הערפד המוסרי: מחשבה משמאל על אמנון לוי ואורטל בן דיין

by

ניב סבריאגו

הוויכוח הסוער שוב על אפליה "עדתית" בישראל חשוב, חיוני וכמובן טרם מוצה. אך חשוב גם שננסה, ולו לרגע קט, להגיח ממנו ולהתבונן במנגנון שבבסיסו, כלומר ברצון לעוצמה. רצון לעוצמה, שבשלב הסופי של הניהיליזם, שבו אשליית האינדיבידואליות מכלכלת את מערכת השיטור הליברלית-קפיטליסטית העולמית, מחויב להכחיש ללא הרף את מקורות האנרגיה שלו.

אני מקווה שמרבית בעלי הדעת יתקשו להכחיש היום שהיהודים יוצאי אירופה, אותם סופרמנים בעיני עצמם שכבשו את פלשתינה, פרנסו את הרצון לעוצמה שלהם בפגיעה ביהודי שאר הארצות (ב"קידום מזרחים"), באימוץ קטלני של אמנזיה מבחירה (בהפניית העורף ל"מסורת" – ההורים, היידיש, החדר) ובגירוש שאר תושבי הארץ (הפלסטינים והבדואים ש"נמלטו"). בדיוק כשם שהשוביניזם הגברי מכלכל את הרצון לעוצמה שלו באמצעות הכפפתן וניצולן של נשים, כשם שהשגשוג הקפיטליסטי שורד רק בזכות ניצולו של כוח עבודה זול מהקולוניות ומשוקי העבדים לשעבר של אירופה, או כשם שהאומה היהודית החדשה הצליחה בהקמתה, באקט פלאי כמעט ובזכות השואה, להעביר את הקללה שיהדות אירופה נשאה על גבה במשך מאות בשנים לקבוצה אתנית אחרת, שנעשתה כעת היא ארורה, רדופה ואומללה. רק אם נעצור לרגע ונבחן את הרצון לעוצמה, ואת ההתכחשות לצורך הנואש והמתמיד שלו במקורות אנרגיה, נוכל להתקדם מעבר לשיח מכליל ומטשטש ("אשכנזים", "גזענות", "כיבוש") לבחינה אתית ומוסרית חודרנית, ואולי גם כואבת יותר. מכיוון שאותה התכחשות למקורות אנרגטיים, שהמופת שלה הוא האינדיבידואל העצמאי – התכחשות (Verleugnung) שהמנגנון שלה דומה להפליא למנגנון הפֶטיש (לפי "טיעון חגורת החלציים") של פרויד, שהסתרתו תמיד מאיימת לגלותו ולכן מעוררת ריגוש (כדוגמת ההתעסקות האובססיבית בערפדים, זומבים ורוצחים סדרתיים בתרבות הפופולרית – כולם דמויות הניזונות בגלוי מחייהם של אחרים, ולכן דוחות-מושכות בו-זמנית בזיקתן לאינדיבידואל המודרני) – רווחת גם בשמאל הישראלי, המתון והרדיקלי כאחד.

כאן המקום להזכיר שמערכות ההדרה והביזוי הישראליות צופנות בחובן רצונות לעוצמה דיפרנציאליים, שאי-אפשר, למרות מגוון מאמצים, ליישבם בנקל זה עם זה: העוול ההיסטורי השולל ירושת בתים, כלומר הישרדות כלכלית, מרוב היהודים יוצאי המזרח, ומבטיח אותה למרבית יוצאי אירופה, אינו כעוול העכשווי של מפלגות "נאורות" כדוגמת מר"צ, המוכנות לאמץ כל אחד לשורותיהן, ללא הבדל דת, גזע או מין, בתנאי שיחבוש לפניו תחפושת "נאורוּת" ויכפיף עצמו לאתוס "מודרני", כלומר לאינדיבידואליזם, לנאיביות אמפירית ופוזיטיביסטית, לרציונליזם אינסטרומנטלי, לזיהוי מרכיבים תרבותיים מסוימים בתור "דת" והתנכרות להם, וכמובן גם להתלאמות הציונית, כלומר להעדפה גזעית מפורשת החושפת את מבושיהן האידיאולוגיים – וזאת על אף זיהוי שני העוולות הללו כאותה אפליה "אשכנזית" או "לבנה". אך אותו רצון לעוצמה השלוב בהתכחשות פֶטישיסטית למקורות האנרגיה העצמיים שלו רווח גם בשמאל הרדיקלי והלא-ציוני, אם גם בצורה פרסונלית יותר ומוגדרת פחות: מגוון פעילים חברתיים, שפעולתם ברוכה וחיונית, ממחישים שוב ושוב בפעילותם את הרצון לעוצמה האישי שלהם בתזונה אנרגטית מאחרים, המזוהים כשייכים, ולו חלקית או זמנית, למחנה פוגעני כלשהו, כלומר כאשמים ברצון לעוצמה ("יופי, עוד מזרחי מובטל," הגיב מישהו להדחת שוטר המג"ב שהתנכל לאורטל בן דיין, בהסבתו מחדש מפוגע לפגוע).

אינני טוען שרצון כזה לעוצמה מיותר, בזוי או אפילו שאפשר להיפטר ממנו, להפך – הוא רצוי, ודווקא השאיפה לשינוי מחייבת אותו. כל טענתי נוגעת רק להתכחשות למקורות האנרגיה שלו, להתכחשות לאלימות הגלומה בו, לפגיעה ה"מובְנית מאליה" בו – כלומר לאימוץ המנגנון האינדיבידואליסטי-קפיטליסטי כדרך פעולתו היחידה. אם השמאל הרדיקלי מעונין להתקדם מעבר לְשיח או לאַפקט נצלני, הנאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה רק מסייע להם ומחזק אותם, עליו בראש ובראשונה לשנות מיסודו את מנגנון הרצון לעוצמה הפֶטישיסטי שהוא חולק עם שאר הקבוצות הפוליטיות בישראל: לסמן את גבולות האלימות, המשתנים בכל פעם, שנדרשים לו למען הצלחת דרכו, ולהכיר במודע בייחוליהם של חלק מאותם פעילים מופלאים (יפי נפש באמת ולא כגנאי) לתהילה, להשפעה ולניצחון, ובקורבנותיהם ההכרחיים.

מספרים שמתקפתו של דרידה הצעיר על לוינס המבוגר ממנו והנערץ עליו במאמרו "אלימות ומטאפיזיקה" (Violence et métaphysique, 1964) חוללה תמורה בהגותו של לוינס. דרידה המחיש בצורה משכנעת שאין כל דרך להימנע מאלימות, גם לא ב"מישור" המחשבתי. לא כאן המקום לפרוש את טיעוניו של דרידה, אלא רק לגייסו ללא הסכמתו למסר שהובע לעיל: שהשמאל זקוק מאוד לרצון לעוצמה, שהוא אינו יכול, ולעולם לא יוכל, להימנע מאלימות (בין שמבחירה ובזהירות ובין שבעיוורון מרצון והתכחשות), אך שעליו גם לשאוף להיחלץ מתמיכתו באותו מנגנון פעולה המשעבד אותו למשטר הקיים ומבטיח את המשך שיעתוקו, מאותו מנגנון, קורבני ותיאטרלי במהותו, שמתיר לו להיאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה להגיש את עצמו להם כמִנחה אנרגטית, ולשנות במקום זאת את השיח – בהכרה ברצונות לעוצמה שהוא עצמו מטפח ובמטרות פגיעותיו המכלכלות אותם, ואפילו אם מטרות ורצונות אלו משתנים תמידית משיקולים פרגמטיים ולא אידיאולוגיים. ולא מדובר כאן חלילה באשליה של ניקיון כפיים מוסרי, הנשלל בהכרח מכוחה של האלימות המחויבת, אלא בהמרת מופע ההתנגדות, השואף לשווא להיאבק במנגנון דרך אימוצו, בהתנגדות אחרת, המעמידה בסיכון את המתנגד ואת מושא התנגדותו גם יחד, ומכשירה כך פוטנציאל לשינוי ממשי.

כי בכך עלולות להסתכם למרבה הצער גם פעולותיהם העכשוויות של האנשים המופיעים בכותרת: במופע "התבכיינות" נוסף של "מזרחים", ש"חשוב מאוד שחזר לשיח הציבורי", כלומר בטעינה אנרגטית של המבט הלבן הנאור, מלא הטוּב והנדיבות, באמצעות תכנית ריאליטי מבזה וחסרת תקדים בהיקפה, או בהפיכתה של פעילת שמאל מכליא ברק חיוני של משפחה פלסטינית לשחקנית בהמחזתו של טקס קורבן וירטואוזי, שהזהות העצמית בו, כיאה למופע ראווה, נעשתה פֶטיש. אם שיני הפעיל או הפעילה ננעצות לזמן קצר בצווארו של נציג השלטון או האליטה, מעניקות להם לזמן מה שכרון חיי אלמוות ונקודה ארכימדית לשינויו של העולם, חשוב לזכור בעת בליעת דמו החם, שהמטרה איננה החלפת מקומות עם השלטון או האליטה, ורק הדאגה גם לאותו "נציג" היא שתוכל לתקוע מקלות בגלגלי ההדרה. שאף שהוא משמש כרגע כמזון, המלחמה היא בעוולותיהם של מנגנוני הכוח היוצרים סובייקטים ולא בסובייקטים עצמם, ושהפגיעה ההכרחית בסובייקטים, בתנאי שמתכחשים לה ולעוצמה שהיא מעניקה, משרתת דווקא את אותם מנגנונים של הכפפה ושל ביזוי, המחייבים התכחשות כזאת לשם שיעתוקם. למאבק היעיל במשטרי ההונאה והניצול אין ולא תוכל להיות תשתית איתנה לבד מסולידריות.

איננו מבקשים להתמיר את ההיררכיה, גם לא להפוך אותה על פיה, כי הישג שכזה רק ינציח שוב את העוול במתכונת חדשה, אנו מבקשים דבר מה אחר.

*

המסר לעיל זיכה עצמו בסמכות קלה באמצעות אזכורם של ניטשה, פרויד ודרידה, ותמך בעצמו חלושות על בסיס תוכניתו החשובה של אמנון לוי ופעולתה האמיצה ומעוררת ההערצה של אורטל בן דיין, בפגיעה מרומזת בהם לשם כינון דרכו. כאן המקום להתנצל בפניהם.

lucretia

דימוי: לוקאס קראנאך האב,"לוקרציה"

תגים: , , , , ,

20 תגובות to “הערפד המוסרי: מחשבה משמאל על אמנון לוי ואורטל בן דיין”

  1. יניב Says:

    ואללה, האמורי, התעליתם על עצמכם.
    (התעלות במובן ה-aufhebung, כמובן, של הגל. שרק לצורך התזכורת – נראה שהיא ממש במקום כאן – לא היה אשכנזי).

  2. דרול Says:

    אולי אני לא בר דעת, אבל אני לגמרי מכחיש.
    היו כאן מזרחים כבר ב48 , עשרות אלפים, אם לא יותר.
    איך הם היו מגיבים אילו הישוב היה ממאן לקלוט את עולי צפון אפריקה, בעוד נעשים מאמצים עילאיים להעלות את שארית הפליטה מאירופה?

    וכל המשאבים שהושקעו במרבד הקסמים, נעשו רק כדי לשעבד את יהודי תימן? איזו טענה נלעגת וחסרת שחר.

    אי אפשר להכחיש את הסבל, או להכחיש את העוולות, אבל אלו לא בוצעו בכוונה, עליונה מטעם רצון עליון כלשהו, אלא נבעו ממציאות קשה ומלבבות שנאטמו על ידי חיים למודי תלאות.

    שורה תחתונה: אני מעדיף כל יום את נבלת מפא"י ההיסטורית, על פני החיוכים הטריים של הצבועים והצבועות הניזונים ממנה.

  3. תמר Says:

    משעממים

  4. נטליה Says:

    אוף, למה אי אפשר לכתוב ברור. משפטים משתבללים באורך קילומטר. ייאוש.

    • דרור BDS Says:

      אפשר, ואף רצוי, לכתוב ברור.

      סמי שלום שטרית: "הגיע הזמן שהכל יתבהר כלפי פנים וכלפי העולם. הגיע הזמן שסדרי העדיפויות של המשטר והאידיאולוגיה שלו יתבררו ויתבהרו ולא נצטרך קורס של דרידה לפענוח צפונות ליבם. על כך שלוחה ברכה לנפתלי בנט שבסך הכל הוא ולא אחר מסמל את ישראל היהודית, מכל הבחינות. אני שוקל להצביע עבורו ואף לשכנע אחרים לעשות כן. צריך לתת להם כוח מספיק גדול וחזק לכפות על נתניהו את הגשמת כל הפנטזיות המודחקות והגלויות שלו ובעיקר, סיפוח רוב השטחים הכבושים, סירוס שלטון החוק ושיתוק התקשורת וחופש הביטוי. מי שזה מפחיד אותו ועוד ישאר כאן יצטרך אז לנקוט עמדה אקטיבית חד משמעית וגורלית, ואני לא מדבר על הקמת אוהל ברוטשילד".

      מספרים שפנייתו הדחופה של הגאון רבי שמואל אויערבך, שלא הצטרך לקורס של דרידה לפענוח צפונות ליבם של מה שיכונה לימים 'העמלק הציוני', למרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן, המבוגר ממנו והנערץ עליו, במאמרו "גזירה עבידא דבטלא", חוללה תמורה בהגותו של הגראי"ל שטיינמן. אויערבך המחיש בצורה משכנעת שאין כל דרך להימנע מעצרת חיזוק המונית בראשות גדולי התורה, גם לא ב"מישור" המחשבתי.
      http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%9A-%D7%91%D7%9E%D7%A1%D7%A8-%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%9C-%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%9E.html
      גם בא כוחה של אורטל בן דיין לא נזקק לקורס של דרידה לפענוח צפונות ליבם של הפורעים הציונים, לא נזקק לבקשות הסליחה והמחילה מהמזרחים של רב המרצחים אהוד ברק, לא אמר אוף ולא נאנח אוי, לא שעה לביקורת לא מצד מזרח ולא מצד מערב, לא התעכב על המשפט המשתבלל באורך קילומטר "ולא מדובר כאן חלילה באשליה של ניקיון כפיים מוסרי, הנשלל בהכרח מכוחה של האלימות המחויבת, אלא בהמרת מופע ההתנגדות, השואף לשווא להיאבק במנגנון דרך אימוצו, בהתנגדות אחרת, המעמידה בסיכון את המתנגד ואת מושא התנגדותו גם יחד, ומכשירה כך פוטנציאל לשינוי ממשי", לא טרח להפריך את טענות הכותב כי בכך עלולות להסתכם, למרבה הצער (כך הכותב), גם פעולותיהם העכשוויות של האנשים המופיעים בכותרת – אמנון לוי ואורטל בן דיין, ידע, בעזרת מאמרו של מאיר עמור – דלות הפסיכולוגיזציה ושדים עיוורים – שהתפרסם באתר העוקץ, להבדיל בין אמנון לוי לבין אורטל בן דיין, הבין שרק המזרחים יצילו את המזרחים (ומי שאינו מבין מוזמן לקרוא את מאמרו של רועי חסן בשם זה), עזב הכל והתייצב, כסופה הרסנית העושה דרכה לעקור את בסיס הציונות, כדי לשחרר את כל השבויים והחטופים שנחטפו ושנשבו ע"י אותו משטר פורע חוק, ע"פ מתווה אורטל בן דיין תחילה.

      על כך מספרת, בצורה ברורה ובמשפטים קצרים ומובנים, המשוחררת הטרייה אורטל בן דיין: "זכיתי לשמוע את עו"ד ברק כהן במלוא הדרו בבית המשפט. טוען מחונן, שברור לכל, שהשופטים, על אף שהוא מערים עליהם קשיים למכביר, קרועים לו על הצורה ורוכשים לו הערכה רבה. דבריו בבית המשפט נשמעים כמו שירה משפטית פילוסופית סוציולוגית והיא כל כולה מוכוונת לעשיית צדק וטוב בעולם. ברק, מהפכן אמיתי, במחוזי אמר לשופט קאפח: "אם תחזיר אותה למעצר מחר נבוא ונשב איתה עוד 20 אנשים במעצר". בתגובה קם התובע המשטרתי ירון לונדון ואמר: "כהן קורא להפרות סדר ומאיים על בית המשפט". ברק ענה לו בפאתוס: "לונדון, אני לא מכיר בך כסמכות, אתה יכול ללכת להגיש תלונה, ויותר מזה אני גם קורא כאן באופן ברור לאי ציות אזרחי, מה תעשה לי?"

      יידעו יושבי כל העולם כולו, מקצה העולם ועד קצהו, בין אם קראו את דרידה בין אם לא קראו, כי סופה הרסנית עושה דרכה לעקור את בסיס הציונות. על הפיכתה של פעילת שמאל מכליא ברק חיוני של משפחה פלסטינית לשחקנית בהמחזתו של טקס קורבן וירטואוזי, שהזהות העצמית בו, כיאה למופע ראווה, נעשתה פֶטיש, על שיני הפעיל או הפעילה הננעצות לזמן קצר בצווארו של נציג השלטון או האליטה ומעניקות להם לזמן מה שכרון חיי אלמוות ונקודה ארכימדית לשינויו של העולם, על חשיבות הזכרון בעת בליעת דמו החם כי המטרה איננה החלפת מקומות עם השלטון או האליטה, ורק הדאגה גם לאותו "נציג" היא שתוכל לתקוע מקלות בגלגלי ההדרה, שאף שהוא משמש כרגע כמזון, שהמלחמה היא בעוולותיהם של מנגנוני הכוח היוצרים סובייקטים ולא בסובייקטים עצמם, ושהפגיעה ההכרחית בסובייקטים, בתנאי שמתכחשים לה ולעוצמה שהיא מעניקה, משרתת דווקא את אותם מנגנונים של הכפפה ושל ביזוי, המחייבים התכחשות כזאת לשם שיעתוקם, כותב בצורה הרבה יותר ברורה ונהירה לקריאה לוחם החופש ברק כהן: "כנראה שהכתוב כאן ["אוף, למה אי אפשר לכתוב ברור. משפטים משתבללים באורך קילומטר. ייאוש"] חדר לתוך השינה העמוקה שלי, עד כדי שהתעוררתי לפתע, פתאום ב – 1:30.

      האמת היא שמה שעשית את, אורטל, הוא לא מעשה שירה, אלא וואחד מעשה של השראה. רבים ורבות שיש להם ולהן פריווילגיות. יותר פריווילגיות ממני וממך גם יחד. אבל לנתב את הפריווילגיה לחסד ואמת ? לשלם מחיר אישי כזבח לחסד ואמת ? לעמוד בגב זקוף, בחיוך ובשמלה הורסת (; ? זה כבר עניין למעטות מאוד. והמעטות הן שנותנות השראה לכולם ודוחפות את העולם העבש והמנוון הזה עוד צעד קדימה לעבר נאות מדבר.

      לקום מהקפה האישי, לשים לב למשפחה פלסטינית שבוודאי 99% מיושבי הארץ בכלל לא היו רואים אותה בעין, לקחת אחריות על הזולת, לשאול, להתערב כדי ששערה משערות אדם לא תיפגע סתם בגלל גזעו, להעמיד מול כח הסמכות את הרוח האנושית ולנשוב בעצמה כל כך גדולה עד שברור שכח הסמכות, הוא רק כח הדמיון האנושי, ולא יותר מכך.

      בעבורי, זאת הייתה מתנה לקבל את הזכות לעמוד לצד השראה כזאת. הרבה יותר קל למלל שירה לצד אישה מעוררת השראה. וכל מילה טעונה ברוח האנושית שהעמדת. לך הכבוד ולך ההדר. הייתי אומר, שירבו כמותך אילו הייתי יודע שהדבר אפשרי במציאות".

    • דרור BDS Says:

      מבזק חדשות1: בעקבות פנייתו של הרב אויערבך ובעקבות מאמרו של דרידה, שהמחישו, כל אחד בדרכו, כי אין כל דרך להימנע מאלימות, לפחות לא ב"מישור" המחשבתי, ציין הגראי"ל שטיינמן בשיעורו שיש לזכור בעת קריאת פרשת 'כי תצא' השבוע את מצוות מחיית עמלק ויידע: "עמלק שבדורינו – שיש לכוין עליו – זה יאיר לפיד".

      מבזק חדשות2: לוחם החופש ברק כהן מיידע: "אמנון לוי עוסק בשיח של ״תיקון המדינה״ שלהם, בעוד שהמאמץ הראוי הוא לפירוקה למען הקמת מסגרת חדשה".

      מבזק חדשות3: "״היום אפשר להעצר בלי לקבל מכות״, קרא הכרוז. למה ? כי ברגע שנמצאה נוכחות חילונית במקום, השוטרים והמאבטחים הפרטיים, הפסיקו להרביץ".
      ברק כהן מיידע את המשטר הציוני: "הם מוכנים להעצר. הם מגיעים למחאה עם תפילין, כולם, מתוך הנחה שייעצרו. יש כבר עשרות עצורים, שלא מזדהים, לא מכירים בסמכות המשטר, שממשיכים לשבת במעצר. עשרות.
      ההפגנות לא אלימות. אין שום אלימות מצד המפגינים. אפילו לא קלה. יש התנגדות מרה. מסירות נפש ענקית.
      זה לא נפוץ שחילונים יגיעו ויביעו סולידריות עם מאבק חרדים. אנחנו רצויים שם. השמירה על הזכות למחות ומניעת אלימות כלפי מפגינים דורשת נוכחות במקום. גם נוכחות מעטה מפסיקה את המכות, ומאפשרת לחרדים למחות, כמו שאנחנו מוחים במרכז.
      אני מצטרף למאבק הזה. כל מי שרוצה להגיע אתי כשאני נוסע, שיאותת".

      מבזק חדשות4: ברק כהן שואל האם זה דמוקרטיה או מרד, ועונה: "אפשר להניח שלמוסי רז עדיין מחלוקות ענייניות לבירור מול הקהילה החרדית. מחלוקות לחוד, ומאבק משותף למען זכויות האדם באשר הוא אדם, לחוד.
      נדמה לי שבהיסטוריה של המקום הזה, עוד לא קרה שאדם המזוהה עם מרצ, הגיע למאבק של הקהילה החרדית. נדמה לי שבהיסטוריה של המקום הזה, עוד לא קרה שהקהילה החרדית פתחה צוהר לנוכחות משותפת.
      וזה? זה דמוקרטיה או מרד !

      פעם אמרה לי טלי פחימה שאין שום סיכוי שמה שמכונה שמאל ישאף אי פעם להיחלץ מתמיכתו באותו מנגנון פעולה המשעבד אותו למשטר הקיים ומבטיח את המשך שיעתוקו, מאותו מנגנון, קורבני ותיאטרלי במהותו, שמתיר לו להיאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה להגיש את עצמו להם כמִנחה אנרגטית… אין ולו צל צילו של סיכוי להמרת מופע ההתנגדות, השואף לשווא להיאבק במנגנון דרך אימוצו, בהתנגדות אחרת, המעמידה בסיכון את המתנגד ואת מושא התנגדותו גם יחד, ומכשירה כך פוטנציאל לשינוי ממשי, או בשפתה שלה: "כל השמאל הוא פלסטר של הכיבוש, רק האנרכיסטים ראויים להקרא מתנגדים".
      כולנו יודעים כי טלי פחימה יש רק אחת, ואנרכיסטים ל"ו, וכי הם, כמו גם אורטל בן דיין וברק כהן, לא נזקקים לעצותיו הטובות של דרידה, גם לא של הכותב, ובוודאי לא של המגיבים. נשאלת השאלה מדוע עוסקים העוסקים (גם כאן וגם במאמר הקודם) דווקא באותו שמאל שאינו שמאל, ולא ממקדים את מאמריהם באלו שכן עשויים להביא את השינוי המיוחל. משאלת הלב, במידה וקיימת, לתקן את דרכיו של אותו שמאל היא לא רק מיותרת (עקב סבירות אפסית למימושה) אלא גם עלולה להזיק. מי שמחפש שותפים פוטנציאלים חדשים טוב יעשה אם לא יחפש את המטבע מתחת לפנס.

      • נטליה Says:

        דרור, אני פתאום מבינה – אתה נביא. יבוא יום ותקובצנה תגובותיך לכדי חטיבה, דרור א', באפוס שהולך ונכתב על הימים האלו.

  5. אבי פיטשון Says:

    אני לא בטוח שהכפפת כל הדיון למושגים ניטשיאניים ופרוידיאניים הוא פורה. בטח שלא לערבוב מטשטש-גבולות בין השניים. הרצון לעוצמה לא תמיד ובהכרח הולך יד ביד עם הכחשה וגם איננו תמיד ובהכרח דכאני, כך שההדבקה שלו לנושא העכשווי יוצאת קצת עקומה

  6. aranse Says:

    ומהו האחר שאתה,אנחנו ,מבקשים ? קשה מאוד להבין אותו ממה שנכתב כאן והנסיון לאתר את האנרגיות העומדות בבסיס הדינמיקות נראה שבכלל לא עלה יפה.
    בניגוד מוחלט למה שכתב דרידה,אלימות אינה הכרח,מנגנוני ההסתרה והחשיפה ממאיסים את עצמם בסופו של דבר אפילו על הבהמות שמוקסמות מהן כי באמת זה משחק שמייצג שום דבר,ואין בו שום דבר מהותי מלבד קיום של תנועה להיחלצות מסוג זה של תנודה.
    אין דבר כזה אינדוודואל ואין דבר כזה חברה,האדם,כמו כל יצור ודבר,הוא שילוב מסויים מאוד,ומשתנה מאוד,של היבטים שונים של זהות אחת,ולכן הפתרון להיררכי הוא ההדדי,שהולך ונחשף מהמהלכים שבאמת רובם הם לגמרי סתמיים ,
    זאת אומרת,המאבק בין השולי למרכזי,בין הגבוה לנמוך,בין השולט לנשלט,מייצר איזה שהוא שיווי משקל שמשמש כתשתית להרמוניה חדשה,שבה מהות ההסכמים והצורות הבין אישיות משתנה לאיזון שמאפשר יותר שיתוף פעולה וקיום הדדי יותר.
    אלימות אינה הכרח,והיא תעלם בסופו של דבר מהחברה

  7. תוהה Says:

    תמהני למה הכוחניות והאלימות מיוחסות תמיד לצד המנצח (זמנית כמובן ,כי כל ניצחון הוא זמני בהיסטוריה) האם יהדות ארצות האיסלם או לחילופין הפלסטינאים הם פציפיסטים דורשי טוב ובעלי תרבות המטיפה לאי אלימות ושיוויון ?

  8. shem Says:

    אולי אני טועה, ואני לא טוען שזה כל הטיעון או אפילו לב הטיעון, אבל נדמה לי שכותב המאמר לא מחבב מזרחים, לא באופן אישי ולא כתנועה פוליטית. שיגיד את זה, זה דווקא יכול לקדם את השיח.

    • ניב Says:

      אני לא בטוח אם זו תגובה רצינית או טרולינג, אבל כל כך מוקסם מהאפשרות לקרוא מסר מופרך כזה במילים שלי, שהפרובוקציה הצליחה: אני דווקא מאוד מחבב את עצמי ואת מוצאי.
      הרעיון היה לבחון כיצד אפשר לפעול בצורה יעילה באמת לתיקון האפליה הקשה והמחפירה בישראל.

  9. איתן לרנר Says:

    אני בטוח שהיה אפשר לכתוב כמו בן אדם רגיל ולהיות מובן.לשם מה אינסוף משפטים מעוטרים ולא מובנים?

  10. eppie Says:

    טוב, נהיה במיעוט גם באמורי. בעיני אחד המאמרים הברורים, המדויקים והנחוצים בענין הזה ובהרבה נוספים. |"למאבק היעיל במשטרי ההונאה והניצול אין ולא תוכל להיות תשתית איתנה לבד מסולידריות." וכל יתר מה שנאמר מוביל ומחבר לזה. מה יש כאן לא להבין — אלא אם קריאת התיגר על האינדיבידואליות המוסרית או מוצלחת במיוחד של הרגע מאיימת מדי על תשתית האישיות הפרטית שלנו…

  11. יניב Says:

    אירועי השבוע שעבר סביב קפה 'אלבי' והמעצרים המיותרים והמתוקשרים בו* גרמו לי לחזור ולקרוא בפוסט הזה ולהרהר בו.
    למרות ההסתייגות שלי מהתחביר הגרמני והז'רגון הגילמניסטי, ולמרות שאני לא מסכים עם ההמשגה של ה"רצון לעוצמה" כמנגנון שעומד בבסיס הדברים – יש בטקסט, בשורה התחתונה שלו, נקודה מסויימת שנראית לי נכונה וחשובה. חשובה לצורך הגדרה מחודדת יותר של אופקי הפעילות הפוליטית ולצורך פעולות אפקטיביות יותר. אני רק מתקשה להגדיר מהי הנקודה ומדוע היא נכונה.

    אולי אפשר להגדיר אותה "בזבוז אנרגיות מהפכניות/מחאתיות", אבל יש לי בעיה עם הגדרה כזו מכיוון שמשתמע ממנה שיש אנרגיות מוגבלות למאבק חברתי-פוליטי (מה שנכון עקרונית אבל לא אמור לשמש כשיקול פרקטי כנראה) ועלול להשתמש ממנה שיש היררכיה של מאבקים הראויים לפעולה פוליטית (מה שלא נכון תיאורטית וגם אם נכון פרקטית עדיין לא אמור לשמש שיקול).

    או בניסיון נוסף להגדיר את הנקודה – אפשר לצטט את המאמר של יצחק לאור ("עישון, חיי מין ושימושי שפה" מהארץ, גם כן משבוע שעבר) שבו נכתב: " אם בשמאל הישן ובשמאל החדש היתה הפעולה הפוליטית חשובה מכל, והמטרה היתה להרחיב את שורות המאבק עד הפעולה הבאה, או לפחות לסמן גבולות, באה 'התקינות הפוליטית' וגירזה את החלפת היוצרות. הפעולה שינתה את הכיוון. אל תתעסקו בשלטון, אומר השלטון, התעסקו בעצמכם, היו נרקיסיסטים מוסרניים."
    הדברים נכתבו בהקשר של התקיפה הצפויה בסוריה, אבל יש בהם משהו שמתקשר לפוסט שלמעלה לדעתי ולאירועים סביב קפה אלבי. אם לנסח את זה בבוטות – המחאה סביב המעצר באלבי, צודקת ככל שתהיה (והיא הייתה צודקת לחלוטין) משקפת משהו מאותו נרקיסיזם מוסרני של השמאל שלאור מדבר עליו.
    וגם אם לא נכון לכנות את הדבר הזה "רצון לעוצמה" (ולדעתי לא נכון לכנותו כך), בוודאי לא של פעילים/ות אינדיבידואליים/ות (גם אם יש בו משום כך, זה לא רלוונטי למאבק הכללי או לטיעון) – נדמה לי שיש בו משהו משום אותו "אַפקט נצלני, הנאבק למראית עין בכוחות השלטון, אך למעשה רק מסייע להם ומחזק אותם", שיש בו מעין "היטענות אנרגטית" כלשון המאמר ממנגון הכוח שמוחים נגדו (במקרה זה – המשטרה ומג"ב, אולם אלה הם רק נציגיו של מנגנון גדול ועוצמתי הרבה יותר – המשטר, או אולי "השיטה"). ההיטענות היא מהכוח של המנגנון, אבל פרקטית היא באה על חשבון כוחם של היחידים המצויים באותו מנגנון (שוטרים ומג"בניקים), שהרי המנגנון רק מעצים את כוחו מההפגנות נגדו.

    ואולי כאן המקום להידרש לפסקה האחרונה של המאמר – "איננו מבקשים להתמיר את ההיררכיה, גם לא להפוך אותה על פיה, כי הישג שכזה רק ינציח שוב את העוול במתכונת חדשה, אנו מבקשים דבר מה אחר." ה'דבר מה' האחר הזה הוא מן הסתם ביטולה של ההיררכיה כליל – שאיפתו העמוקה של כל שמאל (אמיתי). אבל אם אנחנו מקבלים את מה שטוען המאמר, שהאלימות היא הכרחית כחלק מן הקיום, ולו האלימות המחשבתית, הרי שאנחנו מקבלים את זה שביטול ההיררכיה אינו באמת אפשרי (הרי זהו האקט האלים הראשון – יצירת ההיררכיה). וכאן אני חוזר למחאה בעקבות המעצרים באלבי – מחאה שעל פניו ביקשה להפוך את ההיררכיה על פיה (להחזיר את ה'כוח' ל'אזרחים' מאותם 'נציגי האזרחים' שלמעשה אינם אלא 'נציגי השלטון' שנהגו בכוחניות יתרה ומיותרת כלפי האזרחים), וחושב שהשאלה המעניינת היא כיצד היה ניתן לקיים את המחאה או את ההתנהלות מלכחתחילה באופן שאינו הופך את ההיררכיה על פיה או משנה אותה להיררכיה מסוג שונה, אבל גם שאינו מוריד ראש בפני ההיררכיה הפורמלית הקיימת כפי שהתבטאה במעצרים. האם כלל היה ניתן לקיים אותה באופן א-היררכי. מכיוון שאין לי תשובה, אני משאיר זאת כשאלה פתוחה.

    * (1) לשם ההבהרה – אין לי שום ספק שהמעצרים בקפה היו לא מוצדקים ופוגעניים, ואני מניח שהם באו בעקבות ניסיון של המשטרה 'לסגור חשבון' או התנהגות בריונית דומה עם הקפה על ההתרחשויות שבו בשבוע שלפני כן. התגובה לחלוטין לא באה להצדיק את פעולות המשטרה, או להטיל דופי בפעולתם של אנשי הקפה. אני פשוט מבקש לנצל את המחאה שנוצרה בעקבות העניין למחשבות מחודשות על הפוסט – שהיה לו פוטנציאל מעניין.

    לשם הבהרה (2) – התגובה הזו נהגתה והחלה להיכתב לפני פריצתה של עוד איזו סערונת-רשת נוכחית באותו הנושא, שכרגע ראיתי את קיומה. ולמיטב הבנתי ותקוותי אין לתגובה הזו קשר עם המוטיבציה שהובילה לסערונת הנוכחית.

    • דרור BDS Says:

      כותב היום דני רבינוביץ', ממקימי עיר לכולנו: "בשנתיים האחרונות נהפך “אלבי”, המזוהה גם עם הקהילה הגאה, למוקד פעילות של שתי תנועות אופוזיציוניות חשובות. האחת – “נשים בצהוב”, ארגון המגיב על הפקרת שכונות הדרום מצד המשטרה והעירייה באמצעות סיורי תצפית ושמירה, לשיפור הביטחון האישי של נשים וילדות. האחרת, תנועת “עיר לכולנו”, הסיעה הגדולה במועצת העיר והאופוזיציה המשמעותית היחידה שקמה בעירייה בעת כהונת רון חולדאי, ו”אלבי” נהפך באחרונה למטה הלא רשמי שלה. מנהיגה החדש, אהרון מדואל, הוא הנציג הפוליטי החשוב שקם בדרום העיר זה עשרות שנים". (ועדת חקירה ל”אלבי”, הארץ).

      לדעתי אתה טועה כשאתה כותב כי המחאה בעקבות הפורענות הציונית הנוכחית משקפת משהו מאותו נרקיסיזם מוסרני של השמאל שלאור מדבר עליו. על לאור אין מה להתעכב עניינית, מקרה מובהק של הפוסל במומו פוסל, גם לא על הטענות המגוכחות שהועלו בדבר הון פוליטי לכאורה כמניע להתנגדות המופתית אותה תיארתי בקצרה בתגובתי הקודמת. אכן, הזמן זמן בחירות ואין שום פסול במה שמכונה ניצול הזדמנויות. רצה הגורל, ויש האומרים חולדאי או מי מטעמו , וארעה פורענות ציונית החייבת להדאיג כל אזרח בישראל (התושבים חסרי האזרחות עוסקים כמובן בדברים היותר קרובים אליהם), מדוע לא למנף זאת להון פוליטי? זו השאלה שלא כותב המאמר, לא יצחק לאור, בוודאי לא כותבת הסטטוס בפייסבוק, לא ענו עליה: מה פסול במינוף פוליטי של הפורענות שהזדמנה לה. (גילוי נאות: גם בל"ד מינפה את עמידתו של דב חנין בעת השמעת ההמנון הציוני, למה מה קרה שלא יעוטו על הגילוי כמוצאי שלל רב?)

      ומדוע אתה טועה לדעתי? שים לב: "נקודה מסויימת שנראית לי נכונה וחשובה לצורך הגדרה מחודדת יותר של אופקי הפעילות הפוליטית ולצורך פעולות אפקטיביות יותר". אבל: "אני רק מתקשה להגדיר מהי הנקודה ומדוע היא נכונה". ובהמשך: אנו מבקשים דבר מה אחר.

      לו ניתן היה לדעת, ולו הייתה גם אחדות דעים בעניין, איך אפשר להפיל את המשטר הציוני ולהנהיג משטר צודק בין הים לנהר, לא היו נכתבים כל כך הרבה מאמרי דעה בעניין. כותב המאמר (מאמר מצויין דרך אגב, נכון כולו,לא רק הנקודה המסויימת עליה הצבעת, אך לא מועיל במתן פתרון – ייתכן כי לא התיימר להציע פתרון אלא הרהורים בלבד), יצחק לאור, שאר מלהגים ומלהגות למיניהם, היו קמים ועושים. אבל כמו שמפלגת חד"ש יודעת מה לא טוב לעם הסורי אך לא נותנת פתרון ריאלי מה כן יביא מזור לאותו עם, כך המלהגים והמפטפטים, ולהבדיל, כותב מאמר זה, לא יודעים. אילו כולם היו טלי פחימה, הה! המשטר הציוני לא רק שלא היה קיים אלא היה נמחק גם מדפי ההיסטוריה. אבל לא כולם זה טלי פחימה. ומה אם כולם היו מצביעים בל"ד ע"פ הצעתי הצנועה? אין לי מילים לתאר את גן העדן עלי אדמות שיצמח בין הנהר לים ויהווה אור לדמוקרטיות בכל העולם כולו. לצערי לא כולם רואים זאת כך.

      נחזור למציאות. כפי שציין רבינוביץ, החשיבות של תנועה פמיניסטית מזרחית פוליטית בראשות מזרחי ובמועמדות ותומכות מזרחיות היא מעבר לשיקול מפלגתי צר. הוא צעד היסטורי שעשוי להביא להתארגנות פוליטית שתשנה את מאזן האימה האשכנזי-מזרחי. זו דרך אחת. דרכים נוספות מתאר מאיר עמור שנאמר: כל הדרכים מובילות למאיר עמור: "כוח פוליטי זה לא בהכרח מפלגה. בדיוק כמו שהירדן אינו הכנרת. כמו שהירקון אינו הים התיכון. כמו שנהר אינו אוקיינוס. לעיתים מבטאים כוח פוליטי דרך מפלגה, אבל זהו רק ביטוי אחד, ואפילו לא הכי חשוב. אם הרוב המזרחי של החברה הישראלית יתחיל לדבר כמו רוב, ולא כמו דיירי משנה בבית בדיור ציבורי, כל השיח הפוליטי ישתנה. על כן ואז גם ישתנו מרכיבי הכוח הפוליטי. מי שרוצה ללכת לבית הכנסת שילך. מי שרוצה לשנות את חד"ש שישנה. מי שרוצה להקים מפלגה שיקים. מי שרוצה להתחתן עם ש"ס שיתחתן. מי שרוצה להקים מפלגה פוליטית מזרחית שמאלית ופמיניסיטית שיקים. והעיקר והעיקר לא לתת "להם" להיות הרקדנים/ת היחידים על הבמה. הבמה היא שלנו. "ישראל זה אני" זו הסיסמה. "ואני" זה הרבה פנים. יאללה, רק כוח פוליטי".
      (מתוך תגובה ל: מפלגות מזרחיות עכשיו, מאיר בביוף, העוקץ)

      על כנופיית נשים בצהוב כאנטיתזה למאמר אחר של לאור ראה תגובתי אצל עידן לנדו (סאטירה לצביעות השמאל).

      • יניב Says:

        תודה על התגובה, דרור. תענוג כתמיד להתדיין איתך.
        לפני המאמר של רבינוביץ' וסערונת הרשת הנוכחית לא ידעתי שהמחאה בעניין 'אלבי' מונפה לטובת 'עיר לכולנו' (גם לא ידעתי שיש יריבות בין אלבי ל'אחותי' שמשקפת יריבות פוליטית עירונית מסוימת – 'עיר לכולנו' מול 'מרצ'. אבל אולי אני טועה. בכל מקרה זה פחות מעניין כרגע).

        לעניין המינוף – אני מסכים איתך שמינוף של מחאה, ובוודאי של פורענות מלכתחילה, לצורכי הון פוליטי מפלגתי אינו פסול עקרונית. הוא אולי לא דבר ישר במיוחד – א/נשים שהגיעו כדי למחות לא בהכרח ידעו שמחאתם תשמש לצורך הפגנת כוח בפוליטיקה המקומית, אולי אם היו יודעים היו נוהגים אחרת, אולי חשו מרומים. אבל זה כנראה חלק מכללי המשחק של הפוליטיקה, שהיא אולי אפילו בהגדרה לא ישרה (לכל הפחות מינוף הוא בהגדרה לא דבר ישר. כל הרעיון שלו הוא העצמת הפרופורציות של עניין אחד לצורך השגת רווחים בעניין אחר).
        אבל האם זה לא חלק מהעניין שהמאמר עוסק בו? בהיטענות אנרגטית של 'המנגנונים' הפוליטיים (פוליטיקה ארצית או מקומית) באמצעות ועל חשבון הפרטים (למשל, אנשים שבאים למחות ומוצאים עצמם 'אידיוטים שימושיים' של פוליטיקאים מהזן המפלגתי)?

        אבל, כאמור, כתבתי את התגובה לפני שבכלל ידעתי על העניין הפוליטי המקומי והתכוונתי למשהו אחר מכך. ובאומרי שהמחאה הזו משקפת משהו מאותו 'נרקיסיזם מוסרני' שלאור מדבר עליו אני לא התכוונתי למינוף פוליטי ברמת הפוליטיקה המקומית וגם לא לגריפת הון פוליטי אישי בעקבות מעצר (טענה שאני מסתייג ממנה, אבל גם אם היא נכונה, אני לא מבין את הפסול בה – גדולי ודגולי המוחים 'גרפו הון פוליטי' ממעצר/מאסר "לא מוצדק" (הושם במרכאות כי עלול להשתמע מכך שישנה הגדרה אבסולוטית של מעצר מוצדק מהו) – מהנרי דויד ת'ורו, דרך מהטמה גנדי, נלסון מנדלה, ועד אייבי נתן. ולהבדיל – נתן שרנסקי…).
        הכוונה שלי ב'נרקיסיזם מוסרני' (ואיני בטוח אם זו הייתה כוונתו של לאור או לא, ובין אם כן ובין אם לאו אני מסכים איתך לחלוטין שבעניין זה הוא מקרה של הפוסל במומו פוסל) היא שהמחאה בעניין אלבי, כמו מחאות שמאל-רדיקליות אחרות – שיח' ג'ראח היא דוגמה טובה אחת, נדמה לי שגם ההפגנות נגד גירוש הפליטים הן דוגמה לכך – נראתה לי, לפחות ממרחק, מחאה שעוסקת יותר בהגדרה-עצמית ובטהרנות מאשר בעשייה פוליטית או אפילו בקריאה לעשייה פוליטית.
        אלו מחאות שמטרותיהן המרכזיות הן סימון גבולות (של מחנה 'הצודקים' מול מחנה 'הרעים') והיטהרות-עצמית (אנחנו הם ה'צודקים') – ומכאן נרקיסיזם מוסרני. אלו הן פעולות פוליטיות שלהבדיל מפעולות פוליטיות רדיקליות באמת אינן שואפות לשינוי המצב הקיים באופן שורשי (רדיקלי), אלא רק לאיזה שערוך של המציאות, כלומר לסידור מחדש של כלי המשחק על גבי אותו הלוח. ולכן אין כאן 'דבר מה אחר' כפי שאנחנו מבקשים, כמו שאמר כותב המאמר ושציטטתי, אלא רק הפיכה על פניה של ההיררכיה (במקום: הם – המשטרה – החזקים, אנחנו החלשים; יש כאן – אנחנו הצודקים והמוסריים ולכן החזקים, והם נציגי המשטר הבזוי והלא-דמוקרטי ולכן חלשים, לפחות מוסרית) או לכל היותר התמרתה בסוג אחר של היררכיה לשעה-קלה.
        ייתכן בהחלט שאני טועה, וייתכן שגם אם אני צודק, אין דרך אחרת.

        אני מסכים לחלוטין שכוח פוליטי הוא רק מפלגה. וכמו שעמור אומר כוח פוליטי יכול להתבטא בדרכים שונות, בין היתר בסירוב אזרחי כפי שהוא קורא לו. בין היתר בדרכים אחרות. אבל הדרך המחאתית הזו בעיקר משעתקת ומשקפת את ההשתברות המוכרת של ייצוגי הכוח הפוליטי.

        לגבי 'נשים בצהוב' – זה משהו אחר לגמרי. זו אכן עשייה פוליטית רדיקלית ודרך ביטוי של כוח פוליטי שיש בה מקוריות ורעננות ותעוזה. אבל לדעתי יש בה בכל זאת גם שיקוף של מגמה מוכרת ורחבה יותר – התפרקות המדינה מכוחה וממנגנוניה המחזיקים במונופול על אלימות. מה בדיוק ההבדל בין 'נשים בצהוב' לבין ארגונים כמו 'השומר החדש' (פרט להקשר המערכתי-סוציוגיאוגרפי שבו הם פועלים – כמובן, זהו הבדל מאוד חשוב, אבל אני מתכוון מבחינה רעיונית, עקרונית)?
        http://www.shomer-israel.org/
        אני לא בטוח שיש לי תשובה לכך. עזוב שניה את הנלעגות הניאו-ציונית של הארגון, והחזות ה'אם-תרצו'-ית המבהילה שלו. עזוב שניה את ההבדלים העצומים ברטוריקה, במשאבים וברמת ההתארגנות, וכמובן כמו שציינתי בהקשר החברתי והגיאוגרפי. פורמלית, בשני המקרים ישנה התארגנות אזרחית שנובעת מפשיטת-רגל של המשטרה ביכולת להגן או לתת מענה למצוקותיהם של אזרחים. במקרה של 'נשים בצהוב' יש גם הדגשה נשנית וחוזרת של חידלונה ואפסותה של המשטרה, ולכן זה לא מקרי, נדמה לי, שהמשטרה ששה להיכנס ב"מטה הארגוני" של 'נשים בצהוב' ברגע שהזדמן לה.

      • דרור BDS Says:

        יש להבדיל בין פעולות פוליטיות שאינן שואפות לשינוי המצב הקיים באופן שורשי (רדיקלי), אלא רק לאיזה שערוך של המציאות, כלומר לסידור מחדש של כלי המשחק על גבי אותו הלוח, לבין מה שאתה מכנה פעולות פוליטיות רדיקליות באמת. השיח אותו מקדמים אורטל בן דיין וברק כהן, וקודם להם טלי פחימה, סמי שלום שטרית ומאיר עמור, מקדם ומטרים עשייה פוליטית או למצער קריאה לעשייה פוליטית, בעוד השיח שמקדמים ארגוני הסיוע למהגרים כמו גם כותבות הסטטוסים בפייסבוק עוסק יותר בהגדרה-עצמית ובטהרנות (ראה בנושא זה תגובותיי למאמרה המצויין של שלי שאול – שחורים ושחורים בסהרונים, העוקץ).

        התפרקות המדינה מכוחה וממנגנוניה המחזיקים במונופול על אלימות היא מטרתם המשותפת של כל מתנגדי המשטר. תומכי המשטר, החל מבנימין נתניהו ועד אחרון עורכי הדין של מה שמכונה ארגוני הסיוע – כולם תומכי מרצ או חד"ש – מעוניינים רק לשנות את יחסי הכח בין המשטר הלגיטימי לדידם, לבין האזרחים והתושבים חסרי האזרחות. על כך כותב ברק כהן:
        "אלה מבקשים יותר שחורים היושבים בכס. אנחנו מבקשים לבעוט בכס. אלה מבקשים להגדיל את שכר המאבטח. אנחנו מבקשים להעלים את תורת הביטחון. אלה מבקשים תגמול גבוה יותר מניצול ממשאבי הטבע. אנחנו מבקשים את קיימות הטבע. אלה מבקשים תחבורה ציבורית בשבת. אנחנו מבקשים שהמדינה תסיר את הידיים המלוכלכות שלה מהדת. אלה מבקשים להפסיק את ההתעללות במחסומים. אנחנו מבקשים למחוק את המחסומים. אלה מבקשים חוקים. אנחנו מבקשים חוקה. כל היכן שאלה מבקשים סתימות, אנחנו מבקשים טיפול שורש".
        ועוד קודם חנין זועבי: "בל"ד לא מבקשים צדק מהמשטר, בל"ד דורשים משטר צודק".

        לו היו כל אותם עורכי הדין תומכי מרצ משקיעים מעט ממרצם כדי לתאר (שלא לבקש להצטרף לפעילותו) את תרומתו המכרעת של עו"ד ברק כהן לשינוי השיח – אמצעי כדי לשנות את המשטר עצמו – ופחות במשחקי כח וכיפוף ידיים עם ארגון הטרור המכונה בגצ, אפשר היה להתייחס ברצינות מה לטענותיהם. לו היו פרופסורים בינ"ל למשפט בינ"ל עוסקים יותר בנסיונות לפעול על מנת להסגיר את ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים להאג ופחות בסעיפים ותתי סעיפים מתוך מה שמכונה אמנות בינ"ל שנכתבו ע"י קולוניאליסטים לבנים על מנת לטהר את מצפונם, אפשר היה להתייחס ברצינות גם לשאר פעילותם. לו היו נכתבים יותר מאמרים על תרומתה של בן דיין ליצירתן של צורות התנגדות אזרחית ופחות מאמרים על תמיכתה לכאורה של בל"ד בארכי-רוצח ההמונים אסד (כסיבה למה להצביע מרצ) ועל תולעים הצועדות בשכונת התקווה כדי לבצע את ליל הבדולח2 , ייתכן כי המאמר הזה, כמו אלף ואחד המאמרים שקדמו לו בנושא השמאל ופגמיו, היה מיותר. המאמר הזה, כך מסתבר מתגובתך, אינו מיותר, היות ועדיין ישנם כאלה שאינם יודעים להבחין בין אויב לבין ידיד למרות שכלל יסוד בפוליטיקה גורס שצריך לדעת להבחין בין אויב לבין ידיד.

        מהו דבר מה אחר? מהם אותם פגמים עליהם מתריע הכותב ומי מייצר אותם? במקום לענות על שאלות אלו הוא מציין מושגים ערטילאיים שאינם מכוונים את קורא המאמר להבחין בין אויב לבין ידיד. יש אויב ויש ידיד. את זה אפילו ג'ורג' W בוש יודע. מי האויב ומי הידיד?
        מאיר עמור: "…מה שעולה מהבחירות הוא שהימין היהודו-ישראלי, ובראשו נתניהו וליברמן, לא ירדו מהבמה בשקט. תגובת הנגד (הריאקציה) של הימין עדיין לפנינו. האתגר המשמעותי ביותר למה שקרוי בישראל דמוקרטיה עדיין לפנינו". ובמקום אחר: "לכל מי שחשב שאני מתבדח על הריאקציה האשכנזית בישראל… הוא חלק מתהליך הראקציה. יהיה המשך. בניגוד לתפיסה האירופוצנרטית של חברי הקבוצה הזו, לדעתי התפתחויות אלה בישראל דומות יותר להתפתחויות ההיסטוריות במדינות הדרום של ארצות הברית שלאחר מלחמת האזרחים (1861-1865). הראקציה במדינות הדרום של ארצות הברית יצרה יצורים מוזרים ביותר למשל את החקיקה שנקראה "ג'ים קראו" ואת התנועה האלימה שנקראה הקו-קולקס-קלן. נראה לאן תלך הריאקציה של הקו-קלוקס-קלן הישראלי".

        אנו מצרפים לשיחה את ניצב בדימוס אריה עמית, לשעבר מפקד מחוז י-ם: "בוקר טוב, כשתגמרו לחגוג על המשטרה רק תגידו לי, כדי שאני אוכל גם להתחיל לדבר על דברים רציניים".
        קרן נויבך: "אני חושבת שניהלנו כאן דיון מאד רציני"
        אריה עמית: "לא! עשיתם כאן חגיגה על חשבונה של המשטרה…[פרופגנדה ציונית קיצונית, האשמה בעשיית הון פוליטי]".
        אורטל בן דיין: "קח כדור הרגעה".
        (צעקות, האשמות הדדיות בשקרים, עשיית הון פוליטי)
        אריה עמית: "מאז שהפסקתי להרביץ למפגינים נעשיתי אדם תרבותי, אני אפילו הולך לקונצרטים".
        אורטל בן דיין: "גם הגרמנים הלכו לקונצרטים".
        (מתוך: "אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ אורית סטרוק", רשת ב', 1 בספט', החל מדקה 1:17:00) http://www.iba.org.il/bet/player.aspx#!/style/popAudio/ar/1380080/audio/yes

        כינוס כל מתנגדי המשטר תחת מטריה אחת הוא הדבר מה האחר ממנו פוחדים כל כך אשכנזי מרצ וחד"ש. לכן הם תובעים בלעדיות על המושג שמאל. ברק כהן מכנס את אוהדי בית"ר י-ם, את החרדים האנטי-ציוניים, את כל מי שאי פעם נפגע מהמשטר הציוני-אשכנזי. כך עושה גם אורטל בן דיין. ביום בו יוכרו כל מתנגדי החלוקה באמצעות קווים ירוקים ושאר הסכמי כניעה המכונים הסכמי אוסלו כפעילי זכויות אדם יקיץ הקץ על ההגמוניה הציונית-אשכנזית. מי שלא מבין זאת עכשיו יוכל ללמוד על תרומתם של ברק כהן ובן דיין בשיעורי היסטוריה אותם יעביר שר החינוך סמי שלום שטרית, מיד לכשיקרוס המשטר הציוני וחנין זועבי תיבחר ברוב דמוקרטי לראשת הממשלה של מדינת כל אזרחיה בין הנהר לים.

      • יניב Says:

        דרור, נראה לי שיש יותר מדי פוליטיקה העוסקת בהבחנה בין אויב לידיד – וגם אתה ידידי לוקה בכך – ופחות מדי פוליטיקה המבקשת להפוך יריבות לידידות.

        ההגדרה 'אוייב'/'ידיד' אינה קבועה – היא נגזרת מהחלתה של ההגדרה הבסיסית ידידות או יריבות, וגם הגדרה בסיסית זו אינה קבועה אלא ניתנת לשינוי. לדידי, שינויה באופן שורשי הוא הוא המעשה הפוליטי הרדיקלי.

      • דרור BDS Says:

        הוא שאמרתי!
        פוליטיקה המבקשת להפוך יריבות לידידות הוא המעשה הפוליטי הרדיקלי. מרב מיכאלי היא זו שהצטרפה לאורית סטרוק במאבק פמיניסטי למען זכויות האשה העובדת. חברות ותומכות מרצ, יחד עם פושעות המלחמה מקדימה, הן אלו שקרקרו כתרנגולות בגלל החשש לשמו הטוב של ארגון הטרור המכונה מערכת המשפט הציונית: "מהבחינה המשפטית, להצטברות של החלת חקיקה ישראלית בעלת אופי טריטוריאלי באזור, עשויות להיות השלכות במישור המשפט הבינלאומי".
        http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2110335

        גם פוליטיקה העוסקת בהבחנה בין אויב לידיד היא הכרחית. היא אינה ניגוד של הראשונה, אלא משלימה שלה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: