רמח"ל והאינברסיה. מתוך "הארוטיקה של הקבלה"

by

מרדכי גאורגו לאנגר

מתוך:  הארוטיקה של הקבלה, 1923

מגרמנית: עפרי אילני

עגום לא פחות, וחשוב לענייננו, הוא סיפור חייו של המשורר והמקובל הגאון ר' משה חיים לוצאטו (וראו "אנשי השם" לאברהם כהנא). הוא נולד ב-1707 בפדובה למשפחה מכובדת ומיוחסת. מוריו היו הרבנים הגדולים ביותר של איטליה. מלבד "לימודי קודש" למד לטינית ואיטלקית, ואף השתלם במדעי הטבע והאמנויות של זמנו. כישרונותיו הגדולים ורוחב לבו  הביאו לכך שכמה ממוריו הפכו במהרה לתלמידיו. כבר בנעוריו קנה לו שם של מקובל גדול. אפילו לפני שבעים שנה עוד היו חוששים בפדובה להיכנס לבית, שבו למד קבלה עם "תלמידיו-רעיו". בצעירותו חיבר מחזה רומנטי, שמשון והפלשתים, ויצירות חשובות אחרות. העברית שבה השתמש היא מלאת חיים, אלגנטית, עשירה ועזת ביטוי. אין לה מקבילות בספרות העברית החדשה, שהוא ראוי להיחשב למייסדה.בנשמתו העמוקה, אהבה לטבע ולחיים האידיליים התמזגה בהרמוניה מופלאה עם דתיות מסורתית. בעירו אהבתו אותו כל כך, שהיהודים האדוקים העניקו לו את הכבוד הגדול להיות ראש הקהל, אף שלא היה נשוי (מה שכלל לא היה מורשה לפי כללי הטקס הקבליים הנוקשים). תלמידיו העלו אותו לדרגת אל, פשוטו כמשמעו. אפילו נשמות של צדיקים וחכמים שנפטרו זמן רב לפני כן עזבו את השמיים ולמדו איתו. גם הנביא אליהו בא אליו וגילה לו סודות אדירים [… ].

על תלמידיו ציווה "לאהוב איש את רעהו כמו אחים". ואכן האהבה שרחשו לו תלמידיו-רעיו היא שהביאה עליו במהרה אסון.

יהודי פולני צעיר, יקותיאל שמו, שבא לפדובה כדי ללמוד רפואה באוניברסיטה המפורסמת שבעיר, אך נכבש על ידי אישיותו של לוצאטו, עזב את לימודיו והפך לאחד מחבריו האינטימיים ביותר. יקותיאל שלח לחבריו בגרמניה אגרת, שהיתה רוויה באהבה והערצה ללוצאטו. אלא שהאגרת הגיעה בטעות לכתובת לא נכונה. הסוד בדבר מעגל מעריציו הקטן של לוצאטו נודע לרבני גרמניה, והצית את זעמם הקדוש – במיוחד של הרבנים הספרדיים באלטונה. גם באיטליה התבלטו רבני ונציה ברשעותם. מה עמד בבסיסו של ריב זה? האנשים חסרי התבונה לא מצאו הסבר אחר לדבקותם של התלמידים לרבם האהוב (שעלתה על הדבקות הגדולה גם ככה של הנער היהודי הרגיל לרבו), אלא בכך שהפך עצמו למשיח שקר חדש – מה שבוודאות לא היתה כוונתו. הם שידלו אותו בנחרצות להתחתן (יהודים דתיים מתחתנים בדרך כלל בין גיל 14 ל-18!) – כיוון שהיה כבר בן 24 ועם זאת לא הרגיש שום צורך לקחת לו אשה. השקפתו בדבר האשה והאקט המיני עמדה בניגוד מוחלט לכל תפישת היהדות: הוא החשיב את האשה ואת המשגל למכשול הגדול ביותר בדרך לשלמות. שורש כל טומאה הוא זה המוליד ילדים!

עמדה כזו הבאה מאיש כה מסורתי, דתי ועדין, כמו שהיה לוצאטו, היא ללא ספק מוזרה. היא אינה מותירה לנו אפשרות אחרת אלא להסיק, שדמויות הנשים, שהופיעו במחזותיו, על אף חיותן, לא נועדו אלא להתאים לדרישות הטעם ההומניסטי של קהל קוראיו, ולא נבעו מצרכיו הנפשיים העמוקים של לוצאטו. את האנטיפתיה שלו למין השני הרחיב לכל ההוויה, כפי שמתבטא באמירה הבאה:  "והנה על כן ראוי לו לאדם למאוס ודאי בכל ענייני העולם, ולהתאוות רק לפי מה שהוא לפי תכלית הבורא יתברך שמו. ומה שהוא מוכרח לעשות מדברי העולם, לא יעשהו באהבה כלל, אלא כמו שכפאהו שד" (בכינוי זה ליצר הרע נוקט התלמוד בנוגע ליחסו של ר' אליעזר למשגל. בעניין זה נאמר, שפעולת המשגל צריכה להיות קצרה, ועדיף שתיעשה בחוסר חשק מאשר בחשק). כפי שכבר הוכיח הנס בליהר, הפחתה כזו בערכו של המשגל ההטרוסקסואלי אינה מצביעה על היעדרו של האירוטי, אלא אך ורק סימן לקיומה של אינברסיה מודחקת. חייו ותורתו של ר' משה חיים לוצאטו הם לפיכך בבחינת אישוש לרעיונותיו של בליהר. כי בעיניו, לימוד חכמת האמת, הקבלה, הוא האמצעי החשוב ביותר לגאול את ישראל מן הגלות. *

ומשנודע אחרי שנים אחדות, שלוצאטו המשיך בלימוד הקבלה ובמגע עם תלמידיו – על אף הצהרה בכתב, שבה התחייב לשנות את אורח חייו – הוצא נגדו חרם על ידי הרבנים האשכנזים והספרדים של גרמניה, ונציה, פולין, הולנד ודנמרק, שכמעט לא היה כמוהו בתוקף ובעצמה. רק מורו הזקן ותלמידיו נותרו נאמנים לו. נכפה עליו לעזוב את מולדתו ולעבור לאמסטרדם, שבה התפרנס מליטוש אבני חן. בין היהודים שם, שהיו אדוקים לא פחות אך ליברלים, מצא לבסוף מנוחה ותהילה, ויכול היה להתמסר ללימודיו ללא הפרעה. כאשר עבר בדרך בבולצאנו, כתב לתלמידיו איגרת, שבה נאמר בין השאר: "אם אמרתי אספרה כמו זר בעיני נחשב י" וקשה עלי פרידתכם, לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר, אף כי ידי למשוך בעט סופר. כי  מעת נשארתי לבדי — מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת  מאפרוחיה… בהדי כבשי דרחמנא אין לנו אלא שתיקה, וכל מה דעבדין מן שמיא טב. זאת  תדעו נאמנה: כי לא לבי הלך מן החברה הקדושה, ולא יזנח לעולם תמימות אהבתכם. כן יהי רצון מלפניו לאסוף נדחים ולקבץ פזורים, ונזכה לשוש  יחדו לעבודתו ית׳ כבראשונה, אכי״ר".

ramhal

גם באמסטרדם, שם שהתקבצה סביבו במהרה עדה גדולה של צעירים, לא שכח את רעיו הישנים מאיטליה. כך למשל כתב במכתבו מכ"ו אדר התצ"ט: "אחי אשר כנפשי אהבת אמת אהבתי אתכם וזכרוניכם על לוח לבבי,  ייוודע לכם: לא הבדילני מכם המרחק ולא הסיר את לבבי הזמן מהשתוקק לכם; ואם הנחתי לעבור ימים על ימים אשר לא העירותי אתכם בדבר ידידותי, לא משכחה ולא להזניח. הן תוי, תחזקו ותאמצו והייתם לבני חיל על העבודה התמה ועל תורת אלהינו, והאהבה האמתית אשר  למדנו את עצמנו במדרשנו ויראת הרוממות אשר התהלכנו בה אל תסור נא מאתכם. ודעו וראו כי אין חפץ לה׳ בעולמו כי אם שיכירו עבדיו את כבודו ואת גדלו ירוממו ובמסתרי רזיו יתעלסו".

הוא חיבר גם יצירה נערצת בקרב יהודים דתיים, ספר המוסר "מסילת ישרים". מבחינתנו משמעותי הכבוד הרב שחולקת יצירה זו ל"איש הישר", לדוגמא המאמר: "והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח … כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש". יראה זו כלפי ה"צדיק" מסבירה גם את האהדה שממנה נהנה "מסילת ישרים" בקרב החסידים, שידועים במסירותם לרבי. כך למשל, ר' בר ממזריץ' אמר על לוצאטו שהיה איש גדול, אך דורו לא היה מוכן להבינו.

אמרו חז"ל ש"לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" – וכלל זה תקף במיוחד לגבי לוצאטו. כי לאחר תקופת מנוחה קצרה באמסטרדם, עזב עיר זאת ונסע לארץ ישראל, אך שם, זמן קצר אחר הגעתו, הלך לעולמו במגפה, בגיל 40 בשנת 1747. אתו נפטרו גם אשתו ובנו היחיד. המקובלים של פלשתינה קברו את ר' משה חיים לוצאטו הדגול ליד קבר רבי עקיבא בטבריה וספדו לו כמו במלות הפרק האחרון בתורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

הסיבה לנסיעה אל ארץ האבות, כמו עניינים רבים אחרים בחייו של אדם מיוחד זה, נותרה עד היום לוטה בערפל. תקוותי שאינני טועה באומרי, שאיש זה ראוי להערצה לא רק בקרב המקובלים, כמדריך אמיתי לסתרי האלוהות, ולא רק בקרב האמנים העברים בזכות לשונו וסגנונו, ולא רק בקרב החסידים בזכות אדיקותו העמוקה; אלא בימינו הוא ראוי לשמש מופת ומורה דרך לקולוניסטים היהודים בפלשתינה, באהבתו הגדולה לעמו האומלל ובחלומו על חיים אידיליים בטבע החופשי.

* מבחינה זו, תקפה לגבי האנטישמיות הגזענית של הנס בליהר, ששלל לגמרי את אפשר של אינברסיה משמעותית בקרב היהודים בני זמננו, האימרה התלמודית ששנאה מובילה לטעות (ועם זאת, תורת האינברסיה של בליהר ראויה להערצה! אודה ואתוודה, שקראתי רק יצירות אירופיות מועטות, שהותירו בי רושם עז כל כך כמו כתביי בליהר. אך יש לי הבנה מועטה לכל הנוגע לאלילות הנוצרית שלו.

על לאנגר ועל כופרים אחרים בערב "מחוץ למצעד" ביום רביעי, 5.6.2013

מחוץ למצעד

תגים: , , , , , , , , , ,

6 תגובות to “רמח"ל והאינברסיה. מתוך "הארוטיקה של הקבלה"”

  1. אווה Says:

    למה לא הוזכר שבתאי צבי ונתן העזתי שסחפו המוני יהודים, ממזרח ומערב , יהודי הבלקן ,אמשטרדם, איזמיר ופולין ועוד? -תנועה משיחית שהפיחה תקווה ביהודים ובסוף התבררה כאכזבה ששבתאי צבי התאסלם. וספיחו היו התנועה הפרנקיסטית בפולין שהתנצרו ותנועת הדונמה בטורקיה -יהודים שהתאסלמו( יש לציין שצאצאי שתי הקבוצות הללו השפיעו רבות על תרבות המקום-לדג – צסלב מילוש הפולני , המשורר זוכה פרס הנובל הוא צאצא למשפחה פרנקיסטית וכן אדם משקביץ -סופר פולני- בטורקיה הם תפסו מעמד מכובד באליטה הטורקית , בסלונקי הם הם החזיקו משרות בבנקאות ומסחר ) השבתאות יצרה פחד עצום בעולם היהודי . התגובות החריפות כלפי לוצאטו הצעיר נבעו מפחד חזרת סחף משיחי שיצר משבר בקהילות היהודיות של אז.

  2. עידו Says:

    עפרי, תודה על התרגום, שחוץ מלנגר מכיר לציבור הקוראים גם משהו מרמח"ל. האמת שלצד הקריאה היפה ברמח"ל קצת התאכזבתי שלנגר מדביק לו "אינברסיה". מה שמעניין במסורת הדתית הלא-נאורה, לא רק היהודית, הוא המנעד המגדרי והמיני הרחב יותר שהיה זמין: בתור נוצרי יכולת להיות נזיר, בתור יהודי זה היה יותר קשה אבל תלמיד חכם או מקובל שקיבל על עצמו פרישות מינית כמעט מוחלטת אחרי החתונה לא נחשב לבעיה בדרך כלל ולפעמים גם לאיש קדוש (אגב כזה היה כנראה ר' אהרן רוקח, האדמו"ר הקודם מבעלז שאותו לנגר העריץ ושעליו קראו בכמה מקומות את הדברים שלנגר מצטט פה מ"מסילת ישרים" על האדם שנעשה למקדש ולמזבח – וזה עוד בלי להיזקק למגדור ההיבט האלוקי שאיתו איש קדוש כזה בא במגע, כלומר השכינה הנקבית). ברור שלנגר היה תוצר של זמנו ושל עולם המושגים שלו, אבל הדרך שבה הוא כותב על האינטימיות שבין ה"יושבים" בחצר החסידית היא נדיבה יותר מהבחינה הזאת, מאפשרת אינטימיות פיזית בין גברים בלי להחיל עליהם הגדרות קליניות-תרבותיות. כלומר, מה שמעניין בעיניי הוא שאתה יכול להיות בקשר אינטימי עם נשים, או גברים, או להיות פרוש, או כל שילוב בין האפשרויות האלה, והכל – באופן מסוים ועם הרבה מגבלות על שיח, התנהגות וניראוּת – יכול להתקיים בתוך העולם המסורתי. להתראות, אי"ה, ביום רביעי.

    • ofrilany Says:

      תודה עידו. נראה לי שחלק ממה שחינני בספר הזה זה שהקריאה שלו בכל דמות ודמות
      (ריש לקיש, יהודה הלוי, דוד ראובני, רמח"ל, וגם מה שהוא כותב על הספירות וכו')
      היא לרוב די מופרכת, אבל בכל זאת זה יוצר בסוף איזו שלמות, מין גרסה משונה של
      יהדות, או מין דת שהוא יצר לעצמו, ואפשר להאמין שהוא מאוד משוכנע בה.

  3. דרול Says:

    מי שלא מוצא מספיק הומואים מוצלחים בתקופתינו האקסרוורטית, מתחיל לחטט אחריהם בין הדפים המצהיבים של ההיסטוריה.
    מעבר להיותו של הרמח"ל מיסיטיקאן פעיל, הוא היה גם סגפן אידיאולוגי קיצוני ושתי תכונות האלו גרמו לממסד הדתי להצר את צעדיו.

    אבל הסיבה העיקרית לסכסוכים שהיו לרמח"ל עם הרבנים בתקופתו, לא הייתה ההומוסקסואליות המפוברקת שלו, אלא התנגדותו הבוטה והקיצונית ל"חרם ברודי", שנועד להגביל את לימוד הקבלה.

  4. אבי עופר Says:

    מעניין. הומוסקסואל של היום, משתמש בהומוסקסואל מלפני כ-80 שנים כדי לחטוף רב אחד מלפני כמה מאות שנים לצד שלהם? אני מבין שמצבם הפיכולוגי של ההומואים קשה, אבל ללהפוך דברים….. גברים מגבם על ביטנם, בלי שקיבלו רשות?
    זה מזכיר לי גם את ניסיונם הזיסיפי להוכיח כאילו גם דוד המלך היה כאילו הומו משום שנכתב עליו ועל יונתן "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יהונתן כנפשו" .
    סתם זיבולי עכוז !!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: