תהילתם של משחיתי המידות

by

משה סקאל

כשהייתי ילד, בשעות הצהריים של אחד מימי העצמאות, ערכה משפחתי פיקניק בגן העצמאות בתל אביב יחד עם חברים של הורי. בנם של החברים סיפר לי בלחש שבשיחים "יש הומואים", וגם סיפר בכמה מלים מעורפלות מה הם עושים שם, בין השיחים. אני זוכר שהסתקרנתי ומיהרתי לגשת לשיחים ולהציץ, ואכן ראיתי שם גבר – אך למרבה האכזבה (או הרווחה) הוא היה לבדו וניגש לשם רק כדי להטיל את מימיו. שנים אחר-כך שוטטתי עם חבר ישראלי בבר של קרוזינג הומואי בפריז. היינו כבני עשרים, אולי קצת יותר. לא עברו כמה דקות וכבר ניגש אלינו גבר אנגלי הדור פנים ואמר: "זה לא מקום בשביל בחורים כמוכם". ובניסיון אלטרואיסטי להציל את נפשותינו הזכות הודיע לנו באנגלית צחה: "עדיף שתלכו מכאן מיד".

זה היה בפריז בשנות האלפיים. שנים רבות קודם לכן, ב-1834, החליט הדוכס רמבוטו, ראש נפת הסֵן האחראי לעיר פריז, לדאוג "לספק את הצרכים הטבעיים של העוברים והשבים" ובהזדמנות זו גם לשפר את ההיגיינה העירונית. עד מהרה הוצבו 478 משתנות ציבוריות ברחבי עיר האורות: היו אלה מתקנים ירוקים עשויים מתכת, שבין תאיהם נקבעה מחיצה כדי לשמור על פרטיותם של המשתמשים. האופוזיציה כינתה את המשתנות הללו "מִתקן רמבוטו", ולכן הזדרז ראש הנפה לקרוא להם "מתקן אספסיאנוס", על שמו של הקיסר הרומי שהנהיג לראשונה תשלום בעבור השימוש במשתנות ציבוריות וטבע את המושג "לכסף אין ריח".

עד מהרה הפכו המשתנות הציבוריות הללו למקומות מפגש של גברים לצורכי סקס (ע"ע קרוזינג). אפשר לקרוא עליהן בספרו של רז'יס רוונן (Régis Revenin), "הומוסקסואליות וזנות ממין זכר בפריז (1870-1918)". רוונן, היסטוריון וחוקר מגדר, כותב על חייהם של ההומוסקסואלים בתקופת ה"בֶּל אֶפּוֹק" בפריז. הוא מספר על מקומות הקרוזינג של ההומואים, על היחס כלפיהם מצד השוטרים, בתי המשפט והתקשורת, ומסתמך בדבריו על ארכיוני המשטרה, על רשימות בעיתונות הכתובה, על פרסומים רפואיים, על סיפורים אוטוביוגרפיים ועל שלל מקורות ספרותיים.

בשנת 1904 כבר נמנו כארבעת אלפים משתנות ציבוריות בפריז. בפי ההומוסקסואלים בני התקופה הם כונו "מפרצים" או "ספלים" או פשוט: "ז'ינט". יתרונותיהן כמקומות מפגש היו ברורים: הן היו פתוחות בחינם לציבור, הן היו פרושות על פני העיר כולה, הן שימשו בדרך כלל גברים בלבד, ואף שהיו מקום ציבורי, הן היו נסתרות מפני מבטיהם של העוברים והשבים.Sem_(Georges_Goursat,_1863-1934)_-_Robert_de_Montesquiou_(1891)

סופרים רבים כתבו על המשתנות הציבוריות המהוללות האלה ועל המפגשים שהתקיימו בהן. אחת הדמויות המפורסמות מה"בל אפוק" היא דמותו של הברון דה שרלוּס ביצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". בכרך "האסירה" (שעדיין לא תורגם לעברית) אומר בעל מלון על אותו שרלוס: "ברור שהברון שרלוס חלה במחלה מכיוון שהוא נשאר כל כך הרבה זמן רב במשתנה. זה מה שקורה לרודפי שמלות ותיקים כמוהו". (התרגומים ברשימה הזאת הם שלי, אלא אם כן צוין אחרת).

בדו"ח משטרתי שנכתב ב-1917 ברובע השני בפריז נאמר כי גברת אחת התריעה שראתה שני גברים מאוננים במשתנה הציבורית. שוער הבניין הגיע למקום בזריזות ודיווח כי ראה "מחווה מגונה של קצין שאוֹנן לאחד בשם גוז'אר – חייל פשוט בחיל הרגלים. הוא החזיק את איברו של החייל בידו השמאלית". לאחר מעצרם הודו השניים כי אמנם נמצאו במשתנה הציבורית זה לצד זה, אך הצהירו כי אינם מכירים זה את זה וכי לא ביצעו אף לא אחד מהמעשים המגונים שייחס להם השוער. גם בזמן שעימתו אותם, המשיך כל אחד מהם להחזיק בגרסתו.

המשתנות הציבוריות הפריזאיות ב"בל אפוק" הן גם המקומות שבהם הומצא כנראה ה"גלורי הול" (חורים לעינוג הדדי משני צידי המחיצה), לפחות בגרסתו הצרפתית. השוהים בתאים נהגו להבקיע חורים שאפשרו לבצע אקט מיני מבלי להימצא יחד באותו התא, ולפיכך להסתכן פחות. בכל בוקר סתמו אנשי העירייה את החורים שהובקעו במחיצות, ובכל ערב חוררו המחיצות מחדש. לבסוף החליפו את המחיצות הרעועות במחיצות ממתכת משוריינת. גברברי פריז נאלצו לשוב הביתה מתוסכלים במשך שבועיים או שלושה, אבל אחר-כך הובקעו גם המחיצות החדשות האלה, ובדיווחי המשטרה נרשם כי ה"התרחשות האנטי-פיזית"ממשיכה ביתר שאת.

בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ראו רבים בהומוסקסואליות תופעה מדבקת. במאמר שפורסם בכתב העת הפריזאי Fantasio ב-1909 נכתב: "תחת עינה הסובלנית של המשטרה שלנו, בתי מרזח סלקטיביים הנגועים בדרכי הכּת החדשה הזו, מקבלים ערב ערב בשעריהם קהל של חולים, של סוטים, של סנובים, של פרובינציאליים ושל זרים". הרעיון של ההידבקות בהומוסקסואליות התיישב יפה עם החרדה האופיינית לסוף המאה התשע-עשרה מפני "סוף העולם". ב-1896 כתב הרופא ד"ר ז'ורז' סן-פול כך: "ייתכן שעלינו להסתכל על האקט המנוגד לטבע כעל אחת התופעות האופייניות לקִצם הטבעי של הגזעים; גברים שאינם מסוגלים להיות גורם יצרני מזדווגים עם בני מינם בזיווגים עקרים".

ואילו העיתונאי אנרי פוּקייה כתב כמה שנים קודם לכן: "משוררים במיוחד (…) מפיקים הנאה מעצם היציאה נגד הרגש הציבורי בכל הכרוך במוסר. הם העלו על נס את לסבוס ואף את סדום. (…) אלא שיש סכנה בהפגנת אדישות גדולה מדי או באהדה כלפי גחמות הדמיון הללו, המחלישות ומנוונות את הגזע. הספרוּת בעידן הדמוקרטיה שוב אינה רק מקור להנאתה של שכבה מובחנת של אריסטוקרטים (…). יש לה השפעה על ההמון. על כן יש לקוות שלא נגיע להיות 'סוף פסוק' מרוב רצון להיות 'סוף המאה'".

ושוב מרסל פרוסט. בכרך"סדום ועמורה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד" התייחס הסופר הגדול לשאלת "גזעם" של ההולכים נגד הטבע, וגם יצר חיבור מעניין בין הסכנה שבהומוסקסואליות לבין הציונות:

"גזע שרובצת עליו קללה, ואשר הכרח הוא לו לחיות בשקר ובשבועות שווא, שֶכֵּן תשוקתו, הוא יודע, היא לקלון ולכלימה בעיני הבריות, ואיש אינו רשאי להודות בה. […] ואכן, בכל ארץ וארץ הם מכוננים מושבה מזרחית משכילה, מוזיקאית, הולכת רכיל, ולה מעלות כְּלִילוֹת קסם ופגמים שאין לשאתם […] וכאשר הם מבקשים למצוא שותפים לנטייתם, אין הם פונים דווקא אל אלה הנראים כבעלי נטייה מוקדמת לזה, כפי שינהג למשל המכוּר למורפין בבקשו להפיץ את הסם, אלא, מתוך להיטות של שליחי בשׂורה, לאלה הנראים להם ראויים לכך, כשם שאחרים מטיפים לציונוּת, לסרבנות, לסן-סימוניזם, לצמחונות או לאנרכיזם. […] בדפים הבאים נתוודע אליהם בהעמקה רבה יותר; אך לעת עתה אנו מבקשים להתריע מפני טעותם הגורלית של אלה העלולים לבקש – בדומה לאותם שצידדו בקיומה של תנועה ציונית – לייסד תנועה של סדומאים ולבנות מחדש את סדום." (מצרפתית: דורי מנור)

411px-Montesquiou,_Robert_de_-_Boldini

התנועה הציונית דווקא יסדה לבסוף מדינה, וברבות הימים קמו בה כמה מוסדות שרוחהּ של סדום שורה עליהם, אבל החל בסוף המאה הקודמת – מאז התמסדותה של "הקהילה הגאה" – אולי בגלל הפחד מ"סוף המאה" או מ"סוף הכול", מזכירים לנו מדי פעם כיצד ראוי שננהל את חיינו. לאחרונה למשל התריע בכיר בקהילה, גל אוחובסקי, מפני פריצוּת מינית מוגזמת בקרב אזרחי סדום; כמה שנים לפניו הצהיר בכיר אחר, יניב ויצמן, כי "גן העצמאות סיים את תפקידו ההיסטורי"; וממש לאחרונה דווח באתר ישראלי כי לסביות עשו סקס בשירותים של מקדונלדס בפנסילבניה והותקפו על ידי המון זועם. למותר לציין כי הטוקבקיסטים הישראלים מיהרו להסתער על שתי הסוטות.

מעניין להיזכר בהקשר הזה בספרו הז'אן-ז'נאי של הסופר הפולני העכשווי מיכאל ויטקובסקי, "חוף לובייבו" (בתרגומו של עילי הלפרן). הגיבורים של ויטקובסקי "בדרך כלל לא רוצים להפוך לנשים של ממש, רק להיות 'ברנשים מענטזים'". הם לעולם נמצאים "באזורים העליונים של התחתית". הם מסרבים לנטוש את הפארקים הציבוריים, את השיחים, את המשתנות, את החניונים, את כל ההוויה המינית הזאת, שה"אמנסיפציה של ההומואים" טיאטאה מהרחובות, כפי שוויקטובסקי מכנה זאת.

אני שואל את עצמי מה כל-כך מקומם אותי בדבריהם של האנטי-ויטקובסקאים, אלה שאומרים לנו כיצד לנהל את חיי האישוּת שלנו. זאת לא רק הנימה המתחסדת והצדקנית שעולה מדבריהם של אנשים רבים, וגם לא רק האנוכיות והרודנות הכרוכות ללא הפרד בצורך להורות לאנשים כיצד לנהל את חיי המין והאהבה שלהם (והרי כמה אלימוּת יש בדרישה לחיות כך ולא כך). גם לא רק התפיסה של ההיסטוריה ההומוסקסואלית כמעין היסטוריה ליניארית – תפיסה של קִדמה המעלה על נס את ההומואים החדשים ודוחקת לאחור את כל "בני החושך", מבלי רצון בכלל להתבונן בתמונה המלאה ולחשוב במה בעצם מתבטאת ה"קִדמה" הזאת ומה הוא בכלל תפקידם של ההומואים בחברה: האם עליהם להיעשות בשר מבשרהּ? האם שומה על כל הומו ועל כל לסבית להשתתף במאמץ המלחמתי ולתרום ל"חוסנהּ" של החברה ע"י התגייסות לשורות הצבא, המשפחה, כלכלת השוק וכיו"ב? אני נזכר בהקשר הזה בתשובתו של פלובר – דווקא סטרייט בדרך כלל (פרט לכמה אפיזודות חביבות בזמן מסעו למצרים) – כאשר שאלו אותו לאיזו תהילה הוא שואף: "לתהילתו של משחית המידות", הוא ענה.

ואולי זה הדבר שחסר כל-כך ב"תרבות" הלהט"בית בישראל כיום: השאיפה לא להשתייך לרוב אלא להתבדל, להיות שונים, לנהל אחרת את חיי המשפחה, את חיי המין, את החיים המקצועיים. שהרי הדגם, התבנית, שמציעים כמה מ"בכירי הקהילה" היא תבנית משעממת עד מוות, ובעיקר – אין היא מאפשרת לאדם ליצור את חייו ולפעול בהם כבן חורין. אדם יכול לעקור מארצו או להישאר בה, הוא רשאי לאחוז במקצוע כזה או אחר, להיות מונוגמי או לא, לצאת עם בחורים בגילו או מבוגרים או צעירים ממנו בהרבה, להביא ילדים לעולם או לא, כל זה לא משנה כל עוד אין הוא פוגע באיש, וכל עוד הוא מחליט בדעה צלולה איך לנהל את חייו. זה הדבר שרבים מ"בכירי הקהילה" היו רוצים למנוע מאזרחי סדום שלנו. באמונתם העיוורת בצדקת הכלל הם מבקשים למנוע מאתנו לפלס את דרכנו, להבקיע שבילים חדשים, לטעות, להיות צודקים, לרוות עונג. במקום זאת הם דורשים מכולנו לערוך "חשבון נפש".

ההיגייינה הציבורית והקִדמה טאטו בסופו של דבר מרחובות פריז את מִתקני אספסיאנוס – ממש כפי שכך וכך שנים אחר כך נגזמו השיחים בגן העצמאות. אבל רוחם של המקומות האלה נשארה והיא מוסיפה לרחף בינינו כמו להכעיס. אין זאת אלא שיש דברים שאפילו הקִדמה – וליתר דיוק: אלה שנושאים לשווא את שמה של הקדמה – אינה יכולה להם.

vespassienne

דימויים: איור ודיוקן של הרוזן רובר דה מונטסקייה (1855-1921), מקור ההשראה לדמותו של הברון דה-שרלוס, ומשתנה ציבורית מהסוג שהברון דה-שרלוס נהג לפקוד. 

תגים: , , , , , , , , , , ,

3 תגובות to “תהילתם של משחיתי המידות”

  1. Wilde Chaye Says:

    האינדיווידואליזם הזה, ה״יצירה העצמית״ וכל זה, הם רק וריאציה אחרת על ההטרו-קונפורמיזם של אוחובסקי ושות׳. ככל שאני קורא יותר מניפסטים הומו-אמנסיפטוריים אני חושב שהכי טוב לחזור לימי הארון בעל דלתות הסתרים, במקום לנסות לבנות איזו ״זהות״ הומואית משוחררת. לא סתם אין היום וויילד, פרוסט או ז׳נה.

  2. Yoav Says:

    סליחה, אבל יש הבדל הומופוביה ללא לתמוך בסקס ציבורי.

    אין בעיה שכל 2 אנשים או יותר יעשו סקס, ללא קשר למינם, אם הם לא עושים זאת בציבור. (ובהסכמה, כמובן)

  3. יוסי Says:

    מעניין וכתוב יפה וקולח. קו המחשבה של ג'סטין ריימונדו מאוד דומה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: