המשפטיזציה של החיים האתיים

by

בימים האחרונים התחדש קמפיין הפייסבוק נגד יצחק לאור בעקבות ההחלטה להעניק לו פרס של מפעל הפיס. אם נאמץ חלוקה פשטנית משהו: תומכיו של לאור טוענים שבשל העובדה שעומדת לו "חזקת החפות" וככזה הוא "חף מפשע", העדויות של נשים נגדו אינן רלוונטיות להענקת הפרס בפרט וליחס אליו בכלל. רק איכויותיו כמשורר, אינטלקטואל או פעיל שמאל רלוונטיות. מתנגדיו של לאור סבורים שבשל העובדה שהוא "אנס" או "הטריד מינית" שום דבר אחר אינו רלוונטי. צריך להחרים את לאור מעתה ועד עולם, ודאי לא לחלק לו פרסים.

כל המושגים ששמתי במרכאות הם מושגים משפטיים, וככאלה רק בית המשפט יכול להחיל אותם. "חזקת החפות" הוא אמנם מושג שהוא ברירת מחדל – הוא חל כל עוד בית המשפט לא אמר את דברו — אם כי בחיי היומיום לא נשתמש בו ביחס לאדם ששאלה משפטית אף לא התעוררה לגביו. אבל מה לעשות שבית המשפט הוא כלל לא חלק מהמשחק הזה. שום עדות נגד לאור אפילו לא התקרבה לבירור משפטי (ולא, ערוץ 10 הוא לא בית משפט). אמנם לא רק שופטים עושים שימוש במושגים הללו. אם אישה נאנסה או הוטרדה מינית היא תגיד "נאנסתי" או "הוטרדתי מינית" ואף תטען כך בבית המשפט. אבל יהיו אלה השופטים שמוסמכים להחליט האם כאשר היא משתמשת במלים הללו היא מתייחסת למה שנופל תחת המושגים "אונס" או "הטרדה מינית" בחוק הפלילי.

המסקנה היא לא שאסור להשתמש במלים הללו אלא שאנחנו צריכים להבין אותן כחלק מטענות פרטיות או פרטיקולאריות, וזאת בניגוד להכרעה סמכותית של בית המשפט. זה לא אומר שהן לא אמורות להשפיע עלינו. ההפך. טענות ודרישות של הקרובים אלינו מעצבים את החיים שלנו כאנשים פרטיים (להבדיל מהסטטוס שלנו כאזרחים של המדינה). נגיד שחברה סיפרה לי שהיא הוטרדה מינית – לא כל שכן נאנסה – על ידי אדם אחר. אני אגעל ואתרחק מהאדם הזה ואנסה לשכנע אותה להגיש תלונה במשטרה. אם היא תסרב בטענה שהיא לא מסוגלת לעבור את התהליך הזה או שאיננה מאמינה באובייקטיביות של המערכת, אני אכבד את ההחלטה שלה. זה לא ישנה את היחס שלי לאדם הזה, אבל אני (או היא) לא בית משפט. אנחנו לא יכולים לשלוח אותו לכלא וגם יש גבול מסוים (שקשה להגדיר) לציפיות שלי מחברים אחרים שלי לשתף פעולה. אם הם מכירים את החברה אישית, אני כנראה אצפה שגם הם יחרימו אותו. אם לא, אז פחות. אם גם הם נפלו קרבן לפשע דומה אצפה מהם ליותר הבנה, או שדווקא אבין אם הם לא ירצו לשמוע על זה כלום. הרבה משתנים פרטיקולאריים שמעצבים את הציפיות שלנו מאנשים בחיים הפרטיים, והם מטבעם נזילים ולא חד משמעיים, וזאת בניגוד לנורמות האוניברסאליות שמנחות את בית המשפט ולסמכות המוחלטת של ההחלטות שלו.

אבל גם אם אין כללים ברורים ביחס לעוולות פרטיות שלא זכו לבירור משפטי, אולי אפשר להגיד את הדבר הבא: ככל שהטענה על עוולה יותר חזקה, מפורטת, או נתמכת על ידי טענות פרטיות נוספות, אז היא צריכה להשפיע יותר. היות שזה המצב במקרה של לאור – גם כי קראתי ושמעתי וגם כי אני מכיר אישית נשים שנפגעו ממנו – אני נגעל ונמנע מהאיש וכן, אני חושב שלא צריך לתת לו את הפרס. עם זאת, בשל העובדה שאלה טענות פרטיות, אפשר לאזן אותן עם שיקולים נוספים, ודאי אצל אנשים שלא נחשפו באופן אישי לעדויות על האלימות שלו – במקרה זה איכויותיו כמשורר ואינטלקטואל. אני לא חושב שיש לי זכות להחרים אנשים אם הם לא מיישרים קו. seven in bed משבר אמון

פרשת לאור חושפת את המשבר של של קהילה שאיבדה את האמון שלה במקור סמכות מוסכם. הרי יש משטרה ובתי משפט אבל נשים רבות, ובצדק, אינן מאמינות בצדק שלהן. במידה והיה מקור סמכות מוסכם הדברים היו קלים יותר לפתרון. אם לאור היה עומד למשפט ומזוכה, הדרישות להחרים אותו היו נדחקות. אבל גם אם הוא היה מורשע הן היו נדחקות בסופו של דבר. כי היינו מרגישים שהוא כבר קיבל את העונש שלו, ולכן אפשר סוף סוף להעמיד כמה דברים לכף הזכות. אבל בהיעדר סמכות מוסכמת שתעניש, העונש פשוט ממשיך וממשיך וממשיך.

וזו אחת הסיבות שהגל נותן, ב"פילוסופיה של המשפט", לצורך בסמכות משפטית אוניברסלית שתכריע במחלוקות בין אנשים וקבוצות פרטיים. בהיעדר סמכות כזו אנחנו נכנסים למעגלי נקמה אינסופיים מהסוג המוכר מהטרגדיה היוונית. אדם פשע וכל נקמה על כך רק גוררת נקמות נוספות, כי תמיד יש איזו "שארית", איזו אי-הלימה, בין המעשה למעשים שנעשו בנקמה, שארית שקוראת למעשי אלימות נוספים. לכן בדיוק צריך סמכות אוניברסלית שתגדיר זהות בין הפשע לעונש ובזאת תסיים את העניין. לפי היגל עונש הוא לא החרמה או נידוי של הפושע. בדיוק ההפך. העונש דווקא מחזיר את הפושע לקהילה אחרי שבפשעיו הוא הרחיק עצמו ממנה. במובן זה העונש הוא דווקא מעין טובה שהקהילה הפוליטית עושה לפושע, בכך שהוא מבטא את ההכרה בו – ולכן את המחויבות אליו – כחבר בה (הביטוי "שילם את חובו לחברה" מבטא היטב את הרעיון הזה). לכן זה לא מפתיע שאחרי העונש פתאום אנחנו מוצאים מקום לסלוח לפושע, לשקול שיקולים נוספים ביחס שלנו אליו.

אבל אין לנו סמכות אוניברסלית. מה נעשה בהיעדרה? אני רוצה לומר: על מתנגדיו של לאור להגיד מה יספק מבחינתם את הנקמה. אם הוא יוחרם עשור זה יספיק? לא יקבל פרסים במשך שני עשורים? אבל אני לא יכול לומר את זה. כי איך אפשר לומר לקרבן להגביל את הקובלנה שלו, את הצעקה שלה? בחברה מתוקנת, העובדה שיש סמכות אוניברסלית מאפשרת לקרבן לצעוק את הצעקה בכל הכוח, דווקא כי אנחנו יודעים שיש מי שיידע לשקול את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית או כללית. הצדק מתרחש בדיאלקטיקה שבין נקודת המבט של הסובייקט, ממנה נמסר הביטוי החשוף של העוול, לבין העמדה האובייקטיבית של בית המשפט. כאשר אחד הקטבים נעלם, הצדק לא נראה ולא נעשה. AUSTRIA-ART-CULTURE-NUDE-MEN לכן פרשת לאור היא הזדמנות להבין את עומק המשבר שבו אנחנו נתונים. הבעיה היא לא רק שאין סמכות אוניברסלית שתכריע עבורנו, אלא שבהיעדרה אנחנו נוטלים על עצמנו את הסמכות הזאת ומאמצים מונחים משפטיים. הקהילה הופכת לבית דין שדה. זו קהילה עם שפה והתנהלות של בית משפט אבל ללא הסמכות המוסרית והפוליטית של בית משפט אמיתי – הסמכות ששמה סוף למעגל הנקמות (או השיימינג הפייסבוקי).

ואם נשוב להיגל: כפי שהכרחי מבחינתו שתהיה סמכות אוניברסלית, כך חשוב לא פחות שתחום ההשפעה שלה יהיה מוגבל. במשפחה למשל, או בין חברים – כלומר בחלקים מסוימים ממה שהיגל מכנה החיים האתיים" – דווקא חשוב שהנורמות לא יהיו מפורשות וברורות ושלאף אחד לא תהיה סמכות מוחלטת לאכוף אותן. פילוסוף אחר, סטנלי קאוול, מציע לנו באחד מספריו לדמיין זוג נשוי שבכל מחלוקת פונה לבית משפט שיכריע בעניין. זה דימוי פרדוקסלי כי בירור משפטי סותר את הדקדוק הפנימי של חיי נישואים או משפחה. וזה לא אומר שאין נורמות התנהגות במרחבים האלה. אם העלבתי חבר, הוא ידרוש ממני הסברים, ותהיה בינינו מחלוקת אם הפרתי נורמה מפורשת או לא-מפורשת בינינו, ואם היתה או לא היתה לי זכות לעשות זאת לאור דברים שהוא עשה או לא עשה בעבר. אבל בין חברים ואוהבים האי-בהירות – השוויון היחסי בין הכוחות בהבנת הנורמות ובהתנהלות לפיהן – הוא דווקא חלק ממה שמכונן את התשוקה בין הסובייקטים, שמעורר את השיחה המתמדת ביניהם. 5_louise-bourgeois-2 בעשורים האחרונים מתרחבת ההבנה לגבי הבעייתיות של המרחבים האתיים (או הפרטיים) הללו. בהיעדר נורמות ברורות מי שמרוויח הם בעלי הכוח, גברים וקבוצות אחרות (בשביל היגל, שהשווה נשים לצמחים, זו מין הסתם לא היתה בעיה). התגובה לכך היא משפטיזציה של החיים האתיים – כלומר הגדרה חוקית ברורה יותר של נורמות התנהגות מתחייבות, עם סנקציות פליליות, גם בתוך המשפחה או בין מכרים. החוקים נגד הטרדה מינית הם ודאי חלק מזה. אבל בפרשת לאור (וביקום הפייסבוקי בכלל) אנחנו עדים לשלב הבא – משפטיזציה ללא בית משפט. נעשה שימוש במונחים משפטיים בידי אנשים פרטיים נגד אנשים פרטיים אחרים, אבל בלי סמכות אוניברסלית שתכריע אם השימוש הזה סביר ותחיל סנקציות מוסכמות.

המשפיטיזציה הזו נפוצה בשני הצדדים בוויכוח הנוכחי. כאמור, תומכיו של לאור מתעלמים מהעדויות (האמנם פרטיות, אך עדיין מאוד חזקות) נגדו ונתלים במושג המשפטי "חזקת החפות", ואילו מתנגדיו של לאור חושבים שהשימוש במושגים משפטיים כמו "אונס" או "פושע" מקנה להם את הסמכות לדרוש מאנשים להחרים את לאור מעתה ועד עולם.

אני לא יודע איך לפתור את המשבר שלנו, ניסיתי רק לאפיין אותו. למולו אני מנסה להתרחק מעט מההמולה הפייסבוקית, מקשיב לחברות שלי ולעצמי – להבדיל מפרופילים של "חברים" שאינני מכיר — ומחליט מה דעתי ביחס ללאור או לסוגיות אחרות. וזה אם דעתי בכלל חשובה – אם היא משנה למישהו או למשהו – כי הרי אחת הרעות הגדולות של פייסבוק היא שפתאום לכולם אמורה להיות עמדה לגבי הכול. ואכן, זה לא מקרי שפייסבוק הוא המדיום של מה שקראתי "משפטיזציה ללא משפט". הוא מגלם את הטשטוש בין המרחב האתי-פרטי לבין המרחב הציבורי-פוליטי. מצד אחד אנשים מתחתנים בפייסבוק – פעולה ציבורית שפעם דרשה נוכחות של הסמכות האוניברסלית (הכנסייה או המדינה) – ומצד שני הם מתוודים על טראומות. והכל מתערבב לסלט רגשני שחותר תחת הציבורי והפרטי כאחד.

דימויים, מלמעלה למטה: לואיז בורז'ואה (שבעה במיטה, 2001), בורז'ואה (פילט, 1968), רוברט מייפלת'ורפ (לואיז בורז'ואה עם פילט, 1982), בורז'ואה (מקלפת מנדרינה, 2008).  

תגים: , , , ,

14 תגובות to “המשפטיזציה של החיים האתיים”

  1. יסמין Says:

    רק שאלה קטנה: ממתי פושע או אנס זה מונח משפטי?

    • גל כץ Says:

      זה אכן לא לגמרי ברור בטקסט. אלה לא רק מונחים משפטיים. אני כותב שאנחנו משתמשים בזה גם בהקשרים לא משפטיים. אבל רק בית המשפט יכול להשתמש במונחים הללו עם סמכות גדולה מספיק כדי שתתקבל על דעת כולם (או כמעט כולם) ולכן תגרור סנקציות מוסכמות.

  2. סמולן Says:

    הבעיה טיפה יותר חמורה משימוש בכספי מפעל הפיס. ברור שאנס ופושע יכול להיות אמן גדול. יש לנו את זהר ארגוב, דן בן אמוץ, אורי אבנרי, איל גולן ועמוס קינן. הפשעים ברמת חומרה וודאות משתנים. דב"א כנראה אנס קטינות מאות פעמים, אבנרי אולי אנס חיילת יחד עם שלום כהן, וכנראה הטריד עובדים של העולם הזה. קינן כנראה רצח. אז יתכן שלאור הוא פושע, אבל יתכן גם שלא. למעשה, העדויות ביחס אליו הן די מצומצמות.

    אבל יש משהו אחר, שאינו נתון במחלוקת בכלל. נאמר שלאור קיבל גישה מוקלת לנשים, כלומר סוג של אינוס, דרך מעמדו בשמאל הישראלי. והיא ההתלבטות שמשום מה נוכחת גם בפוסט הזה. לא רק בו. בזמן החשדות נגד לאור – לפני שהעניין שכח – ספרתי שלושה מאמרי תמיכה בו, שכולם טענו שבין אם אנס או הטריד ובין אם לא, תרומתו לתרבות הישראלית נפלאה ןמכריעה. מדובר בטקסטים שנכתבו על ידי אלון עידן, בני ציפר וחנוך מרמרי. לנוחיותנו, אכנה אותם ואת הפוסט למעלה בשם בדוי – שוקם. שוקם טוען, אם כן, שלפונקציה שלאור ממלא יש זכות למין לא הסכמתי. ככל הנראה לא מדובר בבחירה לא מוגבלת מבין קהל הלא מסכימות, אלא בחירה שמתמקדת בנערות שמאל בלבד או בעיקר. גם עומק הפריבילגיה מוגבל. למשל, הפוסט למעלה מתלבט. לעומת זאת, החברים האחרים בשוקם היו יותר החלטיים. במשתמע, הם אכן מסכימים על העקרון – אי שם בין גילגמש, המינוטאור, משה קצב ולאור-לכאורה, יש מבני כח שכוללים זכויות מיניות. הם לא מסכימים לגמרי על ההיקף, המשתתפות, ובעיקר לא מסכימים אם לאור-לכאורה, כלומר לכאור, מספק את האפקט הפוליטי הנדרש.

    ככה שבלי קשר לשאלת החפות של לכאור, קיימת רשת בטחון מאפשרת אונס. ועכשיו, אני תוהה אם לא יעלה על הדעת, ושוב בלי קשר למידת האשמה או החפות של לכאור, שהוא קצת נפגע כלכלית מכל העניין הזה, וגם הפך קצת פחות.יעיל פוליטית. ואז, שוב בלי קשר למידת החפות והאשמה, שוקם ושאר הרשת החליטו לסדר ללכאור פרס מלבין קטן. משהו שיאפשר לו להרוויח יותר ולתרום יותר לחברה, תוך שהוא מנצל, או לא, את הפריבילגיה הכלולה בפוזיציה. בכל מקרה, הבעיה היא לא בלכאור, אלא בפוזיציה.

  3. ד.ר Says:

    הפרדוקס הוא שהשיח הפסבדו-משפטי בפייסבוק הוא לחלוטין אוניברסליסטי, גם בתנאים רחבים שבהחלט אינם כאלה. כלומר, די ברור שמה שקורה במדינת ישראל זה התפרקות של הדין האוניברסלי והפיכתו למקבצים של הסדרים משפטיים קונטינגנטים, דבר שמתרחש namely דרך ביסוס שתי מערכות חוק נפרדות ליהודים ישראלים ולפלסטינים, אבל גם בהרבה מקרים אחרים בהם הדין ניתן ע"י מוסדות הדת, עסקאות טיעון, ואפילו בוררויות בעולם התחתון. ההכרה במשפט כערכאה אוניברסלית (במידה והיתה קיימת כזו בעבר) נעצרת בספרות מסוימות והופכת לשיפוט קונטינגנטי יותר או פחות מוסדר, יותר או פחות לגיטימי.

    בפייסבוק לעומת זאת הפניה היא לנורמות האוניברסליות המוחלטות. הדיבור הוא על פשע ככזה, על קורבנות ותוקפנות ככזו, על ערכים כשלעצמם; אני לא מסכים שהדיון בפייסבוק הוא משפטי-טכני גרידא, נכון שיש גם כזה, אבל עיקר השיח הוא יותר מוסרי מאשר משפטי. הדיבור המוסרי בפייסבוק לא מכיר בגבולות בין ספרות שונות: כמו שנכתב כאן הוא הופך הכל לסלט של פרטי וציבורי. דנים שם באותו כובד ראש נורמטיבי בהכל ממריבות בין בני זוג וכלה בקואליציה של ביבי. הכל שפיט. ככזה השיח הזה מבטא הליכה כנגד הזרם של התפוררות המנגנונים השיפוטיים, הוא מייצג את המקום האחרון שאליו אפשר לבוא לשיפוט הוגן. במובן מסוים אפשר להשוות אותו לבג"צ, האינסטנציה העליונה לעשיית דין.

    לאן זה מוביל? זה תלוי בסוציולוגיה שלכם. אם אתם פריקים של אוניברסליזם אז יופי. יש כאן מרכז ריבוני חדש. לא הכי דמוקרטי ולא הכי שקוף מבחינת הנורמות שלו, אבל היי, לפחות אנשים מדברים על דברים בלי היררכיה וגבולות. הדוגריות הממלכתית החדשה. אם לעומת זאת אתם חושבים שאוניברסליזם זה טריק של מפא"יניקים בשביל לדפוק את השחורים, אז יש כאן בעצם נחירת גסיסה של הגמוניה מתרסקת, חבורה של אשכנזים פחדנים שמלרלרים דרך המסכים כי הם לא יכולים להתמודד עם המציאות הישראלית שנהיית יותר ויותר פרגמנטרית. זה באמת תלוי בפרספקטיבה. אני אישית משהה שיפוט.

    • גל כץ Says:

      זה מאוד מעניין מה שאתה כותב. כלומר פייסבוק – שעל פניו מאפשר דווקא לשחורים לדפוק את המפאיניקים בשיימינג כל שני וחמישי – הוא דווקא מכשיר של המפאיניקים.

  4. געכי Says:

    אני חייב לפקפק בתובנות של הגל, לפחות בקונטקסט הזה, אתה באמת חושב שיש עונש כלשהו שהיה מספק את המאשימות של יצחק? אם הוא היה נשפט על ידי וועדה עממית כולשהיא הקמפיין הבא כנראה היה "העבריין המורשע יצחק לאור לא יקבל פרס". אות קלון לא מחזיר את המורשע לקהילה המדומיינת שלנו (או מחזיר אותו אחר) מאסר של שנה אף פעם לא נראה טוב בקורות החיים. ומה עם עונש מוות? איך הוא מחזיר את העבריין לקהילה? הסיפור הזה עם לאור מזכיר לי אנקדוטה על רוסו שקראתי לא מזמן: בעוברו בכפר אחד, אחד התושבים זרק לעברו עלבון כולשהו שהצחיק את כול הסובבים, רוסו הנסער התחיל לחשוב על עלבון-נגד כולשהו, לבסוף מצא אחד אבל עד אז הוא היה במרחק שני מיל' מהכפר. ככה זה עם הפמיניסטיות האלה, במרחק של שני עשורים. מוטב ללמוד להיות נוכח, אבל זה קשה יותר מלפתוח עמוד בפייסבוק, לעמוד עם שלט, או להגיש תלונה במשטרה, מלבד זאת, זה אומר לוותר על הבית החם של הקורבן, ולך תגיד לחברי הקהילה הספציפית הזאת לוותר על הבית הזה.

    • גל כץ Says:

      זה נכון שעם פשעים מסוימים – פעם רצח ובימינו גם אונס (או רק אונס – כמו שמקרה יונתן היילו מראה אונס הפך לפשע חמור יותר מרצח) – ההיגיון של הגל מגיע לקצה. כלומר עונש מוות הוא ודאי דרך להחרים את הפושע באופן סופי לגמרי, וגם ביטויים כמו "שיירקב כל החיים בכלא" על אנסים. גם היחס לפדופילים בחברה העכשווית מבטא תשוקה לחרם שכזה. נראה לי שהצורך של הקהילה הפוליטית המודרנית לסמן "אחרים" מוחלטים הוא משהו שהגל — בניגוד לפוקו, למשל — די עיוור עליו. או שמא: זה משהו שהוא יסביר כסימפטום של חירות לוקה בחסר, במקרה זה – שלמרות הפעלת הסנקציות הפליליות, נשים עדיין לא מרגישות שהחברה בכללה מכירה בעוול שנעשה להן, ולכן הן לא יכולת לקבל את העונש כסוף פסוק.

  5. יניב Says:

    גל, הטקסט הזה די שמרני, שלא לומר ריאקציוני (ולא שיש בהכרח משהו רע בשמרנות – בריאקציוניות דווקא כן. זה פשוט קצת מפתיע לנוכח הלך-הרוח הרגיל בבלוג שגם אם הוא שמרני לעיתים זה דווקא באופן מאוד לא-ריאקציוני, אפילו לפעמים שמרני באופן רבולוציוני).
    כלומר, אם כל הטקסט נועד להביע את העמדה שלך על הפרשה הנוכחית בעניין לאור ולתת לה הצדקה אתית / פילוסופית – אז סבבה. (לא בציניות. גם העמדה שלך נראית לי סבבה וגם ההצדקה, באופן אד-הוקי לעמדה, נראית לי סבבה).
    אבל במידה שהטקסט מנסה באמת להתמודד עם השאלות העמוקות ורחבות יותר שהפרשה הזו מעלה אז הוא לא מצליח, והוא לחלוטין לא מתמודד (במקרה הטוב מתעלם ובמקרה הפחות טוב מתמודד באופן כושל) עם כמה איתגורים חשובים של ההבחנות וההגדרות שאתה מקומם, אפילו כמעט מקדש. ואתה חייב להתמודד איתם, אפילו אם אתה מנסה להתייחס לנושא מעמדה הגליאנית, או במיוחד אם אתה עושה כך.

    ההבחנה בין הציבורי לפרטי, וההבחנות המקבילות לה בטקסט – בין הסמכות האוניברסלית לטענות פרטיקולריות, בין הספירה המשפטית לספירה האתית-פרטית, בין האובייקטיביות (של בית המשפט! אובייקטיביות! as if.) לבין העמדות המרובות של הסובייקטים – כל ההבחנות הללו הן הבחנות שמזמן אותגרו (תיאורטית, לא רק פרקטית על ידי מוסדות כמו פייסבוק) ויחד איתם אותגרה גם היומרה לאוניברסליות וכמובן הדיבור במרחב הציבורי ובשם הציבור (או ליתר דיוק, מה שאותגר הוא הדיבור הזה *כאילו* הוא אכן אינו קשור ואינו מייצג עמדות פרטיות). האבחנות הללו עצמן נמצאו (ואני בכוונה משתמש במלה שמלמדת על ממצאים אמפיריים) כמשרתות עמדות כוח – ולא רק המרחבים מצד אחד של המשוואה (הפרטיים-אתיים, כפי שאתה מציין. אבל כמובן גם המרחב הציבורי מאופיין לחלוטין בכך שהוא נושא לחלוטין את סממני עמדות-הכוח. אחד הדברים שמצביעים על כך שעצם ההבחנה היא דכאנית היא שבשני צידיה מתחולל הדיכוי, רק בצורות אחרות). דוגמה אחת קטנה ספציפית, מכיוון שציינת את הספירה המשפחתית היא כמובן התחום של אלימות של "בעלים" נגד נשיהם וכן אונס שהיו נחשבים עד שלב מסוים כעניין שלמשפט אין רגל ודריסה בו.
    אתה מציין שההבנה של הבעייתיות הזו גררה משפטיזציה של החיים האתיים-פרטיים ושהשלב הבא הוא משפטיזציה שלהם ללא משפט ("שימוש במונחים משפטיים בידי אנשים פרטיים נגד אנשים פרטיים אחרים, אבל בלי סמכות אוניברסלית") אבל אפשר להתייחס לכך גם מהזווית האחרת כתנועה מקבילה ונגדית של "אתיזציה של המשפט" (למשל כל הדיון במושג הקלון במשפטו של רמון; דוגמות נוספות הן שאלות ביחס ל"הפרת אמון" של עובדי ציבור. למעשה, את הטענות נגד המהפכה המשפטית של ברק אפשר לראות כטיעון מקביל שכזה – מצד אחד הוא הרחיב את המשפטיזציה בטענה ש'הכול שפיט' ומצד שני הפך את המושגים המשפטיים למעורפלים יותר ומבוססים על הגדרות ערכיות מהעולם האתי – תום-לב, סבירות, אמונים וכיו"ב).
    אז אתה מצביע על בעייתיות וטוען שיש "משבר" (לכך עוד אתייחס), אבל נראה שהפיתרון שלך למשבר הוא פשוט להיצמד לאותן הבחנות שנמצאו בעייתיות ומטעות – ולהתגדר מאחוריהן (אתה למעשה בא ואומר: אני אגבש את העמדה הפרטית שלי בתור אדם פרטי ביחס לסוגיה – מעניין שאתה גם משתמש בביטוי "נגעל"; גועל הוא אחד הדברים הכי פרטיים/פרטיקולריים – ואני אעצב את מערכת הציפיות הפרטית שלי מהחברים (הפרטיים) שלי. אתה גם מעריך את "חומרת" הסוגיה לפי כמות הטענות הפרטיות שמצטברות – כלומר עושה אינדיבידואליזציה / הפרטה של הטענות נגד האיש שמאפשרת לספור אותן ולשקול אותן באופן כמותי.)
    לעומת זאת בשום שלב אתה לא אומר מה עמדתך או הערכתך לגבי מישהי – או מישהן – שמנסה/ות לאתגר את ההבחנות הללו ולטעון בזכות סנקציה (ציבורית? פרטית? מה מעמדו של מפעל הפיס לדעתך? אגב, אהרן ברק הגדיר אותו ואת שכמותו כ"גוף דו-מהותי", כלומר שנמצא בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי) בשל הטענות (הפרטיות) שלא התבררו בגוף בעל "סמכות אוניברסליות". יכול להיות שמבחינתך הטענות הללו אינן מאתגרות את ההבחנות אלא, מהיותן טענות פרטיות שלא התבררו בבית-משפט, נמצאות כולן בתחום הפרטי – ואם אכן כך, אז הטענה היא ריאקציונית. כך או כך, נדמה לי שהפעולה הפוליטית של המישהי/מישהן האלה היא הדבר העיקרי הדורש התייחסות וניתוח כאן. ולא עמדתך הפרטית ביחס לסוגיה.

    עוד שתי הערות:
    1) אתה כותב על "משבר אמון". אבל המילה משבר מרמזת על מצב של אמון שנשבר. וזה לא המצב לגבי ציבור (במקרה זה, ציבור הנשים) שמעולם לא היה לו אמון במערכת המשפט או תפיסה שלה כמערכת אוניברסלית (כציבור. לא כנשים פרטיות שלהן אולי היה ואולי לא היה כתלות בעמדותיהן הפרטיות). זו המשגה שונה והיא דורשת לדעתי ניתוח שונה וגם תגובה פרקטית שונה – בדומה למה שקורה עכשיו בארה"ב עם קהילת השחורים וחוסר האמון שלה במערכות אכיפת החוק. אלה לא "משברים" אלא מצבי חוסר-אמון מתמשך שאחת לזמן מה מתעוררים ונחשפים בעקבות אירועים ספציפיים.

    2) אתה כותב שעל מתנגדיו של לאור צריכים לומר מה יספק מבחינתם את הנקמה. נדמה לי שאחת המתנגדות הראשיות צוטטה באמרה שהדרישה שלה היא שיקום ויכיר ויתנצל על מה שעשה (התנצלות פומבית, ציבורית). אני חושב שזו דרישה צנועה למדי – אבל האם אחרי כן הוא יוכל לקבל פרסים? אולי כן ואולי לא. כי הרי הבעיה כאמור היא לא בכך שלא היה כאן בירור של מערכת המשפט בעלת הסמכות האוניברסלית בסוגיה, אלא שהמערכת הזו מלכתחילה ומעולם לא היתה אוניברסלית. במקרה של חנן גולדבלט היה בירור אוניברסלי, הוא ריצה עונש מאסר ו"שילם את חובו לחברה"(?) – ובכל זאת נשמעו טענות נגד מתן במה פומבית (ציבורית) עבורו באיזה פסטיבל תיאטרון לאחר שחרורו.

    ועוד הערה קטנה לסיום – הבנתי שהדיונים המעניינים באמת על הסוגיה מתנהלים על כל מיני קירות בפייסבוק. אבל אינני חשוף לכולם בגלל שאני לא חבר-פייסבוק של חלק מהאנשים או אולי בגלל הגדרות הפרטיות של הפייסבוק אני שם את התגובה שלי כאן במרחב האינטרנטי הציבורי.

    • נעמן Says:

      תגובה מצוינת יניב! אני חושב שהביקורת שלך מדויקת ומאירת עיניים מאוד, לפחות מבחינתי. רק דבר אחד- גועל. בספטמבר האחרון השתתפתי בסדנה בהיסטוריה של הרגשות ושם פגשתי דוקטורנט אנגלי שכותב מחקר על גועל (Disgust) במאה ה-19. בהרצאה שהוא נתן הוא הסביר שאוסף הדימויים, הרגשות והומשגים שאנו מגדירים כגועל, כמו גם כל המושגים המערביים הכרוכים בהם, התפתחו בשלהי המאה ה-18. כלומר, מדובר ברגשות ותחושות שיש להן הבניה היסטורית-תרבותית מסוימת. הם אומנם פרטיים אבל לא רק, ואני חושב שחלק עקרוני בכל פרשת לאור, הן כמקרה ספציפי והן כמקרה שמייצג מכלול, הוא עניין הגועל והפיכתו מרגש אישי לרגש חברתי-פוליטי. זה גם עקרוני לעניין השיימינג במקרה הזה ובמקרים דומים: לא מדובר רק ב"נקמה" או אפילו בייחוד בעיני. האלימות השיחית שמופעלת לא נועדה כדי להחזיר, עין תחת עין ושן תחת שן, את אלימות התוקפן בחזרה אליו, או לא בייחוד. היא למעשה אמצעי להשגת מטרה – להכריח את התוקפן להכיר באלימותו ובנזק שהוא עשה באמצעות לקיחת אחריות. זהו מאבק בתוך השיח על השיח, ואני חושב שלגועל יש כאן מקום חשוב מאוד- אחד מהדברים העקריים שאנו נדרשים לעשות הוא להביע גועל, פומבית וכחלק מקולקטיב ובכך אנו נדרשים לשנות את עצם הנורמות של השיח.

    • גל כץ Says:

      אהלן יניב. תודה כתמיד על התגובה המעמיקה וסליחה על התשובה המאוחרת. החורף הברלינאי הכריע אותי והייתי די חולה השבוע. כמה הערות שמתחברות זו לזו כך או אחרת:

      1. הטקסט הזה אכן יוצא מתיאוריה אידיאלית (במובן שבו רולס, למשל, מדבר על תיאוריית הצדק שלו, בהבחנה מתיאוריה שעוסקת ביישום האידיאל בעולם הלא-מושלם שלנו). זה נכון שמעולם לא היתה באמת סמכות אוניברסלית במובן שבו היא זכתה ללגיטימציה מוחלטת, והרבה ממה שמעניין מתרחש בדיוק במרחבים הלא-אידיאליים הללו (שׁאלה הם חיינו בזמן האחרון, ובכלל), אבל אני לא חושב שזה אומר שההמשגות של התיאוריה האידיאלית כבר לא רלוונטיות. למשל, אם אנחנו חושבים למה הקריאה לא לתת ללאור את הפרס היא לא "פרטית" אלא "פוליטית", זה יכול להיות מתוך מחשבה באיזה אופן המרחב הלא-מדינתי הוא בכל זאת ציבורי (כלומר אנחנו משתמשים במושגים דומים, גם אם ממקמים אותם מחדש).

      2. הטקסט אכן מבלבל כי נדמה שהוא מזהה בין פרטי-פרטיקולארי-אתי לבין אוניברסלי-ציבורי-פוליטי-אובייקטיבי. אצל הגל אין זיהוי כזה ואם זה התפרש ככה בטקסט שלי זה רק מטעמי פישוט. אצל הגל המרחב האתי הוא איננו "פרטי" במובן שנתנו לו פילוסופים ליברלים (החל מהובס, לוק וכדומה). הוא מתאפשר ומתעצב הודות לנורמות ציבוריות ולכן זה לא בכדי, אני חושב, שפילוסופיות פמיניסטיות מצאו בהגל הרבה עם מה לעבוד (גם אם מתוך התנגדות).

      3. צריך להבחין בין קיומה של סמכות אוניברסלית לבין קיומה של סמכות שאנשים רואים כאוניברסלית. ייתכן בהחלט שמעולם לא היתה "סמכות אוניברסלית" (אם כי צריך להגדיר את המושג הזה ולהשוות לאופן שזה מוגדר ב"ממצאים האמפיריים" הרלוונטיים כדי להכריע בכך), אבל אולי תסכים שבמקומות ובזמנים מסוימים יש יותר סמכות אוניברסלית במובן שהיא מקובלת על די הרבה סובייקטיים? אצל הגל ההבחנה בין השניים היא די אמורפית, כלומר סמכות היא לא אוניברסלית אם סובייקטים לא מכירים בה ככזו. זה אמנם רק תנאי הכרחי ולא מספיק היות שהסמכות הזו גם צריכה לאפשר את החירות של הסובייקטים (ולחירות אצל היגל יש גם מאפיינים מוסדיים/אובייקטיביים ולא רק ברמת התחושה של הסובייקט) אבל זה לפחות מזמין תהייה לגבי הרלוונטיות של הממצאים האמפיריים. בנוסף לכך, הגל הוא לא קאנט. הוא לא חושב על סמכות אוניברסלית כאיזו עמדה מופשטת וריקה. היא תמיד מתגלמת באנשים מסוימים. כלומר יש אנשים שמתוקף תנאים היסטוריים מסוימים יכולים לדבר ולהחליט בשביל כולם. זה אולי רעיון מוזר בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית (פוליטיקת זהויות וכו'), אבל נראה לי שגם הכרחי, ולכן כדאי לחשוב היטב איך אפשר לגשר בינו לבין הגישה הביקורתית שאתה מציג.

      4. לגבי "משבר אמון" – ההערה הקודמת תופסת. האם מאז ומעולם היה "משבר אמון"? אין זמנים ומקומות שהיה פחות או יותר מהמשבר? אתה הסוציולוג. אני שואל ברצינות גמורה.

      5. בסופו של היום הטקסט הזה היה ניסיון לדון באיזה בלבול מושגי שאני חושב שבולט בשיח על לאור ולא רק. אם אתה עוקב אחרי אורטל בן דיין, היא פרסמה היום סטטוס באשר לעוול שנעשה לתנועה הפמיניסטית, ולדרישה שלה לשינוי נורמטיבי, בשל הדגש הבלעדי על נקודת המבט של הסובייקט וההנחה ש"הקרבן תמיד צודקת". אני חושב שגם פה רווח בלבול דומה. במרחבים מסוימים ברור שהקרבן תמיד צודקת. וזה ביחסים בין הקרבן לסביבתה החברתית הקרובה. במרחב הציבורי זה לא המצב. הפייסבוק מערער את ההבחנות הללו ומשם צומח הבלבול. מהו היום "המרחב הציבורי"? מה הוא היה אי פעם? אני לא בטוח. אבל אני חושב שההבחנה בין מרחבים ובין נורמות שונות הרווחות בהם (וכאמור, בשביל הגל אפילו המרחב ה"פרטי" הוא כזה) — וזה לעומת מושג אידיאלי משהו של מרחב אוניברסלי – הוא הכרחי ורלוונטי כדי לנסות ולהבין את הקונסטלציה הנוכחית.

      אז לסיכום, בשום מקום לא כתבתי שהפתרון שלי הוא חזרה למבנה האידיאלי של הגל. ההבחנות הללו רלוונטיות להבנה של המשבר ואפשר לחשוב איך הן יכולות להתגלם (באופן חלקי) ובמבנה מוסדי/חברתי אחר ממה שהגל עצמו מציע. הטקסט הוא רק התחלה או המשך של שיחה וברור לי שהוא מחסיר הרבה. בעוד שאחרות הצביעו על החסר וסירבו — בשל החסר – לדבר עליו, אני מאוד מעריך את זה שטרחת לכתוב.

      • יניב Says:

        היי גל, קודם כל – תרגיש טוב!
        אני לא מבין כל כך בתיאוריה אידיאלית וגם לא בהגל – אז תודה על ההבהרה. כמו שכתבתי הטקסט צרם לי פחות מבחינת הזיהוי שנדמה שהטקסט עושה ויותר מבחינת ההבחנה שנראה שהטקסט מאמץ.
        אני מסכים איתך שההבחנות בין מרחבים ובין נורמות שונות שרווחות בהם הן רלוונטיות להבנה של ה"משבר". אבל יש כל מיני הבחנות אפשריות למעט זו הדיכוטומית שהטקסט חוזר עליה. לא חשבתי על העניין יותר מדי לעומק אבל נראה לי שלתפוס את המרחבים הללו כאיזשהו רצף יכול להיות פרודוקטיבי יותר מדיכוטומיה של פרטי / ציבורי (רצף כמו למשל: שיחה משפחתית בארוחת יום שישי -> קיר בפייסבוק -> בלוג באינטרנט -> מאמר בעיתון -> טקס ממלכתי). יש כל מיני פרקטיקות שאפשר לבחון אותן – אתית, פוליטית-אפקטיבית – לאור הרצף הזה. שיימינג, למשל. אבל גם אאוטינג, למשל (אגב, יש הרבה דמיון צורני בין שתי הפרקטיקות הללו).
        ספציפית לגבי לאור – אני לא בטוח אם הדרישה לשלול ממנו פרס נכנסת בכלל לקטגוריה של שיימינג. אבל כמו שכתבתי – ספציפית לגבי לאור, אין לי שום טענות לטקסט שלך, אני חושב שהוא סבבה. באמת. הטענות מתחילות אם אתה מנסה להחיל את הטקסט באופן רחב יותר. ואז אתה צריך לשקול אם מה שאתה קורא לו "בלבול מושגי" הוא לא למעשה טשטוש מכוון – ואפשר גם לבחון מהיכן מגיעות הכוונות לטשטש ולבלבל, ומהיכן מגיעה ההתעקשות שלך לשמור על הדיוק המושגי ומה היא מייצרת.

        וזה מתקשר מאוד לשאלה שלך על "משבר אמון" – אני בהחלט לא מומחה לענות על זה, אבל כן, אני חושב שמבחינת היחס בין מערכת "הצדק" לבין נשים (כציבור) – מאז ומעולם היה משבר, או מאז שהתנועה הפמיניסטית עמדה על דעתה שנשים מופלות קטגורית לרעה אז ישנה ההבנה שמערכת החוק והמשפט היא יותר חלק מהבעיה מאשר הפיתרון לה. ולכן גם קימום ההבחנות בין מושגים שהם "משפטיים" לבין כאלה שהם אתיים-פרטיים או ניסיון למצוא בכל זאת סמכות שהיא אוניברסלית הוא לדעתי לא הכיוון הנכון. טענות דומות הרי נשמעו גם במקרים שבהם בית המשפט אמר את דברו (באופן "אוניברסלי") – כמו המקרה של חנן גולדבלט שהזכרתי למעלה, או כמו במהלך המשפט של קצב. או אם תיקח דוגמה מרתקת – המקרה של יונתן היילו שזוכה עכשיו לפופולריות ולתמיכה משמעותית מתנועות פמיניסטיות. מה יכול להסביר את הסימפתיה והתמיכה לאדם שהרג אדם אחר בחניקה ואז ריטש באבנים את ראשו ואת איבר מינו? מעבר לאמפתיה עם נפגע של תקיפה מינית, לדעתי המקרה הזה מייצג (ומתעל אליו) את אי-האמון הבסיסי במערכת המשפט.

  6. יניב Says:

    נעמן, אני מסכים לחלק הראשון של ההערה שלך. לחלק השני פחות.
    כן, בוודאי – גועל הוא תוצר של הבניה היסטורית-תרבותית וחברתית. כמו כל רגש, וכמו בכלל המערך הרגשי וכלכלת-הרגשות המוכרים לנו היום הן תוצר של תהליך המודרניות (ע"ע אליאס). גועל הוא גם תוצר מאוד מעמדי (ע"ע, למשל, דיוני השן הצהובה בין חגי מטר לתום מהגר). ושוב, זו רק דוגמה לכך שכל ההבחנה בין פרטי לציבורי כפי שאנו מכירים אותה היום היא תוצר היסטורי (אגב, פחות או יותר של המאה ה-18), ופוליטי, כמו גם כלי פוליטי. אבל גם לכך שכל פרט בחברה, על הרגשות והתגובות הגופניות שמאפיינים אותו, הוא תוצר היסטורי ופוליטי.
    לגבי החלק השני – אני לא מסכים כל כך עם הדרך של הפיכה של גועל לרגש חברתי-פוליטי. אני חושב שגועל (כמו גם כעס למשל, אבל על זה אני צריך לחשוב עוד קצת) – הוא תגובה גופנית-רגשית שההפיכה שלה לחברתי ופוליטי היא לא פרודוקטיבית במיוחד, ככל שאנו מבקשים פוליטיקה פרוגרסיבית לפחות. לכן אני גם לא רואה טעם בלתגובות קולקטיביות של גועל או שנובעות מגועל (שיימינג, חרמות, נידויים – ראה ערך מקרה אייל גולן למשל). על אחת כמה וכמה אם המטרה של הפעולה הפוליטית היא לקיחת אחריות. שיח של גועל אינו מעודד לקיחת אחריות, הוא בעצמו משקף בריחה מאחריות (אתה נגעל מלאור, ואני נגעל מגולן, וההוא נגעל מעמיר בניון ובכלל ממוזיקה מזרחית, וההם נגעלים מהומואים. ואחד מהם דווקא סבבה עם הומואים, וחושב שצריך לתת להם את כל הזכויות וזה. כי הוא לא פרימיטיבי. רק מה? שיעשו את זה בבית בבקשה, פשוט כי זה מגעיל אותו, מה הוא יכול לעשות).
    במקום זאת, הגועל (או כעס ? – שוב, לגבי זה עדיין מתלבט) צריך לעבור התמרה לסוגים אחרים של רגשות ומעשים במסגרת ההפיכה שו מעניין פרטי (לכאורה, או לא) לציבורי ופוליטי. אבל כן, אחד התנאים לעשות זאת הוא לזהות את הרגשות השונים ולהתמודד איתם באחריות. אחרת – בפראפרזה על גל – הכל מתערבב לסלט רגשני אחד גדול, שחותר תחת הפעולה הפוליטית).

    • נעמן Says:

      יניב,

      ה"גועל" שאתה מדבר עליו, קרי "תגובה גופנית-רגשית" הוא סוג מסוים מאוד של גועל. התגובה של רוב האנשים לפדופיליה היא תגובה של גועל – זהו גועל שמוביל לכעס, זהו גם גועל בעל ממד קהילתי ובמצבים מסוימים גועל פוליטי. שגל מדבר על הגעלותו הפרטית מיצחק לאור אני מניח שכוונתו אינה לאותו סוג הגועל שהוא יחווה למול פגר מלא רימות, זהו גועל מוסרי, ובעידן הפייסבוק יש לו גם ממד אבסטרקטי לעיתים. המהלך הפוליטי כאן, סביב השיימינג, קשור לניסיון לשנות את הנורמות, ולגרום לאלימות מינית נגד נשים להפוך לתפועה שמערוררת גועל וכעס אצל רוב האנשים. בקשר לכל עניין האחריות וזיהוי הרגשות, זה נראה לי קצת נאיבי בייחס לעמדה שניסחת בתגובתך הראשונה וכמו נופל לתוך השיח שאתה עצמך קראת לו ריאקציונרי: מי צריך לעשות את כל המהלכים הללו? היכן? באיזה אופן? מי מיצר את הפוליטיקה הפרוגרסיבית הזאת? באיזה מדינה ובאיזה זמן?

      לבסוף, ניסיתי למצוא אותך בפייסבוק אבל לא הצלחתי, אשמח אם תשלח לי בקשת חברות (Na'aman Hirschfeld).

      • יניב Says:

        היי נעמן, אני לא מצליח להבין כל כך את ההבדל בין גועל מול פגר מלא רימות לבין גועל מוסרי או גועל פוליטי – כלומר, מבחינת התחושה (ברור שיש הבדל מבחינת מה גורם לתחושה). ואני עדיין חושב שגועל כרגש ציבורי-קולקטיבי וכמוטיבציה לפעולה פוליטית הוא דבר בעייתי מאוד. דווקא הדוגמה של פדופיליה היא בדיוק ההמחשה לכך. התגובה הציבורית שגועל מוביל אליה היא פניקה או היסטריה מוסרית. זה לא מועיל ולא פרוגרסיבי.
        (כעס, כאמור, הוא עניין שונה. אני חושב שיכולה להיות לא פרודוקטיביות כרגש שמניע לפעולה פוליטית. אבל אני חושב שגם בו יש בעייתיות. אבל לא זהו המוקד כאן).

        שורת השאלות שלך בסוף התגובה היא מעניינת ומוצלחת. אלה שאלות טובות. התשובה שלי כאן היא רחוקה משלמה או מושלמת, אבל בגדול, לדעתי זהו בדיוק עניינה של הפוליטיקה והשיח הציבורי – לעשות את כל המהלכים הללו של זיהוי הרגשות והתמרתם לפעולות פוליטיות. מדובר באחריות של כל אחד מחברי הקהילה כאינדיבידואל ושל הקהילה כולה. וזה נעשה באמצעות דיאלוג שהוא-הוא הדיאלקטיקה שבין הפרטי לציבורי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: