תגובה: הזמן המשיחי של השמאל

by

כפיר כהן

במידה מסוימת לין חלוזין-דוברת וגל כץ מזהים את הבעיה עם המושג "פריבילגיה", אבל מכיוון שבעיניי שיח התלונה סביבו הוא סמפטום של בעיה עמוקה יותר נדמה שהכותבים מתיקים את הדיון במקום לרדת לשורש הבעיה. לפני שאמשיך אומר שלמרות הביקורת שאציע כאן, אני לא מטיל ספק במחויבותם של לין או של גל לעניין השוויון. אני חושב עם זאת שישנו גבול מאוד ברור למחשבתם ולמחשבה האזרחנית בכלל שעליו הייתי רוצה לחשוב כאן.

חלק א'שוויון ושוויון הערך

1. ראשית, אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שבעוד ששני הכותבים תופסים את המושג "פריבילגיה" כבעייתי, הם לא פוסלים אותו אלא מפצלים אותו לשניים: טוב ורע. השימוש הרע הוא "שיח הפריבילגיות". זהו שיח מפצל, אישי, נרקיסיסטי, וכדומה. השימוש הטוב הוא "משטר הפריבילגיות". זה לא מושג שיחני אלא ממשי הבוחן כיצד פריבילגיות נוצרות ומבקש לקדם, כפי שגל מציין, פוליטיקה שתשנה את התנאים עצמם ולא תתעסק יותרמדי בדוברים. באופן מובלע "שיח התלונה" עומד תחת הקטגוריה "פרטי" ולמולו מציבים הכותבים את "המשטר" כ"כללי" ומעדיפים את הכללי על הפרטי. אך מאחורי הניתוח הזה מסתתר למעשה מאבק כוח היוצר אפקטים, או סמפטומים. מהו מאבק הכוח? אפשר לנסח אותו כך: מכיוון שחבריה של הפעולה הפוליטית אינם שווים זה לזה, מחוסרי הפריבלגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון.

לפני שנבחן את הפתרון נשים לב, קודם כל ומעל הכל, לכך שהסוביקט של הפתרון הוא בעלי הפריבילגיות. אלה מנסים לשכנע את שאר החברים של הפעולה הפוליטית בהיגיון הפוליטי שלהם, ולא, כפי שהם טוענים, בהיגיון הפוליטי בכלל. אם כך, היגיון פוליטי זה איננו עומד כשלעצמו, אלא הוא מוצב מתוך העמדה הפרטית של בעלי הפריבילגיות. בעוד הפרטיות של עמדה זו מוכחשת, היא מופיעה, כסמפטום, בתוכן של ההיגיון פוליטי. מהו תוכן זה? אפשר לנסחו כך: אפשר גם לשמור על הפריבילגיה וגם לקדם פעולה פוליטית שוויונית. אקרא להיגיון זה אדיטיבי (חיבורי), שבבסיסו פעולות החיבור והחיסור. היגיון חיבורי זה צריך להזכיר לקוראים את ההיגיון החיבורי של הימין: גם יהודית וגם דמוקרטית. בעוד השמאל, שאני מניח שלין וגל משתייכים אליו, יסרב בכל תוקף להיגיון החיבורי הזה, יש לבקר אותו גם כאן ולהתעקש שאי אפשר להיות גם וגם וכל ניסיון כזה ייצר כל מיני טקטיקות אידיאולוגיות שיציעו שוויון מדומיין, או מטאפורי, במקום שוויון ממשי.

hilma_af_klint_1

2. בכדי לקדם את ההיגיון החיבורי השומר על האינטרס המעמדי, בעלי הפריבילגיות עוטים מראית אוניברסלית. הם אינם מדברים בשמם אלא בשם הסובייקט האוניברסלי "המתנגד למשטר". הסובייקט האוניברסלי, "חסר האינטרסים", מסביר לנו ששיחני הפריבילגיות פוגעים באפקטיביות ובאחדות של הפעולה הפוליטית. שוב נשים לב לדימיון בין הטקטיקה הזו לטקטיקות אחרות שהשמאל מגנה: כשם ש"אוהבי ישראל" מטיחים בשמאל האנטי-ציוני שהוא פוגע בישראל, כשם שאשכנזים שמאלנים מהמעמד הבינוני מטיחים בפעילים מזרחים המדברים על אי-שוויון אתני/מעמדי שהם מסיחים את הדעת מבעיית הכיבוש, וכשם שגברים מטיחים בנשים שהן פוגעות במשפחה ובילדים עם התביעות שלהן לשוויון, כך גם הסובייקט האוניברסלי קורא ל"שיחני הפריבילגיות" לדגל – להתאחד נגד המשטר. בנוסחה הפוליטית הזו, תמיד יש עקרון כלליות ש"גבוה" יותר (לאום/מדינה; כיבוש; משפחה) מעקרונות כלליות אחרים ומנקודת מבטו התביעה של ה"אחרים" מומשגת כ"פרטית", "קטנונית", "חסרת אחריות", "אינטרסנטית" וכדומה. הנה כך "השמאל" משכפל טקטיקות שיחניות בעיתיות במקום לחשוב מדוע שוב ושוב עולה הסתירה בין עקרונות כלליות שונים ומה יש לעשות בנדון.

3. למען הסר ספק, בניגוד לאידיאולוגיית רב התרבותיות והעמדה הצינית המקבלת את ריבוי עקרונות הכלליות כטבע,  אני מאמין שאפשר לדבר על עקרון פעולה אוניברסלי אבל לא באופן שבו מדברים עליו לין וגל. אני מציע אם כך, שההצבה של עקרון הכלליות (התנגדות למשטר) כמוצא מ"שיח התלונה" איננה אוביקטיבית אלא אידיאולוגית, ונועדה ראשית לייצר שקט פוליטי, ושנית להסיט את הדיון החשוב יותר מן הסתירה בלב הפעולה הפוליטית האזרחנית המבקשת להתנהל כאילו אין משמעות פוליטית לאי השוויון בין הפעילים בהווה הפעולה הפוליטית. אנסח סתירה זו באופן שבו מצאנו אותה כאן: בעוד ההכרה (recognition) באי השוויון היא היא תנאי ההתארגנות הפוליטית המבקשת לבטלו, דווקא ההתכחשות (disavowal) לאי השוויון בין חברי הקבוצה היא תנאי האפשרות של הפעולה הפוליטית האזרחנית עצמה. בניסוח אחר, בעוד ההכרה באי השוויון מכניסה את חברי הפעולה הפוליטית ממרחבי החברה לחדר אחד בו הם מוצאים זה את זה, הדרך היחידה לצאת מהחדר ולשבור את אי השוויון היא דווקא השכחה של אי שוויון זה. מה מתרחש בחדר הזה, אם כך? בהשאלה מאלכסנדר קוז'ב שמתבסס על הגל, אשאל מה גורם לחברי הפעולה הפוליטית לשים בצד את אי השוויון(inequality) הממשי שבגינו נכנסו לחדר ולדמיין שלמרות ההבדלים ביניהם הם שווי ערך (equivalence) זה לזה כשהם יוצאים מהחדר? מכיוון שאי אפשר להתכחש לעובדה שאי השוויון עומד בעינו כשיוצאים מהחדר, הדרך היחידה להבין מטמורפוזה זו היא על הדרך הסימבולית והמדומיינת: החברים והחברות מייצרים צורה סימבולית (ארגון פוליטי) ושיח מדומיין (מטאפורות הזמן של לין) המאפשרים להם להבין את עצמם כשווי ערך למרות שהם אינם שווים זה לזה.

אבל האם לא ניתן לומר שהתכחשות מכוננת זו איננה מוגבלת לחוגי "שמאל" כאלו או אחרים, אלא עומדת למעשה בבסיס הפוליטיקה האזרחנית, הפרלמנטרית באופן כללי? האם לא ניתן לומר שהחדר אליו נכנסו הפעילים והפעילות משחזר במדויק את הפרלמנט הדמוקרטי ואת הסתירות וההתכחשות העומדים בבסיסו?  כך לפחות חשב מרקס כאשר ביקר את תורת המדינה של הגל וטען שהשוויון הפורמלי בין חברי הכנסת בפרלמנט מסתיר את אי השוויון הממשי (הקונקרטי), את העובדה שהם למעשה מייצגים אינטרסים צרים בחברה האזרחית, אך נתפסים ותופסים עצמם כמייצגים את עקרון הכלליות. נראה אם כך ש"השמאל", זה שקורא לעצמו אפילו רדיקלי לעיתים, המבין שישנה סתירה מובנית בין השוויון הפורמלי בין האזרחים המוצא את ביטויו בפורמליזם הפרלמנטרי ובין אי השוויון החברתי, מוצא את עצמו משכפל סתירה זו כאשר הוא נכנס לאותו חדר שעליו דיברנו.

אם כך, האם לא התהפכו עכשיו היוצרות? האם לא ניתן לומר שדווקא "שיחני הפריביליגיות" הם אלה שמכירים בסתירה הפנימית של הצורה הפוליטית הפורמלית ומבקשים, אפילו אם באופן לא מודע, עקרון כלליות אחר, בעוד"הסוביקט האוניברסלי המתנגד למשטר" מקדם דווקא את האינטרס הפרטי שלו וצורתו הפוליטית?

לכן, "שיח התלונה" איננו מוגבל ל"מחוסרי הפריבילגיות" או אפילו לחוגי "שמאל" מצומצמים. להיפך, הוא סמפטום אינהרנטי של הפוליטיקה האזרחנית של המדינה הדמוקרטית ולכן יש דווקא לאחוז בו ולחשוב עליו, מאשר להיפרע ממנו על ידי רפובליקניזם שמאלני נוסח "התנגדות למשטר".

4. אפשר ויאמרו כאן: האם לא כל פעולה פוליטית אזרחנית מבוססת על איזו התכחשות אלמנטרית? ודאי, ולכן יש לקדם פעולות מסוג אחר. ועם זאת אלה נמצאים מעבר לגבולות המחשבה האזרחנית ונדמים כסוג של בידיון.

hilma-af-klint-1-540x304

חלק בפוליטיקה אזרחנית או צורת חיים 

כדי להציע חלופות יש להבין מה הגבול של דרכי הפעולה הקיימות.

1. אחזור לסתירה בלב הפעולה האזרחנית, הליברלית, ואבין אותה עכשיו במונחים טמפורליים. בעיית הזמן הפוליטי האזרחני מתגלמת, כפי שגל מציע, בהווה של הפעולה הפוליטית: "מה בינתיים?" בינתיים יש אי שוויון, וזה נחווה במיוחד על ידי ה"אחרים" החשופים לו יותר. היחס בין אי השוויון החברתי לשוויון הערך הפוליטי מתבטא בפער בין ההווה האי שוויוני לעתיד השוויוני, פער אותו מנסה הפעילות הפוליטית הזו לסגור. זאת אומרת שאט אט הסובייקט הפוליטי האזרחני מתחיל לחיות חיים כפולים. בפועל הוא חי את חיי אי השוויון אבל בדימיון הוא חי את החיים הפוליטיים של שוויון הערך. משום ששינוי ממשי לא מתרחש (המצב אף מחמיר כפי שלין מסבירה) מסתבר שאפשר לחיות את החיים הכפולים הללו עד אין סוף. בכדי להתמודד עם ה"אין סוף" הזה שנובע משוויון הערך הפוליטי הפעילים והפעילות מייצרים אין ספור שינויים סימבוליים ומדומיינים, בכדי לסמן את הזמן שלמעשה לא עובר בכלל. אי אפשר לפספס את האירוניה שהפעולה האזרחנית, החילונית, לכאורה, בנויה על הבטחה משיחית. למעשה, בראייה ביקורתית, היא קיימת מחוץ לזמן.

2. בעיית הזמן הפוליטי מופיעה אצל לין באופן סימפטומטי, דרך האוטופיה הזמנית, בה הזמן עצמו הופך להיות המדיום דרכו אפשר לחשוב את שוויון הערך של הפעילים הפוליטיים למרות שהם אינם שווים זה לזה במרחב, כביכול. אבל עיון קרוב יותר במטאפורות הזמן יעלה ששוויון הערך של מטאפורות הזמן מתאפשר רק על ידי ההתקה מזמן אחד לזמן אחר. אם נשים לב, מטאפורות הזמן לקוחות כולן מזמן הפנאי (ארוחה, ים, משחק) ותחושת האושר המתלווה אליה. באוטופיה הזמנית הזו, עכשיו במובן של שם תואר ולא שם עצם, כולנו שווים זה לזה רק כל עוד אנחנו בים, בזמן הפנאי. זאת אומרת שמטאפורות אלו לא קשורות בזמן כל כך אלא דווקא בעבודה, או דחיית העבודה. שכן מהו התנאי של שוויון הערך הזה, של הזמן הסנכרוני, האין סופי, של האושר בספירת הפנאי, אם לא עבודתם של ה"אחרים" שחייבים לטרוח כדי שזמן הפנאי יתאפשר? הנה שוב מתגלה כאן ההיגיון הספציפי, במקרה זה, הרומנטי, של אלה החושבים על פוליטיקה במונחים שלפנאי, שהוא בדיוק… פריבילגיה.

3. אני רוצה להציע עכשיו שבעיית הזמן או ההווה כ"בינתיים" של הפוליטיקה האזרחנית נובעת מן ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. בעוד פוליטיקה זו מצהירה בגאון שהיא מחברת בין הפרטי והפוליטי, לא רק שהיא כבר מניחה מראש את השבר הזה היא גם פועלת רק מתוך מגבלותיו.

אחת הטענות שמרקס מקדם ב"על השאלה היהודית" ובביקורת על תורת המדינה של הגל, היא הטענה שבניגוד לחברה הפיאודלית שהיתה פוליטית במישרין, החברה הקפיטליסטית מפרידה בין הפרטי והפוליטי. הפרדה זו נעשית כאשר "הפוליטי" נאסף מן החברה האזרחית עצמה ומופקד במדינה, שהופכת לספירה הפוליטית כשלעצמה ועבור עצמה (לפי מונחיו של הגל). מרקס ממדל את שתי הספירות האלו על השמיים והארץ, ואפשר יהיה גם להבין אותן, על פי המסורת היהודית, כהבדל בין קודש וחול. הספירה האזרחית היא ספירת החולין והאינטרסים הצרים, ואילו הספירה הפוליטית היא הספירה השמיימית והקדושה. בכדי להדגיש עד כמה רלבנטית ועקרונית ההפרדה הזו ל"שמאל" בישראל, נבחין כיצד הפרדה זו בין פרט/אזרחי/חולין ומאידך פוליטי/מדינה/קודש מכוננת את ההפרדה בין המאבק המעמדי המזרחי בקפיטליזם לבין המאבק נגד הכיבוש. כפי שאיתמר טהרלב הציע כאן לאחרונה, בעוד המאבק במדינה ובכיבוש הוא פוליטי וקדוש, המאבק המעמדי הוא ארצי ועניין של חולין. בעוד שאלה שמתעסקים בפוליטי ובפלסטיני נהיים קדושים, אלה שמתעסקים בשאלה המזרחית נעשים ארציים ומלוכלכים. אחת הטקטיקות לקידוש המאבק המזרחי היה על ידי המצאת המושג"יהודי-ערבי" על מנת לחבר בין המזרחי והפלסטיני, אך לא ארחיב על עניין זה כאן.

klimt 3

4. כפי שציינתי, לפי קוז'ב, הפרדה היסטורית זו מייצרת את הספירה הפוליטית והחוק כספירת שוויון הערך ואילו הספירה הפרטית נותרת כספירת אי השוויון. כאשר הפעילים מקבלים את אי השוויון של הספירה האזרחית/פרטית ומקדמים את שוויון הערך בפעולה הפוליטית הם כבר מקבלים את ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. רק הפרדה כזו יכולה לייצר את הקטגוריה של ההווה כ"בנתיים", כסוג של המתנה לשינוי שיגיע מכיוון הפוליטי.

בכדי לראות שההמתנה היא קטגוריית זמן השייכת לשמאל האזרחני ולהפרדה בין הפרטי והפוליטי, נצטרך למצוא צורת חיים אחרת עבורה אין הפרדה בין הפרטי והפוליטי ולכן בין הווה פרטי לעתיד פוליטי. אני מציע שצורת החיים של המתנחלים, במיוחד הרדיקלים יותר, היא כזו. הם אינם "ממתינים" למשיח הפוליטי כעמיתיהם ב"שמאל" אלא מייצרים בעצמם את הזמן ההיסטורי שלהם. זאת אומרת שבניגוד לתפיסה של ה"שמאל" שחושבת שחלק מהמתנחלים חיים בזמן משיחי, על-זמני, נראה שההיפך הוא הנכון. בניגוד ל"אין סוף" של החברה הפרטית בישראל, המתנחלים חיים בהווה היסטורי, מכיוון שעבורם לא התרחשה ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. הפוליטיקה האתית של ה"שמאל" לא מניחה לנו להביט בצורת החיים הזו כי עבורה היא קיימת רק כאיזו סטייה רעה שיש להיפטר ממנה, ממש כמו צורת החיים החרדית. למען הסר ספק, אני לא תומך בצורות החיים הללו אלא מציג אותן כאן כמשל.

5. מה שונה בצורת החיים המתנחלית, החרדית (ואוסיף כאן גם את צורת החיים של המשפחות הקפיטליסטיות החזקות ביותר)? ראשית, בניגוד למשפחה שהולכת ומתפרקת ב"שמאל" האזרחני, כל הצורות האלו דווקא שומרות על המשפחה המתפקדת גם כצורה פוליטית. שנית, ועקרונית יותר, שלא כמו הסובייקט האזרחני המפקיד את המימד הפוליטי שלו במדינה ובחוק שלה, צורות חיים אלו מסרבות להכיר בחוק של המדינה ומעניקות לעצמן את החוק במידה גדולה מזו המתאפשרת בספירה האזרחית.

כפי שגל מציין, הציונות הייתה בדיוק תנועה שלא הפרידה בין הפרטי והפוליטי ויצרה זמן היסטורי משלה. מה שמיוחד בתנועה הזו הוא שהיא לא התעסקה כל כך בלמחות נגד האיפריה העותומנית או הבריטית (חוץ מברגעים האחרונים ממש), אלא מלכתחילה ביקשה ליצור לא פוליטיקה אחרת, אלא צורת חיים אחרת המעניקה לעצמה את החוק. זאת אומרת שצורת החיים הזו תפסה את עצמה כעצמאית והתכוננה לעצמאותה גם אם במשך עשרות שנים חיה תחת אימפריה כזו או אחרת.

6. זאת אומרת שבמקום להתיק את שאלת השוויון אל שוויון הערך של הפעולה הפוליטית האזרחנית, שכבר מניחה את החיים הפרטיים ואי השוויון, אפשר לדמיין פעולה שתשאף לייצר שוויון כבר בספירה הפרטית כך שלא ייווצר שבר בין הפוליטי לפרטי ולחיים "בינתיים". פעולה כזו היא איננה פעולה פוליטית בכלל, והיא לא עסוקה ב"להתנגד למשטר". היא פעולה שמבקשת ליצור צורת חיים משל עצמה והיא שומרת עליה מפני המדינה. אם נחזור לשיחת הפעילים והפעילות, אפשר יהיה לדמיין דרך פעולה בה במקום שוויון ערך פוליטי, יחליטו הפעילים והפעילות שהם מתחילים דווקא בשוויון עצמו דרך חלוקה מסוימת של המשאבים החומריים שלהם: לדוגמא כסף, שכירות, אדמה, וכן, גם זמן. אבל השוויון לא יגיע ממטאפורות כאלו ואחרות אלו מיצירת מקום בעולם בו הפעילים והפעילות יכולות להיות שווים ממש ולא רק שווי ערך. להבדיל מהפעולה האזרחנית, פעולה כזו לא מדמיינת את עצמה כחלק בשלם המדינתי, אלא כשלם בתוך השלם. בדרך פעולה כזו, האשכנזי ממעמד הביניים דווקא יתבקש לשמור על ה"פריבילגיות" שלו ואף להגדיל אותן, אבל הוא יתבקש להעביר אחוז מסוים, תמיד יותר ויותר גבוה, לקופה הקולקטיבית. ברגע הראשון, אם כך, פעולה כזו מתקיימת בתוך הסדר הקפיטליסטי/מדינתי, ומבקשת למשוך ממנו משאבים לטובת צורת חיים חדשה ושוויונית. בשלב מסוים, חוק צורת החיים הזו יתחרה בחוק צורת החיים הקפיטליסטית.

hilma af klint, serie wu-rosen grupp 3 nr 6 tystnad, www.kunskapskonsult.com

אז מדוע כל כך קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בשמאל?

7. ייתכן שקושי זה נעוץ בכך שלשמאל האזרחני, בין אם הוא פריבילגי או לא, פשוט אין שום כוונה לעבור לצורת חיים קולקטיבית. מכיוון שהוא תופס את המימד הפרטי של חייו כצורת חיים שלמה ומפקיד את הכלליות שלו במדינה, הוא לא יכול לדמיין בכלל חיים אחרים. הוא רוצה להמשיך ולקיים את חיי הפרט הקפיטליסטיים. שיא האופק הפוליטי שלו הוא הפנטזיה הפוליטית החיבורית – זו המופיעה אצל לין – לפיה מה שיש לו (דירה, חינוך וכדומה) יהיה גם לאחרים. מכיוון שזה בלתי אפשרי בסדר קפיטליסטי, היוצר אי שוויון באופן עקרוני, ה"שמאל" מבקש לכסות על "החוב" כלפי האחרים על ידי פוליטיקה אשראית, מלשון אשראי. העברית מחברת בין הרשאה לאשראי (קרדיט). פוליטיקה כזו מרשה את הפעולה הפוליטית בהווה על ידי משיכת יתר פוליטית מהעתיד. אך ברור שכשם שהסדר הקפיטליסטי מכניס אותנו לחובות בהווה ולאשליה שאפשר לחיות ככה מבלי לפתור את בעיית ההכנסה, כך ההבטחה הפוליטית האזרחנית לעתיד טוב יותר מכניסה אותנו לחוב פוליטי שבדרך כלל אי אפשר להחזיר.

*

דימויים: ארבעה ציורים של הילמה אף קלימט (1862-1944).

תגים: , , , , , ,

27 תגובות to “תגובה: הזמן המשיחי של השמאל”

  1. געכי Says:

    מאמר יוצא מן הכלל

  2. יוסי Says:

    הניתוח הוא אכן הגיוני מאוד אם, ורק אם, מניחים שהתארגנות פוליטית אפשרית רק כשהחברים בה חייבים לראות אחד את השני כ"שווים" או "שווי ערך" (מונחים שכפיר כהן לא טורח להגדיר) וביתר שאת כשמטרת ההתארגנות היא להביא לחברה בה כולם "שווים". אולם התארגנות פוליטית שלא נסובה בצורה כה מרכזית על ערכי השויון לא תסבול מהפרדוקס המתואר. למשל, קבוצה ליברלית קלאסית תסתפק באחדות דעים לגבי הצורך בשיויון כלפי חוק טבעי מינימלי וחוסר השיויון החומרי בין החברים בהתארגנות לא יהווה מכשלה לשיתוף פעולה בין חבריה. הפרדוקס של הפרוילגיות הוא הפרדוקס הרגיל של השמאל שפשוט מנוגד בבסיסו לטבע האנושי: כל אחד מעונין לשמר ספירה פרטית ולא-שווה כלפי זרים, לפי מידת זרותם ל"סוביקט".

    אהבתי מאוד את האבחנה של כפיר כהן לפיה המדינה הופכת לאל בעייני השמאל הליברלי והקריאה לחיים שיתופיים שהם יותר קונסיסטנטיים עם תפישת עולמו, מהמסד ועד הטפחות ומחוץ למסגרת המדינתית. אולם, האם התנועה הקיבוצית לא סיפקה כבר את כל הנתונים הנחוצים על תוצאותיו של ניסוי כזה? אפשר לטעון שהמדינה השחיתה את הקיבוץ, בכך שהרעיפה עליו פריוילגיות מבחוץ. אפשר גם לטעון שהקיבוץ גם היה אקסלוסיבי ודחה מועמדים שלא עמדו בקריטריונים בעוד שנראה לי שלפי כפיר כהן, כל מי שחפץ לחבור להתארגנות שיויונית אמיתית צריך להתקבל בזרועות פתוחות.

    בכל מקרה, מי שלא מצטרף לקריאתו של כפיר כהן לאמץ צורת חיים שיתופית טוטאלית ופתוחה לכל, לא מאמין בשיויון חומרי מוחלט, זו אמת שרירה וכמעט טריויאלית: זהו אידאל שמתי מעט מייחלים לו, כולל בשמאל, בניגוד למה שכפיר כהן מדמיין. להערכתי, השמאל מחויב ללא יותר מ"הקטנת פערים ורשת בטחון חברתית" במסגרת השוק החופשי תחת מדינה עם אזרחות אקסלוסיבית.

  3. דרול Says:

    כפיר, אתה נורא דיכוטמי, אתה רואה רק שני סוגי קיום, מדינה ופרט.
    יש גם סוגי ביניים, נגיד קהילתיות.
    דווקא במשטר שלנו, יש הרבה דוגמאות לקהילתיות ממשית, כמו ארגוני העובדים החזקים, שמצד אחד מאפשרים חירות רבה ברמה הקפיטליסטית, ומצד שני, יוצרים מציאות שבה הזכויות מוכתבות, למרות שהמדינה לא מכירה בהן באופן פורמאלי.
    המציאות הזו, היא מציאות שמרכס לא הכיר ולכן אי אפשר להשתמש במרקסיזם כדי לפסול אותה או כדי לקבל אותה.
    אני חושב שגל לגמרי יסכים איתי בעניין הזה, אחרי ששמעתי את ההרצאה שלו בנושא האתוס.
    מה שאני מנסה להגיד, זה שאפשר לקדם את השיוויון באמצעות קהילתיות , כאשר לקהילות השיוויוניות, תהיינה פריווליגיות מעצם כוחן המספרי במשטר קפיטליסטי-דמוקרטי.

    • conditionsofthepossible Says:

      שלום דרול

      תודה על התגובה. אני מציג פה את העניין בצורה חדה בכדי לערער על אופני המחשבה הקיימים בשמאל שלפי דעתי מיצו את עצמם. עם זאת, אני לא ממש מבין מדוע אתה חושב שמרקס לא הכיר את התאגדויות העובדים (הוא היה שותף להם בגרמניה). ראה גם את התגובה שלו לתוכנית גותה של לסל.

      בעניין התאגדויות עובדים:

      ראשית, כל העובדים הם מנוצלים. אתה כנראה מקבל את עניין המשכורת כטבע. שנית, לא במקרה אתה מציין את "האיגודים החזקים" ולא את "כל" האיגודים. אם כל האיגודים יהיו איגודים חזקים ומצד שני כל העובדים יהיו מאוגדים באיגודים כאלו, אפשר יהיה לומר שהסדר הקפיטליסטי לא יוכל התקיים, מכיוון שבאופן עקרוני, הסדר הזה חייב להוריד את מחיר העבודה ואת כמות העובדים. זו טעות נפוצה להחיל על כל המערכת אלמנט אחד שלה. לדוגמא, הקפיטליסט הבודד תמיד רוצה להוריד את מחיר העבודה והמשכורת, אך אם כולם יעשו זאת אף אחד לא יוכל לקנות את הסחורות והשיטה תתמוטט. זאת אומרת שהפערים בתוך המערכת בנויים לתוכה, והיא לא יכולה להיות שוויונית באופן עקרוני.

      חשוב להזכיר שהסדר הקפיטליסטי גם נשען על ניצול רחוק ולא רק על ניצול קרוב. אלה שמזכירים בחיבה לא ברורה את המדינות הנורדיות, שוכחים לציין שהיכולת הכלכלית של הצרכנים הגלובלים של הסחורות הנורדיות נשענת על ניצול של עובדים במדינות אחרות.

      -כפיר

  4. לין Says:

    הי כפיר,

    שמחה שהדיון ממשיך. כמה הערות קצרות (ככל שאצליח..).

    אתה מייחס בטעות כל מיני הנחות לטקסט שלי – אתייחס רק לדברים הבולטים:

    – אני עומדת על כך שאין דבר כזה שוויון פוליטי בלי שוויון כלכלי – אין ולא יכול להיות. שוויון פוליטי משמעו בין היתר להחליט ביחד מה עושים עם הקופה המשותפת, ולכן, כל הפרדה בין הספירה הפוליטית לכלכלית בחיים בכלל היא מלאכותית (כל מי שחוותה עוני או אפילו דחק כלכלי מינורי יודעת את זה על בשרה). לכן גם הקדשתי כמה פסקאות בפוסט המקורי כדי לסתור את הטענה ש”אין משמעות פוליטית לאי השוויון בין הפעילים בהווה הפעולה הפוליטית", אז לא אחזור על זה שוב.

    – שיח הפריבילגיות הוא לא עניין פרטי בעיני, אלא פוליטי לעילא ולעילא, ובשלב זה יש לו גם תפקיד פוליטי מוגדר – מצד אחד לחדד ניגודי אינטרסים (וזה טוב מאד), ומצד שני, לסייע למשטר להיוותר על כנו בשלום ולמנוע בריתות אפקטיביות בין כוחות שעשויים להתנגד לו (שזה קצת פחות טוב). לכן לא הייתי מכנה את זה "תלונה": ראשית, יש כאן סבל אמיתי. שנית, מה שנראה אולי כמו "תלונה" ועסוק הרבה פעמים באישום והאשמה "פרטיים", הוא לא כל כך "פרטי" כמו שהוא נראה.

    כשאתה כותב "מחוסרי הפריבילגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון", בתור פעילה, אני מרגישה שאתה משקע אותנו שם עמוק עמוק. זה בדיוק השיח שנגדו יצאתי – זה שיח שמבטל את הניתוח המשטרי, ולכן הופך את המאבק במשטר ללא-אפשרי. אחזור ואגיד זאת שנית – אין שום משמעות מעשית למונח "לוותר על פריבילגיות", אין מה לעשות עם זה חוץ מלקנות שטרי מחילה אצל הכומר המקומי. אפשר או להאבק במשטר, או לתמוך בו. אפשר לחלוק משאבים, כסף, זמן, או לא לחלוק אותם (מסקנה שהיה נדמה לי שאימצת בסיום, אם הבנתי נכון).

    – אף אחד לא עושה פוליטיקה כדי לקדש את הצדק ה"אוניברסלי" – לכל אחד מאתנו יש סיבה להמצא שם, ולכל מי שמתנגד למשטר יש טעמים אישיים לכך, שהאמונות שלנו משתלבות בהן. האם אפשריות בריתות בתחומים מסוימים למרות שעלולים להיות ניגודי אינטרסים בתחומים אחרים? תלוי עד כמה אנשים זקוקים לשיתופי הפעולה האלה. באפן אישי, אני חשה שאני זקוקה להם, אבל הרבה פעמים יצא לי כבר גם להפסיד מהם. לכן לדעתי המפתח כשבאים לפעילות, זה לשים את הדברים על השולחן: למה באתי, מה אני מחפשת פה, מה יכול לעזור לי ומה אני מוכנה לתת.

    – החשיבה דרך מטפורות פוליטיות של זמן משותף ושוויוני אכן לא מוכרת לי מעולם העבודה – לא יצא לי להתנסות במסגרות עבודה שוויוניות ולא-היררכיות. כל ניסיון להקים כאלו הוא מבורך בעיני ואני רק יכולה לאחל לעצמי שאוכל לעבוד במקום כזה יום אחד.

    בעניין של קולקטיבים של שוויון – כפי שכבר העירו כאן, זה רעיון שמזוהה עם המונח שמאל, ולכן תמוה בעיני שאתה כותב "אז מדוע כל כך קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בשמאל?" – זה בדיוק מה שתנועות שמאל ניסו לעשות, בהצלחה מוגבלת ותוך כשלונות מפוארים לא פחות (ועדיין מנסות, בכל העולם וגם כאן). נכתב גם רבות על האי-שוויון המובנה בחברות קולוניאליסטיות או דתיות (או גם וגם) אז לא אוסיף גם בעניין הזה. לא מובנת לי האידאליזציה המשונה של חברות שמקדשות אי-שוויון, אבל אולי לא הבנתי.

    מה שמטריד אותי יותר, זה שאנחנו עדיין תקועים במדומיין של הקהילה "הפרימיטיבית" ומנסים לחפש אותו כאן ועכשיו. ממתי חיים משותפים בקהילה מייצרים שוויון יש מאין? במשפחה המורחבת במזרח ובמערב יש שוויון? ב"כפר" של הקהילה המסורתית היה שוויון? ואם יש בכלל כזה "כפר" תחת ריבונות ישראלית, איפה הוא נמצא? בגוש עציון? במאה שערים? אין לי שום דבר מיוחד נגד קהילות מסורתיות, אבל זה לא אומר שאאמץ אותן בתור מודל לשוויון (כמו שלא אאמץ את הדגם של העיר הקפיטליסטית החילונית, רק כדי להבהיר).

    נדמה לי שלמיסוי הון ולהתאגדויות עובדים יש יותר סיכוי להשיג שוויון, אבל זה ללא ספק לא יפתור את כל הבעיות שלנו, בטח לא את הניכור, ואני בהחלט מסכימה שניכור תורם לאי-שוויון. אינדיבידואליזם רדיקלי הוא חלק מהבעיה, אבל נראה לי שלקרוא בשם השוויון לביטול האינדיבידואליזם "פעם אחת ולתמיד" זה מקום שכבר היינו בו, וזה לא ממש הצליח, בלשון המעטה.

    לכן, נדמה לי שכרגע, אחד המדדים לפתרון מוצלח הוא מידת ההצלחה שלו בפירוק שני הניגודים הבאים: הניגוד בין חירות ושוויון והניגוד בין הבדל ושוויון. אנחנו כבר כל כך מורגלים בניגודים האלה, שקשה מאד לחשוב מחוץ להם, ולדעתי, זה אחד האתגרים הכי חשובים שעומדים על הפרק.

    • conditionsofthepossible Says:

      שלום לין,

      אני שמח שהשיחה נמשכת. קראתי את הפוסט שלך בעניין ובקפידה אבל אני לא משוכנע שיחסתי לך הנחות שלא עולות מן הניתוח שלך. אתייחס כאן לכמה מן הערות שלך. לצערי זה יצא ארוך.

      1. "אני עומדת על כך שאין דבר כזה שוויון פוליטי בלי שוויון כלכלי" .

      א. ראשית, נשים לב שמבנה המדינה המודרנית שאותו את תמיד ומכבר מניחה כמסד הפעולה הפוליטית, הוא בדיוק הרגע ההיסטורי בו אכן יתכן שויוין פוליטי (אזרחות) ללא שוויון כלכלי (מעמד). שנית, וודאי שהפרטי והפוליטי תמיד קשורים זה לזה, לא על זה אני מדבר כאשר אני מדבר על הפרדה. השאלה היא איך הם קשורים זה לזה. ההפרדה בין הפרטי והפוליטי מכוננת את הפעולה הפוליטית במדינה המודרנית, אחרת אין שום סיבה לקבל את חוקיה של המדינה או את הכוח שלה לחוקק חוקים. כאשר אנחנו מפקידים את החוק (ולא רק את הכוח המדינתי) בגוף מדינתי, למעשה הפרדנו בין הפרטי והפוליטי. זו הסיבה שנתתי את דוגמת המתנחלים. הם אינם מקבלים את העניין הזה. וגם לא המשפחות הקפיטליסטיות החזקות.

      ב. לתנועות שמאל יש אולי קופה משותפת, אבל אין להם שום רצון או מוטיבציה להתפשט ולהחיל את החוק שלהם על החוק המדינתי.

      ג. מבחינה שיחנית, אפשר לסתור כמה שרוצים את העובדה שהפעולה הפוליטית האזרחנית מתעלמת מאי השוויון בין הפעילים, ולא השתכנעתי שהניתוח שלך פותר את הבעיה. אני חושב שאת מסתפקת בהכרה של אי השוויון ויצירת שוויון סימבולי ומדומין המבטיח את המשך הפעולה ללא שוויון כזה.

      2. "שיח הפריבילגיות הוא לא עניין פרטי בעיני, אלא פוליטי לעילא ולעילא, ובשלב זה יש לו גם תפקיד פוליטי מוגדר – מצד אחד לחדד ניגודי אינטרסים (וזה טוב מאד), ומצד שני, לסייע למשטר להיוותר על כנו בשלום ולמנוע בריתות אפקטיביות בין כוחות שעשויים להתנגד לו (שזה קצת פחות טוב)"

      א. את אומנם, ברגע הראשון, מקבלת את ה"פוליטיות" של שיח התלונה, אך כאשר את טוענת שיש להעדיף על פניו את "ההתנגדות למשטר" את למעשה הופכת אותו, ברגע השני, לעניין פרטי, שמוכפף לעקרון הכלליות הגבוה יותר אותו את מעדיפה. הרגע הראשון מציע לנו את שיוויון הערך המופשט בין האפשרויות ואילו הרגע השני הוא הרגע בו את מעדיפה את האחרון על הראשון. כל הפוסט נכתב מנקודת המבט של הרגע השני, כך שהפוליטיות של שיח התלונה היא לא באמת עמדה שאת מחזיקה בה, אלא היא מוצעת על מנת להישלל. הרטוריקה הזו דומה לטענה של מירב מיכאלי שגל הציע: אני יודעת שאני בעלת פריבילגיות אבל…"

      3. "כשאתה כותב "מחוסרי הפריבילגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון", בתור פעילה, אני מרגישה שאתה משקע אותנו שם עמוק עמוק. זה בדיוק השיח שנגדו יצאתי – זה שיח שמבטל את הניתוח המשטרי, ולכן הופך את המאבק במשטר ללא-אפשרי. אחזור ואגיד זאת שנית – אין שום משמעות מעשית למונח "לוותר על פריבילגיות", אין מה לעשות עם זה חוץ מלקנות שטרי מחילה אצל הכומר המקומי. אפשר או להאבק במשטר, או לתמוך בו. אפשר לחלוק משאבים, כסף, זמן, או לא לחלוק אותם (מסקנה שהיה נדמה לי שאימצת בסיום, אם הבנתי נכון)

      א. את שוב ושוב מציגה בפנינו צמתים בינארים שגויים – בעד המשטר או התנגדות למשטר. נדמה שאופן המחשבה שאת מקדמת נשאר חסום בין שתי האפשרויות הריקות הללו מכיוון שמחשבה זו מסרבת להכיר בעמדה הפרטית, המעמדית והאזרחנית שרק ממנה האפשרויות הללו עולות ומצד שני האפשרות השלישית נחסמת. ולכן את גם מתעקשת לייחס לי את "וויתור הפריבילגיות" כאשר אני בכלל לא מדבר על כך.

      ב. הציונות לא נאבקה באימפריה העותומנית ולא תמכה בה. היא מאידך קנתה עוד ועוד אדמות והשתלטה על כוח העבודה בין השאר. צריך להיות ברור שהפעולות הללו מייתרות את הבינאריות הריקה הזו, הרומנטית, מכיוון שהציונות בכל לא תפסה את עצמה כחלק מהאימפריה.

      ג. בכדי להדגיש עם כמה פרברטית וחסרת אחריות היא הטענה שעל "פריבילגיות לא מוותרים", אציין שתי נקודות: ראשית, מדוע על ישראל לוותר על האדמות שלקחה במלחמה? יאמרו כאן: מכיוון שהם נלקחו בכוח מן הפלסטינים. אבל האם הסדר הקפיטליסטי הוא לא שוד מאורגן הלוקח ממעמד אחד ונותן לאחר, רק שהוא שוד שנעשה בחסות החוק? מדוע השמאל האזרחני שאני מניח שאת שותפה לו יכול לקדם תביעה פוליטית להחזרת השטחים אך לא להחזרת ההון והעבודה ולביטול התנאים שמאפשרים פשעים כאלו? הנה כאן עולה הקשר בין מעמד ומחשבה.

      שנית, בסוף התגובה שלך, את כותבת שיש למסות את ההון. מעבר לפתרון המופרך הזה שליברלים שולפים מהמותן, מדוע שההון יסכים לוותר על הפריבילגיות שלו אם מעמד הביניים לא מוכן? הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כאן היא שלהון יש כביכול יותר מדי ואילו למעמד הביניים יש בדיוק מה שצריך להיות לו. התפיסה הזו מבינה את הניאוליברליזם כסוג של סטייה, ומקדמת תפיסה אתית של קפיטליזם רע מול קפיטליזם טוב. האם לא ברור שקפיטליזם, ומעמד הביניים שלו, מבוססים על אי שוויון עקרוני כך שאי אפשר לצאת מנקודת המוצא שמעמד הביניים הוא הסטנדרט שלנו?

      4. עניין הקולקטיבים.

      א. נכון, הייתי צריך לדייק ולשאול "מדוע לשמאל קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בהווה."

      ב. הטענה שקולקטיבים נכשלו בעבר היא לא סיבה מספקת לוותר עליהם. הקפיטליזם נכשל מדי יום ומביא תוצאות הרסניות המגמדות את הפשעים של הקיבוצים או קולקטיבים אחרים ועם זאת לא נראה שהעמדה שלך מוותרת על הסדר הקפיטליסטי.

      ג. אני לא חושב שאני עושה אידיאליזציה לשום צורת חיים. זה תמיד מדהים לראות איך התוכן ההיסטורי של צורת החיים מובא בכדי לשלול את הצורה עצמה. אפשר לקחת את הצורה מבלי לחזור על הטעוית.

      5. הקהילה הפרימטיבית.

      א. אני לא דיברתי על קהילות "פרימיטביות" ובודאי שלא במובנים של "כאן ועכשיו". אני ציינתי שלציונות לקח יותר משישים שנה להגיע לעצמאות. דווקא הפעולה הפוליטית האזרחנית היא זו שיש לה פתיל קצר מכיוון שהיא תופסת את עצמה בתוך הזמן של המדינה.

      ב. אי הנחת וחוסר הסבלנות כלפי אפשרות השוויון הקונקרטי היא די סמפטומטית כאן. אני נתתי מספיק דוגמאות לשילוב בין הפרטי והפוליטי שמהם אפשר לגזור מהלך של כמה עשרות שנים שיניב לא רק שוויון אלא גם סדר עבודה אחר. כל העניין הוא לא לחשוב על זה במונחים כמותניים אלא איכותניים, במובן של תנאי שויוון חומריים ואלו יכולים להופיע מיד.

      ג. הדוגמאות של "המשפחה" הפוליטית לא נועדו לתמוך בעניין השוויון אלא בעניין היחס לחוק.

      6. ביטול האינדיבידואליזם.

      א. שוב טענות השווא הללו לא רלבנטיות כאן. אני לא דיברתי על קולקטיבים במונחים כאלו.

      אם את שואלת אותי’ לין, אחד האתגרים שעומדים בפנינו הוא יצירת צורת חיים שתתחרה במדינה ובסדר הקפיטליסטי במקום לקבל אותם כטבע וכהנחת היסוד של כל פעולה פוליטית.

      -כפיר

  5. רמי Says:

    מאמר מרתק. זה בהחלט מאמר שעשוי לאיים על השמאל הציוני או הרדיקלי. מעבר להפרדה החדה עליה מצביע כפיר בין הפוליטי לפרטי, בין ההתנגדות הריקה למשטר לבין המשך האחיזה האיתנה בפריבילגיות לבין חלוקתן ומתן הרשאת שימוש בהן, יש להצביע גם על הרווח הסימבולי והממשי שמפיקים אנשי השמאל האזרחני מפעולת הפנאי שלהם. ישנן "הדודות" שפעילות בכל מיני גופים וממש לא יפה לכנות אותן כך אבל זו האמת- מדובר בנשים מבוגרות ואמידות שעבורם הפעילות האקטיביסטית היא לא יותר מפעילות פנאי או חוג. חוץ מהקבוצה הזו ישנם פעילים צעירים, רובם המוחלט אשכנזים כמובן, שמתפרנסים בכל מיני עמותות. הקבוצה השלישית היא המעניינת ביותר- אלו צעירים וצעירות שלא מתפרנסיםות ישירות מהכיבוש אבל הוא בהחלט נרשם, גם אם לא פורמלית, ברזומה שלהם. המאבק בכיבוש, שגם אני שותף לו, מניב רווחים ולכן נחשב כמאבק פוליטי. המאבק המזרחי חסר את היוקרה הזו ולכן מוקע כמלוכלך ולא פוליטי.
    המשגת הפוזיציה של החברים בקבוצה השלישית מחברת בין הפעילות, תשואתה הפיננסית והיוקרה החברתית-מוסרית המוענקת בגין הפעילות.

  6. ingadur Says:

    עד עכשיו איני מבין מדוע הטקסטים עסקו בשיח הפריבילגיות כמאפיין של שיח בין שמאלנים שחווים על בשרם את פערי האי-שיוויון בחברה הישראלית שהולכים וגדלים. זהו לא שיח של שמאלנים ואיני מוצא שום ערך מוסף לצמצום זווית המבט לבחינת הנושא רק בקרב השמאל.
    מאז 2008 התרחשה רעידת אדמה כלכלית בעולם ובישראל. שיח הפריבילגיות לחלוטין לא קשור לשמאל או לאנשים המשתייכים אליו, הוא שייך לכל משפחה ומשפחה בישראל. יש מי שעד 2008 עשו בחירות שהיום מתבררות נכונות כלכלית (למדו תואר בהנדסה, השקיעו בנפט או סתם קנו דירה, למשל) והרויחו. כל מי שלא היו לו האמצעים לעשות בחירות נכונות עד 2008, כיום משלם מחיר כבד וחייב לעבור שורה של קיצוצים וויתורים בחיים. לבעלי הפריבילגיות הרבה יותר קל בתחום הזה, ולכן חוויה שמאפיינת את המעמדות הנמוך והבינוני כולו (כרגע) זרה להם. הם שייכים לשלושת העשירונים העליונים, או שפשוט מיקמו את עצמם טוב אי שם בעשירון הרביעי או החמישי מלמעלה. אבל מה לעשות שלפחות חצי מהסקאלה אוכלת עכשיו מרורים? היא נחנקת תחת חובות שנצטברו מאז שנות התשעים, משוועת לקריסה של איזו בועה רק כדי שנקבל איזשהו מדד מחיה מרכזי שמראה על צניחה ולא עלייה מתונה של בין 25% ל40%.
    זו החוויה הישראלית כולה כרגע. נדמה לי שמבט רחב כזה יכול לשרת את מי שההומניזם עוד חשוב לו ושבאיזושהי צורה אינו ליברלי או ניאו-ליברלי. העצה פשוטה: להרחיב את הספקטרום של הזווית. יש פה מדינה שלמה שעוברת חוויה מסוימת, כבר אין טעם להתמקד במפגש חברים כזה או אחר. זו מכה שיש בכל בית שמעוררת קנאה גם בין אחים.

  7. רמי Says:

    ואם יותר לי אני מעוניין להוסיף עוד הערה קטנה בעקבות המאמר המצוין. זו
    מדובר בנקודה עיוורת שמשותפת לקפיטליסטית ולסוציאליסטים כאחת.
    חסידי שתי האידיאולוגיות סומכים ידיהם על השיטות עצמן, הקפיטליסטים על היד הנעלמה ועל זליגת ההון באופן פלאי למטה והסוציאליסטים על השוויון וההוגנות. למעשה גם הסוציאליסט וגם הקפיטליסט סומכים על ההוגנות האנושית. אם השוק יהיה חופשי לגמרי, בלי שום מעורבות פוליטית, בלי רגולציה, או אז הקפיטליזם יעבוד. הם לא לוקחים בחשבון את האינטרסים האישיים, את השחיתות הגואה בתנאים של העדר פיקוח. מנגד אומר הסוציאליסט שאם התנאים יהיו שווים, נקודת פתיחה שווה, חלוקת פריבילגיות, או אז ישרור שוויון מלא. הוא לא לוקח בחשבון את הנטייה הנלוזה של בני האדם להתערבות יתר, למציאת איזונים שייטיבו עם אינדוודואל מסוים על חשבון השני. איך עובדים עם הנטיות האנושיות בתוך השיטה?

  8. נטליה Says:

    מאמר מעניין מאוד.

    החתירה תחת השלם המדינתי אכן גדולה על השמאל, ולא תוכל כנראה לייצר שלם-בתוך-שלם אחר. יש בכך כנראה הוכחה לאו דווקא לאיזו חוסר קוהרנטיות בשמאל, או לצביעות, אלא לכוח האדיר שיש ללאומיות גם בימינו, אולי בעיקר בימינו. ה"תיקון", כפי שהוא מדומין בשמאל, תמיד יהיה תיקון במדינה.

  9. יניב Says:

    מבריק ומעורר השראה. בעיקר החלק הראשון מבריק, והחלק השני הוא שעורר את השראתי.
    אני חייב לציין שלדעתי אתה יותר מתווכח עם איש-קש שבנית מהפוסט של לין – ועם הפוסט של גל דווקא כן – מאשר עם הפוסט של לין עצמו. קראתי גם את חילופי הדברים בינך ובין לין למעלה וזה רק שכנע אותי עוד יותר בכך, ובכך שאני לא לגמרי בטוח שיש בכלל ויכוח ביניכם. (במאמר מוסגר: לפי הבנתי, לין הצביעה על נשירת המלה 'משטר' מהתלונה הנפוצה על הפריבילגיות בדיוק כדי להצביע על הטיבעון של המצב שגם אתה מצביע עליו ומלין עליו ביחס לסדר הקפיטליסטי. גל, למיטב הבנתי, המשיך את התלונה כלפי אותם סימפטומים של 'שיח הפריבילגיות', אלא שההפרדה שהוא עושה, או מקבל, בין פוליטיקה ואתיקה היא חלק מטיבעונו של המצב שאתה מעיר ומאיר לגביו).
    למעשה, אם אני מבין נכון הפתרון הקונקרטי שאתה מציע עולה בקנה אחד עם הפתרון המטאפורי שלין הציעה, של לחלוק במקום לחלק. אבל אתה מוסיף לו נדבך מאוד חשוב – של לחלוק, או כל צורת-חיים אחרת שתיבחר, לא כעניין טקטי עד שישתנה המשטר הנוכחי (הלאומי/קפיטליסטי) או אף לא כדי לשנות את המשטר *בסופו של דבר*, אלא כדי להתחרות בו או בניסוח עדיף להתקיים במקביל אליו.

    ריתקה אותי במיוחד ההערה על המתנחלים, החרדים והמשפחות הקפיטליסטיות החזקות. אבל אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שכל צורות החיים הללו, אף שאינן מכירות בחוק של המדינה כפי שאתה כותב, הן אינן מתעלמות מהמדינה. להיפך, הן משתמשות במדינה לצרכיהן (או נאבקות בה לצרכיהן). כלומר הן מכירות במדינה לא כסובייקט או כמטרה אלא ככלי ואמצעי. הן עושות בה שימוש אינסטרומנטלי.
    במובן מסויים אפשר לומר שזה היחס של כל צורות החיים הללו גם לסדר הקפיטליסטי (כן, כולל המשפחות הקפיטליסטיות החזקות) – לא במקרה המכנה המשותף הראשון שציינת ביניהן הוא שמירה על צורת המשפחה המתפקדת, וכצורה פוליטית בנוסף לכל. למעשה, התפרקותו של מבנה המשפחה המסורתית (גם המורחבת וגם הגרעינית) הוא גם כן תוצר של הקפיטליזם. שלוש צורות החיים שציינת חיות באיזשהו אופן גם כן "מחוץ לסדר הקפיטליסטי" (או ליתר דיוק במקביל לו אך לא בכפוף לחוקיו) – החרדים והמתנחלים באמצעות מנגנוני מימון חלופיים (המתבססים על שימושם האינסטרומנטלי במדינה) והמשפחות הקפיטליסטיות החזקות הן אלה שקובעות את הסדר ואת החוקים ולכן אינן צריכות להיות כפופות להם.

    מששללנו את הלגיטימיות של המדינה כנמענת הפעולה הפוליטית, המשימה החשובה ביותר אולי היא להבין מהי הקהילה הפוליטית שבה פועלים ושאליה מכוונים ומתכוונים – מכיוון שבין יתר הדברים קבלתה של המדינה כיחידה פוליטית מייתרת את הצורך להגדיר כזו (מכיוון שהקהילה הפוליטית מוגדרת על ידי המדינה). נדמה לי שהמשימה הזו מתחילה אט-אט להתבצע במקומות שונים והבלוג הזה הוא דוגמה להם.

    • נטליה Says:

      יש לך עוד דוגמאות למקומות שבהן מנסים "להבין מהי הקהילה הפוליטית שבה פועלים ושאליה מכוונים ומתכוונים" מלבד הבלוג הזה, שכבודו במקומו מונח?

      • יניב Says:

        כן, אני חושב שיש לי. במחשבה נוספת אני לא בטוח עד כמה הבלוג הזה עושה את זה, לפחות במודע, אבל שמתי אותו כדוגמה משתי סיבות שמערערות על זיהוי הקהילה הפוליטית עם אזרחי המדינה: הראשונה היא האופן שבו הוא מקדם, לעתים, את החשיבה שכל התושבים "בין הים לנהר" הם חלק מהקהילה הפוליטית (להבדיל מהמחשבה הרווחת היום שרק אזרחי המדינה הם כאלו לכאורה*). כל מיני יוזמות אחרות שמקדמות את הרעיון הזה יותר ברצינות גם הן מגדירות מחדש את הקהילה הפוליטית.
        הסיבה השניה היא הפרוייקט שהיה לו על "הפזורה העברית החדשה" – אם כי אני חייב להודות שבעניין הזה הוא פחות מאתגר את השיח הקיים (למשל, העובדה שהצעות להעניק זכות הצבעה לישראלים שחיים בחו"ל – ישראלים-יהודים, כמובן – עולות מדי פעם מעידות על כך שזהו רעיון די שגור).

        * לכאורה אזרחי המדינה – מכיוון שבישראל המצב הוא שבפועל באופן היסטורי ונוכחי אזרחי המדינה הערבים / פלסטינים אינם נחשבים חלק מהקהילה הפוליטית – בוודאי לא באופן קולקטיבית – לפחות בכל מיני אופנים בלתי-פורמליים וסימבוליים אבל מאוד חשובים. אם כי באופן פורמלי הם כן חלק ממנה.
        וגם כאן אפשר לחשוב על מקומות או ארגונים שמאתגרים את החשיבה הזו, משמאל וגם מימין (הקמפיין של ראש עיריית נצרת הוא דוגמה לאיתגור מימין, שבעצם אומר את מה שמתקיים בפועל באופן לא-פורמלי ובאיזשהו מקום מנסה להפוך את המצב הזה לפורמלי).

        דוגמה נוספת היא מקומות (או ארגונים) שמכלילים פליטים או מהגרי עבודה כחלק מהקהילה הפוליטית. וצריך לשים לב להבדל שבין פעילות הומניטרית שמנסה לסייע להם כבני-אדם (בעלי זכויות אזרחיות / חברתיות) לבין פעילות פוליטית שרואה בהם כחברים שווים ובעלי-קול ושאר זכויות פוליטיות בקהילה (אלה לא תמיד סותרות זו את זו אבל בוודאי שאינן אותו הדבר). הבנתי שהרשימה של דעם לעיריית תל אביב עושה את זה. וזה כמובן מתיישב עם הפוליטיקה המעמדית של דעם באופן כללי, שמגדירה את הקהילה הפוליטית באופן מעמדי (אם כי היא פוליטיקה אוניברסלית).

    • conditionsofthepossible Says:

      שלום יניב,

      קראתי את התגובה שלך ואני שמח שמצאת את הפוסט מעניין. אני מסכים לגמרי שצורות החיים שציינתי משתמשות במדינה; אני לא טענתי שהם "מתעלמות" מהחוק, אלא שהן מעניקות את החוק לעצמן. כך, דרך אגב, פעלה הציונות ביחס לאימפריה העותומנית והבריטית. בנוגע לחרדים ומתנחלים, אני לא יכול להסכים שהם חיים מחוץ לסדר הקפיטליסטי. הם חיים דרך המדינה וזו נשענת על הסדר הזה. אתה פשוט מזהה את הסדר הקפיטליסטי עם צורת התארגנות דומיננטית, ואני חושב, שהוא מייצר גם את ההופכים שלו, ואת השוליים שלו.

      אני לא בטוח עם זאת שאני מבין מדוע אתה חושב, ראשית, שאני מבנה "איש קש" מן הפוסט של לין, ושנית, כיצד אתה מגיע למסקנה שאנחנו מסכימים על המשגת המצב ואופן הפעולה. אני חושב שהראיתי די במדויק מה הבעיה עם המערך המושגי שהיא מקדמת והצעתי מערך שונה לחלוטין.

      בכדי להסביר את ההבדל בין העמדה שלי ושל לין אומר כך: לין יוצאת מנקודת מחשבה אזרחנית (שלעיתים נקראית ליברלית), שמניחה מראש לא רק את האזרחות במדינה אלא גם הסדר הקפיטליסטי בעוד שהמחשבה שאני מקדם מבקרת את המסד הזה. ההבדל הוא אם כך קטגורי, הן מבחינת הניתוח החברתי, הן מבחינת ההמשגה התיאורטית, והן מבחינת אופן הפעולה. גם בעניין החלוקה, אנחנו חושבים על זה לגמרי אחרת. אני מעוניין בחלוקת המשאבים וביצירת משאבים משותפים ממשיים וקונקרטיים, בעוד שלין מעוניינת בחלוקת זמן שתותיר על כנם את ההבדלים בזמן החברתי/פרטי אבל תייצר שוויון מדומין בזמן הפוליטי.

      בנוסף, חשוב לא ליפול להמשגה הרב תרבותית בין המדינה וקהילות פוליטיות אחרות. בסופו של דבר הבעיה היא לא המדינה, אלא השוויון, ולכם צורות החיים שציינתי אינן מודל שאני מחייב. מכאן שפליטים, זכויות אדם, דוברי שפות שונות וכדומה אינם חלופה אמיתית. ההבדל הממשי הוא בהסדרי בעבודה ולא בצורת החוק. בפוסט אני מחבר בין החוק (הלא מדינתי) ושוויון, אך ברור שישנם צורות חיים אחרות שאינן מחויבות לחפיפה הזו. מה שאני מנסה לומר שהמטרה היא לא לחפש ולמנות אחר צורות חיים החיות "בסמוך" למדינה.

      -כפיר

      • יניב Says:

        תודה על התגובה, כפיר.

        מתנחלים וחרדים – מסכים. לא "מחוץ" לסדר הקפיטליסטי. ולכן ציינתי בסוגריים ליתר דיוק, במקביל לו אך לא בכפוף לחוקיו. הרי למעשה אין היום בעולם כולו קיום "מחוץ" לסדר הקפיטליסטי.

        הויכוח שלך עם לין – אולי אני טועה באופן שבו הבנתי את לין (או אותך). אבל להבנתי, לין לא טענה שהיא מניחה מראש את המדינה והאזרחות בה או את הסדר הקפיטליסטי. נכון, היא גם לא טענה שהיא אינה מקבלת אותם. היא טענה שמטרתה היא להיאבק בצורת המשטר הקיימת. יכול להיות שמבחינתך ברגע שהיא אינה מצהירה על אי-קבלת המדינה, עמדתה ברורה – היא מקבלת אותה. בעיניי זו דיכוטומיה חזקה מדי.
        את מטאפורת הזמן שלה אני הבנתי כניסיון לבחון דברים אחרים (ולא רק זמן) שצריך לחשוב עליהם כעל ניתנים לשיתוף (לחלוק) ולא לחלוקה (לחלק) – ולכן חשבתי שיש ביניכם הסכמה על אופן הפעולה (אך בהחלט לא על הגדרת המצב). גם אתה כך נדמה לי בעד לחלוק משאבים (להשתמש בהם באופן קולקטיבי ולא לחלק אותם על פי מפתח כזה או אחר בין חברי הקבוצה). גם התגובה לפוסט שלה של יעל ברדה שמבינה את מטאפורת החלוקה כסימון של מעבר לפוליטיקה קהילתית, שמזכירה את הפתרון שאתה מסמן. אגב, זה לא חייב להיות רק זמן – זה בהחלט יכול להיות גם אדמה/קרקע: במקום להסתכל על אדמה כעל נכס, שאותו אפשר להותיר שלם או לחלק בין כמה ידיים, אפשר להסתכל על אדמה/קרקע כעל מקום שיש לחלוק, בחיים משותפים. אפשר, כמובן, לנסות לדמיין עוד משאבים כאלה שניתנים לשיתוף ולא לחלוקה. זה בהחלט בעייתי בעולם שעושה קומודיפיקציה להכול, לא רק לאדמה אלא גם לזמן, ואפילו לשפה (עוד דבר שאפשר לחלוק – קיום שפה משותפת – ואולי היחיד שאי-אפשר לגמרי לחלק). אבל הקריאה לנסות זאת היא בעלת ערך. נדמה לי שגם אתה וגם לין שותפים לקריאה הזו.

        מעבר לכך, היה נראה לי שאתה מבנה 'איש קש' מכיוון שהשתמע מדבריך כאילו הקריאות של לין ושל גל נועדו למעשה לשמור על הסדר הקיים (ועל החלוקה בין ציבורי ופרטי) במסווה של ניתוח פוליטי של שיח הפריבילגיה – בין אם מדובר במטרה מכוונת או בלתי-מודעת. אני מסכים שזו יכולה להיות תוצאה של הקריאות הללו (בעיקר, אגב, במאמר של גל, כפי שכתבתי, שהקבלה שלו את ההפרדה בין פוליטיקה לאתיקה למעשה מקבלת את ההבחנה פרטי / ציבורי). אבל במקרה של המאמר של לין (לפי הפרשנות שלי) היציאה נגד שיח הפריבילגיה היא בדיוק לא מכיוון שזה שיח שמתמקד בפרטי "על חשבון הפוליטי" (זו באיזשהו אופן הטענה של גל, נדמה לי), אלא מכיוון שהוא טוען שזהו שיח פוליטי, אלא שזו פוליטיקה לא מוצלחת, מכיוון שהיא מקבלת את הסדר הקיים (גם אם מנסה ליצור בתוכו שינויים היררכיים) במקום לאתגר אותו.

        לגבי הפסקה האחרונה של המשגה של המדינה וקהילות פוליטיות אחרות – אני מסכים. לא ניסיתי לחפש או להדגים צורות חיים שחיות "בסמוך" למדינה, אלא אתרים שבהם נערכת חשיבה מחודשת והגדרה מחודשת של הקהילה הפוליטית שמאתגרת את התפיסה המקובלת של המדינה כקהילה הפוליטית. בהחלט, בסופו של דבר הבעיה, והמטרה, הן שוויון ולא המדינה. אלא שנשאלת השאלה שוויון בקרב מי – והתשובה היא בין חברי הקהילה הפוליטית, ואותה יש להגדיר (בין אם זו קהילה קטנה, קונקרטית, קהילה מדומניית כזו או אחרת, או כלל האנושות). גם זה מתקשר באיזשהו אופן למאמר של לין שמצביע על החשיבות בהגדרת גבולות.

  10. conditionsofthepossible Says:

    תודה, יניב. אני מבין טוב יותר עכשיו למה התכוונת בנוגע להסכמה עם לין ואיש הקש.

    ראשית, חשוב לי לציין שדבריי לא מכוונים אל לין באופן אישי אלא כלפי מה שאני מכנה המחשבה האזרחנית, אפשר לקרוא לה ליברלית, אבל אני מוצא שמושג זה, כמו מטפורות מסוימות, עבר שחיקה רצינית מאוד בעשורים האחרונים, וכבר לא ברור מה הכוונה כשמשתמשים בו.

    בנוגע "להסכמה" – אם אני מבין נכון מה שעולה מהתגובה שלך היא השאלה הזו: האם ביקורת אזרחנית מקבלת את הסדר הקפיטליסטי והמדינתי? לפי דעתי, בפירוש כן. שים לב שכאשר דוחפים עמדה זו לפינה, מתגלים הסדקים הראשונים ופתאום שומעים דיבורים כמו "מיסוי פרוגרסיבי" ו"התאגדויות עובדים", שנשענים על הסדר הקפיטליסטי.

    עם זאת, מדוע מחשבה נשמעת "אנטי קפיטליסטית"? הנה איך שאני מבין את העניין: המחשבה האזרחנית מחייבת (מלשון חיוב) את הסדר הזה ומקבלת אותו (ומכאן האספקט הפרוורטי שלה) אך מצד שני מבינה את תוצאותיו ההרסניות שמאיימות גם על מעמד הביניים שמתפקד כמסד לתפיסת עולמה. משום שמחשבה זו הרוצה מעל הכל ובכל מחיר לשמור על הסדר הקפיטליסטי שהוא הוא תנאי המעמד שלה, מחשבה זו נאלצת לפצל את הקפיטליזם לשתיים: קפיטליזם רע (שהיום נקרא ניאוליברליזם) וקפיטליזם טוב (שנקרא לעיתים מודל קיינסיאני/מדינת רווחה). זוהי תפיסה כמותנית (שקראתי לה חיבורית) שתופסת את הקפיטליזם של ימינו כסוג של סטייה רעה מן המודל הקיינסיאני.

    מעבר לכך, תפיסה כזו מקבלת את צורת החיים של מעמד הביניים כסוג של "מידה" שממנו היא מודדת הן את העושר של בעלי ההון והן את העוני כ"מופרז" ומחפשת את האמצע, שהוא, כמו, שאמרתי, אופן החיים של מעמד הביניים (חינוך, דירה, מכונית וכדומה). לכן, דרך אגב, מחשבה זו עדין מחייבת את המושג "פריבילגיה" וטוענת שבמשטר הקיים יש אנשים שיש להם "יותר מדי" או "פחות מדי" והיא רוצה הגיע לשוויון. אבל מהו השוויון הזה, בדיוק, אם לא אופן החיים של מעמד הביניים, שאותו כביכול המדינה אמורה להבטיח?

    תפיסה זו מסרבת בכל תוקף להכיר שתנאי האפשרות של מעמד הביניים הוא הניצול, הדיכוי ולבסוף המוות החברתי של חלקים נרחבים מן האוכלוסיה, הן המקומית והם העולמית. אי אפשר לייצר את אופן החיים של מעמד זה מבלי הדיכוי הזה. לכן בסופו של דבר המחשבה האזרחנית הזו דומה למחשבת הימין שמאמין שאפשר להיות דמוקרטיים וקולניאליסטים ומנסה בכל דרך להמציא שפה סימבולית בכדי לחבר יחד מה שאי אפשר לחבר.

    מכאן עולה המסקנה הראשונה שהמחשבה האזרחנית, החלופית, כביכול, מבקשת להראות רדיקלית, אך למעשה מסווה את הנטיות הליברליות שלה. מהיכן מגיע הבלבול? כיצד אלה שמקדמים את המחשבה האזרחנית נראים לנו כפרוגרסיבים, או כביקורתיים? במקרה הזה, הבלבול נובע מהשימוש במילה "משטר". המילה "משטר" מטשטשת את אוביקט הביקורת כאן. "התנגדות למשטר" הוא ביטוי שכוחו בטוטאליות שלו, ביטוי שמבקש כביכול מהפכה גמורה ומוחלטת של "הכל". עד כאן הכל טוב ויפה. אבל כשמתחילים לחשוב ברצינות על הביטוי הזה, מתחילים להתגלות הסתירות. ראשית, "התנגדות למשטר" ולא "התנגדות לשלטון" מעלה אסוציאציות של התנגדות אלימה למשטר דכאני במדינות טוטליטאריות, כמו שראינו בתוניס, מצרים, לוב ומדינות אחרות. ועם זאת די ברור לפי דעתי שהתארגנות עממית, אלימה, נגד המשטר, היא לא דרך הפעולה הנבחרת של אלה המשתמשים בביטוי הזה. אם הסרנו את הפעולה המהפכנית, האלימה, עם מה נשארנו? בדרך כלל, עם רפורמה, בדרך כלל דרך החוק והפרלמנט או תנועות אזרחניות. והנה פתאום מופיעים כאן בקשות ל"מיסוי פרוגרסיבי" שאפילו מפלגת העבודה יכולה לתמוך בו, באותה העת שהיא מקדמת "שוק חופשי" (ראה יחמיבוץ בעניין הזה).

    אז לפי דעתי השימוש בביטוי "משטר" כאן הוא מתעתע, הוא ביטוי שהמשמעות הקונקרטית שלו היא מטפורית, במובן של "נמאס מהכל". זאת אומרת שבניגוד לתפיסה האיכותית של מתנגדי המשטר בעולם המערבי שמבינים שיש לתקוף את תנאי המשטר (במקרה שלהם המדינה הטוטליטרית), בקונטקסט הדמוקרטי ל"משטר" יש משמעות כמותנית, חיבורית (אדיטיבית). אם לדבר בלשון המטאפיזית של עדי אופיר, ה"משטר" הוא "אוסף של רעות". ולא בכדי אנחנו בדרך כלל מקבלים כאן רשימה ארוכה, או "אוסף" של "אחרים" כאילו כולם שווי ערך זה לזה.

    לכן אני שואל את שתי השאלות הבאות: האם "ההתנגדות למשטר" כוללת את הקריאה להחלפת הסדר הקפיטליסטי? האם היא מוכנה להתחיל לקיים צורת חיים שתוכל להחליף אותו? לפי דעתי, התשובה כאן היא שלילית.

    מכאן גם נובעת אי ההסכמה לגבי "חלוקה". לין מסרבת לקבל את ההצעה שלי שאלה שרוצים שינוי ויש להם צריכים להתחיל בחלוקת המחודשת וההדרגתית בהווה (בדיוק באותו האופן שאנחנו רוצים שהמתנחלים יחזרו לגבולות הקו הירוק) ובמקום זה מציעה ש"חלוקה" זו, על פי המפתח הקפיטליסטי, תגיע מכיוון הרפורמה בחוק בעתיד.

    וזה, דרך אגב, גם יהיה "הגבול הפולטי": הגבול הפוליטי לא ייקבע על פי מושא האמונה הפוליטית, "מהו שמאל" וכדומה, אלא מה אנחנו משתפים ומתי אנחנו מתחילים לעשות זאת? ובעולם שאני מציע יהיו ברגע מסוים לא שתי קבוצות פוליטיות אלא שתי צורות חיים – אלה שמשתפים ומשתתפים במה שיש להם ומתכוונים להחיל את הסדר הזה על כולם, ואלה שלא מתכוונים לעשות זאת. וכאן דרך אגב יש ריבוי עצום של תרבויות, זהויות, וכדומה, אבל תנאי החיים עצמו הוא זה שיבדיל בין צורות החיים.

    • נטליה Says:

      שלום כפיר,

      על המאבק השמאל-אשכנזי בכיבוש אני בכלל לא שואלת, כלפיו אני יודעת שאתה ביקורתי, אבל האין ביקורתך מופנית גם, בין השורות, כלפי הוגים ואקטיביסטים מזרחים בישראל ובארה"ב, דוגמת סמי שלום שטרית ואורטל בן דיין? הרי מה הם רוצים? בדיוק את הרפורמה המשככת, לא? למה סמי שלום שטרית מדבר על זה שמזרחים צריכים ללכת ללמוד מדעי המחשב ולברוח לארה"ב? למה אמנון לוי מדבר על האחוזים באקדמיה ובבתי המשפט? אלו בדיוק הסטנדרטים של המעמד הבינוני, או יותר גרוע במקרה של האקדמיה, האליטה, שאת שניהם אתה מוקיע כאן כחשיבה אזרחנית מוגבלת.

      ולכן שאלתי היא – האין הביקורת שלך, שאני מסכימה על רבים מאלמנטיה, בעייתית מבחינה פרקטית עבור חלקים רבים של הציבור? אוטופית מדי? גדולה מדי על אנשים שחפצים לחולל שינוי ולראות את פירותיו עוד בחייהם?

      אתה מפריד, בהיותך במובנים מסוימים דוגל במרקס, בין "תנאי החיים" (שיבדילו בין צורות החיים) לבין הריבוי העצום של התרבויות והזהויות, אבל אלו אחוזים אלו באלו לבלי הפרד. כרגע הריבוי העצום של הזהויות קובע/חוזה/מבנה את תנאי החיים. מה אמור מזרחי שתקוע בעיירת פיתוח לעשות? מה אתה מציע לו? להפסיק לחשוב על המזרחיות שלו? או פלסטיני? להפסיק לחשוב על הדיכוי הצבאי? או הומו שגר בירושלים? לשכוח שיורקים עליו כשהוא הולך יד ביד ברחוב עם מישהו? כל אלו צריכים לשים בסוגריים את הזהויות שלהם עד שיתקינו את "תנאי החיים" החדשים? איך יוצאים מהפלונטר הזה?

      ובאותו הקשר – האין אופן חשיבה זה מזכיר במובנים רבים את הקורבנות שמגזרים רבים נאלצו להקריב עבור דברים/רעיונות גדולים, עיין ערך התזוזה הצידה של הנשים בהתהוות הציונות, או הבקשה שלא נאמרת אבל מרחפת באוויר מן המזרחים לחכות בבקשה עם תלונותיהם עד שנפתור הבעיה עם הפלסטינים?

      ושאלה אחרונה – אתה משתמש הרבה במונח מעמד הביניים, באופן שלא נהיר לי. אתה טוען שהמטרה-לכאורה של האזרחנים היא לרשת את כולם במטריצת מעמד הביניים, אבל זה כאמור רק לכאורה, כי על מנת שכולנו נחיה בתנאים של מעמד הביניים, חייב להיות דיכוי. אני לא מבינה מה זה בדיוק מעמד ביניים. האם משפחה בעלת הכנסה ממוצעת שגרה בחצור הגלילית היא מעמד ביניים? ובמעלות? ובשדרות? בקיבוץ? במושב? האם כל מי שיש לו מים זורמים, חשמל ונגישות למזון נחשב מעמד ביניים? האם על מנת שלכל העולם יהיו את הדברים האלו חייב להתקיים דיכוי? מדוע? סליחה על הבורות המשוועת, אבל יש לך הוכחה לזה? זה שכרגע מתקיים דיכוי בסין ובאפריקה כדי שהמערב יקנה משם סחורות זולות לא אומר שהדבר מחויב המציאות ובלעדיו לא יהיה קיום לסגנון חיים סביר, שאתה אולי כן ואולי לא קורא לו מעמד ביניים. האם אנו לא זקוקים להגדרה אחרת שתגדיר צרכים הוגנים ומינימלים לקיום שלא מצריך דיכוי, שאינו מעמד ביניים? אתה כורך כאן ביחד, נראה לי, כמה וכמה מעמדות כלכליים. אבל אולי אני טועה.

    • נטליה Says:

      אני חושבת שהשאלה שלי היא, במלים אחרות – למה מראש בעלי וחסרי פריבילגיות צריכים להיכנס לאותו חדר? למה לא שאת המאבק המזרחי יעשו מזרחים, את הפלסטינים פלסטינים, ואולי מוסריים מבין בעלי הפריבלגיות יהיו לא יותר משושבינים, ובכל מקרה לא לגמרי רלוונטים, ובטח לא אלו שנוטלים את הסיכונים. זה קשור כמובן לסוגיית המעמד הבינוני, שלדעתך שומטת את הקרקע מראש, כי זוהי מטרת המאבק, להקנות לאותם מגזרים תנאי חיים "נורמליים" = מעמד-בינוניים.

  11. נטליה Says:

    (זה באמת אחרון)

    אתה מפריד בפוסט בין "קודש" ל"חול", בין הפוליטי הקדוש (המאבק הפלסטיני) לבין הפוליטי הארצי (המאבק המזרחי). האין אתה מציע כאן את המאבק הקדוש, בק' רבתי, זה שאין לערער עליו, זה שאין להרהר אחריו, האחד והיחיד ושאין בלתו, וכל האחרים ארציים ומלוכלכים לידו? במלים אחרות, האין אתה פוסל במומך?

    (אני מתווכחת גם עם עצמי, כי אני מסכימה עם הרבה מטענותיך)

  12. conditionsofthepossible Says:

    שלום נטליה,

    תודה רבה על השאלות המצוינות האלו. אני שמח שהן עולות כאן ושהדיון מתרחב מעבר לטענות הראשוניות.

    אני אנסה לענות על השאלות באופן שבו את מציגה אותן, ובמספר תגובות.

    1. ביקורת על השיח המזרחי.

    בפירוש כן. אני עם זאת מבדיל בין סמי שלום שיטרית ומזרחים אחרים מכיון שלפי דעתי שטרית הוא הרבה יותר ביקורתי, רק שהוא לא יכול להשמע כך היום (אך לא אכנס לזה כאן). הצעתי ביקורת על השיח המזרחי במאמר "על השאלה המזרחית" שעלה באתר העוקץ. מאיר עמור, אדם שאני מעריך, אך לא מסכים עימו, כתב תגובה ואני השבתי בבלוג שלי, "תנאי האפשר", בחיבור שנקרא "האידיאולוגיה האזרחנית". אני כרגע עובד על פוסט שידון בתוכנית של אמנון לוי והוא יעלה בבלוג.

    מבחינתי, אין הבדל של ממש בין מזרחים ואשכנזים במובן הזה, שניהם מקדמים שיח ליברלי, אזרחני, שנופל לפח של מדינת הרווחה. זה שיח שלא מבטיח שוויון, אלא מה שאפשר לקרוא לו "שוויון האפליה". השיח המזרחי האזרחני תופס את הקפיטליזם הישראלי כאריסטורקטי, (פריבילגי) ורוצה לנרמל אותו, וליצור "קפיטליזם שווה לכל נפש". כמו הנטיה הכמותנית של השיח האזרחני שבחנתי כאן, גם השיח הזה חושב שיש "יותר מדי" מזרחים במעמדות הנמוכים ו"יותר מדי" אשכנזים בגבוהים, והשיח הזה מעוניין בשוויון בניצול של מזרחים ואשכנזים בכל המעמדות. אני חושב שפתרון מסוג זה עדיין ישאיר את רוב האוכלוסיה המזרחית ענייה וחסרת עתיד. גם המזרחים הביקורתיים שהופיעו אצל אמנון לוי מקבלים את הסדר הקפיטליסטי כטבע.

    2. מה עם המזרחים, או המעמדות הנמוכים בכלל?

    קודם כל חשוב להבחין שבעוד השיח האזרחני המזרחי מדבר על "מזרחים", התווית הזו כבר מפוצלת למזרחים במעמד ביניים ומזרחים במעמדות נמוכים. השיח האזרחני המזרחי יעזור בעיקר למעמדות הביניים לזכות במקומם "הראוי" בחברה קפיטליסטית. לשאר, לפי דעתי, לא יהיה פתרון של ממש.

    3. "מה על המזרחי שתקוע בעיירות-פיתוח"?

    א. הכל עדיין ספוקלטיבי מאוד, אבל אפשר להשאיל את אופן הפעולה מן הציונות ומן האופן שבה היא "גייסה" את אנשיה ושלחה אותם לפלסטינה. ברגע שיקום גוף קולקטיבי המבוסס על עבודה משותפת וכוונה להתפשט מעבר לקולוניה מקומית, אנשים שיגיעו למסקנה שאין להם עתיד בחברה הלא שיתופית (קפיטליסטית) יוכל לעבור לקולקטיב. אין לי ספק שבהתחלה, כמו הציונות עצמה, זה יהיה עניין לקבוצה קטנה למדי משום שסביר להניח שרוב האנשים לא ירצו או לא יוכלו להצטרף.

    ב. כשם שהציונות לא חשבה שעליה "להציל" את כל יהדות אירופה בבת אחת, כך גם הקולקטיב יהיה אחראי ראשית לאנשים שיצטרפו אליו.

    ג. חשוב לזכור כאן שגם הסדר הקפיטליסטי" לא קם יום אחד יש מאין. חוקרים של הקפיטליזם מתארכים אחרת את ההתחלה של הסדר הזה, אבל גם אם לוקחים את שלב התיעוש כהתחלה (אמצע המאה השמונה עשרה), עדיין לקח לצורה הזו מאתיים וחמישים שנה להתפשט ברחבי העולם.

    4. "מה על הזהות התרבותית"?

    א. שוב, כאן אפשר ללמוד משהו מהציונות. באותו האופן שהפרויקט הקולוניאלי בפלסטינה המציא את היהודי מחדש כך גם הקולוקטיב ימציא מחדש את הסוביקט הקולקטיבי, ומבלי, עם זאת, לשלול זהויות מסוימות. אין שום סיבה לוותר על ה"זהות"; בדיוק באותו אופן שיש ישראלי-מזרחי, ישראלי-אשכנזי וכדומה, יהיה קולקטיביסט-מזרחי קולקטיביסט-אשכנזי, וכך הלאה.

    ב. חשוב לזכור שכל ה"זהויות" במדינה הדמוקרטית (למעט אלו ששומרות על החפיפה בין פרטי/ציבורי) כבר מקבלות את ההפרדה בין חיי היום-יום הזהותניים (מזרחי/אשכנזי וכדומה) ותנאי החיים (קפיטליזם). עם כל הכבוד לזהות המזרחית או כל זהות אחרת, הזהות הזו לא המציאה דרכי עבודה, יחסי משפחה או פוליטיקה השונות מאלו של צורת החיים הקפיטליסטית.

  13. conditionsofthepossible Says:

    5. מעמד הביניים

    אני לא בטוח שאני מבין מה בדיוק השאלה, אבל אני אנסה לענות עליה.

    א. כאשר האזרחנים (מזרחים או אשכנזים) חושבים על בעית הדיכוי המזרחי הם מספרים סיפור כזה:

    כיום, יש אשכנזים לא עשירים במיוחד שלמדו בבתי ספר שנחשבים "טובים", ומשום כך הגיעו ללמוד במחלקה "טובה" באוניברסיטה (רפואה, משפטים, מדעי המחשב, ביו-כימה וכדומה) ומשום כך הגיעו לעבודה עם משכורת של בין 10,000 ל20,000 שקל והצליחו לקנות דירה מתישהוא בשנות השלושים לחייהם ולסיים לשלם את המשכנתא בשנות החמישים לחייהם. הילדים של האנשים הללו גם הם ילכו ללמוד בבתי ספר "טובים" וחוזר חלילה. מאידך, יש מזרחים עניים (רובם), שלמדו בבתי ספר "גרוע", לא הלכו לאוניברסיטה, נהיו מסגרים עם משכורת של 4,000-5,000 שקל בחודש ולעולם לא יצליחו לקנות דירה. וכך גם ילדיהם יכנסו לאותו מחזור.

    האזרחנים מבינים את המעמד הראשון כמעמד ביניים (בישראל זה אפילו מעמד גבוה יחסית) במובן של "מידה" שדרכה המעמד השני נמדד כסוג של "טעות" או "תקלה" ומכאן היסוד האתי של התפיסה הזו. בפנטזיה האזרחנית כולם לומדים בבית ספר טוב, כולם לומדים מקצועות מכניסים וכולם מרווחים, נניח, 15,000 שקלים וקונים דירה. אם יש עניים, זה בגלל שהם "עצלנים" ולא בגלל המערכת. האזרחנים חושבים שהמדינה היא זו שאחראית לייצור המעמדות ולכן מבקשים התערבות מדינתית בחינוך ובשוק העבודה.

    בפועל כמובן הסיפור אחר לגמרי. למרות שצורת החיים הקפיטליסטית הישראלית הייתה כזו שלמדינה עצמה היתה תפקיד מכריע ושיטתי ביצירת הפרולטריון המזרחי בשנות החמישים והשישים, הסדר הקפיטליסטי הוא זה שמייצר את המעמדות ולא המדינה. מטרתו היחידה של הסדר הקפיטליסטי היא לייצר ערך (עושר) ואין אפשרות לייצר ערך מבלי לנצל את כוח העבודה של הפועל ולהוריד את מחיר העבודה שלו. פרולטריון משמעו פשוט כוח עבודה זול. המדינה הישראלית פשוט דאגה ל"תוכן המזרחי" של כוח העבודה הזול אבל היא לא המציאה את "קטגורית כוח העבודה הזול". אפילו אם נחזור למדינת הרווחה, אין סדר קפיטליסטי בלי כוח עבודה זול. ולכן קצה האופק הפוליטי האזרחני בישראל הוא שוויון הניצול בו בקבוצת כוח העבודה הזול יהיה מספר שווה של מזרחים ואשכנזים. בנוסף, אין קפיטליזם בלי אבטלה, מכייון שהקפיטליזם תמיד שואף להוריד את מחיר העבודה ולכן גם את כמות העובדים. וגם פה השאיפה היא שיהיה שוויון ב"תוכן האבטלה".

    ב. "מדוע ייצור מעמד הביניים קשור לניצול ודיכוי"?

    בסופו של דבר הסדר הקפיטליסטי מתבסס על קטגורית העבודה (ולא קטגורית הכסף/תקציב כמו שחושבים האזרחנים). מרקס מסביר כך: כל הסחורות שהסדר הקפיטליסטי מייצר מתבססות על הפער בין מחיר העבודה וחומרי הגלם (באופן הגלובלי ביותר, כולל ריבית ושכר דירה) והערך שנוצר בתהליך העבודה. הפער בין הערך ומחיר העבודה וחומרי הגלם הוא הערך המוסף (הרווח) אותו הקפיטליסט רוצה תמיד להגדיל. באופן הבסיסי ביותר, הקפיטלסט תמיד רוצה להוריד את מחיר העבודה ואת מחיר חומרי הגלם ולהגדיל את האפקטיביות של הפועל בכדי להגדיל את הערך המוסף. זאת אומרת שבכל שעת עבודה הפועל תמיד מייצר ערך עבור הקפיטליסט אותו הוא עצמו לא מקבל, אחרת לא יווצר ערך לקפיטליסט. מכאן הניצול.

    כל זה במפעל, אבל אפשר גם להסיט את הדיון לספירה ה"קודמת" לייצור והיא ניכוס חומרי הגלם כמו אדמה, מתכות, נפט, פחם וכדומה. כמעט תמיד הייצור הקפיטליסטי נשען על גירוש של אנשים מאדמותיהם, או פלישה (אימפריאליזם/קולוניאליזם) למדינות עניות והשתלטות על משאבי הטבע שלהם. מכאן הדיכוי. במאה התשע-עשרה, אוצרות הטבע של אפריקה, למשל, היו בין משאבי הטבע העולמיים שמדינות קפיטלסטיות חזקות ניכסו לעצמם. היום בבוליביה, למשל, היכן שנמצא ריכוז הליתיום השני בגודלו בעולם הנחוץ לייצר סוללות, יש מאבק איתנים בין מדינות שונות שרוצות את המשאב היקר הזה מבלי לשלם עליו יותר מדי לאוכלסיה המקומית.

    עכשיו, כל הסחורות שנחוצות למעמד הביניים הפנטסטי שלנו תלויות בניצול ובדיכוי של אוכלוסיות שלמות באופן מתמשך. החדשות מלאות בסצינות ניצול כאלו, ממפעלי הטקסטיל באזורי סחר חופשיים למפעלי הטלפונים הסלולריים בסין בכולם פועלים מקבלים משכורות רעב.

    אין ספק שאפשר לייצר את כל הסחורות הללו מבלי לנצל אנשים, אבל לא בזה האזרחנים מעוניינים. הם מעוניינים, במודע או שלא במודע, בהמשך הניצול הזה כי הם חושבים שכל מה שצריך זה לסדר את התקציב ולטפל ב"בעית הריכוזיות".

  14. conditionsofthepossible Says:

    6. מדוע שקבוצות שונות לא ינהלו לבד את המאבקים שלהם?

    א. מדוע האזרחנים פונים לעניים? האזרחנים שהם מעמד הבנייים מבינים שההפרטה והניאוליברליזם מסכנים את אופן חייהם. שלא כמו בעבר בו המדינה דאגה לאינטרס הכלכלי שלהם, כיום המדינה הולכת ונוטשת אותם לשוק. מכיוון שבסופו של דבר הם במיעוט והם חושבים שהכוח המדינתי הוא הפתרון, הם מבינים שמבחינה אלקטורלית אין להם סיכוי ללא העניים, שהם לרוב המזרחים. כאן נעשית העסקה האזרחנים בין מעמד הביניים האשכנזי הנמצא בנפילה מסוימת למעמד הביניים המזרחי שרוצה לעלות. מי שיעזור לשניהם יהיו המזרחים העניים שבסופו של היום יקבלו קצבאות חדשות לכמה שנים ואולי דיור ציבורי אבל בסופו של דבר ישארו עניים כי הסדר עצמו יישאר על כנו.

    ב. מדוע שהמזרחים לא יתארגנו בעצמם? ראשית, אני חושב שמעמד הביניים המזרחי כן מתארגן לאט לאט, אבל הוא חלש מדי בעצמו כי אין לו משאבים כמו שיש למעמד הביניים האשכנזי. שנית, העניים המזרחים התאגדו בעבר, היו רגעים כאלו (ואדי-סאליב/פנתרים) אבל כיום פשוט אין (עדיין) התארגנות ארצית. לפי דעתי זה נובע מהעובדה שהם אוכלוסיה מוחלשת מאוד שבקושי יכולה להרים את הראש. גם אם אלה יתארגנו, הם סביר להניח יאמצו את השיח האזרחני.

    7.

    כל מאבק יקדש את עצמו, אין לי שום בעיה עם זה. ההפרדה בין קודש לחול נועדה להנכיח את הסתירה הפנימית בין ספירות הפעולה השונות בישראל. בקולקטיב לא תהיה הפרדה בין הפרטי והציבורי ולכן לא תיווצר ההפרדה הפנימית בין קודש וחול.

    • נטליה Says:

      תודתה על התשובות המפורטות.

      אני מסכימה עם רוב הדברים. עם זאת, ההתעלמות מהמומנט הלאומי, מהנוכחות הדי טוטאלית והכובשת (דווקא לא במוובן הכיבוש של הפלסטינים) שלו לפחות בישראל, עומדת להצעותיך לרועץ. הכול נשמע טוב "על הנייר", אבל הזהות הלאומית היהודית-ישראלית המאוד דומיננטית בנפשנו ההומייה נדרשת די להידחק הצדה, שלא לומר להירמס, במודל שלך, רפוי ככל שיהיה.

      זה מזכיר לי את אריקסון, שדיבר על זה שאין אנדרטה לזכר החייל הליברלי/קפיטליסטי/סוציאליסטי, אלא רק לזכר החייל הצרפתי/גרמני/וכו', ועל אדישות חלק מההוגים המרקסיסטים בנוגע לסוגייה הזו, או בראייתם את העניין כ"מחלה", או "נוירוזה קולקטיבית", או "תקלה מיתית".

      לגבי האנלוגיה לציונות – בל נשכח את הנסיבות ההסטוריות, שהניעו את האנשים להוליד את עצמם מחדש- הפוגרומים החל משנות השמונים של המאה ה-19. כאן עדיין אין פוגרומים. אפילו בסין אין. הפוגרום העבודתי הוא איטי ומייבש, ממית לאט (אלא אם קופצים מגגות "אפל"). הוא דומה מדי לחיים, ולכן פחות משגר לפעולה פוליטית.

    • נטליה Says:

      הרהור וולבקי לסיום – אני מניחה שסקס לא יהיה חלק מה"דיל" באותה "צורת חיים" שתהווה "שלם בתוך שלם". אדם מכוער, למשל, עלול להרגיש במסגרת עבודתו באותה "צורת חיים" מנוצל, כאשר חברו היפה יחגוג וישתגל לו להנאתו, בהשתמשו תוך כדי במשאבים שגם אותו אדם מכוער ייצר. תחושת ניצול זו יכולה, במסגרת קהילה פחות או יותר אינטימית, להגיע לכדי מצוקה נפשית של ממש. אולי הקפילטיזם התחיל על-ידי אנשים מתוסכלים מינית?

      אני בכוונה משתמשת בדוגמה של מין, שמהווה חלק מרכזי בתפיסתנו העצמית. אבל אולי גם זה קפיטליסטי מצדנו. אני לא בטוחה.

  15. יוסי Says:

    נטליה,

    אנחנו שונים אחד מהשני באלף ואחת דרכים, לא רק במידת האטרקטיביות שלנו למין השני (וגם זה לא בדיוק סקאלה לינארית), בגלל זה הקשיתי מהו השיוויון שמדובר בשבחו כאן כדבר מובן מאליו.

    שיוויון כתוצאה של שימוש במיטת סדום?

    בגלל זה מרקס אמר כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו ולא "כל אחד במידה שווה". לפחות הפנטזיה שלו הייתה ברת-פנטוז.

  16. יוסי Says:

    סקירה מצוינת על חייו הפרטיים של מרקס. נראה לי שרוב ממשיכיו האינטלקוטואליים הם או חסידים שוטים (כמו הרבים שהוא ניצל בצורה מזוויעה בחייו), או נצלנים נרקיסיסטיים כמוהו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: