איך אפשר להישאר מערבי ובכל זאת נאור

by

בשבוע האחרון הופיעו כמה אנשים שגילו ש"יש בעיה עם האסלאם". למעשה, נראה שמי שבבעיה הוא דווקא פרויקט הנאורות. זה זמן מה שפרויקט הנאורות מצוי במשבר. באתר אלג'זירה פורסם השבוע מאמר מאת עבדאללה אל עריאן, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שכותרתו "שארלי הבדו והליברליזם המערבי". בהתייחסות לטענה כי ההתקפה על מערכת המגזין היא התקפה על עיקרון חופש הביטוי ועל הליברליזם בכלל, כותב עריאן:

האמת היא, שמאז היותם של רעיונות ליברליים, המביעים תביעה לחירויות השונות שהחברות המערביות מקדשות, היו גם חברות שסבלו מניצול ומהכפפה בידיהם של אותם אנשים המטיפים לרעיונות נעלים אלו.

בעודם מניחים את היסודות לחברות הליברליות המודרניות, החל מחופש הביטוי ועד לחופש הדת, כבסיס למשטר הדמוקרטי, כמעט כל הוגי הנאורות הביעו תמיכה בעולם הבנוי על היררכיות גזעיות, ובהרחבתן של האימפריות האירופיות החדשות שהתבססו ברובן על השימוש באלימות לשליטה על נתינים קולוניאליים. העובדה שפילוסופים אלו פיתחו את תפישותיהם הגזעניות בדבר יהודים מוסלמים ושחורים על בסיס "התבונה" ו"הרציונליות", הופכת רעיונות אלו למזוויעים יותר מרעיונות שמקורם בצורות מחשבה פרה-מודרניות.

אפשר להתווכח עם טענות מסוג זה, אבל הוויכוח רק מחמיר את הבעיה המיידית: בנקודת הזמן הנוכחית, מי שדבק בערכי הנאורות ונלחם נגד מתנגדי הנאורות ימצא את עצמו לעתים קרובות מגן דווקא על החזקים והעשירים נגד החלשים והמדוכאים.

בהקשר הישראלי, איסלאמופובים ושונאי חרדים מגלמים זאת היטב: הם מדברים ופועלים בשם הקִדמה, חופש הדת ושחרור האשה, אבל הדיבור והפעולה האלה מאפשרים להם להדיר את כל אותם אלה שנחשבים בעיניהם נחשלים, דתיים ופטריארכליים: מהגרים, עניים, נתינים קולוניאליים ובעצם כמעט כל מי שזקוק להגנה ולסולידריות.

התיאוריה הפוסט-קולוניאלית – כפי שהיא מתבטאת למשל במאמר שצוטט למעלה – היא אחת מצורות ההתמודדות האקדמיות עם הסיטואציה הזאת. זוהי ביקורת על פרויקט הנאורות והחילון עצמו, שנחשפים כמסווה לקולוניאליזם האירופי. הבעיה היא, שמעטים מאוד ממבקרי הנאורות מסוגלים ללכת צעד נוסף. הם מבקרים את החילונות אבל לא נעשים דתיים, ומבקרים את המערביות אבל לא נעשים מוסלמים. הם מבקרים את הליברליזם אבל נשארים ביסודם ליברלים. כי מהו הפוסט-קולוניאליזם, כשיח שמאלי, אם לא פיתוח של פרויקט הנאורות עצמו.

ההשפעה של התיאולוגיה האיסלאמית, וגם של המחשבה היהודית הרבנית או המבנים הפוליטיים של הזולו על התיאוריה הביקורתית היא שולית למדי. תחומים אלה נחקרים על ידי מומחים, אך החקירה עצמה מבוססת כמעט תמיד על מתודות פילולוגיות מערביות-מודרניות, שקשורות בשורשיהן להומניזם האירופי ולנאורות. לעומת זאת, "ביקורת המערביות" שמנוסחת בעשורים האחרונים במסגרת התיאוריה הפוסט-קולוניאלית היא לרוב למעשה ביקורת ההגמוניה. היא לא אומרת למעשה שום דבר מהותי על ערכיה של התרבות המערבית, אלא לכל היותר מאשימה את המערב בצביעות או בבגידה בערכיו.

מישל וולבק כבר מצא פיתרון לבעיה הזאת: הוא הודיע שערכי הנאורות הם סחורה שפג תוקפה, ושעדיף להיעשות קתולי או מוסלמי. דרך התמודדות נפוצה יותר בשמאל היא למצוא רסיסים שונים של אי-מערביות בתוך ההוויה החברתית-תרבותית המערבית ולעשות מאמץ לדובב אותם. בתרבות הפוליטית העכשווית, הדבר נעשה באופן ביוגרפי: מי שבא ממשפחה בורגנית מכפר סבא, ימצא לעצמו סבתא טורקייה כדי להוכיח שהוא קרבן של תרבות המערב; ואם אין אפילו סבתא טורקייה, אפשר תמיד להגיד שהאשכנזים עצמם הם קורבן של הציונות, כלומר של המערב. וכך הלאה. אך למעשה, אין דבר שמאדיר יותר את המערב מאשר ההתייצבות מולו והמאבק נגדו – מאבק המכונן שוב את הסובייקט המערבי בתור נקודת הייחוס לכל "האחרים".

המצב נעשה מסובך עוד יותר כאשר המוכפפים מדברים בשם מסורת דתית. כל עוד האיכר מווייטנאם נלחם בשם אידיאולוגיות אוניברסליות כמו המרקסיזם, הסטודנט מפאריס יכול היה לרסס כתובות בשבילו. אך כאשר המוכפפים פועלים בשם הדת, אחדות המטרות מסובכת הרבה יותר. במקרה הטוב, לסטודנט מפאריס פשוט אין מקום במאבק, ובמקרה הפחות טוב – המאבק מופנה נגדו.

במקום לנסות למצוא את הפינה המוכפפת באישיות שלנו ולהתבצר בה, הדרך הנכונה לדעתי היא להתבונן דווקא ביסוד ההגמוני שבתוכנו (שלעולם אינו היסוד היחיד) להשתהות בו ולנסות להבין אותו. להבין, משמע לפתח כלפיו יחס אינטימי ועם זאת ביקורתי; להציב אותו כמושא לעיון, אבל לא לשלול אותו (כי אין לנו מאיפה). כולנו מערביים ולא-מערביים בו זמנית (מי יותר ומי פחות). אבל המצב הנוכחי מצריך לדעתי דווקא לקיחת אחריות על היסוד התרבותי ההגמוני, ולא בריחה אל היסוד המוכפף.

לצורך כך, יש להבחין בין מאפייניה של כל תרבות הגמונית, לבין תכונותיה של התרבות המערבית. מאז העידן הקולוניאלי, התרבות המערבית נמצאת כעת בכל מקום, ולכן היא שקופה בעינינו; אנחנו מתבוננים ממנה החוצה, ורואים בה אמת מידה לכל. פרוטאגורס צוטט על ידי אפלטון: "האדם הוא אמת המידה לכל"; זהו המוטו של ההומניזם המערבי. אבל למעשה, זה זמן רב מתכוון ההומניזם המערבי לומר: "ההומניזם המערבי הוא אמת המידה לכל".

נראה שהסיבה לכך היא שהמסורת של המערב, זו שהחלה ביוון, היא המסורת שניצחה, והיא כיום התרבות ההגמונית. מזמן כבר איננו יכולים להתבונן באנשים מערביים דרך מבטו מבט של החאן המונוגולי כאשר פגש את מרקו פולו ואנשיו, וראה בהם אנשים בעלי עור חיוור שלובשים בגדים משונים. כיוון שהעמים האירופיים הפכו בעידן המודרני לכוח הדומיננטי בכדור הארץ, ודיכאו במידה רבה כל כוח משמעותי שפיתח מסורת מחשבתית אחרת, המודרניות והמערביות כרוכות כיום זו בזו.

משחק המחשב "ציביליזציה" מדגים זאת היטב: השחקן במשחק האסטרטגיה בוחר לנהל אחת מכמה ציביליזציות שהתקיימו לאורך ההיסטוריה: מצרים, גרמניה, ממלכת האצטקים, יוון, בריטניה וכו'. כל אחת מהציביליזציות מתפתחת לאורך הזמן, מראשיתה בשחר ההיסטוריה ועד העידן הפוסט-תעשייתי, ובדרך נאבקת בציביליזציות האחרות. מה שמעורר מחשבה במשחק, הוא האפשרות לחוות את ההיסטוריה המודרנית דרך אימפריות שנעלמו בפועל לפני אלפי או מאות שנים, כלומר לדמיין כיצד היתה נראית הציביליזציה הרומית בעידן החלל, או איזה אופי היה לאימפריה עולמית של בני הזולו.

אבל בסופו של דבר, ההתנסות הזאת רק ממחישה את הכישלון. לדמיין מצבים כאלה זה כמעט בלתי אפשרי. מה שנקרא היום "הציביליזציה" כרוך בקשר סבוך עם התרבות המערבית.

Bild 084

היחידים שהצליחו לעשות זאת, כלומר להתבונן במערב מתוך המערב, היו הגרמנים. לא במקרה, עסק אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם" כמעט רק במחברים צרפתים ואנגלים. המבט הצרפתי והאנגלי הוא המבט האוריינטליסטי המובהק. זהו מבט שבוחן את האוריינטלי, את האפריקאי, את האחר, מגדיר את מהותו ומכונן אותו כאובייקט. המבט הגרמני, לעומת זאת, מכוון למערב עצמו. בכך הוא מתעקש תמיד על הזרה של העצמי, של אירופה.

מבחינתם של הפילוסופים הצרפתים, הגרמנים היו בעצמם עם ברברי שיצא לא מכבר מן היערות האפלים. כך חשבו גם האנגלים – ואולי הם חושבים ככה עד היום. ההיסטוריון ניל פרגוסון, בספרו שיצא לא מזמן על ההיסטוריה של הציוויליזציה המערבית, כמעט ואינו מחשיב את גרמניה לחלק מהציוויליזציה המערבית.

כל מי שמגיע לברלין מרגיש את זה בעצמו: הוא לא נמצא במערב, אלא בצפון-מזרח. במערב לא אוכלים כל היום דברים כמו ענבי שועלשום דובי וסמבוק. ניתן, אם כן, לומר שגרמניה היא התרבות הקרובה ביותר לתרבות המערב. ברור שאמירה זו היא אבסורדית: קאנט, היגל, ניטשה והיידגר הם תרבות המערב עצמה. אלא שבזכות מעמדם האמביוולנטי, הממזרי, ידעו הגרמנים יותר משכניהם להתוות את גבולותיה של המסורת המערבית עצמה. הוגים גרמנים חתרו תמיד להזרה של השפה האירופית עצמה, של ערכי המערב עצמם – ובפרט של המטאפיזיקה המערבית, מאפלטון והלאה. כמו מדען הצובע את הפרוטופלזמה בחומר זרחני, צבעו הגרמנים את המערביות השקופה.

אבל נאמר שמתבוננים במערביות ומבטלים את השקיפות שלה – מה מקבלים? מה יוצא לנו מזה? לא אוכל לענות על השאלה הזאת בהרחבה כאן. אני טוען רק שהתבוננות כזאת, ברוח המסורת הגרמנית, עשויה לסייע לנו להיחלץ מהמבוי הסתום שאליו הגיעה "ביקורת הנאורות".

Bild 024

כבר ברגע שבוחנים את המערביות במנותק מההגמוניה שלה, היא מופיעה מולנו באופן אחר. למעשה, היא מופיעה בתור מסורת רוחנית.

כן: נאמר שנתייחס למערב, לאותה מסורת מדומיינת ועם זאת כה משפיעה המתמשכת From Plato to NATO, באופן אחר. נאמר שנתייחס אליו כסוג מסוים של מסורת רוחנית. כידוע, העידן הנוכחי מעלה על נס שלל מסורות רוחניות לא-מערביות, שמוכתרות כאלטרנטיבות ל"צורת החשיבה המערבית": יוגה, פילוסופיה אינדיאנית, פולחן האם הגדולה, סוּפיות, תלמודיות וכדומה.

אבל מה עם הפילוסופיה המערבית? האם ג'ון לוק הוא רוחני פחות מלאו-דזה? האם קאנט הוא רוחני פחות מהזוהר? ובעיקר – האם אפלטון הוא רוחני פחות מאושו? והרי, אם לומר את האמת, כל מה שנקרא היום "רוחניות" הוא פלטוניזם בתחפושת צבעונית, מתווך על ידי הנצרות.  אפילו הנצרות עצמה היא לא הרבה יותר מטימאוס עם קצת קישוטים תנ"כיים.

ועם זאת, אנחנו לרוב לא מתייחסים אל המערביות בתור מסורת רוחנית אחת מיני רבות. לכל היותר, מתייחסים אל הנצרות (בעיקר הקתולית) בתור מסורת רוחנית – אבל זה קל יחסית. אתגר מסובך יותר הוא להתייחס דווקא לחילוניות, ההומניזם והנאורות כאל מסורת – בדיוק כמו שמתייחסים לדתות אינדיאניות. נדמה לי שכך נחשפת המטאפיזיקה המערבית בפני היידגר כאשר הוא בוחן אותה ב"ההתגברות על המטאפיזיקה":

המטאפיזיקה, בכל דמויותיה ובכל שלביה ההיסטוריים, היא גזירת גורל יחידה במינה, אם גם אולי הכרחית למערב. והיא התנאי המוקדם לשלטונו הפלנטרי.
(תרגום: אדם טננבאום)

או כאשר הוא מדבר על משל המערה של אפלטון כאילו היה משל אינדיאני, ובכל זאת גם שונה מזה:

הסיפור המסופר במשל המערה מעניק מבט אל מה שבעצם קורה, כעת ובעתיד לבוא, בתולדות הקיום האנושי שחותם המערבי טבוע בו: האדם חושב ברוח מהות האמת כנכונות דימוי כל מה שהויה לפי "אידיאות", ואומד כל ממשות לפי "ערכים"
(תרגום: דנית דותן)

בסופו של דבר, אין ברירה אלא לחזור ליוונים; אבל צריך לקרוא אותם כמו הגרמנים. הגרמנים, טענה אלייזה מ' באטלר האנגלייה, חיקו את היוונים "כעבדים נרצעים", ומידת ההשפעה היוונית עליהם היתה גדולה יותר מאשר על כל אומה אירופית אחרת. אך  יוון הגרמנית אינה יוון של החוק והגאומטריה, אלא יוון של האורגיות והפולחנים הפאליים. הפילולוג פרידריך קרויצר הצליח להוכיח שיוון היא שלוחה של האוריינט, וכל המיתוסים שלה מקורם במזרח. מכאן שגרעין המערביות הוא מזרחי. מהפוזיציה הזאת, המסורת הגרמנית התחרתה על הגדרת המערביות, לרוב מעמדת נחיתות, שהובילה להתפרצויות אלימות פרועה.

Bild 044

ומכאן, הערה מתבקשת בדבר אותה "מסורת גרמנית". אם המסורת הגרמנית בהבנת תרבות המערב, כפי שתוארה כאן, אכן קיימת, התרבות הגרמנית העכשווית אינה האתר הנוח ביותר לחשוף אותה. גרמניה היא גרמנית מאוד, ועם זאת מתנכרת לגרמניותה. גרמניה, אפשר לומר, פוחדת מהצל של עצמה, כלומר פוחדת מאותה צד גרמני מוצלל העומד מול פרויקט הנאורות. רוב הגרמנים הצעירים שהכרתי אינם רוצים לשמוע את שמותיהם של היידגר, יונגר, ניטשה, שופנהאוואר, שלגל והרדר – כל אותם הוגים המזוהים עם "המסורת הריאקציונרית של הרומנטיקה הגרמנית". בשיעורי השפה של מכון גתה הם לא יילמדו, שמותיהם לא יוזכרו. למען האמת, אפילו שמו של גתה מוזכר בקושי במכון גתה: עדיף בהרבה לדבר על כדורגל, עסקים והאיחוד האירופי.

מיותר לציין: אין פלא ש"המסורת הגרמנית" זוכה ליחס חשדני. בהפגנות השמאל בגרמניה נשמעת הסיסמא: "  Folter-Mord-Deportation — Das ist deutsche Tradition!" (מה שאפשר לתרגם כ: "עינויים-רצח-הגלייה המונית – זוהי מסורת גרמנית!). בעוד המסורת הצרפתית של הנאורות הגיעה למבוי סתום, מה שכיניתי כאן "המסורת הגרמנית" הסתיים בקטסטרופה. בעקבות כך, אותן  צורות של עיסוק במדע, בתרבות ובשפה שהתפתחו במסגרת המסורת הגרמנית, חוסלו במידה רבה לאחר התבוסה. זאת מכיוון שרבים מבני הדור האחרון שהיה אמון על מסורת זו טבל את ידיו עד המרפקים בפוליטיקה הנאצית.

ועם זאת, אין במסורת הגרמנית שום דבר שהוא נאצי בהכרח. מעט מאוד מחבר בין המשורר הרומנטי נובאליס לבין אדולף אייכמן, או בין קספר דוד פרידריך לבין אושוויץ. חנה ארנדט, ואחריה זיגמונט באומן, היטיבו להראות כבר מזמן שתעשיית ההשמדה היתה תוצר של המודרניות והרציונליזם, הרבה יותר משהבקיעו מתוך ערפילי הנפש הגרמנית.

לעומת זאת, המסורת הגרמנית יצירתית ושימושית מאוד, ונחוצה במיוחד ברגע הנוכחי. אלא שהאוצרות שלה קבורים תחת החרפה הגדולה בהיסטוריה. והכתם לא יימחה במהרה.

כאן, אם תרצו, עשוי להשתלב בסיפור התפקיד שלנו כצאצאי הקרבנות. יש שיטענו שאנחנו "מעניקים לגיטימציה" להיידגר. אבל היידגר כבר מת. החיבור בין המדינה הגרמנית לבין "המסורת הגרמנית" עשוי לעורר חרדה; אך אין שום סכנה בכך שיהודים קוראים היידגר (אלא אם הם עושים זאת במכללת אריאל – וזאת כבר שאלה אחרת). כאשר אנחנו קוראים את היידגר בגרמניה, אנחנו פתורים מהפרובלמטיקה הקדומה של הנפש הגרמנית. פרדוקסלי ככל שהדבר עשוי להישמע, לנו אין בעיה לדבר בשם המסורת הגרמנית, דווקא מכיוון שהיא הופנתה "נגדנו".

אולי זה לא נשמע הרבה. אולי זה לא נשמע קשור. אבל המצב די נואש. דרושה איזושהי נקודה ארכימדית לעמוד עליה.

עוד באותו נושא:

המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני

דימויים: נורברט ביסקי  ללא כותרת

תגים: , , , , , , , , ,

25 תגובות to “איך אפשר להישאר מערבי ובכל זאת נאור”

  1. אלי א. Says:

    3>

  2. מיכאל Says:

    מעניין.
    אני שואל בכנות את הכותב: למה "היידגר, יונגר, ניטשה, שופנהאוואר, שלגל והרדר" הם המסורת הגרמנית? מה עם מסורות גרמניות אחרות, הרציונליסטיות, הנאורות? פוזיטיביזם לוגי זה לא מסורת גרמנית?

    • האמורי Says:

      כן, הם בהחלט מסורת גרמנית. אבל בכל הנוגע למשל למוסדות להשכלה גבוהה בישראל, לומדים רק אותם – את המסורת של קאנט-מנדלסון-מרקס-קסירר וכו' וכו'. מעבר לזה – חושך. הגיע הזמן לשחרר קצת, אם אפשר לומר ככה.

  3. דנית Says:

    צר לי על הקטנוניוות, אבל סמבוק הוא הצמח הזה http://en.wikipedia.org/wiki/Sambucus, שמהפרחים שלו עושים משקאות ממותקים. הקישור שמופיע תחת סמבוק במאמר הוא של sea bucktorn- צמח שמפירותיו עושים ריבה, משקאות וקוסמטיקה.
    שני הצמחים האלו, יחד עם שום הבר וענבי השועל (black current)הם אגב ממאפייני המטבח הסקנדינבי המודרני וצומחים בעיקר בסקנדינביה. בעיקר sea bucktorn שכמו שמרמז שמו, גדל בעיקר בסמוך לים (שאינו מצוי בשפע בגרמניה).
    אבל סקנדינביה זה גם לא לגמרי מערב.

  4. יסמין Says:

    אבל הרי זה "המערב" הזה עצמו ששולל את המסורת הרוחנית של עצמו ומתעקש לראות בה, באופן די אדוק, איזה natural order of things. ובשם הנאורות הזאת או בהשראתה שומעים את הדברים המביכים ביותר. וזה עוד במקרה הטוב, כשלא יוצאים להגן עליה בהפצצות מהאוויר. המדע הוא מסורת רוחנית אבל משום מה היא לא מוכנה להודות בזה. ככה באמת נוצרו כל הברבורים הניו איג'יים, הרי מי הפראייר שיכול או רוצה לחיות עם התפיסה העגומה הזאת בתור תכלית הקיום? יש הרבה דיסציפלינות שקוראים להן רוחניות אבל כל מהותן היא בסך הכל לחדד את השכל כדי לחשוב יותר טוב מה לעשות עם החיים האלה.

    • ofrilany Says:

      בדיוק, אבל מה שאני אומר הוא שהגרמנים הם אלה שמוכנים להודות בזה

      • יסמין Says:

        טוב, סחתיין. זה לא עבד היחסיות הזאת כשהם החליטו להרגיש מאוימים. כנראה שבלי נאורות זה לא בהכרח יותר טוב. זאת אומרת, מה זה עוזר לנו עם ההתנשאות האירופית על כל מה שזז? למי אכפת כשמוסלמים טובחים במוסלמים (או כשהנאורים טובחים בהם) ממזרח ומדרום לים התיכון? מה יעזור לנו אם נכיר ביחסיות של הדת החילונית הזאת? מישהו ייקח אחריות על המצב הנורא הזה שנוצר וממשיך להתהוות? אולי נשמע פחות דברים מביכים, זה יהיה נחמד, אבל המטוסים הנאורים לא יפסיקו לנסות לעשות סדר בעולם, ואז אנה אנו באים?

  5. דרול Says:

    זה היה מאמר מופלא.
    לא שהסכמתי עם כל מילה, או לא שהסכמתי עם משהו, אבל אמרתי לעצמי "ככה נראית מחשבה" או "ככה נראית תבונה"

    השאלה עצמה, לא ממש נענתה, אבל מה שאני לקחתי מהמאמר הוא שהנאורות אינה בהכרח אותו קובץ של חוקים ואידיאות, אלא פרספקטיבה מיוחדת ופנימית , המסוגלת להטיל ספק סביר ועירני, בפעולות השיפוט או ב"הגמוניות" של האדם עצמו.

    תודה, עופרי, על לילה טוב

  6. סמולן Says:

    ניחושים: המילים הקריטיות במאמר הן "אם תרצו" בפסקה האחרונה, והרקע הכללי הוא המאמר של פרסיקו על רונן שובל ו"הרומנטיקה הגרמנית". כמה גדולה הטעות?

    • ofrilany Says:

      לא, זה בכלל לא קשור במיוחד לפוסט של תומר פרסיקו. כתבתי את רוב הטקסט כבר
      לפני כמה חודשים, והקונטקסט העכשווי הוא בעיקר הפיגועים בפריז. אם הייתי רוצה
      להגיב לפרסיקו הייתי אומר את זה (ובאמת בלי קשר ישיר הגבתי לו בפייסבוק).
      אתה תמיד חושב שיש איזה משהו מלוכלך "מאחורי הקלעים", אבל אולי זה מעיד יותר
      עליך.

  7. יניב Says:

    מאמר פשוט נהדר, חכם ובהיר ומעמיק, ואני גם מסכים עם רוב הדברים. אבל הערה קטנה – בעצם שתיים. ואז גם שאלה:

    1. זה נכון מה שאתה כותב ש"אין במסורת הגרמנית שום דבר שהוא נאצי *בהכרח*" – אבל מנגד, בנאציזם יש *בהכרח* משהו מאותה מסורת גרמנית שאתה מתאר כאן. במלים אחרות – כן, *תעשיית* ההשמדה הנאצית הייתה כפי שהראו ארנדט ובאומן תוצר של המודרנה והרציונליזם והעידן התעשייתי, אולי יותר מאשר שהבקיעו מערפילי הנפש הגרמנית, אבל *האידיאולוגיה* הנאצית, זו שדחפה והזינה את תעשיית ההשמדה – הייתה בהחלט תוצר של המסורת הגרמנית. היא הייתה בהכרח התוצר שלה, זה כמובן לא אומר שהיא הייתה תוצר הכרחי. ז"א שאם המאמר נועד לעשות איזו ריהביליטציה לאידיאליזם הגרמני אז אני בעד, אבל כמו שאתה כותב לגבי הפיקחון שבו יש להתבונן ביסוד ההגמוני שבנו, לקחת עליו אחריות ולא להדחיק או להתעלם ממנו, כך יש להביט ביסוד הזה שהיה קיים בנאציזם. זה לא אומר בהכרח לפסול את השימוש או הקריאה במסורת הגרמנית, בוודאי שלא אומר שאין ללמוד אותה וממנה, אבל אין גם להתעלם או להדחיק מגלגוליה.

    2. אם בהכללות גדולות עסקינן, אז נדמה לי שגם לצרפתים הייתה בשלב כלשהו – מאוחר יותר – היכולת להתבונן בעצמם ולהגיד על עצמם שההיסטוריה המערבית / שלהם אינה ה"natural order of things" (פוקו, ליוטארד, בורדייה). כמובן – זה נעשה אצלם ברוב נפיחות, וכמו שאתה מאפיין, כנראה עם סוג של קריצה. אבל צריך לתת להם את הקרדיט שזה נעשה.
    מי שכנראה זה לא נעשה אצלו, ולהם אין שום יכולת של רפלקסיביות מהסוג הזה – כלומר, גם הביקורת הרפלקסיבית שלהם נעשית באופן לא רפלקסיבי – זה האמריקאים. שגם הם, אגב, למדו והושפעו מאוד מהיוונים. וגם אגב להתבונן ביסוד ההגמוני – שהרי הם ללא עוררין ההגמון במחצית השנייה של המאה ה-20 לפחות.

    ושאלה – לא לגמרי הבנתי איך החלק האחרון – שבו אתה כותב שלנו כצאצאי הקורבנות יש לגיטימציה / אין פרובלמטיקה לקרוא את היידגר בגרמניה – מתיישב עם החלק הראשון, שבו אתה כותב שצריך להפסיק את האדרת הקורבניות ולקבל ולהשתהות עם היסוד ההגמוני שבנו?

    • ofrilany Says:

      תודה רבה יניב. אני מסכים איתך לגבי שתי ההערות. ברור שצריך לסייג. כלומר, גם
      צריך לסייג לגבי חוסר הזיקה בין המסורת הגרמנית לנאציזם, ואולי כתוצאה מכך,
      וכדי לאזן, צריך לסייג לגבי ההשתהות על היסוד ההגמוני. עם זאת, כמו תמיד, אני
      בסך הכול מציע כאן כמה דברים – יכול להיות שחלקם נכונים ויכול להיות שאף אחד
      מהם.

  8. חולי Says:

  9. עדה בילו Says:

    במילים פחות גבוהות פחות יהירות וטמאות

  10. דני Says:

    סופרים מבינים בדרך כלל ראשונים. קראת את ״לורד ג׳ים?"

  11. יונתן הקטן Says:

    אני מוכן לקבל חלק ממה שכתוב פה. זה כתוב מבריק כרגיל, מתובל בשטויות והפרזות פה ושם, כמקובל אצל מי שעסוק יומם וליל בפוליטיקה של זהויות.
    בכל אופן אני חוזר ואומר שחלק ממה שכתוב פה נשמע לי נכון, כיוון חשיבה נכון. אני נגד צנזורה ונגד פוליטיקלי קורקט מוגזם. הכל צריך להיות במידה.

    אחת השטויות שאופיניות לכם (סליחה על ההכללה המעליבה, בעצם זה כולל גם אותי) – היא לראות בכל מה שלא מערבי מקשה אחת. זה חארטה. גם עבודת ה' וגם עבודת הבעל הן דתות מזרחיות, אז מה? מי ששם באותו סל את היהדות, האסלאם, הבודהיזם וכו' פשוט לא מבין כלום לגבי המסורות האלה. בתור מי שלמד אסלאם ומזרח תיכון ויודע קצת על אסלאם ועל יהדות אני מרשה לעצמי לקבוע שלאסלאם יש הרבה הרבה הרבה יותר שמשותף עם הנצרות מאשר עם דתות המזרח הרחוק. לפחות בהבטים מרכזיים שלו. האמונה באל אחד, דיכוי הפוליתיאיזם, המיסיונריות, השאיפה לכפיית אמת אחת מוחלטת – אלה הכל מאפיינים של מה שהייתי מכנה המסורת היודו-אסלאמו-נוצרית. האסלאם הוא אם כך דת מערבית במובהק.

    כל זה לא בא לומר שאין באסלאם הרבה הרבה אלמנטים חיוביים – כמו גם ביהדות ובנצרות. בכל אופן מה שמפריע לי הוא שאתם/אנחנו יודעים יפה למתוח ביקורת על המערב, אבל בולעים את הלשון מול "האחרים". זה חד-צדדי, עוורון בעין אחת, בדיוק כמו אלה שמזהים את האסלאם עם טרוריזם בלבד.

    • ofrilany Says:

      אבל איפה כתוב שמה שלא מערבי הוא מקשה אחת? הרי כתבתי שיש כל מיני "מסורות רוחניות". איפה הפוסט מתח ביקורת על המערב?
      לגבי הטענה שאני עוסק יומם ולילה בפוליטיקה של זהויות – אני גם לא ממש יודע על מה אתה מבסס את זה.
      בעניין המרקסיזם – לא הבנתי למה העובד שהשותפה שלך לא אהבה את המונדיאל מוכיחה שהמרקסיזם לא אוניברסלי. בכל מקרה, זה מאוד לגיטימי לדעתי לעקם את הפרצוף מול המונדיאל – בעיקר במדינה כמו גרמניה. לא כולם חייבים לאהוב כדורגל, אתה יודע.

      • יונתן הקטן Says:

        אה, ודאי שלא כולם חייבים לאהוב כדורגל. זה רק נראה לי קצת טפשי ובעיקר גול עצמי להתייחס לכל מי שכן אוהב כדורגל, או רואה מדי פעם, כאילו הוא ימני קיצוני.
        הרי אתה בעצמך לגלגת לא פעם על השמאל שמתנהג כאילו "ההמונים" מאחוריו, בעוד שהוא מיעוט מנוכר. נו. זה בדיוק מה שאני אומר.
        השנאה של השמאל האידיאולוגי לשייכות קבוצתית (לאומית, דתית וכיו"ב) מבטאת התעלמות מרגש אנושי בסיסי. מי שלא מבין את זה משחק לידי הפשיזם.

  12. יונתן הקטן Says:

    ואגב אחת השטויות המדהימות שכתבת, היא שהמרקסיזם אוניברסלי, ואילו האסלאם לא. זה קשקוש שלא יאמן, האסלאם כמו הנצרות פונה לכל בני האדם ללא הבדל דת גזע ומין. וזו נקודה לזכותו.
    המרקסיסטים חושבים שהם פועלים למען האנושות כולה אבל על הדרך מרשים לעצמם לרמוס ברגל גסה מסורות מזרחיות ומערביות, צפוניות ודרומיות. אני גם גר בגרמניה ונזכר תמיד בשותפה שלי לדירה לשעבר, מרקסיסטית משוגעת, שפניה היו מתעוותים בגועל כל פעם שנזכרו הנצרות או כדורגל – מנהגיהם של ה"עמך" הגרמני. פעם כשהיה המונדיאל שאלתי אותה אם בא לצפות במשחק ביחד והיא אמרה לי בזעזוע: "אנחנו לא צופי כדורגל!"

  13. אופיר Says:

    היא צודקת (השותפה לשעבר). מדוע מרשים לצופה בכדורגל לקחת חלק בשיח

    הנוכחי?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: