מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)

by

מתן קמינר

תגובה לפוסט "ניסיון להגיד משהו על מצרים, ובכלל"

היש קהילה יותר מדומיינת מאשר "השמאל המזרח תיכוני"? מה מקשר בין לוחמי גרילה כורדים, פמיניסטיות תימניות, פעילי איגודי עובדים מצריים ומפגינות מחאה חברתית בישראל? ברוב הימים, לא הרבה. אולם כמו הבורגני הבריטי שקורא את עיתון הבוקר שלו ומדמיין את מיליוני הבריטים האחרים שעושים כך, גם אני חש לאחרונה את החוויה הכמו-מיסטית הזאת של השתייכות לקולקטיב, ודווקא סביב אירוע לא מעודן כלל: המריבה המשפחתית.

בשנה-שנתיים האחרונות, ברחבי האזור, אני יכול להגיד בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי משפחות שמאלניות מתקוטטות ביניהן בקולי קולות ומפריעות למנוחת השכנים. בהרים הצחיחים של כורדיסטאן, בשיכונים הצפופים של אלכסנדריה, בדירות פרבריות ברמת אביב ובטייבה, מפנים את הכלים, מוזגים כוסית ויסקי ומתחילים לצרוח. התחלנו עם לוב, המשכנו עם סוריה, עכשיו יש לנו את מצרים. משהו מאחד אותנו: הגרונות הניחרים והסחרחורת הקלה שמלווה את הקימה המאוחרת והמיואשת מהשולחן.

בחלקו, הוויכוח נסוב סביב שאלת השאלות הפוליטית – מה לעשות? לדור המבוגר, זה שחטף בצעירותו מכות ויריקות ומאסרים על חלוקת כרוזים, יש תשובה: להוציא גילוי דעת. עדיף לטעות, אומר הדור הזה, מאשר לשתוק. לגילוי הדעת עצמו יש לדעתם יכולת להשפיע על המציאות. הדור הצעיר, זה שגדל על שפע בלתי-אפשרי של מלל תיאורי ודימויים גראפיים, צמא דווקא לניתוח – איך הגענו לשוקת השבורה הזאת – ולהצעות ארגוניות חדשות. מעל כולם מרחף זיכרונן של שלוש השנים האחרונות, של הפער בין התקוות האופוריות של 2011 לבין המדמנה המדממת שבה כולנו מתבוססים בואכה שנת 2014.

לכולנו דווקא ברור שהתנגדות לאימפריאליזם איננה אידיאל מעורפל. האימפריאליזם המערבי הוא שהפיל משטרים מתקדמים באיראן, עיראק ותימן. הוא שמממן ומחמש את המשטרים הרצחניים באזור, מסעודיה ועד מרוקו. הוא שפיתה ורוקן מתוכן את התנועה הלאומית הערבית במצרים ובפלסטין והקים עליהן את הפונדמנטליזם האיסלאמי, שאותו טיפח בשמחה. הוא שמונע את פיתוחם של משאבי האנרגיה באזור לטובת תושביו ומרוויח מכאן ומכאן על כל מלחמה שפורצת והורגת בנו. הוא שבשירותו נכלאו, עונו ונרצחו חברינו וקרובי משפחתנו.

נכון, המצב כיום יותר מסובך מכפי שהיה עם נפילת ברית המועצות, ובניגוד לתחזיות (גם שלנו) הוא רק הולך ומסתבך. רוסיה וסין מטפחות יחסים אימפריאליים עם מדינות באזור בניגוד לאינטרס המיידי של ארצות הברית. אבל גם ברור לנו שאין להשוות את המצב היום למלחמה הקרה, כיוון שרוסיה וסין אינן מציגות כיום מודל לא-קפיטליסטי של פיתוח לאומי, וגם לא לעידן המעצמות הלוחמות של המאה התשע-עשרה, כיוון שכיום אין מאבק בין הונות לאומיים אלא הון גלובלי שמתמרן את היחסים בין המעצמות לצרכיו. יתר על כן, נראה שגם בתוך המחנה האימפריאליסטי המערבי נפער אל מול עינינו בקע בין פלג שתומך בצבא המצרי (סעודיה, ישראל) לבין פלג שתומך באחים המוסלמים (טורקיה, קטאר).

,

אז מה, אם כן, יש לעשות? אנחנו כבר לא מאמינים שפעולה פוליטית צריכה להישפט "על סמך התרומה שלה לתהליך ההיסטורי שאמור להביא לחברה חסרת מעמדות", לא בגלל שאנחנו לא מאמינים שחברה כזאת היא אפשרית אלא מכיוון שאנחנו לא כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך התהליך אמור להיראות. מצד שני, אנחנו גם דוחים את "העמדה הליברלית הצדקנית שמצמצמת את הפוליטיקה למניעת פגיעה בזכויות האדם" – לא רק משום שהאויבים שלנו מתהדרים בצביעות באידיאולוגיה הזאת, אלא משום שאנחנו רואים את הפוליטיקה כפרקטיקה חיובית של בניית שחרור אנושי, פרקטיקה שכרוכה בסבל רב.

אנחנו גם דוחים, בעקבות ר' בנימין, את האשליה הליברלית הבסיסית יותר שלפיה מטרות צודקות ניתנות תמיד להשגה באמצעים צודקים. לעתים יש להשתמש באמצעים נעוולים כדי להשיג מטרה צודקת, ולפעמים יש לעשות את המעשה הצודק גם ביודעין שהוא לא יוביל למטרה המיוחלת. בבחירה הטראגית הזאת, ובאפשרות הקיימת תמיד שנטעה טעות קטסטרופלית, נטועה תחושת האחריות של השמאל. זו היא הדיאלקטיקה בפוליטיקה: בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה. כאן טמון סודו של השילוב בין תודעת החולשה המוחלטת לבין החשיבות העצמית העמוקה של השמאל, שילוב שנראה לצופים רבים מן החוץ מוזר ונגוע בתיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו חלשים ואף חלשים מאד (לפחות רוב הזמן). ומצד שני, אנחנו משוכנעים עמוקות בחשיבותנו שלנו. בכפילות הזאת יש משהו משונה, משיחי כמעט.

"אידיאל אוניברסאלי חדש"; "תנועה עולמית אחת שאליה כל אדם בעולם יוכל להצטרף". במובן אחד, התנועה הזאת כבר קיימת – וקוראים לה השמאל. במובן אחר, היא מעולם לא התקיימה ומי יודע אם אי פעם תתקיים. "להימנע מהכשלונות של הפרויקט הקומוניסטי": שאיפה ראויה, אבל כיוון שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו התחולל הפרויקט הקומוניסטי, אולי יש יותר מקום לדאגה שמא ניכשל בכשלונות חדשים, כשלונות שאותם איננו יודעים לזהות מראש בדיוק משום שאין הם דומים לכשלונות העבר.

עפרי מציע "להתבסס יותר על הסכמה בנוגע לפרקטיקה מאשר בנוגע למטרה הסופית" – אבל פרקטיקה ללא מטרה היא לא יותר מריטואל מרוקן ומחולל – אפילו לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה. ובכלל, המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו. על אסטרטגיה ניטשות מריבותינו המשפחתיות המרות, לא על אופייה של הגאולה, שאותו אנחנו יודעים שאין לנחש.

רוצים להצטרף למשפחתנו האומללה? תמיד יש מקום בשולחן

תגים: , , , , ,

11 תגובות to “מריבה במשפחת השמאל המזרח תיכוני (תגובה)”

  1. drevney Says:

    ניסיתי לקרוא אבל הגוף ראשון רבים הזה נורא מפריע.

    • אורי Says:

      ניסיתי לקרוא, אבל הבולשיט המוחלט הזה שנשמע כמו מישהו שכותב מתוך כת דתית משיחית, שלא נותן לעובדות לבלבל אותו וממשיך לדבוק בגורו המת שלו ובסיסמאות מביכות, נורא מפריע…

  2. mafyahu Says:

    הפוסט של אילני מבטא את הבלבול העמוק (והמוצדק) שלו, לנוכח קריסת המערכות המכה באידיאולוגיות של השמאל המסורתי אבל גם "החדש". אתה מנסה לקרוא אותו לסדר ולהסביר לו שאין טעם בחיפוש שלו אחרי "אידיאל אוניברסלי חדש" כי הוא כבר קיים – וזה השמאל הישן-חדש שאתה מנסה לשמור על חומותיו. אבל באותה עת אתה בעצמך מודה בהתפוררות האידיאית המוחלטת של אותו שמאל, המתבטאת במריבות תוך-משפחתיות חסרות מוצא.
    אילו היית מנסה לחרוג קצת מעורך, היית מבחין מן הסתם שהשמאל אינו בודד בבלבולו. אותו ריסוק מערכות אידיאולוגי וגם פוליטי וטקטי יודע גם הימין. למשל ביחס לסוריה: האם עדיף להם אסאד ג'וניור, למרות בריתו עם איראן והחיזבאללה, או שעדיף להם הבליל האיסלמיסטי שמולו הכולל את אל-קאעידה?
    וראה מה שעובר על הימין בהקשר של השיחות הישראליות-פלשתיניות הנוכחיות. שתי מדינות לאום זו בצד זו – או מדינה אחת? מזכיר את המהלך שהוביל לבסוף לפירוק הליכוד סביב ההתנתקות מעזה, ומזכיר את חילוקי הדיעות שבשמאל באותו עניין עצמו, של מדינה אחת או שתיים.
    אין מקריות בבלבול ובשסע הזה של המערכים האידיאולוגים הקיימים משמאל ומימין: הוא מבטא את התפרקות המערכים הפוליטיים והחברתיים שבמבנה התשתית. הוא מבטא גם את רמת התודעה הנוכחית של ההמונים. ידע הוא כוח, ופיזור הכוח מקביל לפיזור הידע.
    ניסיתי להסביר זאת בתגובה לפוסט קודם פה אפרופו המחאה החברתית בישראל: תשעה העשירונים הדפוקים, פה אצלנו (אך גם במצרים, בסוריה ובמקומות אחרים) כבר יודעים, ברמה כזאת או אחרת, בין אינטואיציה ובין תובנה מלאה, שהעשירון העליון מזיין להם את הצורה, סליחה על הצרפתית. ותשעת העשירונים האלה כבר מתחילים לקלוט שהחלוקה לשמאל ולימין, לקפיטליסטים וסוציאליסטים, לאימפריאליסטים ולכוחות הקידמה, היא חלק מטקטיקת ההפרד-ומשול של האליטות הפוליטיות, האקדמיות והתקשורתיות, שבין שהן נקראות הליכוד או העבודה ובין שהן נקראות חד"ש או בל"ד, בין שהם נקראים הוועדים החזקים של חברת חשמל או נמל אשדוד ובין שהם נקראים טייקונים וחזירים קפיטליסטים, הם כולם חלק מהעשירון העליון הבוזז ומנצל את ההמונים ופועלים בשרותו כדי להנציח את המצב הקיים המבטיח להם דיבידנד קבוע. וזו הסיבה שהאידיאולוגים של השמאל והימין כאחד מתרוצצים עכשיו כעכברים בלבירינט, בניסיון נואש לירות לכל הכיוונים כדי למצוא קונים כלשהם – כלשהם – לסחורתם המשומשת שאבד עליה הכלח.

  3. לין Says:

    מתן, זה פוסט חמוד בעיני (במובן הטוב של המילה) – גם כי הוא מתבסס על המטפורה של משפחה, שעם כל הבעיות שלה, היא עדיין מציעה איזה ביחד שחסר. אבל נדמה לי שלמרות הכוונות שנדמות לי טובות, אתה מפספס משהו שעולה מתוך הפוסט של עפרי.

    אתה כותב: "בין האמצעי למטרה נפערת תהום הטעות, אך כדי להגיע אל עברו השני של האסון יש לאזור עוז ולעשות את הקפיצה." מתבקשת כאן הביקורת של קאמי על הקומוניזם של פוסט-מלה"ע 2, ביקורת שהיא למרבה הצער רלוונטית גם היום, כפי שמוכיחים דבריך, וכפי שמעידים המעשים של הגרסה הישראלית של הפוליטיקה הזו – חד"ש ותת הקבוצות השונות שלה.

    קאמי אמר, בניסוח חופשי, שהאמצעים צריכים להצדיק את המטרות, ולא המטרות את האמצעים. באמירה הפשוטה הזו, נמצאת בעיני הבנה עמוקה של מהי פוליטיקה של צדק: היא פוליטיקה שקודם כל רואה מה קורה כאן ועכשיו, ולא מוחקת את היחסים האמיתיים בין אנשים בשביל מטרות מדומיינות – אוטופיות קטנות או גדולות.

    אתה כותב, ובצדק בעיני, "לריטואלים הפשוטים ביותר יש מטרה". זה נכון – בכל פרקטיקה מובנית כבר מטרה, השאלה היא אם אנחנו בוחרים לראות אותה ולהתדיין עליה, או למחוק אותה, ויחד אתה את הקולות של כל אלה שישלמו את המחיר עבור "המטרות הגדולות".

    ההצעה של קאמי נישאת היום בפי האנרכיזם העולמי, או לפחות בפי הזרמים שלו ששכללו לתוך הניתוח המעמדי את הלקחים של הפמיניזם, הפוסט-אימפריאליזם והפוסט-קולוניאליזם על כוח, צבע, מגדר וזהות. אני מבינה את ההצעה הזו כך: פוליטיקה, כזו שיוצרת עולמות משותפים, היא אפשרית רק אם היא מכוונת ליצור עולמות משותפים – משותפים לכל האנשים שמשתתפים בה. לא יכולות לה מטרות ש"משיגות" את האמצעים שלה או שסותרות אותם – אם אנשים לא מצליחים להשמיע קול, להשתתף באפן שווה בביצוע ובקבלת החלטות, אפילו במאבק עצמו, אין שום סיכוי שהם יצליחו לעשות זאת בתנאים הטירניים של חברת ההמונים אי שם באיזה עתיד לא ברור (וגם לא במועד ברור). לכן, מה שלא מגולם באמצעים מעיד על כך שהמטרות הן פשוט פסולות.

    אפשר שההצעה הזו, בצורתה הרדיקלית, פשוט מבטלת את הנתק בין מטרות לאמצעים – נתק שהוא מבית מדרשן של כל התנועות הפוליטיות המודרניות באפן כללי, ושל המרקסיזם בפרט (התפיסה הזו רווחת בעיקר בזרמים מהפכניים מימין ומשמאל). זו הופכת להיות בעיה שאינה בעיה: אם המטרה היא שכולם ישתתפו באפן שווה, יביעו את עצמם, יוכלו לחיות בחברה שמכילה אותם, מאפשרת להם להתפרנס בכבוד, להתפתח, ליצור ונמנעת באפן אקטיבי מלנצל אותם – לא ברור למה להתחיל מפרקטיקות שמשתיקות, מקריבות זבחים ובוחרות באמצעים שלא מותאמים למטרה הזו, או ממציאות איזה נתק בדיוני בין מה שעושים בפועל לבין מה שמקווים שיקרה.

    • דרור BDS Says:

      It is cynically ironic for anti-war groups to remain silent about the deadly torture of over 2,000 Syrian political prisoners as they protest together with Syrian regime supporters and right-wing Islamophobes against a potential US strike on Syria. As these pacifist groups (rightly) blast Western governments for their hypocrisy, they should take a second to think about their own hypocrisy in abandoning the Syrian revolution since day one, long before it was militarised. Also, it is highly recommended they read George Orwell’s «Notes on Nationalism», for many of these vocal anti-war activists fit into the nationalist, pacifist category Orwell so critiqued
      http://therepublicgs.net/2013/09/15/death-under-torture-in-syria-the-horrors-ignored-by-pacifists/

      אני מיידע אתכם, ועופר ניימן עדי, כי סופה הרסנית עושה דרכה לעקור את חד"ש ממשפחת השמאל: "לידיעת הקוראים רג'א זעאתרה, מוחמד נפאע, עיסאם מח'ול ואחרים שהופכים את ההתרחקות ממק"י-חד"ש לצו השעה (רק לא לכיוון מרצ)".

      Any coalition or organisation that claims to strive for peace and human rights but does not clearly condemn war crimes and crimes against humanity perpetrated by the Syrian regime is not a genuinely pro-peace movement. The word «peace», after all, has been deemed void of its true meaning thanks to all the warmongers who claim to promote precisely peace. And while this might be a term we can work to reclaim for opposing war is an ethical and noble position, doing so without explicitly opposing the Syrian regime and Iranian-Russian intervention, and without siding with the Syrian people’s revolution for freedom and dignity, is a position that is at once morally and politically bankrupt. (שם)
      מתרגם נדב פרנקוביץ: הגישה השלטת בחד"ש מקבילה לגישה של החזית העממית, שהיא הסתייגות מהמהפכה עוד מתחילתה הלא חמושה ועד היום, ותמיכה באסד. בכך היא נמצאת גם בצד של הדיקטאטור הרצחני, וגם במקביל לצד שמבחינה פוליטית מייצג מיעוט קטן בקרב הציבור הפלסטיני בגדה. דבריך [של מתן קמינר] על 'צוהר לרגיעה' לא מובנים לי, ומשא ומתן שאינו כולל את ההסכמה לפרישת אסד יהיה בעייתי לא פחות ואפילו יותר מהמשא ומתן הנוכחי בין הפלסטינים לישראל, שתכליתו איננה אלא משיכת זמן או לחלופין כניעה עתידית לדיקטאטורה הישראלית (ובדומה גם לדיקטאטורה של אסד).

      Matan Kaminer אבל למה שניכם [פרנקוביץ, זחאלקה] מציירים את הדרישה להסגרתו של אהוד ברק להאג כדרישת סף? למה לא לדרוש בחירות דמוקרטיות בפיקוח בינ"ל ואחריהן הקמת בית דין לפשעי מלחמה/וועדות אמת ופיוס או משהו בסגנון? הדרישה להסגרתו של אהוד ברק להאג היא בעיקר סימבולית, אז למה להתעקש דווקא עליה?
      חנין זועבי: "בשם דמם של החללים אנו נדרוש להביא את פושעי המלחמה הישראלים לדין. אבו מאזן רוצה לעבוד לפי המשוואה 'מה שפוגע בישראל פוגע בנו, ומה שטוב לישראל טוב לנו', וזה על חשבון העם הפלסטיני. ההחלטה לדחות את הדיון בדו"ח גולדסטון, היא החלטה שמשמעותה אחת – חיפוי על פושע המלחמה הישראלי ועל פשעי המלחמה שביצעה ישראל".
      http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1284420

      Asma Aghbarieh-Zahalka "ימין זה חד"ש. שתומכת באסד ופוטין. מספיק עם ההצגות. דעם תומכת בדרישה של העם הסורי לסלק את אסד שהוא פושע מלחמה, עוד הרבה לפני השימוש הכימי. להזכירך הוא כבר טבח ב100 אלף, בנשק הרוסי של פוטין שאתם כל כך מהללים אותו".
      Reuven Kaminer אסמה אגברייה רוצה לסלק את אסאד וחנין זועבי רוצה לסלק את אהוד ברק. זה ניתוח? הקישקושים על סילוק חד"ש היום אינם אלא הסוואה של התנגדות להסכם האמרקיאי-רוסי-סווייטי. למעשה זאת התנגדות למסלול היחידי שיכול להפסיק את ההרג.
      פרנקוביץ: "יכול להיות שהמורדים יחליטו להיכנס למשא ומתן כזה בלי שאסד יפרוש, כמו שהפלסטינים החליטו להיכנס למשא ומתן בתנאים רעים שלא יביאו להפסקת הכיבוש ויכולים אף להזיק. אבל אם הם לא יסכימו להיכנס למשא ומתן כזה, ואסד לא יסכים לפרוש ולהביא למשא ומתן בתנאים אחרים, אז הרי שהמצב יהיה של סרבנות כפולה: סירוב של המורדים לתנאי של אסד, וסירוב של אסד לתנאי של המורדים. העובדה שאתה מסיק מכך שצריך לקבל דווקא את התנאי של אסד, ולא את התנאי של המורדים, מעניינת. אתה נתלה בכך שזוהי "הדרך היחידה להפסקת שפיכות הדמים", אבל לחבל הזה יש 2 צדדים. גם אסד יכול לקבל את התנאי ולהביא להפסקת שפיכות הדמים. מה ההבדל? ניתוחי? לא, זה הבדל ערכי. הדרישה לפרישת הדיקטאטור הפושע נגד האנושות היא דרישה דמוקראטית בסיסית".

      אני מיידע את כל מי שמנהל מו"מ עם חד"ש על פרקטיקה, מטרה סופית, יעדי ביניים, אסטרטגיה, איזה ביחד שחסר, ואפילו על אופייה של הגאולה, כי אין פרטנר.

    • דרור BDS Says:

      "פוליטיקה, כזו שיוצרת עולמות משותפים, היא אפשרית רק אם היא מכוונת ליצור עולמות משותפים – משותפים לכל האנשים שמשתתפים בה. …אין שום סיכוי שהם יצליחו לעשות זאת… אי שם באיזה עתיד לא ברור (וגם לא במועד ברור). לכן, מה שלא מגולם באמצעים מעיד על כך שהמטרות הן פשוט פסולות".

      Matan Kaminer "עם זה אני יכול להסכים, אבל לא זה מה שהבנתי ממה שאת ונדב כתבתם אתמול. ירידת שלטון אסד כתוצאה סופית – בוודאי, אבל במסגרת בחירות או, נגיד, איזו ממשלת אחדות מוסכמת על כולם. כל זה כמובן בגדר חלומות באספמיה כרגע ולכן אני גם תומך בצעדי ביניים כמו [הסכמי אוסלו]".
      Reuven Kaminer "הסיעה של הרוג את אסאד ותציל את סוריה מתחמקת מנקיטת עמדה קונקרטית במציאות קונקרטית. הסכם חיסול הנשק הכימי נעשה עם הממשלה הסורית שבראשה אסאד. אחרי ארה"ב ובעלי הברית שלה חותמים על הסכם בינלאומי חשוב ביותר עם סוריה ורוסיה ברור שהדחת אסאד אינה יכולה להיות תנאי מוקדם לדיונים על הסכם כולל".

      מתרגם לבל"דית נדב פרנקוביץ: "יכול להיות שנציגי פלסטין הכבושה או חלקם ייכנסו אכן למשא ומתן (מתוך חולשה שנובעת מכך שאין להם תמיכה בינלאומית מספקת, בניגוד לציונים) וזאת זכותם, אבל לדרוש מהם לעשות זאת מבלי שאהוד ברק יוסגר להאג, אם זה התנאי שלהם, זה תמיכה בציונים – מפני שהתנאי שלהם להסכמת אסד לפרישה ולהסגרת אהוד ברק להאג הוא ללא כל ספק מוצדק.
      Reuven Kaminer "אם ירצה השם [!] ויתקיימו מו"מ הם יהיו ללא PRECONDITIONS. [נתניהו מסמן לייק]. המורדים יוכלו להעלאת הדרישה שלהם. זה חוסר רצינות ואשלייה לדרוש שאסאד (וכל אנשיו [הכוונה לאהוד ברק(וכל אנשיו)]) יסולקו כתנאי מוקדם. מי שמעלה את הדרישה הזאת אינו רוצה מו"מ. אולי נדב יכול להמציא פרשן רציני שרואה בדרישה זאת דרישה סבירה".

      קיים פרשן רציני שרואה בדרישה זו דרישה סבירה. זה מה שהוא אומר:
      The Syrian regime has to change or the people have to change it," claims Bishara. The author's worst fears lie in the possibility of endless sectarian strife and a sectarian settlement that maintains political quotas for all sects without regime change. He thus calls for a democratic Syria-that is, a state for all citizens without relinquishing the Arab identity for the majority. In this respect, he calls for a settlement that INCLUDES THE DEPARTURE OF ASSAD and the preservation of the state. Failing such a settlement, warns Bishara, the revolution will turn into a sectarian and ethnic war, which would render Syria a failed stated even with regime's defeat.
      http://english.dohainstitute.org/content/1329b20b-c908-4b0f-b356-36eb276ecfd8
      מתרגמת לין חלוזין-דברת: "אם המטרה היא שכולם ישתתפו באפן שווה, יביעו את עצמם, יוכלו לחיות בחברה שמכילה אותם, מאפשרת להם להתפרנס בכבוד, להתפתח, ליצור ונמנעת באפן אקטיבי מלנצל אותם – לא ברור למה להתחיל מפרקטיקות שמשתיקות, מקריבות זבחים ובוחרות באמצעים שלא מותאמים למטרה הזו, או ממציאות איזה נתק בדיוני בין מה שעושים בפועל לבין מה שמקווים שיקרה".

  4. המביט נכוחה Says:

    לא תודה, לא מעוניין להצטרף למשפחה ההזוייה הזו. הדיכוטומיה בבין המדינות ה"מתקדמות" לבין האימפריליסטיות, קיימת רק במוחך ההזוי. יום לאחר שמדינה מתקדמת כמו סין מנעה בדיקה של ביצועיו של שליט מתקדם ונאור אחר (אסאד) אין עדיין בושה במשפחה שלכם. אותה סין, העסוקה יותר מ-60 שנה בכיבוש (כיבוש נאור כמובן) של טיבט, היא עדיין מתקדמת בהרבה לטעמכם, מאותן מדינות אימפריליסטיות שמנעו שלטון מתקדם באירן (?). ובכלל, איזה כיף להיזכר ברוסיה כשעוד היתה מתקדמת וקראו לה ברית המועצות. הרי אז היא היתה המתחרה היחידה לגרמניה הנאצית בפתרונות מתקדמים לאוכלוסיות המיותרות. אוי, איזו משפחה, וכאמור אני באמת מוותר על ההזמנה הנדיבה, תישארו SMALL. מתאים לכם.

  5. abumidian Says:

    גם אני חושב, לין, שהפוסט הזה חמוד,במובן החיובי. אבל אני חושב, שהגישה שלך, ההתמזגות החמודה הזו של המטרות והאמצעים, פשוטה מדי. בעקרון הייתי שמח להסכים איתך, אבל זה רומנטי מדי. אחד הדברים הנפלאים שאנו למדים ממרקס, הוא, שההבדל הכמותי הופך להבדל איכותי. ומכאן, שמה שנכון למשפחה בת עשרים בני משפחה, לא נכון להמון של מאתיים מיליון בני-אדם. זה הבדל כמותי, שהוא גם איכותי. ומה שנכון לגבי המטרה, לא בהכרח נכון לגבי האמצעי. אבל: (וזה אבל גדווווול!!) זה לא אומר, שבשם איזה שהן מטרות שלא מתגשמות אף פעם, מותר לבצע רצח המוני, לבטל זכויות אדם ואזרח, לאנוס, להשפיל ולהרעיל. את זה – לא!

  6. יהושע Says:

    היי מתן. פוסט יפה. אין ספק שהדיאלקטיקה חזרה. במלחמה של הצבא והאיסלם הפוליטי במצרים, סוריה וגם טורקיה משותפת כבר ההבנה שישנו סובייקט קולקטיבי חדש . אמנם טרם מאורגן במפלגה אבל הוא זה שהופיע ב-2011: "העם". אני רק לא מבין למה לוותר על ק-ו-מ-ו-נ-י-ז-ם! הנה שיחה יפה עם ג'ודי דין על שאלות דומות: http://www.counterpunch.org/2013/07/11/admitting-the-communist-desire/

  7. דרור BDS Says:

    "המטרה הסופית היא לא הבעיה, אלא דווקא יעדי הביניים – אותו תחום "מקיאווליסטי" אפור ומעופש של אסטרטגיה שממנו עפרי מנער חוצנו".

    לא רוצים להיות חלק ממשפחתכם האומללה, רוצים להוקיע אתכם. אין תרבות לשמאל מלבד תרבות ההוקעה. חברי חד"ש, חברי מק"י, ציוני מרצ – אתם מוקעים לאלתר. לכו שתו ממימי ים המלח

    In light of today's reporting about PA President Mahmoud Abbas' statements to Israeli politicians, that "“I assure you that following the end of successful peace talks, the conflict will be resolved, we will not demand to return to Jaffa, Akka and Safad”. it is more urgent than ever to raise a clear voice that insists that the Right to Return is sacred and that Mahmoud Abbas and the PA participation in these negotiations DO NOT represent Palestinians.

    embassies, US consulates and embassies and Israeli consulates and embassies to say NO TO OSLO – 20 YEARS IS TOO MUCH! Protests on the 20th anniversary of Oslo will also be promoted on the Down With Oslo (https://www.facebook.com/downwithoslo) facebook group as well.

    PLEASE FORWARD WIDELY, SIGN ON AND SHARE:

  8. רועי Says:

    אני מסכים עם חלק מהדברים. כשמאלן אני מסכים עם החשיבות העצמית שיש לי כלפי עצמי כאינדיבידואל, ולנו כקהילה. החשיבות העצמית הזו היא נסיבתית. אם העולם היה מתוקן, לא הייתי "חש את עצמי" יותר מדי. נדמה לי שהאנשים שכותבים כאן, ומגיבים על הפוסטים חולקים את תחושת החשיבות העצמית הזו.

    מצד שני, גם אם אני "מקיץ משנתי" אני עדיין מבין שאני לא יכול לשנות את העולם, ואני בחיי ובמקום שבו אני נמצא, לא יכול להפסיק את הקטל בסוריה. אני לא בדיוק מבין איזה שליט עדיף בסוריה לשמאל בכללי, אם זה אסד או המורדים, אבל אני בטוח וגם תסכימו איתי שכל הרג של אזרחים הוא לא טוב! כך גם במצרים.

    כל אחד מאתנו נמצא במקום מסוים בחיים, ויש לו תחום השפעה מסוים. חלק נמצא בתקשורת, חלק בפוליטיקה, אני עוד סטודנט פשוט. אבל לכל אחד מאתנו יש תחום השפעה פוטנציאלי, ויותר מכך, יש לנו גם רצון להשפיע.

    אינני יודע מה הפרקטיקה או האידיאל הרצוי לאוטופיה שלנו. אני משער, שכולם יסכימו על גוון סוציאליסטי מבחינת הכלכלה, ושלטון ישיר מבחינה פוליטית. אני גם לא בטוח כ"כ שצריך תנועה שמאל עולמית מסודרת, סטייל האינטרנציונאל, שיווסת או יקבע פעילות ברמה עולמית, אם לזה הייתה הכוונה. להיפך, המטרה שלנו (לפי דעתי) היא להרחיב את תפוצת האידיאה השמאלית-המהפכנית, כך שכל אינדיבידואל במסגרות חייו השונות יפתח עוד את הרעיון ובהמשך גם את הפרקטיקה.

    מה שאני מנסה לומר, ואני מקווה שלא התפזרתי, זה שלא צריך לדעת את כל התשובות לפני שמתחילים לצעוד. אפשר ללכת קצת באפלה, ולתעות בדרך ולהגיע למקומות אחרים. אין הוגה דעות שיכול לצפות את כל ההתפתחויות האפשריות של דעותיו. לכן זה לא צריך להפחיד אותנו.

    אני מציע לכל אלה שגרים במדינת ישראל, כי הבנתי שיש פה אנשים שנמצאים בחו"ל, להתמקד בפעילות השמאל הקלאסית – איגוד עובדים. אני פעיל בתחום הזה, ובטח שמתם לב שיש פריחה שם, שאני בטוח שהיא מאוד משמחת את כל מי שמבקר באתר. לגבי מי שנמצא בחו"ל אני לא יכול לייעץ, כי אני לא בקיא מספיק בענייני חוץ ובתפוצה שלכם.

    בברכת שמאלני כל העולם התאחדו!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: