המוות בנזונה אדום שפתיים

by

תהל פרוש

החיים דפוקים ואין מה לעשות נגד זה כמעט כלום. חם כאן נורא, הרחובות לוהטים, האספלט נמס לתוך עצמו, בניינים קורסים ומתקלפים בגלל הלחות, ואנחנו דביקים, נדבקים לכל דבר, כמו אנשים פסיכים צוחקים אחד על השני ומלקקים גלידות באחוות מנוצחים ומדברים על התוכניות שלנו כשהמוות בנזונה אדום שפתיים בוהה בנו מקרוב וטועם הכל. שומע הכל.

*

לדוד שלי שמת קוראים אהרון. הוא היה ג'ינג'י והיו לו רווחים בין השיניים ועיניים כחולות בוערות, קול חם ורועם ותאוות חיים. זה היה דוד שלא היה ממש דוד, במשפחת פרוש שנמצאת בגן ערפל וצללים. כשנסעתי לשבעה דמיינתי איך אני מבקשת מבני הדודים שלי שיספרו לי מה הם יודעים על העבר שלו, כלומר על הבית שלו ושל אבא שלי, אחיו. אבל בני הדודים שלי לא ידעו כלום – אפילו עוד פחות ממני. הגעתי לשם כדי שיספרו לי אבל לא היה מה כי אהרון שתק כמו שאבא שותק. שותקים ושותקים. מה היה איום כל כך שלא ניתן לדבר אותו אני לא יודעת. אבל היה איום ובלתי ניתן לסיפור.

man eathing his own chess

*

אבא שלי מופיע בתמונות שאני מוציאה מתוך המעטפות שדוד אהרון הטמין באלבומים. הוא הכניס עשרות תמונות של אבא שלי לשם. אבא נראה נער רציני ואז מופיע כבחור צעיר יפהפה ודק ומטורזן שמתגנדר בשפם דקיק ובמשקפיים אופנתיים. הוא בתוך חבורות של בני אדם שאין לי מושג מי הם ועומד לפעמים עם נערים אחרים ולבד. כשהבטנו בתמונות אני ואחי החלטנו שזה לא הוא. זה לא הוא אמרנו אחד לשני – לא יכול להיות – הוא דק מדי גבוה מדי נראה כמו שחקן יפה בסרט. הבלורית שלו גבוהה ושחורה ונופלת בגל מושלם על המצח שלו. זה לא יכול להיות הוא, הכל מלא הבטחה עבור גבר יפה כל כך, שיש לו טעם עדין כל כך. אני מסתכלת בתמונות ושואלת את עצמי מה השתבש.

*

סבא יחיאל היה מתאגרף וכדורגלן בפולין. סבתא רבקה היתה מאוהבת בו. הוא מת לפני שנולדתי כשאבא שלי היה בן 21. אבא שלי אומר שהוא מת בגלל שברון לב מהעבודה. הוא עלה לפה כשהיה בן 35 בשנות ה-30 של המאה הקודמת והתיישב בירושלים והתחתן כאן עם רבקה שבאה אחריו ובגלל זה לא מתה בשואה יחד עם שאר המשפחה שלה. הוא הקים כאן קואופרטיב לייצור נעליים עם עוד עשרים חברים והדבר הזה היה מרכז החיים שלו, אבא אומר שהוא עבד משבע בבוקר ועד הלילה. כל יום. הקואופרטיב הצליח איזה תקופה במלחמת העולם השנייה, כי אז הם מכרו המוני נעליים לבריטים, אבל אחר כך קרה משהו. החברים רבו או שלא רצו לעבוד והקואופרטיב התמוטט והלב של סבא יחיאל נשבר. הוא נעשה פקיד בכל מיני חברות ולא התאושש אף פעם. החיים אזלו ממנו. אבל לפני שמת באופן סופי הוא הספיק להיות גבר אלים בכל מיני אופנים שאין לי מושג עליהם ועברו בירושה לאבא שלי וממנו אלי.

*

אבא, העבודה שלך, אני חושבת שהיא הורגת אותך או שהרגה אותך. כשהייתי ילדה יצאת בכל בוקר מהבית בשעות לא סבירות והלב שלי דפק כששכבתי במיטה ורציתי להרוג את כולם ואת עצמי בגלל שנאלצת לקום מוקדם ולנסוע ולנסוע, ריחמתי עליך כי העיניים שלך הרגו אותך, הרכבת משקפיים מיוחדים, השמש סינוורה אותך ובלילה לא ראית כלום, ובכל זאת נסעת במין נאמנות כלבית למקום הזה, תמיד היית נאמן למקום העבודה שלך בכלביות הזאת. לא משנה איזה מקום עבודה זה, עשית חשבונות של רואה חשבון ומנהל חשבונות בכל מיני מקומות: פעם ב-הסנה שם היית מנכ"ל חברת ההשקעות ואז היא התמוטטה ונסגרה והופרטה והלב שלך נשבר, אחר כך ניסית להיות עצמאי והלכת לעבוד באיזה בנק פולני ואחר כך החלטת לחזור להיות שכיר והלכת לעבוד בכור שגם היא הופרטה ופוטרת ואז נסעת לאפריקה לעבוד בסולל בונה וחטפת התמוטטות עצבים בגלל הלריאם שנתנו לך כדי לחסן אותך מהמחלות של אפריקה. הלריאם לא עבד בכלל. התקשרת אלינו בוכה מאפריקה, אבוד וחלש וקטן. אמא שברה את הרגל, אני למדתי משפטים, צביקה היה איתה ודאג לה ואני דיברתי איתך בטלפון והרגעתי אותך. הכל בסדר אמרתי לך. אחר כך נהנית, רואים בתמונות שהיה לך טוב, היה לך חיוך קטן וסודי ליד האשה השחורה הגדולה שעמדה לימינך, וליד קטנוע שנסעת בו, וליד המון דגים שפתאום אכלת שם וכאן התנגדת להם בכל תוקף. אחר כך הסניף באפריקה נסגר וחזרת לכאן ונתנו לך לנהל איזו מחלקה בשיכון בינוי – שוב חברה של שרי אריסון, וכל הזמן היית במתח כי כל הזמן היו עבודות קשות לסגירת רבעון ואף פעם לא היתה הפוגה אף פעם לא היית מרוצה, ולא ידעתי כלום ממה שאתה עושה מלבד זה שיש לחץ ואתה לחוץ והכל לחוץ מאוד ומתנפח מאוד מרוב לחץ עד שיש סיכוי שיתפוצץ המקום ואיתו כל העולם. הלכת בעולם בתוך עולם שלא היה לי בו חלק וזה היה העולם היחיד שלך ואת כולך הכרת לאנשים זרים והשארת לי צדודית בשעות מאוחרות מול מסכי טלוויזיה שעם השנים נהפכו דקים וגדולים יותר דקים וגדולים יותר ועוד יותר. אבא. אבא. רציתי לעבוד איתך במשרד. שתיקח אותי למשרד. שתיקח אותי ביד לשם. שתיתן לי לעשות חשבונות. עשיתי חמש יחידות במתמטיקה וקיבלתי תשעים וחמש כדי להיות טובה בחשבון. אבל לא לקחת אותי אף פעם. למה לא קיבלת מאה? צחקת. אבל זה היה הצחוק היחידי שלנו. לא היה אחד נוסף. וכל זה היה נמשך ונמשך ככה חשבתי שיימשך עד שנמות אבל נעשית פתאום חולה ולא סתם חולה אלא סופני. וזה היה הסוף שלך. סוף העבודה. סוף הצדודית, תחילת מראה הפנים. התחלת האהבה שלך. ככה נס הסוף קרה לנו.

men's retreat

*

בערב, אחרי הלוויה של דוד אהרון, הלכתי לבית ביאליק. הערב היה עמוס משוררים, משוררים נתלו בו מהגדרות. כולנו הקראנו בלי להפסיק לתוך המוות הדפוק האדום עם השפתיים ולא יכולנו להפסיק גם אם רצינו, ורצינו. או שאולי רצינו להמשיך דווקא, רצינו שלא לעזוב את הבמה כי היא נותנת אשליית חיים. האורות האלה נותנים, מי שמסתכלים. את שואלת את עצמך, האם יש מי שמסתכלים?

הייתי שתויה מאוד מלמברוסקו והמוות הציץ לי מעבר לכתף. היינו יצורים דו ראשיים ראש אחד פחדן ראש אחד אמיץ ועלינו לבמה עם שניהם. כולנו שנאנו אחד את השני ואהבנו  שניים או שלושה שהחלטנו שהם יקרים לליבנו מהשאר, מסיבות אישיות ופואטיות שכמו באהבה תמיד, קשורות למציאת שפה אישית שאין לה כלום עם הגיון. לא הגיוני כתוב לרגש הזה על המצח ואנחנו מנסות לנמק אותו במילים ומילים אבל המילים נופלות כאילו רצחו אותן. ברור שיש מחדל במילים שמנסות להסביר אהבה, לא משנה כלפי מי או מה.

fifty foot queenie

*

דימויים: שלושה ציורים של דנה שוץ. תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

תגים: , , , , ,

4 תגובות to “המוות בנזונה אדום שפתיים”

  1. Barak_Segal Says:

    מרגש ומעולה. תודה
    שבת שלום

  2. רתם Says:

    תהל במיטבך, תודה, גם למוות לא באמת יש מילים, לא רק לאהבה, ומה נעשה שאנחנו אנשים של מילים
    גם הציורים ממש מעוררים רגש חזק

  3. לא חשוב Says:

    שובה לב. תהל לא עושה הנחות לעצמה ולקורא במיפוי החושי-רגשי של פיסות הישראליאנה. הלחמה של עבודה ומוות. מוות יש לנו תועפות אבל עבודה כל כך חסרה בתולדות הספרות העברית, נעדרת, מוכחשת ממש. החיים אינם אלא מסע לקראת וכו אבל המסע הזה מקבל כאן נוגה אציל.

  4. יוסי Says:

    תמיד כיף לקרוא על מוות. אולי לא על מוות בעינויים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: