איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה

by

אדישות. אדישות היא בעיה שהמומחים לפוליטיקה מתקשים להתמודד איתה. כל עוד ההמונים כועסים, אפילו אם הכעס שלהם מופנה למושא "הלא נכון", אפשר להסביר את זה. אבל אם הם נשארים בבית ולא עושים כלום, מה יש להגיד? לפעמים אומרים שאדישות היא מחאה, אבל זאת תשובה טאוטולוגית – הכול חייב להיות מחאה, אז גם האדישות היא מחאה. אם מישהו אדיש לפוליטיקה, זה אומר שהוא פשוט לא שם. הוא לא חלק מהסיפור הזה.

הבחירות לרשויות המקומיות הן דווקא מבחן טוב כדי להבין את הסובייקטים הפוליטיים בישראל. בבחירות הכלליות קצת יותר אנשים מצביעים, כנראה בגלל שהן נוגעות לעניינים של חרדה קיומית. מפחידים אותם שהערבים יהרגו אותם, אז הם הולכים להצביע למישהו חזק שיבלום את הערבים. אם חולדאי היה מאיים במלחמה נגד חולון אולי גם בתל אביב היתה יותר התגייסות. אבל בפועל בבחירות המקומיות אין איומים של ממש. לכן אנשים לא מצביעים.

חולשת הרצון. נכנסתי פעם לדירה עם עוד שתי שותפות. אחרי כשבועיים, אחת מהן קראה לי לשיחה ושאלה אותי אם אני מודע ל"בעיה שיש בדירה". חששתי שמדובר בחולדות, או בשכן מטורף. אבל התברר שהבעיה היא ש"אף אחד לא שוטף את הכלים בכיור". שאלתי אותה: אנחנו כאן, שניים מתוך שלושת הדיירים, וגם השותפה השלישית היא נחמדה. למה שלא נשטוף פשוט את הכלים? היא הביטה בי ברחמים. "זה מה שאתה חושב. אתה עדיין תמים. זה לא יקרה", היא אמרה. היא צדקה.

במושגים פוליטיים, הדיירים בדירה הזאת היו מנוכרים לעצמם. הם התייחסו לרצון שלהם כמשהו חיצוני להם. אבל אולי המצב הפוך דווקא. אנחנו מחוברים מדי לעצמנו. בשביל להיות פוליטיים אנחנו צריכים להיות מנוכרים לעצמנו, וזאת היכולת שאיבדנו.

נכון, היתה מחאה חברתית. בתור מטאפורה, המחאה החברתית היא כאילו השותפים בדירה היו עושים הפגנה נגד עצמם בנושא הזנחת הכלים בכיור.

מי זה "אתם". צריך להגיד את האמת: איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה. אנחנו כבר לא אזרחים. אנחנו לא מאמינים בטוב המשותף. אין כאן עניין של איזה "הם". האדישות דווקא חוצה גבולות של קבוצות. ובמוקדם או במאוחר זה יקרה גם ברמה הלאומית: כשהממשלה היא בסך הכול חברת אבטחה, זה לא ממש משנה מי יושב בממשלה. רוב האנשים לא אדישים בחיים הפרטיים שלהם (אם כי חלקם בהחלט כן). ברמת הגוף רובם (אם כי לא כולם) מגיבים לגירויים. אבל הם לא מדמיינים את הסיפור שלהם דרך החברה או המדינה. אפשר להגיד לאנשים: "תקשיבו, אם אתם לא תתארגנו שום דבר לא ישתנה". אבל זה לדבר לחלל הריק, כי אנשים לא מזהים את עצמם ב"אתם" הזה. הם בזים לזה, זה נשמע להם כמו זמזום. אם המנהיג מספיק כריזמטי, ומשכנע שהוא יכול לסחוף מספיק אנשים וליצור תנועה המונית, הם יחשבו איך הם יכולים להרוויח בבורסה מהתנועה ההמונית הזאת.

הסיבה להגירה. זאת בעיה של מצוקה נראטיבית, כפי שהגדיר זאת איתמר טהרלב. סביר שזאת גם אחת הסיבות שאנשים מהגרים, לא פחות מגודל החשבון בסופר: הגירה מאפשרת להם לחיות סיפור שבו הם או המשפחה שלהם לבד מול העולם, והסוף של הסיפור תלוי רק בהם (ובעולם, אבל על "העולם" אין לנו שליטה). הבעיה היא שאחרי כמה שנים, או שהם נכשלים או שהם מצליחים. אבל אם הם לא משתנים תוך כדי התהליך, ולא הופכים לחלק מקולקטיב אחר (למשל: השמאל הגרמני, הימין הגרמני) – הם נשארים לבד עם ההצלחה. נשאר להם רק לחכות למוות.

חיי היתוש. אי אפשר לדבר על פוליטיקה עם האנשים מסביבנו, כי הם לא סובייקטים פוליטיים. גם אנחנו מצליחים להיות סובייקטים פוליטיים רק במאמץ, בהשפעת איזה סופר אגו. אבל אם נתפוס מישהו ברחוב ונברר איתו מה הוא רוצה, נגלה יצור עם זיכרון של יתוש. כסובייקט, הוא נולד לפני יומיים, ויעלם בעוד שלושה. יש סובייקטים שנולדים ומתים לאורך מסיבה אחת בסוף השבוע. יש סובייקטים שזמן החיים שלהם הוא כזמן הכנה של פשטידת ברוקולי. אחר כך ייוולד סובייקט חדש, קצר ימים לא פחות, איפשהו, מתישהו.

זה לא כל כך נורא. גם חיים של יתוש יכולים להיות מרתקים. בתוך המחזורים הקצרים האלה יש לפעמים ריגושים לא קטנים. אבל יתושים לא חיים ברפובליקה.

ילדים. ילדים, כך אומרים, מעניקים משמעות לחיים. יש איזה סיפור ללוות, לדאוג לו. אולי, אבל אני מתקשה להאמין בזה כשאני רואה את האבות עם המבטים המרחפים באוויר כשהם הולכים עם הילדים שלהם לגינה הציבורית. רוב ההורים הם מנהלים של המשפחה. כמה אמהות מתעניינות בחוויית החיים של הילדים שלהן בגיל 14?

הטעות של הנאורות. ממילא, אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שאנשים שואפים לאושר. זאת הטעות הראשונה של הנאורות, שהרומנטיקה זיהתה כבר לפני מאתיים שנה. איך זה קשור לבחירות המקומיות? כי מועמדים בבחירות מקומיות מבטיחים בעיקר שאם הם ייבחרו יהיה יותר טוב. וזה לא מה שאנשים רוצים. אומרים על המרקסיסטים שהם רוצים שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב. רוב האנשים פשוט לא רוצים.

תחקירים. בעיתונות מדברים כבר שנים על הצורך בתחקירים. אבל כידוע, כשמפרסמים תחקיר מעט מאוד אנשים קוראים אותם. עכשיו, בעידן ראשי העיר המודחים-רצים-מנצחים, תחקיר עשוי בכלל לשחק לטובתו של הפוליטיקאי שנגדו הוא מופנה.

הזיות. אומרים שבשלב מסוים כשהגוף סובל והאיברים נמקים אנשים חולים שוקעים בהזיות ומרחפים בעולמות אחרים. אפשר להגיד שזה מה שקורה בישראל. אפשר לנסות להעיר אותם. אבל לא בטוח שזה יהיה לטובתם. אם כבר, עדיף אולי לחשוב איך להיכנס להם לתוך החלומות.

תגים: , ,

24 תגובות to “איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה”

  1. עידן Says:

    לא חושב שאדישות היא מילה טובה. זה בהחלט מזכיר מצב של learned helplesness קולקטיבי. הולך ביחד עם התחושה שהכל תלוי מזל, תלוי למי נולדת, נקבע מלמעלה, ובעצם לא ממש משנה מה תעשה.
    המערכת שבה אנו חיים בהחלט מעודדת מחשבה כזו, ומעניין לדון בסיבות. הרי זה לא מיוחד לישראל, אלא הלך מחשבה נפוץ בתקופה הזו בחלקים גדולים של העולם.

  2. יוסי Says:

    בתוספת/תגובה למה שעידן כתב, שמעת על rational ignorance?

  3. דרול Says:

    היאוש הוא מחלתם של האנשים הטובים.
    אבל אתה לא צריך להתיאש.
    יש אנשים חכמים, הם יכולים למצוא פיתרון.
    ניח, יש אחד, גל כץ, בחור מבריק, דבר איתו על זה, הוא בטח יחשוב על משהו.

  4. עמרי Says:

    כתבה טובה חזקה מדוייקת. אהבתי שאתה מתבונן בהורים. אני חושב שזו התפוצצות בועת השאיפות הכוזבות. השקר שקריירה זה תחליף לאהבה וקהילה.

  5. עמרי Says:

    עבודה יוצרת מוח יתוש. אנשים יודעים לעשות רק דבר אחד. אז עושים ילד מחוסר אונים להמשיך לטוות נראטיב. בגלל זה המנהיגים האמיתיים הם האמנים. אבל רובם מתבזבזים בהתמכרות ואמביציות.

  6. עמרי Says:

    אהבה זה המקור לחיים ולרצון לחיות. אהבה היא הבסיס של חברה. אבל אנחנו מיומנים בהתכחשות לרגשות. כדי לחזור לעצמנו ולשרת את מקור חיינו אפשר לפעול וזה לא קשה. אני מציע שנחקור את arhayas,com ובכל מקרה יש דור חדש של נאורות אמיתית שלא ייכשל. אנשים כמו ליידי גאגא שלא וויתרו על התשוקה, שייקדישו עצמם למקור החיים. (לכשיתעוררו)

  7. קרישנמורטי Says:

    כשהממשלות, הרודנים, אנשי העסקים, כהני הדת, יבחינו שהשנאה בין אדם לאדם הולכת וגוברת והורסת את כולם, הם יבינו שהשנאה אינה משתלמת עוד. ואז הם עלולים להכריח אותנו – על ידי חקיקה, או בדרכי כפייה אחרות – לדכא את השאיפות האישיות שלנו ולכפות עלינו שיתוף פעולה לטובת האנושות. זה הכל יהיה מתוכנן היטב, מנוהל למשעי וסוחף מאוד. כמו שעד עכשיו חונכנו לאכזריות ולתחרותיות, כך יכריחו אותנו לכבד איש את רעהו ולפעול למען עולם מאוחד. יהיה מזון לשובע, בגד ומחסה לכל..! היום הזה לא כל כך רחוק..! המפעל הזה בכלל לא בלתי אפשרי..! אבל גם אז לא נשתחרר מהתנגשויות ומשנאה. הן רק יועברו למישור אחר, ושם יופיעו בצורה הרסנית ושטנית יותר. פעולה מוסרית יכולה לבוא רק מתוך רצון חופשי. העדר סמכות מרכזית עלול להיראות כתיאוריה לא-מעשית בעיני מי שאינם חופשיים. אדם חופשי לא יבקש שיאיצו בו, יכוונו אותו, או יפקחו עליו.
    אנחנו לא ניצבים לפני משבר פוליטי או כלכלי, אלא לפני משבר של ניוון אנושי, ואין מפלגה פוליטית או שיטה כלכלית שיכולות למנוע את זה.

    • ק.א. Says:

      קרישנמורטי, קשה שלא להסכים. בעולם אין, וכנראה גם לא יהיו, אוטופיות. אולם לאחר 20 שנה בחו"ל אני יכול להגיד שההתרשמות היא שהתבשיל הישראלי-יהודי הינו מר ומטמטם במיוחד. ההלם והזעזוע (כלומר המורשת התרבותית המוזרה) שאתה מקבל בספרטה היהודית היא פק"ל לא פשוט ועונש כבד להיסחב עימו כל החיים. בהעדר משהו חיובי שניתן לעשות עם זה (כמו למשל לשכוח) מוטב לכולם שנלמדפעם אחת ולתמיד לצחוק על זה כהוגן.

  8. סמולן Says:

    אפרופו הרשימה הקודמת על האבולוציה, נדמה לי שיש ירידה מתועדת ברמת הטסטוסטרון. בעולם שבו כמעט חצי מהאלקטורט (קיים, פוטנציאלי) מורכב מגברים, זו עובדה פוליטית מעניינת. האם אקטיביסטים הם בסך הכל אנשים עם רמות טסטוסטרון גבוהות יותר ? אם זה נכון, ואם אבולוציה ביולוגית היא קידמה נאורה, אדישות היא צורה נעלה יותר של קיום אנושי.

  9. רועי Says:

    זו רשימה מאוד שפנגלריאנית, אבל אולי יש אמת בתיאוריה הקלאסית של מחזוריותם של משטרים וציביליזציות. מקיאוולי, למשל, שהיה די שפנגלריאני 400 שנה לפני שפנגלר, היה חסיד של מחזור המשטרים: מלוכה, אוליגרכיה, רפובליקה וחוזר חלילה. לפי ניתוחו, הכוח המרכזי במעבר מרפובליקה לשלטון יחיד היה בסופו של דבר כוחו של הטמטום. יען כי הרפובליקה הטהורה וחדורת האחריות הציבורית נשחתת בהדרגה ומטפחת אספסוף טפשי שנתמך על ידי השאריות שמשליכים אליו. כך מתרוקן שלטון העם מתוכן, והתנאים בשלים להשתלטות רודן. הא, הא, הא!

    כמו תמיד, הכל קורה בישראל מאוד מהר. לארה"ב לקח איזה 250 שנה להגיע למצב האספסוף, ושווייץ עדיין לא שם גם אחרי 500 שנה.

    אם לסמוך על שפנגלר ומקיאוולי, אין מה לעשות כדי לעצור את הסחף ודיננו לדעוך במסלול הכוחות ההיסטוריים. אבל אם לא, אפשר לצמצם את גורמי ה"טמטום", ובראשם לצמצם את תלות הציבור במדינה, שבהדרגה מייצרת אספסוף דבילי.

  10. יוסי Says:

    מילא אדישות לפוליטיקה אבל אדישות לתגובות בבלוג… אנה אנו באים?!

  11. תום Says:

    כן, ברגע שהסובייקט הופך לפוליטי הוא אבוד. זו התאבדות אינטלקטואלית ונפשית בישראל וכמו שכתבת גם בחלקים רבים אחרים בעולם.
    עידן הרפובליקה חלף לא מפני שהתייאשו ממנו או שנעשו אדישים אליו אלא מפני שהיה כוזב ונבנה באופן כזה שהוא משרת מעט מאוד אנשים למעשה.
    מחוץ למשחק הפוליטי- אם יש לו חוץ – נראה שהשינוי אפשרי, שהוא רק עניין של רצון טוב, של סולידריות וכוח הנעה המוני. לאחר שהות ממושכת במשחק הפוליטי, בנסיון כושל ברובו להיות משמעותי בו, ליצור בו תהודה, מגיע שלב הייאוש, המרירות ומה שלרוב מכנים כהתפכחות.
    אומרים שהפוליטיקה היא אומנות האפשרי. ובכן היא לא. הליברליזם והדמוקרטיה הפרלמנטרית הכזיבו.
    להיות סובייקט פוליטי במשרה מלאה בעידן הנוכחי זה במידה רבה בחירה בחיים שהחרדה, המרירות, הזעם והייאוש מנהלים אותם.

  12. יסמין Says:

    למה להכביר מלים כשיש מישהו שעושה את זה יותר טוב.

    • יוסי Says:

      ראסל ברנד הוא קצת כמו ניאו מהמטריקס, יש לו אינסטינקטים בריאים, יכולת דקונסטרוקציה מדהימה—מאין חוש שישי–וכריזמה של נביא. אבל ה"רעיונות האלטרנטיביים" שלו-ממשלה מרכזית עם מיסוי כבד בלה, בלה, בלה הם שחוקים עד זרה. הוא גם לא מבין שמהפיכה אלימה תביא רק למצב גרוע יותר. צריך מהפיכה לא אלימה. מהפיכה של סירוב וחוסר ציות. וכן גם של אהבה.

      Someday, after mastering the winds, the waves, the tides and gravity, we shall harness for God the energies of love, and then, for a second time in the history of the world, man will have discovered fire.

      Pierre Teilhard de Chardin

      ראסל ברנד צריך להקשיב להרצאה הזאת:

      How the State Leads People to Their Own Destruction by Robert Higgs
      youtube.com/watch?v=zAFhbIg6WEo

    • יוסי Says:

      An Open Letter to Russell Brand – Let's Start a Revolution!
      youtube.com/watch?v=ltiviifnA_E

    • יוסי Says:

      טוב אולי הוא בכלל בובה מתוחכמת של הממסד

      youtube.com/watch?v=COMj3Nw2c3M
      http://www.redicecreations.com/radio/2013/10/RIR-131030.php

  13. יוסי Says:

    מעניין ששלמה אבינרי כתב משהו קצת דומה היום בהארץ. על הקלות שבחיים בגלות, כי שם אפשר להיות אינדיבידואל ולא חלק מקולקטיב. גם הוא כתב בנימה ביקורתית, פחות או יותר.

    • ofrilany Says:

      נכון, אבל שים לב שההקשר אחר וזה משמעותי. אבינרי מדבר על לא חלק מקולקטיב אבל
      מתעלם מכך שגם בציון אנשים כבר לא מממשים בפועל את הריבונות שלהם.

  14. עומר Says:

    תודה עפרי על עוד קריאת מצב צלולה וקודרת.

    הטקסט הזה שלח אותי לבדוק מה האנרכיסטים הנבונים של קריימת'ינק אומרים, ומצאתי שם משהו שנראה לי מעניין: "אחרי השיא: מה עושים כשהאבק שוקע"
    http://crimethinc.com/texts/recentfeatures/atc-dust.php

    Over the past six years, cities around the world have seen peaks of struggle: Athens, London, Barcelona, Cairo, Oakland, Montréal, Istanbul. A decade ago, anarchists would converge from around the world to participate in a single summit protest. Now many have participated in months-long upheavals in their own cities, and more surely loom ahead.

    But what do we do after the crest? If a single upheaval won’t bring down capitalism, we have to ask what matters about these high points—what we hope to get out of them, how they figure in our long-term vision, and how to make the most of the waning period that follows them. This is especially pressing today, when we can be sure that there are more upheavals on the way.

    To this end, we have organized a dialogue with anarchists in some of the cities that have seen these climaxes of conflict, including Oakland, Barcelona, and Montréal. This is the first in a series of reflections drawn from those discussions.

    • עומר Says:

      אבל הערה קטנה אחת על עניין הסובייקטים היתושיים.

      בעצם שתי הערות. ראשית, אני רוצה לספר שלפני כמה שבועות הייתי במסיבת יומולדת של חברה, ודי הופתעתי מהפוליטיות הערה והדי זועמת ששררה שם, בסביבה חברתית שבשנים קודמות היתה שממה מוחלטת מהבחינה הזאת. כך שלא הכל שחור.

      שנית, זה נכון שאורך החיים שלנו כסובייקטים מתקצר והולך, מה שלא מפתיע בהתחשב ברעיעות מצבנו האישי והכללי. איזה היגיון יש בלבנות את עצמי לטווח ארוך כשאני לא יודע ממה אתפרנס ואיפה אחיה בעוד חצי שנה? או כשאין לי מושג באיזו סיטואציה פוליטית/כלכלית אחיה בעוד שנתיים?

      אבל זה גל שאפשר לרכב עליו. האתגר הוא ללמוד איך ליילד את הסובייקטיביות הבאה שלי מתוך זו הנוכחית: כי גם ליתושים יש אבולוציה, ומאה דורות של יתושים שמטופחים בתשומת לב יכולים להוביל לתוצאות מפתיעות. סיטואציה כאוטית היא תמיד גם מהפכנית בפוטנציה.

  15. אלה Says:

    מוטבעת פה הנחה סמויה שיש אפשרות לאנשים לשנות משהו אם הם יעשו משהו. זה כבר לא נכון מאות שנים, אבל אנשים עדיים תקועים בימי הדמוקרטיה העליזים של יוון העתיקה אותה ניהולו שש מאות גברים לעצמם.
    זאת לא אדישות, זאת פשוט המציאות.

    • געכי Says:

      כן, גם לי נדמה שיש כאן הנחה סמויה כזאת, הפוסט נכון ומוצלח, אבל, ואולי אני טועה, יש כאן טון ממורמר משהו, אידאליזציה (כול כך נאיבית בימינו) של המערכת הפוליטית הקיימת, מעין הלקאה עצמית על כך ש"עיר לכולנו" קיבלה כול כך מעט קולות, אולי "תתארגנו" בסך הכול אומר לחלק פלאיירים של מועמד כזה או אחר. במקרה כזה כותרת המשנה של הפוסט הזה הייתה צריכה להיות "התפכחויותיו של אזרחן מיליטנט." בכול אופן ההתפכחות הזאת מבורכת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: