המרכז הרדיקלי: קווים (מעורפלים) לדמותו

by

יואב ליפשיץ וטל מסינג

"אני אחד שאין לו גבולות
אז זה הזמן של כולם לצעוק
לא כוכב, אבל מרגיש בשמיים
עושה מה בא לי וכולם על ה__"
("ללא גבולות", אילון ששון ואדיר קולונה עם די.ג'יי אלון מתנה)

בין ה"שמאלנים בוגדים" של הימין הקיצוני (יש לתהות: האם נשארו שמאלנים בוגדים?) ל"שמאלנים הביתה" של מרצ, מסתתר זרם המוני, סתמי, בלתי מאופיין ושמח. זהו המרכז הרדיקלי: אנשים שחוגגים את החיים. תיקון: "עפים" עליהם. הם לכאורה מאשרים את הסדר הקיים, אך השתתפו באירועים הדרמטיים של המחאה החברתית. הם לא לוחמי פייסבוק, אלא לרוב מככבים בתמונות מסיבות שמועלות כמו מעצמן לרשת החברתית. אין מדובר באחוס"לים ישנים או חדשים, בקינה הפוסט-צברית של מירון בנבנישתי, בפזורה העברית החדשה, ברוב שגילה שהוא מיעוט, בזעקת הקוזאק הנגזל של המנושלים הנצחיים, בברלינאים שגרים בבלפורשטראסה, באותנטיות המושאלת של אנה לולו בר, או בפראיירים של גולן טלקום – לא. זוהי דמוגרפיית הבין לבין, הבלתי נספרים, חוץ-מפלגתיים, על-מדגמיים, הקולות הנודדים, הכוח הצרכני, הרוב הצוהל. מעבר לטוב ולרוע ולטבלאות האקסל.

רקע, סוג של

"תשמרו עוד כוח כי זאת רק ההתחלה
תגבירו את הווליום תחממו ת'אווירה"

מה הופך את המרכז החדש לרדיקלי? הפורמט המוכר של האוונגרד, חיל החלוץ שצומח בשוליים כתנועת בודדים, שינה צורה במאה ה-21. כבר אין מדובר בתנועה המוכרת לפיה מגמות שוליים מגיעות אל המיינסטרים, ושם מעוקרת מהם החתרנות. האקסיומה הידועה – בלתי אפשרי להיות חתרני במרכז – אינה תקפה יותר. כעת התנועה הפוליטית החדשה, המולידה רעיונות אלטרנטיביים לשיטה הקיימת, מופיעה ראשית כהמון. כריבוי. כשפע. כמרכז, במרכז. הכיוון של התנועה המהפכנית הוא מתוך המרכז הפוליטי החוצה. המרכז הרדיקלי הוא תנועת נגד, או ליתר דיוק – תנועת בעד.

המרכז החדש הוא כוח פוליטי מהפכני, חדור אידאולוגיה בדיוק כמו הקיצוניים מחד"ש או עוצמה לישראל, והוא דורש דרישות מרחיקות לכת. הוא סיים להתנצל יותר על היותו מרכז, לכאורה חסר ברק וחדות, וחוגג את קיומו המרכזי באופן חסר בושה. למבט המזלזל עליו, של מי שנמצא בשוליים, אין יותר השפעה. שנאמר: Haters gonna hate.

היש ישנו

"אז תרימו את הידיים, בנות בנים
זה הזמן להשתגע, ולחיות את החיים"

אם השמאל הרדיקלי חי חיים טבעוניים, צמחיים – קיום נעדר ויטמין B12 – והימין הרדיקלי אוכל תינוקות, הרי שהמרכז הרדיקלי נוגס בבשר החיים. עבורו, לעצמים עדיין יש סובסטנציה, התוכן לא הוחלף בקמח שקדים.

המרכז הרדיקלי מממש את זכותו האזרחית לעשות חיים משוגעים. זוהי אזרחות אמיתית וחתרנות של ממש: חוסר מודעות מוחלט לפוליטיקה, שהרי הכנסת אינה קיימת – על המדינה להתנהל מעצמה. המרכז הרדיקלי אינו מורכב מייצוגים אלא קודם כל, רחמנא ליצלן, מאזרחים. הוא לא מקדש בורות, אלא יודע שאין מה לדעת.

כך, האלוהים של המרכז הרדיקלי נמצא בחולין, בשגרה, בפרטים הקטנים. מטריאליזם שמח, חוגג ובשרני. המרכז הרדיקלי מקיים את מצוות היומיום, זובח לחזרתיות, כי רק מתוכה מופיע החדש. אין לו צורך במדינה האחת המונותאיסטית, כפי שליבוביץ זיהה בשוליים הפוליטיים. כל תחינה לייצוגים שלנו שיעשו את העבודה עבורנו היא עבודת אלילים, חוויה חוץ-גופית, חילול קדושת החול.

לכן, דווקא במרכז ולא בשוליים, מופיע האוונגרד הפוליטי החדש: המרכז הרדיקלי פשוט חי את חייו, מכונן בגופו סדר יום אזרחי מתוך תשוקה ונאיביות מושכלת. בפעם הראשונה עולה על במת ההיסטוריה כוח קולקטיבי – שלא לומר אספסוף ללא תסביך נחיתות – שאינו פועל לפי הלוגיקה הפאשיסטית: הוא אינו זקוק למדינה הגדולה, אלא מתלכד מתוך עצמו, בפני עצמו, כשלעצמו.

מעל הכל, המרכז הרדיקלי יוצר סגנון חיים. זוהי פוליטיקה במובנה המרגש: האופן בו חיים בפוליס.

רייכמן

כסף, המון כסף

"אין שום דבר שעומד בפניי
אני עולה גם על מה שגדול עליי"

בשנות התשעים נדמה היה שהכרנו את כולם, אבל כעת נראה כי האנושות הצמיחה על גבה עוד אנושות. השפע האנושי בלתי נתפס, הגענו לסינגולריות של פרצופים. מהחלל, אם מתרחקים קצת, ההבדלים מיטשטשים, ואנחנו באמת נראים אותו דבר. אנחנו נראים לעצמנו כמו שהסינים נראים לנו. בנקודה זו נולד המרכז הרדיקלי: תמיד מופיע כגוש, כחבורה. האינדיבידואל עשה לביתו, דור הביט מת מזמן. הריבוי הוא האחד, ואחד בשביל כולם.

השפע האנושי הוא תגובה לשפע הקפיטיליסטי. המרכז הרדיקלי מחקה את הריכוזיות של הכסף, שהולך ונדחס לתוך אחוז בודד, ומציב מולה מרכזיות משלו: ליבה יציבה, שסביבה פריפריה ספיראלית, התפרברות לכל הכיוונים במהירות ההון. זוהי משמעות נוספת של ההכרזה We are the 99%: גם אנחנו כסף! אנחנו גם כמות! אנחנו המון!

כך פועל הפירבור האורבני (Sprawl), אופן ההתפשטות של ערים והתרחבותם החוצה. הפירבור מאופיין במרכז ללא גרעין, שסביבו נפוצים מעגלי הפצה הולכים ומתרחבים, דינמיקת "פה לאוזן" הרמונית. הגיאומטריה כאן אינה היררכית, מלבנית, ומפרידה אלא מעגלית, ספיראלית ומזמינה. כל אחד מוזמן להשתתף בהסתלסלות הדמוקרטית.

האם זה לא הסיפור של תנועת Occupy? פארק זוקוטי היה אמנם הבסיס, אך האקשן התחיל כשהתנועה התפרברה לתוך אמריקה כולה, ואף מחוצה לה. כך גם עם מאהל רוטשילד: האם ניתן לדמיין את מחאת קיץ 2011 ללא ערי האוהלים הסובבות אותה? לא בכדי קראנו להם "רפובליקת האוהלים". הכוח המהפכני של מחאת האוהלים לא צמח בירוחם, או שכונת התקווה, ואפילו לא מפריפריה תרבותית מבוססת כמו ירושלים – הוא צמח ברוטשילד, המרכז-מרכז של התל-אביביות.

בדומה לכך, זוהי המדיניות שנוקטת המפלגה שהיא ההצלחה הגדולה של בחירות 2013, יש עתיד (או כפי שאנחנו מכנים אותה: יש הווה). יאיר לפיד הכריז לאורך כל קמפיין הבחירות שהוא וחבריו אינם שייכים לגוש המרכז-שמאל, גוש שהוא פנטזיה שמאלנית על היום בו העבודה תקים קואליציה עם בל"ד, אלא משתייכים למרכז-מרכז. זהו, כאמור, הכיוון החדש של התנועה המהפכנית: מלב המרכז החוצה.

הצורה של הסדר החדש מזכירה את ארכיטקטורת המידע של רשת האינטרנט. אופן ההתכנסות של הפלאש-מוב, טכניקת ההתאספות הפתאומית שהופיעה לראשונה ב-2003, היא גילום ראשוני של תופעת המיינסטרים הרדיקלי. במרכז ההתרחשות – תהא זו תחנת רכבת בשעות העומס או טיימס סקוור התיירותית לעייפה – מופיע לפתע גוש המוני. זהו האופק הפוליטי של הספירה הדיגיטלית: הארבה הופך להרבה. ויראליות כאקטיביזם.

savethesmol#

"אני דפוק שדופק לכם ת'מוח
לא צריך יותר מדי בשביל לגרום לכם לצרוח"

במקביל לרדיקליזציה של המרכז, אפשר לזהות את השמרנות המתפשטת בשוליים, בימין ובשמאל כאחד. כיצד ניתן לשמור על הייחוד כאשר המרכז הופך להיות חתרני? דוגמה להשתלטות שמרנות שכזו היא המאבק נגד סגירת מועדון הבלוק.

הטיעונים נגד סגירת הבלוק כוונו לאזניים שמרניות: מדובר בעסק, מקום עבודה, המפאר את העיר ומשמש כאתר hasbara תל אביבי מוביל; המקום סחי במידה כזו עד שאפילו את חוק העישון אוכפים בו בעוז; אנשי הבלוק מעוניינים לשתף פעולה עם המשטרה במלחמה בנגע הסמים; ועוד כהנה וכהנה.

בסרטון המחאה נגד סגירת המועדון נראו בליינים צעירים הבועטים בקירות – לא על מנת לצאת החוצה ולשבור מוסכמות, אלא כדי לשמר את הזכות לחגוג במתחם סגור, סטרילי, מבודד ולפיכך מלא אשמה. "Fight for Your Right to Party", השיר החתרני לזמנו של הביסטי בויז, הפך לטיעון משפטי.

לעומת האלקטורט של מרצ, אנשי המרכז הרדיקלי לא זקוקים לאישור מנהלי על מנת לחגוג. האנרכו-סחים חוגגים כל הזמן, ובכל מקום – ברחובות, בחוף הים, בקניון, בדיזנגוף או ברוטשילד. העולם הוא המועדון שלהם, הם חיים את הזכות לרקוד ללא בידוד אקוסטי. מה שהיה פעם מאפיין בלעדי של תרבות השוליים הוא היום נחלת הכלל.

פופ וטריטוריה

"משתגעת רוקדת בטירוף
עכשיו זה הזמן לעוף
צועקת תשמעו רק אותי
עושה מה שבא לי זאת אני"

גל המחאות ברחבי העולם הוא גל של מהפכת הייצוג. אנחנו, הבלתי מיוצגים, יצאנו לרחובות כדי לדרוש בעלות על הייצוגים שלעסו עבורנו ומכרו לנו תמורת הון עתק במהלך העשורים האחרונים: ייצוגים פוליטיים, קולנועיים, מוזיקליים. אם זוהי תרבות פופולרית, הרי שהיא שייכת לפופולוס, לעם, והעם דורש את התרבות שלו בחזרה. ״אלה הייצוגים שלנו!״, זעקנו. "אלה אנחנו!", הכרזנו. ייצוגים אינם קניין פרטי, הם שייכים לנחלת הכלל. המפה היא שלנו, והפכנו אותה לטריטוריה החדשה.

כל שלט פרסומת, כל להיט מצעדים מכרו לנו פנטזיה של חגיגה בלתי נגמרת? אם כך, נעשה ונשמע: נחגוג "ללא גבולות", ושאף אחד לא יתלונן אם המסיבה יוצאת משליטה. כן, כמו ברוטשילד 2011.

כך בדיוק מתגלגלים העניינים בסרט "Project X", שיצא לאקרנים בשנה שעברה ומגולל את סיפורם של שלושה נערים שהמסיבה הביתית שהם מארגנים הופכת לרייב המונים מושחת. הסרט מותח לגבול הקיצון את אפשרות המסיבה, האירוע שממנו יוצא הסובייקט אחרת משנכנס:

 

רחוק מכל חלום, עלילת הסרט יותר ממזכירה את הסיפור החדשותי מ-2008 סביב מסיבה שערך נער באוסטרליה, שהפכה לקרנבל שהיה מסב לבחטין אושר רב:

 

 

"Project X" מדגים כיצד הוליווד, במקום לתפקד כמרכז התעמולה האפקטיבי של הסדר הישן, הופכת לחומר הבעירה של המהפכה. זוהי המשמעות התרבותית של תנועת הפירבור מן המרכז החוצה: מטבורו של העולם מגיעה הבשורה הקיצונית ביותר, ההוראה לקחת את גורלנו בידינו. לא מדובר יותר רק במקרים שאפשר לפטור כמשוגע תורן שלקח לריאות יצירה כוחנית, כמו הבחור בתחפושת ג'וקר שטבח בצופי הקולנוע בקולורדו. ההמונים הפנימו את הרומנטיקה המהפכנית שמוכרת לנו הוליווד לצד פפסי ומיכל פופקורן ענקי, ועכשיו כבר ברור מדוע הממסד חושש מ"עידוד האלימות" בקולנוע ומשחקי מחשב.

אותו סוג של רומנטיקה מהפכנית מצוי גם במוסיקת הפופ המיינסטרימית העכשווית, מעבדת האידיאלוגיה המשוכללת ביותר של המרכז הרדיקלי. להיטי הענק, פסקולי אומת הדאנס הקרנבלית שמתנגנים מכל מכונית ישראלית שנייה, מצווים על המשתתפים לרקוד כאילו אין מחר, לרקוד כי העולם הוא שלהם. דור ה-Occupy לוקח את המסר הזה ברצינות גמורה – הוא שומע שהעולם שייך לו ויוצא לרחובות, תופס עליהם בעלות מחדש בלי מורא ובלי משוא פנים. אין מה לחשוש מהקטסטרופה – היא כבר התרחשה. זהו המסר של "Till the World Ends", המנון פוסט-אפוקליפטי שטני של בריטני ספירס: אם הגיהנום כבר כאן, בואו לפחות נרקוד אותו.

 

כמו בפנטזיית ההווה הנצחי של ספירס, הדאנס העכשווי חוגג את חוסר האשמה והבושה של המרכז הרדיקלי, שכן ללא אויב – ללא אשם גדול – האשמה עצמה הופכת חסרת טעם. הצמד האמריקאי LMFAO כותבים להיטי פופ קיצוניים שמתענגים על המגונה, הממוצע והבינוני (התחתונים של הסולן הליצני Redfoo הם הכוכבים האמיתיים בקליפ של "Sexy and I Know It"). במידה רבה, הצמד הזה השפיע ישירות על "גנגנאם סטייל", הלא הוא הריקוד של המרכז הרדיקלי.

כמות הצפיות האדירה של "גנגנאם" היא חלק בלתי-נפרד מהשיר עצמו. למעשה, הוא נולד כ"קליפ היוטיוב הנצפה ביותר אי פעם" עוד לפני שצבר אפילו צפייה אחת. האיכות ההמונית – האסתטיקה של השפע – טבועה בו מהרגע הראשון. PSY, היוצר הקוריאני שמאחורי המפלצת, איננו ליידי גאגא ואיננו בא כוחו של ההון. הוא לוזר שמנמן שבמקרה גם החליט כי הנכס הגדול ביותר שלו גדול עליו כאדם פרטי, ועורר סערה כשהודיע שיוותר על מכרה הזהב ויפסיק לבצע את "גנגנאם סטייל" בהופעות. כלומר, זהו שיר הפופ הראשון במאה ה-21 ששייך להמון, שניתן להגדירו כ"פופ אזרחי" אמיתי. הגיע הזמן ללכת בעקבותיו של PSY ולאזרח את הפופ: לוקחים את מה ששלנו, ויוצרים פופ עממי במובן הפוליטי של המילה. ללא גבולות:

הלאה, מרכזה

קלינטון היה אייקון של אופטימיות עם שמלות מוכתמות, שצבע את הניינטיז ככאלה: אוטופיה עם סודות קטנים ומלוכלכים. מבחינה זו העשור שאחרי, האלפיימיז, מהווה תמונת מראה של שנות התשעים: דיסטופיה מוגשמת, הריסות העולם שלא נחרב, שעל גבו אנו מקיימים את החגיגות הגלובליות הראשונות.

כך, משנמוגו חלומות הגאולה הקומוניסטית, השתנה התוואי הבסיסי של המהפכה: במקום להמתין לה, אנחנו רוקדים אותה. זוהי התיאולוגיה החילונית שיוצר המרכז הרדיקלי: קץ תודעת הגאולה. באותה נשימה, לא מדובר על קץ עידן האידיאולוגיות, אלא על הנראטיב הראשון שייתכן ושרד אותו, ומסמן את עצמו כאידיאולוגיה עכשווית בת זמננו.

לא רק שהקטסטרופה כבר התרחשה, אלא שהיא מתרחשת ללא הרף, בפעימות בלתי פוסקות – רבבות מסיבות קטנות שיוצאות משליטה ומתפוצצות לכל הכיוונים. כיוון הקיום אינו ורטיקלי, אלא אופקי. אנחנו כבר לא מסתכלים לשמיים, אלא מישירים מבט אל הידיים, אל הטוטמים האלקטרוניים שלנו.

זהו גם המרחב של התיאולוגיה החדשה: גן העדן לא נמצא למעלה ברקיע, והגיהנום לא נמצא מתחת לאדמה – כמו באקסטזה הפוסט-משיחית של בריטני ספירס, גן עדן וגיהנום מתקיימים זה לצד זה כשהם מתפרשים לצדדים, במקביל. מערכת הקואורדינטות הראשונית שלנו, כיווני למעלה-למטה, שייכת למיתולוגיות העל-אנושיות. הכיוון החדש הוא מרכזה, אל המרכז הרדיקלי.

תגים: , , , , , ,

39 תגובות to “המרכז הרדיקלי: קווים (מעורפלים) לדמותו”

  1. נטליה Says:

    מצד אחד, טקסט יפה שלרגעים מזכיר את בודריאר, ומצד שני, לא במפתיע אולי, מותיר תחושה של אווריריות, שלא לומר רפרפנות. מדוע מסיבות, מוצלחות או המוניות יותר או פחות, מבטאות איזה מומנט אנרכי? איך קליפים, שלא יזכרו אותם מחר כנראה, שהיו כמותם אלפים לאורך שני העשורים האחרונים (גדלתי על אמ.טי.ווי וגם אז חשבו שזו מהפכה וואו וואו וואו, ותראו מה יצא ממנה), הופכים לרדיקליים?

    ועוד שאלה לסיום – האם הכותבים כותבים את עצמם מתוך אותו מרכז רדיקלי, או שיש כאן איזו הסתכלות מבחוץ, מבט מתוך המסלולים המהוגנים בהם נעים בני "השוליים השמרניים" בספארי של המרכז הרדיקלי, לוקחים פה תמונה שם תמונה, וכותבים על זה הביתה?

    • דרור BDS Says:

      היכן מצאת דמיון כלשהו לבודריאר?
      את הטקסט האומלל הזה, שטוב היה אילולי היה נכתב וטוב אף יותר אילו לא היה מתפרסם, בוודאי לא באתר שעורכיו מכבדים את עצמם ואת קוראיו וקוראותיו, אין צורך לקרוא, ומיותר גם להגיב עליו.

      הדבר היחיד הראוי להבהיר, כנראה גם לעורכים אשר מייחסים קלות ראש להשמצות על ראשי בל"ד ועל תומכי בל"ד, כמו גם להשלכות החמורות של השמצות אלו, הוא שחזיון התעתועים בו בל"ד תיצור קואליציה עם מה שמכונה מפלגת העבודה אינו קשור בשום צורה ובשום דרך למי מתומכי בל"ד, והינה פרופגנדה ציונית בזוייה במיוחד לה שותפים מה שמכונה פרשננו הפוליטיים בתקשורת, אנשי מרצ שהפיצו את הפתגם "רק לא ביבי", וחלק הזוי במיוחד של תומכי חד"ש. ברכות ליאיר לפיד ששם קץ להבלים האלה.

    • יואב Says:

      לנטליה,
      בקיץ ההוא של 2011 הייתה אמירה די לגלגנית, שאנשים יצאו לרחובות רק בגלל שלמה ארצי או אייל גולן. בגדול, האמירה הזו באה משני קצוות: או מכיוון השמרנות או מכיוון השוליים הרדיקליים. מול הבקורת הזו עומד לו המרכז הרדיקלי. יכול להיות שיש בבקורת משהו מן האמת, אבל מתי בפעם האחרונה מאות אלפים חסמו את קפלן? לדעתי זה היה מומנט אנרכי.
      MTV – תאגיד שנועד למכור פרסומות, ומרקסיסטים יוסיפו: יוצר תודעה כוזבת אצל הצרכנים שלא מתמרדים – שייכת לדור אחר, לטכנולוגיה אחרת, אבל היא גם הניחה את היסודות לתהליכים שאנחנו מדברים עליהם. בהיבט הזה אני מעדיף ניתוח שומפטריאני, הקפיטליזם ששואף להתייעל הוא זה שגם מייצר את מנגנון ההשמדה של עצמו.
      הטקסט הזה עבר כמה גרסאות, ובאחת מהן היה קטע שלם על אנונימוס, שנפל בעריכה ואולי יהיה בסיס לטקסט אחר, אבל הנה מה שהיה כתוב בו ומתקשר לשאלה שלך: "לו היו יודעים מראש איזה סוג של השראה ישמש שובר הקופות שכתבו האחים ואשובסקי, "V for Vensetta", שומרי הסף ההוליוודיים היו ודאי שמחים לוותר על הכנסות הענק ממנו. זהו הסרט שבו נעשה לראשונה שימוש במסכת גאי פוקס: הדימוי שהפך לתלבושת האחידה של אנונימוס, חוליית הטרור של המרכז הרדיקלי".
      האם אנחנו חלק מזה או לא? אני חושב שרובנו במידה כזו או אחרת חלק מזה. כולנו ה-99%.

      • נטליה Says:

        בכנות, יואב, אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא ברור לי איך אנונימוס הוא המרכז הרדיקלי, ולא השוליים של השוליים, כאשר כל בעל-בית אמריקאי או ישראלי מתייחס אליהם כפושעים. אתה מספח תופעות רדיקליות למרכז הרדיקלי שלך בלי לשאול את בניו ובנותיו של מרכז זה, שעומדים לרשת הרבה כסף אחרי שיחזרו מהמסיבה באילת של המרכז הרדיקלי הבינתחומי (שמופיעה באחת התמונות), ומאוד יתאכזבו לגלות שהאקרים פרצו לחשבונות הבנק של הוריהם וגנבו להם את כולו. מי יודע, אולי הם אף יפעילו את המשטרה הרדיקלית כדי להחזיר לעצמם את הכסף הרדיקלי שלהם, שמאפשר להם להשתתף בכל הפעילויות הרדיקליות האלו.

      • יואב Says:

        הטקסט הזה מתאר תנועה ויחסי גומלין. תנועה מן המרכז החוצה. תנועה שאחד ממאפייניה הוא לקיחת בעלות חזרה על הייצוגים, במקביל לגסיסה של פוליטיקת הייצוגים. התנועה הזו, שהיא רדיקלית, צומחת מן המרכז – הריבוי האנונימי ("מעמד הביניים", אנונימוס, 99%) – ויש לה גילויים שונים. לכן הטקסט כתוב כפרגמנטים.

        הנה טקסט על הארלם שייק, שאולי יסביר את ההבדל בין הפופ העכשווי לזה של MTV, ומדוע אנו רואים בתופעה זו תופעה רדיקלית:

        הארלם שייק, להיט הפופ הויראלי של הרגע, הוא יצירת פופ רדיקלית. הארלם שייק לא נולד בתחנות הרדיו או במצעדי הפזמונים, אלא מלמטה – ביוטיוב, כהמצאה של הגולשים. אף אחד לא ציווה עלינו להקשיב לזה או להצטלם לזה. למעשה, למרות שיש קטע שממנו לקוח השייק, אף אחד לא מקשיב לקטע הזה. זה לא באמת שיר.
        הארלם שייק נולד מראש כהעתק חסר מקור. להארלם שייק אין קליפ "רשמי", יש רק פורמט שלתוכו מוזגים את הקליפ, אבל כל אחד מהקליפים הוא אחר לגמרי. למעשה, זה מה שהופך את הארלם שייק ללהיט – לא מספר ההאזנות, אלא מספר הגרסאות. הארלם שייק, כיצירת פופ, קיימת מראש כריבוי אנונימי, כיצירה קולקטיבית, יצירה פיראטית.
        אמנם גנגנם סטייל, להיט הפופ של השנה החולפת, כן ציית לתחרות המדידה הקפיטליסטית – השיר עם הכי הרבה צפיות ביוטיוב – אבל גם הוא חלק ממגמה, שהארלם שייק מקצין, של הוצאת הפופ מידי בעלי ההון, ולקיחת השליטה בו בידי הפופולוס, ההמונים. ההמונים לוקחים חזרה את הבעלות על הייצוגים, וגם הפופ הוא טריטוריה של מאבק.
        הארלם שייק הוא המוסיקה העממית של עידן המידע, התפרצות רגעית של יצירה ספונטנית, באופן סינגולרי ממש. בפופ תמיד היה חבוי פוטנציאל דמוקרטי שנוכס לטובת בעלי ההון, למשל בהיפ הופ ובמוסיקה המזרחית, אך הארלם שייק כיצירה מציב בפנינו מודל דמוקרטי אחר: זה לא בדיוק ההיגיון הדמוקרטי בו השוליים מגיעים למרכז (כמו שמוסיקת השוליים לרוב "מקיימת דיאלוג" עם תרבות הפופ), אלא ההגיון של הזנב הארוך שיוצא מגוף מרכזי. זהו הגיון דמוקרטי יותר – במוקדם או במאוחר, כל קול שנמצא על הזנב הארוך יישמע, כמו שכל סרטון הארלם שייק ייראה, כמו שבהפגנה המונית כל קול שווה ערך.

        "יש עתיד" ואנונימוס הם שני מופעים של אותה התנועה. אפשר לדבר על הניגודים בין שני המופעים האלו, אני חושב שעושים זאת מספיק (למשל, בשוליים הטהרניים, בהם יש חשיבות למנוגד במקום למחבר). אנחנו מנסים להסביר את המקור המשותף לשתיהן, זה נראה לנו יותר קונסטרוקטיבי ופחות שמרני.

      • נטליה Says:

        הנה דוגמה לשפה שסותרת את עצמה – "תנועה שאחד ממאפייניה הוא לקיחת בעלות חזרה על הייצוגים, במקביל לגסיסה של פוליטיקת הייצוגים." אם פוליטיקת הייצוגים גוססת, מה בעלות-חזרה על הייצוגים תעזור כאן? היא תשאיר את המחזיקים בה עם משהו גוסס ביד.

      • געכי Says:

      • יואב Says:

        אין כאן שום סתירה נטליה. פוליטיקת הייצוגים היא הפוליטיקה הפרלמנטרית, הנציגותית, הייצוגית – בה אנחנו בוחרים "דתיים" או "נציגי מעמד ביניים" או "נשים" ושאר ייצוגים שישמשו עבורנו כנציגים, כייצוגים, בכנסת או בועדה כלשהי. כשהריבוי יוצא לרחוב הוא לא צריך ייצוג שייצג אותו, הוא מייצג את עצמו, לוקח בעלות על הייצוג שלו.

      • נטליה Says:

        ברגע שכולם לוקחים בעלות על הייצוג של עצמם, אין כבר משמעות למילה ייצוג, אז למה להיאחז בה? אתה נתלה באילנות גבוהים ובריאים שאני נוטה לתפוס כחולים (פוסטים למיניהם, פני השטח), אז הוויכוח כנראה עקר.

        ההמיה הימנית (דרול, מאפיהו, ניל"י) אחרי המאמר הזה מאוד מעניינת. עושה רושם שדיבור מעורפל, וואקום טיעוני, רטוריקה מרחפת, קורצים מאוד לימין. האם מדובר במומנט פאשיסטי כפי שטען עומר לעיל? או אולי הימין אופטימי לגבי טבע האדם יותר מן השמאל? (כמובן שכל התגובות כאן חסרות ערך סטטיסטי, אבל אולי בכל זאת יש בזה משהו, בזה שימניים ספורים אהבו את המאמר ושמאלנים ספורים לא, לכי תדעי). לדעתי זה לא נובע מכך שהימין אופטימי יותר, אלא נובע ממצב העניינים הנוכחי – הימין שולט בעולם המערבי כרגע, אז מה יותר משתלם מטקסט שמבצר את השליטה הזאת, ועוד עושה לי נעים בבטן ומוציא אותי מהפכן תוך כדי (שואל את עצמו מאפיהו-דרול)? איזה כיף לי שקורצים לי וכו'. אבל זו כאמור דעתי. יכול להיות שהשמאל פשוט לא מאמין באדם, למרות שלכאורה הוא אמור להיות אופטימי וכו'.

      • יואב Says:

        הנה תגובה שמצאתי בפייסבוק, של מישהו שאי אפשר לחשוד בו בימניות, או אפילו בכך שהוא שמאל ציוני:

        בנתיים אני בעיקר מפחד כי אתם צודקים. כלומר, אני לא מסכים עם כל הניתוח, וזה לא באמת משנה, כי מה שמשנה זה הניסיון לזהות משהו חיובי (מלשון פוזיטיבי, בניגוד להיעדר) במה שקורה במרכז, שאני מסכים עם הזיהוי שהוא שורשי לגמרי. אני ביטאתי את זה במשפט "הערנו את המעמד הלא נכון", במובן הזה מה שמתרחש הוא אידיאולוגי להפליא. למה לי פוליטיקה עכשיו כאידיאולוגיה ולא כהתרחקות מאידיאולוגיה. מעניין במיוחד לקרוא את התגובות לטקסט שלכם, שמצביעות בעיקר על חוסר היכולת של הביקורת משמאל להמשיג את מה שקורה עכשיו במרכז. כאמור, סחטיין.

      • טל Says:

        לגבי סוגיית הייצוג: אין הכוונה לכך שהייצוג נעלם לחלוטין. הייצוגים לא הולכים לשום מקום, אלא אנו טוענים שלמדנו *לאלף* אותם, לשלוט בהם – ולא הם בנו; לדבר בשפה שלהם, להתחפש אליהם, לעשות שימוש בטכנולוגיות הנראטיביות העומדות לרשותם.

        עד כה, מערכת היחסים בינינו לבין הייצוגים היתה כמו אל אלים, מערכת חד-סיטרית וא-סימטרית שבה הם משפיעים על חיינו בעצם פעולתם, ואנו רוקדים לצלילי החליל שלהם. לא עוד, אנו מנסים לטעון במאמר. יחסי הכוחות משתנים. מהבחינה הזו, הייצוגים הם הדבר הכי קרוב למפלצות שיצרנו, והן מופיעות מתוכנו. המאבק הזה מוצג יפה בשיר "Monster" של קניה ווסט:

        בהמשך לכך, טענה נוספת בדבר הפופ האזרחי היא שמכיוון שהייצוגים הפופיים הגיעו מתוך ההמון, מתוך הצייטגייסט שהוא נושא, הם שייכים בפירוש לו, ולא להון. מול השפע של ההון, אנו מעמידים את השפע של ההמון. בקצרה: בריטני שייכת לנו, ריהאנה משלנו, ביונסה היא אנחנו, וכו' וכו'.

        כן, בכוונה לא סיפקנו הגדרות הרמטיות למושגים כמו "מרכז", ו-"ייצוג", ואחרים. כן, אין כאן תיאוריה יציבה, ולא היתה זו כוונתנו להציע אחת כזו, אלא ליצור מצע לדיון.

      • דודי Says:

        יואב, כתבת: "הארלם שייק לא נולד בתחנות הרדיו או במצעדי הפזמונים, אלא מלמטה – ביוטיוב, כהמצאה של הגולשים". לא כך הדבר. המציאות היא שגופים מסחריים עשו מאמץ מכוון להעצים את מספר הצפיות בסרטוני הארלם שייק ביו-טיוב.

        ראה כאן: http://qz.com/67991/you-didnt-make-the-harlem-shake-go-viral-corporations-did/

    • נטליה Says:

      גם אני חשבתי שהעולם הוא ללא גבולות ושכולם על הביפ, כולם נסעו לכל העולם, בעיקר לדרום אמריקה ולמזרח הרחוק (בטיולים שהתבררו בדיעבד כקולוניאליסטים, כך על פי השוליים הרדיקליים), והיו הרבה סמים נחמדים, והרבה הרפתקאות, והרבה מסיבות, אבל אחר כך כולם חזרו, התחתנו אחד עם השני, הצליחו לגרד בעזרת ההורים דירה בפרבר (הרדיקלי? האם הכותבים ביקרו בהרחבות של קיבוצים ומושבים לאחרונה ועמדו על סדר היום של הדיירים?) והיום הם עובדים בטירוף במשרדים של תאגידים, משקיעים בילדים זמן וכסף רב, ואלו יגדלו אט אט, "ימרדו" גם הם במסיבות, יטיילו אף הם, יחזרו אף הם ויגרדו אף הם כספים מחסכונות הוריהם המדולדלים וחוזר חלילה. נראה שהכותבים "עלו" פה על תקופה מסוימת, שמריחה כמו רוח נעורים, ונמשכת בישראל בערך עד גיל 29, ולא מותירה את חותמה על כלום (מלבד על כדור הארץ, כי הצריכה בגיל הזה היא בטירוף של העולם).

  2. מאיר Says:

    ההתמסרות לאסתטיקה במקום לטיעונים הגיוניים, הופכת את הטקסט למגילת אבסורד נונסנסי, זיקוקי דינור שנכבים מיד בהצתתם. כי הרוב פשוט מסומם, ולא רדיקלי בכלל, מרוב טלוויזיה וזבל אכיל ויותר מדי שעות עבודה, ונשלט הגמונית באמצעות תחליפי-עינוגים. זה כך בכל דמוקרטיה, זהו לב הדמוקרטיה הליברלית. ואין לרוב הזה שום קשר ל-Occupy או לכל סוג של תודעת צדק, זה בדיוק אותו הדוניזם ותיק וסהרורי שמכלכל את הניצול הקפיטליסטי שבתמורה מקיים אותו, ובעיקר את מנהיגיו, בביזת השוליים והמיעוטים.

  3. מרקס צדק Says:

    איזה שטויות.
    ה"מרכז הקיצון" הוא לא התחלה של משהו, הוא הסוף.
    זה פרפור מוות של כלכלה חלשה וחברה נואשת.

    מחאת הקיץ וה"הישג" שלה מדגים כמה אימפוטנטים אנחנו.
    ניאו-ליברליזם ניצח, אסור לדבר על פוליטיקה.
    כלכלה זה פוליטי.
    כלכלה הפכה פתאום למדע טהור ששמור רק לכלכלנים.
    זה כבר לא שאלה של שיח ציבורי או מדיניות ציבורית, אלא רק עניין של להכניס את "אנשי המדע" הנכונים למשרד האוצר.

    אל תהיה כולכך מאוהב "במרכז הקיצון", זה יצור שקיים רק בתקופת שפע.
    בורגנים הם ניהיליסטים שטוב להם והם שונאים את העניים שרע להם.

    שהמשיח החילוני לפיד יכשל, וזה רק שאלה של זמן.
    לא הייתי רוצה להיות שמאלני,חרדי או ערבי במדינה.
    כי ה-backlash הולך לכאוב.

    • אורי Says:

      אתה כותב יפה. יש עוד את הסיפור של הח"כ בארון, ואני חושב שאם הוא יצא במהלך הקדנציה זה מסוג הדברים שישמחו אנשים שחושבים כמוך.

  4. מיצי Says:

    אומרים שיש זקנה אחת, שחיה לבדה בבקתה עלובה בהרי האנדים, והיא כנראה האדם היחיד שמסוגל לצלוח ולפענח את הטקסטים של טל מסינג.

  5. Tovi Says:

    Living is easy with eyes closed, misunderstanding all you see" ~John Lennon

  6. עומר Says:

    אני נוטה להסכים עם נטליה. "העולם שייך לנו" היא סיסמה רדיקלית אם ההמשך המרומז שלה הוא "ולא למכונה"; אבל במרכז הרדיקלי ההמשך הלא כל כך מרומז שלה הוא "ולא להם (העניים, החרדים, הערבים, ה…)", מה שהופך אותו לעוד הדגמה של התובנה הישנה בדבר המומנט המהפכני המוחמץ שפועם בליבה של כל התעוררות פשיסטית.

  7. mafyahu Says:

    נכון שצריך להיות עיוור, או שמאלני או ימנוני כדי להכחיש את קיומו של רדיקליזם חדש. אך נראה לי שהכינוי שנתתם לרדיקליזם הזה יכול לשמש רק כשם זמני, משום ש"מרכז רדיקלי" הוא אוקסימורון בהגדרה. אולי עדיף לבחור בשם זמני אחר, כמו "הרדיקליזם החדש" או אפילו "האנרכיזם החדש". ברור שמדובר בהמון אנשים, רובם צעירים, שחופש המידע+ניסיון העבר הפילו מבחינתם את האופציות של השמאל הישן (גם "השמאל החדש" כבר התיישן מזמן) ושל הימין הישן (כנ"ל). שתי כנופיות מעופשות של מלבי שנאה, מחרחרי ריב ומלחמה, הנאחזות זו בצווארה של זו כבחבל הצלה. שתיהן משתייכות לאותו מעמד חברתי (האינטליגנציה של הבורגנות השבעה + אלה שעברו/עוברים קואופטציה, מהמעמדות הנמוכים יותר) וכבר ברור לגמרי שלשתיהן אין שום פתרונות למצבים המשתנים במהירות של המילניום החדש, שהן שקועות עמוק בביצות אידיאולוגיות שאין מהן מוצא, ומשמרות על ידי המאבק המדומה ביניהן את הסדר הרקוב הקיים.

    • יואב Says:

      היי מאפיהו,
      רדיקליות אינה בהכרח קיצון ואינה בהכרח שייכת לשוליים.

      מתוך הערך קיצוניות ורדיקליזם בויקיפדיה:

      ״המונח רדיקליות שונה משמעותית מהמונח קיצוניות. בעוד שרדיקליות משמעותה שינוי של מצב מהשורש, קיצוניות על פי רוב מתייחסת לשוליים החברתיים. בעוד שקיצוניות לרוב מתנגדת לפשרות, גורמים רדיקליים עשויים לתמוך בפשרות וויתורים.

      תפיסה רדיקלית איננה בהכרח קיצונית ותפיסה קיצונית איננה בהכרח רדיקלית. במצב בו הגישה הרווחת על פי הקונצנזוס היא שצריך לשנות את המצב הקיים, תפיסה אשר תתמוך בהשארת המצב כמו שהוא תתפס כקיצונית. רדיקליות יכולה להיות נחלת הקונצנזוס בעוד שקיצוניות מעצם הגדרתה היא רחוקה מהקונצנזוס.

      שני המונחים הללו מתייחסים לרוב לתיאור גישות פוליטיות. אך שניהם משמשים גם צרכים אחרים בשפה. לדוגמה, החלפה של כל הריהוט בחדר מסוים הוא מעשה רדיקלי מכיוון שחל שינוי מהשורש במראה החדר.״

      יתכן גם שזה מה שמבלבל חלק מן המגיבים, במיוחד מן השמאל, שמזהים באופן אוטומטי את היותם בקיצון כרדיקליזם. מול זה אנחנו אומרים: יש שמרנות גם בשוליים, ובמרכז מופיע הרדיקליזם החדש.

      • mafyahu Says:

        אם תקרא שוב את דברי תיווכח לדעת שבשום מקום לא זיהיתי רדיקלי עם קיצוני. להבנתי מרכז אינו יכול להיות רדיקלי משום שמרכז אינו יותר ממה שנמצא בין השמאל והימין ולכן גם שייך לעולם המושגים שלהם ומבטא סוג של תערובת או תרכובת או מיצוע של רעיונות, עמדות ומזג שנשאבים מפה ומשם. בשעה שרדיקליזם – שאיפה להגיע לפתרון יסודי בחברה בת ימינו, חייב להשאיר מאחור את אלה ואלה ואת מה שביניהם.
        שניהם, שמאל וימין, גם במקרים שהם מתיימרים לרדיקליזם, הם דוגמטיים, מקובעים ומיושנים, ואפשר להבחין בכך גם על פי עולם המושגים וגם על פי קשת הפעולות שלהם. הימין המתנחלי האמור להיות רדיקלי הוא סוג של גירסה דוסית-לאומנית ל"חומה ומגדל" משנות ה-40 במימון ובהכוונה ממשלתית, והשמאל של חד"ש או מר"ץ תקוע בסיסמאות, נאמנויות ודרכי פעולה משנות העשרה של המאה הקודמת במקרה הראשון, ומשנות ה-60 וה-70 של אותה מאה במקרה השני.

        כדי להגדיר את הרדיקליזם החדש כדאי להתרחק מעולם המושגים המקובל על השמאל-ימין-מרכז. אולי "הרוב הרדיקלי" יכול להתאים. החבר'ה של ה-"99%" תפסו את רוח הדברים, אבל איבדו אמינות בגלל שהגזימו מאוד כבר בסיסמה. היסודות השמרניים של החברה, המבקשים לשמר את המצב הקיים, שאין בו שום דבר רדיקלי, מונים הרבה יותר מ-1%. אנשי ה-99% וה"אוקיופאי" טעו מאוד גם בדרכי הפעולה ששאבו מתנועות קיקיוניות שמייצגות מיעוטים שוליים. כשאתה מתיימר לייצג 99% מהעם, הרוב העצום הזה אמור להתבטא איכשהו גם בדרכי הפעולה שלך. והוא לא מתבטא כשמייצגיו של הרוב מתנהלים כתלמידי תיכון או סטודנטים העסוקים בהטרדת המשטרה. הכיוון הוא יותר "מחאת הקוטג'" שהיתה אצלנו. או ההפגנות ההמוניות של המחאה הישראלית. זו כשלה משום שנוהלה על ידי הקיצוניים השמרניים של חד"ש ורק"ח, ומומנה על ידי הטייקונים האמריקאים של "הקרן החדשה" שמה שעניין אותם היה לעצבן את נתניהו ולנסות להפילו מסיבות שלא היו קשורות לעילת המחאה המרכזית. מי שהשתלטו על המחאה עשו מה שיכלו כדי לפורר כל אפשרות של שתופי פעולה להשגת מטרות ספציפיות (דיור, יוקר המחייה), אם המאבק נגד "הכיבוש" אינו עומד במרכזן, ואם יש בהם כדי לאחד את הרוב ולא להביא לפילוגו. הדבר בלט במיוחד כשניסו לחדש את המחאה בקיץ של 2012 ונגררו מיד לסוג הפעולות של ה-99% והאוקיופאי וגמרו על המחאה. רוב לא מנפץ חלונות של בנקים, לא חוסם כבישים ולא מקלל שוטרים. רוב ממנה לבנקים מנהלים חדשים, למשטרה מפקדים חדשים, ולכבישים שר תחבורה חדש. לדרך לשם אין שום קשר לשטויות הילדותיות של ההיפים משיקגו של 1968, שלא הביאו לשום דבר בזמנן והיום בטח אין להם מקום אם רוצים להשיג משהו ממשי, ולא להצטייד בפוזה ריקה של מהפכן כדי לתפוס זיונים.

        בשיאה של המחאה שהתחוללה בקיץ 2011, כשזו זכתה בסקרי דעת הקהל לתמיכה של תשעה מכל עשרה ישראלים, נתליתי בהאשמות של המימסד נגד המוחים, "האנרכיסטים", וכתבתי בהפוכה על תשעה עשירונים של אנרכיסטים נגד עשירון אחד של נצלנים ומתעלקים. נראה לי שגם אני נסחפתי אז מבחינת המספרים, אבל בהחלט אפשר לדבר על רוב גדול ורדיקלי, שכבר מבין שלימין ולשמאל אין פתרונות, והוא מבקש לעצמו פיתרון מול השתלטנות ומערכות ההטעייה של הכוחות הפוליטיים המיושנים, שעדיין שומרים על אחיזה חזקה בשלטון.

      • נטליה Says:

        אהבתי במיוחד את המרכאות סביב המילה כיבוש.

    • נטליה Says:

      אני חושבת שהעיוורות היא של האובר-ריאקטינג להלם ההווה. הכל נראה כל-כך אינטנסיבי, אז זה חייב להיות רדיקלי-אנרכסיטי. מה לעשות שהוא לא כזה.

  8. mafyahu Says:

    לנעם:
    אינטנסיביות גדולה אף יותר.

    • נועם א"ס Says:

      ??
      אינטנסיביות יותר גדולה, נניח, מהקרב על הסום?
      אינטנסיביות יותר גדולה מציד ממותות?

      • mafyahu Says:

        מוכרים לך רק סוגי אינטנסיביות שכרוכים בשפך דם? זו האסוסיאציה המיידית שלך לאינטנסיביות? זה מה שעושה לך את זה?

      • נועם א"ס Says:

        אינטנסיביות יותר גדולה מלידה?

      • נטליה Says:

        אני לא מבינה איך משהו יכול להיות יותר אינטנסיבי מחופשה בת ארבעה ימים, הכל כלול, של המרכז הבינתחומי בהרצליה במלון יוקרה באילת.

  9. mafyahu Says:

    ובמסגרת הכל כלול התערבות טילית של הסלפים ממועצת השורה של המוג'הדין ונועם א"ס יולד/ת שלישיה על שולחן הקבלה, אחד ימין, אחד שמאל ואחד מרכז רדיקלי.

  10. Shahar Abelson Says:

    אני גם אוהב מסיבות וזה, אבל לי זה נשמע כמו בורגנים אספקיסטים עם קמצוץ של תרבות המון והרבה ייאוש. לא הייתי קורא לזה רדיקלי…

  11. YFK Says:

    האם סחי מרכז רדיקלי היה כותב טקסט כזה?! וברצינות, טל ונועם, פוסט מעניין כשם שהוא מרגיז. אולי אם הייתי ״סחי״ כהלכתו(whatever that means) הייתי פשוט נשאר עם המעניין, אבל מאחר שלא נולדתי עם היכולת ההדוניסטית להנאות ממסיבות, להשיג זיונים בקלילות מרשימה, ללמוד חשבונאות-היי טק-הנדסה-עריכת דין-רפואה בתור התחום המעניין בתבל, אז עצבנתם אותי, גם כי ״לקחתם״ לי את הרפלקסיביות, שהיא מותר האדם מן הסחי שלי, וגם כי, אין לי מושג על אילו סחים אתם מדברים, אלו שאני מכיר היו מגיבים למניפסט המרכז הרדיקלי הזה כ״חפיררררה!״(הם גם לא היו מגיעים לארץ האמורי in the first place). אז יואב ונועם נא להסביר בשמחה.

  12. דמיטרי Says:

    אני מעדיף לחשוב שזה לא המרכז שמייצר רדיקליות ומשווק אותה לשוליים, אלא שהרדיקליות של השוליים מצליחה לחדור אל תוך המיינסטרים. הקתרסיס של מחאת הקיץ 2011 עבורי היה בתחושת בטחון בלהביע את דעותיי הפוליטיות בלי לצנזר במקום העבודה,עם המשפחה וסתם אנשים ברחוב מבלי לחטוף מכוח הקונסנזוס. ומשום שהמיינסטרים נחדר ונסדק, כוחות אידיולוגיים מעדיפים לאמץ ריטוריקה רדיקלית שתעבוד לטובתה ("מהפכות המחירים" למניהן, "שיוויון בנטל" ושאר הספינים).
    אולי זאת דוגמא למסיבה יותר רדיקלית (גם זה מיינסטרים, אבל נראה לי שהרדיקליות באה כאן באופן ברור מהשוליים):

  13. אורי Says:

    המרכז לא חייב להיות "רדיקלי" כדי להיות מעניין, יש לו בישראל הרבה כוח.

    אני תוהה אם מה שכתוב פה לא לחלוטין בלתי קשור לזה:
    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1997358

    אורי

  14. Arnon Zangvil Says:

    לא יודע, אני ממש אוהב את כיוון החשיבה הזה. בעיני יש כאן ניסיון לזהות כוחות רדיקליים, תת-קרקעיים או בלתי מנוסחים, שנמצאים דווקא מתחת לאף, ולאו דווקא במקומות הצפויים של הקצוות הזועקות עוול.

    אולי כאן גם התקווה. בהכללה סופר-גסה, האידיאולוגיות הקיצונית מבוססת על אי-קבלה. אי-קבלת העוול. ככוחות שהן בעיקרן כוחות נגד, ולא בעד – לכן כוחן מוגבל לעת משבר (מחירים, כיבוש, אלימות, פשע, דיור). מי מאיתנו שהתנסה או מתנסה בעשיה שכזאת, גם יודע שאי-הקבלה כלפי המצב הפוליטי הקיים לעיתים קרובות מידי מלווה באי-קבלה עצמית בלתי מודעת או מודעת חלקית.

    הכוחות שהכותבים מנסים לגעת בהן, הו כוחות שיושבות על בסיס של בעד: בסיס של חגיגת החיים. התקווה היא, שלמרות שהחגיגה כפופה עדיין למערכות כלכליות פוליטיות חברתיות של דיכוי ושליטה, החגיגה תשתחרר מיוצריה. אינשאללה.

    אחלה טקסט.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: