"היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם?"

by

אניטה פז

1.

אחת לתקופה, כשרוחות מלחמה מנשבות בארץ הקודש, ודם פלסטיני נמרח על קירות בניניה ההרוסים של הרצועה, מתכסה המרחב הרשתי של יושבי ארץ ציון בשטיח כרזות שחורות ועליהן כיתוב לבן: ׳לא בשמי׳. לא בשמי. שתי מילים, לכאורה חסרות משמעות. ללא הקשר וללא הסבר. שתי מילים, שלוש שפות, ובהקשר ובהסבר אין צורך. שתי מילים טעונות המסמנות בשלילה חלק שאיננו נמנה על השלם.

כרזות אלו מסבירות — מצהירות — לזר המזדמן, שהדבר הזה, הדבר הזה שקורה כרגע בסביבבתה של המפרסמת, הדבר הרע הזה ממנו יש להתנער, הדבר הזה שכולם יודעים מהו, לא נעשה בשמה של המכריזה. היא, המפרסמת, איננה נמנית על שאר יושבי ארצה. זה בשמם, אך לא בשמה. והרי הצורך להכריז כי פעולה זו היא ׳לא בשמי׳, נובע מההבנה כי היא ׳בשמם של ההם׳, של השאר. ממש כמו נטייתו של יוסי גורביץ לקרוא לצה״ל ׳הצבא שלכם׳ או ׳הצבא שלהם׳, הצהרת ׳לא בשמי׳ מסמנת כי המכריזה נבדלת ׳מההם׳. מתבדלת מהם. היא איננה אחראית לפשעים, להרוגים, לזוועות.

פעילים חברתיים שונים, בינהם לילך בן-דוד, כבר העלו בכתב כי ׳לא בשמי׳ היא הצהרה ריקה ונטולת משמעות, שמטרתה היחידה הסרת אחריות מוסרית מהיחיד. אולם ניתוחה הזועם של בן-דוד, הקובע כי התעטפות פלחי השמאל הישראלי בכרזה השחורה מונעת מתפיסה פסאודו-אוניברסליסטית נטולת זהות, לוקה בחסר. ניתוח זה מניח בבסיסו כי אלה המחליפים את פניהם בפני הכרזה עושים זאת מתוך ביטול עצמי של היותם ישראלים יהודים: להיות ׳אזרח העולם׳ משמע לשייך את עצמך לכלל פשטני ואמורפי, לעומת ההשתייכות האוטומטית של אותו יחיד לפרט המזרח-תיכוני-ישראלי-יהודי.

זה מובן למדי כי ה׳לא בשמי׳ של אלו הנאשמים על ידי בן-דוד בביטול הזהות העצמי הינו להלכה בלבד, שהרי תחושת שייכות איננה אחת עם השתייכות למעשה. מכאן, אם נניח שהמניע הינו כמתואר על ידי בן-דוד, הרי שפשעה של מי שחושבת שלא בשמה חמור בהרבה מאמונה מרוקנת באוניברסליזם מחבק. אותה אחת שממהרת להצטדק בפני אורח מזדמן מארץ זרה — והרי ההצטדקות היא בהכרח מכוונת לאורח, דהיינו, אחד שרמת הכרותו עם המכריזה דורשת סימני דרך מזהים, ואותו אורח בהכרח מדומין כזר-חבר, כזה שכיתוב בעברית אינו קריא עבורו, ועל כן יש להוסיף גם שורה באנגלית, למען החיבור לעולם, ואחת בערבית, למען החיבור למקום — אותה אחת, איננה ממהרת לנתק את שמה מפעולות אחרות הקושרות אותה לארץ ישראל.

אותה אחת, למשל, לא מתלוננת כאשר כניסתה למדינות האיחוד האירופי אינה מותנת בהנפקת אישור שהיה, רק בזכות העובדה שדרכונה ישראלי, אפילו אם רוב אזרחי העולם הגדול אינם זכאים להטבות מסוג זה. אותה אחת, אם הינה תושבת ישראל, גם בהחלט תהיה מעוניינת להשתמש בשירותים שונים הניתנים לאזרחי המקום, כגון רפואה או חינוך, ואף תצפה ממדינת ישראל לספק לה שירות איכותי ובחינם. הכרזה כמו "לא בשמי" היא גרסת המלחמה ללהיות עם ולהרגיש בלי. השתייכות רק כשנוח — שמירה על זכויות, תוך ויתור עצמי על אחריות.

pic3

2.

אם אכן הכרזות מסוג ׳לא בשמי׳ היו מונעות ממקום של ביטול הישראליות למען תושבות עולמית, הרי שהיה מדובר בצביעות משוועת. אך אין כך הדבר. למעשה, מרביתם של המכריזים כלל אינם מחשיבים עצמם כלא-ישראלים. הצהרתם כי אינם שותפים ומכאן שאינם אחראים לזוועות, אין מקורה דווקא בזהות המומצאת שהיו רוצים לאמץ לעצמם, אלא בחוסר הבנה מוחלט של מהותן של שותפות ואחריות.

ברמה הבסיסית ביותר מדובר בחוסר הבנה של מהות השלטון שתחתיו מתנהלת ישראל — זה הקרוי בפינו דמוקרטי-יהודי. אין צורך להסביר זאת, ובכל זאת — כאשר אזרחי המדינה מצביעים למפלגה, וכאשר נציגיה של זו מושבעים לכנסת, וכאשר מתוך אלו מורכבת הממשלה, וכאשר זו האחרונה קובעת מדיניות ובתורה מבצעת, האחריות המוסרית על הפעולות האלה היא לא רק על השרים, ולא רק על חברי הכנסת, ולא רק על חברי המפלגה ולא רק על קהל המצביעים. האחריות היא על האזרחים. על כל האזרחים. גם מי שלא בחר ביבי, בנט, בוגי או רובי, נושא באחריות להחלטותיהם הרשמיות. פעולות אלה נעשות תמיד בשמנו. יתר על כן, הן נעשות במימוננו.

לכל אזרח בוגר במדינת ישראל ברור שכספי המיסים שלו ממנים בטחון, קרי מלחמה. לחלקנו אין ספק כי זוהי מלחמת אין-ברירה: על ביתנו וחיינו מגינים אנו; לחלקנו נדמה שישנם, אולי, פתרונות אחרים, אבל כרגע אנו במלחמה, ובמלחמה היה לוחם; לחלקנו ברור שהמלחמה הזו היא פשע. מעטים מאיתנו אף מגדילים ואומרים: לא בשמי! אני לא מוכן שכספי המיסים שלי ימשיכו לממן פשעי מלחמה. אבל אפילו מבין אלו שקמים ואומרים, מתי מעט פועלים לכך שאכן כספם לא יממן עוד את כיבושי ישראל.

על מפת הדרכים של השמאל הישראלי נקודה זו היא מקום פיצול אסטרטגי כמעט דיכוטומי, ממנה יוצאות שתי דרכי עפר שלא במקרה שואלות את שמן מהלקסיקון המלחמתי: להילחם או לנטוש. יש הבוחרים להילחם לשינוי החברה והפוליטיקה הישראלית. להילחם למען שינוי עדיפויות, להילחם למען הבטחות שלרוב אינן מתקיימות, וכמובן, בו בזמן להמשיך לממן בפועל את לחימת מערכות ישראל. הרי שאם יפגינו בככר, יוכלו להגיד שלא בשמם. יש הבוחרים לעזוב. הרי שאם נעזוב, ולא נשלם עוד מיסים, ודאי שנוכל להכריז בקול גבוה: ׳לא בשמי׳.

pic5

3.

דא-עקא, למי שקם ואומר, ואז קם ועוזב, צפויה הפתעה מרה. וכי לאן יעקור אותו שוחר שלום שמלחמה היא לא בשמו? לאן ישים פעמיו ויוביל מטלטליו בכדי להימנע משימון מכונת המוות? לצרפת ופעולותיה העכשוויות בקולוניות הישנות? לארצות הברית והפצצותיה בכל חבל ארץ שבעורקיו זהב שחור? אולי לבריטניה והרפתקאותיה הצבאיות לצדה של הקודמת? וזה עוד לפני הסחר הישיר והעקיף בנשק, למשל. אם ׳לא בשמי׳ משמעו אני לא מוכן לממן עוד הרג חפים מפשע, הרי שגם בארצו החדשה ימשיך הישראלי הגולה לשלם מכספו עבור מלחמות עקובות מדם. עזיבה מסיבות מצפוניות פציפיסטיות, היא, אם כן, רמייה מהסוג הנורא ביותר: רמייה עצמית.

בנקודה זו עולה שאלה מעניינת. לא כל מי שקורא ׳לא בשמי׳ הינו פציפיסט. חלקם, זה מאוד אפשרי, מאמינים שישנן מלחמות ראויות. היתכן שראוי יותר לממן את מלחמות ה׳חופש׳ וה׳צדק׳ של האמריקאים או הצרפתים מאשר את אלו של הישראלים? לכל אחד מהם תשובה שונה, התלויה במידה רבה במידת האמונה של אותו יחיד בקשר שבין ׳חופש׳ ו׳צדק׳ ומותם של אותם חפים מפשע אותו הוא מממן.

אפילו אם אנחנו בוחרים לשכנע את עצמנו שהמלחמה החדשה אשר לפטרונה נהיינו, צודקת או מוצדקת מזו שבגללה עזבנו, דבר אחד ברור: כמעט ואין יעד הגירה שבו לא אחראי המהגר הישראלי למותם של חפים מפשע. אלו מאיתנו שהתמזל מזלם להקים חיים חדשים במדינה שלא משתתפת באף מלחמה, בין אם סביב גבולותיה או מעבר לים, לא מנהלת קשרים כלכליים עם מדינות שמבצעות פשעים נגד חפים מפשע, ולא סוחרת בנשק, אשריהם. אבל רובנו — ישראלים שעזבו או שרוצים לעזוב את ישראל — לא מצאנו את עצמנו באידיליה שכזו. הדבר היחיד שהרווחנו, מפרספקטיבה מצפונית, הוא שבבריטניה או בארצות הברית המלחמות האלה רחוקות: הן רחוקות מהעין, ולרובנו, הן רחוקות מהלב. יותר קל לרמות את עצמנו כשהדם לא זולג בחצר האחורית.

pic1

4.

מנקודת מבט זו, הכרזות כמו אני צריך לעזוב את הארץ, של רוגל אלפר, הן לפחות כנות. בטורו, מצטייר אלפר כאליטיסט מתנשא, אנוכי ובעל פריבילגיות; יש מי שאמר, מפונק. ואכן, אלפר ספג וממשיך לספוג ביקורת מעל כל במה אפשרית. ולא בכדי. הז׳אנר ספרותי שקורא לעזוב את הארץ בעיתון הארץ׳, כפי שכינה אותו שלום בוגוסלבסקי, הינו מאוס ומיותר, שהרי מי שעזיבה בנפשו, אינו נדרש לספק מכתב כוונות.

ועם זאת, טורו של אלפר הוא כנה. אלפר לא רוצה להמשיך לנהל את חייו במדינת ישראל, ולכך לא חסרות לו סיבות. לכל הפחות, אין כאן העמדת פנים. בהשוואה אליו, תשובתה של אילנה המרמן, הקוראת, ממרומי הפריבלגיה הסוציו-אקונימית שלה, לאזרחי ישראל להתנדב למגוון פעילויות ממשפחת ׳לא בשמי׳ המהוות, בין היתר, עבירה על החוק, מצטיירת כלא פחות אליטיסטית או מתנשאת, ובעיקר, לא פחות אנוכית. כל התנדבות למען אוכלוסיות משוללות זכויות היא מעשה ברכה, אך יתכבדו נא המתנדבים מזנה של המרמן להכריז בגלוי את מה שבטורה נקרא רק בין השורות: העשייה היא קודם כל למען ההרגשה האישית של העושה.

pic4

5.

כפי שכבר צוין פה, חוסר ההבנה של מי שלא בשמו בדבר מהותן של שותפות ואחריות, בהקשר של אחריות אזרחית וכספי מיסים הוא רק הרמה הבסיסית ביותר. ישנו נדבך נוסף, חשוב בהרבה. זה לא רק שכעת, משחיי מתנהלים באנגליה, אני אחראית לא פחות למות חפים מפשע מזו שחייה נמצאים בפתח-תקווה, כי ידייה של אנגליה אינן נקיות מאלו של ישראל; זה גם שאני, בעלת דרכון ישראלי שחיה באנגליה, אחראית לא פחות מהישראלית שחיה בגוש עציון, לתוצאות מלחמותיה של מדינתנו ישראל.

לפני כמה שבועות כבר פה עפרי אילני שעזיבה היא לא פרישה מהמשחק. וזה נכון, ומדויק, בכל אחד מהרבדים שאילני פורש. אבל הוא עושה טעות אחת. "לאנשים שעזבו יש בוודאי זכות להיטמע במקום שאליו הגיעו ו"להימחק מהמפה", כלומר להתפוגג בתור סובייקטים במאבק הפוליטי בישראל", הוא כותב. ובכן, לא, אין לנו הזכות הזו. לא כל עוד השם שלנו, השם שלנו ממש, כפי שהוא רשום במרשם האוכלוסין הישראלי, משמש כנשק דמוגרפי. ולא כל עוד השם שלנו, השם הכולל שלנו — ישראלים יהודים — משמש כהצדקה. ובודאי שלא כל עוד אנחנו מחזיקים בדרכון ישראלי.

אם נחזור לרגע לנקודת המבט הפרקטית, נגלה כי אפילו אם אינני מתגוררת בישראל, אני עדיין חייבת בביטוח לאומי. כך כל גולה ישראלי לתקופה מינימלית של חמש השנים הראשונות לעזיבתו. כך שבפועל אני ממשיכה לממן נישול אדמות פלסטיניות בגדה ושלל תקיפות ברצועה. הגירה היא פרויקט שברירי, כותב אילני, וכולנו מחזיקים תכניות מגירה. אני, כמו רבים מהמהגרים הישראלים, לא ויתרתי על דרכוני הישראלי. ויתרתי על הזכות להצביע בבחירות, אבל לא על החובה לשאת בתוצאותיהן. אני אולי לא מתגוררת בישראל, אבל מעשיה הם בשמי.

אבל חשובה בהרבה מהנקודה הפרקטית היא הנקודה המהותית של הזהות שלנו. בספרו הסמי-אוטוביוגרפי ימות החמה, שואל הסופר הדרום אפריקאי ג׳ון מ. קוטזי, ׳היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם? היחוש נקי יותר בשלגים של שוודיה כשיקרא מרחוק על בני עמו ותעלוליהם האחרונים?׳. בשאלה הזו, בתהיה הפשוטה הזו, אליה לא חוזר קוטזי, ועליה איננו מספק מענה, קושר קוטזי את כל קיומו, ועל כן, גם את כל קיומנו. אנו, ישראלים, ולא משנה אם נולדנו כאן, אם עלינו מבחירה או היגרנו מאילוץ, אם בקלפיות אנו מעניקים את קולנו למרצ או לבית היהודי, אם בידינו דרכון אחד או שלושה, אם אנו חיים בגדה המערבית או במזרח לונדון, אם אנחנו מאמינים שבשמנו או לא בשמנו — אנו, ישראלים.

הגירה, כפי שהעלו רבים בעקבות פרסום טורו של אלפר, היא פרויקט למען העתיד. מילים אלו נאמרות לרב בהקשרי הגירה מטעמים כלכליים — זו מתבצעת למען הילדים, למען ילדי הילדים אפילו, ורק לעתים רחוקות תצליח לשפר את חייו את המהגר הבוגר עצמו (כמובן, ישנם יוצאי הדופן — יחידי עלית משכילים או בעלי מקצוע מבוקש במיוחד). אולם האמירה כי הגירה היא פרויקט למען העתיד היא נכונה לא רק מהפן הכלכלי, אלא גם מזה הפוליטי. אולי ילדינו, שלא יחונכו לקחת חלק פעיל ורב שנים בפעילות צבאית כובשת, יוכלו להגיד לעצמם שלא בשמם. אבל לא אנחנו.

כך, לישראלי המחזיק בדעות שמאל-רדיקאליות המעוניין להתבדל מהנעשה בשמו ובכספו, אין הרבה אפשרויות. הוא יכול לעזוב, כמובן, אבל לא רק שבמקום מושבו החדש ימשיך להיות אחראי לפשעי ישראל, אלא גם שאחריות חדשה תושלך על כתפיו: זו על מעשיה של מדינתו המאמצת. בעוזבו, יוכל לפטור את צאצאיו מאחריות על הכיבוש והדיכוי. אבל בו בעת יטיל עליהם אחריות חדשה — כאמור, ידיה של אנגליה אינן נקיות מידי ישראל. לישראלי המחזיק בדעות שמאל-רדיקליות המעוניין להתבדל מהנעשה בשמו ובכספו יש רק מפלט אחד: הכחשה.

בראשית מלחמת העולם הראשונה, כתב המשורר הצרפתי אפולינר: Je m’en allais portant en moi toutes ces armées qui se battaient [הציטוט לקוח מהשיר la petite auto. אין לי מושג אם הוא תורגם לעברית. הנה תרגום מילולי זריז: עזבתי, בנושאי בתוככי את כל אותם הצבאות אשר נלחמו]. ישראל איננה המולדת שלי — כי לא בה נולדתי, איננה הבית שלי — כי לא בגבולותיה אני גרה, וקרוב לוודאי שאיננה העתיד שלי — כי מעולם לא הרגשתי בה שייכת. אבל ישראל היא המדינה בה הלכתי לבית ספר ובה שירתתי בצבא, בה גדלתי ובה התעצבה אישיותי, ולא משנה אילו תעלולים חדשים תשלוף משרוולה, שמי יהיה חרוט בהם.

pic7

דימויים: אדם ברומברג ואוליבר צ'נרין (2011), מתוך הסידרה Warprimer 2 – על בסיס Kriegsfibel לברטולד ברכט (1955).

תגים: , , , , , ,

20 תגובות to “"היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם?"”

  1. געכי Says:

    כן, אבל את יודעת, אחריות זו קטגוריה משטרתית…

  2. אנונימי Says:

    חלש…

  3. eppie Says:

    היכן יכול בן-אדם להסתתר? בעשייה.

  4. Racheli Bar- Or Says:

    לא בשמי = לא בשמי. יחד עם זאת – מאד באחריותי. "לא באחריותי" איננה פרשנות נכונה, בעיני, ל"לא בשמי". ונשות ואנשי ריבועי "לא בשמי" השתדלו למצוא דרכים לפעול בהתאם לאחריות הזאת וכאבו את חוסר האונים.
    לכולנו יש אחריות שיוכית בארץ הזאת. בארץ הגירה האחריות השיוכית מורגשת פחות.
    האחריות, ההיבדלות, הכאב, הרצון לברוח – שורשיהם בשייכות העצומה.

  5. דרול Says:

    ניצחון מוחץ לשמאל, הפשיסטים השתעממו למוות.

    לילה טוב , אמורי, לא היה שווה לקום.

  6. אנונימי Says:

    נוהל חניבעל.
    אתה יורה בכל הכוח לכל הכיוונים, ולא ברור למה. נראה שכל תכלית המאמר זה להראות כמה אתה חכם, וכמה כולם טיפשים. לגבי החצי השני (של המשפט) אני מסכים לגמרי, אבל את החצי הראשון לא ממש הצלחת להראות.
    אתה מתייחס בהכללה, מייחס מאוויים ומעשים לאנשים רק מתוך שיוך כלשהו, אומר להם מה הם, למה התכוונו, מנסה לכפות עליהם פסיכולוגיה בגרוש, ומה לא…
    המאמר ללא ספק כתוב היטב, והכותב שולט באמנות הרטוריקה ובשפה העברית באופן יפה, אבל אנא, אל תגיד לי מה לעשות, ואל תפיל עלי אחריות כלשהי, אתה לא מכיר אותי ולא את מניעי. אשמה, אחריות למעשים, הם של המדינה ושל הפרטים שבה שעשו אותם, לא של כלל הציבור. או שאתה עדיין סוחב את האשמה ואחריות לרצח ישוע.
    אם אני תולה שלט מהמרפסת, לא אתה תטיף לי מוסר, לא אתה תגיד לי למה התכוונתי, ולא אתה תשפוט אותי!

    ״המצב המוסרי״ של אנגליה ושל ארה״ב למרות שהוא לא מי יודע מה, הוא בסדר גודל תקין יותר מאשר ״המצב המוסרי״ של ישראל. ישראל היא המדינה הכי לא מוסרית מבין מדינות המערב. הכיבוש הוא רק אחד מהסממנים. הבעיה אבל הרבה יותר עמוקה.
    בניגוד למדינות האחרות שהוזכרו שמצבם יציב, המצב בישראל מבחינה מוסרית מתדרדר. הדרך למשטר פשיסטי, כזה שדומה למה שהכרנו מאירופה, הולכת ומתקצרת. בחלק מהדברים אנחנו כבר שם.
    למשל חניבעל.

  7. זרובבל איכילוב Says:

    זה כן בשמנו. אי אפשר לברוח מזה.
    צריך רק לבחון אם זה באחריותנו או באשמתנו, ויש הבדל קל בין השתיים
    מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון

  8. yaelhever Says:

    אניטה פז צודקת. אני אחראית בעצם השתייכותי. אבל אניטה פז טועה. שייכות למקום היא דבר שנכפה עלי. אם בשל כך שלא בחרתי להיוולד בישרעל (זו לא שגיאת כתיב) ואם בשל כך שאפילו לו בחרתי לעבור ולגור כאן, אין זה אומר שבחרתי ליטול עלי את כל האחריות לנעשה במקום. הטיעון הזה – את מממנת את הצבא והכיבוש והמלחמה – נתקלתי בו פעמים רבות. הוא נוטל ממני את האחריות האישית ואת הבחירה. כן, אני אזרחית ישראלית, אבל אני לא אחראית על מעשי הרצח בתוכה, אלא אם אני שותפה להן בפועל. האם אני אחראית כמו בני גנץ לרצח העם בעזה? האם אני אחראית כמו אחד הטייסים? אחד הרגליים? להתבצר מאחורי ה"כולנו אשמות" זו בריחה מאחריות אישית. יש דרגות בפשע. באחריות. אם אני אחראית כמו כולן, אז לא משנה מה אעשה. זה לא הגיוני. לא כך. מעשי הם הקובעים ולא אזרחותי או מגורי. תשלום המסים הוא שולי מאוד במסגרת האחריות האישית. ויש לזכור שהמסים מממנים גם מטרות חיוביות ושמסים אאלץ לשלם גם אם אהגר לארץ אחרת. גם שם לא תהיה לי בחירה לאן יופנו כספי המסים. על כן כל תנועת התנגדות בנוסח "לא בשמי" היא חיובית. זה באחריותי לנסות ליצור גל מחאה נגד התנהלות המדינה בה אני חיה, צבאה, הכיבוש, המלחמות. אך אין זה מספיק. ההתנגדות לא די לה בהצהרה "לא בשמי" (אני נתקלתי בה לראשונה בפוסט זה). ההתנגדות צריכה להיות קודם כל תודעתית. וזו משימה קשה, שטרם השלמתיה. כך, למשל:
    – לא נוקטת בלשון רבים (כמו למשל: "הטבח הנורא שעשינו בעזה") אני לא עשיתי שום טבח בעזה. אני לא שייכת. אני מתנגדת לו בכל מאודי. זה הם עשו. לא אנחנו.
    – אני לא קוראת למלחמות הארורות בשמות החביבים שלהן. זו דרך של שיתוף פעולה. מה רע בצוק איתן, בחומת מגן, בעופרת יצוקה? כולם מושגים חיוביים. אני קוראת למלחמות הנתעבות על שם המקום או השנה בהן התקיימו. מלחמת עזה ב-2014, מלחמת ג'נין ב-2002, מלחמת עזה ב-2008-9. יש המתקשות לזכור באיזו מלחמה מדובר. שיתקשו. אני לא משתפת פעולה. מלחמת 48, מלחמת 67, מלחמת 73, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה (שהיא, בעצם החמישית או השישית). לא שלום ולא גליל. ולא צחות השלג. אל תמכרו לי לוקשים. לא משתפת פעולה.
    – אלה שעשו אותן ואלה שהשתתפו בהן, הם הרוצחים, לא אני. כשאני רואה את הרוצחים הללו בטלוויזיה אני קוראת להם בשמם: רוצח העם נתניהו, הצורר יעלון, הטובח בני גנץ. הרוצח-חתן-פרס-נובל-לשלום שמעון פרס. אינני נשבית בבדיחותיהם ובסרטוניהם ובנאומיהם ובמתק שפתיהם. דם ילדים על ידיהם.
    – אני לא מצביעה להם. אינני משלה את עצמי שאם אצביע לחנין (זועבי או דב) לא אקבל את המלחמה הבאה שתוטל על אחריותי בניגוד לרצוני. הצבעה היא מתן לגיטמציה להמשך הכיבוש, הצבא והמלחמה ולהמשך עושק התושבות בישרעל.
    – אינני משתפת פעולה עם כל מה שקשור לגיוס ולצבא. ככל יכולתי. גם כשזה מגיע למעגל המשפחתי או החברתי. לא מסיבת גיוס ולא מתן טרמפ. לא משלוח חבילות ולא אירועים צבאיים. וכשאני פוגשת בחיילות אני אומרת להן את דעתי. אני מתנגדת. זה "לא בשמי". זו טעות איומה לשתף פעולה עם הצבא. כשאני התגייסתי לא היו קולות כאלה, מלבד "מצפן", שהיו רחוקים והזויים, מעבר להרי החושך. היום אני "מצפן". אני קול אחר. אני "לא בשמי".
    – אני מחפשת אלטרנטיבות. התארגנויות מקומיות, קטנות, לבביות, שיתופיות, שוויוניות, מקבלות ולא מדירות. יערות מאכל, קואופרטיבים. גידול דבורים, "פרוייקט אגורה", מטבע שפע אושר. כאלה. מצחיקות, הזויות, נאיביות. אלה אמורות, בסופו של תהליך, להחליף את מערכת השלטון. כן, אני יודעת, עד שזה יקרה תהיינה עוד מלחמות רבות והכיבוש יימשך ועוד רעות חולות. אבל "לא בשמי".
    – אני מזכירה לעצמי, בפעמים הרבות מספור שאני רוצה לנוס מישרעל, שרק בישרעל אני יכולה להתנגד בשפה שאני מכירה. תוך הבנת הסיטואציה. כל "לא בשמי" שאעשה כאן הוא אפקטיבי שבעתיים מבכל מקום אחר.
    – אני גם מזכירה לעצמי, שכשם שאלחם על זכותה של כל אחת לחיות כאן – פלסטינית, מהגרת עבודה, תיירת, פליטה, סתם תמהונית – כך גם לי יש זכות לחיות כאן. ללא רגשות אשם.
    – החשש הגדול שלי הוא, שההרעלה המתרחשת בישרעל – שינוי התודעה לכיוון יותר פשיסטי, שולל זכויות, מדיר, מתגזען, לוחמני, לאומני – מחלחל גם לתודעתי. זה קורה בוודאי. אני מזכירה לעצמי שפעם הוצאה מפלגתו של כהנא מחוץ לחוק. היום יש רבים במפלגות הקונצנזוס השמים את כהנא בכיס הקטן בהתבטאויות ובמעשים ואין זעקה. הדרך שלי להילחם בהרעלה זו היא מה שכתבתי כאן.

  9. יוסי Says:

    כן, מסתבר שפוליטיקת זהויות היא לא רק קרדום לחפור בו אלא גם שוט להלקאה עצמית.

    הפרדוקס של הכותבת נובע מתפיסה פוליטית דמוקרטית-אבסולוטיסטית, לפיה רצון הרוב לא רק קובע את החוק ואת המדיניות של המדינה, אלא גם הופך את כל אזרחי המדינה לאחראים לפעולות הנבחרים, בין אם הם תמכו בהם או לא בזמן הבחירות, ובין אם הם תמכו בפעולות הספציפיות שבהן נקטו בזמן כהונתם. מעניין לציין שזהו גם ההגיון לפיו דוברים בימין טוענים שכל תושבי עזה עד האחרון שבהם אחראים לכל פעולות החמאס משום שהם בחרו בחמאס באופן דמוקרטי. לפי אותו ההגיון היה צריך להעמיד למשפט את כל העם הגרמני על פשעי הנאצים ואכן את כל האמריקאים והאנגלים על פשעי המלחמה של צבאותיהם כנגד אין ספור מדינות.

    אבל האמת היא שהאמנה החברתית הדמוקרטית והאחריות שמתחייבת ממנה לכאורה היא פיקציה—אין באמת אמנה, אין באמת יכולת בחירה או השפעה ולכן גם אין אחריות. בתור אנרכיסט, אין לי שום בעיה ליישב את הפרדוקס לכאורתי הנ"ל. אני משלם מיסים משום שאם לא אעשה זאת יזרקו אותי לכלא. אני לא אחראי למה שעושים עם המיסים שגונבים ממני מוסדות המדינה. אני נוסע בכבישים שנסללו ע"י המדינה ושולח את ילדיי לבתי ספר ציבוריים משום שזו האופציה הכמעט יחידה שיש לי להחזיר חלק מהמשאבים שנלקחו ממני, ובמקרה שלי, בתור בעל הכנסה גבוהה יחסית, אין לי ספק שהתמורה היא בעלת ערך כספי נמוך בהרבה מהמיסים שנגנבים ממני. אבל גם אם המצב היה הפוך, לא היתה לי ממש ברירה משום שהמדינה הפכה את עצמה למונופול בתחומים רבים. אני לא משתתף בבחירות כדי לא לתת לגיטימציה לשלטון.

    אני מסכים שהמלחמות של ישראל הן לרוב יותר מוצדקות מאלו של אנגליה וארה"ב. יחד עם זאת אני מרגיש שאדם יכול לחיות בכל מקום בעולם ולא להיות אחראי לפעולותיו של השלטון–כל שלטון שהוא—כל עוד שהוא משתף נמנע מלשתף איתו פעולה באופן אקטיבי. זאת אומרת, בדיוק התיזה ההפוכה מזו של הכותבת.

    בוא נחשוב על תושב הגדה המערבית שנוסע על כביש שנסלל על ידי ממשלת ישראל, או על תושב עזה שאוכל פסטה ישראלית שעברה במחסום ארז בסיוע/הסכמה ישראלית. הרי גם הם נהנים מ"שרותים של המדינה", האם גם הם אחראים לפשעי הממשלה הישראלית? כמובן שלא. תאמרי, אין להם זכות הצבעה, אם כן, האם תושבי אום-אל-פאחם אחראים להפצצות אחיהם בעזה, בזכות "הפריביליגיה" של הריטואל שלה ההצבעה לכנסת כל ארבע שנים שהם זכאים לא? כמובן שלא. דמוקרטיה היא חסרת משמעות, גם בפריביליות וגם באחריות שהיא לכאורה מקנה. בשני המקרים מדובר באחיזת עיניים אתית שנודעה לשמור את ההמונים תחת שליטת האליטות.

    מי כן אחראי לפשעי הממשלות—מי שתומך, מדרבן, מתכנן ומבצע פשעים. וגם כאן, כמובן, יש המון גוונים של אפור.

  10. יוסי Says:

    בואי ניפטר לרגע מהאבסטרקציה של המדינה ונחשוב לרגע מה קרה בישראל במלחמה האחרונה. ישנה קבוצה קטנה מאוד של פוליטקאים, אנשי צבא, משפטנים ופילוסופים במילואים שקובעים את הדוקטרינה. הם מכינים את תוכניות המגירה שכוללות למשל הפצצה של גורדי שחקים. המעגל הזה של האנשים שקובעים את הדוקטרינה מונה כמה עשרות. הם לא עומדים לבחירה אישית והדוקטרינות שלהם לא רק שלא עומדות להצבעה אלא נשמרות כסוד. מסביב למעגל הזה יש את נהגי המטוסים עם הג'ויסטיקים. התליינים. הם עושים את מה שאומרים להם, או מסרבים. אלו שמצייתים—אחראים. כמה אנשים יש במעגל הזה, כמה מאות לכל היותר. שוב, הם לא עמדו לבחירה והפעולות שהם מבצעים נשפטות רק בדיעבד.

    לחשוב שהקבוצה הקטנה, סודית ומתוחמת הזו מסוגלת להכתים את מי שלא תומך בהם כהוא זה, זה אבסורדי. שוב, בלי האבסקרציה של המדינה, מה האנשים האלו מתיימרים לספק? שרותי אבטחה. בוא נאמר שהיינו שוכרים חברת אבטחה בשוק הפרטי שתפקידה היה להגן כנגד אויבים מתנקלים שגורמים לאבדות ברכוש ולעיתים נדירות בגוף ונפש (כמו הבדואים למשל!). בהסכם שלנו עם חברת האבטחה (=מצע בחירות) הם היו מתחייבים לפטרל מסביב לגבולות הישוב ולעצור חשודים. עכשיו בואי נניח שחברת האבטחה שלא בהתאם להסכם ביננו היתה מחליטה להטיל פצצה אטומית על הבדואים. האם אנחנו בתור לקוחות אחראיים ליוזמות הפרטיות של חברת האבטחה שנעשו לא רק בניגוד לדעתנו אלא בכלל בלי התייעצות או יכולת לעצור אותם?! אנחנו צריכים להרגיש אחראים רק אם דרבנו אותם לפעולה זו או ידענו שהם עומדים לבצע אותה ובכל זאת לא סיימנו את ההתקשרות עימם. ומה אם התרענו כנגדם אבל הרוב בישוב החליט להמשיך להעסיק אותם בכל זאת, ואנחנו החלטנו להישאר בישוב? אחריותנו ירדה כמעט לאפס, במיוחד אם כל ישוב אחר שאנחנו יכולים לעבור אליו (=ארה"ב, אנגליה) נאלץ להעסיק חברות כאלו, משום שמדובר במאפיות שחיסלו את התחרות אליהן ואין ברירה אלא לשלם דמי חסות למאפיה המקומית, בכל מקום שהוא בעולם שבו אנחנו חיים. כן, זה המצב עד שניפטר מהאמונה הקדומה ששמה נחיצות המדינה.

    • נטליה Says:

      יוסי, אם אני מבינה נכון אתה גר בחו"ל, שזה סבבה ואני מקנאת. אני מקווה בשבילך שלא היית פה בזמן צוק איתן. לו היית, היית מבין שהמבצע הזה נערך תחת קונצנזוס אדיר, ומבחינת הציבור כולו, היה עדין מדי.

      • יוסי Says:

        נטליה, על אחת כמה וכמה, בנסיבות המאיימות האלו, מי שלא תמך ולא השתתף—לא אשם. יתרה מזאת, אפילו מי שצווח "מוות לערבים" מהטריבונות, נושא אשמה מזערית ביותר. אין לו "אחריות שילוחית" כי אין לו כוח פוליטי אמיתי, בתור יחיד בהמון. לדעתי, אשמה משמעותית קיימת רק אצל אלו שלחצו על ההדק בידיעה שהם הולכים לפגוע בחפים מפשע ואלו שנתנו להם פקודות ספציפיות מסוג זה.

  11. נועם א"ס Says:

  12. yaelhever Says:

    יוסי, יפה כתבת. לשאלת האחריות, האשמה והגוונים של אפור כתבתי בעקבות מלחמה ארורה אחרת (ואין מלחמות מוצדקות, יוסי):

    אז מי הרג אותם?

    אז מי, בעצם, הרג אותם, התינוקות הכחולים, הילדים המרוטשים, הנשים המרוצצות, הגברים המבוקעים, הישישות הקפואות?

    דובר צה"ל מכיר בעשרות, מאות ואלפי ההרוגים, לפי משך הזמן הנחשב. אז מי, בעצם, הרג אותם? זה לא החיילים הקרביים: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. כן, הם היו שם. כן, הם נלחמו. אבל הם לא הרגו אותם. הם לא שייכים. זה לא הטייסים: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. כן, הם טסו והפציצו, אבל הם לא הרגו אותם. הם לא שייכים. זה לא הקצינים במטֶה: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. כן, הם תכננו ושילחו. אבל הם לא הרגו אותם. הם לא שייכים. זה לא ראשי המדינה: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. כן, הם יזמו והוליכו שולל. אבל הם לא הרגו אותם. הם לא שייכים.

    אז מי, בעצם, הרג אותם, התינוקות הכחולים, הילדים המרוטשים, הנשים המרוצצות, הגברים המבוקעים, הישישות הקפואות?

    זה לא הפצצות החכמות, הטפשות בהגיען לקרקע, המכשירים המשוכללים משפריצי השלוליות, כלי הרכב המשוריינים עם שמות של חיות טרף, מערכות לראיית לילה עיוורות לְטוב וָרע. מאחורי כל אלה יש מפעילים: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. זה לא הכוח העדיף, מטוסים מול קומקומים. בשוויצריה לא הרג כוח עדיף אפילו בן תמותה אחד. זה לא צדקתנו בת אלפיים שנות גלות ושואה וחיילים חטופים. היא לא הורגת, אלא מסברת את האוזן. זה לא הציונות, שבנתה מקלט לעם היהודי, בנוי מִפְּגזים וממקלטים. הציונות היא אידיאולוגיה. אידיאולוגיה לא הורגת.

    אז מי, בעצם, הרג אותם, התינוקות הכחולים, הילדים המרוטשים, הנשים המרוצצות, הגברים המבוקעים, הישישות הקפואות?

    אולי דווקא אלה שלא היו שם הרגו אותם: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. המצדיקים, המְּגַנִּים, הצועקים, השותקים, האדישים, הבורים, המורעלים, המפגינים, חדלי האישים, חותמי העצומות, מקימי העמותות, הטוקבקיסטים, אלה שלא קוראים עיתונים, אלה שעסוקים בעבודה, אלה שיש להם דברים יותר חשובים להתעסק איתם, אלה שרָפו ידיהם, אלה שהצביעו למפלגה אחרת, אלה של כן, אֲבָל, אלה של לא, אֲבָל, אלה של נמאס כבר, אלה של שלום עכשיו, אלה של לא יהיה שלום לעולם, אלה שגרים כאן, אלה שלא גרים כאן, אלה שמתו זה מכבר, אלה שמתו מבפנים, אלה שעוד לא נולדו.

    אז מי, בעצם, הרג אותם, התינוקות הכחולים, הילדים המרוטשים, הנשים המרוצצות, הגברים המבוקעים, הישישות הקפואות?

    יש תמונות, סרטי וידיאו, עדויות, דו"חות. ראינו בטלויזיה. קראנו בעיתון. מישהו הרג אותם. אבל מי? איך זה, כל כך הרבה הרוגים שאיש לא הרג אותם? אולי אשמתם הרגה אותם? הם התחילו. הם לא הסכימו. הם פוצצו אוטובוסים. הם זרקו טילים. אשמה לא הורגת. אשמה מכרסמת מבפנים. תשאלו אותם: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. הם היו שם. הם לא הרגו אותם, הם לא שייכים, אבל אולי הם יודעים משהו. הי אתם שם: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן. אולי אתם יודעים משהו? הלו, הלו: דני, אהוד, אמנון, ברק, גבי, איציק, אילן, משה, ציפי, ירון, דולב, אביתר, אריאל, יונתן, מירי, יותם, איתי, אורי, גלעד, עופר, דורון, יורם, חיים, עמוס, שלום, שמעון, יניב, יריב.

    9.10.09

    • יוסי Says:

      יעל, יפה מאוד כתבת את!

      אמת היא שקשה למצוא מלחמות צודקות ב-100%, כאלו שבהם רק אנשים אלימים נעצרים ונמנעים מלהמשיך במעשייהם, אבל אני לא פציפיסט—זאת אומרת, אולי כן באופן פרקטי, כי אני כנראה תמיד אעדיף לברוח מקונפליקט אלים, משיקולי הישרדות, אבל לא באופן עקרוני—בעיקרון, עומדת לאדם זכות ההגנה העצמית.

      אבל יש מלחמות צודקות יותר מאחרות, למשל אלו שעושות ניסיון רציני לעמוד בקריטריונים של דוקטרינת המלחמה הצודקת של הקתולים:

      http://en.wikipedia.org/wiki/Just_war_theory#Just_War_Doctrine

      לפי הדוקטרינה הזו ראוי להתגונן בכוח כנגד תוקפן כאשר…

      1) the damage inflicted by the aggressor on the nation or community of nations must be lasting, grave, and certain;

      2) all other means of putting an end to it must have been shown to be impractical or ineffective;

      3) there must be serious prospects of success;

      4) the use of arms must not produce evils and disorders graver than the evil to be eliminated (the power of modern means of destruction weighs very heavily in evaluating this condition).

      למשל, ההתנגדות הפינית לכיבוש הסובייטי ב-1939, היתה מן הסתם מלחמה שעמדה בתנאים האלו.

      • יעל חבר Says:

        אני כן פציפיסטית. נחרצת.
        – מלחמה בהגדרה אינה יכולה להיות מוצדקת, כי היא אינה תגובה על מעשה או מצב, אלא סדרה של פעולות מתמשכת ומאורגנת לאורך זמן, הכוללת א/נשים רבים הנלחמים בא/נשים רבים. כבר מהפעולה השנייה נעלמת ההצדקה הראשונה. כלומר, אם מישהו עומד בפתח ומאיים עלי מוצדק שאתגונן. אבל אם השכנים שלי ילכו להרוג בשכונה של המאיים הזה בזמן אחר, רק בגלל שאולי הוא יעמוד בפתח – מה כאן מוצדק? כלומר, טענת הקם להורגך השכם להורגו היא העילה לכול המלחמות. אבל השכמה להרוג היא ההפך ממלחמה צודקת. במלחמה א/נשים שאינם שייכים לאיום הורגים א/נשים שאינם שייכים לאיום, רק בשל כך שסיפרו להם סיפור. כאן דיברתי על היציאה למלחמה, שתמיד אינה בשל איום מיידי ואישי וקונקרטי, אלא בשל סיפור. אבל זו רק ההתחלה, זהו רק הגיוס.
        -ב שלבי המלחמה נעשים פשעים משני הצדדים שיוצרים מעגלי איום-אלימות-תגובה-והשכמה להרג חדשים. כך מולידה המלחמה מעצמה את סיבותיה להמשך הלחימה.
        – בינתיים א/נשים במקום בטוח מנהלים את המלחמה, מושכים בחוטים ויוצרים סיבות, הצדקות ומטרות להמשך הלחימה. אין קשר בין הלוחמים לבין ההצדקות.
        – אם תשקול בין מטרות המלחמה לבין הסבל שהיא יוצרת, לעולם לא תוכל לומר שיש מלחמה מוצדקת.
        – מלחמה היא נקיטה בדרך הקלה ביותר לפתור בעיה – ועל כן הבעיה אינה נפתרת. הורגים אותה. אם הילדה מרעישה ועושה בלגן, נהרוג אותה או ננסה לברר מה מציק לה? במלחמה נהרגות ילדות רבות. זה מוצדק?

        כל איש/ה שאני מדברת איתה אומרת לי שאינה פצפיסטית. יש לחשוב כיצד הורעלנו כולנו לראות במלחמה דבר מוצדק. היתה מלחמה אחת, שגרפה את כל העולם. כל הלוחמים מצד אחד היו רעים. כל הלוחמים מצד שני היו טובים. הם עשו אותם דברים. אבל צד אחד עשה אותם לרעה והשני לטובה. מאז, הצד של הטובים עושה מלחמה אחר מלחמה – אפילו בלי חשש של הקם להורגך – והם ממשיכים להיות הצד של הטובים. הם קוראים למטרות שלהם חופש ודמוקרטיה, ומשמידים כל ניצוץ של חופש ודמוקרטיה.

        ועכשיו בוא נדבר על מי מרוויח מהמלחמה. טוב לא צריך, אנחנו יודעות. אבל אל תאמר לי שיש מלחמות צודקות.

      • יוסי Says:

        אני מסכים איתך שאין מלחמות מוצדקות, אבל מאידך לטעון שג'ינגיס חאן וחייליו הם באותה דרגה מוסרית כמו אלו שהתארגנו להגן על עריהם וכפריהם כנגד פלישה של זרים בוזזים ומשעבדים—זוהי רדוקציה משטחת בדיוק כמו להגיד שכולנו אשמים בפשעי מ"י בעזה. וע"מ להתגונן כנגד צבא פולש, יש להקים צבא עם כל ההיררכיה ובעיות של principal agent שכתבת עליהן. אבל לעיתים, זה הרע במיעוטו.

  13. יוסי Says:

    ד"א הספר/סרט של קוטזי disgrace הוא יצירת מופת שכל פוסט-ציוני חייב לצפות בה, ובאמת הפוסט הנוכחי מהדהד את האתיקה של גיבורי הספר. מדובר בפרופסור לבן בדרום-אפריקה שכמו שמאלני טוב לא תמך באפרטהייד אבל "נהנה מהפריווילגיות". לאחר חיסול השלטון הלבן מצבו מדרדר מדחי לדחי, הוא כמעט נרצח, ביתו נאנסת ואז נאלצת להינשא כאישה שנייה לשחור שמשתלט על אדמות המשפחה ומקורות המים שלה. לפי קוטזי, על הלבנים פשוט לקבל בהכנעה את הגזירה ולימוג לאיטם לתוך חידלון של קיום לבן בדרום-אפריקה. אין תוחלת לניסיון לבדל את עצמם משלטון האפרטהייד, הם שייכים והם אחראים, ולכן הם צריכים לקבל את הפורענויות שמתרגשות עליהם ופשוט, למות.

    אוקיי, טוב ויפה. מה עשה קוטזי בחייו הפרטיים, האם הוא קיבל את גזרת החדלון מרצון? כמובן שלא, הוא עקר לאוסטרליה, שם הלבנים עדיין בשלטון. אולי הוא מרגיש עדיין "אשם", אבל גם מה"אשמה" הזאת הוא מפיק זהב.

  14. אסתר Says:

    ונם תודה ליעל חבר

  15. דני Says:

    ועל זה כבר אמר היטלר – בהתייחסו לאוטו ויינינגר: היה רק יהודי הגון אחד, והוא בחר להתאבד. לפי גישתך זו כנראה האופציה המוסרית היחידה עבור יהודי שנולד בישראל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: