לדבר עם החמאס: לא למרות האמונה אלא בעטייה

by

ישי מבורך

א.

תפיסות תיאולוגיות שונות במהלך ההיסטוריה של הדתות ניסו ליצור אמונה דתית המעורטלת מכל הסממנים הפרוורטיים שהדתות הגדולות נשאו ונושאות בחובן. כדוגמא מובהקת וקרובה לנו בזמן ניתן לציין את הגותו של מרטין בובר. הסיבה שאני בוחר לציין דווקא את בובר היא שנאומיו וספריו, כמו גם אישיותו, היוו ומהווים גורם רב השפעה על התרקמותם של חיים דתיים בתרבות המערבית הכביכול חילונית.

בהגותו, בובר מבתר את הספירה הדתית לדת ולדתיות, כאשר הדת נושאת בחובה את האלמנטים הפוגעניים, הפרימיטיביים והפרוורטיים שמאמיני הדתות ייחסו לאל בטעותם, ואילו הדתיות היא אותה הוויה אמונית-אלוהית המזוקקת מכל הפסולת שהאנושי הטיל לתחומו של האלוהי. על ידי חלוקה זו התחום האלוהי מנופה מאלמנטים כגון שנאה, קנאה, איווי, קיבעון, ונותר עם אלמנטים כגון דיאלוג, שלום, הרמוניה, יצירה, חכמה, התחדשות. תפקידו של המאמין הנאור הוא להלך בין הבתרים, לבחור בדתיות ולחמוק מן הדת. דא עקא, חלוקה זו של בובר מנוגדת להתנסויות הדתיות של המאמינים במשך אלפי שנים, שהיו, ועודם, שקועים עד צוואר בדם, יזע ודמעות.

בניגוד לבובר, ומתוך נאמנות להבניות השונות אשר מצרפות את היותי, אבקש בדברים שלהלן להתייחס להתנסותם של המאמינים לאורך ההיסטוריה ברצינות הראויה. אטען, כי לאור ההתנסות הדתית המתוארת בעקידת יצחק, אין לתפוס אירועים כדוגמת מלחמות הדת, כיבוש הארץ, הג'יהאד ומסעות הצלב כאינצידנט הנגרם מחוסר פתיחותו של הדתי כלפי האלוהי, אלא תולדה מוכרחת של פתיחות זו עצמה. ואכן, לא ניתן לחמוק מכך כי הטקסט המקראי מבנה עצמו סביב הממד הסימפטומאטי הקשה והמביך של האלוהי, ובהתאמה לכך, האמונה, אמונת אברהם, הנה תגובה פתוחה ונאמנת לממד זה.

הרי כך הם פרקי בראשית: הטקסט מציג עצמו בפשט הליטראלי שלו, פשט האומר 'ממש כך, ולא אחרת'. מכאן הציון המדויק של המקומות: גן-עדן, הנהרות, להט החרב המתהפכת. המיקום הקונקרטי איננו אלא נגזרת לממשות הטקסט, למפגש עם המיידיות שלו. לכאן לא שייכים מטאפורות, אלא מובן מיידי, פרימיטיבי כמעט. והמיידיות של הטקסט מחלחלת למסרים שלו – הם מוחלטים. הזעם האדיר, האגרסיות, ההבטחות, האיוויים – הכל גדול, כמו בהכרזות החד-משמעיות של האלוהים: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'; 'קץ כל בשר בא לפני'; 'אמחה את האדם'; 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת'; 'ואעשך לגוי גדול'. והאלוהי כעת יכלה, יוריד שאוֹל, יוריש ויעשיר, יברך עד בלי די ויקלל בקללת ארור עד קץ הימים.

nes

ב.

אומר כעת, אינני מקדש את הסימפטום האלוהי ככזה, אלא טוען שניסיון לעמעמו או למנן אותו לא יצלח אם הוא מיוסד על הדחקתו, הכחשתו או התחמקות ממנו – ובדבריי אלה אני מבקר רבות מן ההתארגנויות השונות של 'דת חילונית', 'דת העידן החדש' או 'דת הדתי מחמד' של תקופתנו אנו. בכדי לעמעם את הסימפטום של התיאולוגי נידרש מגע עם האלוהי במובן הכולל של המלה, מגע שרק בעטיו ניתן יהיה לערוך שינויים ועידונים בתחומו עצמו.

בעקבות כך, הרי שבכוונתי לשוב אל סצנת האמונה הנשגבה של עקדת יצחק אשר לאורה הובנתה דמות המאמין במסורות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות. היכולת לחדור אל תוך הטקסט הזה – שהמאמינים היהודים שבים ומזכירים אותו תכופות במהלך עשרת ימי התשובה הנִקרִים לפנינו – ולחלץ ממנו את מה שנתון-לא-נתון בו, מהווה נקודת פתיחה לעיצוב מחדש של דמות המאמין ביחס לתיאולוגי או לחילופין – לתפיסה אחרת את הדמות הזו, וממילא לתקשר עימה ולדרוש ממנה אחרת.

הסיפור המקראי מלמד אותנו כי הפנומן של המאמין האברהמי הוא של זה אשר בא במגע עם הממדים הדמוניים-פרוורטיים של האלוהי, ועורך בהם ועל ידם איזו התקה. על כן, אגדיר את הפגאני כמי שמתמסר עד כלות לאיווי ולאגרסיה של האלוהי – מילה במילה. ואילו את העברי אגדיר כמי שנשטף בנהרות הקנאה והמוות של האיוויים והאגרסיות האמורות, אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותם או עורך בהם איזו הטיה או התקה. במובן זה, עקדת יצחק מהווה את מומנט המעבר בו אברהם אבינו יוצא מתחומו של הפגאני והופך להיות ה-עברי הגדול.

reich

ג.

עקדת יצחק. המילים מכות ללא שהות בטוטאליות של מקור ודורשות: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. כך בפשטות, האלוהים מנסה את אברהם ומבקש ממנו קורבן. את בנך, את יחידך אשר אהבת. את יצחק: שלא יהיו אשליות, ושלא יהיו טעויות – הדרישה ברורה, אין לאן לברוח. ואברהם האב, כנצר לתרח הפגאני, נענה ללא היסוס ומשכים אל עקדת הבן: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ האלהִים:

ובכן, העוקד והנעקד נושאים פעמיהם אל המזבח, המצוין, שוב, בְּ'מקום', בקונקרטיות שאינה יודעת פשרה: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק… וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה. אברהם נושא את עיניו ורואה את הציווי כפשוטו – את המקום – ונענה לו כפשוטו. הרי עדיין פגאני הוא, כלומר זה הבא במגע עם האיווי האלוהי ונותר נאמן לו לחלוטין – ליטראלית. וזה המבדיל אותו מן העברי, השומע את ציווי האיווי ככזה שמוסר עצמו הלאה להיקרא לא מילה במילה, אלא מילה עוקבת ומעקבת מילה (כמו יעקב אבינו המעקב את עשיו).

והטקסט ממשיך: וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. הכל מוכן, מצפה לכליונו אל נוכח האלוהי המבקש את ה-כל, אך לפתע מתארעת שבירה בטקסט, הוא מתבקע, ומשתולל לקראת עיצובו מחדש: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אלהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. מלאך ה', מלאך ההתגלות, לא האלוהים, אלא המלאך – כי האלוהים אכן מתאווה אל הבן! אך מלאך ההתגלות מלמד את אברהם אחרת – ניתן לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה; להיענות עד כלות לאיווי האלוהי ולהיוותר בחיים. ניתן להיות עברי, הלא עברי אתה. איך אם כן לא תחשוך את בינך יחידך ובכל זאת הוא ייוותר בחיים?!

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא – זהו המשפט המארגן את הטקסט המקראי שלפנינו, שאברהם, לאחר מעשה, קורא על שמו את 'המקום': וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. כן, זהו אותו המשפט המופיע כמה פסוקים לפני כן: אברהם נושא את עיניו ורואה, את מה הוא רואה? במקרה הראשון הוא רואה את המקום – וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק – את הקונקרטיות המיידית של הציווי, ולעברה הוא שם פעמיו. אברהם נשטף באיווי האלוהי ממנו ונענה לו כמות שהוא. אך כעת אברהם נושא את עיניו ורואה וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. אברהם רואה את האיל, את האופציה הדרשנית המאפשרת עריכת התקות והטיות באיווי-ציווי האלוהי. לא עוד ראיית המקום של הפשט הליטראלי, אלא ראית האופציות הגלומות בהטיה של אותו ציווי – אברהם נעשה עברי! וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. נשטף באיווי וברגע האחרון עורך לו עצמו איזה סיבוב פרסה לא צפוי; האייל תחת הבן, תחת הבן ממש כי מלאך ה' קורא אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. ומצהיר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ. לא חשכת את בינך יחידך?! הרי חשך גם חשך, הקריב את האייל תחת הבן? אך זו שאלתו של הפגאני ולא של העברי, כי אברהם, כמי שנענה לאגרסיה, מגלה תוך כדי כי מתאפשר לו לארגן מחדש את משמעותה.

אברהם העברי איננו הנאור החומק מן הפרוורסיה הדמונית שבחיי האמונה, וכן הוא איננו החוקר המנתח אותה מבחוץ, אלא הוא נע לקראתה, נהדף על ידה, והנה רואה אייל נאחז בסבך. כל שהוא עושה, הוא עושה מתוך אותה הידחפות עצמה.

תומרקין

ד.

אעניק לדברים מעט קונקרטיות. כבנים למקום, הרי שאנו נתונים למרחב המכלה הזה – ארץ אוכלת יושביה היא. כן, זו הארץ המרכזת אליה את המטענים התיאולוגים הכל כך בלתי נסבלים. האמונה הדתית נוכחת כאן, היא המניע את החיים בין ירושלים, נצרת ואל-אקצה. היא הויטאליות הלא יודעת חשבון של הכוחות המפעפעים בשטחים הנכבשים והנדכאים שבין הים לנהר. האם זו גזרת גורל? האם עלינו לבחור באחת מן השתיים: הג'יהאד ומדינת ההלכה מזה או חילון המזרח התיכון החדש מזה? ומה עם האופציה האברהמית הקוראת לנו כנתונים למקום, לבוא בשעריו האלימים והעקובים מדם, לשאת את עינינו ולראות את האייל? זו אופציה המניחה כי דווקא זה החי בצמוד לאין התיאולוגי המכלה יכול לערוך בו השעיות, הטיות, התקות, כאשר אלו מתארעים מבפנים. אלו אינן תוצר של הנאור – החילוני, האמריקאי, האירופאי – הבא מן החוץ בכדי לפקוח עין על חיות הקודש הדתיות, אלא אירועים המתרחשים בלב הדתיות עצמה; אירועים המתאפשרים רק למי שנשטף בגלי ההדף של האגרסיה התיאולוגית.

וכך אכן מלמד רבי נחמן מברסלב בתורה פ בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון, כי השלום בא מהתגברות הגבורות והדינים דווקא! ועוד הוא מוסיף, כי השלום הוא בבחינת מסירות נפש על קידוש השם. היות ושלום, שלום אמת, הנו תולדה של התגברות תהומית ולא של דו-שיח נעים הליכות. זו התגברות המוּנעת על ידי הכוחות השוטפים של הנפש, הג'יהאד, הכיבוש, השנאה לאחר, הפחד, הקנאה – ההתגברות של השלום היא סיבוב פרסה מטורף של הכוחות האלו עצמם. וכך מנסח תובנה דתית זו בן תקופתנו הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג – באחת מדרשותיו:

רבי נחמן מציג – במפתיע – את השלום כמסירות נפש למות על קידוש השםעל פי רובמסירות נפש למות על קידוש השם נתפסת כנובעת … ממאבק האדם על אמונתו ומדבקותו הבלתי מתפשרת בההצעד שנתפס בעינינו כמביא לפירוד ולמלחמהבעיני רבי נחמן איננו אלא ביטוי וגורם ראשון במעלה לשלום … רבי נחמן מוצא את השלום נובע מן הגבורות [וכדבריו] – 'זהו בחינת גבורות שזהו בחינת שלום' – והשלום בעיניו איננו בא למגר את הגבורות או להסתיר אותןאלא הוא תולדה ישירה שלהןהשלום … איננו ויתור של פשרה בין שנייםאלא הוא … נוצר מתנועה פנימית של התגברות עצמיתשלהבת האהבה מתלהבת וצוברת תנופהובשלב מסוים היא מתהפכת ופונה נגד עצמההאדם מוותר על עצמו ומוסר את נפשו למות … הווי אומרהשלום איננו גורם היוצר סינתזה בין ניגודיםאלא הוא תוצר של צבירת מסה קריטית של אחד הצדדיםצבירה המביאה אותו להתגברות עצמית היכולה להביאו לפנות מקום לאחר ולמסור את נפשו ('שלום ירושלים', ביום ההוא: דרשות למועדי אייר, אלון שבות תשע"א).

ה.

אנסה להבהיר לאן חותרים הדברים: לרוב, הדיאלוג הבין-דתי מחטיא את מטרתו בכך שהוא שם לעצמו ככותרת את הפרזה 'שלוש דתות אל אחד'. זהו שיח המנסה להציע איזה מכנה משותף, ביתי, שממנו ניתן להתחיל דיאלוג – הרי כולנו בנים למקום. הבעיה היא, שהמכנה הזה איננו דבר שניתן להזדהות עימו ולהזדהות לאחר מכן עם השכן. הדת איננה זהות משותפת, היא איננה ציון היותנו בני שבט אחד. הדיבורים הנאורים סביבות הדת יוצאים מנקודת ההנחה שהאמונה באל מסתכמת באיזה חיווי דעת על אובייקט של ידע, או לחילופין היכרות עם איזה הוגה דעות מכובד; משהו כמו פגישת קולגות בספריה הלאומית בירושלים. האמונה בסופו של חשבון איננה הפוזיציה הזו של האדם ביחס לאובייקט, אלא נקודת ההתענגות המערטלת את האדם; הטיקים בעין שהוא מנסה להסתיר, הריח של הגוף, הרעש של קול הלעיסות שלו כשהוא אוכל, ואף גרוע מכך, הרעשים או המחוות העצמיות שהוא עושה כאשר הוא נהנה ממה שהוא אוכל. האמונה, כמו הטקסט המקראי, מופיעה בראשוניות הזו, בפרימיטיביות ובמיידיות של הטקסט-אדם – ללא מטבוליזציה. דרישות המוות, הכיליון והאלימות שאנו פוגשים בהן כבני המקום, אינן אלא פועל יוצא של הראשוניות הזו. שיח בין דתי חייב לקחת את האמוניות הזאת בחשבון ולתת מקום לממדים הפונדמנטליסטיים והפוגעניים הקיימים במרחב. רק כך הוא יאפשר ללוקחים בהם חלק להפך אותם, כעִברים.

גרשוני

ו.

אוסיף להיות קונקרטי. אחת הטענות הנחרצות נגד הידברות עם החמאס הנה ההצבעה על האמנה של תנועה זו הקוראת להשמדתה של הישות הציונית היא מדינת ישראל. ההנחה שבבסיס שלילת ההידברות היא שדיבור עם הרשע מתפקד כמעניק לגיטימציה לרשעות. אולם, לאמתו של דבר, השלילה שבהדברות איננה נובעת מהפחד מנתינת לגיטימציה, אלא נובעת מן הפחד להכיר שישנה אמנה-אמונה, ויש אנשים המונעים על ידה. אדייק, ההימנעות מדיבור עם החמאס הנה הפעלה של מנגנון הדחקה, כאשר ההדחקה איננה כלפי מה שקורה בצד המוסלמי-עזתי, אלא כלפי הקורה בצד הישראלי-יהודי. כי גם למרחב זה אמנה-אמונה, וגם אמנה זו קוראת להשמדת הישות הלא-ציונית שמן הים עד הנהר. השלילה של הדיבור עם נשאי אמנת חמאס איננה אלא פעולה כלפי נשאי אמנת-התורה, זה כמו זה נשאים של האנרגיות ההרסניות שבמאוויים הדתיים. זה כמו זה הנם השלך של הקול האלוהי הדובר, שניהם הנם תוצר פעול שלו ועל ידו.

יובהר, הדברים האמורים כאן מכוונים אף אל אותם המוכנים לדבר עם החמאס למרות האמנה שלו. 'למרות' – כאומרים כביכול נצליח לנקות את המרחב מהלבה הרותחת של פסיכוזת האמנה הדתית, המסורה באש ודורשת את הדם ואת האש ואת תמרות העשן. כלפי לייא, הסיבה להידבר עם החמאס צריכה להיות בראש ובראשונה בעטיה של האמנה שלו ולא למרות האמנה. לשם כך, יש להשליך את אלילי הזהב, הם מכבסות המילים של בני האור בבני החושך; הנפולים המרושעים המבינים אך ורק כוח וטובים המשתמשים בו באין ברירה ובטוהר כפיים מעושה. היא הנותנת, הכרה בתשוקות העמוקות לכוח הזה, במה שהוא מבקש לגעת ולהרוס, היא המבוא. הדיבור עם החמאס איננו לשכן בעל הפנים אלא לזר האלים, האילם והאטום – שגבול דק מפריד בינותינו. רק במקרה שהאמונה באל, ישיבתנו במרחב הפסיכו-תיאולוגי הארצישראלי, יהפכו להיות איזו התענגות משותפת, איזו פרברסיה משותפת, איזו זרות עצמית, אז, ורק אז, ניתן לדבר על מיתון הדחפים והאגרסיות שבלהרוג את האחר הארור באמת. לפיכך, הידברות עם החמאס יכולה להוות לנו, בראש ובראשונה, אפשרות להכניס אורחים את האלמנטים הדרסטיים שבהווייתנו שלנו – והם אינם הערבים הקנאים. או אז ניתנת האפשרות להיפוך.

ז.

לסיום אומר, כי המרחבים הדתיים המסוכסכים שאנו שוכנים בקרבם הם ליבה של ההוויה הנתונה כאן, ופתרון לאלו, אם ישנו, הוא בנטילת חלק בהם, נטילת חלק בעקידה האיומה. אולם, לא אכחד, כי הסיפור אודותיה מהדהד שאלה קשה עד למאוד, האם ניתן לערוב לנו, כי אברהם העוקד אכן יתהפך להיות עברי? ובניסוח אחר, מי שם מבטחינו כי לא נבוא להיות כפונדמנטליסטיים הפגאניים – היהודים ושאינם יהודים – אשר חיים בקרבנו? אסיים בהצבת שאלה זו.

דנציגר

*

המאמר הנו הרחבה לדברים שנאמרו בכנס 'דת ודתיות עכשווית' באוניברסיטת תל אביב, 2013, ולדברים שפורסמו לאחרונה בעיתון "הארץ". ישי מבורך הוא עורך ב'מכון כתבי הרב שג"ר'.

דימויים: עדי נס ("אברהם ויצחק"), בנימין רייך ("עקדה"), יגאל תומרקין ("הוא הלך בשדות"), משה גרשוני ("יצחק הקטן לאן אתה הולך"), רישום של יצחק דנציגר.

תגים: , , , , ,

17 תגובות to “לדבר עם החמאס: לא למרות האמונה אלא בעטייה”

  1. עומר Says:

    תודה על ההיגד הנאה.

    אני רוצה להוסיף עוד שאלה לגבי הסיפור של אברהם:
    מה עם האיל?
    נכון, יצחק לא נשחט בסוף, אבל מה עם האיל?
    הרי גם הוא בנו של אלוהים!

    חג שמח ושנה טובה,
    עומר

    • דרור BDS Says:

      את ההכשר לרצוח את האיל לצלילי מוסיקה קלאסית נתן לא אחר מאשר פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לפילוסופיה. הוא הפילוסוף שאמר לאברהם אבינו שאפשר. בראיון לתעמולן הציוני עמוס הראל, "הארץ", אומר כשר כי אברהם אבינו פעל לפי קוד של לחימה בטרור שגובש כבר לפני כארבעת אלפים שנה "והנורמות שהמפקדים הפעילו בעזה היו בדרך כלל נכונות". לדעתו, אין הצדקה לסכן חיי לוחמים [הכוונה לטובי בנינו, בין היתר יצחק] כדי למנוע הרג איילים המתגוררים בשכנות לטרוריסט. הרמטכ"ל גבי אשכנזי [הכוונה לפושע המלחמה בשם זה – דרור], אומר כשר, "מכיר טוב מאוד את העקרונות שלנו. מאז המסמך הראשון שגובש בפרשת העקידה ועד היום".

      הטיעון של כשר, בקיצור ובהפשטה, גורס שבאזורים שבהם אין לזרעו של אברהם שליטה אפקטיווית (כמו ברצועת עזה), הערך העליון העומד בפני המפקדים הוא השגת המטרה. אחריו, עומדת מניעת סיכון לחיי חיילים ולבסוף, הימנעות מפגיעה באזרחי האויב [בעזה אין אזרחים, זו פרופגנדה ציונית – דרור. הכוונה כמובן לאיילים]. http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1244279

      חוסר ההתעסקות בכוונת מכוון באיל והפיכתו לקורבן האולטימטיבי גרר דורות של התעללות ורציחתם לבסוף של בעלי חיים בכלל. מסכתות שלמות בתלמוד, כמו גם עצומות של שמאלנים בעיני עצמם בעיתון הארץ, מספרות לנו איך ומתי צריך להעלות קורבן לאותו שרלטן זולל בשר המכונה גם אל (לימים שר הבטחון). במקביל הם יספרו לנו על זכויות העבד, הבהמה, הגר, האישה, וכל אחד אחר שאינו גבר יהודי לבן. מדובר בציונים אשכנזים חמומי מוח, לא יותר, אשר לא יוותרו על הפריוילגיות שלהם לאכול בשר, ללא קשר לנזק הסביבתי – כך הם מכנים זאת – של רציחת האיל.

      אברהם אבינו, אהוד ברק – אותה מהפכה. עוד על על ההתפכחות המאוחרת מדי של אברהם אבינו ראו כאן
      http://idanlandau.com/2012/11/20/on-the-belated-disillusionment-of-generals/

      • גזע Says:

        אינני יודע האם כתבת את דבריך לאור האמור במאמר, אך נראה לי כי אתה לוקה באחד האלמנטים הבעייתיים שעליו מצביע המאמר: מלחמת בני האור בבני החושך.
        חלק ממה שכותב המאמר מנסה לעשות, למיטב הבנתי, הוא להפנים שלהיות במרחב הנתון, אומר גם לקחת חלק בממדים האלימים והפוגעניים שלו. במידה כזו או אחרת אין כל הבדל בינך לבין אסא כשר אותו הזכרת: כשר מתאמץ להצדיק ולהלבין את הישראלי ואילו אתה את הפלסטיני. שניכם, אתה וכשר, דואגים לרחוץ בנקיון כפם ולומר טהור אני, או טהור הוא.
        הטענה איננה, תראה מציאות מורכבת, יש צדדים לכאן ולכאן – זו הגישה המביאה לאין אונות השמאל-מרכזית בישראל. השאלה איננה אם המציאות מורכבת, היא בוודאי מורכבת מאוד, אלא השאלה היא האם אני מופנם אל תוכה, או דואג ללבוש חליפת מגן שתחצין אותי כל הזמן ממנה.בהינתן המופנמות אל תוך המציאות, החלוקה הבינארית של טוב ורע קורסת, וניתנת האפשרות לפעול מוך המציאות ולעצבה מחדש.

      • דרור BDS Says:

        סמי שלום שטרית: "לו אני פלסטיני, לא הייתי עושה איתך שלום גם עוד מאה שנה". (תגובה בהעוקץ למגיב ציוני)

        רבים, אתה מביניהם, יתעקשו להחיל סימטריה בין בני החושך הציוניים לבין אלו הפלסטינים, בין פשעי המלחמה של הפורעים הציונים לבין פשעי המלחמה לכאורה של החמאס. אלה גם לא יהססו ליידע את מה שמכונה הקיצוניים משני הצדדים כי המציאות מורכבת, כי לא הכל שחור ולבן, כי האסטרטגיה של המשגת בני האור ובני החושך משותפת לי ולאסא כשר.
        רבים, אתה מביניהם, מקבלים ללא סייג את תובנותיו של פרשננו לענייני סמי שלום שטרית/בטחון/ערבים בארץ האמורי: "לגבי הציטוט מסמי שלום שטרית… העמדה הזו אולי נשמעת נועזת וחתרנית כשמבטאים אותה בעברית. אבל אתם יכולים לשמוע בדיוק אותה עמדה (ועם פחות או יותר אותה רמה של נימוקים ואימות עובדתי) אם תשאלו איש חמאס אינטליגנטי או סתם שונא-ישראל מהרחוב הערבי. לכן חשוב רק להבהיר שסש"ש לא הגה את העמדה הזאת אלא הוא רק לוקח עמדה קיימת, המקובלת בקרב מיליונים רבים ברחבי העולם המוסלמי, ואורז אותה בצורה שעשויה להישמע קבילה לאוזן של האוכלוסיה שמוזמנת לטהר את עצמה אתנית (בערבית או בפרסית זה נשמע מרתיע יותר).
        מזווית מסוימת חלק מ"השיח הביקורתי" בארץ אינו אלא הצגה בעברית רהוטה ומלומדת של עמדות שאויבי ישראל חוזרים עליהן כבר עשרות שנים, ולאו דווקא על בסיס בחינה ביקורתית ואוביקטיבית של הטעמים לכאן ולכאן".
        https://haemori.wordpress.com/2010/07/25/foreign-passport/#comment-2083

        אלא שההבדל ביני לבין אסא כשר כלל לא עוסק בבני אור ובבני חושך, גם לא בעובדת הירצחם של הילדים. ההבדל היחידי בין גרסתי שלי לזו של כשר הוא שאני סמוך ובטוח כי הילדים נרצחו לצלילי מוסיקה קלאסית, ואילו כשר טוען כי הרוצחים לא האזינו למוסיקה קלאסית בעת רציחת הילדים. במילים אחרות, העניין הוא לא בין טובים ורעים, אלא בין צודקים לבין מי שהצדק אינו עימם.
        "אחד האלמנטים הבעייתיים [לדידו של כותב המאמר: התפישה המקבעת את הפרופגנדה הפגאנית, כלומר] מלחמת בני האור בבני החושך". אחד מהאלמנטים הבעייתים במאמר עצמו, כמו גם בתגובתך, הוא החלת הסימטריה על הקיצוניים משני הצדדים. אין קיצוניים משני הצדדים. אין סימטריה. יש צד אחד צודק וצד שני המספר סיפורים ומשכתב את ההיסטוריה.

        עכשיו, לך תראה לתושבי עזה הנצורה מציאות מורכבת, לך ספר להם שיש צדדים לכאן ולכאן, הפנה אותם למאמרים בארץ האמורי המתוייגים תחת מצב השמאל וספר להם שזו הגישה המביאה לאין אונות השמאל-מרכזית בישראל. הוכח אותם כי השאלה איננה אם המציאות מורכבת והטעם: היא בוודאי מורכבת מאוד, וקנח בשאלה האם גם אתם מופנמים אל תוכה, או דואגים ללבוש חליפת מגן שתחצין אותכם כל הזמן ממנה. המתק סוד: בהינתן המופנמות אל תוך המציאות, החלוקה הבינארית של טוב ורע קורסת, וניתנת האפשרות לפעול מוך המציאות ולעצבה מחדש.
        הריני שמח לבשר לך כי התקבלת לצוות התגובות של יאיר לפיד. היזהר מאד מהרב שטיינמן, הוא בקטע של מלחמת בני אור בבני חושך, ותפילותיו , כמו אלו של סמי שלום שטרית, מתגשמות.

  2. חמסיני Says:

    למה אתה לא שואל את עצמך אם החמאס מוכן/רוצה לדבר?

  3. תומר Says:

    מעניין, אבל אם כבר מתעסקים בדיבור בין דתי, מתבקש כאן לדבר על עקידת ישמעאל – האם הסיפור שם זהה לגמרי? האם יש שם תוספות או החסרות? ובכלל מעניין שכאן אתה מדבר על ראייה, והשם של ישמעאל עניינו שמיעה

    • גזע Says:

      הסיפור המוסלמי כפי שהוא מובא בסורא 37 איננו בהכרח מספר על ישמעאל. יש מחלוקת בין הפרשנים האם זה יצחק או שמא ישמעאל. בכל מקרה, בסיפור המוסלמי מי שמצווה על הקרבת האייל הוא האל, כלומר אברהם המוסלמי נעדר מן היכולת האברהמית היהודית – לשחק ולצור את החוק מחדש, להמיר את הבן באייל.

      [קא] ויאמר אברהם אליו: בני! ראיתי בחלומי והנני מקריבך לעולה; מה תחשוב על זאת? [קב] ויען: אבי! עשה כאשר צווית, ותראה ברצון אלהים כי אני מן הסובלים! [קג] ויהי אחרי הואילם שניהם, ויערכהו על פניו, [קד] ונקרא אליו: אברהם! [קה] הן נצדק חזונך; כן ניתן שכר לישרי דרך. [קו] אך מסה היתה זאת. [קז] ונשית לו קרבן אחר[1547], [קח] ונשימהו ברכה לדור נולד. [קט] שלום על אברהם! [קי] כן נשלם גמול לישרי דרך.

  4. נועם א"ס Says:

    יפה מאוד.

    אם יש פרויקט חיוני לעת הזאת, זו ההבניה המחודשת של היהדות (או בלשונו המדייקת של המאמר: העבריות) והמהפכה המונותיאיסטית כתנועת מטוטלת חוזרת ונשנית של כיסוי וגילוי היסוד הפגאני הפרוורטי המפעפע תחת הופעת החוק (Mosaic Law, המגולם כמובן במעמד הר סיני). הבנייה כזאת עומדת בניגוד להדגשת "ספרות הנביאים" ע"י אנשי ההשכלה ובידודה כעיקר הבשורה "ההרמונית" הדתית-יהודית לעת החדשה, כמעין זריקת נוגדנים למטען האלים-פרוורטי-פגאני המרכיב את הדת.

    לא במקרה, הנרטיב ההשכלתי הרדוקציוניסטי של הדת ברוח דברי הנביאים טוּפּח בד בבד עם הופעתו המודרנית של הטריטוריאליזם היהודי, והשניים מכלכלים זה את זה (הרי מה יותר רדוקטיבי מעקידת הדת – המרחב המוחלט של האפשרי כמובנו המהותי של האלוהי, כלומר בדיוק הפרוורסיה, החריגה מהדטרמיניסטי ו"הטבעי" – לטריטוריה ספציפית וסופית?). אלא שהמונותיאיזם, שקם מתוך ההכרזה על מלחמת חורמה בפגאניות, בו בזמן נובע מתוך הדבר שכנגדו קם, והדת הרבנית המלאה מבינה את עצמה על רקעו של הפגאני – כלומר בהיותה התשליל שלו היא למעשה משמרת אותו בצלמה, היא תבנית שלתוכה נוצק הפגאני שמקבלת את הצורה ואופני ההיפעלות שלו, רק "בהפוך". החוק המונותיאיסטי אינו הביטול של הפגאני ויצירתו של "דבר חדש לגמרי" במקום (איך?), אלא קרום דק הנמתח מעליו והמקבל את תווי המתאר שלו, קפסולה המכילה ומשמרת אותו לאורך הדורות. כשהקפסולה הזו נעקדת אל הטריטוריאלי, אל החומרי והגשמי והסופי, מן הדין שקרום החוק המופשט-רוחני העוטף את הפגאני-חומרי יתחיל להתמוסס ולהיבקע.

    כך, כמו שהחוק המונותיאיסטי הוא למעשה מעטפת שימור של הפגאני הפרוורטי-אלים, הטריטוריאליזם הגשמי שנבנה על התוכחה "הרוחנית" של דברי הנביאים הוא הסוכן המציף את הפגאני-חומרי חזרה אל פני השטח של הממשות הדתית. החוק ניתן תמיד בגלות: מול מעמד הר סיני, בממלכה היהואיסטית הגשמית הדת מכוננת על עבודת הקורבנות במקדש; מול תוכחות הנביאים על חטאי העם לנוכח חורבן הבית וגלות בבל, בבית שני מכוננת מצוות שילוח שעיר לעזאזל ביום כיפור בכדי לכפר בדיוק על אותם החטאים – מוטיב שמשתמר לתוך הגלות החדשה, "המודרנית", בצורת מנהג תרנגול כפרות הברוטאלי והמדמם.

    מעמד העקידה הוא כמובן הגילום התמציתי והמרוכז ביותר של הדיאלקטיקה הזאת, ובו הולדת הדת – האמונה – עצמה. צבת בצבת אחוזה: ההיענות חסרת הפניות לפגאני-פרוורטי האלוהי היא-היא הקרקע להופעת החוק האלוהי, דרך התקת-עצמה והתקת מושאיה, כפי שהמאמר מדגים בצורה כה חדה – שהרי בשורה התחתונה, מה יותר פרוורטי, מה יותר חריג ולא-טבעי, מהחוק עצמו?! כיצד אחרת ניתן להישמע ללא פניות ל*סטייה* הרדיקאלית הזו? (כל הזכויות לג"ק צ'סטרטון, כפי שהוא מצוטט ב"סובייקט שאמור להאמין" – אני לא מפסיק לחזור לספר הזה).

    כדאי, אבל, להבחין כאן בפער בין מודל ההזדהות המכונן היהודי של אברהם כדמות המופת של המאמין המוחלט, "אוהב ה'" – הוא האב המקריב את בנו, האוחז במאכלת – לבין מודל ההזדהות הנוצרי של ישוע: הבן הננטש על ידי האב (האל) והמוקרב על ידו לשם גאולת העולם. אם מחשיבים גם את מקומו המרכזי של אברהם באסלאם, צריך להבחין באופן שבו שתי הדתות האברהמיות מקשרות דרך מודל ההזדהות הזה את החוק המונותיאיסטי שבו הן מתקדשות לרקע הפגאני ההיסטורי שמתוכו שתיהן נובעות (גם אם בפערי זמן ביניהן), המתגלם בהתנהלותו הפושעת, הפרוורטית, של "האב" (שגם לגבי יחסו כלפי צאצאו "המוסלמי" קשה לדבר כאן על מודל של אבהות למופת…). בניגוד לכך, הנצרות, הדת של "הבן" המוקרב לעולה, מכוננת את עצמה כבר לנגד החוק "האזרחי" של האימפריום הרומאי כרקע "הטבעי" של הדת. כך, באופן אופייני, גם התרבות העברית המתחדשת במדינה היהודית המודרנית ביצעה מעין המרה נוצרית של מיתוס העקדה ודרך דמותו של יצחק העבירה את מוקד ההזדהות הדתי מהאב המקריב למודל החילוני-"אזרחי" של הבן-הקורבן, כלומר ניסתה להתיק את הדת ממקורותיה הפגאנים-פרוורטים להזדהות הראשונית עם החוק (הפרוורטי) עצמו. ללא הצלחה כמובן, תודה לאל.

    תודה לישי מבורך על המאמר החשוב והמדויק, ותודה שהעלית אותו באתר הזה. גמר חתימה טובה.

  5. דרול Says:

    אני מקווה מאוד שהציטוט חסר השחר "'זהו בחינת גבורות שזהו בחינת שלום", לא הגיע מהרב שג"ר נ"ע, אלא הוא פרי נבערותו של כותב המאמר בלבד.
    רבינו הקדוש, בשום אופן אינו גורס, כפי שנטען כאן תוך סילוף ועיוות הטקסט, כי השלום הוא גבורות ודינים.
    מה שכתוב בתורה פ' הוא משהו הרבה יותר הגיוני ואני מצטט
    "וְזֶהוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְחַבְּרוּת חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת
    כִּי הוּא מְחַבֵּר וּמְקַשֵּׁר הַחָכְמָה וְהַמּחִין שֶׁהֵם בְּחִינַת חֲסָדִים כַּנַּ"ל
    לְהַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת כַּנַּ"ל"
    כלומר שהשלום מאפשר לנו לבטא באופן נכון,את המחשבות שהשכינה האלוהית נטעה בתודעתנו, כמו המחשבה על עליבות הניסיונות של הקשקשנים הפסאודו אינטלקטאולים מהפקולטות המאוד מיותרות באקדמיה, להפוך את דבריו הקדושים של רבי נחמן, לחלק מאג'נדה הפוליטת האדיוטית שלהם.

    שנה טובה.

    • נעמה Says:

      שלום דרול,
      אני אורחת כאן באתר, ועקבתי אחר המאמר והתגובות.

      ראשית, חבל שבטרם השמצת את כישורי הציטוט של כותב המאמר, לא פתחת את התורה האמורה בר' נחמן. לו היית עושה כך, יתכן שהיית חוסך מעצמך את הוויכוח המיותר על העובדות, קרי – הטקסט, ומתמקד במה שאכן ראוי לדיון, והוא הסאב טקסט, או התורה שמבעבעת מתוך המילים הגולמיות והרוטטות הללו של ר' נחמן.

      על מנת שתוכל להיווכח בעצמך כי המשפט "וזהו בחינת גבורות וזהו בחינת שלום" אכן מופיע בר' נחמן, אצטט כאן את החלק הרלוונטי מתוך הפסקה:

      ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה פ':
      "וְזֶהוּ בְּחִינַת קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, כִּי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת. כִּי מִתְּחִלָּה הוּא נִתְלַהֵב בְּשַׁלְהוֹבִין דִּרְחִימוּתָא, זֶהוּ בְּחִינַת חֲסָדִים. וְאַחַר – כָּךְ מִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ, וּמוֹסֵר אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, זֶהוּ בְּחִינַת גְּבוּרוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם, בְּחינת יוסף כנ"ל".

      ולגופו של עניין: אני מוצאת את תגובתך חשובה במיוחד משום שהיא מדגימה בדיוק את הרעיון שעליו מדבר כותב המאמר.

      הכותב מתאר שתי תנועות דתיות: פגאניות מול עבריות.

      הפגאניות היא העמידה הקפואה והאימפוטנטית שלנו אל מול "טקסט" שכופה את עצמו עלינו כדוגמטיקה נוקשה, שאין לנו אלא להתבטל כלפיה ולקבל אותה "כפי שהיא". אך כבר לימדונו רבותנו שאין בנמצא "דבר כשלעצמו", שאיננו מכיל בתוכו מיניה וביה, את הרכיבים הסובייקטיביים והקונטינגנטיים שעמם אנחנו ניגשים אליו. כל הצבעה על "משמעות נתונה מראש" בתוך טקסט, או בתוך קריאה שמופנית אלינו מה"אחר הגדול" (או שמא מר' נחמן) איננה אלא התמסרות לפנטזמה של הגאולה מתוך עצמי לעבר התכללות באיזושהי אמת טהורה שלא לוקחת אותי בחשבון. התשוקה הדתית הפגאנית היא להידרס באלימות על ידי מה שנדמה לנו כהתרחשות טרסצנדנטית שאיננה תלויה בנו: "הנה, זה מה שאומר הטקסט! זה ורק זה!"

      לעומת זאת, העבריות היא היכולת לקחת טקסט, (בין אם דוברו הוא האלוקים, ובין אם דוברו הוא ר' נחמן) ומתוך הקשבה עמוקה למה שהוא יכול למסור, לפעמים רק באופן סאב טקסטואלי, תת קרקעי, לגאול אותו מתוך בדידותו ולגלות בו את השתקפות הפנים שלי. לא מתוך הכחשת העובדה המבהילה, כי הימצאות הפנים שלי כבר תמיד נתונה מראש בתוך הטקסט, אלא מתוך חיבור לעוצמה הפראית שנובעת מעצם ההבנה הזו, שהטקסט כולל אותי בתוכו, ודורש ממני לעשות ממנו את מה שהוא.

      לאור זאת, אני מודה לך דרול,
      שבדבריך הדגמת באופן יוצר מן הכלל את התנועה הפגאנית.

      • דרול Says:

        אם העבריות היא היכולת לקחת טקסט, אותו ציטטתי בבהירות ובדיוק, ולסלף ולעוות אותו, כדי לתמוך בתיאוריה פוליטית, שיטחית, עלובה וכושלת ולטעון כי מדובר ב"סאב טקסט" או ב"כוונה ניסתרת" או כתוצאה של "הקשבה עמוקה" וכל זה בעת שהכונה הפשוטה והמיידית של הטקסט, נמצאת הרבה הרבה מעל הבנתו הרעועה והנלעגת של המסלף היומרני, אזי מעולם לא שמחתי יותר, להיות פגאני.

      • לילית Says:

        האם זו במקרה אוריה מבורך ולא נעמה?
        מה גבול הסב-טקסט? גם לסב-טקסט יש סב-טקסט: האגו של הפרשן.
        האין כשל בטענה שכל התנגדות לה תמיד מוכיחה אותה?
        ודברי ר' נחמן המצוטטים על השלום מדברים על ספירת יסוד של יוסף הצדיק, שהיא גם החסדים וגם הגבורות: מִתְּחִלָּה …. זֶהוּ בְּחִינַת חֲסָדִים. וְאַחַר – כָּךְ …, זֶהוּ בְּחִינַת גְּבוּרוֹת. (כאן נקודה ולא פסיק.) שֶׁזֶּהוּ (החסדים שתחילה והגבורות שאחר כך י ח ד) בְּחִינַת שָׁלוֹם, בְּחינת יוסף.

      • לילית Says:

        1. האם זו אוריה מבורך או נעמה האורחת?
        2. מה גבול הסב טקסט? הסב טקסט של הסב טקסט הוא האגו של הפרשן
        3. האין פגם בטענה שכל התנגדות אליה תמיד תוסיף (רק) להוכיח אותה?
        4. גם בציטוט של נעמה השלום אינו בחינת גבורות, אלא חסדים וגבורות יחד, כמידת היסוד של יוסף הצדיק המאחדת אותם בקו האמצע:
        "מתחילה… זהו בחינת חסדים, ואחר כך…זהו בחינת גבורות. (כאן נקודה ולא פסיק.) שזהו (כלומר החסדים שתחילה והגבורות שאחר כך י ח ד!) בחינת שלום". הבנת הנקרא או ידע בקבלה קודמים לסב טקסט ובהחלט יכולים לשמוט לו את קרקע הטיעון.

  6. יותם Says:

    החיבור של ארץ האמורי עם תלמידי הרב שג"ר הוא זוועתי. תלמדו לכתוב בצורה שאפשר להבין. לא הייתם מאבדים הרבה בתוכן והייתם מרוויחים הרבה בהבנה. ובכל זאת – אם מקצרים את החלק הראשון יש כאן כמה אמירות חשובות מעבר למה שכבר נשנה ונאמר, אני אנסה להדגיש את מה שהתחדש אצלי לאור המאמר:

    האמונה הופכת לדת בעטיה של המודרנה שהופכת את כולנו לפרוטסטנטים, כלומר מובילה להפרדת מרחב החול ממצוות הדת. בפני מי שהפכו באחת לדתיים היו שתי אפשרויות – להתכנס לתוך האפשרות הזו (רוב האנושות) או להתקומם למולה (הרעיון הפונדמנטליסטי). הרעיון הפונדמנטליסטי אומר – אנחנו נשית את הדת על המציאות, כפי שהמודרנה משיתה עצמה על המציאות ובאותה טוטאליות. אלא שבאותו רגע שהדת הופכת לדת היא מאבדת את היסוד הפרשני שבה (המימד העברי), והופכת לסט של כללים טוטאליים שיש לבצע כלשונם (המימד הפגאני). לכן, ההתמודדות עם המאמינים לא צריכה להיות מתוך הדחקת היסודות הללו והמרתם של המאמינים לפרו-פרוטסטנטים, אלא מתוך העצמתם עד שיגיעו למדרגה ששבה להם הבעלות על המציאות ועל יכולתם לפרש אותה ואת דבר האל כפי שאברהם שב ומפרש מחדש את דברי האל בסוף תהליך העקדה ונמנע מעקידתו של יצחק. או אז יש אפשרות לפתרון של כבוד לשני העמים המאמינים היושבים על הארץ הזו.
    הנה כי כן – גם לי יצא טקסט מתנשא ובלתי מובן בעליל, עמכם הסליחה…

  7. אלעד Says:

    דרול, נסה למתן את הגישה הבלתי נסבלת שלך, הזחיחות והיהירות האופיינית לתגובותיך ולכתיבה האיומה שלך (קשוט עצמך אח"כ קשוט אחרים). כן, מדובר בתלמיד של הרב שג"ר. אחד מהעורכים הבכירים והמוערכים במכון הכתבים שמוציא לאור את ספריוץ ורק על כך יבוא מר מבורך על הברכה.

    גם לי יש בקורת הן על אופן צורת הכתיבה, הן על תוכן הדברים של מר מבורך. אולם אני לא מתחיל בזעקות שוד ושבר כמוך למקרא פרשנות לגיטימית(ואפשרית) בכתבי ר' נחמן. לבטח אתה יודע, שלא לך ולא לרב ברנר יש בעלות על כתבים או על האמת. ובודאי שערי פרשנות לא ננעלו. אנא ממך קח כוס מים ועיתון בלייזר האהוב עליך והירגע.

    כשתחזור, נשמח לשמוע ביקורת עניינית ולא היסטרית.

  8. דרול Says:

    רציתי להתנצל בפני ישי ובפני נעמה ולהודות כי טעיתי והקטע "זֶהוּ בְּחִינַת גְּבוּרוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם," אכן מצוי בטקסט ליקו"מ פ'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: