לחלוק ולא לחלק: מה נשכח בשיח הפריבילגיות

by

לין חלוזין-דברת

משהו לא טוב קורה בזמן האחרון למילה 'פריבילגיה', וזה משהו לא טוב שקורה לנו – לשמאל בישראל. כבר במשפט הזה יש שני דברים שצריך לברר, שתי מילים שכל אחת מאתנו משתמשת בהן אחרת לגמרי: 'פריבילגיה' ו'שמאל'. חוסר-בהירות ורב-משמעות הן תופעות רגילות בשדה המושגים הפוליטיים, אבל הן אף פעם לא נטולות משמעות בעצמן – בפער בין המשמעים תמיד יש משהו, וזה משהו פוליטי. במצב של עמימות, השאלה שאני חושבת שראוי לשאול היא לטובת מי פועל הדבר הפוליטי שנמצא בין המשמעים? האם העמימות עובדת לטובת המטרות הפוליטיות שלי, או שמא היא דווקא חבלנית עבורן? נדמה לי שחוסר הבהירות סביב המונחים 'פריבילגיה' ו'שמאל' נובע מאותה הבעיה, וזו בעיה קריטית עבור ציבור שלם בישראל שסובל מאד מהמשטר הנוכחי, ואף על פי כן מתקשה להתארגן וליצור לו חלופות סולידריות. נדמה לי גם שהדבר הפוליטי שנמצא בתווך זו השאלה של הכוח הפוליטי – מהו כוח פוליטי, ואיך משיגים אותו? אגיע לזה בסוף.

ויינשטיין

'פריבילגיה': בין עבר ועתיד

את המילה 'פריבילגיה' שמעתי בפעם הראשונה בחטיבת הביניים. בישראל של סוף שנות השמונים לימדו אותנו שהפריבילגיה היא הדבר שנגדו נאבקה המהפכה הצרפתית. למדנו שבמשטר הישן המלך היה מעניק לאנשים מסוימים זכויות שהוא לא היה נותן לאנשים אחרים – למשל, הוא היה נותן להם זכות לקחת אדמה. על האדמה הזו גרו אנשים, והם הפכו להיות אריסים (שזה מין סוג של עבדים) של הנסיך שקיבל מהמלך את הפריבילגיה. על ציונות, גירוש, כיבוש, שנאת המזרח ואפליית מזרחים לא למדנו אמנם, אבל מה שהבנתי מזה בתור ילדה בת 13 זה שפריבילגיה זה רע מאד, ומי שטובה ולוחמת למען הצדק היא נגד הפריבילגיה.

למעשה, מה שלימדו אותנו היה מעט לוקה בחסר: משטר הפריבילגיות היה מערכת החוק האופיינית לחברות פיאודליות בימי הביניים, בין היתר בצרפת. המערכת הזו הבטיחה זכויות וחובות של קבוצות חברתיות, קהילות ותאגידים, הסדירה את היחסים בין אנשים מקבוצות שונות וחייבה את כולם – גם את המלוכה. לפרקים, היה זה דווקא הכלי שהגביל את הכוח השרירותי של הריבון, ולכן במאה ה-17 למשל, למלוכה הצרפתית היה אינטרס למזג פריבילגיות ולצמצם הבדלים חוקיים, כדי להקטין את הכוח של הפרובינציות ולחזק את המשטר המרכזי. ברגעים שונים בהיסטוריה של צרפת התקוממו קהילות מקומיות נגד מערכת החוק הזו, בה הן ראו (ובצדק) כלי שמבטיח "זכויות יתר" על חשבונן.

ב-4 באוגוסט 1789, בעיצומה של מה שייקרא לימים ה'מהפכה הצרפתית' בה' הידיעה, קיבלה האסיפה הכללית החלטה לבטל את משטר הפריבילגיות ולהחליפו במכשיר חוקי אחר: החקיקה האוניברסלית שאנחנו מכירים, שנשענת על הצהרת זכויות האדם והאזרח. באותו הרגע המהלך שהובל בידי אצילים, אנשי כמורה ובורגנים, נועד בעיקר לשכך את מרד האיכרים בכל רחבי צרפת ולהשיב את הסדר על כנו. במבט לאחור והלכה למעשה, מערכת החוק הזו הוחלפה באחרת כחלק מהמהלך הכולל להפלת המלוכה ולשינוי המשטר. על הרקע הזה מעניין מאד שמערכת החינוך בישראל אימצה את המשמע שנתנו למונח המהפכנים, היינו "זכות יתר", שכן זו לא היתה משמעות המילה לפני המהפכה.

בבגרותי, נתקלתי שנית במילה 'פריבילגיה' בחוגים הפמיניסטיים. בבסיס השימוש במילה עמדה הנחת מוצא שאני הבנתי אותה כך: המשטר שאנחנו חיים בו בישראל הוא משטר פריבילגיות: הוא מסדיר בחקיקה, בפסיקה, בתקנות ובמנהגים מערכת נורמות דיפרנציאלית שמקנה זכויות והזדמנויות שונות לאנשים בני קבוצות שונות: יהודיות-ישראליות, פלסטיניות-אזרחיות, פלסטיניות תחת משטר צבאי, לא-יהודיות באפן כללי, יהודיות ממוצא אשכנזי, מזרחי, אתיופי, רוסי, מהגרות וותיקות, סטרייטיות, לסביות קוויריות וטרנס-סקסואליות, וכמובן, בורגניות ועניות, גברים ונשים. אנחנו רוצות להחליף את המשטר הזה באחר. בדרך לשם, אנחנו ערות לכך שאנחנו בעצמנו משחזרות כל הזמן את יחסי הכוח המשטריים ביננו. קשה מאד שלא: מחוץ לחדר שבו אנחנו נפגשות יש עולם, ובעולם הזה, לכל אחת יש דין אחר, מעמד אחר, אפשרויות אחרות, והעולם הזה נבנה מחדש בכל פעם גם בחדר עצמו. המסקנה היתה שתוך כדי המאמץ להחליף את משטר הפריבילגיות, אנחנו גם צריכות לפתח מנגנונים שיאפשרו לנו לבנות משטר אחר לגמרי: משטר שבו יש שוויון – לא רק בפני החוק, אלא גם הלכה למעשה. בתוך התנועה וגם באירועים שארגנו עם ארגונים אחרים, התעקשנו על השיח על-אודות חוסר השוויון ביננו, ולאור מורשתה של ויקי שירן זכרונה לברכה, אימצנו את "שיטת הרבעים", שחתרה להבטיח ייצוג שווה לפלסטיניות, אשכנזיות, מזרחיות ולסביות מלאומים ומוצאים שונים. הרעיון לא היה לקדש זהויות שהן ממילא כלי של המשטר הקיים, אלא לקרוע את מסך ההשתקה וההכחשה מעל מצב חוסר השוויון בין הפעילות.

עם הזמן, ולנגד עיננו המשתאות, הקיטוב המעמדי בישראל רק הלך והחריף, ומשטר הפריבילגיות הלך והעמיק – תחת המשטר הצבאי בשטחים, כמו גם בתחומי ישראל הריבונית. עם הזמן, גם נהיה יותר קשה ליצור קשרים משמעותיים עם תנועות פלסטיניות מקבילות תחת המשטר הצבאי. נהיינו יותר ויותר מבודדות. לא ברור לי אם האלימות המשטרית נגד מתנגדות באמת החריפה או שפשוט נהייתי יותר מודעת אליה, אבל ספגתי אותה בכל מקום: לא רק במרחב הציבורי ובתקשורת, אלא גם בעבודה, במשפחה, ובמעגלים החברתיים שהלכו והצטמצמו. במקביל, משהו רע קרה למילה 'פריבילגיות': המילה 'משטרנשרה ממנה. אט אט, ככל שהתחזית להחליף את המשטר נראתה יותר ויותר עגומה ומופשטת, הדיבור הפוליטי הפך יותר פנימי ויותר מהותני – חוסר השוויון ביננו כבר לא היה תוצאה משטרית שחברנו יחד בחברות אמיצה כדי לשנותה, אלא מין מצב עניינים טבעי שלא ברור איך צריך להתמודד אתו. הפריבילגיות הפכו לקווי הפרדה פנימיים שמתחלקים כמו אמבות – גבולות נוקשים שמתרבים יותר ויותר ככל שאנחנו הולכות ומתמעטות.

weinstein7

'שמאל': העדר גבולות והגבולות שבפנים

אחת הסיבות שבשלן היינו זקוקות בזמנו לשיח על משטר הפריבילגיות היתה שלא תמיד היה ברור לנו עם מי אנחנו מדברות: האם האשכנזיה שעומדת מולנו מבינה שלא רק הפלסטינים מדוכאים בידי המשטר הציוני אלא גם החברות המזרחיות בתנועה? האם החילונית שמצטרפת עכשיו לשיחה מבינה שהתשוקה להפשיט נשים מרעלות ומכיסויי ראש מובילה לדיכוי נוסף שנשים מסורתיות ודתיות נאלצות לספוג בתוך התנועה הפמיניסטית? האם הגבר שאתו אנחנו במשא ומתן על הרכב הדוברים בהפגנה הבאה נגד המלחמה מבין שלא יתכן שעוד פעם יעמדו על הבמה תשעה גברים ואישה סטרייטית אחת? השיח על משטר הפריבילגיות העמיד גבול במקום שחסר בו גבול.

אבל זה היה פתרון רע למצב גרוע, וזה פתרון שאופייני לשמאל בישראל: בתואנה שמדובר בפרגמטיזם פוליטי ("השמאל גם ככה מפוצל"), לא קבענו גבול אידיאולוגי לשמאל. כשאין גבול בחוץ, הגבולות מתחילים להתרבות בפנים; וכשאין גבול אידיאולוגי, גם אי-אפשר לרקום בריתות אמיתיות בין תנועות וארגונים – ההשתקה וההכחשה מסכלים כל אפשרות למשא ומתן פיכח על מטרות פוליטיות משותפות.

עד עצם היום הזה, אין כלל הסכמה בין דוברי עברית על תוכנה של התווית 'שמאל' – אין הסכמה לא על הניתוח, לא על המושגים, ולא על המטרות הפוליטיות: מה עומד ביננו לבין משטר ראוי בישראל? כיבוש או נכבה? 67' או 48'? ריכוזיות במשק או חתירה לשוויון, חוקי עבודה הוגנים ומיסוי הון? שוויון בנטל או ניסוח הטוב המשותף באפן שבו כולם יכולים להשתתף בטוב המשותף הזה ולהנות ממנו? אלו ציבורים נפגעו ונפגעים מן המשטר הנוכחי בישראל? רק פלסטינים 67'? כל הפליטים? כל המזרחים (גם אלה שהגיעו לכאן ממערב)? ניצולי שואה? עניים ועניות? כל מי שמתנגדות ומתנגדים למשטר הזה? תשובות שונות לשאלות האלה עשויות להכתיב פרוגרמה פוליטית שונה לחלוטין. אפשר בהחלט לערוך בריתות עם כוחות שונים בעניינים שונים, ואני מאמינה שהפרקסיס הפוליטי מחייב בריתות ופשרות. אבל כדי להתפשר צריך קודם לדעת על מה: כדי לעבור גבול, יש צורך בגבול מוסכם. הטשטוש האינסופי של הגבולות האידאולוגיים לא מאפשר הצבת מטרות פוליטיות קונקרטיות. כשאין מטרות גם אי אפשר להשיג אותן – כך, אי אפשר לא להצליח ולא להכשל. זהו מתכון בטוח לדכאון פוליטי: מצב שבו אזרחים מתכנסים אל תוך עצמם, נתקפים בעוויתות מתחלפות של אפתיה וזעם, לא מעוניינים בפעולה, ומאבדים את הנגישות לכישוריהם ולעוצמות הפוליטיות שלהם – הכוח שלהם לשתף פעולה ולהרכיב חזון משותף.

חרף הגיוון שלה, המחאה של 2011–2012 יצאה בקריאה בהירה נגד הדיכאון הפוליטי. כך, קולות רבים במחאה הציעו גם לוותר על התווית 'שמאל'. יתכן שבמצב עניינים אחר זו היתה הצעה טובה: למה להתכנס אל כותרת שתחתיה בוצעו עוולות רבות כל כך, לא ברור כיום מהו תוכנה האידיאולוגי ולא ניתן להזדהות אתה? נדמה שיש הגיון בשאיפה למצוא שם חדש לתנועה שתכיל את התביעות של כל מתנגדי המשטר בישראל. אלא שבמצב העניינים הנוכחי, הקריאה הזו נשענת על שני סנטימנטים בעייתיים ביותר: הרצון לטשטש את התוכן האמיתי של ההתנגדות למשטר ואת החזון למשטר חדש במקום הזה, ובצד זאת, הצורך לקבוע עוד ועוד גבולות זהותיים בין מתנגדים שבקונסטלציה אחרת היו יכולים לסייע זה לזו וזו לזה, ולפעול יחד. כשיהיה ברור ש'שמאל' מסמן חזון ששואף למצוא מקום שווה לכל מי שחיים כאן, אולי נוכל גם לשכלל את הפרקטיקות שיאפשרו לכל אחת ואחד השפעה שווה על עיצוב אופי החיים המשותפים. אז גם, אולי כוחות אחרים שאינם מעוניינים בחתירה לשוויון פוליטי וכלכלי יאלצו לוותר על התווית הזו.

weinstein2

'כוח': לחלוק ולא לחלק

כשלוחמים מתחילים להשוות למי יש צלקת יותר גדולה, ולריב מי הקריב יותר בקרב – זה סימן לא טוב. כשפעילים עסוקים בתחרות על חוויות של סבל, ספק אם הם יכולים לפתח קשרים שמבוססים על קשב הדדי, שאיפה לשוויון ואמפתיה אמיתית לסבל זו של זו. זו לא בעיה אישית, אלא פוליטית, והיא לא מקרית בעיני: כשלא ברור מה צריך לעשות בחוץ, עם עולם המציאות, אז מתחילים לכוון את האנרגיות פנימה, וכשאין עקרונות מוסכמים בחוץ שיכולים להגדיר מהן גבולות הקבוצה, לקבוצה יש צורך לקבוע מדדי נאמנות בפנים. אז גם השיח נוטה לקבל גוונים של אשמה והאשמה, ודרישה להעלאת זבחים וקורבנות מדממים. שיח הפריבילגיות הפך לאחת הזירות של הדינמיקות האלה: אנחנו דורשים מאחרים "לוותר על הפריבילגיות שלהם", כאילו לא מדובר במשטר שאנחנו צריכים לחבור יחד כדי להביס, אלא בחטא קדמון שיש לגרש בנפשו של כל אחת ואחד מאתנו. במצב עניינים כזה, כשהתשוקה הפוליטית מכוונת לאספקה סדירה של ראיות לנאמנות, היא לא מכוונת לחברות. היא גם לא יכולה להיות מכוונת ליצירת תנועה שתנסח את המטרות הפוליטיות שלה בבירור. כשהמוטיבציה הפוליטית מגויסת למקום שבו צריך לחלק את הכוח, היא לא יכולה להתכוונן לפרקטיקות פוליטיות מעצימות: יצירת בריתות אפקטיביות בין קבוצות, מוחלשות או חזקות יותר, וגיוס ציבורים חדשים.

למרבה הצער, על משטר הפריבילגיות אי אפשר "לוותר" – מי שמעוניין בו, כנראה שלא יוותר עליו מרצונו הטוב. מי שכבר פה, ונמצא בפעילות שתכליתה שינוי המשטר, כנראה לא מעוניין במשטר הפריבילגיות. במובן העברי השגור, שבו 'פריבילגיה' משמעה "זכות עודפת, משהו שאפשר לוותר עליו" (כמו גלידה בסוף הארוחה), המונח מזיק לא פחות: מקום עבודה הוגן ונעים, יכולת להתפרנס טוב, לרכוש דירה או לשלם שכר דירה הוגן, לנסוע לחופשה, לזכות לשירותי בריאות טובים ולחינוך מצוין – אלו הם אינם דברים שיש לוותר עליהם. אלו הן זכויות שאנחנו צריכות להאבק על כך שכולן וכולם יוכלו לממש אותן. אלא שלשיטתו של משטר הפריבילגיות, הכוח כמו העושר, הם דברים: משהו כשלמישהי יש יותר ממנו, אז למישהי אחרת יש פחות ממנו, ולהפך. התרבות הפוליטית בישראל בהחלט מבוססת על התיאוריה הזו: אם אנצל יותר עובדים, יהיה לי יותר כסף; אם לפלסטינים יהיו זכויות פוליטיות, ליהודים לא יהיו זכויות פוליטיות; אם כולם יוכלו להכנס למועדון, זה כבר לא יהיה המועדון שלי. המטפורה הבסיסית של משטרים לא-שוויוניים היא שכוח פוליטי כפוף לאריתמטיקה של חפצים: כך מתנהלים גם מרכזי מפלגות, וזוהי ההנחה הבסיסית של רבות מן הגרסאות של הדמוקרטיה המודרנית. כשמדמיינים כך את הכוח, זה מה שנהיה ממנו; או במילים אחרות, למטפורות פוליטיות יש כוח אדיר – הן מייצרות מציאות.

הציונות לימדה אותנו לחשוב על היחסים בין קבוצות חברתיות דרך המטפורה של אדמה שרואים מלמעלה, ממעוף הציפור: את האדמה הציונות מחלקת על פי משטר הפריבילגיות, וכל פיסת אדמה היא על חשבון אדמה של מישהו אחר. הכוח, הזכויות והמשאבים, אינם אלא דברים נוספים שיש לחלק, ממש כמו האדמה. למרבה הצער, כולנו ראינו לאן הובילה התיאוריה הזו של הכוח. מה שקרה לשיח הפריבילגיות הוא בעיני סימפטום לכך שאימצנו תיאוריה פסולה של כוח פוליטי: ההנחה הסמויה כאן היא שכוח פוליטי הוא דבר – ומכיוון שהוא מתחלק זה על חשבון זו, אם למישהי יהיה פחות, לשניה יהיה יותר. כך, כששיח הפריבילגיות אינו מדבר יותר על משטר פריבילגיות שיש לחבור יחד כדי לשנות, הוא משתף פעולה עם תיאוריית הכוח של המשטר הנוכחי, סוגר את אופקיו של הדמיון הפוליטי ובסופו של דבר גם מגביל אותם למה שמתיר המשטר הקיים.

weinstein5

במציאות הנוכחית אנחנו נאלצים להיכנע למטפורה הזו של הכוח, ואין דרך לתקן את תוצאותיה בלי לחלק את המשאבים באפן שוויוני יותר. כרגע אנחנו לכודות במצב שבו קודם כל צריך לדרוש לחלק את המשאבים אחרת, אבל אין לי ספק שאם נמשיך לאחוז במטפורה הזו, שאפשר לכנות בשם הכולל "תכנית החלוקה", המציאות לא תשתנה באפן מהותי: על-פי תכנית החלוקה, כל אחד מאתנו בא על חשבון מישהו אחר, ואם טוב לאחרת, אז רע לי. כך, המטפורה הזו מכילה בתוכה כמו בעסקת חבילה את הרעיון שמי שחזק יותר, תמיד יוכל לחלק את הדברים כראות עיניו. התוצאה של תכנית החלוקה היא אסון פוליטי: מצב שבו החיים יחד הם בהכרח מלחמה מתמדת.

אלא שלכולנו יש גם התנסויות אחרות בחיים, התנסויות שמוכיחות שחברות, עזרה הדדית, וחבירה של אינטרסים מייצרות עוד כוח שכולם יכולים להנות ממנו. זה קורה לפעמים במשפחה, בין חברים, ביחידות צבאיות, בקבוצות עבודה, וזה קורה לפעמים גם בקבוצות פוליטיות. לכן, אולי כדאי שאנחנו נחשוב דרך מטפורות אחרות, כמו זמן למשל, במקום אדמה: זמן זה לא עוזר כשמחלקים, לא נהיה יותר ממנו לאף אחד, אלא רק פחות. אבל כשחולקים זמן ביחד, כל אחד יכול לתת משהו שיש לו וביחד זה נהיה יותר – ככה זה כשעושים מסיבה, כשהולכים לים, וכשאוכלים ביחד ארוחה. באורח פלא, מה שעושים בזמן משותף (כשהוא באמת משותף) מספיק לכולם.

האם המטפורה הזו יכולה לסייע לנו ליצור חיים פוליטיים שבהם יש מספיק לכולם? אולי. האם אפשר להחיל את המטפורה הזו על בניית כוח פוליטי? לא נדע אם לא ננסה. מטפורות פוליטיות עושים יחד, תוך כדי התנסות משותפת ודיון משותף, ולא ניתן לצפות את תוצאותיהן מראש. אבל כדי ליצור מטפורות חדשות, אי אפשר להסתפק רק באופק של התנגדות. כדי שנוכל להיפגש, כל הקבוצות המתנגדות למשטר הפריבילגיות, ולדמיין יחד את היום שאחרי המשטר הזה, הדיון צריך לשאוף לסמן יחד מטרות וגבולות – ועדיף בחוץ ולא בפנים.

ויינשטיין

דימויים: גל ויינשטיין. מלמעלה למטה – פיצה זית (2003), רעידות (2007), דוגמאות של שברים (2006), צמוד לאדמה (1999), נהלל (2005).

תגים: , , , ,

28 תגובות to “לחלוק ולא לחלק: מה נשכח בשיח הפריבילגיות”

  1. iroshim Says:

    שימי לב שהפריבילגיה הראשונה היא מה שאת כותבת כאן, לכתוב כאן, לכתוב בנימה של "אנחנו", של התנשאות על ה"שמאל" המדמם. אולי לפני שאת מבקשת לנסח שיח של אבדן פריבילגיות, נסי לוותר על הפריבילגיה שלך? אשה לא מזרחית, אקדמאית, אחת שיודעת ומנסה לנסח שיח מוסרני לעילא במסווה של חלוקה צוקדת ושיוויון: ובכן – מהו השיוויון שאת רוצה לדסר עליו כשאת יוצאת מעמדה, ממעמד, מפריבילגיה של מי שמסוגלת לנסח כך את הדברים בעבריתה גבוהה ובמבע פואטי, בצורה שכל האנשים היפים יתלהבו: בואי נשאל – מה היו הפריבילגיות ש"עזרו" לך להגיע למקום ממנו את מדברת את השיח על "וויתור" ו"אבדן" ו"בעיה" בשיח של ועל הפריבילגיה? אחר כך נחשוב מה לעשות, כשלא יהיו יותר באמת כל פריבילגיות ואת תעמדי במעמד של הפליטים או של הפלסטיניות בכפרים ליד ההתנחלויות הבלתי חוקיות ולא תוכלו להגיע למחשב עליו תכתבי את הפוסט הפיריבלגי הבא. אני חושב שהיחיד שידע לעשות אתהמהלך הזה היה דרידה, ובעיקר משום שהוא באמת הגיע ממקום הפחו פרידילגי שאפשר, ומכאן שיכול היה להיו יהודי וערבי ומהגר ופליט, בלי שמישהו חשב כשקרא אותו שהוא מדבר מעמדה של יודע-יותר או בעל זכות. דרידה מעולם לא היה כותב ש"כולנו ראינו לאן הובילה התיאוריה הזו של הכוח", לא היה כולנו אצלו כי הוא ידע שהוא תמיד היה אחד ולבד.
    השאלה היא – מדוע ולמה המוסרנות הקתולית הזו, ולמה את לא מסוגלת להנות מזכויות היתר שלך? של השאריות של שמאל המתרכז במחלקות באוניברסיטה ומדבר בינו לבין עצמו? של שמאלנית שלא יוצאת מהגטו הקטן.
    השאלה היא – מה כל כך דוחק בך לוותר עליהן [בכאילו כמובן], מהיכן ולמה כאת צומח המצפון הקתולי המעיק? האם חטא היוהרה מביא אותך לבקש מחילה אצל הכומר הווירטואלי?

    • ofrilany Says:

      דרידה? זאת בדיחה כאילו?
      בכל מקרה, התגובה תוקפנית למדי.

    • יניב Says:

      התגובה התוקפנית למדי מצויינת.
      לא ברור אם מי שכתב אותה קרא בכלל את הפוסט, אבל בכל מקרה היא מדגימה בעצמה את אחת הנקודות החשובות ביותר בפוסט המוצלח הזה – הדרישה השיחנית "לוותר על הפריבילגיות" (ובתנאים הנוכחיים היא לעולם לא יכולה להיות יותר מדרישה ברמת השיח) מעקרת ומסרסת אפשרות לעשייה פוליטית.

      ראשית, ובמובן הכי פרקטי, מכיוון שהמשמעות המעשית של הדרישה אינה ברורה, או במקרה הטוב ברורה אך חסרת-סיכוי. למה כותב התגובה מתכוון בדרישה מהכותבת "נסי לוותר על הפריבילגיה שלך"? האם כוונתו שתוותר על ההון הכלכלי והחומרי, למשל על רכושה ועל המחשב שלה? ונניח שכן. גם אם נמצא את הבודדות שיסכימו – "בשם הצדק" – לעשות זאת (במסגרת משטר הרכוש הנוכחי), ברור שאלה יהיו בטלות בשישים, וממילא לא יהיה בכך שום שינוי ממשי. אבל כותב התגובה אפילו לא מתכוון לזה, הוא מתכוון ל"פריבילגיות ש'עזרו' לך להגיע למקום ממנו את מדברת את השיח" – כלומר, הוא מבקש ממנה לוותר על ההיסטוריה שלה. ומכיוון שזה לא באמת אפשרי, המשמעות המעשית היחידה היא פשוט לשתוק (ואכן, בשורה הראשונה הוא מגדיר את ה"פריבילגיה הראשונה" כ"לכתוב כאן"). השתקה או דרישה להשתתק היא בוודאי לא דרך טובה לפתח דיאלוג או עשייה פוליטית.

      שנית, הדרישה לוותר על פריבילגיות כמו שניכר בתגובה הזו היא תמיד דרישה אישית, במובן הכי רע של "האישי הוא הפוליטי". "אולי תנסי לוותר על הפריבילגיות שלך, אישה לא-מזרחית, אקדמית" שכמוך. השיח הופך להיות שיח אד-הומינם, והוא מלווה בתחרויות של מי מהדוברים מגיע מהמקום הכי פחות פריווילגי, או תחרויות של "התוודות" על פריבילגיות. במקום לשאול כיצד פועלת הפריבילגיה, או אפילו מי המרוויחים והמפסידים ממנה, השאלה הופכת להיות: "ומה את הרווחת?"
      במקום לפתח שיח פוליטי מתקבל שיח נרקסיסטי-אגואיסטי ריקני ועקר, שיש בו אולי הרבה עונג אבל מעט מעש.

      שלישית, ובהמשך למאפיינים הקודמים, הדרישה לוותר על פריבילגיות הופכת לתיבה חלולה. כזו שנזרקת לרוב לחלל השיח בלי שיש מאחוריה דרישה ממשית, או הבנה אמיתית של מהי אומרת, רק כדי לקדם את מפלס ה"צדק" של השיח, על חשבון השיח עצמו. היא משמשת כלי נשק, או לחלופין קישוט, ויש בה הכול חוץ מאיזושהי דרישה ממשית או הבהרה של מהי הפריבילגיה המדוברת, ומדוע מדובר בפריבילגיה כלל (מאפיינים זהותיים אינם פריבילגיה, אם כי הם בהחלט יכולים לגזור כזו במשטר פריבילגיות).

      השילוב של שלושת המאפיינים הללו – חוסר-המעשיות של הדרישה לויתור על פריבילגיה, האד-הומינם שלה והיותה ריקה ממשמעות – גורמים לכך שהדרישה לוותר על פריבילגיה היא לרוב דרישה שיש בה אלימות (וזה אולי הדבר הפוליטי היחיד שנותר בה). גם את זה התגובה הזו מדגימה יפה.

      • לין Says:

        iroshim, אני באמת מקווה שלא קראת את הטקסט בעיון. ובכל זאת אני רוצה לומר משהו, ולנסות להיות בדיאלוג, דווקא בגלל שהתגובה שלך מתסכלת.

        יניב כתב את כל מה שאפשר ברמת הניתוח: איך תגובה לטקסט X מוכיחה את מה שנאמר בטקסט X, ואין טעם לחזור על מה שנאמר בחדות ובבהירות גדולה.

        אז אפשר לשער שלא קראת את הטקסט, או דווקא להניח שכן קראת אותו, אבל המילים לא הגיעו אליך. האופציה השניה היא זו שכואבת יותר, ואני רואה אותה הרבה (גם אצלי וגם אצל אחרים): שקשה לנו מאד לצאת מהתנאים של השיח כפי שהם כבר מעוצבים.

        הגדרנו נושא (במקרה הזה, "שוויון" או "פריבילגיה" או "שמאל" או שלושתם, כי על הכוח הפוליטי אנחנו ממעטים לדבר), אז הגדרנו גם את כל התפקידים של כל מי שמדבר על הנושא ("השמאלנית", "האקדמאי", "המזרחיסטית", "הציונים" וכיו"ב), וגם את כל מה שהיא או הוא יכולים לומר עליו. (ה"אנחנו" כאן מתייחס לקהילת שיח: לעשות פוליטיקה לא עושות לבד).

        ההנחה השיחנית שלנו היא שלכל אחד מותר לדבר במסגרת שיח מסוימת, אחת שנקבעה לה/לו מראש, אחרת לא נקשיב (קשה לנו לקרוא משהו שאנחנו לא יכולים לשייך אותו אוטומטית לאנשהו), ואז בעצם אין בשביל מה להקשיב, כי אנחנו כבר יודעים בדיוק מה יאמר.

        זה מעגל קסמים – מהנקודה הזו כבר לא צריך להקשיב, וגם כבר אין טעם לדבר, כי אין שום מקום שממנו אפשר לשמוע את הקול שמדבר את המילים, ולבדוק מה הקול הזה אומר בשבילי, ואולי הוא אומר משהו אחר, שאני עוד לא מכירה לגמרי, ושיכול לפתוח לי אופק אחר למחשבה ולפעולה.

        אם אין כמה רגעים כאלה, כמה חילופי דברים כאלה מדי פעם, אז לא נשאר מקום לפוליטיקה. והקצה הזה, הוא הגבול שממנו יכולה להיות רק אלימות.

        המילים שלנו – של כל מי שמדבר בשפה (וזה ה"אנחנו" שבדרך כלל הוא ה"אנחנו" שאני מתייחסת אליו) מייצרות את המוסד הכי מאפשר והכי מגביל שיש לנו: הן יוצרות עולם, ואז כולאות אותנו בתוכו. וזו בעיה שנדמה לי שהעברית העכשווית לוקה בה במיוחד, ושאין לה פתרון קסם.

  2. יסמין Says:

    הגות פוליטית נשית משובחת. בראבה.

  3. iroshim Says:

    אני באמת מאד מתנצל על הנימה התוקפנית, לא זו הייתה הכוונה ואני שמח שאת מוכנה לדיאלוג, שכן התגובה מהמותן באה להביע יותר את התסכול המתמשך מעמדותינו בשמאל מאשר איזה עניין אישי נרקיסיסטי, כפי שנטען למעלה – תסכול כי הרי זו המחשבה הראשונה והיסודית ביותר של "שמאל" לדעתי: לנסות לוותר על זכות היתר שלי על מנת להתחלק בה עם אחרים כלשהם. להכיר את האחר במקום בו הוא נמצא ולהגיע אליו, בלי שהוא נאלץ לעשות "וויתורים" על מנת להגיע אלינו [ראי פאנון]. וכיוון שאת מקבלת עידוד מהטענות כי זו "הגות נשית פוליטית", הנה כבר הצלחה אחת רשומה לעידן הוויתורים: כמה שזה נשמע אבסורדי, עצם הפוסט שלך והפריבילגיה האינטקיטואלית שלך אומרת כי – וגם ביחס להיסטוריה, ניתן להציב טענה היסטורית כי – הגברים הצליחו לוותר. ואולי אפשר ללמוד מהמהלך הזה – שהרי הם [אנחנו] וויתרו מתוך כפיה ולאו דווקא מתוך רצון או מתוך אהדה. אניחושב שאי אפשר לוותר ע למשהו, אפשר רק להרוויח משהו כאשר באים מעמדה ריקה מטענות ומשוחררת ממוסר בורגני: גם אם הוויתור של הגברים על עמדתם ההיסטורית כקובעי השיח, באה לעיתים מתוך חוסר איכפתיות [כי בעצם הם זכו לפריבילגיות גבוהות יותר בסולם הניהול והזכות [ישנם מחקרים רבים המראים על זה שזה מה שקרה למשל בצרפת, והויכוח אובמה-פוטין-אסד רק מעצים את השליטה המוחלטת שלהם]:
    על ההטענה המרכזית שלך שאת אומרת ש"זה מעגל קסמים – מהנקודה הזו כבר לא צריך להקשיב, וגם כבר אין טעם לדבר, כי אין שום מקום שממנו אפשר לשמוע את הקול שמדבר את המילים, ולבדוק מה הקול הזה אומר בשבילי, ואולי הוא אומר משהו אחר, שאני עוד לא מכירה לגמרי, ושיכול לפתוח לי אופק אחר למחשבה ולפעולה" – אני חושב שההיא שורש הבעיה כפי שאני מבין – כי היא אסנסיאליסטית: מה קסום במעגל הזה ומה מסתורי בו? אין בו יחסי כח ברורים שניתן לשבור? אאן בו יחסי כח ברורי שניתן לחשוף? מה בעצן האמצעים העומדים לרשותך -ממעמדך וממעמדו של השיח שאנחנו משתתפים בו – יאפשר את "פתיחת האופק של מחשבה ופעולה אחרת", שאת שואפת אליה: באופן פשוט ולא מורכב אגיד כי זה שורש העניין מבחינתי, המחשבה שצריך לפתוח אופק שצריך להקשיב למישהו שהו מוגדר מראש כאחר.

    • לין Says:

      תודה על התגובה iroshim. יש כמה דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם, וזה בסדר (וכן, אני חושבת שהאחרות של האחר/ת, בכל מגע בין אנשים, ובפרט בתנאים של חברת המונים, היא גם יופי גדול, וגם אתגר ענק, שאני לפחות לא מבינה עד הסוף איך מתמודדים אתו).

      אבל אולי נוכל להסכים על זה שממקום שבו רוצים בשוויון ורוצים לראות את האחרים/ות, את השפה האחרת שלהם/ן, ואת הצרכים השונים שלהם/ן, אפשר להתחיל לעבוד, כדי שיהיו לנו (לכל מי שחי כאן) תנאי חיים אחרים, טובים יותר.

  4. iroshim Says:

    ולטיעון של עופרי כנגד דרידה – כדאי לעקוב אחרי הביוגרפיה שלו ואחרי ההזדהות הגמורה שלו עם הביוגרפיה הפליטית שלו והפיכתה, דווקאי ממישהו שרצה לשכנע אותנו ב"אבדן המקור", לקיבוע. דרידה יכול היה בקלות להנות ממנעמי הההישגים המוקדמים שלו, אבל בחר לעמוד כל הזמן באי האפשרות של יסודות המקור היהודי-ערבי שלו. דרידה כל הזמן מוותר על מעמד של "פילוסוף" הגמוני – ובוחן שוב ושוב את העמדה השבורה והחסרת לשון, שפת-אם שממנה הוא חושב. זה וויתור על פריבילגיה – ביחס לסביבה בה הוא צמח כאינטלקטואלי סאבוורסיבי

    • נטליה Says:

      אני מוחה כאן נגד הפריבילגיות הבלתי נסבלות שהוגשו לך על מגש הכסף ושמאפשרות לך לקרוא ולהבין את כל או רוב כתבי דרידה, אחד הפילוסופים הקשים להבנה בהיסטוריה של השפה, ולחוות עליהן דעה מבריקה ומעניינת. אני לא יכולה לדמיין לעצמי כמה זמן נדרש ממך כדי להגיע למקום הפריבילגי הזה, ועוד אחר כך להתקשט בו בתגובה אינטלקטואלית ופריבילגית באתר הפריבילגי הזה. לדעתי עליך לשתוק. בעצם גם לשתוק זו פריבלגיה, וגם להבין שלשתוק זו פריבילגיה – זו פריבילגיה, וגם להבין שלשתוק זו פריבילגיה ולשתוק בכל זאת – זו פריבילגיה.

  5. גיא ברילר Says:

    יש עיניין מוזר שמתפתח וכותרת המאמר רומזת אליו (מעניין שאת המילה "לחלוק" אפשר לקרוא בשני אופנים, משתף או מאתגר מה שמשנה את המשמעות) נולדה לה אכסיומה שכזו : מי שמעונינת, פנוי, ולמד להיתנסח באופן שנידרש במרחב האינטלקטואלי הישראלי הוא פריווילגי/ת. כל דיבור שלה או שלו שהוא מעבר לקצה האף הפרטי או איפה שמסתיימות ד' אמותיו מותקף באיזה רגע כפסול כי הוא מתנסח מעמדה פריוולגית כי הרי היא חשודה מראש באי-תקינות וזכויות יתר ("פריווילגיות") אם העזה לחלוק על הסביר הגברי/הלוחם/המיתישב/השב לארצו וצודק כי הרי על חרבה המציאות מתקיימת.
    זה קצת לופ ללא מוצא.
    אם אני מתבונן בזה ממבט על דמיוני זה נראה כמו טרגדיה שכל השחקנים במיוט או לפחות במקרה הזה אז המקהלה. לא בגלל שבא להםן אלא מפחד כזה ("אש כוחותינו" ? ) או אחר (האש של השיח האלים שאינו "אינטלקטואלי" או מה שנקרה "המציאות"). ז"א שכל השיחה הזו מתקיימת בתווך שמבקש להשתיק או לחסל אותה. זה ברור. לצד זה יש משהוא בהשתקה הזו שנראה לי שאפשר ללמוד ממנו:

    באמת נמאס מהכל. להרבה אנשים מכל הסוגים הצבעים והמינים וההעדפות. נימאס כזה שבו חוסר הסובלנות מנצח בגדול.

    גם מטקסטים קטנים שכאלו כמו שאני כותב עכשיו נימאס או הטקסט שאליו אני מתייחס. כל "השיח" סובל מחוסר אמינות, גם בעינים של משתתפיו המעטים וגם של אלו שבזים/משתיקים אותו. בעיני בעיקר כי הוא נובח נובח ולא נושך, לא באמת אלא כזה כאילו כזה – אבל יש לחוסר האמינות הזו שמות והגדרות שונים ורבים.
    נראה לי שאי האמון הרב כיווני שבו דוגר ומתרבה ומושתק השיח הזה לאורך עשרות השנים שבו הוא מתקיים (כן, לפחות כאורך זמנו של הכיבוש אבל בהחלט החל מתחילתה המעשית של התנועה הציונית) מגיע לנקודה שבה נדרש ריסטארט.
    אחד כזה אמיתי וכנראה די ברוטאלי.

    לצערי התחושה האישית שלי היא שריסטארט שכזה ישאיר לא מעט "פריווילגים" כמוני (יליד דימונה, גדלתי עם אמא ואחות בשכונה ד' בב"ש, לא סיימתי תיכון ולא סיימתי מוסד להשכלה גבוה אבל אשכנזי ואמן) מחוץ למישחק החיים המסויים הזה שמעניין אותי לקיים – חיים עם עמוד שידרה הומניסטי ופלוראליסטי במרחב בין הים לירדן.
    בקריאה שלי את "המצב" אז יש סיכוי גדול שהעובדה היא שיש שתי בחירות אפשריות (עבורי כדוגמא): להיות איש חופשי (אולי ואמן) אבל לא בארצנו או להיות איש בארצנו אבל לא חופשי. הלוואי ואני טועה.
    לעינין החופש והצורך להיתבטא, נראה לי שיכול מאוד להיות שמה שנדרש עכשיו זה מסוג הפיתרונות הרדיקאלים, משהוא שהייתי מכנה "שביתת שיח". מעניין מה יקרה אם כל, אבל כל כל כל כולם הפריוולגים למינהם פשוט ישתקו לשנה. קצת כמו שביתת רעב אבל של הרוח. כמובן שזו צריכה להיות שביתת שיח פומבית ולא כזו מתחבאת. זה אתגרי אבל אפשרי.
    לא נדבר עם עצמנו על עצמנו וגם לא על אף אחד אחר. כמו שלג גדול שקט ולבן שאחריו אולי אביב ואולי לא. (דמיינו את התווך הישראלי בלי שום ביטוי של אינטלקטואליזים בשום מדיום למשך פרק זמן משמעותי. מבחירה. זו לדעתי המראה החריפה והרלונטית ביותר שאפשר לייצר, לא עוד טקסטים, פוסטים,תערוכות, מופעי מחול, הצגות, מוזיקה וביקורות אלא שתיקה רועמת)

    מראה שמתבוננת במראה שמתבוננת במראה שאומרת לעצמה שהיא לא מראה זה רעש לבן. ההססססססס… נראה לי שמרעש לבן הספיק ודי. כולם כבר יודעים שמדובר על חוסר קליטה וזהוא, לא שום דבר רציני.

    • נטליה Says:

      מעולה, כולם ישתקו ורק ביבי, ליברמן, יעלון, בנט, לפיד, והתותחים כמובן, ידברו וירעמו. פשוט הצעה מצוינת. שנה טובה!

  6. יענק'לה Says:

    כל כך הרבה מלים רק כדי להגיד שצריך לוותר על הציונות ולהקים רפובליקה שוויונית לכל בני האנוש מהים ועד הנהר?

  7. nitzan4747 Says:

    רשימה מעולה שמעלה שאלות חשובות. שתי שאלות הבהרה:
    1. כשאת כותבת על הצורך לנסח את גבולות השמאל את מעלה דרישה פוזיטיווית שלא נראה לי שאפשר ליצור סביבה קונצנזוס. שאלה אפשרית היא אם אפשר לייצר ברית על בסיס ההתנגדות (דרישה נגאטיבית) למשטר. מה דעתך? במצב כזה "הפריבילגיה" (והוויתור עליה) היא בסיס הדיון, שממנו יוצאים, ולא מטרתו. במילים אחרות, האם אפשר לדבר כאן פשוט על החלפת אמצעים במטרות?

    2. האם את שאלת ניסוח הגבולות וההתנגדות למשטר אל מול שאלת הפריבילגיות אפשר לנסח באופן קצת יותר פשוט דרך ההפרדה בין התארגנות בספירה הציבורית (המחאה וכו'- תנועת שמאל רחבה) מול הפרטית (מתיחת הגבולות כלפי פנים, כפי שאת מציגה זאת כאן)? אם כן, את דורשת דבר די פשוט- הדיון בפריבילגיות צריך להיעשות בתחום הספירה הציבורית אל מול מבני שלטון ותפיסת הכוח, ולא בספירה הפרטית או הסמי-פרטית שבה פעיל אחד דורש דין וחשבון מפעיל אחר.

    שוב תודה, ניצן.

    • לין Says:

      ניצן, אלה שאלות גדולות… אנסה לענות, גם אם באפן מגומגם שלא נחשב עד הסוף.

      הרעיון שהרבה אנשים יכולים לנסח הסכמות פוזיטיביות (גם אם מינימליות) הוא בעיני הבסיס של עבודה פוליטית – העובדה שזה כרגע לא מובן מאליו (לפחות כמשהו תהליכי שיש לשאוף אליו) היא בעיני מדאיגה.

      להתנגד זה נהדר – אבל בסוף היום, זה משאיר את תנאי החיים שלי ושלך בידיים של אנשים אחרים. יש עוד בעיה עם התנגדות גרידא – היא לא פותחת את השאלות הקשות של העבר המשותף ושל העתיד שיחליף אותו – ואת הריקושטים של ההשתקה הזו לדעתי אנחנו מקבלים עכשיו לפרצוף, ובצורה הכי הרסנית שיש.

      איך יראו החיים במקום שלא מבוסס על משטר פריבילגיות? בפוליטיקה שלא חותרת כל הזמן ל"תכנית חלוקה"? נדמה לי שזה האתגר שלנו. לדמיין ביחד איך זה נראה, ביומיום (מרמת הבית-ספר, העבודה והקניות, דרך הרמה הקהילתית והעירונית, ועד הארצית). איזה התארגנויות, איזה מוסדות צריך, איך הם מתנהלים כך שהם כל הזמן יוכלו לשפר את מצב השוויון (כי שוויון לא נהיה מעצמו, בטח לא כשזו נקודת הפתיחה), ומה צריך לעשות עם המוסדות הקיימים. צריך דמיון, וצריך לעשות את זה ביחד.

      לגבי השאלה השניה – נדמה לי שבהתארגנויות שיש להן אמנה בהירה, אז הסולידריות עוברת למקום שבו היא צריכה להיות – בפעולה משותפת לשינוי, או אפילו לתחזוקה יומיומית של מוסדות שבנויים אחרת. כשברור לאן הולכות ומה עושות/ים, אפשר לעשות דברים ביחד, לחלוק זמן וליצור אמון.

      מהניסיון שלי, בקבוצה תמיד יש רגעים בעייתיים וקשים, וזה לגמרי בסדר לבוא ולהצביע על יחסי כוח בקבוצה – זה נחוץ כדי שיהיה אפשר לפרק אותם, וכן, הרבה פעמים זה נהיה אישי, וגם זה בסדר. אם יש מטרה משותפת שהיא בהירה לכולם והסכמות יסודיות, אז יכול להיות גם אמון הדדי ברצון המשותף להשיג שוויון, לחלוק משאבים וזמן, להתגבר ביחד על חשד, כי אנחנו כבר מכירים, ויש איזה בסיס – אישי ופוליטי – שממנו אפשר להמשיך הלאה.

      אז הבעיה בעיני היא לא "ציבורי" מול "אישי" – היא איפה מתנהל הציבורי, בין מי למי, ואיפה ההפרדה בין האישי לציבורי. המקום שבו זה מתפרק, שהביקורת הפוליטית הופכת ממשהו בונה לרעל הרסני, היא במקום שבו אין התארגנות פוליטית ברורה – לא מבחינת העקרונות הפוליטיים, לא מבחינת זהות החברים בקבוצה, לא מבחינת המטרות, לא מבחינת כללי ההתנהלות (קבלת החלטות וביצוע), לא מבחינת החזון – ובעצם, לא משום מבחינה.

      זה גם המקום שבו הערבוב בין האישי והציבורי הופך קטלני – כי זה לא בדיוק אישי, וזה גם לא בדיוק ציבורי. זו הדמייה של אישי, שמתבססת על הדמייה של ציבורי. במצב כאוטי כזה, קצת קשה לדבר "אישי" מול "ציבורי" – השאלה היא קודם כל מהי האמנה של "הציבורי" ואיך אני הופכת להיות חברה בציבורי הזה. קונקרטית – איך זה נראה בחיים שלי – איך אני יודעת שמישהי אחרת היא שותפה שלי לחזון, מה היתה השותפות שלי ושלה בבניית החזון הזה, מה עשינו ביחד כדי להגשים אותו – שאלות שקצת קשה לענות עליהן כשאין אפילו אמנה, כשהכל פרוץ.

      אני חושבת שכשהשאלות האלה יתבהרו, אז יתברר גם איפה צריך לעבור הקו בין ציבורי לאישי. בקבוצה שחבריה מכירים זה את זה, ושיש בה יחסים אישיים, יש לגמרי מקום לשאלה האישית – איך פעילים שיש להם משהו שלאחרים אין, חולקים את מה שיש להם (גם בדרך לחזון, ולא רק אחרי שנגשים אותו). זה פשוט קורה כשהמסגרת בהירה מספיק, וכשיש מנגנונים שמאפשרים את זה. אם זה נזרק באוויר במקום שלא ברור בכלל מה החזון ואיך כל אחד מאתנו תורם לו – זה לא ציבורי ולא אישי, אלא סתם הרסני.

      אם יהיה ברור שכל החברים לחזון הזה, לא רוצים לחיות במציאות של שליטה ושל אפליה, ומוכנים להקדיש זמן לדיון משותף על הצרכים של כולם, אני מאמינה שאז גם נגלה שמול המשטר הקיים, יש לנו יותר ממה שאנחנו חושבים – כי לכל אחת מאתנו יש משהו שלשניה אין, ובעיני הדרך לשוויון פוליטי עוברת בהכרה הזאת. מעבר לזה, לקבוצה של אנשים שיש לה דרך וחזון מוסכמים, יש כוח שלמשטר הנוכחי אין.

      יצא ארוך ומתיש, אז מציעה שאפנה את המקום האינטרנטי שלי לאנשים אחרים 🙂

  8. Yael Berda Says:

    מאוד דיבר אלי העניין הזה של המטאפורות הפוליטיות. במקום לחלק אדמה בואו נחלוק זמן. אני חושבת שהמעבר הזה הוא בעצם הסימון של המעבר לפוליטיקה קהילתית, שבה בונים רשתות של סולידריות על בסיס של דברים שהם לא רק רעיונות או זהות, אלא צרכים של היום יום. אני חושבת שהמאבק הקהילתי הוא הבסיס להתנגדות למשטר, והוא גם המקום שבו נחשפים לעומק של ההבניה של הפריבלגיות ככלי פוליטי להפרדה. אני חושבת שלפעמים ההתבוננות פנימה וחשבון הנפש היא כלי חשוב לשחרור מהדפוסים שגדלנו בתוכם והטביעו בנו את חותם ההגמוניה, לא משנה עם מדובר בחותם של השייכות או של ההדרה. לכן אין צורך או יכולת להפריד בין ציבורי לפרטי, אלא לעשות את חשבון הנפש ככלי של שחרור, פררה סטייל, וכמשהו שעושים כחלק מקהילה ולא כדרך לצבור כח על חשבון מישהי אחרת במסגרת תכנית החלוקה.
    יש משהו שממש חשוב לזכור בעיני וזה שהטרוגניות תמיד פורה יותר, מעניינת יותר, ומביאה לשינוי גדול יותר, מאשר הומוגניות. זה לא אומר שאין לפעמים מקום לבדלנות של קהילות מוחלשות כדי למצוא את עצמן ולקבל כח, אבל מתי שהוא חייבים לצאת חזרה ולהאבק באופן משותף עם שותפות (לא עם מי "שבאה לעזור" בכל מקרה). רב תודות שכתבת.

  9. מוקי קרטופלך Says:

    שתי מדינות לשני עמים זה הפיתרון היחידי שיספק רווחה וביטחון לכל הצדדים, וכל השאר זיוני שכל פנטזיונריים.

    אני קורא אתכם ואני גאה להיות חלק מהשמאל הציוני השפוי שרוצה שיהיה טוב,לכולם ,ומחובר למציאות,
    ולא סתם רוצה לדפוק את היהודים בשם איזה "צדק" ערטילאי וחסר משמעות מלפני 66 שנים.

  10. דרור BDS Says:

    לוחם החופש ברק כהן: "אין ימין מול שמאל, יש תומכי המשטר מול מתנגדי המשטר".

    גם במה שמכונה הימין הקיצוני קראו בתשומת הלב הראוייה את מאמרה של לין חלוזין-דברת. המאמר גרם למחלוקת מהותית בקרב תושבי יצהר בכל הנוגע לשיח הפריוילגיות. מזכירות ההתנחלות יצהר התפטרה על רקע השאלה האם לנתק את היחסים עם כוחות הביטחון. במכתב ההתפטרות, שהגיע ל"הארץ" כותבים חברי המזכירות כי הם לא מוכנים לקחת חלק ב"יישוב המעוניין לתפקד כבסיס מוגדר למאבק אידיאולוגי מתמיד מול מערכות המדינה הנוכחיות".

    בעוד לוחם החופש ברק כהן מנצל את הפריוילגיות שלו על מנת להאבק במשטר הציוני באמצעות התנגדות אזרחית בלתי אלימה https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10200481122379108&set=a.1182387688375.2024479.1488709887&type=1 ביצהר קראו בתשומת הלב הראוייה את עמירה הס – התחביר הפנימי של זריקת אבנים, ולכן היו מספר אירועים בהם הותקפו שוטרים וחיילים באבנים כאשר נכנסנו לישוב. כמו בחלקים רבים במה שמכונה השמאל הישראלי, במשך השנים היו גם בהתנחלות תושבים שלא ראו בעין יפה את האלימות כלפי מה שמכונה כוחות הביטחון.

    מספר תושבים העלו הצעה שהמזכירות תמנה את בעז אלברט כנציג מול הצבא הציוני, ותתנה כל מפגש עם גורמים בצבא הציוני בכך שאלברט יהיה נוכח: "“כל קשר מול הדרגים הגבוהים לא יתקיים אלא בנוכחות בעז אלברט… נקודה”.
    גם אוהדי בית"ר י-ם קיבלו החלטה דומה: "“כל קשר מול הדרגים הגבוהים לא יתקיים אלא בנוכחות ברק כהן… נקודה”.

    מה שמכונה שמאל עדיין לא הצהיר הצהרה דומה וממשיך להתעלם מברק כהן תוך כדי השמעת הסיסמה: שמאל זה חד"ש. (הסיסמה הכי מטופשת ששמעתי בחיים שלי – כך בשארה בראיון לארי שביט).

    לטענתם של מתנגדי המשטר, ההצעה הזו אמורה ללחוץ על גורמי הצבא הציוני לבטל את צו ההרחקה של אלברט, כמו גם את צו ההרחקה התמוהה שקיבל ברק כהן ממשחקי בית"ר י-ם. https://www.facebook.com/barak.cohen.560/posts/10200536799571003
    המזכירות – תומכת המשטר – התנגדה, מאחר ומבחינת חבריה, משמעות מינויו של אלברט לנציג תגרום לניתוק יחסיהם עם הצבא, המשטרה והשב”כ. גם האשכנזים תומכי חד"ש התנגדו להצעה: "מי שרוצה להצטרף למשפחת השמאל מוזמן להצטרף לחד"ש" – כך אתר חד"ש בערבית (תרגם נדב פרנקוביץ).

    בעקבות התרגום החליטה המזכירות להתפטר. במכתב ששלחו הם כתבו כי הם מעדיפים לעבוד מול המערכת אך לא יכולים לתרום לעם הסורי אם המגמה היא "לתפקד כבסיס מוגדר למאבק אידאולוגי מתמיד מול מערכות המדינה הסורית" והוסיפו שהגיעה העת שביצהר יחליטו "מה המגמות של המקום".

    תומך חד"ש שהעדיף להשאר בעילום שם אמר ל"ארץ האמורי" כי "יש בסוריה קבוצה קיצונית של נערים שפועלת בניגוד לדעת הישוב. לפני שבועיים הם תקפו קצין צה"ל [אהוד ברק, אסד – אותה מהפכה] שישב ברכבו וניפצו את חלונותיו. יש כאן מי שתומכים בהם ורוצים כל הזמן לראות מאבק מול הצבא והמשטרה עד שנחליף את השלטון. מבחינתי הקו האדום הוא פגיעה בכוחות הביטחון, וכעת בשלה השעה לבירור מעמיק על גבולות ההתנהגות ביצהר".
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2116622

    ברק כהן: "סלק מבינינו כל חומות שהקים משטר הרשע. חומות בטון וחומות דעת. חבר בינינו, השונים והשונות, עד שנעמוד כרקמה אחת מקושטת בצבעים שונים, לסלק את משטר ההפרדה. עשה לנו ניסים שחזו אבותנו ואימהותנו. התעורר משנתך למעננו. זעקתנו הולכת וגוברת ואזנך פתח לנו. לא ידינו ולא גבורתנו תוציאנו מידם. לא בכספנו נפדה צאתנו מן השבי. בשעת רצון, אנא בטל רוע הגזירה, ומחה את משטר המדינה מעלינו. סלק מלכות אדם ותיכון מלכותך לבדה. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
    נברך את ברק כהן ואת כל התושבים בין הים לנהר: יכלה ויימחק מהמפה משטר וקללותיו, יתחיל משטר וברכותיו.

  11. נטליה Says:

    אפרופו שמאל ואוניברסיטה – באוניברסיטת תל אביב יש עכשיו-עכשיו תערוכה של מפעל הנשק "התעשייה האווירית הישראלית", גם ברחבה שמול הספרייה המרכזית וגם בתוך הספרייה עצמה, בלובי. בחוץ יש במות עם כל מיני דגמים ענקיים של נשקים, ביניהם מטוס וטיל, ובפנים כל מיני טפיחות עצמיות על השכם בטקסטים ותמונות. שווה לצלם ולנצור.

  12. mafyahu Says:

    א. אני רק בעניין ספציפי שכתבת עליו והוא היחס בין השמאל והמחאה החברתית. הבנתי שאת קוראת לחידוד ההגדרות כדי שניתן יהיה להדיר משורות המחאה הזאת כל מי שלא מתאים לתפיסותיך, שלהן שותפים, איך לומר בעדינות, חלקים מצומצמים של הציבור. וזה בשעה שהמחאה בשיאה זכתה לתמיכה בסקרים מצד 90% מהציבור הישראלי (וכך עד היום) ולתמיכה ברגליים מצד מאות אלפים, עשרות או מאות מונים יותר ממה שהצליח לגייס אי פעם השמאל הרדיקלי. ברור שהמתכון שלך הוא ערובה לחיסול המחאה, וזה לא במקרה, כי
    ב. השמאל הרדיקלי מגייס כמעט את כל חבריו בחוגים הפריביליגיונרים ביותר של החברה הישראלית: צפונבונבונים/ות, אשכנזים/ות, מבוססים/ות, משכילים/ות מאוד, חילוניים/ות, ובעלי/ות אוריינטציה מערביסטית ברורה – וכמובן קצת מזרחיים/ות, אבל רק אחרי שעברו תהליך מוצלח של קואופטציה. ואל תגידו לי שזהו טיעון אד-הומינם, כי הוא לא מכוון לכותבת הדברים אלא לקבוצה חברתית ופוליטית שלמה. להגיד שזהו טיעון אד-הומינם, זה למחוק את מדע הסוציולוגיה.
    ג. לצפות מהשמאל הפריביליגיונרי הזה שיבוא עם מתכון לחיסול משטר הפריבילגיות, זה כמו…אני מתקשה למצוא את המשל המתאים, ולכן אסתפק במילים ממוצא יווני כמו אבסורד, פרדוקס, אוקסימורון. אך בהחלט סביר לצפות מצד השמאל הזה לבוא עם מתכון לפירוק לגורמים של המחאה החברתית, שהיא הדבר המסוכן ביותר שאירע פה מבחינת בעלי הפריבילגיות.
    ד. בכך אין שום הפתעה: זהו התפקיד המסורתי שממלא השמאל הרדיקלי בשרות בעלי הפריבילגיות בארץ ובעולם, כמובן לצד הימין הקיצוני: הפרד ומשול בין הפרולים למיניהם: להסית נשים נגד גברים, ערבים נגד יהודים (והימין – להיפך), מזרחיים נגד אשכנזים, חילוניים נגד דתיים וכן הלאה. בכל מקום שניתן – לעורר ריב ומדנים וחס וחלילה לא לנסות לפתור בעיות בדרכי שלום ושיתוף פעולה. הכל בשם הטוהר האידיאולוגי, בשם הפרקטיקה המהפכנית, יו ניים איט. שיתוף פעולה בין המדכאים/ות והמדוכאים/ות הוא כמובן סטייה בורגנית, או איך שלא אומרים את זה בג'יבריש עדכני. מצחיק כשזה בא מפי המייצגים/ות המובהקים ביותר של הבורגנות.
    ה. כשאני כותב "בשרות בעלי הפריבילגיות בארץ ובעולם" לא מדובר בתיאוריית קונספירציה. הרי צריך רק להיכנס לאתר של רשם החברות כדי לבדוק מי בדיוק מממן את העמותות המפרנסות רבים מאוד בשמאל הרדיקלי, העושים מבחינת הטייקונים, התאגידים, הכנסיות והמדינות האימפריאליסטיות-קפיטליסטיות את מלאכתם של צדיקים: הפרד ומשול.

    • נטליה Says:

      אני מסכימה עם חלק מהדברים, אבל אתה סותר את עצמך – בב' וג' אתה מלין על השמאל הרדיקלי שבגלל העמדה שלו בשדה לעולם לא יגשים מחאה בעלת גוון חברתי, ובד' אתה כותב "שיתוף פעולה בין המדכאים/ות והמדוכאים/ות הוא כמובן סטייה בורגנית, או איך שלא אומרים את זה בג'יבריש עדכני." כלומר, אתה בעד שיתוף הפעולה בין המדכאים (בין השאר, אותו שמאל פריבילגי מב' וג' ששללת שיתוף פעולה אתו) למדוכאים, כי אתה לועג על התנגדות לשיתוף פעולה כזה.

      אז מי פה הסוטה הבורגני? או שבעלי הפריבילגיות המדוברים הם הרוע המטאפיזי, שאתו לא נשתף פעולה לעולם לם לם?

      • mafyahu Says:

        מכיוון שאני תמיד אשם כשאיני מובן – ברצינות ולא באירוניה – אז אבהיר: כאשר אני כותב ב-ד' על "שיתוף פעולה בין המדכאים/ות והמדוכאים/ות" וגו' אני נוקט כמובן בלשון המקובלת על השמאל הקיצוני ויתכן שהייתי צריך להכניס את המושגים למרכאות כדי שתהיה כוונתי מובנת, או אף לכתוב במפורש שכוונתי לאופן הגדרת המונחים על ידי אותו שמאל בעל פריבילגיות. טעיתי לחשוב שהדבר ברור מההקשר. סליחה.
        וכן, אני בהחלט בעד שיתוף פעולה בין חלקי האוכלוסיה השונים – כל אלה הכלולים בתשעה העשירונים שתמכו ושתומכים במחאה, ושהם קורבנותיו של העשירון העליון, זה שהשמאל בעל הפריבלגיות פועל בשירותו ומנסה להפריד ביניהם. הגברים/היהודים/האשכנזים/ דתיים,כולל אלה המוגדרים כימין, הם שותפים למאבק לנשים/לערבים, למזרחיים/לחילוניים ולשמאל באותם תשעה עשירונים מנוצלים, וקל להבין שאין לתאר הצלחה במאבק בלעדיהם. וכן, אפילו מי שכלולים היום בשמאל בעל הפריבילגיות מוזמנים, בתנאי שיוותרו על הטקטיקה של "ההפרד ומשול" בשירות ההון הגדול, המקומי והזר. אני מקווה, נטליה, שתירצתי את קושיותיך.

    • לין Says:

      mafyahu, אני יכולה לראות איך הבנת את מה שהבנת מהטקסט, ולכן אבהיר:

      המחאה זכתה בתמיכה מאד גדולה במחיר מאד כבד: אנשים שונים פירשו באפן שונה והפוך את המסרים שלה, ואת המושגים שהיא יצרה (כמו "פוליטיקה חדשה") וכך, מי שיצא להאבק מצא את עצמו (ואת עצמה) במצב הרבה יותר גרוע בסופה – עם חוסר אמונה שהעשייה הפוליטית יכולה לשנות את מציאות החיים.

      זה מסר איום ושגוי.

      היחסים של המחאה עם המושג שמאל ועם מוסדות שמאל היו מאד מורכבים, קונפליקטואליים, בעד ונגד בעת ובעונה אחת. הפוסט הזה לא עוסק בכך בכלל (כתבתי על זה במקומות אחרים, כמו ב"לקסיקון המחאה" למשל, ולכן לא ארחיב כאן). הגבול שכתבתי עליו כאן הוא הגבול של השמאל – לא הגבול של המחאה. אם שני הדברים היו זהים, כפי שאתה כותב, המחאה לא היתה זוכה לתמיכה רבה כל כך.

      אם לא היה ברור, לבי עם הקריאה של ברק כהן היקר, שמצוטטת ע"י דרור כאן למעלה, להתנער מהתווית 'שמאל', והגבתי אל הקריאה הזו ממש בפוסט עצמו. הסיבה שאני חושבת שהקריאה הזו, למרות שלבי יוצא אליה, היא בעייתית מאד (לכל הפחות) כרגע, זה משום שהיא יושבת על סיטואציה קשה והיא לא מתמודדת עם הקושי – יחסי אשכנזים/מזרחיים, הפנטזיה המערביסטית של ישראלים ושנאת המזרח, והכי חשוב, היא לא מתמודדת עם השאלה מי חבר בטוב המשותף – כל מי שחי פה, או אולי רק חלק מהאנשים, או אולי רק היהודים, האשכנזים, הגברים, העשירים, וכו', ואת מי מותר להדיר ובאיזה צורות.

      זה עניין של הקשר – של זמן ומקום, וכרגע, אני חושבת ששווה להאבק על התווית 'שמאל' ועל התכן שלה. "תכן" זה תמיד גם הגבולות של התכן: כשאין גבול לתכן, אז פשוט אין תכן. כשאין גבול לקבוצה פוליטית, אין קבוצה פוליטית. כשהמסר מאד מטושטש, הוא עלול לאבד את המשמעות. אם יציעו לי תווית אחרת שלא לוקה באותן בעיות, אשמח.

      בכל מקרה, אני חושבת שאם נאבק על תווית בהירה, אז נגלה שהרבה מהכוחות הממוסדים שמזדהים עם התווית 'שמאל' לא מעוניינים בשוויון, ויש כוחות אחרים (בשמאל, במרכז, בימין, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים) שכן מעוניינים בו. קוי ההפרדה האלה עוברים היום בכל מקום: בתוך מוסדות השמאל (מפלגות, תנועות, קבוצות של אנשים שמזהים את עצמם עם המושג 'שמאל' גם אם בהסתייגויות), בתוך הציבורים המגוונים שהשתתפו במחאה ותמכו בה, וגם בציבורים אחרים לגמרי.

      אבל המתחיל במלאכה אומרים לו גמור: היה צריך לצאת מהמחאה כוח אזרחי חדש. כוח מאורגן שישרטט מחדש את השדה. לא רק שזה לא קרה, מה שקרה היא ריאקציה: התחזקות של כוחות שמרניים שרוצים לשמר את המצב שבו לא ברור מה זה כוח אזרחי, שבו לא ברור מהו משטר הפריבילגיות ומה עושים נגדו, שבו לא ברור מה זה שמאל, ועוד יותר גרוע – לא ברור מה זה שוויון (ר' מקרה "שוויון בנטל").

      ההתמסדות של הכוחות הריאקציונריים (בצורות חדשות) והאי-התמסדות של כוחות אחרים (אלה שקוראים לשוויון כלכלי ופוליטי של כל הציבורים – כוחות השוויון נקרא להם), היא עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה.

      אנשים שלפי הניתוח שלך אין להם שום אינטרס לתמוך בשמאל שרוצה שוויון בין כולם, יכולים להפתיע אותך, וההפך. זה מה שקרה במחאה, ושם היה הכוח האמיתי שלה: היא ערבלה את הקלפים ושרטטה מחדש את ההזדהויות. יש גם איזה רעיון שחוזר בהרבה פוסטים שלפיו בסיס התמיכה של מפלגות הימין הוא מזרחי – אשמח לדעת על איזה נתונים בדיוק הרעיון הזה מתבסס. הדברים לא עובדים ככה כאן – קוי ההפרדה הם לא או אתנים, או לאומיים, או כלכליים. אולי יש להם נוסחה כלשהי, אבל אני לא יודעת לנסח אותה.

      אף שעם חלק מהדברים שכתבת אני בסופו של דבר מסכימה, אני חושבת שסוג הניתוחים שאתה מציין בתגובה, מתבססים הרבה פעמים על הנחות לא נכונות – כי הם מתבססים על תכנית החלוקה. במציאות זה לא בדיוק עובד ככה: יש עוד אינטרסים, יש עוד סוגים של תבניות, של זהויות והזדהויות שאנחנו עוד לא יודעים להסביר בכלים האלה. והם גם נתונים בשינוי מתמיד. לפעמים כוח שנראה שאין לו אינטרס לשנות משהו, משנה אותו – הרבה מהכלים שיש לנו לשינוי נולדו בהקשרים אחרים, והתגלגלו באפן שלא ניתן היה לצפות אותו.

      בכל מקרה, אנחנו לא יודעים איפה יעברו הגבולות שהם פרי של דיון ציבורי פתוח: רק דיון ציבורי פתוח יכול לגלות. אני כן חושבת, שדחוף מאד לדון בגבולות האלה ולשרטט מחדש את המפה של הבריתות, של המושגים ושל הפרקטיקות (איך מתקיים דיון? מי משתתף בו? איך מקבלים החלטות? וכיו"ב). אלו שאלות קריטיות עבור החיים המשותפים כאן.

      • mafyahu Says:

        אני חושש, לין, שדיון בינינו לא יכול להגיע רחוק, כי כמוהו כניסיון למהול שמן במים. בעוד שאני מנסה להבין מה שאפשר מתוך המציאות המורכבת, לחדד, להבהיר, להגדיר, להגיע לקביעות ברורות כדי שאפשר יהיה להסיק מסקנות, אם אפשר אופרטיביות, את מנסה (לפחות בתשובה לתגובתי אבל גם הרבה מאוד בפוסט עצמו) לעשות את ההיפך: אמנם את מתיימרת לקבוע "גבולות לתוכן" (נניח של השמאל) אבל למעשה את רק אומרת שזה מה שצריך לעשות – אך לא עושה זאת. ובאותה רוח את מתמחה בהצגת "שני הצדדים של המטבע": "המחאה זכתה בתמיכה מאד גדולה במחיר מאד כבד", היחסים בינה ובין השמאל הם "מאד מורכבים, קונפליקטואליים, בעד ונגד בעת ובעונה אחת." למרות ש"ליבך יוצא" אל הקריאה של ברק כהן היקר – "היא בעייתית מאוד". אף שעם חלק מן הדברים שכתבתי את מסכימה – את חושבת ש"סוג הניתוחים" שלי מתבססים "הרבה פעמים" (האם גם הפעם?) על הנחות לא נכונות (אשמח לדעת אילו). ויש עוד דוגמאות רבות למורכבות חסרת המוצא(?) של המציאות, שעליהן את מקפידה להצביע בכל צומת, עד כדי כך שראשי קצת סחרחר עלי, מרוב שאיני יודע מה את חושבת, מה את רוצה, ומה כל העניין פה.
        כדי לנסות ולברר מה בכל זאת היתה עמדתך כלפי היחס בין השמאל והמחאה, הגעתי עד להקלטה של אותו אירוע השקה של הספר "קול המחאה" בצוותא. אמרת שם מעל הדוכן ש"מה שראינו בקיץ 2011 הוא רק ההתחלה וגיל ההתבגרות עוד לפנינו." אך עברה רק שנה ומחצה, והנה בתשובה לתגובתי, אם יש דבר מוחלט שאת בכל זאת אומרת, זה הדבר: '"היה צריך לצאת מהמחאה כוח אזרחי חדש. כוח מאורגן שישרטט מחדש את השדה. לא רק שזה לא קרה, מה שקרה היא ריאקציה." נראה לי שקצת סבלנות, לא תזיק לנו, לין.
        ואגב, בעניין אותה קביעה שלך בדבר היחסים "המאוד מורכבים וקונפליקטואלים שבין המחאה ובין השמאל", תרשי לי לא להסכים. עקבתי אחרי התעוררות המחאה בעניין רב, וגם כצופה הדברים היו ברורים למדי (וספרו של אשר שכטר מאשר את המסקנות שהגעתי אליהן כבר בשעת מעשה): הצוות המארגן של המחאה היה חד"שי בעיקרו. צוותי "המומחים" האקדמאיים שהתייצבו "לצד" המחאה היו שמאל, שמאל, ושוב שמאל. לא הייתי קורא לזה יחסים מורכבים וקונפליקטואלים. זרם די קיצוני של השמאל, ובמרכזו "יושבי הקרנות" (והעמותות שהן מפרנסות) די השתלטו על המחאה. לדעתי (ומפני כך הזהרתי בעוד מועד בבלוג שלי) הם הביאו עליה את סופה (הזמני לגמרי. אין לי ספק שהיא תחזור ותתעורר. אין מנוס מכך, כי הניצול של תשעת העשירונים הדפוקים על ידי הקפיטליסטים החזיריים והסוציאליסטים החזיריים של העשירון העליון נמשך כסדרו), ואיפשרו, כמובן, בניתוקם מכל ניסיון לפעולה ממשית ומעשית (נניח בנושא הדיור, שמלכתחילה היה הטריגר של המחאה, אך מוסמס עד כדי כך שבצוותי "המומחים" הוא נאלץ להתחלק עם התחבורה, או הבריאות, או משהו, ולא נמצאה לו דרגת חשיבות של צוות כשלעצמו), את היווצרותה של "הריאקציה" הלפידית שגרפה את הקולות בבחירות לכנסת.

      • דרור BDS Says:

        "זה עניין של הקשר – של זמן ומקום, וכרגע, אני חושבת ששווה להאבק על התווית 'שמאל' ועל התכן שלה".

        מרצונך או שלא מרצונך, מידיעתך או שלא מידיעתך, תוייק מאמרך תחת התווית 'מצב השמאל'. עיון קצר בתיק זה מעלה את הסטטיסטיקה הבאה: בעוד שבשנה האחרונה תוייקו מאמרים לתווית זו בערך פעם בחודשיים, הרי שבחודשיים האחרונים תויקו שם חמישה מאמרים. כל המאמרים הללו דנו, למרות המודעות של העורכים ליחסים של המחאה עם המושג שמאל ולמרות ההתמודדות המוכחת של העורכים עם הקושי – יחסי אשכנזים/מזרחיים, הפנטזיה המערביסטית של ישראלים ושנאת המזרח, שיתוף פעולה/החרמה של מה שמכונה המחאה החברתית ע"י מזרחים או פלסטינים (או נעה שינדלינגר) ושלל נושאים אחרים המיוחסים למה שמכונה שמאל.

        אבל כל אלו, עד שהגעתי למאמרו של אמל ג'מאל – "על צלו של הפוליטי: האופוזיציה כהתנגדות לסדר וחלופה לו", חוטאים כולם בעיסוק בקבוצה מסויימת מאד במה שמכונה שמאל. הם אינם כוללים, למשל, את דמוקרטיה או מרד, את המעברה, את הלא נחמדים, את עשייתה של אורטל בן דיין, של תנועת אחותי. פעילותם של תומכי החרם (על המחאה בפרט ועל המדינה הציונית בכלל) ושל מתנגדי משטר אחרים לא עולה בקנה אחד עם פעילות נמעני הביקורת המוטחת במאמרים הנ"ל.

        אמל ג'מאל: "היות ומאבקי כוח הם חלק מהקיום האנושי, תמיד יתקיים מרחב התנגדות לשלטון. ייתכן מצב שבו ההתנגדות איננה חשופה או איננה מאורגנת. אך עצם קיומה של שליטה מתורגם תמיד למאזן של יחסי כוח. במאזן זה חבוי הפוטנציאל לצמיחת האופוזיציה, במשמעותה העמוקה… סיכויי הצלחתה של ההתנגדות תלויים ביכולתה להכיר ב"פוליטיות" של ההתנגדות לסדר הקיים והצבת חלופות כוללות ובהירות. אין בהעלמת הפוליטיות של מחאה כדי לבטל את עצם הפוליטיות שלה. כל מחאה היא פוליטית מעצם רצונה לאתגר לא רק את תכני העדיפויות הפוליטיות, כמו את הכלים שבאמצעותם עדיפויות אלה מעוגנות בשיח השליט. הכישלון לענות על מאפיינים אלה יוביל בהכרח לביותה של המחאה וריקונה מכל תוכן מאתגר". (שם)
        כל המאמרים משם ואילך הם חזרה במילים אחרות על דברים אלו. את זה יודע גם ברק כהן. גם הקביעה כי אמירתו של ברק כהן לא מתמודדת עם הקושי – יחסי אשכנזים/מזרחיים וגו' אינה מדוייקת. מי שעקב יודע כי ברק כהן הפליא להתמודד עם יחסי מזרחים/אשכנזים גם בדיונים בפייסבוק אך גם במעשים. אי אפשר שלא לתייג את מאבקו של כהן יחד עם אוהדי בית"ר כמאבק מזרחי. יחד עם זאת, גם הוא יודע כי זה עניין של הקשר – של זמן ומקום, וגם הוא הולך, בדרכו שלו, בדרכו של מאיר עמור (ושל בשארה) הקובע כי המאבק המזרחי (או הלאומי) חייב לההפך למאבק אזרחי על מנת שיצליח.

        התווית 'שמאל', בשיתוף פעולה מלא בין אשכנזים תומכי חד"ש ומרצ לבין ההסתה של התקשורת הציונית, הפכה לאבן נגף עבור קהלים רבים. שאלי את כרמן אלמקייס, את שולה קשת, את ליטל בר, את ספיר סלוצקר עמרן, את אורטל בן דיין, או פני ישירות אל ברק כהן. הדברים ידועים. לתווית הזו, כפי שהומשגה בשיח הציוני והלא ציוני כאחד, אין תקומה, לפחות לא בזמן הקרוב. כקולקטיבים הנאבקים על זכויותיהם, מזרחים, כמו גם פלסטינים, לא חייבים להכריז על עצמם כעל שמאל על מנת לדרוש את מה שלכאורה דורש אותו שמאל. הלגיטימיות לדרישה לשוויון אזרחי בין כל התושבים בין הנהר לים לא נובעת מהיותו של אדם מסוים נחמד או לא נחמד, שמאלני או ימני, צדיק או רשע, אלא מהיותו צודק.

        במקום להתעקש על מושג שגם אם עוותה משמעותו המקורית הוא יוצר אנטיגוניזם (וזאת ללא כל קשר לטרמפיסטים ציונים ראקציונרים שהגיבו כאן) יש ללכת בדרכיהם של המדוכאים עצמם, כפי שניסחה זאת חנין זועבי: "הפלסטינים יתוו את הדרך והיהודים המוסריים יצטרפו אליהם". כך גם עם מזרחים, עם המאבק הפמיניסטי, וכך גם עם מתנגדי המשטר: ברק כהן ומתנגדי המשטר הנ"ל יתוו את הדרך, ותומכי המשטר המוסריים ילכו בעקבותיהם עד שיתפכחו. ואם לא? אז בהכרח הם ייהפכו לראקציונרים, כפי שהראה שנהב, וכפי שפירש את דבריו אורי אופיר (דא"מ): "לאור הקמפיין של ההחלפת כתובות לתל-אביב כדי להפיל את חולדאי, אני מחליף את הכתובת לנצרת כדי להשמיד את חד"ש ולהכניס את זועבי".

      • דרור BDS Says:

        לכל מי שפקפק, לכל מי שתהה, לכל מי שלא הבין, לכל מי שלא ירד לסוף דעתו, לכל מי שנדרש למה שהציונים-אשכנזים(!) מכנים גזענותם של אוהדי בית"ר, לכל מי שהתעקש להטביע גם את ברק כהן בביצה הטובענית שבעצם התיוג כ'שמאל', לכל יפי הנפש הנחרדים מנהמות ומקללות מוות לערבים, לכל מטיפי המוסר למיניהם, הרי הודעה:
        "ניפגש במחוזי. נעמיד אמת מול שקר. זכויות מול חוקים. דמוקרטיה מול דיקטטורה. בני אדם מול ממסד. יהיה אשר יהיה, לא יהיה ״הפרד ומשול״
        חג שמח".

        וזו תגובתם של אוהדי ביתר להודעה:
        "העורך דין שליווה אותנו יום וליל, שבא לכל אירוע בתקופה האחרונה, זה שהוציא אוהדים שלנו בחינם ממעצרים, זה שנלחם בשוטרים ובממסד בשבילנו, זה ששם אותנו במקום הראשון ועושה זו ללא כל תמורה, ברק לא קיבל ולו שקל אחד מאיתנו,
        זה הזמן להחזיר לו,
        ברק קיבל הרחקה מהמשחקים של ביתר ומאלון חמדני, ברק אולי לא אוהד ביתר אבל הוא אוהד את אוהדי ביתר, הוא אחד משלנו, והוא עושה את זה אך ורק למעננו,

        ביום ג' הבא ידונו בעירורו של עו"ד ברק כהן, על העונש הטיפשי שקיבל, משוריין בתוצאות פוליגרף ששילם עליהם באופן עצמאי.

        ברק ביקש מאיתנו בקשה קטנה:
        "הדיון בערר על ההחלטה להרחיק אותי ממשחקי ביתר ירושלים יתקיים ביום ג׳, 24.9.13, שעה 9:00, בבית משפט המחוזי בירושלים. אשמח שתפיצו, ועוד יותר שתגיעו. "

        איך אפשר להגיד לו לא?!?!
        הרוב בחופש, זה חוה"מ סוכות, אנחנו רוצים לראות את כולם שם, אנחנו כמובן נהיה שם.
        הגיע הזמן להפסיק את האלימות המשטרתית כנגד אוהדי ביתר, הגיע הזמן לקחת ממשטרת את הכוח שהם סיפחו לעצמם שלא כחוק!

        ברק אנחנו איתך!

  13. יואב Says:

    בהמשך לדיון בנוגע לויתור על פריבילגיות. אדוארד סנודן, ג'וליאן אסאנג', אהרון שוורץ, בראדלי (היום צ'לסי) מאנינג ואחרים הם כולם גברים לבנים שויתרו על הפריבילגיות שלהם, במובן הכי חומרי שיש (לחלקם זה עלה בחייהם, לאחרים בחיים בכלא או בגלות), כדי למצוא את עצמם נרדפים על ידי המשטר שאותו הם מנסים לחשוף מכוח היכולת (ולפעמים העמדה) הפריבילגית שלהם.
    אלו בעיניי דוגמאות לדרך היחידה לוותר על פריבילגיות. זהו מחיר כבד שלא כולם מוכנים לשלמו (ולא כולם נמצאים בעמדה הפריבילגית המאפשרת לשלמו מלכתחילה). כמובן שיש עוד דוגמאות, מינוריות יותר, מתחומי מאבק אחרים, אך דומני שהעקרון מובן. כל שאר ה"ויתורים על פריבילגיות" הם בעיניי פתפותי ביצים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: