של שם?

    אבל מאמר יפה בכל זאת… 🙂

    • ofrilany Says:

      חולי, תודה. כתבת דברים יפים, ולא אתווכח איתך. אני רק לא יודע מה זה בעצם
      אומר "שווה יותר". בין אם מדברים במושגים הומניסטיים או לא הומניסטיים, קשה
      לכמת ערך של פסל (מלבד הערך הכספי, שהוא לא העניין) או של חיים. ברור גם שהפסל
      לא מרגיש כלום. אבל עובדה שאנשים מרגישים משהו לגבי זה, מתקוממים, לפעמים יותר
      מאשר כשאנשים שהם לא מכירים מתים. זאת עובדה, וכנראה שזה נובע מהמאמץ שבני אדם
      השקיעו ביצירות האלה, ומהיחס שבני אדם העניקו להן במשך הדורות, והמשמעות שהן
      ממלאות בשביל בני אדם. אבל אני חושב שחנה ארנדט צודקת. העולם הוא לא רק בני
      אדם אלא יחסים בין אנשים לדברים שהם יוצרים.
      לגבי ארמון הרפובליקה ובכלל אני מסכים.

  6. מכופף הבננות Says:

    יש ויכוח עתיק יומין בקרב אקדמאים אנגלים, על האם זה היה מוצדק שקלגסי האימפריה שדדו ובזזו אוצרות תרבות מהמזרח.
    אני רק יכול לדמיין באיזו זחיחות משומנת היטב הם עכשיו חושבים לעצמם "כמה זה טוב שאנחנו לקחנו את כל הפסלים ואת אבן הרוזטה, על מנת להגן עליהם במוזיאון האנגלי מהברבריזם האורינטלי שקיים במסופוטמיה ומבני הפקיסטנים שחיים רק שתי רחובות מאיתנו".
    השאלה שהם אף פעם לא ישאלו את עצמם היא "מי נתן לנו את הזכות להגן על רכוש שהוא לא שלנו?"

    הויכוח הזה מדגים את ההגיון של האימפריאליזם .
    הוא מתקשר לטיעון של ג'ון לוק שטען בזמנו שזה היה מוצדק שהאדם הלבן לקח מהאינדיאנים את אדמתם.
    האדמה אחרי הכל לא שייכת למי שיושב עליה, אלא למי שמשתמש בה טוב יותר.

    גם בישראל יש לנו גרסה מקומית לטענה זו.

  7. יניב Says:

    זה יפהפה. עצוב, נכון ויפה.
    ובמחשבה נוספת, מה זה בעצם "עקבות לא מתכלים" (מופנה לגב' ארנדט)?
    אני תוהה אם היא שמעה על או חזתה אי-פעם במנדלת חול.

  8. אורי Says:

    זה גם קצת בלוג פוליטי נכון?

    אני חושב שיש משהו גיאופוליטי אפקטיבי בסיקור של הרס הפסלים, ובאופן שהוא פוגש את החילוני המערבי, ובמיוחד את הדת החילונית כדת תחת איום (יש סנטימנטים פוסט-חילוניים בעיני בכתיבה של עפרי, למשל בהכרה שהקפיטליזם הוא דת שהוא לא יכול עליה, וערך החול של היצירה החילוניות שלנו אינו ברור, או דורש פילוסופים שיגנו עליו, שלא כמו הצריכה שהיא 'החייאה שעובדת').

    מה שעושה את האייטם הזה לכה אפקטיבי בעיני הוא חוסר הבהירות של הערך *האמיתי* של הפסל המנותץ (וכתוצאה מכך אי יכולת לאמוד את הנזק *האמיתי*) אל מול ההצגה של אקט ההרס כברברי וכפרני באותה העת. זה שם את החילוני המערבי בעמדה דואלית ובלתי נתנת להכרעה של מיישב סכסוכים פוסט-מודרני והומאניסט במצור. וזו האזרחות הנאו-ליברלית על רגל אחת – חוסר האמונה ברוע לצד החרדה הבלתי הגיונית מטרור.

    וסליחה אם עשיתי סלט.

    • ofrilany Says:

      היי אורי, תודה. וולקאם בק
      באמת הומניזם במצור. אתה צריך לראות איך עיתוני האיכות בגרמניה עוסקים בזה. זה
      זוכה כאן לסיקור ממש מרכזי, ממש מצב חירום.

  9. יעל חבר Says:

    יש סרט ידוע, "הרכבת"' העוסק בהצלת אוצרות אומנות צרפתיים בעת מלחמת העולם השנייה, שקולונל גרמני רוצה להעבירם לארצו. זהו סרט משובח, המסתיים במצלמה שעוברת בין הגופות הרבות של המצילים לבין ארגזי התמונות שניצלו. והמצלמה שואלת: היה כדאי המחיר הזה? ויש לזכור: הנאצים לא רצו להשמידן, רק לנכסן.
    http://www.imdb.com/title/tt0059825/
    התשובה שלי: חיי אדם חשובים יותר. מלבד זאת, אוצרות אומנות אינם מושמדים. הם מוסיפים להתקיים. בזיכרון, בתיעוד, באיזכור. בתרבות.
    לאורך כל חייה, מוציאה האנושות חדש מפני ישן. כשם שהמתות מפנות מקום לנולדות, כך גם היצירה האנושית. אי אפשר אחרת.
    וגם זאת. אין לי מילה טובה לומר על דאע"ש ועל הרס היצירות בידיה, אבל הדמוניזציה של דאע"ש היא צביעות גדולה. מה שעושות ועשו הלוחמות "התרבותיות", אנגליה, ארה"ב, ישרעל, צרפת ועוד, גרוע אין מונים יותר מדעא"ש. בראש ובראשונה בכמות הרג א/נשים, וכן גם בכמות הרס היצירה האנושית.

    • יוסי Says:

      איפה עוד היה אפשר למצוא דעה כזו אם לא בארץ האמורי?
      מה שישראל עושה גרוע אין מונים יותר ממה שדעא"ש עושה. אפילו לא נצחון בנקודות לישראל. אי-אפשר למנות עד כמה ישראל גרועה מדעא"ש. כפיים.

  10. ש״ג Says:

    ומה לגבי עליונות הרוח על החומר? האם לא דינו של כל קונסטרוקט חומרי לחזור יום אחד למרכיביו? האם האוצרות שחולצו מהלבנט ושוכנו במוזיאון באנגליה יזכו לחיי נצח? האם מישהו באמת מאמין ב״קץ ההיסטוריה״ ותום עידן המלחמות באירופה? ומצד שני, אוצרות הרוח, האם הצליח דאעש להשמיד אפילו אוצר רוחני אחד? כדי להשמיד אוצר רוחני, לא מספיק ״לשרוף את כל הספרים״, מה שכמעט בלתי אפשרי בעידן האינטרנט, אלא גם את כל האנשים האוצרים אותו ברוחם, כלומר ג׳נוסייד בסגנון הנאצי, מה שייתכן וקורה בימים אילו לעדות נוצריות קטנות הנרדפות במדינה האסלאמית, ואולי זו הנקודה המוסרית ממנה יש לצאת בעניין ניתוץ האלילים.

  11. דני Says:

    ורבה דאגה לתמונות ופסלים ולאוצרות אומנות פן יופצצו
    אך אוצרות אומנות של ראשי עוללים
    אל קירות וכבישים ירוצצו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: