המשפטיזציה של החיים האתיים

בימים האחרונים התחדש קמפיין הפייסבוק נגד יצחק לאור בעקבות ההחלטה להעניק לו פרס של מפעל הפיס. אם נאמץ חלוקה פשטנית משהו: תומכיו של לאור טוענים שבשל העובדה שעומדת לו "חזקת החפות" וככזה הוא "חף מפשע", העדויות של נשים נגדו אינן רלוונטיות להענקת הפרס בפרט וליחס אליו בכלל. רק איכויותיו כמשורר, אינטלקטואל או פעיל שמאל רלוונטיות. מתנגדיו של לאור סבורים שבשל העובדה שהוא "אנס" או "הטריד מינית" שום דבר אחר אינו רלוונטי. צריך להחרים את לאור מעתה ועד עולם, ודאי לא לחלק לו פרסים.

כל המושגים ששמתי במרכאות הם מושגים משפטיים, וככאלה רק בית המשפט יכול להחיל אותם. "חזקת החפות" הוא אמנם מושג שהוא ברירת מחדל – הוא חל כל עוד בית המשפט לא אמר את דברו — אם כי בחיי היומיום לא נשתמש בו ביחס לאדם ששאלה משפטית אף לא התעוררה לגביו. אבל מה לעשות שבית המשפט הוא כלל לא חלק מהמשחק הזה. שום עדות נגד לאור אפילו לא התקרבה לבירור משפטי (ולא, ערוץ 10 הוא לא בית משפט). אמנם לא רק שופטים עושים שימוש במושגים הללו. אם אישה נאנסה או הוטרדה מינית היא תגיד "נאנסתי" או "הוטרדתי מינית" ואף תטען כך בבית המשפט. אבל יהיו אלה השופטים שמוסמכים להחליט האם כאשר היא משתמשת במלים הללו היא מתייחסת למה שנופל תחת המושגים "אונס" או "הטרדה מינית" בחוק הפלילי.

המסקנה היא לא שאסור להשתמש במלים הללו אלא שאנחנו צריכים להבין אותן כחלק מטענות פרטיות או פרטיקולאריות, וזאת בניגוד להכרעה סמכותית של בית המשפט. זה לא אומר שהן לא אמורות להשפיע עלינו. ההפך. טענות ודרישות של הקרובים אלינו מעצבים את החיים שלנו כאנשים פרטיים (להבדיל מהסטטוס שלנו כאזרחים של המדינה). נגיד שחברה סיפרה לי שהיא הוטרדה מינית – לא כל שכן נאנסה – על ידי אדם אחר. אני אגעל ואתרחק מהאדם הזה ואנסה לשכנע אותה להגיש תלונה במשטרה. אם היא תסרב בטענה שהיא לא מסוגלת לעבור את התהליך הזה או שאיננה מאמינה באובייקטיביות של המערכת, אני אכבד את ההחלטה שלה. זה לא ישנה את היחס שלי לאדם הזה, אבל אני (או היא) לא בית משפט. אנחנו לא יכולים לשלוח אותו לכלא וגם יש גבול מסוים (שקשה להגדיר) לציפיות שלי מחברים אחרים שלי לשתף פעולה. אם הם מכירים את החברה אישית, אני כנראה אצפה שגם הם יחרימו אותו. אם לא, אז פחות. אם גם הם נפלו קרבן לפשע דומה אצפה מהם ליותר הבנה, או שדווקא אבין אם הם לא ירצו לשמוע על זה כלום. הרבה משתנים פרטיקולאריים שמעצבים את הציפיות שלנו מאנשים בחיים הפרטיים, והם מטבעם נזילים ולא חד משמעיים, וזאת בניגוד לנורמות האוניברסאליות שמנחות את בית המשפט ולסמכות המוחלטת של ההחלטות שלו.

אבל גם אם אין כללים ברורים ביחס לעוולות פרטיות שלא זכו לבירור משפטי, אולי אפשר להגיד את הדבר הבא: ככל שהטענה על עוולה יותר חזקה, מפורטת, או נתמכת על ידי טענות פרטיות נוספות, אז היא צריכה להשפיע יותר. היות שזה המצב במקרה של לאור – גם כי קראתי ושמעתי וגם כי אני מכיר אישית נשים שנפגעו ממנו – אני נגעל ונמנע מהאיש וכן, אני חושב שלא צריך לתת לו את הפרס. עם זאת, בשל העובדה שאלה טענות פרטיות, אפשר לאזן אותן עם שיקולים נוספים, ודאי אצל אנשים שלא נחשפו באופן אישי לעדויות על האלימות שלו – במקרה זה איכויותיו כמשורר ואינטלקטואל. אני לא חושב שיש לי זכות להחרים אנשים אם הם לא מיישרים קו. משבר אמון

פרשת לאור חושפת את המשבר של של קהילה שאיבדה את האמון שלה במקור סמכות מוסכם. הרי יש משטרה ובתי משפט אבל נשים רבות, ובצדק, אינן מאמינות בצדק שלהן. במידה והיה מקור סמכות מוסכם הדברים היו קלים יותר לפתרון. אם לאור היה עומד למשפט ומזוכה, הדרישות להחרים אותו היו נדחקות. אבל גם אם הוא היה מורשע הן היו נדחקות בסופו של דבר. כי היינו מרגישים שהוא כבר קיבל את העונש שלו, ולכן אפשר סוף סוף להעמיד כמה דברים לכף הזכות. אבל בהיעדר סמכות מוסכמת שתעניש, העונש פשוט ממשיך וממשיך וממשיך.

וזו אחת הסיבות שהגל נותן, ב"פילוסופיה של המשפט", לצורך בסמכות משפטית אוניברסלית שתכריע במחלוקות בין אנשים וקבוצות פרטיים. בהיעדר סמכות כזו אנחנו נכנסים למעגלי נקמה אינסופיים מהסוג המוכר מהטרגדיה היוונית. אדם פשע וכל נקמה על כך רק גוררת נקמות נוספות, כי תמיד יש איזו "שארית", איזו אי-הלימה, בין המעשה למעשים שנעשו בנקמה, שארית שקוראת למעשי אלימות נוספים. לכן בדיוק צריך סמכות אוניברסלית שתגדיר זהות בין הפשע לעונש ובזאת תסיים את העניין. לפי היגל עונש הוא לא החרמה או נידוי של הפושע. בדיוק ההפך. העונש דווקא מחזיר את הפושע לקהילה אחרי שבפשעיו הוא הרחיק עצמו ממנה. במובן זה העונש הוא דווקא מעין טובה שהקהילה הפוליטית עושה לפושע, בכך שהוא מבטא את ההכרה בו – ולכן את המחויבות אליו – כחבר בה (הביטוי "שילם את חובו לחברה" מבטא היטב את הרעיון הזה). לכן זה לא מפתיע שאחרי העונש פתאום אנחנו מוצאים מקום לסלוח לפושע, לשקול שיקולים נוספים ביחס שלנו אליו.

אבל אין לנו סמכות אוניברסלית. מה נעשה בהיעדרה? אני רוצה לומר: על מתנגדיו של לאור להגיד מה יספק מבחינתם את הנקמה. אם הוא יוחרם עשור זה יספיק? לא יקבל פרסים במשך שני עשורים? אבל אני לא יכול לומר את זה. כי איך אפשר לומר לקרבן להגביל את הקובלנה שלו, את הצעקה שלה? בחברה מתוקנת, העובדה שיש סמכות אוניברסלית מאפשרת לקרבן לצעוק את הצעקה בכל הכוח, דווקא כי אנחנו יודעים שיש מי שיידע לשקול את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית או כללית. הצדק מתרחש בדיאלקטיקה שבין נקודת המבט של הסובייקט, ממנה נמסר הביטוי החשוף של העוול, לבין העמדה האובייקטיבית של בית המשפט. כאשר אחד הקטבים נעלם, הצדק לא נראה ולא נעשה. לכן פרשת לאור היא הזדמנות להבין את עומק המשבר שבו אנחנו נתונים. הבעיה היא לא רק שאין סמכות אוניברסלית שתכריע עבורנו, אלא שבהיעדרה אנחנו נוטלים על עצמנו את הסמכות הזאת ומאמצים מונחים משפטיים. הקהילה הופכת לבית דין שדה. זו קהילה עם שפה והתנהלות של בית משפט אבל ללא הסמכות המוסרית והפוליטית של בית משפט אמיתי – הסמכות ששמה סוף למעגל הנקמות (או השיימינג הפייסבוקי).

ואם נשוב להיגל: כפי שהכרחי מבחינתו שתהיה סמכות אוניברסלית, כך חשוב לא פחות שתחום ההשפעה שלה יהיה מוגבל. במשפחה למשל, או בין חברים – כלומר בחלקים מסוימים ממה שהיגל מכנה החיים האתיים" – דווקא חשוב שהנורמות לא יהיו מפורשות וברורות ושלאף אחד לא תהיה סמכות מוחלטת לאכוף אותן. פילוסוף אחר, סטנלי קאוול, מציע לנו באחד מספריו לדמיין זוג נשוי שבכל מחלוקת פונה לבית משפט שיכריע בעניין. זה דימוי פרדוקסלי כי בירור משפטי סותר את הדקדוק הפנימי של חיי נישואים או משפחה. וזה לא אומר שאין נורמות התנהגות במרחבים האלה. אם העלבתי חבר, הוא ידרוש ממני הסברים, ותהיה בינינו מחלוקת אם הפרתי נורמה מפורשת או לא-מפורשת בינינו, ואם היתה או לא היתה לי זכות לעשות זאת לאור דברים שהוא עשה או לא עשה בעבר. אבל בין חברים ואוהבים האי-בהירות – השוויון היחסי בין הכוחות בהבנת הנורמות ובהתנהלות לפיהן – הוא דווקא חלק ממה שמכונן את התשוקה בין הסובייקטים, שמעורר את השיחה המתמדת ביניהם. בעשורים האחרונים מתרחבת ההבנה לגבי הבעייתיות של המרחבים האתיים (או הפרטיים) הללו. בהיעדר נורמות ברורות מי שמרוויח הם בעלי הכוח, גברים וקבוצות אחרות (בשביל היגל, שהשווה נשים לצמחים, זו מין הסתם לא היתה בעיה). התגובה לכך היא משפטיזציה של החיים האתיים – כלומר הגדרה חוקית ברורה יותר של נורמות התנהגות מתחייבות, עם סנקציות פליליות, גם בתוך המשפחה או בין מכרים. החוקים נגד הטרדה מינית הם ודאי חלק מזה. אבל בפרשת לאור (וביקום הפייסבוקי בכלל) אנחנו עדים לשלב הבא – משפטיזציה ללא בית משפט. נעשה שימוש במונחים משפטיים בידי אנשים פרטיים נגד אנשים פרטיים אחרים, אבל בלי סמכות אוניברסלית שתכריע אם השימוש הזה סביר ותחיל סנקציות מוסכמות.

המשפיטיזציה הזו נפוצה בשני הצדדים בוויכוח הנוכחי. כאמור, תומכיו של לאור מתעלמים מהעדויות (האמנם פרטיות, אך עדיין מאוד חזקות) נגדו ונתלים במושג המשפטי "חזקת החפות", ואילו מתנגדיו של לאור חושבים שהשימוש במושגים משפטיים כמו "אונס" או "פושע" מקנה להם את הסמכות לדרוש מאנשים להחרים את לאור מעתה ועד עולם.

אני לא יודע איך לפתור את המשבר שלנו, ניסיתי רק לאפיין אותו. למולו אני מנסה להתרחק מעט מההמולה הפייסבוקית, מקשיב לחברות שלי ולעצמי – להבדיל מפרופילים של "חברים" שאינני מכיר — ומחליט מה דעתי ביחס ללאור או לסוגיות אחרות. וזה אם דעתי בכלל חשובה – אם היא משנה למישהו או למשהו – כי הרי אחת הרעות הגדולות של פייסבוק היא שפתאום לכולם אמורה להיות עמדה לגבי הכול. ואכן, זה לא מקרי שפייסבוק הוא המדיום של מה שקראתי "משפטיזציה ללא משפט". הוא מגלם את הטשטוש בין המרחב האתי-פרטי לבין המרחב הציבורי-פוליטי. מצד אחד אנשים מתחתנים בפייסבוק – פעולה ציבורית שפעם דרשה נוכחות של הסמכות האוניברסלית (הכנסייה או המדינה) – ומצד שני הם מתוודים על טראומות. והכל מתערבב לסלט רגשני שחותר תחת הציבורי והפרטי כאחד.

דימויים, מלמעלה למטה: לואיז בורז'ואה (שבעה במיטה, 2001), בורז'ואה (פילט, 1968), רוברט מייפלת'ורפ (לואיז בורז'ואה עם פילט, 1982), בורז'ואה (מקלפת מנדרינה, 2008).  

תגים: הגל, הטרדה מינית, טרגדיה יוונית, יצחק לאור, פילוסופיה של המשפט