מה בעצם קורה כאן?

by

על מצבו הנוכחי של תהליך התירבות 

1.

כמו הרבה דברים שקורים בתקופה הנוכחית, גם הדבר שארצה לתאר כאן מתחיל מפייסבוק. לא מזמן, הדביקה חברת פייסבוק לקיר שלה את הבלדה הסקוטית "אדוארד, אדוארד". נדמה לי שהיא ביקשה להגיד שהבלאדה הזאת יפה ומצמררת. אבל בתגובה, כתבה לה מישהי אחרת משהו כמו: "לא יאמן שעדיין מלמדים בבית ספר את הזוועה הזאת", וציינה במיוחד את רצח נץ הטיפוחים והסוס. אפשר להתייחס לכל מיני היבטים של התגובה הזאת, אבל אין הרבה טעם: היא אופיינית מאוד לתקופתנו, ובעצם צפויה למדי. אתייחס רק למלה אחת מתוכה: "עדיין". המלה "עדיין" מבטאת את התפישה ההיסטורית-טמפורלית שבתוכה אמירות נפוצות כאלה נאמרות: הנחה שההווה טוב יותר מהעבר, כיוון שאנו חיים בתוך התקדמות תמידית מברבריות לעידון. מדי פעם נאמר גם משפט בסגנון: "זהו, דברים כאלה לא עוברים יותר בימינו. התבגרנו".

בהגיענו למלה "התבגרנו" יש לנו כבר עסק עם תופעה מסוכנת יותר: מטאפורה ביולוגית. ההנחה היא שההיסטוריה האנושית דומה להתפתחות של ילד, שהופך בהכרח לנער ולגבר – כל שלב בוגר ומפותח יותר מהקודם. נדמה לי שמיותר לציין, שאלו אינם פני הדברים. אף שלא היה להם פייסבוק, אנשים לפני 50 או 500 שנה לא היו מפותחים פחות מבחינה נפשית ואינטלקטואלית, או קרובים יותר לילדים (וזאת בהנחה שילדים הם מפותחים פחות). לא היה שום דבר בוגר פחות בגוף או בנפש שלהם. לכאורה יש אפילו סימנים לתהליך הפוך: בתחילת המאה ה-19, אנשים כמו ג'ון סטיוארט מיל שלטו ביוונית כבר בגיל שלוש, ובגיל שבע עברו ללטינית. וזו סתם דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה.

ובכל זאת, משהו קורה. אנחנו נדרשים לעבור שינוי, ובאמת משתנים. הדרישה לשינוי העצמי, תיקון אורח החיים ואופן הדיבור, מעסיקה בזמן האחרון לא מעט אנשים ונשים. יש שיראו בה הסחת דעת שמעסיקה מעגלים ליברליים מצומצמים. אבל יתכן גם שהיא אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקורות בימינו – אולי משמעותית יותר משינויים פוליטיים הקשורים למפלגות, מדינות וגבולות. ועם זאת, ההתייחסות אליה באה בעיקר מצדם של גברים שמרנים נרגנים, שמנסחים את הבעיה באופן נוסטלגי, בתור מין הידרדרות או ניוון: "פעם גבר היה גבר, אשה היתה אשה, וסטייק היה סטייק". לעומת זאת, השיח האקדמי והביקורתי ממעט להתייחס לתופעה באופן רציני. אני חושב שההסבר לכך, הוא שהשמאל והאקדמיה הם בעצמם סוכנים עיקריים של תהליכי השינוי האלה עצמם.

השיח הביקורתי – מהביקורת הליברלית ועד הפוסט-קולוניאליזם, הפמיניזם והתיאוריה הקווירית – רואה עצמו למעשה כשיח חיצוני למציאות. זוהי אמירה מוכרת, שהשמאל השתלט על המחלקות לספרות וללימודי תרבות בזמן שהימין השתלט על המחלקות לכלכלה. החוגים הביקורתיים מתוסכלים יותר ויותר ממידת ההשפעה שלהם על החברה. אבל דווקא בעניין זה – שינוי הדיבור ואורח החיים – נראה לכאורה שההשפעה שלהם משמעותית (אף שיש לה אפקט שונה מזה שעליו היא מצהירה, כמו שאראה תכף).

וכך חוגי "הביקורת" משחקים משחק כפול: מצד אחד הם מתארים את המציאות כאילו היא חיצונית להם, ומצד שני אינם מתייחסים לנוכחות בעולם של הביקורת הזאת עצמה, ולאפקטים שהיא יוצרת. כאשר הם יתייחסו לשאלות של שינוי חברתי ותרבותי, הם תמיד ידברו מתוך פרויקט הביקורת, ולכל היותר יבקשו לתקן ו"לבגר" אותו. לכן הם לא יצליחו לראות את התופעה עצמה  – אותה תופעה שהביקורת היא חיל החלוץ שלה. ראיתי הרבה כנסים על הטרדות מיניות, זכויות בעל חיים וזכויות להט"ב, וגם על סוגיות מצומצמות הרבה יותר. אבל לא ראיתי אף כנס על שינוי הנורמות.

יש כאן משהו בלתי סביר. לכאורה, מנקודת מבט שמאלית, העולם הולך מדחי אל דחי. הכול מופרט ומקוצץ. ריכוז ההון נעשה חמור מיום ליום. יותר מאי פעם, המוסדות החברתיים מנוהלים לפי הגיון כלכלי תועלתני, והמרחב האוטונומי של המחשבה החופשית נדחק ונעלם. פרויקט הנאורות בכללותו נמצא בנסיגה. והנה, במה שנוגע לסקסיזם, הומופוביה וזכויות בעלי חיים, מסופר דווקא סיפור אחר לגמרי: אנו צועדים מניצחון אל ניצחון, בתהליך כמעט סטיכי של התקדמות. איך שני הדברים מתיישבים אחד עם השני?

2.

מורן שריר כתב לא מזמן בעקבות שידור הסרט אסקימו לימון:

"לא ברור אם "אסקימו לימון" הוא עדיין סרט לגיטימי היום. בכל זאת יש שם תצוגות של חפצון, סקסיזם, גילנוּת, סוגנוּת (גלידה מונטנה), דימויי גוף בעייתיים, אלכוהול בקרב בני נוער, מין לפני גיל ההסכמה, הריון לא רצוי, והומור".

זה די מצחיק, אבל מתברר שהעולם באמת השתנה. כך למשל, דברים שהיו מקובלים ביחסים בין מרצים לסטודנטיות לפני עשרים שנה הם עכשיו כמעט בלתי נתפשים. מספיק לקרוא עיתון או לראות תכנית טלוויזיה מלפני עשרים, או אפילו עשר שנים כדי להבין כמה השתנו הנורמות באינספור תחומים.

כאשר מדברים על שינוי הנורמות, קשה לא לחשוב על רעיון "תהליך הציביליזציה" של נורברט אליאס. תהליך הציביליזציה הוא התהליך ההיסטורי ארוך השנים, שבמסגרתו השתנו אורחות החיים האנושיים ונוצר "האדם המתורבת" המוכר לנו. אליאס הראה שמאז ימי הביניים ידעה החברה האירופית תהליך אטי אך עקבי של ריסון התשוקות והדחפים. כך למשל בימי הביניים, אנשים לא התביישו להפליץ ולירוק בארוחות, ולפעמים על השולחן עצמו. אבל לא רק זה. גדי אלגזי מסביר במאמרו על תהליך הציביליזציה:

הפעילות המינית, טוען אליאס, עדיין לא הועתקה בימי-הביניים אל מאחורי הקלעים; צרכיהם המיניים של אנשים מצאו ביטוי גלוי ובלתי-מתווך לעומת תקופות מאוחרות. כתביו החינוכיים של ארסמוס כוללים איזכורים מפורשים של מין, זנות וחיזור, שעוררו רתיעה בקרב מחנכים בני המאה התשע-עשרה. מכאן מסיק אליאס, כי בין ילדים למבוגרים לא קמה עדיין חומה של שתיקה וסודיות סביב כל ביטויי המיניות. העירום עדיין לא עורר מבוכה כללית: בבתי-המרחץ התרחצו נשים וגברים עירומים בצוותא; באכסניות ישנו זרים גמורים זה בצד זה, בלא כסות לעורם.

אירופים בני ימי הביניים היו נראים לנו, אם כן, פראיים להחריד. החיים היו מלאים אלימות בלתי מעודנת, ונסיך היה יכול להתפרץ בזעם ולכרות את ראשו של אחד האורחים לעיניי היושבים בשולחן – או להרוג פתאום את אביו ואת סוסו האציל.  אלא שדגמי ההתנהגות השתנו בהדרגה. אתר העיצוב העיקרי לדגמי ההתנהגות והאישיות החדשים היה חצרות השליטים, ומשם הם עברו למעמד הבינוני. השינוי הואץ במיוחד בחוגי החצר של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה.

נראה, לכאורה, שמדובר בתהליך טבעי – מעין התבגרות. אלא ששינוי ההתנהגות קשור לתהליך הריכוז של הכוח הפוליטי. האצילים בני מעמד הלוחמים נאלצו לעזוב את נחלותיהם ולהסתופף בחצרות המלכים, וכדי להסתדר זה עם זה הם חויבו לפתח דרכי התנהגות שלא יצריכו מאבק אלים וישיר. בהמשך, השלטון המרכזי של המדינה נדרש להבטיח בתחומי שלטונו מרחב בטוח לפעילות כלכלית של מעמד הבורגנות, משוחרר מהתפרצויות של אלימות שרירותית. ויש סיבות נוספות. אבל מה שמשמעותי לענייננו הוא שהתהליך הזה לא קרה "מעצמו", ובוודאי שזו אינה התבגרות ביולוגית. המדינה העבירה לידיה את המונופול על הפעלת האלימות. ואף על פי כן, כידוע, העידן המודרני אינו אלים פחות מהתקופות שלפניו.

ומה שעוד מעניין הוא, שבעוד קוד ההתנהגות השתנה בעקביות, דפוסי ההנמקה השתנו מתקופה לתקופה. "איסורים, שנומקו בתחילה בחובה החברתית לשמור על כללי הנימוס מתוך התחשבות באחרים – מוסברים בהדרגה בנימוקים רפואיים או היגייניים". באותו אופן, נדמה לי שאפשר לומר שאותם תהליכים שנומקו בעבר בצרכי היגיינה, מנומקים כעת על בסיס מוסרי או פוליטי. כך למשל, מעניין לראות שהתפתחות תגובת הגועל מנתחי בשר מדממים היא תופעה שהחלה עוד הרבה לפני שאידיאולוגיית הצמחונות היתה קיימת בצורתה הנוכחית. אצטט בהרחבה מאליאס:

הדרך שבה מגישים בשר לשולחן עוברת שינוי בולט מימי-הביניים לעת החדשה. אפשר ללמוד הרבה מעקומת השינוי הזה . בשכבה השלטת של חברת ימי-הביניים מגישים לשולחן לעתים קרובות את החיה המתה כולה או חלקים גדולים שלה. לא רק דגים שלמים, ציפורים – לפעמים על נוצותיהן – אלא גם ארנבות שלמות, טליים שלמים ורבעי עגלים מופיעים על שולחן הסועדים, שלא לדבר על חיות צייד גדולות יותר או על החזירים והשוורים, הניצלים על השיפוד. החיה נחתכת לחלקים על השולחן. לכן חוזרים ספרי ההליכות ומדגישים שוב ושוב עד למאה השבע-עשרה – ולפעמים אפילו במאה השמונה-עשרה – כמה חשוב לאדם מחונך היטב לדעת לחתוך כראוי את החיות לחלקיהן. "חשוב לדעת לחתוך חיות מגיל מוקדם , " אומר ארסמוס ב-1530"

אך בהמשך –

"הגשת חלקים גדולים של החיה וחיתוכם על השולחן מתחילים לעבור בהדרגה מן העולם והדבר קשור בלי ספק בגורמים רבים… אך בכל מקרה, גם כאן תואמת תבנית התהליך החברתי הכללי את זו של התהליך הנפשי: אנשים רבים יחושו כיום אי-נוחות, אם אנשים אחרים או הם עצמם יחתכו על השולחן חצאי עגלים וחזירים, או אם ייאלצו לפשוט את הבשר מפסיון עטוי נוצות" (תרגום: גדי אלגזי).

אני נזכר בתהליך שעברתי בעצמי במסגרת הפיכתי לאדם אורבני. בתקופת התיכון, למדתי בפנימייה שבה קוד ההתנהגות היה שונה מאוד ממה שמקובל בתל אביב. היינו נורא מלוכלכים, הלכנו יחפים לכל מקום ולא החלפנו בגדים במשך שבועות. לי ולכל החברים שלי היה שיער ארוך, ולכולנו היו כינים, שבהן די התגאינו. יותר מזה: ערכנו משחקים שונים של אכילת חרקים ושבלולים חיים, והיינו מנגבים את הנזלת בכל דבר. אפשר לייחס את זה גם לעובדה שהיינו נערים, אבל לפי התרשמותי נערים בתל אביב לא נראים ולא מתנהגים ככה.

בשנים הראשונות שלי בתל אביב עברתי תהליך סוציאליזציה מואץ, ששינה לגמרי את הטעם שלי. מכל מיני סיבות, התהליכים האלה מהירים עוד יותר בתוך הקהילה ההומואית. היו לזה כל מיני אפקטים, אבל בראש ובראשונה, המון דברים נראו לי עכשיו מגעילים. רק לפני כמה שנים קינחתי את האף עם עלים ומצצתי דם מפצעים של חברים שלי, ופתאום כשישבתי בבית קפה עם חבר מהעבר הבחנתי שאני לא יכול לשאת את האופן שבו הוא מגלגל כדורים מהמפית. כחלק מאותן רגישויות שפיתחתי, אני מתקשה לראות עכשיו מסור חשמלי חותך שווארמה.

לא במקרה, כתבות בנושא תיקון המידות כלולות היום במדורי הלייפסטייל של עיתוני הבורגנות. הוא קשור הדוקות לפרקטיקות השיפור העצמי וה-self help שמארגנות את אורח החיים בזמננו.  גלריה, מדור התרבות של הארץ, הוא אתר מרכזי להפצת הנורמות החדשות: לצד המדורים שמסבירים איך להתלבש ומה למרוח על הפנים, יש עכשיו מדור אחד מלמד אותנו מה לא לאכול, ומדור שני מלמד מה לא להגיד ולא לחשוב. הריאיון שהתפרסם לאחרונה עם רחל טל-שיר מדגים את העובדה שהרגלי האכילה החדשים הם יותר מהכול סגנון חיים. הטבעונות נוסח גארי יורופסקי מדגישה שחלב וביצים זה "הפרשות מגעילות". האפקט של זה מורגש בבתי הקפה הנזיריים של ההיפסטרים, שבהם מוגשות רק עוגיות יבשות, אספרסו מצומצם ולפעמים חלב סויה (לעומת החיבה לשמנת, קצפת ופטריות מוקרמות בבתי הקפה היותר סחיים); זה מתבטא בסופרמרקטים האורגניים, שהם בעצמם הצורה החדשה של ביטוי שפע וטעם עדין. בשביל שנות ה-2000, רחל טל-שיר היא מה שישראל אהרוני היה בשביל שנות התשעים.

3.

מי שיטען שאין קשר בין משטור הדחפים מהסוג הישן למשטור הדחפים מהסוג החדש יעשה שקר בנפשו. אנו נמצאים, ללא ספק, במתקפה מחודשת ומואצת של תירבות. מואץ עד כדי כך ש"האדם המתורבת" שתיאר אליאס בספרו מלפני כשמונים שנה יראה כיום בעצמו כמו בהמה סקסיסטית.

 כל זה יכול להישמע בסדר גמור, אפילו טוב. אליאס בעצמו תיאר את התהליך ששרטט כהתפתחות אופטימית בסך הכול לעבר ריסון הדחפים. אך כידוע, עם ריסון של דחפים באות הנוירוזות. טסטריה, כפי שתיארה תהל פרוש, היא אחת מהן, אבל עדיין איננו יכולים לדמיין את מגוון הנוירוזות שהעידן שלנו יצור. האלימות שהופנתה כלפי נשים או חיות מומרת בהוקעות באינטרנט, שמהן איש אינו מוגן. מבחינה זו, כמו שכתבה לאחרונה מאיה סלע, פייסבוק הוא אתר מרכזי שבו נאכפות הנורמות החדשות ומתהווה האדם המפקח על עצמו.

אבל זאת לא הבעיה היחידה. אם השליטה בנורמות הפוליטיות-אסתטיות המעודכנות היא מעין מקבילה עכשווית של נימוסי השולחן וידיעת היוונית, נשאלת השאלה נגד מי הנורמות האלה מופנות, ואת מי הן משאירות בחוץ. האם הן לא נועדו דווקא לייצר אקסקלוסיביות, ולאפשר לנו להתייחס אל אלו שנמצאים "מאחורינו" באימוץ קוד ההתנהגות כאל יצורים לא אנושיים? ומה היחס הזה מעורר אצל אותם יצורים ברברים? האם אין קשר בין הטהרנות של הטקסטים השמאלניים-ליברליים-קוויריים לבין האלימות של הטוקבקים הימניים-שמרניים שמתחתיהם? האם העובדה שהכללים הולכים ומחמירים אינה קשורה לעובדה שבמקביל הבהמיות דווקא גדלה? למישהו יש תחושה שהדושים קרובים להיכחד מהעולם?

אין לי ספק: בתור "גיי", כל צורת החיים שלי לא היתה מתאפשרת בכלל ללא שינוי הנורמות הסקסיסטיות שהיו מקובלות לפני כמה עשורים. לא הייתי רוצה לחיות בתל אביב של דן בן אמוץ, שבה היו בוודאי קוראים לי "ליכטיג בר זוהר". עם כל הרומנטיקה של אפלת הגנים הציבוריים, אני מאמין לאנשים שחיו בשנות השישים והשבעים, המעידים שהחיים להומואים היו נוראים. גם בעניין הזה אפשר לפיכך לאמץ ראייה אופטימית של "ואו, כמה התקדמנו".

אבל כשאני מסתכל סביבי אני נאלץ להסיק, ששינוי צורת הדיבור "הנכונה" בנוגע להומואים לא נובע מכך שאנשים נעשו מוסריים או בוגרים יותר, אלא הוא תוצר משני של תהליכים מסוג אחר לגמרי.  אלירן ארזי כתב לאחרונה שמדינת הלאום המודרנית היא זאת שאפשרה את עלייתה של גבריות "פציפיסטית" או מפורזת, וזאת בזכות המונופול שלה על כוח. וזה גם "מה שאיפשר לגברים בוגרים להיחדר, ולהחזיק בזהות מינית במסגרתה ברור לכל שהם פסיביים בפוטנציה, לפחות בחלק מהמפגשים המיניים שלהם". מבחינה זאת, האפשרות של הומוסקסואליות כאורח חיים היא בסך הכול עוד הסתעפות של תהליך הציביליזציה האליאסי.

יותר מכך: אך האם אין קשר בין אותה "התקדמות", לבין תהליך הנגד של עליית ההומופוביה כאידיאולוגיה מגייסת של כוחות חברתיים המודרים מהאליטה הגלובלית – בדומה לאנטישמיות בסוף המאה ה-19? אפריקה נעשית הומופובית יותר מאי פעם בעבר, או אולי ליתר דיוק: נעשית בפעם הראשונה ממש הומופובית. ולא רק אפריקה: בזמן שבארה"ב אורח החיים הלהט"בי נעשה יותר ויותר מקובל, תנועת הנגד של ההומופוביה מכרסמת כבר גם באירופה. זה מתבטא קודם כל ברוסיה, אבל גם בתנועת ההתנגדות העזה שהתעוררה בצרפת בעקבות מהלך החקיקה להתרת נישואים חד-מיניים.

ומי יודע? אולי גם תהליכים הרי גורל אפילו יותר מושפעים על ידי ההתנגדות הזאת. סלבוי ז'יז'ק תיאר פעם מונולוג ששמע מסטודנט בריטי מוסלמי, שהחליט לעזוב את הלימודים ולהצטרף לקבוצה איסלאמית פונדמנטליסטית. כשביקש להסביר את מה שמשך אותו לחיק הקיצוניות הדתית, הג'יהאדיסט הצעיר לא דיווח על שום רגש של קדושה, ריסון יצרים או טוהר, אלא דווקא על הסרת עול ושחרור מכבלים. שלא כמו באוניברסיטה, בין הג'יהאדיסטים המזוקנים הוא יכול היה סופסוף לעשן, לאכול אוכל משמין ולהביע דעות סקסיסטיות, בלי שמישהו יעיר לו על כך. יתכן מאוד שגל ההתעוררות הדתית שגואה בעשורים האחרונים כמעט בכל העולם אינו צומח בהכרח ממיאוס קנאי מחיי החטא המערביים, אלא דווקא מרצונם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם להסיר מעליהם את הכללים והמגבלות הרבים מספור של סדרי החיים הליברליים.

אי אפשר לדבר על השיפור במעמד הלהט"בים, במניעת הטרדות מיניות ובשינוי הרגלי התזונה, מבלי להתייחס לתגובת הנגד. זהו מבנה אחד עם שתי פנים. בעיתון תל אביבי מסוים שבו עבדתי פעם, התחלקה החברה לבנים שדיברו על כדורגל ולבנות שדיברו על סלטים מוקפצים (זה מה שהיה פופולרי אז). יכולתי לבחור להיות בצד של הבנות, או של הבנים; אלא שלמעשה, כל אחד מהצדדים מהווה תמונת ראי של השני.* באותו אופן, מתקנת העולם הקווירית-פמיניסטית והגבר הבהמי שמתגאה בכך שהוא הולך לזונות הם שתי פנים של אותו מבנה. לא בטוח שהדרך להעלים את השני, היא להקצין את הראשון: אולי צריך לשנות את המבנה כולו. זה שתאכלי עוד סלט מוקפץ, לא יגרום לגבר שלך לראות פחות כדורגל. אולי דווקא להיפך.

4.

אבל לפני ששופטים את התופעה הזאת, שכיניתי כאן תהליך הציביליזציה המואץ של תקופתנו ולפני שדנים בהשפעות השליליות שלה (כלומר נופלים שוב במלכודת "הביקורת"), צריך קודם לשאול: למה? מה קורה בעידן הנוכחי שיוצר את התנאים ואת הדחיפה לשינויים המהירים האלה בנורמות. כמו שניסיתי להסביר כאן, אי אפשר לספק תשובה דטרמיניסטית ונאיבית בסגנון "כי ככה זה היה צריך לקרות". גם תשובה בורדיאנית שגרתית לא תספיק – זוהי אינה התבדלות רגילה של הביטוסים, אלא תהליך מהיר חובק עולם, אולי חסר תקדים.

בעצמי, אני יכול רק להציע השערה. יכול להיות שההון זקוק כיום לכוח עבודה מגוון יותר, ולשם כך, במקום להעלות את השכר, הוא מבקש לבטל סימנים חיצוניים של הכפפה של קבוצות שבעבר היו מוכפפות באופן סימבולי – נשים, לא לבנים וכו'. לחילופין או בו זמנית, יתכן שדווקא האידיאל הצרכני שמפתח הקפיטליזם גורם לנו להיות "מפונקים" יותר ורגישים יותר לכל סוג של אי נעימות ואי נוחות. אנחנו לא רק דורשים שהקפה שלנו יהיה "מדויק" ולשמפו יהיה ריח נכון, אלא לא מוכנים לשאת גם שום צורה של אי נעימות במרחב החברתי. לכן, אנחנו מעדיפים לשעבד את עצמנו לחוק נוקשה שימנע כל צורה של התנהגות המנוגדת לתקן. אף שהחוק הזה מדכא במידה רבה, הוא לכאורה שוויוני יותר, במסגרת אותן קבוצות שמכפיפות עצמן אליו.

כל זה לא מסביר למשל את עליית הטבעונות. אבל יש להניח שהיא תוצר משני של תהליכים אחרים. אין קשר ישיר בין ריכוז ההון לעלית הטבעונות, אבל גם אין קשר ישיר בין עליית המדינה להמצאת המזלג.

בכל מקרה, אלה רק תשובות אפשריות. הן גם לא ממש מסבירות את עליית הטבעונות, למשל. מה שבטוח, שתהליך שינוי הנורמות ראוי להתייחסות רצינית, ויש מקום לבחון אותו מצדדיו השונים. בד בבד, יש מקום לשאול האם יהיה צורך להיאבק לכל הפחות על הלגיטימיות של אתרים מסוימים – גיאוגרפיים או סימבוליים – שבהם האיסורים לא יאכפו.

* עם זאת, אני רחוק מלהסיק מכך שהתשובה היא "קוויריות". מעגלים קוויריים-שמאלניים הם המעבדה האוונגרדית ביותר של ייצור הנורמות הדכאניות והאקסקלוסיביות, שתוך עשור יופצו ברחבי המעמד הבורגני. לא אתפלא אם בעוד עשר שנים מדור גלריה יתבע מקוראיו הגברים להשתין בישיבה.

הדימויים: מתוך סיפורי קנטרברי, פייר פאולו פזוליני

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

31 תגובות to “מה בעצם קורה כאן?”

  1. נבות Says:

    אנחנו בתקופה אחרת של שיתוף פעולה.
    יותר שיתוף בקהילות קטנות, כהעדפה על פני השתייכות רחבה, למדינה למשל, שמאבדת מתוקפה הסמלי והממשי.
    חזרה לגידול מזון בחצר ובערוגה או בביה'ס, משנים את ההתייחסות לגוף, למזון לאדמה ולמחזוריות בטבע שאנחנו חלק ממנה למרות הכל.
    יותר שקיפות, פשטות, סבלנות, פחות לוחמנות – אלה חלק מהמסרים העוברים ביתר קלות.
    מולם תנועת נגד של המחוברים ושל רדיקלים לא חופשיים, שמעוניינים בהמשך הסדר הניצול והרנטות הבלתי נסבלות. אלה מעוניינים בסטאטוס קוו- אישה במטבח, שחור זה רק כושי נחות כמובן, הומו זה מחלה.
    קוויריות וטבעונות הן ביטוי של גוף פרטי והגוף החברתי שמתנגד לאשליות והאמונות ששתלו בהם בכוח הזרוע והחוק של בעלי כוח הזרוע.
    אנחנו מתנגדים לדיכוי. והמתנגדים לנו יצטרפו בהמשך, גם אם לא מרצון טוב, אלא מחוסר ברירה.

  2. Wilde Chaye Says:

    ״סיכוייו [של הפשיזם] מתבטאים בין השאר בכך שמתנגדיו נאבקים בו בשם הקדמה כנורמה היסטורית. התמיהה על כך שהדברים שאנו חווים אותם ׳עדיין׳ אפשריים במאה העשרים אינה תמיהה פילוסופית. היא אינה פתח להכרה, אלא אם כן מדובר בהכרה שרעיון ההיסטוריה שממנו היא יוצאת אין לו רגליים״.

  3. יהודה Says:

    פוסט נהדר.

    א. התיאוריה הביקורתית והתיאוריות הפוסט-סטורקטורליסטיות (ובתוכם הרבה ממדעי הרוח, או לפחות האגף הביקורתי של מדעי הרוח) משיקות במידה רבה. כלומר, ראיית הצורך בכח עבודה מורחב יותר היא גם התבוננות מבחוץ. וגם היא, הפרזימה שלה צרה מדי. זו אינה ביקורת על הפוסט כמו מודעות לכלי העבודה.

    ב. ביני לבין עצמי, אני חושב שהמשטור, ההדרה והגועל הוא אותו נסיון ישן של כפיית סדר על המרחב, כשאנשים 'לא מוגדרים' עוברים סוציאליזציה ונהיים 'האלה הלא מוגדרים', 'ההיפסטרים' וכדומה. זה משיק לדברים שכתבה מרי דאגלס ב'טוהר וסכנה' המופלא שלה, ובכלל נמצא עמוק בשורשי הסטרוקטורליזם.
    בהתאמה, לא לשוא יש מגוון דימויים של הטבעונות כדת ויורופובסקי כנביא. גם הטבעונות מנסה לסדר מחדש את הכאוס. ושניהם, בהתאמה, עולים.

    ג. אולי הדברים קשורים להתפוררות המרחב (אם באמצעות האינטרנט ואמצעי התקשורת, אם באמצעות המכוניות והמטוסים), כך שהמרחב המוכר נעלם, והתרבות מנסה לסדר את עצמה מחדש באמצעות מרחבים חברתיים שאינם ממשיים (המעבר מכפר לעיר, ממשפחה לקהילה וכדו').

  4. הבנתי אותך Says:

    הרי הטבעונות היא חלק מהמוסרנות האמריקאית שאסרה מלחמה על דיבור פוגעני ובו בזמן מקדמת עוד ועוד אי שוויון. זה חלק מאותה מזימה….ברוך הבא למועדון החופשיים ברוחם. לידך תמצא את פרסיקו, ("לבעלי חיים אין רגשות") רוביק רוזנטל ("הטבעונים רוצים להכחיד את האנושות"), עיתונאי כלשהו בכלכליסט שהתחבא מאחורי מרואיינת מדופלמת לסוציולוגיה ("הטבעונות זו כת") והמעיינים למיניהם, ("אנחנו עם העם, כולנו מנגליסטים"), לאור ("הקישקוש הזה של הטבעונות כחלק מאוננות הפייסבוק הרופסת בשמאל") שחייביים כולם – הו כמה שזה לאו בר כיבוש – לקלקל את השורה ולהסתייג מהסחים שמבקשים להפסיק להתעלל בחיות. הרי טבעונות היא התנשאות על העם שאוכל בסטקיות, ואנחנו רוצים להיות עם העם, עם עובדי הקבלן, השומרים, הגננות, המלצריות, פאזוליני ממש אחד אחד, לעשות מנגלים שיהיה לנו שמח גם בתא הטלפון המאוס של חד"ש. חוץ מזה, טבעונות זה פלקטי מדי, פוליטי במובן הוולגרי, אם כל המכשלות לאמנים טהורים, לא מגניב, סחי, כמו מאסטר שף בהפוכה אבל בדיוק אותו דבר בעצם, ואנחנו לא שם.

    גאוני, איך לא חשבתי על זה וכו

    • ofrilany Says:

      אתה עושה כאן כאילו פרפראזה אבל כותב דברים שלא אמרתי.
      וחוץ מזה, אם כבר דיברתי על היפסטרים, אז איך אתה מסיק שאני טוען שזה של סחים?

      • סליחה Says:

        כן קצת נסחפתי יום קשה וזה. ועדיין גם פה ובתגובות יש סילוף קטן,הנמכה,בטבעונות החדשה שהיא השקפה ערכית ולא דת…לא באמת צריך להסביר ולכן אעצור כאן.

  5. יסמין Says:

    מאוד מאוד. לאחרונה אף מצאתי את עצמי מנקה את שטף האינפורמציה היומי שלי מגורמים טהרנים מדי, מכיוון שלא יכולתי עוד לשאת את חגיגת האלימות שנושבת מהם (ולא פעם מחצרם) בשם הרגישות האינסופית לכל אנדרדוג. כלומר, השניים גם יכולים לדור באותו גוף ממש. טוב, מן הסתם יש מי שאמרו את זה גם עלי. האדם הלוחם את מלחמתו של החלש מתעצבן לפעמים; הוא מרגיש לבד. הוא לא מרגיש כחלק מ"הביקורת".
    לעניין האנינות וההתאננות הבלתי פוסקת, אני מרגישה כבר שנים רבות שזה בעיקר הקפיטליזם, שאין לו קיום בלי להפוך אותנו ליצורים מורעבים תמידית, אם להשתמש בביטוי נושן של עזריאל קרליבך. כמו שצריך להתעדכן באופנה, כמו שצריך להתייפות, צריך להתעדכן גם במוסר. ולקנות בלנדר מקצועי ועוד טופו. ולייבא פתאום זרעי צ'יה מהפאקינג אנדים או אוכמניות מההימלאיה, כי שמן זית זה כבר פאסה. ונעליים דמויות עור וקוסמטיקה ללא פטרוכימיקלים. ואפליקציות ושירותים מקוונים שחוסכים דלק. וואטאבר. אפילו מסיבת החלפות זה כבר סוג של צריכה, ומה אומר עלינו יותר מאשר האופן שבו אנחנו צורכים. אם בן שיחך אומר שהקפה מגעיל, האם תעז להגיד שמבחינתך קפה זה קפה וכל עוד הוא חם לא צריך לעשות מזה סיפור? מי בעיר מעז לומר שלא צריך לכבס כל כך הרבה ושקצת זיעה זה לא ציאניד? טוב, הנקודה ברורה.
    הערה קטנה, אולי סטטיסטית משהו. שינוי הנורמות הזה הוא עירוני מאוד. כמי שמשחקת אותה פוסחת על שתי הסעיפים אבל אולי רק מסרבת להכיר במידת הפלאחיות שכבר השתלטה על חיי (אני גורסת ש"גלריה" זה עיתון של 5000 איש), ד"ש ממציאות שמקבלת את כל זה במנות קטנות ומאוחרות, לעתים גמלוניות, מתובלות בהרבה חיוכים ודווקא כן ניסיון לקבל ולא לבדל, להוסיף ולא לצמצם. קינואה מונבטת זה כאן, אבל בלי הסנקציות.

  6. omerginzburg Says:

    מאמר מעניין, אבל כפי שכתבת, זה אכן לא מסביר את המגמה הטבעונית. בעיניי יש הבדל גדול מאד בין טבעונות לבין שאר המגמות המדוברות. בעוד היחס לנשים וללהט"בים בעולם המערבי הלך והשתפר באופן חסר תקדים במאה האחרונה, היחס לבעלי החיים דווקא הורע מאד, כחלק מהתפתחות המשקים המתועשים וה"קידמה". יותר מכל גורם אחר, זה גם מה שהאיץ את ההתנגדות אליהם, שהתחילה בשנות ה-70 אחרי שתנאי בע"ח החלו להיחשף, ושהטבעונות היא ההיבט המרכזי שלה.

    גם הבינאריה של העולם למערבי-נאור/מזרחי-שמרן פחות קיימת בהקשר לבעלי החיים: למעשה, כאן מתקיימת מגמה הפוכה, שבה במסגרת הגלובליזציה מדינות המערב, שבהן התפתחו המשקים המתועשים, "מייצאות" בעשורים האחרונים את שיטות הגידול האכזריות האלה אל מדינות כגון הודו וסין, ובכך מביאות איתן הרעה במצבם של בעלי החיים.

    כמו כן, מצד אחד לדבריך אתה מנסה לא להישמע כאותם "גברים מבוגרים נרגנים" שיוצאים נגד המגמות החדשות בשמאל, אבל ההצעה שחותמת את הרשימה – להיאבק על מקומות שבהם יהיה עדיין מותר לפגוע בנשים, להט"בים ובעלי חיים, קצת כן נשמעת כך. לא רק שההצעה הזו רחוקה שנות אור מלהיות רלוונטית (אונס, רדיפת להט"בים ובמיוחד אכילת בשר עדיין נפוצים בקנה מידה עצום, פעם אחרונה שבדקתי), פשוט לא ברור איזו משענת מוסרית יש למחשבה כזאת. כמוך, לא הייתי רוצה להיות הומו בתל-אביב של שנות החמישים, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה להיות (לדוגמא) דג בכפר דייגים נורווגי, עכשיו או בשנת 2200, שבה חבורת שמאלנים יפגינו כדי שלא תיפגע זכותם של התושבים להמשיך לטבוח בדגים (בשם הרב-תרבותיות, כמובן).

  7. בצלאל א Says:

    איזה כיף, עשרים שנה בערך, אני מחפש את אדווארד , וסוף סוף קיבלתי קישור.
    ד"א, הנוסח הזה לגמרי לא שלם, בוודאי שקטילת הנץ אינה פשע המחייב "בספינה שמנגד הימה ארד".

    בקיצור, פעם קודמת הייתה ביקורת קולנוע, הפעם אדווארד.
    עוד יצא משהו טוב מהבלוג הזה. 🙂

  8. eliran Says:

    הוזכר משטור הדחפים, ישן וחדש, אך לא הוזכרה המשטר – המדינה, הכלכלה ומנגנוניהן – כאילו כל התירבות מתרחש בריק פוליטי. דבר שני ובאותה נימה, לעניותי יש לראות כיצד הסובייקט המבוזר, זה שמתנסה ומנסה (עם מינים וכמויות) אך לא מסתפק ומספק (עם פרטנר ואיכויות), רק הולם יותר ויותר את הקפיטל של ימינו, ומכאן בעצם נובע ממנו. בלי הפרספקטיבה שאולי טיפה יותר מאקרוית, כל המיקרו נראה מטושטש קמעה…

  9. רעואל Says:

    מעניין מאוד. תודה עפרי.
    זה מזכיר במידה מאמר של ז'אק אלן-מילר שנתקלתי בו השנה שנקרא, בעקבות מוסיל, "The era of man without qualities". הוא טוען שם שבעוד שאנחנו יכולים לחמוק מהחוק על ידי סירוב ואלימות איננו יכולים לחמוק מהנורמה ומהממוצע (הסטטיסטי).
    זאת מפני שלנורמה (בניגוד לחוק) אין חוץ ("The norm has no exterior").
    זה שונה קצת ממה שאתה אמרת שהנורמות משאירות אוכלוסיות מסוימות מחוץ לנורמה. אני חושב שאולי מדויק יותר לומר שאתה תמיד בתוך הנורמה.

    לפי מילר מה שמייצר אנשים ללא תכונות היא המדידה – כניסת האדם לתוך החישוב הסטטיסטי. ואולי כאן נכנס נושא הטבעונות; סגנון חיים שמשתפר סטטיסטית – חישוב כמות אוכלי הבשר כפול צריכה יומית, חישוב תזונתי-בריאותי, כמות בעלי החיים שמומתים/ניצלים בכל יום, אחוזי זיהום המים והאוויר בתעשיה והשפעתם על התמותה וכו'.
    בדומה גם ביטוי שאינו "פוליטיקלי-קורקט" לא מגונה בפני עצמו כמילת פוגענית (נגיד "ערס", או "גיי" שמאומצים לעיתים על ידי אוכלוסיית היעד) כמו שהוא מגונה לפי הנזקים שהוא יוצר מבחינה סטטיסטית – כלומר איזה לחץ זה מייצר על אוכלוסיות מדומיינות וכיצד הביטויים האלו פוגעים בסיכויים הסטטיסטיים של האוכלוסיה הזו להיכנס לאוניברסיטה.

    (אינני מנסה להוריד פה מהמימד המצפוני שיש בצמצום רצח בע"ח – אלא שבעקבות אליאס מסקרן לשאול: למה דווקא עכשיו? העובדות ידועות זה מכבר…)

  10. יוסי Says:

    בדיוק קראתי ביקורת על מאמר מאת ההוגה המוביל של התנועה הנאו-ריאקציונית, מנציוס מולדבאג (פסבדונים), בו הוא מאבחן את הפרוגרסיביזם כחוטר של הקלביניזם של ניו-אינגלד. עיקרי האמונה הם:

    1. אחדות האדם = שיוויון
    2. חוסר התוחלת שבאלימות = שלום
    3. חלוקה צודקת של משאבים = צדק חברתי
    4. ניהול החברה בידי מומחים שוחרי טוב

    הקלביניסטים המוקדמים לא חלמו להכליל את העקרונות של אחדות האדם, שלום וחלוקה צודקת של משאבים לגבי פראים מחצי הכדור הדרומי, להבנתם היה מדובר בגנוס אחר וממילא העקרונות ה"אוניברסליים" לא היו תקפים לגביו. מכיוון שהפרוגרסיביזם/קלביניזם הוא פונדמנטליסטי בבסיסו, הוא שואף (ומצליח!) להרחיב את תחולת החוקים הנ"ל, הן על עדת מאמינים רחבה יותר (למשל: יהודים רפורמים וחילוניים, מוסלמים מתונים, "אתאיסטים" כמו דוקינס וכו') כך שבימנו הוא פחות או יותר על כל הפלנטה, וכן בצורה עמוקה יותר ולכן החלת חוקים 1, 2, ו-3 על *כל* בעלי החיים היא אבולוציה מתבקשת של הדת הרדוקטיבית הזאת, אחרי שהיא כבר השטיחה את כל בני האנוש.

    http://foseti.wordpress.com/2014/01/06/review-of-unqualified-reservations-part-1/

    • יוסי Says:

      ועוד בנושא "הצלחת הקדמה" שהפוסט מעלה, משם:

      Moldbug turns to Dawkins’ beliefs. “Professor Dawkins describes himself as a ‘deeply religious non-believer.’ He calls his belief system ‘Einsteinian religion.’”

      Dawkins seems to understand that his own understanding of the world doesn’t quite make sense without some sort of fudge factor. He can’t quite explain why his side always triumphs – why progress seems to advance without significant or sustained interruption or setback. This fudge factor operates to consistently, if perhaps sometimes slowly, sway conflicts to the benefit of Progress. Dawkins calls this fudge factor the Zeitgeist.

      The astute reader will note that the term “Zeitgeist” can be replaced with “Divine Providence” without losing any meaning at all. On the contrary, making such a replacement makes things much more clear. As Moldbug puts it: “It’s worth repeating Professor Dawkins’ definition of the Zeitgeist: a mysterious consensus, which changes over the decades. For some reason, these changes over the decades almost always favor Universalism itself. This is of course progress, and our Spirit of Time bears a suspicious resemblance to the MO of Divine Providence, minus of course the Divine bit.”

  11. omerginzburg Says:

    יוסי, איפה ראית שהתנועה לזכויות בעלי חיים מבקשת להחיל שוויון וצדק חברתי לכל בעלי החיים? ממש אפשר לחשוב לרגע שהמאבק הוא על הזכות לחינוך ולנישואים, ולא על, נגיד, הזכות שלא להירצח, הזכות שלא להיכלא בצינוק..
    מה גם שכאמור, מי שעוסק בפועל ב""החלת הדת הפונדמנטליסטית שלו גם על הפראים בחצי הכדור הדרומי" הוא לא אחר מהקפיטליזם, שמקפיד ללמד את הילידים בעולם השלישי איך לפתח משקים מתועשים לבעלי החיים, כדי שייהיו בדיוק כמו במערב. אני מניח שאל מול מגמות כאלה מצופה מהטבעונים להחריש כדי לא להיחשד במיסיונריות.

    • יוסי Says:

      איסתנא יא קדיש, אתם תתחילו עם זכויות אזרח לפרימטים ותקחו את זה הלאה משם, ואל תגיד לי שאתה לא יודע על מה אני מדבר.

    • יסמין Says:

      לא חושבת שמי מהקוראים והכותבים כאן מצדיקים באדישות את תעשיית הבשר. זכויות בעלי החיים הם אכן ה-שינוי הגדול של העת האחרונה, אם כי כמו שכבר נאמר תעשיית הבשר עדיין רחוקה מפשיטת רגל. אבל אני לא רואה מה הטעם במגננות. בעצם עפרי די עשה לנו כאן פוקו, בין ארסמוס לנוירוזות: ניסיון להסתכל מלמעלה, אולי מהעתיד, על תהליך של עידון תמידי שיש בו גם מידה של עיקור שאנחנו מן הסתם לא רואים כרגע.
      בעוונותי למשל אני חובבת גדולה של בדיחות גזעניות. הן מצחיקות אותי אבל היום כבר אין איפה ולמי לספר אותן. אז הסתובב ביוטיוב איזה סיפור ילדים שמסופר במבטא מרוקאי, וכמובן שהוא לא הסתובב בפייסבוק. מי יעז לשתף דבר כזה היום? כמי שגדלה בינות למרוקאים זה הצחיק אותי עד דמעות וכל הבית בא לראות מה השאגות שבוקעות מהחדר שלי. כעבור כמה ימים התברר שהעוזרת שלי כבר הכירה את זה, והיא צחקה יחד אתי וביארה לי בשמחה את כל קטעי הקישור במרוקאית. לא, היא לא התרגשה במיוחד מהכמה סטריאוטיפים שנשתלו שם על ידי המבצע. היא לא אישה תמימה, היא מתעניינת מאוד בפוליטיקה ויודעת היטב איפה היא חיה, אבל בוודאי שהיא לא חיה על השיח הרדיקלי הקצת מתחסד הזה. אחרי כמה ימים היא שלחה לי בוואסאטפ בדיחה שוביניסטית וגזענית להחריד שזעזעה אותי עמוקות. אבל לא, אותה זה דווקא הצחיק!

  12. דנטה Says:

    התסייגות אחת: לא חייבים לקבל את נרטיב 'ריסון הדחפים והתשוקות' של נורברט אליאס, וגם במאמר של אלגזי מוזכרות ההתנגדויות של היסטוריונים מאוחרים יותר להשקפה שבימי הביניים היו 'משוחררים יותר' ובעת המודרנית 'יותר מרוסנים ומעודנים'. מי אמר שלחתוך סכין זה מעודן יותר מלבצוע אותו ביד? ומי אמר שלעשן זה להיכנע לדחף ולא פרקטיקה שמובנית חברתית?

  13. מקק Says:

    תהליך הציבליזציה הזה הוא פיקציה בוטה, השלכה עולמית של תהליך מובחן והיסטורי שהחל באירופה רק עם עליית הבורגנות, ולשם הסתרת ההיסטוריוּת שלה. לכו לפרס של המאה החמש-עשרה או לחצר המוגאלית של המאה השבע-עשרה ותראו עידון וציבליזציה שלא מוכרים כאן בכלל ("עדיין"). הסובלימציה היא כלי של השלטון הבורגני, שעיקרו חיקוי של החינוך, ההשכלה והעידון של האצולה באמצעים חיצוניים, בתור סימולקרה ריקה מתוכן (אם השפה נשגבת – סימן שהשיר טוב).

  14. אלי א. Says:

    עפרי, הצעה על דרך לחשוב על זה: ההיסטוריה הקולקטיבית נעלמת, ההיסטוריה הפרטית פורחת.
    הקולקטיבית: מלחמות, תהליכי שלום, נראה שהכול חוזר לאותה נקודה. אפילו אסד (!) כנראה יישאר בשלטון. תוך עשר שנים סוריה תחזור לקדמותה, בלי מאות אלפי ההרוגים והפליטים. בישראל, משהו דרמטי הולך להשתנות? באפריקה? סודן, קונגו, הכל אותו דבר.
    לעומת זאת, ההיסטוריה האישית: אתמול הפכתי לטבעוני. בדיוק לפני שנה, בהפגנה הזאת, הבנתי שאני אנטי-ציוני. פתאום הבנתי שאני דו-מיני. מאז הריב ההוא בפייסבוק אני לא מסוגל להקשיב ל…וכמובן נישואין, ילדים וכל הדברים הרגילים. מהפכות אישיות שפעם היו עניין פרטי הפכו למהפכה בה' הידיעה.

  15. ככה Says:

    "למה? מה קורה בעידן הנוכחי שיוצר את התנאים ואת הדחיפה לשינויים המהירים האלה בנורמות" -> שינויים בשליטה במידע. ממהפכת הדפוס עד היום: המידע נצרך בידי ההמונים ונוצר בידי המעטים בתהליך מבוקר. מהיום: המידע נוצר ונצרך בידי ההמונים ללא בקרה.

  16. קרני Says:

    התיאוריה שלי לגבי עליית הטבעונות היא שהיא תגובת נגד, לאו דווקא אידיאולוגית, אלא נסיון לאיזון של תעשיה שיצאה מכלל שליטה. אולי במאה ה 16 הוגשו חיות שלמות לשולחן, אבל האדם הממוצע לא אכל אפילו עשירית מכמות הבשר שנהוג לאכול כיום בדיאטה המערבית הנפוצה, כלומר פעם-פעמיים ואפילו שלוש ביום. הגידול התעשייתי של חיות כמו שהוא קיים היום, קיים פחות ממאה שנים, וגדל באופן אקספוננציאלי. לא מפתיע אם כך שבקצה השבע תהיה תגובת נגד לתעשיה שמתפשטת באופן בלתי מבוקר (על כל השפעותיה הבריאותיות והסביבתיות ששניים-שלושה דורות לא יכולים להכיל באופן אבולוציוני), וכדרכה של תגובת נגד, היא קיצונית ונמנעת לחלוטין ממוצרים מהחי, כי איזו אפקטיביות תהיה לומר "אני רק אחזור לאכול את כמות החלב/הבשר/הביצים שסבא-רבא אכל". ו
    לגבי ההצדקות האידיאולוגיות לטבעונות – יש בערך אלף… רק תבחר.

  17. elaady Says:

    רשומה יפה, אך נדמה לי שלקראת הסוף אתה נופל למלכודת ממנה התרעת בהתחלה.

    מחד אתה מזהיר:

    ״בהגיענו למלה "התבגרנו" יש לנו כבר עסק עם תופעה מסוכנת יותר: מטאפורה ביולוגית. ההנחה היא שההיסטוריה האנושית דומה להתפתחות של ילד, שהופך בהכרח לנער ולגבר – כל שלב בוגר ומפותח יותר מהקודם״

    אך מאידך בהמשך אתה לוקח מספר חוויות אישיות ואנקדוטות שקראת ומשליך מהן על מצב האנושות. למשל, אולי יש יותר טבעונים בסביבתך, בעקבות ההרצאות של יורופסקי. אבל בפועל, העולם מתעשר ויותר אנשים אוכלים בשר ברחבי העולם (חפש meat consumption statistics).

    ואף על פי כן, כפי שכתבתי, רשומה יפה ומעניינת. תודה.

  18. איתי Says:

    זה לא מפתיע שנהיית מודע לתופעה הזאת בעקבות פייסבוק, או שגארי יורופסקי (ואולי עליית הטבעונות בכלל) היא תופעה שנולדה באינטרנט. אני חושב שפרקטיקת ההשתקה והטהרנות המוסרית הם סימפטומים של תרבות שמכירה את המציאות בעיקר דרך דימויים, בעולם שבו הדימויים (דעות, העדפות תרבותיות, במידה מסוימת גם הרגלי תזונה) משמעותיים הרבה יותר ממעשים במציאות הבלתי מתווכת, שנהיים גם נדירים יותר ויותר (אני ארשה לעצמי לנחש שרובנו מבלים את מרבית זמננו בבטלה/קריאה/עבודה משרדית/הסחות דעת מאשר בפעילות חברתית/פוליטית שוטפת ברמה היומיומית). ובעולם שנשלט ע"י דימויים, החרדה הבסיסית ביותר היא שדימוי מזיק עלול להפיץ ולשכפל את עצמו במציאות ולגרום נזק של ממש (למשל מקרה אריאל זילבר), ולכן צריך להשתיק אותו עוד כשהוא רק דימוי.

    פייסבוק היא מערכת שמאיצה באופן מטורף את הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ואת אחרים כדימויים מהלכים, ושבה כל פריט מידע מיידית משליך על תופעה רחבה יותר (תמונה של מישהו נהנה במסיבה=איזה כיף בטח היה שם, למה לעזאזל בחרתי לא ללכת). לכן אנחנו גם מתחילים לתפוס אנשים כמעין הצטברות של התגיות המוסריות/פוליטיות שלהם (#טבעוני #פמיניסט #אתאיסט = נאור ומתקדם; #טבעוני #מזרחי #מסורתי = סבל משטיפת מוח בשל הדיכוי החברתי של השכבה שלו אבל עושה מאמץ להשתפר; #הומניסט #אשכנזי #מבקר פמיניזם = פריבילג צבוע מהסוג הגרוע ביותר, להרחיק מהחברה ומהר; ֵ#קורא לרצח של מתעללים בחיות = בנאדם אמפתי סטנדרטי שהזדעזע קצת יותר מדי; #קורא לרצח ערבי שדקר חייל שישן באוטובוס = ימני שטוף מוח שלא מבין את התמונה המלאה). פייסבוק וטוויטר והאינטרנט בכללותו הרי עוברים תהליך של תיוג הולך ומתקדם (לרוב לנוחיותנו), וזה משעשע כיצד הנטיה האוניברסלית לארגן מידע על פי תגיות חופפת בין הצורך המיחשובי של פייסבוק ובין המנטליות האנושית במקרה הזה (הפעם לרעתנו). ייתכן שבו בזמן שאנחנו מפרסמים פוסט נגד גזענות אנחנו שקועים עד צוואר במערכת שמעודדת אותנו לתייג אנשים והתנהגויות.

    אני לא יודע כמה להיכנס לתוך ההיבטים הפסיכולוגיים של המנגנון הזה, שלדעתי הם קריטיים (ביסוס ערך עצמי ע"י היבדלות, תשובה להשוואתיות המסרסת הבלתי פוסקת שלנו מול אחרים בפייסבוק באמצעות מציאת הכשלים המוסריים שלהם, וכו'), אבל ברור לי שהאלמנטים האלה נמצאים בבסיס של המערכת הזאת הרבה יותר משיעתוק מבני כוח קפיטליסטיים או משהו בסגנון. בכלל, אני חושב שהדטרמיניזם של המרקסיזם או הסטרוקטורליזם שרואה בבני אדם קודם כל תוצרים של מערכות, מעודד את התיוג הזה ואת ההשתקה שבאה בעקבותיו, מתוך חרדת קודש למערכת שצריכה להיות נקיה מכל רבב לא מוסרי בשביל שלא תשחית את פרטיה.

    התשובה בעיני חייבת להיות הומניסטית-אמפתית, חייבת להבין את המהפכניות והמורכבות של רעיונות שנוכסו בפשטניות ע"י הניו-אייג' כמו להבין ולאהוב אנשים שרגישויותיהם שונים משלך (ואני חושב שזה מתחיל קודם מרגישויות ולא מערכים מוסריים, ולראיה הבוז שהיה לנו כבני נוער לאנשים עם טעם מוזיקלי שונה משלנו, לפני שנהיה לנו אכפת ממוסר). המחנאות השמאלנית מבצעת את החטא ההומניסטי הגדול ביותר של לראות אדם כאמצעי להשגת מטרה ולא כמטרה עצמה (כשאני אומר "חטא" אני לא מתכוון שצריך לצלוב אותם על זה, כי זה גם מפספס את כל הרעיון ההומניסטי). ההקבלה הבולשביקית שעשית מאוד מדויקת כי גם כאן יש מעין מנטליות של "או שאתה איתנו או שאתה נגדנו". למעשה מה שצריך לעשות זה בדיוק ההיפך מהמנטרה הפוסט-מרקסיסטית של "האישי הוא הפוליטי" – צריך בדיוק להפוך את הפוליטי לאישי ואנושי, להבין מהם הצרכים האנושיים הבסיסיים שגורמים למישהו להחזיק בערך מוסרי מסוים, ואם כבר רוצים להפוך אותו למייצג של מבנה – להבין מהן הסיבות הנפשיות שגורמות לקבוצות גדולות של אנשים להחזיק בערכים האלה, לפני שמטביעים עליהם שטיפת מוח הגמונית ושוב גוזלים מהם את האנושיות שלהם. לפני שמתייגים אותם כ"סכנה לחברה" ומשתיקים את הרעיונות שלהם במקום להתמודד איתם חזיתית ולא מאחורי גבם. ובכלל צריך להעיף את כל המוסד הזה של ערך עצמי שנמדד ע"י מוסריותך, מוסד של אשמה עצמית וקולקטיבית שהופכת בתורה להאשמה של אחרים. זה לא חדש שהרבה דיונים בשמאל עסוקים יותר בניקיון כפיים מוסרי מאשר באפקטיביות של מעשים בשטח, ושמאלני ממוצע יהיה מוכן להגן עד חורמה מדוע הדעות והפעולות שלו מוסריות, אבל אם תגיד לו שהבעיה היא לא המוסריות שלהן אלא חוסר האפקטיביות שלהן הוא יגלגל עיניים לשמיים ויתלה את האשמה בגורמים אחרים. אז לא, זה לא יותר מוסרי להבין את המניעים הנפשיים של אנשים אחרים (כלומר, אולי זה כן, אבל זה לא מעניין אותי), זה לא בון-טון ליברלי שעכשיו נהיה אופנתי וצריך לאמץ כי אחרת אתה לא מתאים לאופנה החדשה (אם הומניזם קלאסי יחזור יום אחד לאופנה), אלא זה פשוט אפקטיבי יותר וגורם פחות נזקים לעצמך ולחברה. וזו לא רק תועלתנות צרה, בעיני זה גם מקדם את ההבנה שלך את האנשים סביבך ואולי את האנושות בכלל. וזה מכניס רבדים מורכבים יותר למחשבה הפוליטית, כי אנושיות היא תמיד מורכבת. אולי כבר יש תנועות שעושות את זה, אני באמת לא מתמצא, אבל אין ספק שבשמאל הישראלי זה חסר עמוקות.

    אולי קצת סטיתי מהנושא ובכלל דובר כאן על משהו אחר לגמרי, אבל זה ישב לי על דברים שהפריעו לי כבר הרבה זמן וחיפשו פורקן. תודה על הפוסט, אגב.

  19. עומר Says:

    יפה מאוד עפרי. תודה על התבונה ועל האומץ.

    • עומר Says:

      טוב, כולם השתתקו פתאום, אז אני אציע עוד איזו מחשבה על הטקסט המעורר הזה.

      אהבתי מאוד את העיסוק שלך בתופעת שינוי הנורמות ובהקשר הרחב יותר שלה כחלק מתהליך התירבות. גם השאלה שאתה שואל על הסיבה נראית לי חשובה. אבל הסיבה שאתה מציע בסעיף האחרון נראית לי קצת קלושה – אני לא מבין ממנה כלום, ואני רוצה להציע סיבה אחרת.

      אולי אפשר לראות את תופעת שינוי הנורמות כתגובה שמציעה התרבות ה'רשתית' של ימינו להאצת תהליך ריכוז ההון ולאי-הנחת המעמדית שהוא יוצר. כמו שכתבת, זוהי תקופה של ריכוז הון מהיר יותר, הפרטות וצנע, שקיעת מעמד הביניים הישן, וגם תקופה של משבר חוב חסר תקדים, משבר משאבים, וכתגובה לכל זה גם אי נחת פוליטית – הפגנות, מהפכות, מלחמות אזרחים. התצורה הרשתית החדשה של התקשורת בעשור האחרון מקשה על טיוחים אידיאולוגיים מהסוג הישן – כולם יודעים הכל ומייד, וכולם מפיצים את המידע.

      בתנאים כאלה – אחת הדרכים היחידות למסך את השסע המעמדי המחריף היא להסיט אותו לתחומים אחרים, ושינוי הנורמות הוא רק אחת הדרכים (אולי הכי מתוחכמת) לעשות את זה: אנטישמיות וגזענות מסיטות את השסע המעמדי לתחום האתני – זה כבר סיפור ישן; פונדמנטליזם ו(להבדיל)ניו אייג' מסיטות אותו לתחום הדתי והרוחני; ומוסריות ליברלית מסיטה אותו לתחום הזהותי. כל גבר לבן ועשיר יכול – בהקרבה עצמית לא חריפה מדי – להפוך את עצמו לקוויר ולטבעוני – ולהתחיל לדבר בשם מיעוטים מדוכאים (הדיבור על דיכוי במקום על ניצול הוא חלק מההתקה הזאת; הוא מזכיר לי גם את הביקורת של פוקו על ההיפותזה הדכאנית). ובאופן קצת שונה – ביקורת על השיח הסקסיסטי בתקשורת יכולה להיות דרך לפצות על השקיעה הכלכלית-חברתית המתמשכת של הדוברת ושל הקבוצה החברתית שלה, באמצעות רכישת הון סימבולי. כל זה מרגיש הרבה יותר קל מהתייחסות ליחסים המטריאליים הממשיים, הקשים, בין א/נשים ממעמדות שונים.

      אני מוצא בתהליך שינוי הנורמות גם פנים חיוביות, והאמת היא שאני בעצמי מעורב בו מאוד. אבל כן – יש לו פנים מטרידות, וטוב שאתה מצביע עליהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: