על הנפש הציונית שלי

ברלין. כשאבא של ריטה היה על ערש דווי הוא פלט מתוך דמדומי המחלה:

“אבל הנהג, הנהג דווקא היה נחמד".

סבא שלה החמיץ פנים. לריטה לקח רגע להבין אבל אז היא הבינה. הבן של הנהג של המשפחה הלשין לאמריקאים שאח של סבא שלה היה קצין באסאס, ולמרות שלאח לא קרה כלום (הוא שלט היטב באנגלית ושיטה באמריקאים התמימים), הסבא זכר את הנהג לחומרה. ניכר היה שבנו – השמאלן המתייסר שחזר אל הקתוליות כדי לכפר על חטאי האב – מתריס מתוך ערפל הגסיסה.

כשריטה הסיעה את סבא הביתה הוא אמר בנימוס: “פני ימינה בבקשה באדולףהיטלרשטרסה", למרות שכבר מזמן לא קוראים ככה לרחוב הזה. ריטה צעקה עליו.

כמה ימים אחרי שנפגשנו בגלריה היא נסעה לישראל בפעם הראשונה. כשהיא חזרה שאלתי אותה איך היה. היא לא היתה ביד בשם, ובכלל – לא הרגישה שהיא מבקרת שם כגרמנייה. אפילו רגשי אשם אין לה. היא חושבת שלהרבה גרמנים יש רגשי אשם מפני שהם מעולם לא באמת התעמתו עם הדור הרלוונטי. רגשי האשם הם שם כי הם מזדהים עם הסבים והסבתות שלהם. אבל ריטה התעמתה עם סבא שלה. היא שונאת אותו. היא שינתה את שם משפחתה. אין לה רגשי אשם. אהבתי את הרעיון הניטשיאני כל כך הזה: פעולה קונקרטית של התנגדות במקום רגשי אשם מתייסרים. זה מה שנקרא להיות אדון ניטשיאני. או אדונית. לא עבד או שיפחה.

היא גדלה במזרח לשעבר. כשפגשה יהודי בפעם הראשונה היא היתה בת 19. היא רצתה לשאול: אז אתם באמת קיימים? היא לא שאלה אבל עד סוף הערב היא נישקה אותו (רציתי לשאול: ולמה אותי את מנשקת? ואני אותך?).

היא הסתערה עליי למרות – ואולי בגלל – ש"אני הומו”, למרות – ואולי בגלל – ש”אני יהודי”. אמרתי לה שהיא כוח טבע. היא טענה שאני ממגדר אותה. כוח נשי עיוור לעומת קול התבונה, שהוא אני כמובן. ואכן, בדמיוני הארוטי היא היתה אמזונה בלונדינית, אישה לוחמת, גיבורת מיתוס ארי. למולה הנפש הציונית שלי נחשפה שוב בכישלונה להיות ארית – בניגוד לאדון או אדונית ניטשיאניים, אני לא מצליח אלא לזכור את מה שהייתי, את חטאי האבות הציונים. אני נושא חטא קדמון.

על פניו זה אמור להיות קל. הרי בימינו זה באופנה להיות קורבנות. כולם רוצים להיות נשים, או שחורים, או פלסטינים, או הומואים. אבל ייתכן שהנפש הציונית מתקשה בזה במיוחד. שהרי זה היה הישג גדול כל כך להיעשות מקרבנות לפושעים. שנוותר על זה כל כך בקלות? ומשום שהנפש הציונית היא גם יהודית, אנו חייבים לזכור. אנו ארים מבחוץ ויהודים מבפנים. אנו הורגים את היהודי כמו את הפלסטינים. או את החוץ כמו את הפנים. וזה כואב. אם כי שוב אני מרגיש צורך להתנצל: לפלסטינים כואב הרבה הרבה יותר, כמובן.

רציתי לשאול: כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים? אבל ריטה כבר היתה בדרכה ללונדון, לדבר על queer materialism ו-anti futurity. לא היה עם מי לדבר. ועד שהיא חזרה כבר הייתי חייב לשוב לעיר הגדולה.

ניו יורק. כשבאתי לעיר הגדולה ולמדתי להיות מיעוט הבנתי שהתת מודע שלי מחלק את העולם לשלוש קטגוריות: אנשים כמוני (מיעוט שבמיעוט), אנשים שיסתירו אותי במרתף שלהם כשירצו להרוג אנשים כמוני (מיעוט זעיר), כל השאר (הרוב המוחלט). אני משתדל שהחברים שלי ייפלו תחת שתי הקטגוריות הראשונות אבל (לצערי?) ספק אם זה אי פעם יעמוד למבחן.

ירושלים. כשעברנו לעיר הבירה גרנו על קו פרשת המים. אהבנו את הידיעה הברורה אך הלא-מפורשת שהמים נעים מתחתינו מתוך הכרחיות עתיקת יומין. יש את המים הזורמים לאיטם במורדות המתונים אל עמק המצלבה או נחל רפאים, מצטרפים מחדש אל מחזור החיים של הים התיכון, נוגעים באירופה, ויש את המים הנופלים בעוצמה מזרחה לנחל קידרון – אל מנוחה סופית אך מנחמת בשבר הסורי-אפריקאי. רק פעם אחת ראינו מן האויר את הוואדיות שהם חורצים בדרכם לגאון הירדן – כאשר טסנו להודו דרך הממלכה השכנה.

החיים על קו פרשת המים מזמנים אי-ודאות נעימה. אין לדעת לאן יזרמו המים – לכאן או לכאן. זה תלוי בתצורת הקרקע אחרי הגשמים הראשונים, בעבודות ציבוריות של העירייה, אולי אפילו בהתרחשויות מסתוריות בבטן האדמה וחפירות הצלה ארכאולוגיות. אבל דווקא הידיעה שיש חוק אבל איננו יודעים אותו – ודאי לא לנסחו – העניקה לנו את העדנה השקטה של היות-בבית. המים וההרים, בתי האבן, הדור מציון מעבר לגיא בן הינום, נחל קידרון המתאכזב אל המדבר – כל אלה דיברו בשפה נעלמה אך מובהקת לבני המקום. אפילו מהחומה האפורה שנמתחה גבוה מעל הנחל היה קל להתעלם. הלכנו לסינימטק שבגיא והרגשנו בבית.

בניו יורק כל החוקים מפורשים. פעם בבית הקפה, כאשר עישנו בחוץ, אמרה לנו מישהי ש"היא לא היתה אומרת שום דבר אבל בכל זאת, זה נגד החוק". קמנו מהכיסאות והמשכנו לעשן. המרחק ממנה היה זהה אבל זה כבר לא היה נגד החוק אז זה הפסיק להפריע לה. באוטובוסים יש סטיקר שממליץ לקום למען הקשישים או החולים אבל רק אם הם מבקשים מפורשות. גם ידוע היטב מה מותר ומה אסור לעשות ברחוב ויש הרבה משטרה שתאכוף זאת, במיוחד בשכונות השחורים וההיפסטרים.

החוקים צריכים להיאמר מפורשות כאשר אנשים אינם חולקים שפה בלתי מפורשת. חייבים להציב גבולות היות שאין זה ברור מהו גבול הטעם הטוב. זה מסביר למה אמריקה נצטרכת ללגליזם הזה – רק כללים מפורשים שקל לעקוב אחריהם יכולים לעשות סדר במגדל בבל הזה.

אבל לנו זה גורם להרגיש בחוץ. ואולי כולם מרגישים כאן (גם אם פחות) בחוץ. אבל להם זה הרבה יותר קל שהרי הם מעולם לא הרגישו מה זה להרגיש (כל כך) בפנים – כמו על קו פרשת המים.

ניו יורק. באחד הבארים בבושוויק הוא שאל שאלות על פילוסופיה ואידיאליזם גרמני, מין, ברלין. אמרנו לו: אתה לא שואל דבר על מאיפה באנו לכאן, ומה היינו בטרם היינו כאן. “אני מתעניין במה שאנשים בחרו, לא במה שבחרו בשבילם. ככה אפשר ללמוד על בן אדם", הוא אמר.

אז הוא מניח שכל מה שקיים קיים כי מישהו בחר – או אנחנו או מי שקדמו לנו. אנחנו ספקנים באשר ליכולת בחירה. וגם ניטשה לצידנו. הוא אמר שמה שחשוב בפעולה הוא דווקא לא יסוד הכוונה – אלא מה שלא ידענו על הפעולה, מה שלא התכוונו בה כאשר נעשתה. ללמוד על עצמך משמעו ללמוד על ההכרחיות הפנימית והלא-ידועה שמזיזה אותך.

והנה אנו מוצאים עצמנו בעיר הגדולה. באנו לכאן ללמוד אבל לאו דווקא פילוסופיה. אם לא נזוז לא נדע דבר. אז אנחנו זזים בכוונה גדולה אבל ללא שום כוונה מסוימת. אנו מתאהבים ומזדיינים ונפרדים אחרי ארוחת בוקר קלה. שוב לא נראה את האדם הזה, אבל נותרה באנו מחווה, נגה קמרונו של מצח, אלכסון המבט בשעת מעשה האהבה-פרידה, האופן בו הוא קרא בשמנו במבטאו הזר.

ירושלים. ראש הממשלה – תמיד אותו ראש ממשלה – אמר פעם שבמנהרות הכותל אנחנו נוגעים ב"סלע קיומנו". זה היה כאשר עוד היינו נערות ונערים. זה מזמין חשדנות ביחס לטענה שלא בחרו בשבילנו. שהכול פשוט "שם", מאז ומעולם. זה אולי שם אבל מה שחשוב זה לא סלע כזה או אחר אלא המיתוס שהופך אותו לבעל משמעות, שגורם לנו להרגיש בבית. ואת זה דווקא יש מי שבוחר ומטפח, כל הזמן, במניפולציות שקופות יותר או פחות.

מה בחרו בשבילנו ומה בחרנו אנחנו? האם קו פרשת המים הוא בחירה? הקבר החשמונאי ברחוב אלפסי? הקשר בין גיא בן הינום למילה גיהינום? בית הקברות המוסלמי? סלע קיומנו?

אז למדנו להיות חשדניים ביחס למיתוסים של ילדותנו ונמלטנו מהם אל העיר הגדולה. אבל אולי זה יותר מדי? כאן אין מיתוס. או יש מיתוס שאיננו חולקים אותו. אין את המצע הבלתי מפורש שמאפשר לנו להתכוונן לאנשים אחרים, לתוות מנגינה מובנת ומנחמת למרות (או בגלל) שאינה נצרכת למלים. כפי שאמרנו פעם: מה לנו ולבחור הזה מווירג'יניה? הוא אפילו לא יודע מתי משפחתו באה מעבר לאוקיינוס, ומאיפה, והאם היו להם עבדים. שון וג'ון נולדו מן הים. אין להם היסטוריה. לריטה ולנו לפחות יש ממה לברוח.

דימויים: שוג'י וודה (1993-2000). ותודה לעודד ברנח.

תודה גם ללירון מור ועודד נעמן שחלק מהטקסט הזה נכתב מתוך שיחה איתם – על ניו יורק, ישראל, נפשות, נדודים ובכלל.

*

עוד על יום העצמאות וימי הזיכרון למיניהם:

תם הטקס. יחי הטקס.

תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות

יום האיראן

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

תגים: בנימין נתניהו, גיא בן הינום, הקבר החשמונאי ברחוב אלפסי, פרידריך ניטשה, קו פרשת המים