בשבחי הפרוגרסיביות

ניב סבריאגו

"אחרי חמש כוסות, התחלתי להרגיש פיכח."

לחשוב שאנשים שמחשבתם פשוטה עובדים אלים בפסלים, אחר כך לומדים לעבוד אל יחיד, חסר גשמיות, ואז מתקדמים לחילוניות המתאפיינת ברציונליות (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה בברית בין הבתרים או במעמד הר סיני.

לחשוב שקבוצות אנשים חיות בתחילה באנרכיה, אחר כך מתארגנות בדיקטטורות מסוגים שונים, ואז מתקדמות לדמוקרטיה (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה ביציאת מצרים.

לחשוב שחלה התקדמות תמידית ביכולות האנושיות, התפתחות המשכית בחכמה וברווחה, צבירה קבועה של ידע, שאנשים לא היו תמיד מוכשרים מחשבתית כמו היום, משוכללים רגשית כמו היום, מורכבים חברתית כמו היום, שאיזשהו שינוי אפשרי בלי שיכחה, בלי איבוד, בלי זניחה של כל מה שלא מתיישב עמו, של מה שהיה ידוע ומוכר היטב במקומות שונים בזמנים אחרים, דומה לאמונה בביאת המשיח.

לחשוב שהאדם הוא החיה התבונית ביותר, מעין שיא או קץ של ה"אבולוציה" (כהבנתה העממית), שהוא שולט בעולם ומכתיב את יעדו, ששאר החיות הן למעשה שלבים קודמים בהתפתחות הביולוגית, דומה לאמונה שהאדם הוא נזר הבריאה, צלמו של האל ובן בריתו.

לחשוב שכל תרבות חוץ מהחילונית היא "מסורתית", שהתרבות הזאת מהווה פריצת דרך ייחודית וחסרת תקדים, ושתפיסותיה ודרכי חשיבתה מאפיינות את השלב הסופי והעליון שאליו שואפת כל תרבות, דומה לאמונה בסנה הבוער או בעם הנבחר.

חרף האמונה הרווחת, כל התפיסות האלה מצטרפות "רק" לאסתטיקה אידיאולוגית. הן אינן מבוססות על איסוף עדויות או על חקירה בהתאם למתודה המדעית. בהתאם למתודה המדעית, אין להן בסיס עובדתי מוצק או תוקף ודאי. חלקן מנחות מדי פעם את המחקר המדעי, אבל הן אינן מוכחות בידיו. זה כמובן לא פוסל אותן כמערכת אמונית, אבל למרבה האירוניה מערכת אמונית שמאמיניה היו פוסלים נחרצות את סיפור הבריאה, יציאת מצרים, ביאת המשיח וכל השאר מחמת היותם "לא-רציונליים" או חסרי ביסוס עובדתי – בדיוק התכונות שמגדירות את תפיסותיהם שלהם, המושתתות לרוב במובלע על אותם מקורות מקראיים (החילוניות כסובלימציה של הפרוטסנטיות). ומכאן הסתירה העמוקה שבבסיס המערך האמוני הזה, סתירה שמערערת אותו וגורמת לו להיות מפוקפק ותמוה בהשוואה למערכות אמוניות אחרות. לא בטוח שכדאי לוותר עליו (לא בטוח שאפשר לוותר עליו), אבל מוטב שלא לנהוג בעיוורון לגביו (不昧).

מכלול התרבות החילונית מקיים את עצמו מאסתטיקה של נארטיבים, תמיד נוסקים מעלה, תמיד מבטיחים, לרוב גם פונקציונאליים ואינסטרומנטליים, המשמשים להעלאתו העצמית – וכדאי להבין זאת במטרה להתקדם.

אבל אמונה מתכחשת כזאת, המעמידה פנים שאינה מאמינה בדבר, ובו זמנית גם רואה בעיקרי אמונתה סימן מזהה ובלעדי לתבונה ולנאורות, כלומר להשגת היעד המבוקש, בלי לבקש לבחון אותם או להרהר בהם, בלי לבדוק מה הם משרתים ולוודא למי הם מועילים, כלומר מהם אופני הניצול שהם מכשירים ודרכי השליטה שהם מאפשרים, מהם גבולות הדמיון שהם מתווים ודפוסי החשיבה שהם מחייבים, גוררת בהכרח הכשלה וסיכול של כל תקווה לתבונה ולנאורות ממשיות – כלומר לידיעת חמלה.

*

       "כל תלמיד בית ספר הוא אסיר פוליטי" (ז'אן-לוק גודאר)

…ואולי הדיסוננס הקוגניטיבי שמאפשר להאמין בעיקרי האמונה האלה ובד בבד גם שלא מאמינים בדבר הוא למעשה קורת היסוד, ופעולת ההכרה בו, המיישבת אך לא ממוטטת אותו, דומה לפתיחתה של דלת – האמונה הקנאית המתכחשת לעצמה מוחלפת אז באמונה ערה שאינה יודעת במה היא מאמינה, וה"מאמין" החדש-ישן שפסע מבעד לדלת, נותר תלוי כך בין השמים לבין הארץ, בלי אפשרות להתקדם קדימה או לחזור לאחור, משולל הבטחות, ולכן כשיר אולי להצצה, ראשונית ומעורפלת, באסתטיקה אחרת.

תגים: דת, חילוניות, מדע, מודרניות, משיחיות, ציביליזציה, קידמה, תרבות