בארון של חבר הכנסת X והרב עובדיה

by

עידו הררי

באחת הפסקאות בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" מ-1790, תיאר אדמונד ברק את הנזק שהסבו הרעיונות המהפכניים ומשטר הידע החדש שהביאו עימם:

All the pleasing illusions which made power gentle and obedience liberal, which harmonized the different shades of life, and which by a bland assimilation incorporated into politics the sentiments which beautify and soften private society, are to be dissolved by this new conquering empire of light and reason. All the decent drapery of life is to be rudely torn off. All the superadded ideas, furnished from the wardrobe of a moral imagination, which the heart owns and the understanding ratifies, as necessary to cover the defects of our naked, shivering nature, and to raise it to dignity in our own estimation, are to be exploded, as a ridiculous, absurd, and antiquated fashion.

בכמה וכמה הזדמנויות בזמן האחרון נזכרתי בתיאור הנוסטלגי הזה. הראשונה היתה ההתלקחות המחודשת של פרשת יצחק לאור סביב פרס לנדאו לשירה (שכבר נדונה לעייפה וגם כאן לאחרונה). אחר כך הגיע הדיון סביב קריאתו של גל אוחובסקי ליצחק הרצוג שלא לשלב ברשימת העבודה לכנסת ח"כ מסוים – שהיה בארון ואז יצא ממנו ואחר כך חזר ונכנס אליו – עד שייצא ממנו שוב. פעם נוספת היתה לפני כשבועיים, עם שידור סרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה יוסף בחדשות ערוץ 2. מה שקושר בין הפרשות השונות הוא שבלב כל אחת מהן עומדות שאלות שקשורות בחשיפה, גילוי ואמת, ובאופן שבו ההנחות התרבותיות והאידיאולוגיות שלנו ביחס לנושאים אלה מתנות את התגובה שלנו אליהן. ובדבריו של ברק, לצד הגעגוע למשטר הישן שבו הציות המעודן וההפרדה הברורה בין פרטי לציבורי הפכו את החיים לנוחים יותר, יש תיאור תמציתי וחודר של המתח שהכניס הדחף החדש לגילוי וחשיפה אל חייהם של בני האדם – שלכולם כמעט יש באורחותיהם ובאישיותם אתרים של סוד והסתרה.

אחת המטאפורות החזקות שמתבססות על הדחף הזה לחשיפה היא זו של הארון והיציאה ממנו, וזאת בצורות שכבר חרגו מעולם הדיון בזהות מינית דווקא (אפשר לחשוב כאן על הביטוי הנפוץ "שלדים בארון"). איב קוסופסקי סדג'וויק תיארה זאת היטב כשכתבה (ב"האפיסטמולוגיה של הארון") כי "חלק גדול מן הסחרור של תשומת לב ותיחום גבולות סביב סוגיות של הומוסקסואליות מאז סוף המאה ה-19, באירופה ובארצות הברית, הונע על ידי הקשר המשמעותי במיוחד של הומוסקסואליות למיפויים רחבים יותר של סודיות וגילוי ושל פרטי וציבורי", סביב הארון, כותבת סדג'וויק, נוצרו פעמים רבות מרחבים של "סוד גלוי", שמתפקדים כמנעדביניים רחב שבין הסתרה לחשיפה. הדברים הבאים הם ניסיון לחשוב על המרחבים האלה, על תפקידם ותפקודם, ועל הדרכים שבהן הפרקטיקות והאידיאולוגיות הדומיננטיות פועלות כדי לטשטש אותם ולפעמים גם לערער על עצם הלגיטימיות שלהם.

coming-out

*

יש כמה דברים שניתן ללמוד מצפייה בסרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה. קודם כל, שלרב היה חוש הומור. שנית, שלרב יש נכדים חמודים. שלישית, ועניין זה זכה לייצוג חלקי בתקשורת, שהרב חשב שאלי ישי ממושמע ואריה דרעי עצמאי מדי. רביעית, שחוץ מפסקיו ותשובותיו בהלכה ומדרשותיו המצולמות מדי מוצאי שבת, הרב עובדיה גם נהג לשוחח בביתו עם קרובים ומקורבים.

נקודה אחרונה זו, שהיא כביכול מובנת מאליה, היא גם המטושטשת ביותר בכל ההתייחסות הציבורית לסרטון. זאת קודם כל בגלל שקיפותו של המדיום הצילומי כמתווך: ההופעה של הרב על מסך הטלוויזיה הביתי של כל אחד ואחד, בוודאי בעידן שאחרי "מחוברים", מעלימה את העובדה הפשוטה שהדברים האלה נאמרו בבית, בשיחה בין בני משפחה, וכנראה בלי שום כוונה מצידו לתת להם פומבי. לצד עניין זה יש גם את תוכן הדברים, שבאופן הצגתם הרווח נראים כל כך מסעירים עד שהדרך שבה הגיעו לידיעתנו נראית כמעט לא רלוונטית. ולמרות שבדברים הבאים אני רוצה להתמקד בשאלת הסרט והצגתו, כדאי לפני כן להתעכב לרגע גם על הנקודה הזאת, כי הפער שבין הֵקְשר הצילום לבין הֵקְשר ההצגה מקביל במידה רבה לפער שבין תוכן הדברים שנאמרו לבין תוכן הדברים שהוצגו.

קריאה בדיווחים בתקשורת תביא את הקורא למסקנה שהרב עובדיה סבר שדרעי הוא גנב, מושחת ולוקח שוחד, בעוד שבאלי ישי ראה איש ישר ונקי כפיים. למעשה – חושב הקורא – הרב ראה עין בעין עם בית המשפט, אלא שרק בבית פנימה הרגיש משוחרר מספיק לומר זאת. אבל למרות מה שהיו רוצים לשמוע בתנועה לאיכות השלטון, לא את זה אמר הרב, כפי שניכר מהקשבה קרובה לדבריו בהקלטה:

יש אנשים שלא מאמינים בבית המשפט, יש אנשים מבינים […]. עכשיו, יש אנשים, אולי 30-40 אחוז, אומרים שבית המשפט הזה צודק. אם נשים אותו יושב ראש, 30-40 אחוז יברחו לנו. למה, שפטו אותו בבית משפט, למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד? 30-40 אחוז לא ישתנו, אז יברחו לנו. למה? על ישי אין לאף אחד שום דבר. [..] אם היה על אלי ישי תלונות, תרעומותאבל הוא הולך כולו בשביל הישר. תמיד שומע לי. ותמיד ישר, לא הולך […] בזיג זג. כל הזמן אדם ישר. למה אני אחליף אותו?

לרב עובדיה – כך עולה מהדברים – יש שתי בעיות עם דרעי, ואף אחת מהן לא קשורה בטוהר המידות שלו. רוב מצביעי ש"ס, לשיטתו, הם "מבינים" – "לא מאמינים בבית משפט". אבל יש מיעוט גדול – 30-40 אחוז – ש"אומרים שבית המשפט הזה צודק". האנשים האלה אומרים לעצמם: "למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד?". החשש לאבד את קולותיהם של המצביעים האלה הוא כשלעצמו סיבה מספיק טובה שלא להחזיר את דרעי לראשות ש"ס, אבל לרב עובדיה יש כאמור סיבה נוספת להעדיף את ישי – "הוא תמיד שומע לי ותמיד ישר. לא הולך בזיג זג". כשהרב עובדיה אומר שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ישר, הוא מתכוון שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ממושמע. זה מתברר עוד יותר בהמשך הדברים – כשבנו שואל אותו לגבי ההבטחה שהבטיח לדרעי, בשערי בית הכלא, שה"פיקדון" של ראשות ש"ס יוחזר לו בבוא העת. הרב עונה: "באותו הזמן לא היה לי שום אחד […] בעצמי הייתי נבוך. מהשמים הזמינו לי את אלי ישי, ולא רואה שיש מקום להחליף אותו".

הנקודה המהותית כאן, ושכאמור קשורה לתוכן הדברים של הרב, היא הדרך שבה דברים שנאמרו בבית פנימה, ביום מסוים, במצב רוח מסוים ובשיחה עם אדם מסוים, הופכים להיות ייצוג של מה שהרב עובדיה חשב "באמת". התגובה הציבורית, ובכלל זה של אריה דרעי, היתה של קבלת הדברים כמייצגים את עמדת הרב, ללא כל הרהור על הדרך שעברו מסלון ביתו אל מסכי ערוץ 2. הרי הרב עצמו אומר שבזמן אחר הבטיח לדרעי שיחזור לראשות ש"ס, אלא שאז היה "נבוך", ואחר כך "משמים" הזמינו לו את אלי ישי. ולכן לא היתה לו בעיה להתכחש להבטחה שנתן. ואם כך ביחס להבטחה פומבית, דווקא הקלטה ביתית הופכת בעין הציבורית למייצגת או מחייבת? וכדאי להזכיר שארבע שנים אחר כך הרב אכן החזיר את דרעי לראשות ש"ס; האם רק כשצולם הסרט אמר את דעתו "האמיתית", והיא מבטלת את מעשיו והצהרותיו לפני ואחרי נקודת הזמן הזו?

בתגובה הציבורית לסרטון מובלעת הנחה כפולה: ראשית, שכאשר ישנה סתירה בין מעשיו הציבוריים והפרטיים של אדם, הפן הפרטי ייתפס תמיד כאותנטי יותר וכמייצג נכון יותר את דעתו ואישיותו. שנית – והנחה זו עומדת ביסוד קודמתה – שכאשר מתגלה חוסר עקביות בין היבטים שונים במעשיו ואישיותו של אדם, הם ייתפסו תמיד כסתירה הדורשת יישוב. האופן שבו החברה המערבית המודרנית חושבת על "אישיות", על זהות, ועל יחסי פנים וחוץ, לא מאפשר להניח מצב שבו אדם אומר ועושה דברים שונים בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים – חלקם פומביים, חלקם נסתרים וחלקם סותרים זה את זה – מבלי לחוש שיש כאן בעיה שדורשת פתרון. במילים אחרות, מבלי לחשוב שאדם כזה הוא חולה, מושחת או שקרן, ושמבין ההיבטים הרבים באישיותו רק אחדים מייצגים את מי שהוא "באמת" (כשלרוב אלה יהיו ההיבטים החבויים דווקא).

closet3

*

הדברים האלה קשורים גם לשאלת לאור ופרס לנדאו ולשאלת אוחובסקי והח"כ שבארון. הטענה העיקרית של המתנגדים להענקת הפרס ללאור היתה שלא ראוי שאדם מסוגו יזכה לכבוד ולכסף הציבוריים הנלווים לפרס – וזאת על אף שהפרס ניתן לו על שירתו ולא על אופיו. טענתו של אוחובסקי היתה שמי שמבקש להיות נבחר ציבור לא יכול להסתיר מהציבור היבט כל כך משמעותי בחייו. בשני המקרים, ההנחה של המוחים היא שאת אישיותו של אדם אין דרך להבין ולתפוס אלא כמכלול אחדותי, ושמכלול זה צריך להיות כולו חשוף, גלוי וטהור, ללא ארונות, תחתיות כפולות או פינות אפלות.

לפני כמה שבועות אמר לי חבר שבעיני אמא שלו, למשל, ההאשמות כלפי יצחק לאור גורמות לו מראש להיתפס כסופר פחות טוב מאשר דוד גרוסמן או עמוס עוז, למשל; שהמקום המוקצהמראש לסופר כ"איש רוח" לא יכול להתמלא על ידי דמויות לאנקיותמוסרית כמו לאור (למען הסר ספק: את הטענות נגד לאור אין שום הווה אמינא לשמור בארון). הדברים האלה מזכירים את היחס הרווח – באותם חוגים של ישראלים חילונים, משכילים, לרוב יוצאי אירופה – לרב עובדיה יוסף, שבעקבות גידופיו היצירתיים ופרשות השחיתות שנקשרו בש"ס נתפס כרב פחות טוב מאשר רבנים אחרים, עדיני לשון ונקיי כפיים (בשני המקרים, חשוב לציין, המדרג בין הרבנים והסופרים נעשה לרוב ללא היכרות של ממש עם היצירה ההלכתית או הספרותית שלהם). באשר לאוחובסקי, נאמן לגישה הרווחת הרואה בפרקטיקות המיניות ובהתקשרויות הרגשיות של אדם בהכרח ביטוי של "זהות מינית", הוא לא יכול לסבול מצב שבו חבר כנסת לא חושף את ה"אמת" על "זהותו" בפני ציבור הבוחרים.

במקרה הזה, ואולי גם בשני המקרים האחרים, כדאי להיזכר ביעקב ישראל דה האן, המשורר ההולנדי והפוליטיקאי החרדי שנרצח בירושלים ב-1924 על ידי ההגנה בגלל פעילותו האנטיציונית. דה האן, שהיה מקורב למנהיג העדה החרדית הרב יוסף חיים זוננפלד, ניסה להביא להסכם בין יהודי היישוב הישן בארץ ישראל לבין הערבים בפלסטין ובעבר הירדן שייתר את הצהרת בלפור לגבי הקמת בית לאומי נפרד ליהודים. הוא גם היה סופר ומשורר מחונן, וחלק גדול משירתו הוקדש לייסורי הפער שבין איסורי הדת לגבי יחסים בין גברים לבין תשוקתו לנערים, בעיקר נערים ערבים. באווירה הציבורית של היום סביר שהיה מוקע כחרדי חשוך כמו הרב עובדיה, כהומו בארון כמו הח"כ שעליו כתב אוחובסקי, וכסוטה מין כמו יצחק לאור. אבל החרדים הם הרבה פעמים קשוחים פחות בדרישות שלהם לאינטגריטי ולאוורור; כך יכול היה מנחם פרוש המנוח, אחד מראשי אגודת ישראל לשעבר, לומר שהוא מתעניין בדה האן רק "מהמותניים ומעלה", וכך יכולתי לשמוע בשיחה עם אחד מדוברי העדה החרדית של היום שמבחינתם דה האן הוא קדוש, בעל תשובה גמור, ו"שאף אחד לא יבלבל אותנו עם עובדות".

closet5

*

טלאל אסד (בספרו Genealogies of Religion) מתאר את המעבר של מערכות המשפט באירופה, במאות האחרונות של ימי הביניים, מהכרעה על סמך סימנים אלוהיים להכרעה על סמך ראיות שמקורן אנושי. הראיה החשובה ביותר מבין אלה היא ההודאה או הווידוי של הנאשם עצמו, והאמצעי היעיל ביותר להשגת ההודאה הוא העינויים. התהליך האינקוויזיטורי של חשיפת האמת – האמת שהאדם מעיד על עצמו – זכה למעמד קנוני (במובן הנוצרידתי של המילה) בימי האינקוויזיציה הקתולית, בתקופה שהיא גם תקופת המפנה שבין ימי הביניים לעת החדשה. ירושת האינקוויזיציה לחשיבה המשפטית, ולמעשה לתפיסת הצדק בכלל, בעולם המערבי בעת החדשה, היא ההנחה שכל סובייקט נושא בקירבו "אמת", שעל אמת זו להיחשף, ושאין תחליף לחשיפתה על ידי הסובייקט עצמו. גם כשהעינויים הפכו ללאלגיטימיים (מה שכמובן לא הפך אותם ללאישימים), האוריינטציה של חשיפת האמת על אודות הסובייקט והכיול של אופני השיח השונים לקראת תכלית זו עדיין מונחים בתשתיתו של כל הדיון המודרני על אודות "אותנטיות", "כנות" ובעיקר "יושרה" – integrity בלע"ז, מילה שמניחה את גיבושם האינטגרטיבי של כל מרכיבי האישיות של הסובייקט לכלל יחידה קוהרנטית אחת נטולת סתירות והסתרות. ולא מפתיע לראות שהמקומות שבהם הדרישה ליושר ויושרה מופיעה יותר מאשר בכל מקום אחר הם מין וכסף, המקומות שבהם משוקעת עיקר התשוקה של החברה המערבית (ואולי של חברה בכלל).

לגבי כסף, התביעה לאינטגריטי ניכרת קודם כל באופן שבו הפכה ה"שחיתות" – שם קוד לכל סוג של שימוש לרעה שעושים בעלי שררה בכוחם על מנת לעשות לביתם – לחטא הציבורי והפוליטי הראשון במעלה בישראל. חטא שמאפיל בחומרתו על מעשי זוועה צבאיים ופוליטיים שביצעו חלק מה"מושחתים" ודוחה הצידה זכויות פוליטיות רבות של "מושחתים" אחרים (תומר פרסיקו כתב על זה יפה כאן). הרב עובדיה, גם כשהוא מדבר נגד דרעי, לא חוסה תחת מטריית טוהר המידות הזו, ודומה שהוא נאמן בכך למימרא התלמודית שלפיה "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (יומא, כב ע"ב). הכוונה איננה שיש לאפשר לאנשי ציבור לגנוב כסף, אלא שמעשה כזה לא פוסל אותם מראש ולמפרע, ושלא זו בלבד שהוא אינו נורא יותר מ"חטאים" אחרים, העובדה שהוא ידוע ושהעושה הוקע בגינו נותנת לציבור מנוף לחץ נוסף עליו כבעל שררה. לגבי מין, בעידן השחרור שאחרי המהפכה המינית הבעיה נעוצה בדרך כלל לא בעצם המעשה אלא בהסתרתו: אם ממילא הכל מותר ואין מה להסתיר, מי שמסתיר משהו הופך בעצמו לבעיה. גם כאן נמצא בתלמוד גישה אחרת, פחות מתירנית אבל גם פחות טהרנית, שהביטוי המפורסם ביותר שלה הוא ש"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן, יז ע"א). לפי הגישה הזו, לא הכל מותר ויש דברים אסורים, אבל גם את הדברים האסורים עושים, והשאלה היא איך הם נעשים ואיך מתייחסים אליהם.

closet1

*

מילת המפתח כאן היא "פרהסיא". המונח Parrhesia, שמשמעותו ביוונית היא "דיבור גלוי", אמירת האמת ללא מורא וללא משוא פנים, הוראתו בשיח ההלכתי היא "בפומבי" או "לעין כל", כשגדרו המדויק הוא "בפני עשרה ישראל כשרים". בסדרת הרצאות שהקדיש לנושא (Discourse and Truth: the Problematization of Parrhesia) טען פוקו שבימי הדמוקרטיה האתונאית היה המרחב הציבורי, האגורה, המקום שבו הופיעה ה-Parrhesia, שבעיקרה נגעה לאומץ לבטא אמיתות פוליטיות לא פופולריות. בהמשך, במאות הראשונות לספירה ובעיקר במרחב הרומי, החל המונח להתייחס יותר ויותר לכנותו של האדם ביחס לעצמו ופעמים רבות כלפי עצמו, ולקבל אופי שמזכיר בצורתו את הווידוי הנוצרי (וגם כשפוקו דן ב-Parrhesia אצל סנקה תוך הדגשת ההבדלים בין טכניקות ה-Parrhesia שלו לבין הווידוי, לא אובד הדמיון בינן לבין הווידוי שהתפתח באותו מרחב תרבותי כמה מאות מאוחר יותר):

These techniques manifest a very interesting and important shift from that truth game which — in the classical Greek conception of parrhesia — was constituted by the fact that someone was courageous enough to tell the truth to other people. For there is a shift from that kind of parrhesiastic game to another truth game which now consists in being courageous enough to disclose the truth about oneself.

ההבדל בין ה"פרהסיא" ההלכתית ל-Parrhesia הפרוטונוצרית הוא ביטוי של הבדל בסיסי יותר בין הגישה ההלכתית, שמדגישה את המרחב הציבורי ואת הקשר ההדוק שבין יחיד לקהילה, לבין הגישה הנוצרית (שהלכה והתעצמה בעת החדשה עם הרפורמציה ונמסרה גם לעולם המערבי המחולן) שמדגישה את עמידתו של היחיד מול האל ללא תיווך. דומה שהפרהסיה התלמודית משמרת היבט מרכזי במשמעות הקדומה יותר של המונח היווני, תוך הפיכתו ממציין אמירת אמת בפומבי לסינונימי לפומביות עצמה. וכך, בעוד שבתרבות המערב הנוצרי הלך וגבר ערכן של עמידתו הגלויה של היחיד מול האל, מול העולם ומול עצמו, עמידה שתובעת חשיפה מוחלטת שלצידה הכחשה מוחלטת של האפשרות לעשות מעשים שהשתיקה יפה להם – הדיון ההלכתי מכיר לא רק באפשרות אלא גם בחובה של היחיד להסתיר ולהסתתר במקרים מסוימים. הרב עובדיה יוסף עצמו נעזר פעמים רבות בעיקרון ההבחנה בין צינעה ופרהסיה כדי להימנע מלדון עוברי עבירה לכף חובה. כך למשל, תוך הסתייעות בפסיקה קודמת, הוא הופך את האפשרות לחלל שבת בפרהסיה (במובן החמור של המעשה) לכמעט בלתי אפשרית (שו"ת יביע אומר חלק ז, אורח חיים, סימן טו):

יש לצרף מה שכתב הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חלק יורה דעה סימן נ), שאין דין מחלל שבת בפרהסיא לחושבו כעכו"ם אלא אם כן העידו עדים בפני בית דין על מעשיו, והועד בפניו, אבל אם לא העידו עליו בפניו בבית דין, ורק ע"פ קול ההמון שנתפשט נודע שהוא מחלל שבת, ובשאר מצות התורה נוהג כהלכת גוברין יהודאין אין לדונו כמומר לאסור יין במגעו, ומה גם שבזמנינו שהדור פרוץ מרובה, אין להרחיק אנשים כאלה כל כך ולדחותם בשתי ידים שלא יפקרו טפי, ויותר טוב לקרבם אולי ישמעו וישובו מדרכם הרעה. עיין שם.

בעקבות זאת מתיר הרב עובדיה להתפלל עם מחללי שבת בפרהסיה ואף לאפשר לכהן מחלל שבת לברך בבית הכנסת:

[…] מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים.

על מנת לשמור על מרקם חברתי תקין ולמנוע הלבנת פנים, הרב עובדיה מורה להעלים עין גם מדברים שגלויים לעין כל. במקביל לצמצום הפרהסיה הוא מרחיב את עיקרון "הסוד הגלוי" שמעוגן עמוק בהבחנה בין צינעה ופרהסיה, ומסמן גם בתוך הפרהסיה טריטוריה של הסתרה. במקום אחר המהלך הזה רדיקלי עוד יותר, עד כדי כך שכדי לא לדון לחומרה עוברי עבירה מביא הרב מקור שלפיו הפרהסיה מתבטלת לחלוטין (שו"ת יביע אומר חלק ח, אבן העזר, סימן יח):

ועוד יש סברא נכונה להקל, שבזמנינו לא מקרי מחלל שבת "בפרהסיא", כיון שרובם עושים כן, דבשלמא כשהיו רוב ישראל שומרי שבת ומקיימים כל המצות, ורק מעטים היו מעיזים פניהם לחלל את השבת, הרי הוא כופר במעשה בראשית ובתורה ביד רמה, והוא מוציא עצמו מכלל ישראל, אבל בזמן הזה שרובם פורצי גדר, קלקלתם תקנתם, כי היחיד חושב שאין זו עבירה כל כך, ובפרט שהעושים כן נמנים עם חשובי הקהל, הילכך פרהסיא שלו כצינעא.

זכה הרב עובדיה, ולא ראה כיצד בביתו שלו הפכה צינעא שלו לפרהסיא.

closet4

תגים: , , , , , , ,

3 תגובות to “בארון של חבר הכנסת X והרב עובדיה”

  1. 50stuck Says:

    א. פוסט מעולה, ובכלל משמח ששוב יש פרק זמן קצר (יחסית) ובו רצף פוסטים כל כך מעוררי מחשבה.
    ב. מעניין לבחון את שאלת היחס ל"סודות גלויים" ולאותנטיות גם במישור המדיני/בינ"ל בישראל (הגרעין, ושלל פרסומי "על פי מקורות זרים"). גם במישור זה נראה שעצם "הסוד" (בין אם אמיתי ובין אם לאו) מעניק משנה חשיבות למושאו.

  2. ירון לונדון Says:

    מזהיר

  3. יניב Says:

    תודה על פוסט מאוד מעניין ומאוד מחכים. הבחינה ההשוואתית של פרסום הדברים של הרב עובדיה יוסף והדרישה של אוחובסקי מעוררת הרבה מחשבה, וההקבלה בין הסוג הגלוי של קוסופסקי למושג הפרהסיה במובנו ההלכתי ולצמצומו מרתקת, כמו גם המסקנות שאתה לומד מההקבלות הללו.
    הפוסט גם פותח שאלות – אחת ברמה המופשטת או תיאורטית יותר של ההקבלה בין סוגים שונים של "סודות גלויים" (גם בהקשר הביטחוני כמו שנכתב למעלה), אבל יותר מעניינות אותי שאלות במובן שהוא יותר אתי – אכן, אנו קרועים בין הדרישה לאינטגריטי מצד אחד, כמו שכתבת יפה במובן של אינטגרטיביות וחוסר סתירות בין הנעשה במרחב הפרטי לציבורי, בין השיפוט המוסרי לשיפוט הטעם – וכהנה דרישות ללכידות כללית. מצד שני הדיפרנציאציה שמאפיינת את החיים המודרניים לא רק בין פרטי לציבורי כמו בימי יוון העתיקה או המשנה אלא בין האישי למקצועי, המיני למשפחתי וכן הלאה וכן הלאה תחומים ומרחבים אינספור שלמעשה מערערים על ההבחנה הזו של פרטי/ציבורי בעצם הצבתם מדרג בין התחומים.
    ובכל זאת, הפריע לי ההקבלה של פרשת לאור לשתי הפרשות האחרות שהבאת. הטענה שהוא נתפס כ*סופר פחות טוב*, והקבלתה לכך שבקרב ציבורים מסויימים המרן נתפס כ*רב פחות טוב* בגלל פרשות השחיתות שנקשרו בו, יותר משיש בה ללמד על ההבחנה בין ההיבטים ה"סודיים" / פרטיים, יש בה כדי ללמד על המקום שממלאים "אנשי-רוח" בחברה החילונית שמקקביל במקום כלשהו למקום שממלאים רבנים בחברה הדתית. נדמה לי שהדרישה לאינטגריטי אצל רבנים דווקא עולה בנה אחד עם הדרישה של הדת היהודית (ובמובן זה, זהו מאפיין של כל הדתות) לאחידות ולכידות בחיי החומר והרוח – והרב, מנהיג הקהילה, נחשב כמופת בעניין. אני לא לגמרי בקי לגבי התפיסה של דה-האן בקרב החרדים אבל נדמה שאו שהוא אינו נתפס כדמות מופת כזו של מנהיג, אלא כמשהו אחר ואיזוטרי יותר, שמאפשר להתעניין בו "מהמותניים ומעלה", או שהוא נתפס ככזה אבל לא בזכות פיצול בין דמותו הציבורית לחייו הפרטיים אלא בזכות תפיסה סלקטיבית ו"התעלמות מהעובדות".
    בכל מקרה, נכון שמהזווית הציבורית ישנה הקבלה מסויימת בין מקרה לאור למקרה אוחובסקי, מהבחינה של חשיפה (אבל לא ממש "גילוי") של משהו שקודם לכן לא היה ידוע (ב"רבים", אם כי לא ממש סוד); אבל ההבדל הוא שבמקרה אוחובסקי (בעצם מקרה שמולי, לא?) מה שראוי לגנאי הוא עצם אי-החשיפה, כלומר עצם ה"סוד" לכאורה (וישנו ויכוח ער על האם זה אמנם ראוי לגנאי או לא). במקרה לאור מה שראוי לגנאי (ואולי נתון לויכוח מבחינת האם הדברים קרו – אבל אין חולק שאם אכן קרו ראוי לגנאי) הוא עצם המעשים המיוחסים לו. חשיפתם (הוצאת השלדים מהארון) אינה עומדת נתונה ואינה מוטלת בספק מוסרי. ההקבלה שאתה עושה קצת מטשטשת את העניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: