שיח הפריבילגיות והנסיגה מהפוליטי

by

תודה ללין חלוזין-דברת על פתיחתה של שיחה

1.

לאחרונה נשאלתי אם העובדה שלא כתבתי שום פוסט בשנה האחרונה משקפת ניסיון לפנות את הבמה – השיח הפוליטי-תרבותי במקרה זה – לאחרים, כלומר "לא-פריבילגיים" (ברוח משהו שכתבתי פעם). עניתי שלא היתה כאן שום החלטה; אני פשוט מרגיש שאין לי הרבה מה להגיד. אבל ייתכן בהחלט שהתחושה שלי ש"אין מה לכתוב" היא סימפטום, כלומר היא תוצאה של היותי חלק מקבוצה חברתית פריבילגית יחסית שלא חשה דחיפות מיוחדת – לפחות ברמה המטריאלית – בשינוי פוליטי. הגיוני שדווקא אלה שסובלים יותר מהמשטר הקיים ירגישו דחיפות לכתוב – כמו גם להוביל בעולם האמיתי – מאבקים פוליטיים.

זה עשוי להישמע כמו הבדל דק אבל הוא משמעותי בעיניי; זה ההבדל בין מה שאכנה פה "פוליטיקה" – כשיח המבין אותנו כסימפטום של משטרים, מעמדות, מגדרים, הקשרים – לבין מה שאפשר לכנות "אתיקה", המתמקדת באינדיבידואל ובהחלטותיו. טענתי תהיה שבשיח השמאלי בישראל (ולא רק בה) חלה תזוזה מצערת מהפוליטי לאתי, באופן שמטשטש את המרחב הפוליטי ומאשרר את אותן פריבילגיות נגדן אנו יוצאים.

אז מהי אתיקה? לצורך העניין (יש גם הגדרות אחרות) אגדיר אתיקה כשיח שמנהל האדם היחיד – עם עצמו ועם אחרים – אודות הדרך הנכונה לחיות את חייו. מטבע הדברים הרבה מזה יהיה אודות החלטות: מתוך הבנה של תנאי הסביבה, כמו גם העבר והזהות של האינדיבידואל, הוא אמור להחליט אילו פעולות לנקוט, מה ללמוד, עם מי להתחתן – אם בכלל – עם מי להזדיין, ועוד.

פוליטיקה, לעומת זאת, היא שיח שעוסק בתנאים בהם האינדיבידואל פועל. הפוליטיקה היא זו שמערערת על ההכרחיות של התנאים בהם הוא מחליט החלטות, שמציעה אפשרויות לשנות את התנאים הללו, שמצביעה על ההבדל בין התנאים של אינדיבידואל כזה לאחר. הפוליטיקה עשויה לערער את ההכרחיות אף של תנאים כמו מזג אויר, זהות מינית, או גיאוגרפיה.

הפוליטיקה והאתיקה שלובות זו בזו. הסיסמא הפופולרית כל כך בעשורים האחרונים, "האישי הוא הפוליטי", מבטאת את ההכרה שמימדים שונים שנחשבו חלק מהמרחב הפרטי – כלומר עניינה הבלעדי של האתיקה – הם פוליטיים. שהמיגדר של האינדיבידואל, הזהות האתנית, דפוסי המשיכה המינית – מימדים שנתפשו כ"טבע" נתון – הם יצורים היסטוריים ופוליטיים. גם אם גוון העור הוא במובן מסוים "עובדה טבעית", הרי שהמשמעויות של גוון זה לחיים של אינדיבידואל מסוים, לאתיקה שלו, מתווכת בהקשר הפוליטי שבו הוא חי. גם אם מאן דהו נמשך לגברים ערומים הרבה יותר מלנשים ערומות, השיום שלו כ"הומו", "ביסקסואל", או "סטרייט" (או שמא "הומו בארון") – וכל מה שנגזר מכך באשר להזדמנויות שנפתחות בפניו וההחלטות שעליו לקבל – כל אלה הם הבנייה פוליטית.

התזוזה המבורכבת מהאתי לפוליטי הפכה לחלק בלתי נפרד מהאג'נדה של השמאל במערב. אבל זה לא אומר שהאתיקה הפכה מיותרת. גם אם אנו מכירים בשרירותיות של מרכיבי זהות מסוימים, זה לא שולל מהם את כוחם הממשי. גם אם אפשר – ואפילו אם אנחנו רוצים – לשנות את ההקשר הפוליטי, עדיין צריך לחיות את החיים שלנו כאן ועכשיו. העובדה שבניינים הם מעשה ידי אדם, אין משמעה שאפשר (או אפילו רצוי) להרוס אותם. אחרי הכל, הפוליטיזציה של האתי משמעה, בין השאר, שלא ברור מי אנחנו מחוץ להקשר הפוליטי. לא אנחנו בנינו את הבניין אלא נולדנו לתוכו, ואם אנחנו לא רוצים למות עם פלישתים – להרוס את הבניין עם עצמנו בתוכו – אין מנוס מלחיות איתו, גם אם בניסיון מתמיד לאתגר את גבולותיו ואת המבנה הפנימי.

זה נכון במיוחד במקום כמו ישראל בו נדמה שלמדינה, למיתוסים שלה, לגיאוגרפיה הדמיונית שלה, יש הרבה יותר כוח מאשר לנהר או להר. גם אם אנחנו מזהים היטב את המניפולציה שיוצרת את בנו את מראית העין הזו, עדיין חייבים למצוא דרך לחיות במערה הציונית. והשאלה הזו – שאלת החיים "בינתיים", עד השינוי המיוחל – היא שאלה אתית.

hatima2

2.

ואולם, שיח הפריבילגיות בפאזה הנוכחית שלו לא רק נותן מקום (הכרחי) לאתיקה אלא מבטל את המרכיב הפוליטי שמלכתחילה נותן לשיח הזה משמעות. במובן זה שיח הפריבילגיות הוא ריאקציונרי – הוא מבטל את ההישגים הכבירים שמשתקפים בסיסמא "האישי הוא הפוליטי". אפשר לומר שהוא מהפך אותו – הפוליטי הפך לאישי, אישי מדי.

שהרי מהי פריבילגיה? העובדה שמאן דהו נולד לאם ואב שמוצאם מאירופה – מה שמכונה במקומותינו "אשכנזי" – לא הופכת אותו אוטומטית לפריבילגי. הפריבילגיה מתווכחת בקיומו של משטר פוליטי מסוים בארץ שבתוכו אשכנזים נהנים מהון מטריאלי וסימבולי גדול יותר ממזרחים. אם להוריי יש כסף הם יכולים להעניק לי חינוך יותר יוקרתי, וגם אם להוריי אין כסף (כמו במקרה שלי למשל), צבע העור הקל עליי את הסוציאליזציה למוקדי כוח כמו עיתון "הארץ" או תוכנית מצטיינים באוניברסיטה. לזה אפשר לקרוא "הון סימבולי", והוא מאפשר לפעמים גם צבירה של הון מטריאלי. לפי הטיפולוגיה הזו יש, איפוא, פריבילגיות מטריאליות, פריבילגיות סימבוליות, ויש עוד להוסיף: פריבילגיות חוקיות. הן פחות רלוונטיות להבדל בין אשכנזים למזרחים אבל קריטיות להבדל בין יהודים לערבים כמובן.

thecorn2מכל מקום, ברור שפריבילגיות אינן נובעות לוגית מתכונות טבעיות מסוימות אלא הן תוצר של איך התכונות הללו מתורגמות בתוך הקשר פוליטי נתון. לכן "שיח הפריבילגיות" התגבש תחילה כאופן ניתוח של המשטר וכיצד הוא מחלק זכויות דיפרנצאליות לקבוצות חברתיות שונות בהתאם לאינטרסים שלו. הזכויות הללו, בתורן, מייצרות תנאים אתיים שונים לאינדיבידואלים מקבוצות שונות. "שׁיח הפריבילגיות", אם כן, היה במקורו חלק מניסיון לפוליטיזציה של האתיקה – להראות שהתנאים שנדמים כ"טבעיים" הם מניפולציה של המשטר.

עם זאת, בשנים האחרונות, כפי שכתבה פה לין חלוזין-דברת, נראה שהמוקד של שיח הפריבילגיות עבר פנימה, מעיסוק במשטר הוא הפך בראש ובראשונה לעיסוק בעצמנו. מילים כמו "אשכנזייה", "גבר" או סטרייט" הפכו מילים נרדפות לפריבילגיות, כלומר פריבילגיות נתפשות, לפחות בשיח היומיומי, כתכונה מהותית של האינדיבידואל, ותפקידו של המשטר נדחק. אמנם באופן תיאורטי, אם נישאל על כך, כנראה נדע לומר שזו הבנייה, אבל בשיחה היומיומית ההכרה התיאורטית נדחקת. זה משתקף, לדעתי, בעובדה שהמושג דנן כבר לא מופיע רק כחלק מהביטוי "בעל פריבילגיות" אלא גם כשם תואר. "אני אישה פריבילגית", אמרה מירב מיכאלי בנאום הבכורה שלה בכנסת.

משיח פוליטי שעוסק בניתוח של המשטר כחלק מניסיון לשנות אותו, הפך שיח הפריבילגיות לאתיקה, כלומר לכזה שדורש התמודדות בראש ובראשונה ברמה האישית. כך למשל הוטח בי לאחרונה בוויכוח פייסבוק שאני צריך להביע תמיכה בבד"ס, דווקא מפני שאני "פריבילגי". נראה שבמסגרת השיח הזה, העובדה שזה יזיק (עד יהרוס) את הסיכויים שלי לקבל מישרה אקדמית בעתיד, היא לא שיקול נגד תמיכה כזו אלא בעדה. אפשר לומר שככל שזה יזיק לי, כך זה יותר מימוש של הסגולה הטובה (ולא בכדי המושג האריסטוטלי הזה הולם כל כך). שהרי ויתור על משרה אקדמית הוא מילוי של הדרישה הפופולרית כל כך בימים אלה: שבעלי הפריבילגיה יוותרו על הפריבילגיה! שגברים אשכנזים, למשל, יוותרו על האקדמיה לטובת נשים מזרחיות או ערביות, או לכל מי שפחות פריבילגי מהם (כלומר כולן).

(ואגב, חשוב לי לומר שאני אכן לא תומך בבד"ס; כלומר אני לא מסתיר שום דבר. אבל אני מכיר בכך שאני לא אינדיבידואל מופשט אלא חלק מהקשר פוליטי קונקרטי, כלומר בכך שהאילוצים המטריאליים והסימבוליים שהוא מטיל עליי כנראה משפיעים על דעתי).

אבל אם נחשוב על זה, למה זה משנה כל כך שמאן דהו – נקרא לו גל כץ – יעשה מפגן הירואי ויוותר לטובת אישה מזרחית על המשרה האקדמית שלו (הכל היפוטתי כמובן, הסיכויים של כולנו – גם של גברים אשכנזים – לקבל משרה בימינו די נמוכים)? ומה זה בכלל אומר? הרי לא אני זה שקובע חלוקת תקנים באקדמיה.

גם אם זה אפשרי, מחווה כזו תגרום, לכל היותר, לאותו מאן דהו להרגיש טוב עם עצמו, ולבטח לאחרים להעריך אותו, אפילו להעריץ (אם הוא ידאג לפרסם את זה ברבים, או לפחות בפייסבוק…), אבל האם זה ישנה משהו בקונסטלציה הפוליטית, כלומר במשטר הפריבילגיות עצמו? במלים אחרות, למעשה כזה תהיה משמעות אתית לחיי המאן דהו אבל ההשפעה הפוליטית שלו תהיה זניחה.

3.

מעבר לכך, אני בספק אם אפילו אותו יחיד באמת יכול "לוותר על פריבילגיות". האם הוויתור, לצורך העניין, על משרה פוליטית בארץ לא יתורגם להון סימבולי שיאפשר, בתורו, לקבל מישרה במחלקה רדיקלית כלשהי באמריקה? ובמובן יותר בסיסי – האם העיסוק הביקורתי המתמיד בעצמם – ששיח הפריבילגיות הוא הביטוי המרכזי שלו – לא מאפשר לאנשי שמאל (כמעט תמיד אשכנזים) בארץ לאשרר את המעמד שלהם כמתקדמים ומשכילים באופן שמעניק להם עמדות כוח אלטרנטיבות – למשל בתעשיית העמותות – ולבטח הון סימבולי?

אפילו העמדה הגורסת שעל אשכנזים לעזוב את הארץ כדי לוותר על הפריבילגיות שלהם שוכחת שהישראליות האשכנזית שלהם מאפשרת להם, למשל, להשיג עמדות כוח באמריקה ובהמשך להשפיע גם על הפוליטיקה בישראל. כלומר הפריבילגיה אינה נמחקת כאשר עולים על המטוס בנתב"ג. זאת ועוד, ההירואיקה הזו תמיד נשארת ברמה שטחית למדי; כלומר אנחנו לא רואים אנשי שמאל מוותרים על הירושות שלהם במושבי השרון ובמרכז תל אביב.

ואם נחזור לטיפולוגיה שאפיינתי קודם: שני סוגים של פריבילגיות – חוקיות ומטריאליות – אינן נסדקות כתוצאה מהשיח האתי הזה, מהעובדה שכל אשכנזי בשמאל שמכבד את עצמו יתחיל דיבור פוליטי בביטוי "אני מודע לפריבילגיות שלי" או "אני אדם פריבילגי". יתרה מכך, הפריבילגיה היחידה שיכולה להיסדק כתוצאה מההשתייכות למחנה ההגמוני – הפריבילגיה הסימבולית – מתאשררת ומתחזקת בתוך השיח הזה. אחרי הכל, רק אשכנזים יכולים "להיות מודעים לפריבילגיות" שלהם ובתוך כך להופיע כנאורים וביקורתיים.

יוצא איפוא שלא רק ששיח הפריבילגיות הוא אימפותנטי לחלוטין כאשר מדובר בלב משטר הפריבילגיות – היתרונות המטריאליים והחוקיים של יהודים-אשכנזים – הוא מחזק את הפריבילגיות הסימבוליות שלהם בשמאל.

keter2

4.

אז מה אני מציע? אני לא בטוח. אני זוכר, למשל, שסבא שלי ויתר בשנות השלושים על הירושה שלו – אדמות פרדסים בפתח תקוה. הוא הצטרף לתנועה הקיבוצית והרכוש הרב של אביו הבורגני היה מעמסה לא נעימה ולבטח מיותרת. הוא הרי הקים עולם חדש, ואיתו היו הרבה מאוד אנשים שהוא ידע שהוא יכול לסמוך עליהם. זה היה מעשה פוליטי, היות שהוא היה חלק ממגמה או תנועה רחבה, ולא בכדי זה איפשר שינוי עמוק בתנאי חייו של האדם, לא רק תמרון שיחני-פייסבוקי בתוך התנאים הנתונים.

היום אין תנועה כזו, ואני לא מציע לאנשים לוותר על הירושות וגם לא על תקנים באוניברסיטה. מה אני כן מציע? אולי להתעסק קצת פחות בעצמנו. לא בכדי הנרקיסיזם של שיח הפריבילגיות בא ביחד עם עיסוק גובר ומוגזם ב"אישי" – מהסוג שהפייסבוק מאפשר. העיסוק הזה, שאורטל בן דיין ביקרה אותו היטב לאחרונה (גם בפייסבוק, כמובן…), מסתמך על הסיסמא ""אישי הוא הפוליטי", אבל אני חושב שבנקודה זו הוא כבר מהפך אותה. הפוליטי הפך לאישי באופן שעושה לו דה-פוליטיזציה. אתיקה של הכאה על חטא ומעשים פסאודו-הירואיים היא נשק עלוב – גם אם מצטלם היטב בפייסבוק – נגד הממשות הפוליטית.

המוקד צריך לחזור לפעולה מאורגנת נגד המשטר והתנאים שהוא מייצר במקום העיסוק האתי האובססיבי בחטאים המולדים של האינדיבידואל ובדרכים לכפר עליהן (במובן הזה האתיקה שאני מדבר עליה היא אתיקה פרוטסטנטית, שהרי ביוון העתיקה, עת נולד המושג "אתיקה", עדיין, לא היתה ההבחנה החדה שאני מניח כאן בין היחיד לקהילה הפוליטית). מחוות שיחניות כמו "אני מודע לפריבילגיות שלי" ואפולוגטיקה מתמדת אינן משרתות שום דבר אלא, כאמור, רק מבצרות את הפריבילגיה הסימבולית של השמאל-אשכזים.

יתרה מכך, וכאן אסיים, שיח הפריבילגיות לוקח מהמדוכאים את אחד ממקורות הכוח החשובים שלהם: כעס, אפילו שינאה. קשה לכעוס על מי שמתנצל כל הזמן, ואילו הכעס חשוב כדי לייצר את ההתנגדות שתיקח פריבילגיות, להבדיל מויתור עליהן. שהרי על פריבילגיות לא מוותרים, כמו שלא "מוותרים של השטחים". פריבילגיות נלקחות באמצעות שינוי המשטר הפוליטי, ולכן מה שצריך זה צדק פוליטי, לא מחוות אתיות.

*

דימויים: שלוש עבודות של אדם קפלן. מלמעלה למטה:

"לאדם קפלן, בברכה נאמנה, שמעון פרס"

The Corn Who Listened To Popcorn (תירס, אוזניות, נגן mp3, שיר הפופקורן)

"כתר כתר"

תגים: , ,

26 תגובות to “שיח הפריבילגיות והנסיגה מהפוליטי”

  1. דרול Says:

    גל,
    המאמר הזה דגול.
    הוא צעקה אמיתית של "די לי מהנרקסיזם הזה, לכל הרוחות."
    מגיע לך הרבה יותר.

  2. iroshim Says:

    תודה לך גל שהמשכת את הטיעונים שלי, אבל מדוע, למען השם אתה ממשיך בשיח הפריבילגיות של המעגל הסגור שלכם, ונותן את ה"תודה" שלך רק למחברת – אך לא לכל אלו שהעירו אותה [ואולי גם אותך כפי שאתה מתוודה] מתרדמתה הפריבילגית אי-שם בצפון הנעים והחם של תל אביב השבעה? מירב טויעווניך נאמרו כאן, אולי בלשון פחות אקדמית ויפה, אולי במהירות מלהמת ומתרגשת [ועל זה התנצלתי בפניה] אבל היטבת לנסח את הנאמר כנגד העמדה המאפשרת להציב את השיח הזה, האקדמיות השבעה, תנאי הכתיבה הנוחים, העמדה המכה על חטא בלי להכות ובלי לדעת מהו החטא, והדשנות הרבה הנוכחת בשמאל הישראלי שגם כשהוא שיתף פעולה עם אנשי האוהלים ברוטשילד, הוא באמת לא היה שם אלא רק ניכס את הפעולה, ארגן את המחאה ועמד כל הזמן עם עין אחת משפקיפה מלמעלה.
    תודה

    • נטליה Says:

      זה מוזר, כי אני קראתי אותו כמתנגד לך, ומסווג אותך תחת העיסוק המוגזם באישי, אבל אולי לא הבנתי אותך (אותו נדמה לי שהבנתי).

  3. iroshim Says:

    אולי גם וגם כי כץ לא מאד החלטי. האישי מוגזם אבל האישי הוא מה שאנחנו והאישי הוא החומר המאכלס את השמאל הרבה יותר מכל דבר אחר, כידוע

  4. ערן Says:

    מרתק ומדויק (אם כי אפשר לחשוב מחדש בעיני על האם הפריבליגיות החוקיות רלוונטיות או לא בין מזרחיים ואשכנזים…). תודה על חומר קריאה מרתק לכיפור.

  5. יאיר Says:

    התביעה לוותר על פריבלגיות תמיד הייתה מוזרה בעיניי. הרי רוב האנשים לא מוותרים על זכויות יתר (אלא אם מכריחים אותן). יש אנשים שיוותרו אבל הרוב המוחלט לא יוותרו. לכן כדרישה פוליטית היא מוזרה.
    מתי אנשים מוותרים על זכויות יתר? ראשית, כאמור, כאשר מכריחים אותם, או לוקחים להם אותן. זה צריך לקרות, בישראל-פלסטין. אבל זה לא ממש דיון בעל משמעות כרגע.
    שנית, וזה יותר רלבנטי לדיון המתנהל כאן – כאשר הזכויות האלה אינן נתפסות כרצויות ומועילות. כאשר הן נתפסות כמעמסה – וכאשר יש עתיד מבטיח שלמענו כדאי צריך וראוי לוותר על אותן זכויות, להשליכן הצידה.
    הדוגמה של הסבא שלך, גל, היא לפיכך קריטית.
    והיא מזכירה לי את הנסיון האישי שלי. כאשר אני השלכתי הצידה את הקישורים החברתיים שלי באליטה הישראלית, ואת הכישורים המקצועיים שלי בתעשיית ההיטק, והיגרתי לארץ אחרת שם – כ"לא חוקי" – הצבתי את עצמי באזור הדמדומים של החוק, מתקיים בדוחק על מזון מפחי האשפה ומתגורר בבתים נטושים, לא חשבתי לרגע שאני מוותר על פריבלגיות. חשבתי שזכיתי בחיים חדשים ועולם מלא.
    המסקנה היא פשוטה. אם רוצים מעורבות של האליטה בפוליטיקה רדיקלית, הדרישה אינה יכול להסתכם בויתור – אלא ביצירת סדר יום רדיקלי חדש, שבו זכויות היתר יאבדו אולי את משמעותן, אבל כולן ירוויחו הרבה יותר.

    • נטליה Says:

      אבל כאן כל הבעיה, וחלק מהטענות המוצדקות כלפי המעורבות של חלק מהשמאל בפוליטיקה רדיקלית – חד"ש למשל, היא לכאורה פוליטיקה כלכלית רדיקלית, אבל חלק (רק חלק) מתומכיה עשירים מאוד, והטענה כלפיהם היא שתמיכתם בחד"ש היא מהשפה לחוץ, אולי ב"קטע של שלום" וקצת "עזרה לחלשים", לא יותר. "סדר יום רדיקלי" חדש אמיתי יטול מתומכים אלו, לפחות בתור צעד ראשון, דברים רבים שמכוננים את חייהם – ירושות, משרות.

      הוויתור שאתה עשית – ונשמע מרתק ואף מפעים, מי אתה? – מאוד חריג בנוף הזה. קשה למצוא כנות פוליטית כזאת, הלימה כזאת בין מילה למעשה.

      • נטליה Says:

        לא ויתור כאמור, אלא השלכה הצדה.

      • יאיר Says:

        תודה נטליה. אני היום אקדמאי. חייתי באזור הספר האורבני במשך חמש שש שנים. כתבתי דוקטורט בזמן הזה. הרגשתי הכי טוב עם עצמי שהרגשתי אי פעם. לא היה לי כלום והיה לי הכול. אני כבר לא שם. רציתי להקים משפחה וזה קשה עד כמעט בלתי אפשרי בתנאים ההם. היום אני חי בצורת חיים הרבה יותר בורגנית. אבל עדיין אין הרבה מתחרים לאושר שתוקף אותי כשאני שולף משהו טוב מהזבל. אם את רוצה, כתבתי אז באנגלית,
        londonmink.blogspot.com, תקראי משנת 2007 ולפני כן.

        אני מרגיש מאד לא נוח כשיש חוסר התאמה בין החיים לפוליטיקה. זה קורה הרבה בשמאל ולא רק בארץ. בבריטניה, קוראי הגרדיאן, שזה העיתון הכי גדול עם אג'נדה סביבתית בולטת (ואמיתית), הם גם האנשים שמזהמים יותר מקוראי הרבה עיתונים אחרים (היה איזשהו מחקר לפני כמה שנים, ורואים את זה בפרסומות). חוסר ההתאמה הזה הוא לא טוב. לא משום שהוא מעיד על צביעות, אלא בדיוק משום שפעולה פוליטית שלא יוצאת מהחיים של אנשים אלא "משעות הפנאי" והדימוי העצמי שלהם לא תגיע רחוק.

      • נטליה Says:

        כן, אבל איך עושים את זה בלי לחיות באיזור כפרי ולהתקיים ממשק אוטרקי? כל משרה כמעט בעיר (חלק נכבד מאוכלוסיית העולם) מתבססת, בדרך כזו או אחרת, על הניצול שמהווה חלק מה"מערכת", ה"אימפריה", תהיה אשר תהיה.

      • יוסי Says:

        נטליה, את צודקת אבל גם במשק אוטרקי יש ניצול של החיות ושל הדגנים ושל שאר בני האדם שבאים איתם במגע. וזה מזכיר לי את הנסיון האישי שלי, כשפשוט נמאס לי מכל הפריבילגיות האלו והבנתי שהדרך היחידה להתמודד איתם היא פשוט להתאבד. אומנם הגופה שלי עם כל הרעלנים שבה עדיין הוותה נטל על הסביבה אבל יותר מזה לא יכולתי לעשות. וכך נשארתי מת מספר שנים עד שהחלטתי להקים משפחה. היום אני כבר במקום אחר, הרבה יותר בורגני, לצערי. אבל עדיין אני מתענג על רגעי מוות מזדמנים כשיש לי הזדמנות.

      • נטליה Says:

        🙂

      • דרור BDS Says:

        תרומתו החשובה של מאיר עמור לדיון: "אשכנזיות זה לא בתולים"

        תרומתי הלא חשובה לדיון הזה:
        חד"ש לא שמאלנים רדיקלים אלא ראקציונרים. (אסמא אגברייה: חד"ש זה ימין[!]"). ויתור אמיתי על הפריוילגיות זה ללכת ולזרוק את הדרכון ולההפך לסאדו (באבא) ולחיות מקבצנות. פגשתי צרפתים כאלה, וכמובן שיש הודים כאלה, העוזבים את משפחותיהם וכנראה לא יכולים לחזור למקום מגוריהם הקודם. חלק מהותי מהויתור על הפריוילגיה הוא ויתור על משפחה, בת זוג וילדים. עבור ראקציונרים תומכי חד"ש, לגדל ילדים במדינה הציונית זה שימור הפריוילגיה. הם לא יוותרו על כך.

        ליוסי. האבסורד אינו במקומו. בכפרי ההימאליה אין ניצול של חיות המשק, יש יחסי עבודה הוגנים. (להבדיל, זה לא נכון עבור נשים שעובדות קשה מדי שם). שם אפשר ורצוי לשתות חלב היות ואתה מכיר באופן אישי את הפרה או את הבופאלו ורצוי לאכול ביצים היות ואתה מכיר – אישית – את התרנגולת. (ישנה הסתייגות הינדית דתית מאכילת ביצים עקב חשש שהביצה מופרית אך אין חשש מהתעללות כמו אצל הציונים).

        כפי שמראה מאיר עמור, היות ולא ניתן באופן אבסולוטי לוותר על הפריוילגיות, ראוי לצמצם את הנזק ככל שניתן. כל אדם, בעיר, בכפר, או אפילו במדינה הציונית שתיחרב בקרוב, טוב ייעשה אם ישמור את שיירי האוכל הנזרק בד"כ לפח ויטרח ויביא אותו או לפרה המסתובבת חפשי בהודו ולכלבים חסרי הבית, או לחתולים בערים הגדולות. את זה למדתי כשחייתי תקופה מסויימת במדבר, שם אסור היה, מבחינה מוסרית, להשתמש בפחי אשפה עבור אוכל. "כאן יש מחסור במזון זמין, מישהו כבר יגיע ויאכל את זה", אמר לי מי שאמר ומאז אני מקפיד על כך, ולא רק במדבר.

        ויתור על פריוילגיה זה לוותר כליל על פחי אשפה. בכפרים הנידחים אין כמעט אשפה, ואת כל האשפה מייצרים התיירים הקולוניאליסטים. אין מנוס מההשוואה: ציונות=פח אשפה.

      • יוסי Says:

        דרור, אין לי מושג איך אתה מגדיר פריבילגיה. לכן אני לא יודע אם זה טוב או רע לוותר עליהן.

        לבחור לגור בצמצום או באורח נזירי היא בחירה שאנשים בוחרים לעיתים לטווח קצר או לכל החיים, הם עושים זאת כדי להגדיל את מידת האושר שהם חווים, לא על מנת לצמצם אותה. האם בחירה זו מגדילה את מידת האושר של אחרים, זה דבר שתלוי בנסיבות.

        בכל מקרה זו לא בחירה הירואית שצריך לרומם אלא בחירה אישית ואינטרסנטית כמו שיאיר וסמולן כתבו פה. אם האדם שבוחר באורך חיים נזירי היה לפני כן פושע אז צריך לברך על כך שהפסיק את מנהגיו הנלוזים, אבל לא כל מי שחי אורח חיים אורבני או אפילו "ציוני" הוא פושע. מאידך חיי נזירות לאו תמיד מכפרים על פשעי העבר (נהפוך הוא, הם חוסמים את האפשרות שפושע יקדיש את חייו לפיצוי חומרי של הנפגעים). ובמקרה שמי שבוחר לחיות חיי פרישות היה אדם אהוב בחברתו אז הסתלקותו היא באופן מובהק אקט אגואיסטי.

        נראה לי שלשיטתך חיים מוסריים = התאיינות וזוהי האמונה שיצאתי נגדה עם התגובה האבסורדית.

        ממליץ על הספר הבא, אולי יעזור לך עם הלופ של אזולאי-אופיר-עמור:

        http://www.amazon.com/Found-Freedom-Unfree-World-ebook/dp/B007KTDHJK/ref=sr_1_fkmr1_2?ie=UTF8&qid=1380142861&sr=8-2-fkmr1&keywords=live+free+in+an+unfree+world

      • דרור BDS Says:

        ייתכן כי לא הבנת, ייתכן כי אינך רוצה להבין, ייתכן כי שמת לך למטרה ללעוג לתגובה ע"י הצבת דבריו של המגיב בנקודת הקיצון – האבסורד – וע"י כך להפריך (להוכיח בשלילה) טענה שאף אחד לא טען.
        אין מחלוקת, כך ע"פ מיטב הבנתי, כי זו לא בחירה הירואית שצריך לרומם אלא בחירה אישית ואינטרסנטית. מכאן ועד טענתך המוזרה כי קיימים הטוענים שחיים מוסריים = התאיינות, אותה ניסית להוכיח דרך נקודת הקיצון, המרחק רב.

        אז לא. לא קיים מי שטוען שחיים מוסריים=התאיינות. תגובתך האבסורדית מיותרת. קיימים אנשים המנסים לחיות חיים מוסריים ככל שניתן. סיבותיהם השונות והדומות עימהם. לגבי יאיר, יבוא הוא ויטען את טיעוניו. לדידי, תנאים הכרחיים לחיים מוסריים תחת המשטר הציוני הם לא לאכול בשר ומוצרים מהחי, ולא לשתף פעולה עם הצבא הציוני. ישנם אנשים הממלאים את התנאים הללו ובכל זאת הם אינם מוסריים. ישנם גם כאלה שלא ממלאים את התנאים האלה ובכל זאת הם חיים חיים מוסריים הרבה יותר מאלו שכן ממלאים אותם. זה עדיין לא שולל את הכרחיותם, לטעמי, של התנאים שהצבתי.

        לגבי חיי החופש והפסיכולוגיזציה של מי ששואפים לשינוי פוליטי, על כך כבר העיר מאיר עמור. אני לא זקוק למדריכי קרישנה מורטי למציאת החופש. מאחל לכל אחד ואחת (פרט לפושעי מלחמה) לחיות חיי חופש כפי שאני חי אותם.
        http://www.amazon.com/Trekking-Climbing-Indian-Himalaya/dp/0811729532

      • יוסי Says:

        דרור, כנראה שלא הבנתי אבל אתה כתבת: "ויתור אמיתי על הפריוילגיות זה ללכת ולזרוק את הדרכון ולההפך לסאדו (באבא) ולחיות מקבצנות".

        גם נטליה בשאלותיה נתנה לי להבין (ואולי זה היה בהפוך על הפוך) שהאידאל הוא התאיינות אבל מכיוון שאי-אפשר להשיג את האידאל הזה (בעצם למה לא?) צריך להתפשר על משהו קרוב אליו. גם אתה כתבת את אותם הדברים: "היות ולא ניתן באופן אבסולוטי לוותר על הפריוילגיות, ראוי לצמצם את הנזק ככל שניתן."

        האם תכחיש שאתה רואה ברוב הצורות של הקיום האנושי סוג של "נזק"? נזק שראוי שהוא ייתכנס לאפס?

        בנוגע להמלצה לספר סהדי במרומים שזה לא היה נסיון פסיכולוגיזציה. הספר שהמלצתי עליו מכיל כמה פרקים מעולים על "מוסריות שימושית" שהם מאוד רלוונטיים לדיון הנוכחי ומספקים מסגרת כללית יותר לבחינת עמדות מוסריות מאשר אלו של האנטי-ציונים שאתה תמיד מצטט. לא שאין להם דברים מעניינים לומר לפעמים, אבל הם לא מתודיים מספיק כדי לבנות עליהם תורה מוסרית… מהבלוג שהיית נושאו הבנתי שאתה חי חופשיים יותר מרובנו. סחטיין.

      • דרור BDS Says:

        אני עמוק בתוך הלופ: When Ideology Replaces Morality

        When the ideology of a particular political trend is founded on a globalist, quasi-scientific scheme to save the world, then morality tends to be abandoned. Instead, those things which can fit the group’s ideology are defined as “good” while those which do not are classed as “evil”. Such a delusion can be maintained for a long time. Problems arise, however, when the scheme, and the ideology which goes along with it, fails completely. What remains is a number of extremist individuals whose morals were replaced with ideology; now, their ideology too has been lost.

        As a result of the way in which they transform instinctual sentiments like pleasure and jealousy, love and hatred, narcissism and narrow self-interest into substitutes for ideology, they become a challenge to political operations. They phrase all of these things in the bombastic language of ideology: every delay in payment for an article one of them writes becomes a conspiracy. Persons who fire their jealousy come to take the place of the class enemy, or the enemy of the nation: overpowering narcissism becomes their multi-faceted compass.

  6. דרור BDS Says:

    "בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים, הציונות תהפוך לשריד מעולם שחלף, עניינם של מוזאונים, ארכיונים ומחלקות אקדמיות להיסטוריה. הפוסט ציונות תיזכר אז בתור שם שניתן לאותו רגע שבו נעשו יהודים-ישראלים מודעים לחלוטין לסיומו של העידן הציוני בהיסטוריה של היהודים. זה הרגע שבו יהודים-ישראלים החלו להתיר לאנשים שאינם יהודים לתפוס את עמדת הקרבן והעזו ליטול אחריות על אותם קרבנות "אחרים" של המשטר הציוני".
    עדי אופיר, מתוך "עבודת ההווה". (עמ’ 280)

    ***

    כידוע, מה שנלקח בכח יוחזר בכח. היות וידוע, אף אחד לא דורש ברצינות ממאן דהוא לוותר על הפריוילגיות שלו, אלא מודיע לו, ויש האומרים מיידע אותו, כי הוא ייאלץ לוותר עליהן בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים.
    כידוע, "שׁיח הפריבילגיות" היה במקורו חלק מניסיון לפוליטיזציה של האתיקה – להראות שהתנאים שנדמים כ"טבעיים" הם מניפולציה של המשטר. משיח פוליטי שעוסק בניתוח של המשטר כחלק מניסיון לשנות אותו, הפך שיח הפריבילגיות לאתיקה, כלומר לכזה שדורש התמודדות בראש ובראשונה ברמה האישית.

    מאיר עמור: "בכל פעם שהמצב מתחיל להסתבך עם כל מיני הגדרות משונות הדרך הטובה היא לגשת לבירור העובדות הפשוטות ביותר. העובדה הפשוטה ביותר שצריך להתחיל איתה היא לא מי מזרחי ומי אשכנזי, אלא בשאלה מי בעד שינוי חברתי ומי לא? מי בעד שינוי הסדר הקיים בישראל ומי בעד שימור הסדר הקיים? זו השאלה היחידה הרלוונטית והפוליטית באמת. אם את/ה בעד שינוי חברתי את/ה תומך בקביעת גבול לישראל, בחקיקת חוקה לישראל, בקביעת מיהם האזרחים הישראלים, חובתם למדינה וחובת המדינה כלפיהם, אתה בעד רפורמה אגררית שבה יוחזרו אדמות החברה לריבון הישראלי ולשימוש האזרחים הישראלים באופן שווה והוגן, וכמובן דרישה לייצוג שווה בכל מוסדות המדינה לכל גווני האוכלוסיה במדינה. מי שבעד מצידי אפשר לקרוא לו או לה מזרחי (או עגבניה או אזרח או אזרחית) מי שנגד אפשר לקרוא לו או לה אשכנזי או אשכנזית (או מלפפון, או יהודי חרדי או מזרחיסט או משתכנז). החשוב ביותר הוא השאלה של בעד או נגד שינוי חברתי. השאלה השניה הנגזרת היא מהו השינוי החברתי המוצע. במקום מושגים ריקים מתוכן צריך לשאול ולדרוש תוכן רלוונטי ופוליטי. אני בעד שינוי חברתי. אני בעד קביעת גבול לישראל. אני בעד חקיקת חוקה לישראל. אני בעד ייצוג שווה של כל אזרחי המדינה בכל מוסדות המדינה ממשרד הבטחון ועד לבית המשפט העליון. אני בעד רפורמה אגררית בישראל. אפשר לקרוא לי מאיר עמור. בשבילי זה מספיק". https://www.facebook.com/meir.amor/posts/10151795899910067

    ***

    תנאי ראשון לפתרון הבעיה – נקרא לה הבעיה הציונית – הוא להכיר בה. כל עוד ימשיכו כל מיני מכחישי פריוילגיות למיניהם להדוף את שיח הפריוילגיות בטיעונים שונים ומשונים, יש מקום להמשיך בשיח הזה. זהו לא תנאי מספיק אך בהחלט תנאי הכרחי, ואילו תוצאות הלוואי עליהן רומז גל כץ (אי קולוניאליסטי בדרום/אונ' ת"א, עשיית הון פוליטי כתוצאה ממעצר/ויתור על משרה) אין בהן משום תירוץ על מנת להפסיק ולעסוק בו.
    לאחרונה הוטח במאן דהוא/מאן דהיא כי עליו/ה לתמוך בחרם/עיר לכולנו דווקא בגלל שהוא/היא פריוילגי/ת. את הביקורת דחו חלק מהמבוקרים (השאר שתקו, או בלשונם של גל כץ ואורטל בן דיין: התחבאו במערה) מסיבות שונות: "ויתור על משרה אקדמית הוא מילוי של הדרישה הפופולרית כל כך בימים אלה: שבעלי הפריבילגיה יוותרו על הפריבילגיה! שגברים אשכנזים, למשל, יוותרו על האקדמיה לטובת נשים מזרחיות או ערביות, או לכל מי שפחות פריבילגי מהם (כלומר כולן)".

    מאיר עמור: "בישראל תמיד ישנן "קבוצות איכות" כאלה או אחרות שאינן כפופות לחוק. כל פעם מטעם אחר ומשתנה. כאשר יהיה שלטון חוק בישראל, אפשר יהיה לדבר על דברים נוספים. מורכבים יותר. אני מוכן להסתפק בצעד אחד קדימה ואז נחשוב. למה אני מתכוון בשלטון החוק? בבקשה: כאשר אזרח ערבי בישראל יוכל לתבוע את המדינה על הקצאה בלתי שיויונית של אדמות ויזכה, נדע שיש שלטון חוק. כאשר אזרח ממוצא יהודי סורי או מרוקאי יוכל לתבוע את משרד החוץ על תת-ייצוג של אנשים כמוהו נדע שיש שלטון חוק. כאשר השכר של נשים יהיה שווה לשכרם של גברים באותה עבודה ועל אותם כישורים נדע שיש שלטון חוק… כאשר "בן ממשיך" במושב ו"בן חוזר" בקיבוץ יוכרו כלא חוקתיים נדע שיש שלטון חוק. כאשר הורים בחצור הגלילית יוכלו לתבוע ממערכת החינוך ביישובם שאיכות ההוראה ורמת ההישגים תישווה לקיבוצים בסביבתם או לכרמל שבחיפה והם יזכו בתביעתם, נדע שיש שלטון חוק בישראל. כאשר פרופסורים ערבים ונשים מזרחיות יתבעו מהוועד המנהל של האוניברסיטאות ליישם מדיניות משביעת רצון שתשנה את הייצוג של ערבים ונשים מזרחיות כך שישקפו את מספרם באוכלוסיה נדע שיש שלטון חוק בישראל. האם אלה דוגמאות מספקות? חוקה היא חלק ממנגנון שלטון החוק. חוקה, או שום כלי פוליטי אחר אינם חזון, אין הם ולעולם לא יהיו (לפחות בעבורי) חזות הכל. הם כלים בדרך למימוש יעדים של שיויון אנושי ואזרחי". (שם, תגובות)

    ***

    גם ה BDS הוא כלי בדרך למימוש יעדים של שוויון אנושי ואזרחי. לא גל כץ ולא אף גבר אשכנזי אחר נדרש לוותר על מקומו ברשימת חד"ש, סליחה, על משרה באקדמיה, לטובת נשים מזרחיות או ערביות. גל כץ, וכל אדם המודע לפריוילגיות שלו (עקב שיח הפריוילגיות הפוליטי, לא האתי) נדרש לשאוף לשינוי הסדר הקיים בישראל, בין היתר להיאבק מאבק פוליטי למען משטר בו ייווצרו התנאים שבעטיים לא יהיה צורך "לוותר" על משרה למען מזרחית או פלסטיני במוסדות האקדמיים. ויתור אישי, כפי שמראה כץ, הוא אכן נסיגה מהשיח הפוליטי לשיח האתי, ותפקידו היחיד הוא אכן לשמר את משטר הפריוילגיות. להביע תמיכה בBDS דווקא מפני שאני מודע למשטר ה"פריבילגיות" זו הדרך הנכונה להציג את התמיכה. להשתמש בניסוח מעורפל כתירוץ (עלוב לטעמי) לא לתמוך בחרם ולכתוב מאמר שלם על כשלון שיח הפריוילגיות זה להפגין בעד עצמך, בעד הפריוילגיות שלך, ונגד מחיקתו של המשטר הציוני מהמפה. (נורמן פינקלשטיין: "אם החרם יצליח המשמעות היא שישראל לא תתקיים". מתוך ראיון לארי שביט, הארץ)

    No one is rejecting Israeli anti-Zionists, but simply calling yourself an anti-Zionist, and even coming to protests is not enough. Israeli activists who do so claim, for the most part, to understand the privileges they enjoy due to being white and Jewish in a colonial situation. But it is not always clear that they understand in practice how these privileges continue to manifest themselves in their interactions with Palestinians.
    http://electronicintifada.net/content/how-obsession-nonviolence-harms-palestinian-cause/11482

    ***

    מעולם לא היה קיצו של המשטר הציוני קרוב יותר. אז מה אני מציע? אני מציע לקרוא את מאיר עמור – "מחדל יום הכיפורים החברתיים", בו הוא מבקר את הביקורת על השיח הפריוילגי

  7. עמית Says:

    כיף שחזרת לכתוב גל
    אהבתי את האבחנה בנוגע לסגולה הטובה, אבל אני חושב שזה קשור להלך רוח כללי רחב יותר.
    התפיסה הפוליטית של ה'שמאל החדש' (של החברה האזרחית) היא תרבותית יותר, מאשר התפיסה הפוליטית האינסטרומנטלית-פרלמנטרית של השמאל המסורתי שקדם לו. ומושם דגש רב על יישום ערכי השמאל מבתוך עצמו. השינוי לא יגיע (רק) מהמערכת, אלא מתוך פיתוח תודעה ביקורתית, יצירת מרחב של שוליים (הכרתיים), ויישום מתוך החברה האזרחית עצמה. ומשם הדגש הרב שמושם על האישי.
    הוויתור שלך על משרה אקדמית לטובת אישה מזרחית הוא אמנם זניח פוליטית, כפי ששימת לב לשימוש בביטויים גזעניים או שפה ממוגדרת או אפילו הצבעה בקלפי הוא זניח פוליטית, הוא אכן זניח אבל משמעותו רחבה יותר מאותו מעשה בן הרגע, וכמו כן הוא משמש כדוגמא לאחרים.
    אולי הפייסבוק מאיץ את המעבר מתפיסות של מוסר מודרניות לvirtue ethics? כך או כך, נראה שזה לא הולך להשתנות בקרוב.
    אני לא מסכים שמדובר רק בתימרון שיחני פייסבוקי ותו לא, הפריוולגיה הסימבולית אכן נסדקת, והטחת היותך פריוולגי בך משמש לדיסקרדיטציה שנועדה להחליש את מעמדך לטובת "המדוכאים" (זאת בהנחה שאכן קיים כזה אחד/ת במרחב השיח שלך, שבפייסבוק זה אכן המצב). הפנמת היותנו פריוולגים אמורה לגרום לנו לוותר לפחות על מקומנו הדומיננטי בשיח, ולפנות אותו לדוברים מדוכאים, יצירת מנהיגות אחרת ובתורה סדר יום שונה

  8. רמי Says:

    לא צריך שבעלי הפריווליגיות יעשו חשבון נפש או יוותרו על הפריווילגיות הסימבוליות או החומריות שלהם. הם יוכרחו בשלב כלשהו לוותר עליהן. זה לא יקרה בדיאלוג או מתוך רצון טוב שלהם. זה יקרה כי המדוכאים יקומו ויעשו מעשה. השיח המפותל של ה"שמאל" הישראלי לא מעניין אותי כמזרחי. במשך הרבה שנים לקחתי חלק פעילויות שונות של שמאל אשכנזי ולמדתי להכיר את כל הכוכים הנסתרים שבהם מתחבא הנרקסיזם המדושן והמרוצה מעצמו של הפסוודו אינטלקטואל האשכנזי. לא, אנשי השכונות ועיירות הפיתוח לא מצפים שאשכנזים יוותרו על אדמות שהם קנו במחירי מציאה באורגיית הנדל"ן של לפני ואחרי מלחמת 48'. אנשי השכונות ועיירות הפיתו יקומו ויפרקו את המבנה המעוות הזה. כמו שניסו לעשות הפנתרים.

    • נטליה Says:

      סבבה. איך? מתי? היכן? כיצד? אתה רואה את זה קורה או שאתה סתם כותב ממשאלות לבך? יש לזה בסיס תודעתי? ארגוני-מוסדי?

  9. תומר Says:

    בסופו של דבר
    גל אולי "חזר"
    לכתוב אבל שתיקתו אומרת דרשני
    אולי כי הוא
    מעוניין לדבר רק עם "חבורת השווים"
    ולא עם חבורת ה"לא שווים" הבלוגרים המזדמנים !!
    ובכן – פעם נוספת הובאה כאן ההוכחה לסגירות ולחוסר הצניעות של אנשי
    השמאל שאמנם מבקשים לנסות לחשוב כיצד יוצרים נגישות החוצה לעולם
    ואולי בדרך מוותרים על פריבילגיות – הסיפור המרגש על הסבא שוויתר על מגרשים בפתח תקווה – בא בעצם לספר לנו עד כמה גל עצמו הו א"מלח הארץ", וכמה הוא בא ממשפחה שאינה משפחת מהגרים מזרחית רחמנא ליצלן ש"יש לו היסטוריה אמיתית של קשר לאדמה" – הפריבילגיה בה' הידיעה של נהללים למיניהם [משה דיין ושות']
    היכן נבזז הדיוק החוץ לשיח האקדמי הסגור ?

  10. סמולן Says:

    אכן כיף שחזרת לכתוב. שני השקל שלי: יש פה, בין היתר, עיסוק מאד ספציפי באונטולוגיה של הפריבילגיה. הפריבילגיה, מסתבר, היא משהו שיש ממנו כמות סופית. הן משאב מוגבל. זו הסיבה שצריך לוותר עליהן. מה שמוזר כל כך בעיני בעניין הזה, הוא שהיסטורית – כולם מן הסתם יודעים – פריבילגיות היו דרך שבה קבוצות איימו וסחטו ורכשו לעצמן זכויות-יסוד, על ידי ניסוח של משהו חדש. בהכללה, העיסוק בחלוקה-מחדש של פריבילגיות ישנות, ותיקות ובדוקות, הוא כמעט חסר ערך במצב שבו האונטולוגיה היסודית היא שפריבילגיות ניתנות להמצאה מחדש, ייסוד מחדש, כל הזמן. לא בטוח שזה המצב, אבל זו ההיסטוריה של חלקים חשובים ממנו.

    ואז, ב"מצב" הזה (אם הוא באמת סביר, רלוונטי, נכון וכו'), מה שאנו רואים עשוי להיות קבוצה שיודעת את סוד החידוש הזה ועושה אקזיט על הסטארט אפים הישנים שלה דרך "ויתור" על מה שלא הכי מעניין אותם כבר. אם האליטה ויתרה על השליטה שלה בצבא, המשמעות היא שהמלחמות כבר לא חשובות לה. ואם היא מוותרת כיום על אקדמיה, המשמעות היא שהדבר הגדול הנוכחי הוא לא באקדמיה (וכמובן גם לא בצבא). עושה רושם שהדבר הגדול נמצא באקטיביזם חברתי, אבל אולי אני מוטה.

  11. תומר Says:

    כן אתה מוטה
    אבל לא לגמרי טועה – בחלק הראשון זה נכון
    בחלק השני – היכן מוקד האינטרס של האליטות האלה
    – העליה של יאיר לפיד הוא הדוגמה הטובה לא? בכל מקרה – כשיש "וויתור"
    ברור שהו אלא לשם שמים אלא לשם הארץ

  12. דרור BDS Says:

    דוגמה מובהקת לדברים עליהם כתבו לין חלוזין-דברת וגל כץ:
    http://electronicintifada.net/blogs/ali-abunimah/btselem-proud-partner-war-criminals-enemies-palestinian-rights

    הודעה של Israeli Apartheid אפרטהייד ישראלי التمييز العنصري في اسرائيل
    "מלאכת התיעוד המקצועית של נציגות/י בצלם מסייעת במאבק למען זכויות האדם של תושבות/י השטחים הכבושים. יחד עם זאת, כאשר הנהלת בצלם מקבלת החלטה פוליטית, אפשר וצריך לבקר אותה.
    הנהלת בצלם החליטה "בגאווה" לתת חסות לוועידת ארגון ג'יי סטריט עם ציפי לבני וסגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בשבוע הבא. לגנותו של ארגון ג'יי סטריט ייאמר רבות. יוזכר כי הארגון [הוא ארגון ציוני]:
    […]
    בנוסף לכך, בוועידת ג'יי סטריט ישתתפו כאורחי כבוד גם סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, אחראי או תומך באינספור הפרות זכויות אדם במזרח התיכון ובעולם (לרבות מאסר ללא משפט והוצאות להורג ללא משפט), וציפי לבני, אחראית ישירה לפשעי עופרת יצוקה כאחת משלושת האנשים שניהלו את המבצע
    http://www.stoptorture.org.il/he/node/1503

    חשוב לציין, לצערנו, כי בצלם נמנע בעקביות ממתן חסות, ואפילו השתתפות, באירועים של ארגונים שמשמיעים קול עקבי ומוסרי נגד פשעי המלחמה של ישראל ואינם תומכים בשום פעולת הרג. לעומת זאת, הנהלת בצלם מסכימה, ולא בפעם הראשונה, לתת חסות ו"בגאווה" לוועידת ג'יי סטריט.

    השמעת קולו של בצלם באירוע כגון זה, כקול מתריס ולעומתי, עשויה להועיל. ואולם, שיתוף פעולה אוהד ואסטרטגי עם מארגניו המזיקים, וכיבוד פושעי מלחמה שמגיעים אליו, פוגעים בזכויות האדם ומהווים יריקה בפרצופם של הקורבנות.

    החסות הנלהבת מצד בצלם לוועידת ג'יי סטריט לא צפויה לשפר את מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים, כפי שעשרות אירועים מיוחצנים כאלה כבר הוכיחו. חסות בצלם לוועידה תחזק כוחות שפועלים נגד שוויון בזכויות זכויות האדם במקומותינו. חסות בצלם לוועידה תסייע בסיכול מאמצינו כפעילות בשטח. חסות בצלם לוועידה תיתן לגיטימציה לאחראים על הפרות זכויות האדם החמורות ביותר שעובדי בצלם מתעדים.

    אנא בקשו מהנהלת ארגון בצלם לחזור בה מהחלטתה !!

    שלחו מחאתכם ל:

    mail@btselem.org

    Saritm@btselem.org (דוברת)

    jmontell@btselem.org (מנכ"לית)

    solrefael@gmail.com (משרד)

    שלחו מסרים בטוויטר:
    twitter.com/btselem

    ובפייסבוק:
    facebook.com/btselem
    (English page)
    facebook.com/btselemheb
    (Hebrew page)

    פורסם בדף של עופר ניימן

  13. מומלצי הבלוגוספירה של אסתי Says:

    נהדר. מומלץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: