כמה מילים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

by

הפרגמנטים שאני מפרסם היום אינם אודות הקיץ האחרון אלא אודות זה של 2004, והם לא נכתבו בסתיו הזה אלא בסתיו ההוא, רגע לפני תחילת לימודיי באוניברסיטה. אני מפרסם אותם כפי שנכתבו, נאיביים משהו וקפואים בזמנם, ממצאים של ארכאולוגיה עצמית. קיצרתי קצת אבל לא שיניתי דבר.

כמה חודשים קודם לכן השתחררתי מהצבא אחרי שנת קבע מיותרת כקצין באמ"ן. הנסיעה לסין היתה קרבן הכרחי למסע הקדוש שאחרי הצבא, אבל לא בכדי נמנעתי מיעדים ישראליים פופולריים כמו הודו או דרום אמריקה. היום הראשון האמיתי של המסע היה כמעט שבועיים אחרי תחילתו, רק כשנפרדתי לשלום משתי הקיבוצניקיות החביבות שמצאתי ב"למטייל" – למרות אי אילו רגשי אשם שעוררו בי – ויצאתי למחוז רחוק במיוחד. חיפשתי סטודנטית אמריקאית שהסעירה את עולמי בשיחה מקרית של שעתיים בה שמעתי לראשונה את המושג "קוויר". "אהיה ביריד של קשגאר ביום ראשון עוד שבוע", היא אמרה לי. ואני, אחרי יומיים של היסוסים, ברחתי מהקיבוצניקיות ולקחתי רכבת של 48 שעות צפונה, אל קשגאר שעל דרך המשי.

בדיעבד זו היתה תחילתה של בריחה שנמשכת עד היום. ואולי "בריחה" היא מילה קשה מדי. לפעמים מרגיע לחשוב על זה כאודיסיאה ועל הקיבוץ (או פתח תקוה, או תל אביב) כאיתקה. אבל ההבדל אינו גדול כל כך. אחרי הכל, הבורח יהיה הראשון לשוב ולפקוד את מקום הבריחה. בלעדיו הוא כלום. במסע הארוך הזה האימה היא פחות מאותו המקום ויותר מהאפשרות שהמקום כבר לא יהיה שם, בממשות או בדמיון, ואם לא – אולי מעולם לא היה שם, ובזאת אבדה המשמעות שמזמנת הבריחה.

בתשע השנים שעברו מאז החלפתי דברים רבים – זהות מינית, יבשת, שפה עיקרית, פוליטיקה – אבל אני חושב שהטקסט הזה הוא בין השאר אודות מה שהופך את המסע למסע ולא לערימה של חוויות. זו התודעה העצמית המסוימת שקושרת ביחד מבטים, נגיעות, שיחות, מסכות, לכדי סיפור אחד, המצע של כל המשאים והמתנים, השינויים והתחלופות. מבחינתי המסע הוא גם המאבק שלא לוותר על העבר בשם ההווה – שהרי ויתור עליו שקול לוויתור על אותה תודעה ועל הנשים והאנשים שהפכו חלק ממנה. זה נכון למסע של כמה חודשים בסין, וודאי למסע של תשע שנים או חיים שלמים.

ואגב, את אסתר, הסטודנטית שחיפשתי בקשגאר ומככבת בטקסט שלפניכם, פגשתי שוב בניו יורק אחרי שנים ארוכות של שתיקה. כשנכנסה לבית הקפה בווסט וילג' היה בה משהו שונה. שיערה הארוך הפך קצר ופניה צימחו פלומה בהירה. הוא אמר לי שבאמנות שהוא עושה כעת הוא מתאבל על האישה שהיה. אמרתי לו, נאחז נואשות בחוויה – ובאישה – שהותירה אותי סטרייט לכמה שנים (באופן פרדוקסאלי משהו, כי היא היתה לגמרי קווירית): "אתה יכול לחזור להיות אישה, אם תרצה". פארקר חייך בתגובה, אבל אני תוהה עד כמה האמון שנתתי בכוח הבחירה שלו עירער את הכובד והמשמעות של הבחירות שכבר עשה ושל מה שלא בחר.

המסע הוא גם במתח בין שני הקטבים הללו – הוא נע על הגבול הדק והמשתנה-תמיד בין הקלילות של הבחירה לבין הכובד של מה שלא בחרנו, בין ריגשת ההרפתקה לבין קללת הבריחה.

image

*

אהבה

רבות חשבתי על אהבה בימים אחרי שנגה הלכה ממני. בראשית האהבה היא ההכרעה, ההכרעה בזכות הסביבה בזכות ההקשר, בתוכם האהבה תשגשג. כשנגה ואני עוד היינו מהלכים זה לצד זו לא השכלנו לבנות את הבית שבו נאהב. האם זה ביתם של "האוהבים הנבונים"? אני סבור שלכך כיוון המשורר, שגם אם היה ציני, היתה במילותיו איזו תקווה לאהבה נבונה, הגם שדברים נבונים אינם באמת מתרחשים אי פעם.

ולצד התבונה האסתטיקה, שכן אחרי הכל האדם נמשך אל היפה, ורק אם היפה יחפוץ בבניית הבית, בשרטוט ההקשר. ולפעמים יימשך אל המכוער, אל הבגידה, אל השפלות, שגם בהם יש יופי. התבונה, אם כן, תדע רק לנסות ולהניא אותו, לזהות בטוב את היפה ולדבוק בו, הגם שלא תמיד זה מן האפשר.

ומה למדתי בסין? אני ואסתר בהקשר של טיול, בהקשר של מסע. זו אהבה אמיתית, יציבה לחודש ימים, כל הזמן שהקציב לנו המסע, הצירוף מקרים, כל הזמן שנתן לנו לאהוב. ואולי כבר הטעם בהגדרה הכללית של האהבה הוסר, למה בעצם? מהגדרות מסיקים מסקנות. אבל עם אסתר זה פשוט קרה ואז זה נגמר. היעדר ההקשר הפך מסקנות מוסריות, מסקנות לפעולה, לבלתי רלוונטיות.

המסע

המסע הוא הקשר חופשי, הקשר ללא הקשר. מרקו פולו עשה את זה לפניי ויעקב אבינו ירד לשבור שבר במצרים. פעם היו למסעות הקשר. היה צריך לחזור הביתה עם הלחם או עם היהלומים ולספר לציביליזציה ששלחה אותך על הציביליזציה שמצאת. היום זה רק חיפוש, אבל גם לזה כבר יש קושרי הקשר מקצועיים, כותבי ספרי טיולים וספרי מסעות.

אם ככה, גם לזה יש הקשר. ובכל זאת, ללכת ברחוב בסין זה להיות שונה, שונה לגמרי, אחר רדיקאלי. זה לא חייב להיכנס למשבצת. צביקה, הסא"ל מהויפאסנה, אמר לי בטאגונג שבמסע לא צריך מסיכות, אתה יכול להיות אתה עצמך. אני דווקא הגעתי למסקנה שבמסע אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה, כלומר להחליף מסיכות כל הזמן, מתי שאתה רק רוצה.

אבל צביקה, שהייתה בו איזו בדידות מזהרת, נותר כמות שהוא גם עתה, וכשעזב את כל הדברים, נותר לו רק ארגז אחד של ספרים (אולי שניים) אצל הוריו. כמה לא מובן הוא היה ובכל זאת מובהק לגמרי, ואולי התחושה החדה ביותר שעשה בי היתה של ויתור מוחלט, ויתור מוחלט מרצונו.

אחרות

ללכת ברחוב בסין זה להיות שונה, כל כך שונה, לגמרי אחר. אין ספק, זו תחנה נוספת בדרכי אל המסויימות. שהרי תמיד חששתי להיות מסויים, לאבד את היכולת להיות הכול, לבגוד באנשים שעוד לא הספקתי להכיר, לצמצם את מועדון האנשים שיכולים לאהוב אותי. אבל כשאתה כל כך אחר זה לא משנה להיות אפילו יותר אחר. ובסין התאמנתי בלהיות אחר, התאמנתי בלחיות, ואני חושב שכעת יש לי יותר כוח, כוח לחיות.

image

חיים

אני מאמין גדול בחולשה האנושית, כל כך גדול עד שדווקא את החולשה אני אוהב אהבת נפש. זה הופך אותי לסלחן מטבעי, אם כי לשמחתי אני עדיין יודע להתאכזב מבני אדם אחרים. לא הפכתי מתנשא עד כדי כך.

ובכל זאת, אני זוכר שכשהייתי עם אסתר נצנצה בי לכמה שניות איזו סערת נפש גדולה. חשבתי שזה באמת אפשרי, לחיות מתוך עוצמה, להיות חזק, לאהוב רק כשמתחשק לך ואת מי שמתחשק לך וכמה שמתחשק לך. להלך ללא הקשר, מעין מסע תמידי. בעצמך לתת סימנים, להגדיר הגדרות ותקוות, מבלי להמתין לסימנים שייתנו כל השאר.

אבל נותרתי נאמן להקשר. אני לא יודע לבגוד בחולשה באנושית. זה באמת יהיה מתנשא, ודווקא בגלל שאני מודע לה. שלא נדבר על זה שאני אחד הקורבנות הגדולים שלה בזכות עצמי. אין מנוס, צריך להתמיד בטיפוח ההקשר הקונקרטי. אם יש אהבה, צריך לנסות להמשיך ולאהוב את האהבה הזו, לרהט את המרחב הזה ברהיטים שיזכירו לי את אהובתי, שיקבלו את צורת גווה.

אהבה

אסתר טענה שבאהבה אין לאחוז (to posses), ואני טענתי בזכות אהבה אמיתית שהיא אחיזה הדדית. היא אמרה שאהבה באה מתוך עוצמה, ואני התעקשתי שאהבה באה מתוך חולשה, שאהבה היא סיפור תולדותיה של החולשה האנושית, סיפור של פחד ושל נחמה. לדעתי, בסוף היא קצת השתכנעה.

מילים

בעיקר אני דיברתי בזמן הזה שהילכנו ביחד. אני הגדרתי את המצבים ונתתי בהם סימנים. אבל כשאני תרמתי את המילים, היא תרמה את התמונות. היתה לה יכולת נדירה לזהות יופי ולקרוא לו בשם המפורש, לומר ש"זה יפה". אני לא ניחנתי בתכונה הפשוטה הזו, ואולי לכן הרגשתי שאני נוגע בקדושה. אם היא היתה הולכת מול נקיק, היא היתה רואה נרתיק של אישה. אני חשבתי ש"אסתר רואה בנקיק נרתיק של אישה". זה שוב היה משפט, לא נקיק, לא נרתיק. סדרה של מילים. אין ספק, אם אסתר תרמה את התמונות, אני תרמתי את המילים.

image

מילים

אחרי הכל, בזה אני הכי טוב. לפעמים אני חושש שזה הדבר היחיד שאני טוב בו. בסין הייתי כותב ביומן. בתחילה הייתי כותב בדיוק מה שקרה. את הרגשות ואת האנשים. ניסיתי שזה יתאר בדיוק.

אבל שנאתי את זה. הייתי דוחה בתירוצים שונים את הכתיבה ביומן, כמו מלאכת חובה. אסתר לימדה אותי את מעשה האומנות, שבמיטבו הוא החוליה החסרה שבין אדם למקום. כשהתחלתי להפוך את המקומות שהלכתי בהם, את האנשים, לרעיון שיש בו יופי, פתאום המסע קיבל משמעות. רק כשהגשמי הפך למשהו שהוא יותר מגשמיותו, למה שאני הפכתי אותו, מתוך כל מה שאני, הוא היה ראוי להיכתב.

אני מניח שאמרו את זה קודם, אבל בשבילי אז על ההר, אסתר לצידי, היתה בזה תחושה של גילוי גדול. כעת אני יודע איך מתאמנים בלהיות מאושר. צריך לתת בדברים את הסימנים שלך, להעניק להם משמעות. מאז אהבתי לכתוב, וכשכתבתי יפה, יכולתי לקרוא את זה עוד ועוד. בשנגחאי ובהונג קונג הייתי הולך לגלריות לאמנות, ניסיתי לומר "זה יפה" ו"זה לא", לא רק לחשוב ("לנתח") מה כוונת המשורר. קצת הצלחתי, אבל הייתי חושב בעיקר מה אסתר היתה חושבת ל"יפה" ומה ל"לא".

סיימון

כנראה בגלל שחשבתי על יפה, חשבתי על סיימון, שאסתר אמרה שהוא יפה . גם אני אהבתי את סיימון מאוד. צר לי שלא אמרתי לו, לפני שלקח את הרכבת להונג קונג. סיימון היה בריטי אחד בן 31. היה לו ראש גדול, הראש הגדול ביותר בעיירה שלו בצפון אנגליה (הוא סיפר). כשאסתר התמהמהה בדרכה חזרה מהונג קונג אליי, אז סיימון, איתי בצ'נגדו, חיבר שיר על אסתר ועליי ("esther, what am I going to do? You're in hong kong and I'm in chengdu…"). כשהיה בן 17 הוא עזב את הבית בצפון אנגליה והלך ללונדון. היה נהג משאית. עבד אצל הומו פקיסטאני אחד, שהיה חומק לשירותים הציבוריים בערבים. סיימון צוחק כשהוא מגלגל את הסיפור, מספר כמה הוא אהב את הפקיסטאני ההוא. איש רעים, סיימון, גם אסתר אומרת. כשהכל נגמר, אני ואסתר עולים במעלית, שתינו עם סיימון בירה, אני שואל את אסתר: "אסתר, סיימון הוא נשמה אבודה?" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אסתר לא יודעת. אבל אמרתי לאסתר שאם סיימון הוא נשמה אבודה, אז העולם כולו במקום הלא נכון. כמעט בכיתי, מתוך תוגה של אושר. זה קתרזיס זה, כן, בדיוק כמו שאני אוהב, על חוף הנהר של צ'נגדו.

נהרות

הרבה נהרות בסין. יש את הנהר הצהוב ואת היאנג צה. ונהרות אין מספר ביניהם. אסתר, עם נפש של משוררת, אמרה באחת הפעמים שכל הנהרות מתערבבים לה, אפילו הנהר באמצע המדבר, בדרך לאגם קראקול.

והיה את הנהר היפה ביותר, בחנאסה, בצפון הרחוק. היה לו כחול מסוים מאוד, ולאסתר הוא הזכיר את צפון מדינת ניו יורק, המקום ממנו באה לסין ולשם חזרה. היא אמרה שהוא היפה ביותר. אני הסכמתי.

פרידה

לכאורה מסעות רצופי פרידות. אבל אינך נפרד מחפצים ומאנשים בני בלי שם, אנשי ארוחות בוקר. ובכל זאת, תמיד מוזר להיפרד מאדם שזה אתה פגשת, כי אתה בכל זאת חש צורך להגיד משהו. הרי זה עצוב שיש פה אדם שלא תפגוש לעולם, במיוחד אחרי שאתה יודע שהוא קיים.

האין זה טיעון נוסף בזכות ההקשר? אבל אמרתי, המסע הוא חסר הקשר. רק מאסתר נפרדתי באמת. בכי. שוב קתרזיס על שפת ספסל, הפעם דאלי, יונאן. כמו שאני אוהב, תפאורה, כמה עצים, אני ואהובתי, נפרדים.

image

אותנטיות

תיארתי פרידה. את התפאורה, את העצם. זה אותנטי? הכל כמו שזה צריך להיות. זה אמיתי, באמת נפרדנו, אנו אוהבים, אהובים. אבל אני רואה את המראה, את היופי, זה מה שגורם לי אושר, שאני חלק מהדברים כמו שהם צריכים להיות, אני חלק מהאותנטי.

בליג'יאנג הם בנו את כל הבתים כמו שהם אמורים להיות. הכל יפה כל כך. אבל זה עתה בנו אותם. רואים אין ספור תיירים מאושרים ששמחים שהם נוגעים ב"סין האמיתית". אבל זה לא אמיתי, לא אותנטי. אפשר לראות בריטים חיוורי פנים, כמעט זועמים, הם רצו לגעת בסין האותנטית, וקיבלו "כאילו" סין האותנטית. מזכיר לי תצלום בגלריה עכשווית בשגנחאי. האומן מדבר עם הדובי פנדה שלו, כמו קומיקס, מולם ערימה של דובוני פנדה בשוק. הדובון ה"אמיתי" שואל את בעליו אם הם "העתקים" שלו, אבל הוא מרגיע אותם שהם "רק חיקוי".

אבל אני נהנה, ואני אפילו לא ציני, אני נהנה. כל כך יפה, אחרי הכל, פה. אני חושב שהאותנטי הוא בלתי אפשרי. הכל נהרס ברגע שאתה, התייר, מופיע, שהרי אתה לא חלק מה"אותנטי". אבל האותנטי גם לא יכול להתקיים כשאתה לא שם, שהרי המושג הזה מתקיים רק בזיקה ל"מתבונן". המצוי בתוך סביבה "אותנטית" באמת אינו מודע לאותנטיות שלה, שהרי הוא חווה אותה באופן בלתי אמצעי. הוא חלק מהתמונה.

קיטש

קיטש הוא ההיפך מהאותנטי, והוא ,לעומת האותנטי, קיים בכל מקום. כמו דקלים של פלסטיק ברחובה של ליטאנג, ארץ הטיבטים. מה לכם טיבטים יפים (אסתר אמרה שהם יפים) ולדקלים, שלא לדבר על דקלים מפלסטיק? אבל הם שם. עדיין אני זוכר שני נזירים במעילי עור שחורים מפצחים גרעינים תחת איזה דקל ירוק מדי.

מילן קונדרה כותב שהקיטש הוא הסכמה מוחלטת לקיום. ואכן, על שפת העמק של ליטאנג, מול מישורי הדשא, אלה היושבים בצל הדקלים ודאי לא שאלו אותם לפשרם. הפלסטיק הזה היה מונח שם כאבן מאבני המקום. ואני זוכר גם את הבתים הטיבטיים מדי, שבהם משתכנים תיירים, וגם קישוט אוריינטלי (אותנטי) בכיכר העיר של קשגאר (קשגאר כמו שהיא אמורה להיות). חשבתי לעצמי פעמים רבות שקיטש חייב להיות קשור במודעות, במודעות ליומרה השקרית בכך שהמסמן הזה יכול לייצג את המסומן ההוא, מסומן שהוא לא מכאן ולא מעכשיו, שהוא תמיד אחר או "מוגזם" להחריד, שלא צומח מהדקדוק הפנימי של המקום. זה סיפור על ערבוב תרבותי מלאכותי, שרירותי, כזה שרק ממשלות טוטליטריות וטוטליטריות קפיטליסטית מסוגלים לו. בסין מצאתי הרבה משניהם, וגם איש לא שאל לפשר העניין. בעצם, לא היה שם קיטש, כולם הסכימו שלא קוראים לזה ככה.

אמונה

גם זה סוג של הסכמה מוחלטת לקיום. במקדש בטאגונג הכל כמו שצריך להיות במקדש טיבטי: אישה משתטחת לפני הפסל. אני הסרתי סנדל אחד, והלכתי לחבק את אסתר. אמרתי לה: כמה עצוב שלעולם לא אוכל להרגיש כמו לרצות להשתטח לפני הפסל הזה או פסל אחר. זו טוטאליות שאני מפסיד, מפסיד לגמרי.
לראשונה – אמרתי לאסתר אחרי שזה נגמר – לראשונה אני חושב שאולי צריך לחיות לפי מה שמרגיש טוב ולא לפי מה שנכון. אבל אח"כ שבתי להיות גוף מחשבה, מחשבה מלהטת כחרב, שהרי מרגישים טוב רק עם מה שנכון, וממני נמנע לחשוב על משהו שהוא נכון. כלומר מספיק נכון כדי שהוא יגרום לי להרגיש טוב.
אבל בכל זאת היו כל הבודהות וכל העיירות.

בייחוד טאגונג. יש אווירה כזו של קדושה, וגם אסתר היתה מטפסת על כל ההרים שם, תמיד לפניי, ואני מתנשם ומתנשף, ורואה רק את כל דגלי התפילה שביקום הקטן הזה. ככה הם מכסים את המדרונות, ואסתר אומרת "זה יפה" ומצלמת. אסתר, אסתר, עושה יוגה בבוקר בבוקר באחד הגסטהאוסים הקטנים בערוץ דילוג הנמר, היא צללית שחורה מול האור מן ההרים. את יודעת שזה מה שאני זוכר כעת?

כפר/עיר

בערוץ דילוג הנמר, אסתר הייתה אוהבת גם את ההרים ולא רק אותי. אני בכפר כמו אדם שלא מכאן, כאילו תמיד מבקר, הייתי מעדיף לראות את ההרים מבעד לחלון ולא לחיות פה ממש, אפילו שבוע, נאלצתי פעם עם אסתר להיות בכפר ללא עיר.

הנה אני בכל זאת בכפר, אסתר כבר נסעה, בלב הגבעות, אבל אני מתמוגג כי אני יושב אל השולחן, וברקע בוסנובה מתקתקה, כמו זו שנגה ואני נהגנו להקשיב בזמן שלפני המלחמה. יש נר לשולחן, ואני כותב ביומן. ככה אני בכפר אבל כמו עיר, ולצדי זוג מגלגל שיחה קלילה בצרפתית. הייתי כמעט מאושר.

אחרי הכל, כנראה שהעיר זה המקום. בעיר אסתר אוהבת רק אותי, וישנם מספיק אנשים שזזים ועושים תנועות באוויר כדי שאוכל שלא להשתגע מהשלווה. בבתי הקפה אנשים מדברים אליך יפה, ויש איזה עידון, שלעתים, כשהייתי שוקע בעצבות (עצבות של כפר), נזכרתי שזה הוא שחסר לי עתה.

יוגה

אסתר לא בדיוק היתה עושה יוגה. יותר כמו צ'יגון, שזה דבר סיני ממש (אותנטי). בצ'יגון אתה נושם דרך כמה נקודות בגוף, נקודות של אנרגיה. אסתר אומרת שגם הזין שלי נקודת אנרגיה, אבל כשנשמתי דרכו נותרתי גוף מחשבה (יואל הופמן היה כותב: "גוף המחשבות הגדול").

כבר אז אמרתי לאסתר, שאני צריך להיות יותר רגוע, וגם אסתר נהגה לומר לי את זה לעתים קרובות. אני זוכר שראיתי זקן אחד מעשן בתוך שדה אורז (זה תמיד היה שדה אורז). היה זה בכבישי הכפר ליד דאלי. הדימוי הזה לא עוזב אותי. אפילו לא אמרתי לאסתר כשראיתי אותו, כי היא הסתכלה אז למקום אחר, לאמות מים ארוכות שנמתחו בין השדות לבין האגם. לא רציתי להחריד בה את אותה קדושה, גם אז היתה שם קדושה. כמו הפעם ההיא בדרך לחנאסה, כשאסתר ראתה חגבים חגבים את משאבות הנפט. משהו על וים ונדרס, היא אמרה, תצלומים של וים ונדרס.

אבל מה שחשוב הוא יוגה. אמרתי לה שאני אעשה קצת יוגה, או איזשהו דבר כמו יוגה, כשאשוב לארצי. גם ג'ניפר, איזו קנדית בשגחאי, אמרה לי לעשות יוגה. היא עצמה עושה יוגה בונקובר לעתים קרובות. למעשה, היא לא יכולה בלי זה. אבל אני מוסיף לחשוב, אני מתכוון, רק לחשוב. אני לא יכול בלי זה, כנראה.

image

אמונה

אני חוזר לאמונה, כי אסתר כמעט היתה לבודהיסטית, וחברה שלה אחת הפכה לבודהיסטית וכל בוקר היא משתטחת עשרות פעמים. שעתיים תמימות. למעשה, היא אמרה לי (אסתר אמרה), שאם לא אני, אולי גם היא היתה הופכת לבודהיסטית ממש.

גם כשאסתר היתה אומרת שהיא חילונית, היא הייתה אומרת לי: "לא חילונית במובן שלך". כמה אמריקאי, מצידך, הייתי עונה. היינו צוחקים. כאילו אני נציג המהפכה הצרפתית עלי אדמות, כאילו אני צרפתי, כאילו אני לא מהמקום הקנאי הזה.

קומוניזם

קנאות זה לא קומוניזם, לפחות אל בסין. למרות שלי יש חיבה לשעונים מתקופת מהפכת התרבות ולפסלים של מאו, נאלצתי כמעט לרחם על מארקס ואנגלס בפארק הציבורי בשגחאי. חשבתי שהם מביטים לאגם, עד שהבחנתי שאין שם באמת אגם ממשי, שזו רק דעה קדומה שהייתה לי על פארקים סיניים מצויים. אבל
עדיין, הם היו מגולפים בחומר, כמו כל הבניינים, כמו כל האנשים, ששוטפים ושוטפים ללא הפסק את אותה העיר. כל המסעדות, כל הקפה אינטרנט, כל המועדונים. הם היו שם ממש כמו כל שאר הדברים, מארקס ואנגלס נוגעים ללב.

ובשיאמן, לקראת הסוף, ראיתי בערב תכנית שקראו לה "דיאלוג". סיני משכיל מראיין באנגלית אנשים בשאלות מנומסות. היתה אישה אחת שהתאהבתי בה. אחרי שעזרה לבנות את פצצת האטום בלוס אלאמוס היא הלכה לסין למקום קטן מצפון לשי-אן, הרבה צפונה לה, והם עזרו לגדל בקר, היא ובעלה, שני אמריקנים בצפון מחוז שאאנש'י מאז ועד היום. הם רצו לתקן את העולם ואת צפון שאא'נשי. אני רציתי לבכות על האישה הזו. הם גם שמו מוזיקה מרגשת. היא רוצה להגן על ה"אדמה" מה"ספקולנטים". אפילו הסיני המשכיל חייך.

סינים משכילים

הם כמעט כולם היו משכילים, הסינים שדיברו אליי באנגלית רצוצה. אבל כעת אני זוכר אחת שלא דיברה איתי דווקא. קראו לה לי-או-ריי, ואסתר בכתה כשהיא עלתה לאוטובוס וניסתה להידחק בין ההמונים, תוך שהיא מנופפת לאסתר בידה לשלום. לי-או-ריי חברה של אסתר, חברה סינית מביג'ינג, שרוצה לנסוע לאמריקה וללמוד דברים אחרים, ואז, בפגישתה האחרונה עם אסתר, כשהיא נדחקה בין כל אותם סינים, היא לא יכלה להיות אחרת, אולי מפני שבסינית אין מילה למה שהיא היתה, לאהבה שהיא השתוקקה אליה (עכשיו כשאסתר מספרת על זה היא שוב בוכה).

שלא כמו אותה סינית בדאלי, שמדברת עם אסתר על אומנות, ומאחוריה אני רואה עוד את קצה עשנו של סיני יפה תאר ארוך שיער. הם מעשנים חשיש ושומעים את המוזיקה שהם שומעים כעת, והם לגמרי אחרים. אסתר ואני שמחים שמצאנו אותם, ועכשיו בדאלי זה שנות השישים. לכו תראו את ילדי הפרחים (אותנטיים).

אבל היו יותר כמו לי-או-ריי. למשל אמן בשם איי-וויי-וויי, ששח לאסתר איזה דבר על סין כששאלה אותו לפשרו של פסנתר שעשה, שמנענעיו משמיעים כולם צליל אחד; והיתה גם זנג-יינג, שלקחה אותי לסיור באוניברסיטת חנאן וסיפרה על חלומות שלעולם לא יתגשמו, ואמרה שיש מי שפוחד. ומסביבה רק הפסלים והאגם וכל הקיטש הזה.

סינים שלי, שנותרתם איתי, אלה שבתחילה לא ידעתי להבדיל בינם לבין האחרים, ובכל כיכר עיר, הפסל המסוים של מאו תמיד גבוה יותר מכולם, גבוה מהם. אבל, אני חושב, הם ממשיכים לחיות. למרות הפסלים ולמרות כל האנשים, תמיד יש סיני אחד בשדה אורז שמעשן.

ישראל

לישראל חזרתי אחרי שלושה חודשים, ומוטב לומר: "הארץ". אני מעדיף שלא לכתוב על זה דבר, זה אפילו לא קשור לסין. אבל אני זוכר כמה ישראלים סביב שולחנות של ראש השנה בהונג קונג. אחד קונה ומוכר יהלומים, אחד קונה ומוכר דברים שלא הסכים לומר לי מה הם. אחד מעצב שעונים בתאילנד. קוראים לו מניר באשי, סבא שלו היה חכם באשי. ממש ככה , שם ערבי, חשבתי לעצמי. הוא מזיין נערים בתאילנד, אני בטוח, אבל לא אמרתי דבר. זה חסר טאקט, וגם לא רלוונטי.

הרב מדבר על קין והבל. קין קיבל את "כל הנדל"ן, כל הפרופרטי", הבל קיבל את ה"סטוקס, תאילנד-הונגקונג-סינגפור (במילעיל), בנקים". בסוף הוא איחל לכולם "שנה טובה ושכל אחד יצליח בביזנס שלו". בית כנסת בקומה שנייה של בניין משרדים המשקיף אל נמל ויקטוריה. נוף יפה עד מאוד.

image

פוליטיקה

לא אשכח גם ויכוח עם אחד מהבריטים (היו רבים) על שפת שולחן בקשגאר. הוא אמר לי שלמדינה ממנה אני בא אין זכות להתקיים, וסיפר על שיחה נושנה עם ישראלי אחר בפאב בבריסל לפני שנים רבות. הישראלי שסיפר לו את מוראות הכיבוש גרם לו לחשוב שהמדינה הזו נולדה בחטא. אסתר אמרה שהשאלה "מה היה צריך לעשות עם היהודים לאחר השואה" היא שאלה שצריכה להישאל. אני רק דיברתי על פחדים ועל זיכרון קולקטיבי ועל חטאים שלי ושל אחרים, והיה לי מוזר שאני פתאום יהודי.

זה גרם לי להרגיש מיוחד במסע, ובקאיפנג אפילו הלכתי לחפש בית כנסת ישן, שנקבר תחת "בית החולים של העם מס' 4", וגם חיפשתי יהודי אחד לפחות שאולי נשאר במקום הזה. בסוף פגשתי זקנה אחת, מתאימה לדרישות, בזכות נהג ריקשה חביב שאמר לי שמצווה לו לעזור, כי הוא נוצרי. כמו אותה סינית צעירה מהרכבת, שסיפרה לי שהיא רוצה להיות נוצרייה, אבל היא לא יודעת איך. היא קראה את הברית החדשה והיא רוצה להיות טובת לב כמו ישו. דיברנו שאולי היא תוכל למצוא כנסייה, אבל בקשגאר אין כנסייה, היא אמרה לי, ונאלצתי להסכים. ככה קורה כשמיליוני אנשים לבד נחשפים לאמיתות רחוקות, אבל נותרים לבד.

מיליוני אנשים לבד

כמו אותה אישה בהונג קונג בטיילת הכוכבים (מול גורדי השחקים כמו בניו יורק יש טיילת של כוכבים כמו בהוליווד). היא אומרת לי שהיא רוצה לעשות סרט, ואם אני אבוא איתה ואשחק בסרט היא תיתן לי מצלמה, והיא עוד לפני זה תבשל לי אוכל, ועוד לפני זה אני יכול ללון בדירה שלה באחד הרחובות הלא רחוקים משם, ואז נוכל לעשות סרט. היא תביים ואני אשחק בתפקיד שאבחר. ואני חשבתי שזו אישה מטורפת, והיא סיפרה לי על תסריט בו גבר מגלה שאשתו בוגדת בו, ומציץ מתוך קופסא בנעשה, והיא כבר יש לה קופסא. והטירוף שלה הפך כעת למשחק, אולי גם אני יכול לשחק בלהיות מטורף? אני אומר לה כן, ניפגש ליד מלון פנינסולה מחר בשלוש וחצי.

אבל למחרת, עובר ושב באחת המעבורות, אני פתאום פוחד מהמשחק הזה. אולי לשחק בטירוף משמעו להיות מטורף. אני רואה אותה ליד המלון רק בעיני רוחי, באולם המבוא הויקטוריאני השעון מצביע כבר על ארבע.

סוף המסע

סיימון סיפר אז, לפני הבודהא הגדול, על איש שפגש במסעו. סיימון היה נוסע מלונדון למרכזה של אסיה, ובטהראן פגש איש אחד, שכל חייו חוסך למען נסיעה אחת, בת שבועיים, לאירופה – שבוע אחד בפאריס ושבוע אחד בלונדון. נותרו לו עוד שנתיים, לאותו איש איראני רחוק, וכשנפרד מסיימון אמר לו שייפגשו שוב בארץ שבא החל המסע, זו שסיימון קורא לה "בית". אבל סיימון מוסיף לנסוע, ובצ'נגדו, על חוף הנהר, כמעט בכיתי על הבריטי הזה, שהוא שרשרת של פרידות, והוא כולו סימן קריאה לדבר ששכחנו ואף שכחנו לשאול להיעדרו.

גם על האיראני הרחוק ההוא חשבתי לעיתים קרובות. הזכיר לי איש אחר מספרו של אלבר קאמי על המגיפה, שהיה כל חייו מנסה לדייק במשפט הראשון של הרומאן שאותו מעולם לא התחיל בעצם. ניסה לומר את הדבר במעופו, בדיוקו, ניסה להיות אדם.

אהבה

התחלתי ולכן אסיים. אהבה. תשובות אין לי. בראשית היתה ההכרעה. אבל אני לא איש בשורות בימים אלה. הכל נראה ברור פחות מאי פעם.

ההתבגרות היא היטשטשות הדברים או התבהרותם? עתה הם בהירים יותר בטשטושם אני חושב. אתה רק רואה אותם מפוזרים על כל השטח, כמו החגבים הגדולים של משאבות הנפט. כשראיתי אותם אמרתי לאסתר שזה דימוי של אבסורד. אתה רואה אותם זזים כמו מתוך כוונה גדולה, אבל לא רואה את התכלית. ככה גופי אהבה מתנגשים. אני כעת מחוץ לתמונה, רק רואה אותם מדברים מרחוק מבלי שאוכל לשמוע דבר.

image

דימויים: וולפגנג טילמנס. מלמעלה למטה: לוץ ואלכס יושבים על העצים (1995), צבי (1995),  דף מתוך ספר תערוכה (קונסטהאלה בציריך, 1995), לוץ ואלכס מאחור (1995), אנדרס מסיר שבב מכף רגלו (2004), לוץ, אלכס, סוזאנה וקריסטוף על החוף (1993), חיות (2006).

ותודה ללירון מור.

4 תגובות to “כמה מילים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין”

  1. אלון marom Says:

    מקסים, גל. חשבתי תוך כדי על החיים כמשל של פנחס שדה. על איך למדתי מהספר הזה על המסע הפנימי כעיקר במסעות (וגם יישמתי כמוך). אחושילינג אותנטי, בלי טיפת קיטש. אם לא היית מתחבא קצת מאחורי הפילוסופיה והתיירות – היה אפילו יותר. אבל אני כמובן האחרון שאתנגד לפילוסופיה, או לרשמים מסין. מעולה. עוד כאלה בבקשה.

  2. רגינה Says:

    למי שאינו מאמין
    קשה לחיות השנה.
    השדות מבקשים ברכה
    הים מבקש אמונה
    ואתה אינך מבקש דבר.

    ליבי ישן את שנתו
    ואני ישנה.
    חלומי כבד שתיקה
    ומתי מהלכים בשנתי
    כבתוך מצודה עתיקה.

    איך אתעורר משנתי
    ואין בליבי אמונה?
    ואתה אינך מבקש דבר.

  3. נמרוד חפץ Says:

    שנה אחרי סין כתייר בטיול מאורגן, תזכורת לכל מה שראינו ולכל מה שמחמיצים בטיול מאורגן וקצוב בזמן ובמקום.
    מעניין מאוד גם בטווח הזמן שעבר מההתרחשויות עד לפרסום היום
    נמרוד

  4. עומר Says:

    יפה.
    מרענן.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: