מסך פלסטיק שקוף, צהבהב, שחור בחלקים מסוימים

by

רוויטל מדר

יום שישי, ארבע אחה"צ, כניסת השבת עוד שנייה כאן, והעיר כבר נכנסת לשקט המאוד קצר שהיא יודעת. בסינמטק תל אביב יש תנועה ערה, על אף השעה. הסיבה היא פסטיבל דוק אביב שמושך קהל רב, אותו קהל ידוע מראש. בשעה האמורה מוקרן בשני אולמות סרטם של יעל קיפר ורונן זריצקי, "סופרוומן". הסרט, שעוקב אחר 5 קופאיות במגה, מושך קהל רב, ואפשר להבין מדוע. הוא מספק הצצה לעולם שאנחנו (צופות וצופי הסינמטק) רואות ורואים תמיד רק מצד אחד. אותו צד של הלקוח שבעיקר עסוק בכמה ייצא לו החשבון, ובכמה ארוך התור. אז כן, כל הסיבות ברורות. ניתן אפילו לומר שאנחנו מניחות מראש מה זה שאנחנו הולכות לראות. אבל כל הבהירות הזו אין בה כדי להכין אותנו לחוויה המשתקת שמתרחשת על המסך במשך 80 דקות.

אחת הסיבות לשיתוק הזה קשורה בפער שקיים בין תנאי הצפייה, המקום וקהל הצופים (שאני חלק ממנו בהרבה מאוד מובנים). ביציאה מהסרט, בעישון רצוף של כמה סיגריות, שמטרתן היתה לנסות להבהיר את שנראה על המסך, לנסות לייצר איזה זמן מעבר מחיים בהם המשכורת שניתנת בסוף החודש עומדת על 3600 שקלים לכיכר נעימה ששופצה זה מכבר, עם שקט ונחת של אחה"צ של שישי, חברה אמרה שזה, שהצפייה הזו, בספארי הזה שכל כך רחוק מאיתנו, היא מטורפת.

היא צדקה. לא כי הקופאיות מהוות חיות מאחורי כלוב. בין חמש הנשים שמהוות את גיבורות הסרט לבין חיות במובן הממושמע של המילה, במובן של אובייקט שעומד מאחורי פרגוד כדי לשעשע, אין ולו דבר. ועדיין, אי אפשר שלא לחשוב שהן נמצאות וחיות במרחב מחיה שמשותף לנו מחד, אך שמאידך למי מאיתנו שהגיעו לאולם הסינמטק באירוע מן הסוג הזה, הוא למעשה חסום.

אחד המוטיבים שמלווים את הסרט הוא דלת לא דלת, כלומר אותו מעבר פלסטיק עבה שמוכר לנו מעמדתנו כלקוחות בסופרים השונים. הפלסטיק שהיה שקוף הפך צהבהב בפינותיו והוכתם בשחור בחלקים מסוימים, והוא מהווה את אותה נקודת גבול. נקודת גבול שרובנו נהיה שמחות לא לעבור דרכה, כי המשמעות שלה, ברוב המקרים, היא אותה מציאות שמציגות לנו חמש הנשים שעברו דרכה זה מכבר. במובן הזה מדובר בנקודת גבול הפוכה – לא לגמרי נעולה, כן אמנם לעובדים בלבד, אך לא תמיד עם שלט שמבהיר זאת, ובעיקר נקודת גבול שאין חפצות לעבור אותה, להיות מעבר אליה.

אחת השאלות הגדולות שעולות מהצפייה בסרט היא כיצד אישרה רשת הסופרים מגה את הצילום של הסרט. אפשר להניח שחלקים רבים לא נכנסו, כמו לקוחות לא אדיבים (שעל מפגש עם אחד מהם יוליה מספרת רק לאחר המעשה), כמו הטרדות מיניות שאי אפשר שלא לשער שמתרחשות גם שם. גם כי אין חלל עבודה שנקי מאלה, אך גם כי כאשר העובדות נמצאות בעמדות כה מוחלשות, הסיכוי שמישהו לא ינצל את המצב לטובתו, הוא נדיר. ניתן להאמין שגם התעמרויות בעובדות ובעובדים נחתכו. ועדיין נשאר די והותר, די והותר כזה שמעורר את השאלה האם מגה לא חששו מהקרנת הסרט. האם היה נראה להם סביר שבימי חג הם מעסיקים את הקופאיות למשמרות של 12 שעות, אבל ברגע שבו יש פחות עבודה, הן נדרשות לעבוד מספר שעות שמגרד את משכורת המינימום שלהן במקרה הטוב. האם היה נראה להם סביר שהם מסרבים לתת לקופאיות קביעות, מהסיבה הפשוטה שהן 'מוצר זול' (כך דברי מנהל הסניף), שהן אותו סקטור שאינו דורש הכשרה מרובה, ולכן אין טעם להעניק לו קביעות. הוא ניתן להחלפה, תמיד. ומתוקף המצב הכלכלי, אין סיבה להשקיע בו עלויות שכר ממין זה.

כל המידע הזה, שעובר דרך עדשת המצלמה, דרך אמיצותה של לנה, הקופאית הראשית של הסניף, שלא מתייאשת וממשיכה להילחם את מלחמתן של הקופאיות, ככל הנראה לא נראה לאף אחד במגה בעייתי דיו. המחשבה היא שזה לא יעורר תגובות זעם. שאי הנחת שהסרט העלה בקרב הצופות והצופים יתאדה בסוף ההקרנה ולא ייהפך למחאה ממשית. כזו שתדרוש את שינוי תנאי ההעסקה של הקופאיות בסניפי מגה, לכל הפחות.

בהרבה מובנים אפשר להבין אותם. להבין אותם עד זעזוע, שכן גם ביום שישי הזה, כשהמחאה – כך אומרות ואומרים – מרשרשת שוב, אף אחד לא מדבר את החיים של הנשים הללו, שהן כולן נשים מוחלשות. נשים שלא יכולות לראות אופק אחר מול עיניהם, וזאת על אף שמדובר במנהיגות אמיתיות, שמפגינות בכל רגע ורגע סולידריות אמיתית וכנה ולא מתפשרת מהי. בראיון שיאיר לפיד נתן לערוץ 2 השבוע, הוא דיבר, שוב, על מעמד הביניים היקר ללבו, על כך שהיוצאים לרחובות לא מבינים כי בהפגנותיהם הם מסתכנים באיבוד 50% משווי ביתם. הוא אמר את זה כי בעולמו, אין אנשים ונשים שאין להם בית, ולכן אין עליהם סכנה במובן הזה.

על חמש הנשים הללו הסכנה רובצת בהרבה מאוד מובנים אחרים, כאלה שלפיד לא מעלה ברוחו. וזאת על אף שכל אחת מגיבורות הסרט מהווה את האישה העובדת. האישה העובדת בפרך. הן נשים שמוכנות היו לעבוד גם משמרות כפולות לו היו נותנים להן. אך לא נותנים להן. הן נתונות בתוך סבך שבו מחד הן מרוויחות משכורת מינימום לשעה, ומאידך הן נדרשות לא לתת יותר מידי שעות, כי יש תקציב מוגבל למשכורות של קופאיות, ובו צריך לעמוד. איך התקציב הזה מגלם את עצמו עת הוא מתחלק למשכורותיהן של הקופאיות, זה לא ממש משנה. כמו שזה לא ממש משנה, לא למנהיגות ומנהיגי המחאה ולא ליאיר לפיד עצמו ולא לתקשורת, שהלא נחמדים מפגינים כבר 6 שבועות מול ביתו של לפיד. הלוא כל מה שלא נוגע למעמד הביניים המדומיין, כל מה שהוא שקוף, טוב שכך יישאר. מזלנו שווילון הפלסטיק שמהווה את השער לחלקיו האחוריים של הסופר הוא כה מוכתם, שהסיכוי שמי מאיתנו תעבור דרכו מבלי משים, הוא קלוש עד בלתי אפשרי.

Screen Shot 2013-05-17 at 11.13.52 AM

 

תגים: , , , , , ,

5 תגובות to “מסך פלסטיק שקוף, צהבהב, שחור בחלקים מסוימים”

  1. דורית אברמוביץ' Says:

    תודה על טור הכרחי ביחס לסרט הכרחי שמחייב אותנו לפעולה אחרת, למחאה אחרת, מהתחתית.

  2. יסמין Says:

    הייתי שמחה לקרוא יותר על הסרט ומה יש בו, לצד החוויה שהוא מעורר והניתוח שמסביב.

  3. דניאל Says:

    כל כך נכון… גם אני הייתי שם. מסכים עם כל מילה. ממליץ לראות את הסרט ועדיף במסך הגדול… סרט חשוב

  4. רמי Says:

    הטור הוא טור זועם אבל יותר משהוא זועם הוא מזועזע.
    סדרת השאלות שמתייחסת לשיקוליה של רשת מגה ובעליה יוצאת מתוך עולם ההנחות והמונחים של אותו מעמד בינוני שבגנותו הטור בחלקו נכתב. נראה לכם סביר שלמגה (או לחצי חינם או לשופרסל) איכפת מהזכויות הסוציאליות של הקופאיות, מהתשלומים השוטפים שלהן, מהתזונה שלהן ושל ילדיהן? אנחנו, המעמד הבינוני אפשר לומר, רגילים שלקול שלנו יש נפח, שהוא מהדהד, שכשאנחנו אומרים משהו, דורשים משהו, יש איזו התייחסות, אולי אפילו מתחולל שינוי.
    אנחנו לא יודעים איך זה לחיות במציאות שבה אין הד והיחס אליך כעובד או כאדם הוא משפיל ומבטל. אנחנו לא עבדנו מעולם, ובואו נקווה בנינו שגם לא נאלץ, במקום שלא סופר את הוותק שלנו, את היכולות שלנו, שאין בו חמלה ואנושיות, שהאופק היחיד שאפשר לראות ממנו הוא סוף היום וסופי השבוע. אנחנו לא מכירים מציאות תעסוקתית שבא אתה עובד עם ":קבוצת השווים" שלך (רוסיות ואתיופיות) לרוב, ולא בגלל שאתה דפוק כי אתה עולה חדש אלא כי לשם נתבו אותך, זו קליטת העלייה שלך. בארץ קוראים להם עולים חדשים אבל בפועל היחס אליהם וההזדמנויות שניתנות לחלקים גדולים מהם הן של מהגרים ממדינות מתפתחות. הן לא מכירות את המנטליות הישראלית, הן מדברות עם מבטא כבד, בינן לבין עצמן הן משוחחות ברוסית או באמהרית. העברית משמשת אותן רק כדי לתת שירות (יש לך כרטיס מועדון? זה במבצע…) או לתקשר האחת עם השנייה (הרוסיות עם האתיופיות ולהיפך).
    באיזה אופן אנחנו יכולים להזדהות ולהתערב, לעזור, להביע סולידריות, לתת לקול שלהן לזכות בייצוג? אנחנו מתוך העולם היותר מגונן שלנו, אנחנו שעצם העובדה שנולדנו כאן נותנת לנו סיכוי גדול יותר לחיות בתוך המציאות הישראלית הקשוחה וחסרת הסולידריות, אנחנו שמכאן, שלא מבינים או לא רוצים להבין שבישראל 2013 קיימת קורלציה לא מקרי בין מעמד למוצא או אתניות ולמגדר.

    • רועי Says:

      אני לא רוצה להשמע פלצני, וגם לא להסיט את הדיון מהקופאיות, אבל קריאת הפוסט, וגם תגובתו של רמי, גרמו לי לחשוב שבעצם אני חש כמו הקופאיות… אמנם אני עובד בחברת ייעוץ גדולה וכנראה מרויח פי-12 מהן, אבל גם אני לא מרגיש שלקולי יש נפח, או שהוא זוכה להתייחסות. זה כנראה קוריוז אבל בסך הכל ההיררכיה בחברות ייעוץ היא כזו שכל עוד אינך "שותף", אתה בעצם סוג של עובד קבלן שלאיש לא אכפת מה הוא חושב, שניתן לפטרו בקלי קלות, ושניתן להציבו בלי לבטים בכל פרויקט שהוא, בכל מקום שהוא, כמשאב זול וניתן לחלופה (כי יש בחברה עוד מאות אם לא אלפים כמוני).

      כמובן שגרוע יותר להיות קופאית. בכל זאת קניתי בית, ואם אתפטר יש לשער שאמצא עבודה דומה יחסית בקלות. מצד שני, הבעיה המרכזית היא אותה הבעיה – המבנים ההיררכיים ששוק העבודה המודרני יצר, שבעצם מעתיקים את הפיאודליזם הישן אל הזירה שבה אנחנו מבלים את רוב שעות היום. כלומר, ברוב הזמן, אנחנו סוג של אריסים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: