האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"?

by

כפיר כהן

לאחרונה פרסם עיתון הארץ את אחד המחקרים החשובים בתולדותיו. למרות שרבים מודעים היטב ליחס בין מעמד ופוליטיקה בישראל המחקר של מכון מדלן מביא אותנו קרוב יותר להבנה מלאה יותר של המציאות בישראל ולאשליה העמוקה שבה חי השמאל, אם בכנסת אם בספירה הציבורית. למרות שלמחקר תפיסה צרה של מושג המעמד הרי שיש תואם מספיק בין רמת ההכנסה והקניין לבין דפוס ההצבעה על מנת לגזור כמה מסקנות חשובות. המחקר מראה שככל שהמעמד גבוה יותר כך הנטיה היא להצביע למה שמכונה כאן, בבעיתיות לא קטנה, "מרכז-שמאל" (קרי עבודה, מרצ, יש עתיד). ככל שהוא נמוך יותר כך הנטיה היא להצביע ימין. הדפוס כמובן מוכר מאוד, משמעותו, עם זאת, מודחקת תדיר. להלן כמה מן המסקנות שניתן להסיק:

1. אם השמאל טוען שהימין מקדם מדיניות של הפרדה ורק הוא יכול להביא שלום עם הפלסטינים, הרי שהמחקר מראה, באופן פרדוקסלי, שהשלום כלל לא קשור בפוליטיקה, אלא בכלכלה. שכן, לו היה השמאל טורח לשפר באופן ממשי את רווחתם הכלכלית של בני המעמדות הנמוכים, שרובם מזרחים, פלסטינים, אתיופים, ורוסים כך שאלה היו מגיעים למעמדות הביניים הרי שאז אלו היו מצביעים בעבורו ובא הקץ למדיניות ההפרדה ולסכסוך. אבל לשמאל אין שום כוונות כאלו, לא בספירה הציבורית ובוודאי שלא בספירה הפוליטית.

2. על אף ההצהרות הפומביות של שלי יחימוביץ ואחרים, הרוב המוחלט של חוגי השמאל בישראל מקבל את הקפיטליזם ואת הפער המעמדי שהוא מייצר כעובדת טבע שאין עליה עוררין. לאף אחד ממנהיגי השמאל אין שום כוונה לקדם מדיניות סוציאליסטית ממשית, שתפתור את בעיית המעמדות. הסיבה לכך היא בחלקה סיבה מעמדית: מפלגות ה"שמאל", במיוחד "יש עתיד", לא יכולות לקדם מדיניות סוציאליסטית שהרי אז ייאלצו להיפרד ממצביעיהם מהמעמדות הגבוהים והכסף וההשפעה שמחוברים אליהם. על הימין אין על מה לדבר בכלל: בין אם הם קיצוניים או לא, כולם נשענים על הון מקומי או אמריקאי.

3. ניתן לומר אם כך שהסדר הקפיטליסטי והפער המעמדי חוצים ימין ושמאל. למעט אחת או שתיים, המפלגות בישראל פועלות בפועל נגד האינטרס הכלכלי של מצביעיהם מן המעמדות הנמוכים, המהווים את רוב האוכלוסיה. משום הסתירה בין המעמד להתנהלות המפלגתית הכלי העיקרי לגיוס בוחרים אלה הוא רטורי ולא לוגי: הימין מקדם רטוריקה לאומנית-גזענית-דתית, ואילו השמאל רטוריקה הומניסטית-אתית-חילונית. הימין מוכר את דת הלאום והאתניות, השמאל את דת הדמוקרטיה וזכויות האדם. שתי האידיאולוגיות הללו הן אידיאולוגיות "רוחניות" המנותקות מהסיבות לפער המעמדי בישראל. (אשמח להרחיב על עניין זה בפוסט נוסף.)

 4. הפרלמנט בישראל אם כך לא מייצג את רוב העם, ויותר מכך, הוא דואג בפועל ובחריצות רבה להשאיר את רוב האוכלוסיה ענייה. אחת המסקנות המתבקשות כאן היא ששינוי עמוק בפער המעמדי בישראל ומכאן לפתרון הסכסוך, לא יכול להגיע דרך רפורמה פרלמנטרית אלא דרך כיכרות החירות. המסקנה הזו הולכת ומבשילה אט אט הן בדעת הקהל הליברלית (ראו מאמרו של גיא רולניק), הן בחוגים אקטיביסטים.

5. בהעדיפו את שאלת הלאומית על פני השאלה המעמדית, גם השמאל האקדמי, ה"אנטי-ציוני" שמספר לעצמו שהוא "רדיקלי", הפנה עורף לשורש המציאות הישראלית. מכיוון שהמציאות המעמדית היא זו שמכתיבה (יחד עם המציאות הגיאופוליטית) את גבולות האפשר של הדיון הפוליטי הלאומי, יש להסיק ששמאל זה איננו מסוגל להכיר בתנאי המציאות בישראל. סיבה לעיוורון זה של שמאל זה נעוצה שוב במעמד, שכן הרוב המוחלט של הסגל האקדמי, לפי מחקרה של נינה תורן, מגיע ממשפחות אשכנזיות, ורוב המשפחות האשכנזיות משתייכות למעמד הבינוני גבוה. מאז קום המדינה שמאל זה (יחד עם הימין) מקיים משטר הפרדה מחמיר באקדמיה ומטהר אותה באופן קבוע ושיטתי ממזרחים, ערבים ואחרים, זאת אומרת בני מעמדות נמוכים. מתוך כלל הסגל האקדמי, אשכנזים מונים 90%, מזרחים 9%, ערבים 1%. אנא חישבו על מספרים אלו בפעם הבאה שאתם שומעים אקדמאי "רדיקלי" המדבר על הפרדה.

 שמאל זה המקדם אידיאולוגיה אתית ולא פוליטית כלל שוב ושוב מוצא את עצמו "מגן" על עקרונות הייצוג של הדמוקרטיה בעוד שהוא נשאר עיוור לתנאי אפשרותה הממשיים. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בסערה שהתחוללה עם הכוונה לסגור את המחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון. מחלקה המונה אחת עשרה מרצים הצליחה לשכנע את הספירה הציבורית בישראל ואת העולם האקדמי האירופי והאמריקאי שפיטוריהן של מרצים אלו ייחשב פגיעה בעקרון החופש האקדמי. אין ספק שיש להגן על החופש האקדמי מפני המדינה, אך כאשר בודקים מי נהנה מחופש אקדמי זה מתגלה תמונה לא דמוקרטית בעליל. שכן, על פי מרכז אדווה לא רק שיותר משישים אחוז מהאוכלוסיה המסיימת תיכון לא זכאית כלל לתעודת בגרות אלא שרק רבע ממנה נכנס בשערי האקדמיה. זאת אומרת שהחופש האקדמי שייך מראש רק לאחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה, רובו ככולו אשכנזי ממעמד הביניים. ולמרות זאת, במקרה של אחת עשרה המרצים ייצר השמאל תחושת חירום בלתי רגילה לפיה הדמוקרטיה עצמה בסכנה ואילו במקרה של רוב האוכלוסיה בישראל המודרת באופן קבע מן האקדמיה, לא נמצא ולו ציוץ טויטר אחד.

בחיבורו "התזות על מושג ההיסטוריה" מ-1940 התיאורטיקן הגרמני ולטר בנימין כתב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' בו אנחנו חיים [פאשיזם, כ.כ] איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל". אני מציע לתפוס את בנימין לא כתיאורטיקן יהודי, כפי שהפילוסופית הליברלית האמריקאית יהודית בטלר מציעה, אלא כתיאורטיקן מזרחי, ולהחליף בהתאם את ה"מדוכאים" ב"מזרחים". הפער בין תפיסת הזמן של השמאל האנטי ציוני (יוצא מן הכלל) ותפיסת הזמן של המעמדות הנמוכים/מזרחים (כלל) הוא אחת הסיבות לשוליות ההולכת וגוברת של שמאל זה. ההמשגה של הזמן הפוליטי-חברתי היא אחת האופנים בו ניתן לתפוס הן את עומקי המציאות הישראלית והן את הביטוי המודחק שלה במושגים הפוליטיים של השמאל ובאופני ההופעה האמנותיים שלו. (גם על נקודה זו אשמח ארחיב בפוסט אחר).

ניתן לומר אם כך שלמרות השיח הפופולרי, עתידה של החברה הישראלית מבית איננו נקבע בגבולותיה ואיננו קשור לשאלה הלאומית. להיפך, נראה שעתידה הכלכלי מבית הוא זה שקובע את גבולות השאלה הלאומית ואין זה מקרה שמאז התגברות המדיניות הניאוליברלית מאמצע שנות השמונים זז הציבור הישראלי ימינה באופן מבהיל. ההבדל בין הפרספקטיבה העולה מן המחקר של מכון מדלן ובין זו של השמאל מסתכמת בשאלה הבאה: בעוד שהשמאל מתעסק בשאלה האופנתית "יהודית ודמוקרטית?" הרי שהמחקר מעלה שאלה דחופה הרבה יותר – האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"? להבדיל מהשאלה הראשונה, המאפשרת לנציגי השמאל לנוע בעולם כנציגי החילון והאוניברסלי, לשאלת הקפיטליזם בישראל אין עדיין לשון אוניברסאלית, ולא בכדי. נסו אתם להכנס לכנס אקדמי בארה"ב ולדבר על מעמדות בישראל; רוב הקהל לא יבין מדוע שאלה זו עולה כלל ויחשוב שמדובר באיזה עניין איזוטרי מקומי.

לסיום: בניגוד למשה דיין שהסביר פעם שאי אפשר להרים את הדגל החברתי והדגל הלאומי יחדיו הרי שהמחקר האחרון מראה בבירור את הקשר הדיאלקטי בין השניים. הלאומיות משמשת לעיכוב התיקון החברתי, ואילו מנגד תיקון הפער המעמדי יביא גם להחלשת הלאומיות ופשעיה. ועם זאת אין להשאיר דיאלקטיקה זו לשמאל הפרלמנטרי או האקדמי ויש להתחיל לקדם חלופות אחרות באתרים חלופיים.

הדימוי: נדלויוביץ', ברשיץ' וקואריץ', הפירמידה הקפיטליסטית, 1911


פורסם גם בבלוג "תנאי האפשר"

תגים: , , , , ,

43 תגובות to “האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"?”

  1. נטליה Says:

    ניתוח מרקסיסטי מדי.

    • conditionsofthepossible Says:

      נטליה, האם המציאות לא קפיטליסטית מדי? -כפיר

      • נטליה Says:

        אני מתייחסת למרקסיזם יותר כבסיס פילוסופי-מוסרי לאוטופיה נשאפת, ופחות לדרך יצירתית ופורה לנתח חברה באופן "אובייקטיבי", לפחות למרקסיזם קשה.

      • conditionsofthepossible Says:

        אני לא בטוח שהבנתי. בעיניך, הפוסט הזה הוא מרקסיסטי מדי מכיוון שהוא מקדם "בסיס פילוסופי-מוסרי" ולא "דרך יצירתית" לניתוח חברתי?

      • נטליה Says:

        להפך, כי הוא מנתח באופן "אובייקטיבי":

        "…הבנה מלאה יותר של המציאות בישראל".

        "גם השמאל האקדמי, ה"אנטי-ציוני" שמספר לעצמו שהוא "רדיקלי", הפנה עורף לשורש המציאות הישראלית."

        "יש להסיק ששמאל זה איננו מסוגל להכיר בתנאי המציאות בישראל".

      • conditionsofthepossible Says:

        זה באמת נכון, לתיאוריה מרקסיסטית יש ענפים שונים אבל זו בפירוש לא תורת מוסר.

  2. דרול Says:

    אלי אלי שבשמיים,
    האם יכול להיות בעולם מישהו שהוא עד כדי כך נבער?
    כפיר ידידי, כנראה שאתה לגמרי לא יודע מה זה "שמאל". חבל שלא הקשבת להרצאה השנונה והמצויינת של מכובדנו, גל כץ, בערב האמורי האחרון.

    המרכז-שמאל בארץ אינו אידיאולוגיה, אינו פילוסופיה, הוא משפחה.
    מאפייניו אינם פוליטיים, אלא אתניים והיסטוריים והאתוס ההיסטורי הזה קובע את גבולותיו ושומר עליהם.

    אני שמאלני לא מכוח זה שאני מאמין באיזה תהליך שלום הזוי, או בגלל שאני אתאיסט,ירחם השם, או בגלל שאני תומך בנישואים חד מיניים.
    אני שמאלני בגלל שאבותיי היו ציונים יוצאי ליטא שעלו לארץ בתחילת שנות השלושים ובגלל שבני משפחתי יסדו את רמת השרון ובגלל שסבא שלי היה מפקד ב"הגנה".
    כאלו גם הם כל אחיי ואחיותיי, שמאלנים מרצון ומאונס, שגדלו על "ילקוט הכזבים" ועל "ליל הגשרים" ועל "חומה ומגדל" וכולנו מאוחדים בקשר דם, בעיקר דמם של אחרים, שהעזו לערער על מעמדנו כאדוני הארץ.

    כיום, כמו בעבר, מצבנו איתן, אין שום סיבה שנשנה אותו.
    איזה הגיון יש בלהרוס את שבטנו המפואר, באמצעות התחברות עם זרים נחותים, בני שבטים פרימטיביים מאסיה ואפריקה?

    אנחנו יודעים לנהל את עיניינינו בתבונה ובגמישות, כשאחד מהשבטים השכנים מתחיל להתחזק, אנחנו מייבאים שבט אחר שילחם נגדו, על אותם הפירורים, שאנחנו מקצים לחוטבי העצים ושואבי המים שלנו.

    זו דרכנו והיא מאוד מוצלחת.
    אין שום צורך לדאוג בגלל זהותם של הליצנים שמשחקים בלהיות חברי כנסת או חברי ממשלה. החכמים בינהם יודעים למי תודה ולמי ברכה והטיפשים ילמדו בדרך הקשה. הנה, איזה אפס שוטה שמיננינו להיות נשיא המדינה , נרקב עכשיו בכלא, למען ידעו ויראו.

    סע ידידי לקפיטריה בגילמן, קפוץ למרכז הבין תחומי, בקר גם בבתי הקפה ברמת אפעל וברחוב סקולוב ברמת השרון.

    שם תראה שהכל בסדר, שהשבט איתן ועומד על משמרתו. וכמו שאנו מתחתנים עם שמאלנים כמונו כך גם ילדינו ינשאו לבני שבטם, נצרים לשושלת עתיקה ומפוארת של העזים והטובים במזרח התיכון.

    • ש. ולמס Says:

      אם אני מבינה אותך נכון, אתם, אנשי ה"שמאל" דור שני ושלישי כדבריך, למעשה "מושלטים". נולדתם לתוך תפקיד "השולט" שנקבע מראש במבנה חברתי היררכי, ללא כל קשר לאמונותיכם או רצונותיכם שיתפתחו החל מרגע הלידה. למען שלמותכם המוסרית, כולי תקווה כי חלקכם יצליחו להשתחרר מהפריווילגיות המעיקות או ממועקותן של הפריווילגיות ולהפוך לנשלטים (מוחלשים) או לשליטים (מחלישים).
      כואבת לי ההסתה מצד המוחלשים, שאינם רואים כאבם המוסרי של המושלטים ומפנים כלפיהם אצבעות מאשימות השכם וערב, מאמר אחר מאמר, בקשתות מן המזרח ועד מערב. כלום יש ביכולתם של אלו להשתחרר מכובדו של המעמד לו נולדו? הרי לו היה הדבר קל כלל ועיקר, יכולים היו לעשות כן כל המעמדות, מי ביתר קלות ומי במאמץ.
      כלום אשם בנו של פרקליט צמרת פולני שאין ביכולתו להשתחרר מן המגננות שמעניק לו המעמד לתוכו נולד שלא מרצון, עת הוא מנסה באמת ובתמים לנקוט רדיקליות הירואית, אשר רק עקב הגורל שנכפה עליו, אינה מאפשרת לו לטעום טעמה האמיתי של הסכנה? (הדמות המתוארת היא בדיונית וכל קשר בינה ובין דמויות מן המציאות מקרי בהחלט, וממילא היא נוצרה יש מאין לשם ההדגמה בלבד).

  3. איתמר Says:

    הבעיה העיקרית במחקר של הארץ היתה שהוא ספר את יש-עתיד בגוש השמאל. אתה אמנם אומר שיש כאן "בעייתיות לא קטנה", אבל מייד מקבל את זה כעובדה וממשיך הלאה. גילוי מרעיש: השמאל אינו שמאל. נסה לכתוב את המאמר מחדש ולכלול את יש-עתיד בגוש המרכז-ימין, כפי שהיא משתקפת מההתנהגות הפוליטית שלה. הממצאים יהיו שונים. אולי לא לגמרי, אבל שונים.

    • רתם Says:

      מצטרפת להערה. כפיר, האם אכן התכוונת שיש עתיד הוא מרכז-שמאל, או שככה תופס את עצמו הוא ובוחריו?

    • conditionsofthepossible Says:

      איתמר ורותם, נכון, יש עתיד איננה שמאל, אבל כך גם מפלגת העבודה וכך גם מרצ. ועם זאת "שמאל וימין", מופרכים ולא מדויקים ככל שיהיו, הם מושגים שממשמעים ומבנים את דפוסי ההצבעה. לכן אני חושב שאנחנו צריכים להבדיל בין שתי העמדות שמתבוננות על המציאות בישראל, זו של המצביעים וזו שלנו כאן. גם אם מבחינתנו רוב מפלגות השמאל אינם שמאל כפי שאנחנו נבין אותו, הרי שהם נתפסים בציבור כך ואי אפשר לדחות זאת כ"תודעה כוזבת" בלבד. לכן הטענה שלי היא לא ש"אין באמת שמאל" אלא שהזיהוי שמאל-ימין לא רלבנטי להבנת היחס בין פוליטיקה ורווחה.

      • איתמר Says:

        לא השתמשתי כלל במושגים של תודעה כוזבת אלא להיפך התייחסתי להתנהגות הפוליטית של יש עתיד, במלים אחרות, לישיבתה בממשלה. לפי אותה מטבע, העבודה ומרצ הן כן שמאל לא בגלל שזו האמת במנותק מהפרקטיקות והשיח הקיימים בישראל אלא להיפך דווקא בגללם, או במלים אחרות, בגלל שהן באופוזיציה. הדבר הזה הוא לא חסר משמעות בעיני. וממש לא מעניין אותי להיות מן משטרת-דיבור שקובעת מה לא שמאל ומה כן שמאל לפי איזה קריטריון של "האמת שלנו כאן". משום כך גם ניתן היה לצפות מהארץ, בצורה הכי פשוטה, לזהות שיש עתיד יושבת בממשלת ימין ולכן אינה יכולה להקרא שמאל לפי שום קנה מידה, גם לא זה של המצביעים.

      • conditionsofthepossible Says:

        לא ברורה לי ההקבלה בין אפוזיציה- שמאל וקואליציה-ימין. הרי ש"ס כרגע באופוזיציה, אז זה הופך אותה לשמאל? לדעתי אין שום קשר בין מי מרכיב את הממשלה ואופיה לבין ההתנהלות המפלגתית. אם תיווצר קואליציה עם רוב ימני שלא תכלול את יש עתיד אז זה יהפוך אותה לשמאל כי היא תהיה באופוזיציה? וודאי שלא.

        בעניין "משטרת הדיבור" אני חושב שיש כאן איזו אי הבנה באופן שאנחנו מבינים את הדברים. אנחנו יכולים למשטר את השיח כמה שנרצה, השאלה היא כיצד אנשים תופסים את אקט ההצבעה וכיצד התפיסה הזו מבנה את המציאות שלהם. כאשר אנשים מתגייסים לצבא מתוך אמונה בכוחו המוסרי של צה"ל לא יעזור לאף אחד לומר שהם "טועים" ולמעשה מתגייסים לצבא כיבוש, מכיוון שתפיסת המציאות שלהם מבנה ומובנית כך שלמוסריות של צה"ל יש משמעות. כל עוד המשמעות הזו לא נשברת, זו טעות עמוקה לחשוב שאנשים אלו לא מבינים מה הם עושים. וודאי שאנחנו ככאלה שמבינים את הפער הזה בין האקט למשמעותו חייבים להכניס את התפיסה הזו למשבר, אבל לא מתוך נקודת המוצא שהם לא מבינים את עולמם.

        עיתון הארץ לא יכול לתפוס את הטעות הזו מכיוון שהוא בעצמו חלק מהשיח הזה.

  4. יריב מוהר Says:

    אני גם חושב שהניתוח מרקסיסטי-קונספירטיבי מדי, ועם זאת חשוב. בעיקר חשוב לחשוב איך לרתום את הפוליטיקה של ההכרה\זהויות לפוליטיקה של החלוקה. שכן הזהויות המובנות בישראל הן לא בגדר תודעה כוזבת אלא חלק חשוב ומושרש בזהות של האנשים. בין שאוהבים זאת או לאוו, זהו חלק ממערך התנאים בהם תיתכן [או תיכשל] פוליטיקה של חלוקה. גם השיח המעמדי צריך להיות מאותגר פה – האומנם נכון לדבר במושגים של מעמד ולא של הזדמנויות וכך להכנס דרך הדלת הליברלית לפוליטיקה ראדיקלית של חלוקה? אין לי תשובה ברורה, אבל זה שווה מחשבה.

    • conditionsofthepossible Says:

      יריב, כן, הניתוח מרקסיסטי, אבל לא לא ברור למה "קונספירטיבי"? אני חושב שכמוך אני אטיל בספק את המושג של "תודעה כוזבת" ושההצבעה למפלגה כזו או אחרת תמיד משתמעת ביחס לאיזה שלם שהמצביע מקבל אותו כטיבעי. ועם זאת אין ספק שרוב המצביעים בישראל (עניים או לא) מצביעים נגד האינטרסים הכלכליים שלהם. מירב אלוש לברון כתבה על זה לא רע ב"הארץ" לאחרונה.

      אני בכוונה רוצה להחזיר את הדיון לקטגורית המעמד ולא להכנס דרך הדלת הליברלית מכיוון שהנמען של זו היא המדינה (צדק חלוקתי: מיסים) בעוד שהנמען הממשי הוא הסדר הקפיטליסי שהמדינה כבר מקבלת כטבע. אני לא מכיר שום צדק חלוקתי מהתקופה האחרונה שמסוגל לבטל את הפער המעמדי, ולכן אני לא חושב שיש להכנס בדלת הליברלית. כתבתי על זה בקצרה בהעוקץ לא מזמן ביחס לשטרסלר ומדעי הרוח.

      לא נוח לי עם "שיח הזהויות" בדיוק מאותה סיבה, זאת אומרת שהשיח הזה תמיד מופנה אל המדינה ולא אל הסדר הקפיטליסטי. כמו-כן זהות מסתירה את השבר המעמדי בתוך הזהות הקבוצתית. חרדים אינם חרדים כלל אלא עניים, כך גם מזרחים. כאשר נציגי חרדים ומזרחים (מסוימים) מדברים על הקבוצה שלהם הם מטשטשים את הפער המעמדי בינם לבין רוב האוכלוסיה שלהם. הם אינם יכולים באמת לאתגר את הפער המעמדי בתוך הקבוצה בדיוק מכיוון שהם נשענים עליו.

      – כפיר

  5. Oz Says:

    הכיוון מעניין, והכותרת נהדרת (והיא לדעתי השאלה העיקרית וזו שאינה מקבלת שום טיפול בטור הזה) והמחקר אכן משרטט קווי דיון חשובים. כתבו שם בתגובות כי הניתוח מרקסיסטי מידי. אני לא בטוח שאני יודע מה הכוונה אבל אולי זה קשור להתייחסות שלי.

    נדמה שהטור אינו נשען על המחקר אלא מתייחס לתופעות אחרות שהכותב סבור כי הן ההסבר לחולות כאלו ואחרות. התייחסתי לפסקאות הממוספרות, את בנימין השארתי לגילמנאים.

    1. הפסקה הזאת מניחה כי ההצבעה של ה'מעמדות הנמוכים' לימין היא בגלל שהימין "טורח לשפר באופן ממשי את רווחתם הכלכלית" – מה שנדרש כאן מהשמאל. בעוד שניתן להתווכח על התרומה של ש"ס והמפלגות הדתיות לרווחתם הכלכלית של האלקטורט שלהם, לא נראה לי שניתן לומר ברצינות שהליכוד והימין (למעט ההתנחלויות) זוכים לתמיכה אצל מזרחים, אתיופים ורוסים בגלל שיפור המצב הכלכלי שלהם. או במילים אחרות, כנראה שהקשר בין הקבוצות הללו והימין הוא לא כלכלי במובן הזה, ולכן מדוע לחשוב שהוא יהפוך לכלכלי אם השמאל יאמץ אסטרטגיה כזו (בהנחה נוספת שהוא לא)?

    2. החלק הראשון נכון – וניתן לראות זאת בתוכנית הכלכלית של שלי יחימוביץ'. החלק השני לא ברור ולא קשור כלל לניתוח של המחקר שמצויין בפתיחה: ההון המקומי או האמריקאי והשליטה שלו על הפוליטיקה היא בעיה אחרת ולא קשורה לדפוסי ההצבעה של אוכלוסיות. ההון המקומי הזה הוא לא 'מעמדי' במובן של stratification, אלא בעיה של ה1% וריכוזיות. לשים את אדלסון וסוגיית ההצבעה של קריית מלאכי ביחד נראה לי ניסיון מאתגר מידי.

    3. זה מעניין, אבל זה שוב אינו קשור לעניין המחקר והקשר בין בעלות על נכסים ודפוסי הצבעה. מצביעי יש עתיד, העבודה ומרצ – אם כבר לדבר על הקשר בין בעלות ואינטרס פוליטי מידי – אינם מעוניינים בירידה של מחירי הדיור, למשל. להפך. הילדים שלהם רוצים לשכור בת"א, אבל ההורים עם הדירות ברחביה רוצים להשכיר בירושלים. קווי התיחום המעמדיים אינם עוברים דרך אוכלוסיות בלבד אלא גם, ועם השנים יותר ויותר, בין דורות.

    4. למה כיכרות החירות ישקפו טוב יותר את אותן מעמדות? המחקרים על המחאה דווקא מראים שמי שיצא אל כיכרות החירות הן בדיוק מצביעי יש עתיד, מרצ, עבודה – במובן המעמדי שהכותב מתכוון אליו. במקומות שהן יצאו המעמדות הנמוכים כפי שאלו מכונים כאן השלטון הפעיל אלימות, קרמיניליזציה ודחק אותן חזרה אל הפריפריה, הגיאוגרפית וזו של המחאה והתודעה הציבורית.

    5. קווי החיתוך כאן גסים מידי. ראשית, "הסערה שהתחוללה" הייתה סערה בכוס תה בקומה 6 בנפתלי. אם כבר חוסר הכרה בתנאי המציאות אז זה חוסר הכרה בכך שלאותו שמאל אקדמי אין דבר וחצי דבר עם דפוסי ההצבעה בישראל, ובוודאי לא עם החלטות פוליטיות. שנית, הסיפור כאן לא אתני אלא מעמדי פרופר – הרבה יותר משאר הטור: חופש אקדמי זה אולי נחמד בברלין, אבל בפועל הסגל הבכיר דור א שנהנה מסוציאליזם תעסוקתי בוחר להתעסק במשבר הייצוג כשבעברית דור ב מתמודד עם משבר היעילות. חוסר הסוליאריות חוצה קווי חיתוך אתנים וההפרד ומשול של המדיניות הכלכלית מודגם היטב בשורות האקדמיה. זה סימפטום לא מחולל. אבל, כמו שאמרתי זה לא מספיק מעניין בהקשר של החברה כולה כי זה בעיקר קליקה שחושבת שעל סמך דפיה ישק דבר.

    בגדול חבל, אני עדיין מחכה לתשובה בנוגע לקפיטליסטית ודמוקרטית.

    • conditionsofthepossible Says:

      Oz, אני גם אהבתי את הכותרת, אך היא לא שלי. אני מגיע למסקנה הזו בסוף פוסט ולא בכדי, הפוסט הזה קצר מדי מכדי לקדם את הטענה הזו ברצינות. אני מקווה שאוכל לעשות זאת בהמשך. הנה כמה הערות על ההערות שלך.

      1. לא, הפסקה ממש לא טוענת טענה כזו. אם תשים לב בפסקה מספר 3 אני מסביר כך: "למעט אחת או שתיים, המפלגות בישראל פועלות בפועל נגד האינטרס הכלכלי של מצביעיהם מן המעמדות הנמוכים, המהווים את רוב האוכלוסיה. משום הסתירה בין המעמד להתנהלות המפלגתית הכלי העיקרי לגיוס בוחרים אלה הוא רטורי ולא לוגי: הימין מקדם רטוריקה לאומנית-גזענית-דתית, ואילו השמאל רטוריקה הומניסטית-אתית-חילונית. הימין מוכר את דת הלאום והאתניות, השמאל את דת הדמוקרטיה וזכויות האדם."

      זאת אומרת שאני ממש לא חושב שהימין מקדם את רווחתם של העניים בישראל. הטענה איננה מצפה שהשמאל יעשה זאת אם הם יצביעו עבורו. הטענה נועדה להראות שמכיוון שרק המעמדות הגבוהים מצביעים עבור השמאל, שמאל זה היה צריך לדאוג לרווחתם של העניים בכדי להגביר את כוחו האלקטורלי, אך הוא איננו עושה זו בדיוק מכיוון שהשמאל לא באמת מעוניין ברווחתם של העניים אלא רק בקולם.

      2. הטענה הייתה להסביר שבדומה לשמאל, הימין עצמו נשען על אליטות כלכליות, אם מקומיות אם בינלאומיות וכל אלה מקבלים כמובן מאליו את הסדר הקפיטליסטי לא יותר.

      3. יש כאן איזה פספוס. אני מעולם לא אמרתי שאין תואם בין המצביעים של המעמדות הבינוניים-הגבוהים למפלגות השמאל, אלא רק שאין תואם כזה בין מפלגות אלה ו"מצביעים מן המעמדות הנמוכים."

      4. "כיכרות החירות" מתיחסות לכיכר תחריר במצרים ולכיכרות בתוניס ולוב. כיכרות החירת בישראל אכן נוכסו על ידי השמאל הישן, אבל אין סיבה לוותר על אופן הפעולה הזה.

      5. אני מקבל את העניין שהעולם האקדמי ברובו מנותק מהמציאות בישראל, אבל אני לא מקבל שזו הייתה סערה בכוס תה. המחלקה ובעלי בריתה בארץ ובחו"ל הצליחו להכניס את ההחלטה הזו לסדר היום. הלוואי והם היו מתעסקים בהדרה של רוב האוכלוסיה מהאקדמיה באותו האופן.

      ההתיחסות שלי למזרחים איננה אתנית, אלא מעמדית.

      -כפיר

  6. מאיר עמור Says:

    מאמר חכם של כפיר כהן. בעבר היה ביננו ויכוח, אני מניח שהויכוח ביננו עדיין יכול להיות רלוונטי. נקודת ביקורת מרכזית שלי היא, שיש צורך לעכל ולהבין ש"קפיטליזם" אינו מונוליתי. על מנת להבין את "הקפיטליזם החזירי" של "קפיטליזם החברים" שיש בישראל חייבים לעשות ניתוח עמוק יותר של ההיסטוריה של הכלכלה הפוליטית של החברה הישראלו-יהודית. בלי להבין את ה"חברה הנתמכת" ויבוא ההון לישראל קשה להבין את הדינמיקה של הקפיטליזם הישראלי, את הפסיכולוגיה והאתניות של הקפיטליסטים הישראלו-יהודים, ולבטח לא ניתן להבין את הפוליטיקה המדינית והמוסרית של האשכנזו-ישראלים שהם העלית הפוליטית בישראל. אבל, למרות כל זאת, זהו מאמר מצויין עם זווית ראיה של עומק ולא של שטחיות המעלה את הבעיות המרכזיות לדיון. בניגוד לרבים אחרים התקועים עדיין באפליה וקיפוח ועושים על כך סדרות טלויזיה.

  7. mafyahu Says:

    את תוצאותיו של "אחד המחקרים החשובים בתולדותיו" של "הארץ" פרסמתי כמעט חמישה חודשים לפניו, סתם מתוך התבוננות בתוצאות הבחירות עפ"י ישובים.
    http://mafyahu.wordpress.com/2013/03/06/%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-2013-%D7%94%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%90-%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%9E%D7%90%D7%A1-%D7%9E%D7%A0%D7%AA/
    אפילו איני טוען לראשוניות או למקוריות, כי התופעה הזאת, שהעשירים והמבוססים מצביעים בהמוניהם למפלגות המרכז שמאל והעניים לימין – אופיינית לתוצאות הבחירות בישראל מזה עשרות בשנים, וגם אין בה שום אנומליה בהתחשב בניכור שבין השמאל ובין הרוב המכריע של המעמדות התחתונים (נניח מהעשירון החמישי ומטה).
    הניכור הוא מעמדי, הוא עדתי, הוא לשוני, הוא רעיוני, הוא דתי והוא לאומי. ניכור לכל אורך החזית. זהבה גלאון או שלי יחימוביץ או דוב חנין הם עשירים (עם משכורת של עשרות אלפים ועוד תנאים) הם אשכנזים ממפלגות אשכנזיות (כולל חד"ש. רק צ'רלי ביטון, כתופעה חד פעמית, ייצג אותה פעם בכנסת בתור היהודי התורן) הם אתאיסטים גמורים, הם מדברים בשפה מלאה איזמים בלתי מובנים. העמדות המוסריות והפוליטיות שלהם מוטות לצד הערבי (בטח על פי תפיסת חמשת העשירונים התחתונים באוכלוסיית המצביעים היהודית). אין להם שום צ'אנס אצל יהודי מאמין או מסורתי, מזרחי או אשכנזי, שקורא את "ידיעות אחרונות" ותקוע בשכונה או בעיר פריפרלית ובעבודה שמביאה לו לכל היותר 6,500 ש"ח לחודש (שזה השכר החציוני), ומבין שמי שבעדנו בעדנו, ומי שנגדנו נגדנו, בלי יותר מדי דקויות.
    על מה שנקרא שמאל רדיקלי אין בכלל מה לדבר, כי מדובר בבדיחה במקרה הטוב. המוני עסקנים מכל הדרגים (כולל מועמדים לכנסת) של השמאל הזה (שאני קורא לו שמאל מדומה) מתוחזקים במשכורות ובחלקי משכורות על ידי "עמותות" המופעלות על ידי טייקונים ותאגידים אמריקאים ואירופאים, קרנות של מדינות אירופאיות ושל האיחוד שם, וכל מיני כתות דתיות פרוטסטנטיות, וקתוליות. מרוב יאושם (המוצדק) הם כבר מזמן לא פועלים עם הפנים, אלא עם הגב לאוכלוסייה הישראלית. מתוך צורך ורצון לרצות את משלמי שכרם הם פועלים בשירות מדיניות החרם, שכל ישראלי שפוי (ולא רק מחמשת העשירונים התחתונים) מבין שהיא מכוונת נגדו ולכן תופס אותם כסוג של סוכנים זרים. אז על מה יש לדבר?
    הצ'אנס היחידי להביא פה לשינוי הוא להתחבר עם מה שהשתמע מהמחאה החברתית של 2011, כאשר תשעה עשירונים מהנשאלים בסקרי דעת קהל הודיעו על תמיכתם בה (ואלה התוצאות בסקרים עד היום). כלומר: הרוב בימין והרוב בשמאל. הרוב בדתיים-מסורתיים והרוב בחילוניים-אתאיסטים. הרוב בין הסטודנטים השמאלנים והרוב בין החרדים או המתנחלים הימניים. 90% מהאוכלוסיה שמבינים כי הם נבזזים. כדי לבוא ולדבר ולהיאבק בשם תשעת העשירונים האלה, צריך להבין כי כל החלוקות של ימין שמאל הן תרגילי "הפרד ומשול" בשירות העשירון השליט העליון, הכולל את כל המפלגות מכל גווני הקשת ואת כל האליטות על שלל הדיעות הפוליטיות של מרכיביהן, מהפרופסורים של החוג למדינה ולמימשל בבאר שבע ועד לחברים החמודים מ"אם תרצו". מאלה הכותבים את מאמרי המערכת ב"הארץ" ועד להנהלת יש"ע. וכן, תרצה או לא: גם את רוב העובדים המאוגדים בחברת חשמל, במקורות, בנמלים, ברפאל, וברמות הגבוהות של השירות הממשלתי והמוניציפאלי. כל אלה שותפים לביזה. כלומר, החלוקה בין "אנחנו" ובין "הם" היא גם לא מעמדית במובן המרקסיסטי של המושג. כדי להביא שינוי ב-2013, אתה לא יכול להישאר תקוע עם אידיאולוגיה שמקורה באמצע המאה ה-19 (ושלא היתה תקפה גם אז, עם כל הכבוד, ותחזיותיה העיקריות התבדו).

  8. Ofer N (@ofer_n) Says:

    שלום כפיר,

    א. אתה כותב: "מאמצע שנות השמונים זז הציבור הישראלי ימינה באופן מבהיל"

    האם זו תזוזה מהותית או סמלית בהתחשב במעשי הזוועה של מפלגת העבודה כלפי הפלסטינים?

    ב. אתה כותב: "בהעדיפו את שאלת הלאומית על פני השאלה המעמדית, גם השמאל האקדמי, ה"אנטי-ציוני" שמספר לעצמו שהוא "רדיקלי", הפנה עורף לשורש המציאות הישראלית. מכיוון שהמציאות המעמדית היא זו שמכתיבה (יחד עם המציאות הגיאופוליטית) את גבולות האפשר".

    הניתוח הזה לוקה בחסר, מפני שהוא מבוסס על ההנחה ששינוי במדיניות ישראל או במשטר שלה יתחולל רק כאשר תבשיל בתוך הציבור בישראל תמיכה בשינוי הזה. בניתוח שלך אין התייחסות להשפעותיו של לחץ חיצוני, לרבות קמפיין עולמי להחרמת מוסדות ישראליים וסחורות ישראליות.

    • conditionsofthepossible Says:

      בנוגע לא': בעיני זו תזוזה סימבולית ומהותית, הן בהרכב הימין בכנסת, הן ביכולת שלו להזיז את המערכת הפוליטית ימינה (תמיד עם השמאל ללא ספק) והן מבחינת דעת הקהל וחיי היומיום. – כפיר

  9. Ofer N (@ofer_n) Says:

    ובתוספת לתגובה קודמת, אם מי שאתה מכנה משום מה "שמאל" יטרח "לשפר באופן ממשי את רווחתם הכלכלית של בני המעמדות הנמוכים, שרובם מזרחים, פלסטינים, אתיופים, ורוסים כך שאלה [יגיעו] למעמדות הביניים", מי ערב לך שמבחינת הכיבוש והאפרטהייד, הם לא יצטרפו לסיר הבשר של תעשיית המלחמה הישראלית? אתיופי משדרות לא מוסרי יותר (או פחות) מפולני מרמת אביב (שמתכנן טילים בתעשייה האווירית).

    יותם פלדמן התייחס ממש כאן לכך שהאליטה (השמאלית לשיטתך) מרוויחה מהמצב הנוכחי:

    https://haemori.wordpress.com/2013/05/01/the_lab/

    • conditionsofthepossible Says:

      עופר, אני מקבל את ההנחה ששינוי במדיניות ישראל כלפי הסכסוך לא תלוי רק בציבור הישראלי, ואכן לחץ אמריקאי-אירופי היו יכולים להביא לסיום הסכסוך. לכן, אם תשיב לב כתבתי, אמנם בסוגריים, "יחד עם המציאות הגיאופוליטית". וודאי שזה טיעון חסר ומקוצר אבל אני מקבל את זה.

      הטענה שהשמאל צריך לשפר את רווחתם של המצביעים מהמעמדות הנמוכים הוא סוג של תרחיש נגד שנועד להפריך את התלונה של השמאל שהמעמדות הנמוכים (רובם עדיין מזרחים) לא מצביעים לו למרות שהוא מייצג את העמדה ההיגיונית יותר כביכול. מה שניסיתי לומר ששמאל זה, גם אם מניחים שהוא באמת מעוניין בשלום, לא דואג לרווחתם של המעמדות הנמוכים ולכן אין שום סיבה שמעמדות אלו יצביעו בעבורו. הפתרון שלי, כפי שכתבתי, איננו פרלמנטרי כלל, אלא עובר בכיכרות החירות. תוניס, מצרים ולוב הם מודל לא רע.

      יש כאן איזו בלבול בין האופן שאני משתמש במונח שמאל לבין האופן שבו אתה מייחס לי אותו. והייתי צריך להבהיר זאת יותר. כאמור, אני לא חושב שיש שמאל, אבל בישראל "שמאל" היא עדיין קטגוריה שמבנה את דפוסי ההצבעה והתפיסה של יחסים פוליטיים ולכן אי אפשר להפטר ממנה כל-כך בקלות.

      בנוגע לסרט ולכתבה על תעשיית הנשק. זה מעניין, אבל בסופו של דבר זוהי טענה שמבודדת את תעשיית הנשק מסך התנאים הפוליטיים והכלכליים שמשמרים את הכיבוש.

      בסופו של דבר אני לא חושב שהבעיה הלאומית היא הבעיה העיקרית בישראל. הכיבוש, עבור רוב העמדות הפוליטית בישראל משמאל, איך שלא מבינים זאת, הן אתיות לא פוליטיות.

      • דרור BDS Says:

        אין הרבה הבדלים בגישות. ההמשגה היא החשובה.

        עמוס נוי מגדיר: שב"ע – שמאל בעיני עצמו
        סמי שלום שטרית קובע: אין שמאל בישראל
        יהודה שנהב מודד: ההבדל בין מרצ לליברמן דק מחוט השערה
        חנין זועבי מודיעה בעצרת בנצרת: "כמו המצרים, נפיל הכיבוש".

        שיר חבר: ועכשיו להיפופוטם שמתחבא מתחת לשולחן. מי שעוקב אחרי הסיפור של החרם העולמי על ישראל (BDS – Boycott, Divestments, Sanctions) שמקדמים ארגונים פלסטינים, יודע שאת החדשות בנושא אפשר לקרוא באנגלית, אך לא בעברית. כל שבוע מתחיל קמפיין חדש, כל יום יש הפגנות, לחץ אדיר מופעל על תאגידים בינלאומיים וכבר לא מעט תאגידים החליטו למשוך את השקעותיהם מישראל. בתקשורת בישראל מדווחים בקושי על אחוז אחד מכל אלה. גם יצא לי לפגוש ישראלים שעובדים בחברות שספגו נזקים כבדים מתנועת החרם, אך מעדיפים לשמור את זה בסוד.
        דיון רציני בתנועת החרם ובנזקיה יחייב גם דיון בסיבות לחרם.
        …לסיכום, נראה שהתמונה הנכונה יותר של הכלכלה הישראלית לא מתקבלת מהתבוננות בנתוני המאקרו, אלא מקריאה בין השורות. המשבר הכלכלי כבר כאן, אבל העוצמה המלאה שלו מושהית בגלל שמדחיקים את הבלתי-נמנע. המשבר עדיין לא נקלט בתודעה ובשיח הכלכלי. כשזה יקרה, זו תהיה רעידת אדמה פוליטית, ולא רק כלכלית".
        https://haemori.wordpress.com/2011/01/02/economy/

      • conditionsofthepossible Says:

        דרור, כפי שאמרתי אני בפירוש חושב שעל הכיבוש ניתן לחשוב גם מנקודת מבט חיצונית, הווי אומר מן נקודת המוצא של המציאות הגיאופולטית ותנועות מחאה עם שיניים. השתמשתי במחקר בעיקר בכדי לבקר כמה אמיתות שמתקבלות כמובן מאליו בחברה הישראלית. ועם זאת, אני לא בטוח שסנקצות יביאו למשבר כלכלי.

        ראשית, לוקח המון זמן לסנקציות כאלו להשפיע מכיוון שלמדינה יש אמצעים להגן על עצמה למשך זמן מה מסנקציות כאלו ובנתיים להגיע לפשרה הנוחה לה. אני לא בקיא מספיק בהיסטוריה של סנקציות, אבל נראה שאיראן מחזיקה מעמד די הרבה זמן ועדיין לא וויתרה על הגרעין. ישראל במצב הרבה יותר טוב מבחינת יחסה אל ארה"ב.

        שנית, אין סיבה לחשוב שסנקציות יביאו בהכרח לתום הכיבוש. הם יכולים גם להביא לסיפוח ולאפרטהייד.

        שלישית, בעוד שאפשר לומר שתום הכיבוש לא יביא את ביטול הסדר הקפיטליסטי, שבסופו שלח דבר יהפוך את פלסטין למדינה ענייה מאוד, אפשר להניח במידה של זהירות שמדיניות אנטי-קפיטליסטית תביא לא רק לסיום הסכסוך אלא גם לרווחתה של פלסטין. אני לא יודע עד כמה תנועת הבי-די-אס מעוניינת להפוך את פלסטין למדינה לא קפיטליסטית.

        -כפיר

      • דרור BDS Says:

        הי כפיר. בניגוד למגיבים האחרים, לי אין שום ביקורת על המאמר שלך. מסכים ומזדהה עם כל מה שכתבת, כולל בתגובות (פרט למה שקראת מחקר, לדידי מב"ע – מחקר בעיני (מה שמכונה) עיתונאי הארץ).

        בעוד עפרי אילני נותן כותרת ראוייה למאמרך, אני, הקטון, נתתי כותרות לכל הנקודות (1-5) שהעלית. לגבי החמישית אני מציע את מאמרו של סמי שלום שטרית – "לא אחתום על עצומה למען ניב גורדון אלא אם יעלה עצמו באש" (קדמה, לצערי הקישור לא מגיב). אני אישית תומך בחרם מסיבות מוסריות. לא בקיא בעניינים שאיני בקיא בהם, ולכן הבאתי את המומחה. מקווה ומאמין שחבר יודע על מה הוא מדבר.

        לגבי וולטר בנימין, לדעתי יש המשך חשוב לתחילית שהבאת. אני מציע לתפוס את בנימין לא כתיאורטיקן מזרחי אלא כתיאורטיקן אשדודי.
        "בחיבורו 'על מושג ההיסטוריה' אומר וולטר בנימין כי מצב החירום הלא ממשי הוא המצב שבו היוצא מן הכלל הפך לכלל, וההשעיה של החוק איבדה את זמניותה. זה המצב בו אנו חיים, כך הוא אומר על עצמו ועל תקופתו. נוכח המצב הזה אין טעם לחלום על חזרה למצב החוקי הנורמלי, אלא יש להתכוון אל מצב החירום הממשי. זה מצב שבו החוק אינו מושעה – הוא נעלם לגמרי. ההיעדר המוחלט של החוק פירושו קריסה מוחלטת בין אלימות חוקית לאלימות לא חוקית, ובין אלימות המכוננת חוק לאלימות שמשמרת אותו. במצב כזה הכל יכול לקרות: גם הנורא מכל מצד אחד וגם הגאולה מצד אחר".
        מתוך: "על זמן ומרחב החירום" – עדי אופיר. בתוך: "לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום" – ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009 (עמ' 55).

        יהודית ודמוקרטית\קפיטליסטית ודמוקרטית? אפשר גם טרוריסטית ודמוקרטית, כמו באמריקה. תלוי מי המגדיר. מבחינתי שבעים פנים לפורענות הציונית.
        מתן קמינר: "כשהדמוקרטיה הליברלית נקלעת למשבר פנימי – כשבהתאם לחוקיה שלה עולים כוחות שקוראים תיגר על אותם חוקים – כלבי השמירה של הסדר הקיים יודעים להיכנס לפעולה עוד הרבה לפני שהשינוי מתגשם. הסיבה שכל כך מעט מהפכות סוציאליסטיות דרך הקלפי מצליחות היא שהן נתקלות בדיכוי חסר-רחמים מצד המשטר הישן. מעניין אם אלכסיס ציפראס [כמו גם בנט ולפיד] ומפלגתו כבר החלו להתכונן לאפשרות הזאת".
        מתוך: "יוון | מהפכה דרך הקלפי"? – מתן קמינר.

  10. conditionsofthepossible Says:

    תודה, דרור. אני פשוט מנסה לדייק בדברי. נכון שאפשר לתפוס את פניה של הציונות כ"אוסף של רעות" כפי שעדי אופיר יאמר זאת אך לדעתי הגישה הפלורסליסטית והאדטיבית הזו היא המאפיין של השמאל הליברלי (אופיר ושות') שאיננו מסוגל להבדיל בין תנאי המציאות להופעות השונות שלה. זו אחת המשמעויות למעבר ממרקס לפוקו בישראל, אך לא נרחיב כאן. השמאל הזה חושב במונחים של אחד ועוד אחד. קודם כיבוש אחר כך קפיטליזם, וכד'. לדעתי, יש להבדיל בין הסדר הקפיטליסטי (מקומי וגלובלי) המאפשר את התאספות הכוח והאלימות, לבין הופעת הכוח והאלימות. לכן דרושה מחשבה מהפכנית ולא מחשבה ליברלית שתעצור את התנאים ולא את הופעתם. הציונות ידעה זאת גם כן.

    בנוגע לבנימין, כן, הוא אכן מציע לתפוס את הפאשיזם כנורמה ואז מציע להביא מצב חירום אמיתי. אבל לא זה העניין בשבילי. אני משתמש בחלק הראשון של הטענה שלו על מנת להבהיר שעבור המדוכאים (נניח מזרחים לרגע) מעולם לא היה חוק. המדינה מעולם לא טיפלה בהם דרך החוק. היא תמיד השעתה את החוק, ובמובן הזה המזרחים תמיד חיים במצב חירום. עכשיו, חשוב לומר גם שהחוק מעולם לא קיים עבור הקפיטליסט, שתמיד משעה אותו ומעקם אותו לטובתו; לא עבור המדינה ובוודאי שלא עבור המתנחלים בישראל. הפנטזיה של החוק, כפנטזיה, קיימת בעיקר עבור השמאל האתי והאזרח "הבורגני". לכן אופיר יכול להבין את מצב החירום כהשעיה של החוק מכיוון שכל הפילוסופיה שלו נשענת על עמדת האזרח הבורגני. זו הסיבה שמאופיר וחבריו לא תבוא הישועה.

    • אורי Says:

      יכול להרחיב על המעבר ממרקס לפוקו?

      • conditionsofthepossible Says:

        אורי, זה ידרוש תגובה ארוכה יותר וכבר כתבתי כאן די הרבה. אבל כקיצור דרך אפשר למצוא את התפנית במעבר בין כתב העת של שלמה סבירסקי ואחרים "מחברות למחקר ולביקורת" בתחילת שנות השמונים שהציע את אחת הביקורות הרדיקלית ביותר על הקשר בין המבנה הכלכלי של ישראל והמבנה המעמדי לבין כתב העת של עדי אופיר "תיאוריה וביקורת" שהתחיל לצאת ב1991. בעוד שסבירסקי קידם עמדה ביקורתית שבחנה את תנאי המציאות בישראל, אופיר והחוג הקרוב שלו שינו את הדיון, בעקבות פוקו, לדיבור על שיח ונטשו לחלוטין הן את המבנה הכלכלי של ישראל, והן את השאלה המעמדית-מזרחית. (אורי רם כתב על כך מאמר קצר) עם הזמן עמדותיו של אופיר הפכו יותר ויותר אתיות, לדעתי, ולא ביקורתיות במובן שהוא איננו שואל יותר מהן תאי המציאות הישראלית אלא רק מפרש את משמעותה באמצעות ייצור מושגים שיחניים חדשים. אפשר להבחין בחוסר הרלבנטיות של המבקרים הפוקוינים עם פרוץ המחאה בארץ ב-2011, לעמדה זו אין כלים להתמודד עם המציאות הניאוליברלית בישראל.

      • דרור BDS Says:

        מאיר עמור: "השאלה אינה לקחת צד התומך בחומסקי נגד ז'זיק או ההיפך. השאלה החשובה באמת היא מה לומדים מהויכוח הזה? כמו מהויכוח עם מישל פוקו בזמנו (1977 אני חושב), מי שרצה להבין וללמוד איך לחשוב ולדבר יכול היה להפיק תובנות עומק לעולמות התוכן הפילוסופיים והפוליטיים של שני האישים הללו. בדרך כלל, אם נוקטים עמדה מיד בהתחלת הדיון, ההפסד הוא של נוקט/ת העמדה. עד היום אני חוזר, כל פעם מחדש, לדיון בין מישל פוקו ונועם חומסקי ומנסה להבין את עומק טענותיהם. יש עומק לשני עולמות התוכן. מעולם לא הפסדתי מהביקורים החוזרים. אני מודע לכך כי בויכוח הזה הטונים קצת שונים. יחד עם זאת, אני חושב שגם בויכוח הזה אפשר יהיה להבין הרבה יותר עם קריאה מעמיקה של הטקסטים. מי שרוצה להריע למתמודד "שלו" עלול להפסיד חלק מהתובנות של שניהם".

    • דרור BDS Says:

      "אוסף של רעות" – שבעים פנים לפורענות הציונית, כמו שבעים דרכים להתנגדות, כמו המקור: שבעים פנים לתורה, אינו אוסף מקרי שאיש הישר בעיניו יבחר את הפרשנות הנראית בעיניו ויתעלם מפירושים אחרים – לעיתים מנוגדים, לעיתים משלימים ולעיתים זרים זה לזה – אלא קריאה לגלות את ההקשרים בין הפרשנויות ובין הפרשנויות של הפרשנויות וגו'. לכן לי קשה לקבל את דבריך על עדי אופיר.

      "איננו מסוגל להבדיל בין תנאי המציאות להופעות השונות שלה" וגם "הלאומיות משמשת לעיכוב התיקון החברתי, ואילו מנגד תיקון הפער המעמדי יביא גם להחלשת הלאומיות ופשעיה". כפי שאמר נתניהו, המשפט הראשון לא נכון,
      ואם הבנתי נכון את עופר נוימן, את עדי אופיר (ממה שקראתי, קראתי הרבה) ופתאום גם את תגובתה של נטליה, המשפט השני לא יהיה, לפחות לא בעתיד הקרוב. אין דרך, וגם אין שום צורך, להפריך את הטענה השנייה – ייתכן מאד כי היא נכונה – אלא לבחון את מידת הרלוונטיות שלה לפתרון הבעיה הציונית.

      "השמאל הזה חושב במונחים של אחד ועוד אחד. קודם כיבוש אחר כך קפיטליזם".
      נניח כי הלאומיות – עוד מזימה אימפריאליסטית – משמשת לעיכוב התיקון החברתי (ויש האומרים מעכבים את ביאת המשיח), האם נכון יהיה לבטל אותה (כפי שזנד מבטל את קיומו של העם היהודי, המומצא, המומצא) או להכריז עליה כאויב? ובדומה לכך, האם נכון לעשות זאת לגבי האמונה באל, כפי שמנסים אנשים מסויימים "להוכיח" כי אין אלוהים? והלאום הפלסטיני, המומצא אף הוא (כך בשארה)? והמזרחי? כל אלה הם מונחים סוציולוגיים-פוליטיים ההכרחיים בשיח הפוליטי העכשווי. הלאומיות, לפחות זו של הפלסטינים ואני סבור גם זו של המזרחים, היא תנאי הכרחי לתיקון הפוליטי, האזרחי, כמו גם לחברתי. בבוא היום יצטרכו גם להלחם בלאומיות, על כך אין מחלוקת. במילים אחרות, כדי לפתור את הבעיה הציונית (מאמרך לא דן בתיקון דרכי עולם ומלואו – אז הייתה טענתך נכונה) יש לעסוק במקביל גם בהופעותיה של המציאות: לאומיות, דת, כיבוש, מזרחים, אכילת בשר, פמיניזם, מאבקים אחרים, שלדידך, בין אם זה נכון או לא נכון (לא מתווכח, לא מבין בזה), נובעים כולם מתנאי המציאות – הקפיטליזם.

      בנוגע לבנימין ולשימוש שעושה בו אופיר. זהו חלק ממאמר תגובה של אופיר לרות גביזון. החלק הראשון של הטענה שלו מובא על מנת להבהיר לגביזון ולכל מיני "חבריה מייל ומהרווארד" שעבור המדוכאים שמעבר למה שמכונה הקו הירוק מעולם לא היה חוק. המדינה מעולם לא טיפלה בהם דרך החוק. היא תמיד השעתה את החוק, ובמובן הזה הפלסטינים שם תמיד חיים במצב חירום הלא ממשי, או כפי שהגדירה אריאלה אזולאי – מצב על סף קטסטרופה. עכשיו, כך אופיר, חשוב לומר גם שהחוק מעולם לא היה קיים עבור מה שמכונה בגצ, שתמיד משעה אותו ומעקם אותו לטובתו. הפנטזיה של החוק, כפנטזיה, קיימת בעיקר עבור גביזון וחבריה המשפטנים בייל.

      גם החלק השני רלוונטי. בהקשרו של המאמר של אופיר כלפי פלסטינים, בהקשר למאמרך גם כלפי מזרחים, ואפילו כלפי הפועלים והעבדים הסובלים מהקפיטליזם.
      חשיבותה של האינתיפאדה השנייה, כך אופיר במקום אחר (ימים רעים), היא ההכרה כי הכיבוש אינו יכול להחשב כקבוע. ההתנגדות הביאה להכרה בינ"ל , כמו גם לצריבה בתודעתם של הציונים, כי הכיבוש זמני, אינו יכול להמשך לנצח כפי שחשבו לפני כן. גביזון וחבריה לא יוכלו יותר להבין את מצב החירום כהשעיה של החוק אלא כסופה המתקרבת שתביא את קיצה של הציונות (פירוש אחמדינג'ד). ומהו הפירוש של כיכרות החירות אם לא להפוך את מצב החירום המדומה למצב החירום הממשי?

      טענותיך כלפי מה שמכונה השמאל האשכנזי נכונות. טענתי היא שאופיר לא שייך לשמאל הזה.

      • conditionsofthepossible Says:

        דרור, מצאתי וקראתי את המאמר של אופיר על מצב החירום. כפי שחשבתי תפיסתו בנויה על הבינאריות בין מצב החוק הנורמלי בישראל לבין מצב החירום בשטחים. בניגוד לאלה שרוצים לדבר על "זליגה" של מצב החרום לתוך ישראל, אופיר מתעקש דווקא על הלוגיקה המרחבית של ההפרדה. על מזרחים ומעמד הוא בכלל לא חושב, כרגיל. אני אנסה לכתוב תגובה מעמיקה יותר על התפיסה השגויה, והאידיאליסטית בעיקרה, של אופיר בפוסט אחר. אבל כרגע אני מגיב להערותייך:

        1. אכן, לחיים החברתיים והטיבעיים פנים רבות, ויש שלגלות את ההקשרים ביניהם. לצערי אופיר לא עושה זאת ולא לרגע אחד. עד כמה שאני יודע האדם הזה לא כתב מאמר אחד בחייו על השאלה המעמדית בישראל.

        2. לא ברורה לי ההפניה של נתניהו או מדוע פוליטיקאי כזה או אחר משמש כקנה מידה לאמיתות הטענות המובאות כאן.

        3. אם אני מבין נכון אתה טוען שאת הטענה שלי "התיקון המעמדי יביא גם לפתרון שאלת לאומית ביחס "למידת הרלוונטיות שלה לפתרון הבעיה הציונית." מי בדיוק קובע מהו פתרון רלבנטי או לא? המעמד של עדי אופיר שרוצה בכל כוחו לשמר את הפער המעמדי או אנחנו, אלה שמתנגדים לפער זה? יותר מכך, מה רלבנטי או סבירותי הוא עניין לא יציב. כמה אנשים חשבו ערב המהפכה במצרים שמובארק יודח תוך שלושה שבועות? כמו חשבו ערב המהפכה שהאחים המוסלמים יאחזו בכוח המדינתי? עד כמה רלבנטית הייתה ההשערה ערב ההפיכה של א-סיסי שהאחים המוסלמים יאבדו מכוחם? עד כמה רלבנטית הייתה הטענה שנשים צריכות להצביע, שעבדים הם אנשים כמונו וכד'? אנא ממך, הטענה בדבר הרלבנטיות של מהפכה היא הכלי הראשון של השמרון והריאקציונר. ההיסטוריה מלאה במהפכות רק איכשהוא אף אחד אף פעם לא חושב שהן רלבנטיות ערב התרחשותן.

        4. כאשר דיברתי על הלאומיות שמעכבת את התיקון החברתי דיברתי על ישראל ולא על פלסטין. טענתי שהשימוש שעושה הימין בלאומיות (והשמאל בדמוקרטיה) מטשטש את הפגיעה של מפלגות אלו בשבכות החלשות שמצביעות עבורן.

        5. בנוגע לפלסטין, אני אישית לא חושב שלאומיות תעזור לפלסטין חוץ מבמישור המיידי כך שיהרגו שם פחות אנשים מדי יום. זה חשוב, ללא ספק, אבל ייתכן ולא זה האופק היחיד שניתן לחשוב בו. אבל מי אני שאומר לפלסטינים מה לעשות.

        6. אתה כתבת : "יש לעסוק במקביל גם בהופעותיה של המציאות: לאומיות, דת, כיבוש, מזרחים, אכילת בשר, פמיניזם, מאבקים אחרים, שלדידך, בין אם זה נכון או לא נכון (לא מתווכח, לא מבין בזה), נובעים כולם מתנאי המציאות – הקפיטליזם.

        אני בפירוש לא טוען שהקפיטליזם הוא שורש כל ההופעות החברתיות, הוא שורש אי השיויון החברתי והאלימות המתאפשרת דרכו. עולם פוסט-קפיטליסטי, כפי שז'יז'ק תמיד אומר לנו, הוא לא עולם פתור קונפליקטים.

        אני עם זאת חושב שלא כל התופעות שוות זו לזו – התפיסה הזו של שיויון הערך – אקויוולנציה – היא אחת מהכשלים של תפיסת המציאות החברתית. יש הופעות שמכוננות את גבולות מציאות, אחרות שמופיעות על פני קצף המים. אני בעד להתרכז בתנאי מכונני מציאות.

        7. את הטענה שהאינתיפדה שברה את התפיסה שהכיבוש הוא יכול להמשך לנצח, אמרו גם על האינתיפדה הראשונה, לא? בכל מקרה, ההנחה של השמאל (יחד עם אופיר) שעם תום הכיבוש תיפתר העדיפות שניתנת לשאלה הלאומית היא שגויה. מי מבטיח לנו שאחרי הכיבוש וקום המדינה הפלסטינית לא תהיה מלחמה מתמשכת עם חמאס, או איזו פלישה ארוכה ללבנון או סוריה, או אולי אפילו איזו עימות עם איראן? כל אלו יהיו עימותים חוקיים, זאת אומרת תהיה זו זכותה של ישראל להגן על עצמה בלי קשר לכיבוש. או אז יאמרו לנו שאוטוטו תגמר המתיחות עם אחת המדינות הללו ונשוב לטפל בבעיה של הקפיטליזם…

      • דרור BDS Says:

        תודה רבה על תשובתך המפורטת ועל התייחסותך הרצינית.

        אני כנראה הבנתי אחרת את ביקורתו של אופיר כלפי מה שאתה מכנה בינאריות בין [מה שאופיר מכנה לכאורה] מצב החוק הנורמלי בישראל לבין מצב החירום בשטחים. זה שיש הבדל בין החוק בתוך מה שמכונה ישראל לבין החוק במה שמכונה שטחים זו עובדה מוגמרת. האם מכך ניתן להסיק שאופיר טוען כי ה"חוק" במדינה הציונית הוא נורמלי?
        אלה שרוצים לדבר על "זליגה" של מצב החרום לתוך ישראל הם כל מיני ציונים ממרצ ומכל מיני אגודות לזכויות האזרח וממכונים ישראלים לדמוקרטיה. הם אלו העושים חלוקה בינארית וגו'. אופיר מתעקש [נכון ל2006] דווקא על הלוגיקה המרחבית של ההפרדה, ובשל כך זכה לביקורת לא רק ממך אלא גם מיהודה שנהב (ראה שם את התייחסותו של שנהב למאמרה של גביזון, הוא מתחיל בהתייחסות לדברי אופיר) ומעאדל מנאע (כנראה, יכול להיות שאני מתבלבל עם מישהו אחר) שהשווה בין ספרו של שנהב 'במלכודת הקו הירוק' לבין 'משטר זה שאינו אחיד' – אופיר ואזולאי. (לא מוצא כרגע, זכור לי רק כי הזכיר את אופיר ושנהב באותו משפט).

        1. "האדם הזה לא כתב מאמר אחד בחייו על השאלה המעמדית בישראל". נכון. ייתכן כי יועד לו תפקיד אחר בהיסטוריה הביקורתית, להאיר פרשנות מסויימת של הפורענות הציונית. הפרשנות הייחודית שלו (כמו גם של אזולאי, גם עליה אתה יכול לומר דברים דומים) היא כל כך חשובה עד שפשע הוא להתעלם ממנה. אפשר, במקום להמציא את הגלגל מחדש, להמשיך את הפרשנות שלו, לקחת ממנה את מה שראוי לקחת כדי להמשיך ולתת את הפרשנות שלך או של כל אחד אחר.
        הרי את מה שאתה אומר על אופיר אפשר לומר גם עליך ("בלי להבין את ה"חברה הנתמכת" ויבוא ההון לישראל קשה להבין את הדינמיקה של הקפיטליזם הישראלי, את הפסיכולוגיה והאתניות של הקפיטליסטים הישראלו-יהודים, ולבטח לא ניתן להבין את הפוליטיקה המדינית והמוסרית של האשכנזו-ישראלים" – מאיר עמור), וזאת כביקורת בונה, כקריאה להרחיב את מאמרך לכיוונים נוספים, לא על מנת לשלול אותו.

        2. עזוב נתניהו, קשקוש מוחלט (עוד ביטוי של נתניהו). לנתניהו אין שום קשר לפרשה הזו. אני סתם אוהב לקשט – להכניס ביטויים של פוליטיקאים שנכנסו לפנתאון – ללא שום קשר. ושוב תודה על ההתייחסות הרצינית, הפעם רצינית מדי, לתגובתי.

        3. "מי בדיוק קובע מהו פתרון רלבנטי או לא"?
        -לטעמי רק הפלסטינים, על שלל עמדותיהם השונות. לפחות מבחינה מוסרית, הציונים צריכים לומר תודה על כל פתרון שלא יזרוק אותם לים.
        "המעמד של עדי אופיר שרוצה בכל כוחו לשמר את הפער המעמדי".
        -בניגוד לקביעתך הקודמת, זו קביעה הדורשת הוכחה מצד הטוען (ולא הפרכה ע"י מי שעליו נטענה הטענה). אני לא מצאתי בשום מקום רמז לכך שאופיר רוצה לשמר את הפער המעמדי.
        "יותר מכך, מה רלבנטי או סבירותי הוא עניין לא יציב".
        -אני מבדיל בין אידיאל (חזון אחרית הימים, ביאת המשיח וכו') לבין מאבק יומיומי ממושך, היכול להמשך עשרות או אפילו מאות שנים. מאבק כזה יכול להיות למשל לעולם פוסט-קפיטליסטי, לעולם ללא ציונות, לעולם ללא אכילת בשר, לעולם ללא אלימות מינית. אין האחד דוחה או סותר את השני. כפי שאמר לייבנר (למשל), מאבק פלסטיני לא יכול להתקיים, לפחות בטווח הנראה לעין, ללא דגל פלסטין.

        4. כאן אין מחלוקת ביני ובינך.

        6. אני טוען, בשיא הרצינות! ששורש אי השיויון החברתי והאלימות המתאפשרת דרכו נעוצה באכילת בשר. זאת ועוד, אני טוען כי אכילת בשר היא ההופעה היחידה! שמכוננת את גבולות מציאות. אז אני טוען, אז מה? ישנם אנשים, רובם למעשה, שאינם מסכימים עימי. אתה טוען את מה שאתה טוען. ייתכן כי אתה צודק, ייתכן כי אני צודק, וייתכן כי אדם שלישי שיטען אחרת הוא הצודק. המטרה שלנו היא לא לשכנע את כולם כי אנחנו צודקים אלא לשכנע מספיק אנשים כדי שיפעלו בכיוון אליו אנחנו חותרים. זה לא אקויוולנציה, זה התפשרות עם המציאות. גם בפורענויות הציוניות המופיעות כקצף על פני המים יש לטפל.
        הערה: את הדברים האלה הסביר לי פעם עידן לנדו בצורה הרבה יותר משכנעת ממה שאני כתבתי כאן, לאחר שבאתי אליו עם טיעון דומה לשלך. לאחר שהרהרתי בדברים, לא נותר לי להודות בצדקתו. מומלץ לדון איתו בנושא זה.

        7. אשלח לך את הציטוט המדוייק מתוך 'ימים רעים' בהזדמנות. "ההנחה של אופיר" וגו'. זה לא עדי אופיר. זה יותר זהבה גלאון. לדעתי ההבטחות היחידות שניתן לסמוך עליהן הן של סמי שלום שטרית. בפרסית זה נשמע אפילו יותר אופטימי.

  11. conditionsofthepossible Says:

    דרור, אני אגיב באיטיות על דבריך, אבל בכדי שנוכל למצוא זה את זה אנא הפנה אותי למאמר של אופיר.

    • דרור BDS Says:

      לדעתי זה דורש מאמר נוסף שלך. אשמח מאד לקרוא אם ייכתב. ע"פ מיטב ידיעתי המאמר של אופיר לא התפרסם באינטרנט. התפרסם בספר
      http://www.vanleer.org.il/he/node/848
      בינתיים קבל את דבריו של חררדו לייבנר:

      "ויתור על לאומיות היא אופציה רק עבור בני ובנות אומה שממשה ריבונות כלשהי – למי שמדוכא תחת ממשל זר ומתנכר, למי שמנושל בשל מוצאו ותרבותו, למי שהוא קורבן הקולוניאליזם אין ברירה אלא להתארגן באופן לאומי למען יעדים לאומיים. הלאומיות תהיה נשק של עמים מדוכאים כל עוד קיים קולוניאליזם.
      Barak Cohen מי אמר שההתארגנות היחידה של מדוכא היא לאומית ? היחידה ? מאיפה זה מגיע ?
      Gerardo Leibner של מי שמדוכא בשל מוצאו ותרבותו ומנושל על ידי קולוניאליזם. מי שמדוכא על בסיס אחר מוצא סוג אחר של התארגנות לשחרור.
      Barak Cohen נו, אז אני שואל מאיפה זה בא ? רק חשיבה והתארגנות לאומית עומדות על הפרק ?
      Gerardo Leibner סוג הדיכוי קובע את סוג ההתארגנות. זה אולי עצוב אבל אנחנו בונים עצמנו בתגובה לדיכוי בו אנו נתונים.
      Barak Cohen יכול להיות שאתה מתאר מצב קיים, אבל זה בוודאי לא מלמד על טווח האפשרויות. נניח שלגבי דיכוי דתי, ההתנגדות היא בהתארגנות נגדית דתית ? בהכרח ?
      Gerardo Leibner בודאי שלדיכוי דתי – כלומר רדיפה של אנשים בשל דתם ואמונתם אי אפשר להטיף לאותם אנשים לוותר על דתם כי אז בעצם מטיפים להם להיכנע.
      Barak Cohen עכשיו ערבבת, בין רדיפה על רקע לאומי לבין דיכוי בידי חברה לאומנית.
      אם אתה מדכא לאומן, ברור שההתנגדות לאומנית. זה לא עוזר לדיון
      Gerardo Leibner התמיכה שלנו בזכות החרדים לנהל את אורח חייהם נובעת מעמדה אוניברסלית אבל לאיכולה לכלול קריאה להפסיק להיות חרדים.
      Gerardo Leibner ערבבתי כי אי אפשר להפריד.
      Barak Cohen ברור שאפשר. נניח שאני לאומן, ואתה דתי. אני מפעיל עליך דיכוי כלאומן. האם התוצאה היא שתזנח את הדת ותהפוך ללאומן ? בהכרח ? זה מה שאתה טוען.
      Gerardo Leibner אם אתה מדכא ערבי פלסטיני בשל היותו יליד הארץ ורצונך לרשת אותו אז גם היא הוא דתי-ליברל-הומניסט- פונדמנטליסט ועוד אלף זהויות אידיאולוגיות התנגדותו אליך תהיה קודם כל כעם ילידי המאוים בנישול,
      כלומר התנגדות לאומית, כי הוא יחפש את השותפות עם כל המאוימים כמוהו גם אם האידיאולוגיה שלהם שונה.
      מול איומי הנישול והטרנספר מצד הכיבוש הציוני גם פלסטיני פונדנטליסט איסלמי, קומוניסט, ליברל-בורגני וכל מה שביניהם יהיו קודם כל פלסטינים ויאבקו על זכותם הלאומית. אחרת הם אבודים.

      • conditionsofthepossible Says:

        הבעיה עם לייבנר שהוא קובע מראש את סוג הדיכוי. זאת אומרת שהוא לא יכול לתפוס שהדיכוי של פלסטין כרוך בקפיטליזם הגלובלי ובאנטרסים של ארה"ב במזרח התיכון. התפיסה שלו מגבילה מראש את טווח אפשרויות הפרשנות ומציבה בפנינו בחירת שווא.

        בנוסף, אפשר בקלות להסביר לעניי פלסטין שהיום הם הרוב, שמדינה פלסטינית קפיטליסטית לא תשפר בהרבה את מצבם ואז הדיכוי יהיה דיכוי מעמדי, לא?

        -כפיר

  12. ק.א. Says:

    אין שום דבר ישראלי במיוחד באבחנות הנכונות של הכותב. הפסיכולוגיה הזו של בחירתם של המוני ה"דפוקים" (אפשר כנראה גם בלי מרכאות) ב "ימין-מרכז-שמאל" (שדופק אותם) היא כלל עולמית. כל עוד הימין-מרכז-שמאל הזה מבטיח ל"דפוקים" (הדפוקים), רק לדוגמה, חבילה מפתה של טקסט ושיחות טלפון זולות בסלולרי, אז הם באים על סיפוקם המלא. זה לא אומר שאם דפוק מתחנן שידפקו אותו עוד, אז מוכרחים להענות לבקשתו אבל הקפיטליזם אינו מהסס להצטיין במילוי אחר משאלת הלב הזאת. והכל נעשה כמובן במידה הנכונה. לדפוק כמה שצריך אבל לא להגזים כדי לא להפריע לתפקוד המערכת. שוב, לא מבין מה ישראלי בתובנות הללו. כל הבעיות המקומיות בישראל "דת", "לאום", "מזרחי", "אשכנזי" (וכו') הם רק מוצרים, מקריים, אשר התלבשו על הפסיכולוגיה הזו והם מוחלפים בלבוש אחר (ובמידה שונה) במקומות אחרים. אין להם מהות משלהם. הפוליטיקה המקצועית בכל העולם אינה באה לשנות מצב זה אלא לאפשר את קיומו ע"י תחזוקה מתאימה. יוצא שהשיח הפוליטי בתקשורת, ברובו, הוא בסופו של דבר חלק מהמערכת עצמה ורק מהווה הסחת דעת.

    אגב, אני רחוק מלהיות שלם עם המונח "קפיטליזם" כתיאור מספק של המציאות הקפטילסטית הקיימת. קפיטליזם היא איננה מילה שנגזרת ממנה שום מהות מיוחדת. אין בה, במובן המילולי, רמז לתיאור של מצב אנושי-חברתי. אולי "ריקבוניזם" היה יכול להיות שם טוב יותר.

  13. רועי Says:

    זה ניתוח מעניין, אלא שהשיטה הכלכלית הנהוגה בישראל כלל אינה קפיטליסטית. כמו בארגנטינה, מקובל להאשים את ה"קפיטליזם" בכל הרעות החולות בישראל, בשעה שהמשטר הכלכלי הישראלי (כמו גם הארגנטיני) הוא כלל לא קפיטליסטי.

    ישראל היא משק ריכוזי שחלקים אדירים ממנו, כמו שוק הקרקעות, החשמל, הנמלים, המים ורוב שאר התשתיות, שייכים למדינה. נדבכים מרכזיים אחרים שייכים למספר מועט של מקורבים, או מוגנים על ידי מונופולים ורגולציה (משק המלט, משק החלב, בנקים). למעשה יש רק ענף אחד בישראל שבו מתקיימת תחרות כמעט מלאה והבעלות בו לגמרי פרטית ונקיה מרגולציה מגוננת, וזה ההייטק.

    כלומר – עד כמה שזה מספק לצעוק כנגד הקפיטליזם, ולדגמן סטייל צ'ה גווארה, במקרה של ישראל זו נביחה תחת העץ הלא נכון… אני חושב שהתשוקה העזה להזדהות עם מהפכני העבר היא זו שגורמת לאנשים לשבש את ניתוח המציאות דהיום. כדי שאוכל להרגיש כמו רוזה לוקסמבורג, עליי לדמיין שטחנות הרוח שממולי הן משטר קפיטליסטי, אבל לטוב או לרע, זה לא המצב.

    אולי היה מועיל לקרוא לדברים בשמם: בישראל נהוגה כלכלה אוליגרכית-ריכוזית עם מוטיבים פיאודליים. פיאודליזם ואוליגרכיה כבר נותצו בעבר בהרבה מקומות, ולמעשה הנשק היעיל ביותר נגדם הוא משטר של תחרות חופשית ובעלות פרטית מבוזרת.

  14. conditionsofthepossible Says:

    רועי, המודל שאליו אתה מתייחס נקרא בעברית מודל אטטיבי, מלשון צרפתית – etatist – ובאנגלית statist. המודל הזה הוא קפיטליסטי לחלוטין, רק שהוא בנוי על החפיפה בין הספירה המדינתית לספירה הפרטית, שלא כמו מדינת אירופאיות אחרות כמו צרפת למשל, שם ההפרדה נעשתה מוקדם יותר. הניתוח הביקורתי ביותר למבנה הכלכלי הישראלי שייכת לשמשון ביכלר ויונתן ניצן, הצץ בספר שלהם "מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום." בנוסף, ובשונה מביכלר וניצן, סוציולוגים והיסטוריונים ישראלים בולטים יאמרו לך – למשל, יואב פלד, גרשון שפיר, אורי רם ואחרים -שמ1985, המדינה הישראלית בלחץ הבנק העולמי, וגורמים גלובליים אחרים, ואינפלציה מקומית, התחילו להפריט את הכלכלה ולהפריד את הכוח המדינתי מן הספירה הפרטית, לפחות באופן חוקתי, במיוחד בכל מה שקשור להלוואות, מטבע זר, וכניסה של הון זר. כך שאתה טועה פעמיים. פעם אחת בטענה שהמודל האטטיבי איננו קפיטליסטי ופעם שניה בכל שאינך ער לשינויים הכלכליים מרחיקי הלכת שנעשים בכלכלה הישראלית.

    העובדה שהכלכלה הישראלית היא ריכוזית, זאת אומרת נשלטת על ידי קבוצה קטנה של אנשים, היא נכונה אבל היא לא מורידה מטבעו של הסדר הקפיטליסטי בישראל. ראשית, הנטיה של הקפיטליזם היא תמיד לכיוון מונופל, וריכוז ההון אצל מספר קטן ככל האפשר של בעלי הון. ארה"ב איננה שונה בהרבה מישראל במובן הזה ואם תביט בחלוקת ההון העולמית תגלה שחלק עצום של ההון הגלובלי, אולי 40 אחוז, מרוכז אצל אחוז אחד מהאוכלוסיה. אין שום סתירה בין ריכוזיות לקפיטליזם, להיפך.

    הקמפיין שמנהל גיא רולניק וחבורת הניאוליברלים ב"הארץ" נגד הריכוזיות היא אחת הסיבות מדוע אנחנו שומעים יותר ויותר על הבעיה הזו, שהיא כביכול "פרברסיה" של הקפיטליזם. כל מה שעומד מאחורי הקמפיין הארגסיבי הזה הוא החלשת איגודי העובדים המדינתיים, ולדעתי, יצירת תנאים נוחים יותר לכניסה של הון זר.

    -כפיר

    • רועי Says:

      כפיר – המדד הפשוט ביותר, והמקובל ביותר, ל"קפיטליסטויתה" של מדינה נמצא בלינק הזה: http://www.heritage.org/index/ranking

      ישראל במקום 51. כך שטענות שישראל היא התגלמות הקפיטליזם הן חלשות ביותר. הסוציאליזם של כל מיני גורמי בישראל הוא סתם אינרציה על סמך דיאלקטיקה שגויה, שהייתה רלבנטית בימי עליית הסוציאליזם העולמי. אני באמת חושב שזה בעיקר התלהבות ילדותית מלבישת תחפושות של צ'ה גווארה. באותה מידה של רלבנטיות וכיף אפשר להתחפש גם להוביטים ואלפים.

  15. conditionsofthepossible Says:

    רועי, אני חושב שאתה לא מבין מהו סדר קפיטליסטי, ההפניה למערכות דירוג כאלו ואחרות היא לא עניינית. כלכלה היא לא תוכנית אירויזיון. אני מציע שתעיין בספרים שציינתי לעיל.

    • רועי Says:

      אני חושב שאתה אובד בדיאליקטיקה של עצמך. דירוג מהסוג הזה הוא כן ענייני, כי כך העולם שופט ומבין קפיטליזם. כלומר, כדי לתמוך או להתנגד לקפיטליזם, באופן שיהיה מובן לשאר האנושות, עליך לתמוך או להתנגד למושג שמוגדר בסוג כזה של דירוגים (היינו מערכת שמגלמת זכויות קניין, התחרות חופשית, מינימום רגולציה וכו').

      כך או כך, אני אסכים איתך בכיף שבישראל נהוג סטייטיזם. אם אתה לא מרוצה מהמצב הנהוג בישראל (ונדמה לי שאינך מרוצה ממנו), יהיה הגיוני יותר למחות כנגד סטייטיזם, גם אם מבחינת טוהר אנליטי כזה או אחר אתה חושב שמקורו בקפיטליזם.

      לסיום, הערה קצרה על הפרטה. אתה משתמש בעובדה שנעשתה בישראל הפרטה כאילו זו הוכחה לטבעה הקפיטליסטי של המדינה. אבל העובדה שמערכת קפיטליסטית נשענת על בעלות פרטית לא אומרת שהפרטה הופכת מערכת כלכלית לקפיטליסטית דווקא. זה די תלוי באיך נעשית ההפרטה. למשל – עד סוף המאה ה-19 רוב הקרקעות הפוריות ברוסיה היו בבעלות פיאודלית (ועל כן פרטית), אבל קשה לטעון שרוסיה דאז הייתה קפיטליסטית (בניגוד נניח לבריטניה). בעלות פרטית שמתבססת על מענקים של המדינה, או הצאר, אינה בעלות פרטית קפיטליסטית, וזה המצב בהרבה מאוד איזורים שהופרטו במדינת ישראל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: