תהל פרוש
אוי אוי אוי כמה בניינים יפים יש בוינה שנראים אדישים להיסטוריה אני מסתובבת ברחובות האלה כמו יהודייה קטנה מתרחבת ברחובות האלה לכל היהודים וכף היד של דיטר בכף היד שלי רכה ואיכרית וכל הסבים הנאצים של דיטר כל הסבים המתים שלי המומים וריקים. אין ספק אני הסרט הצבעוני שהרחובות האלה צריכים שצריכות המדרכות הנעות בשלג תחתיי הבניינים היפים שמתרחקים ממני לאט
צריכים פשיסטים מדוכאים מפוסלים בברונזה צריכה הכתובת על קיר בית מקווה הרוס: לזכרה של אימי ואחותי הבתולה צריכים הבתולים היהודיים האלה בתוך העיר בתוך האוסטריה בתוך מחנות ההשמדה ויהודי ההשמדה ובתי הטרנספורט והכאב הנצחי צריכים בגלל הדמיון העילג בגלל הרוע האנושי זה שמעולם לא הסתיים ומחליף צורה מדבר עברית בין יתר השפות בגלל השאלה לאיפה נלך אם ככה כל האנשים שהשפה שלהם אחת
אוי ישראל האם שכר הדירה אינו טרנספורט האם הצורך להתפרנס אינו טרנספורט האם זה לא הורג אותנו הורג אותנו כל מה שחודר לבשר שלנו, לחלומות שלנו טרנספורט טרנספורט טרנספורט עיסת נהר חם עכור גועש ולוהב הותרתי אותך מאחורי כמו ששוכחים תחתונים מלוכלכים ובכל זאת מצאתי אותך בוינה ואמרתי לוינאים: אני בת ההיסטוריה יהודייה ואני אומרת תכבשו את ישראל ותצילו אותה מעצמה. כן ישראל מסרתי אותך בחפץ לב באישונים מורחבים ולב אדום עם נחשים בבטן ועקרבים באוזניים עם נאקת הזמן האורב לפתחייך מסרתי אותך ככה לכל וינאי ווינה היתה טובה אלי
וינה נרקבת לאט הדנובה הירוקה גוססת מעליה מרחפים אנשים בכנפיים שקופות לא יעיזו לרדת נמוך יותר כבר הרגו בהם ובחדר שאני גרה בו עמוק שוכנים שני הילדים בפינה שצומח בה פרח ליד השרפרף הקטן פניהם צמודות לחלון רגליהם לוחצות את מרצפת העץ אין להם אוויר ובבתי הקפה הישנים אנשים לועסים בעדינות ואומרים הכל משעמם כאן יש יותר מדי כסף נוחות היא קללה אומרים שאין יהודים שיהודים מתחבאים בתוכי תוכם
אבל בחדר הזר מעולם לא הייתי מוכרת יותר הברק שהשלתי חוזר ונטמע בי בנשימות ארוכות אני שומעת עכשיו, ישראל ספרי לי על זמן אחר זמן שלא היית זמן שלא תהיי ובין לבין חרק חסר חשיבות אדונית הבריאה בציפורני הנשר שורטת בגופי כאן את כתר זהב על ראשי נוטפת זהב ציוני כנפי המלאכים שלך מרחפים מעלי מנשקים לקללה שלי אין קללה שתהלום אותי יותר מזאת
גוסטב קלימט, Malcesine am Gardasee
וראו גם:
תגים: אוסטריה, העולם דובר הגרמנית, העולם החוץ-גרמני, וינה, מרחב התרבות הגרמנית
ארץ האמורי 
10 באפריל 2013 ב- 10:03 |
תהל פרוש
כותבת נהדר, אולי אפילו נהדר מדי. פרוזה פיוטית – נזהרת מלהתקרב לתומס ברנהארד.
מותירה טעם של עוד.
אלכס אנסקי
0523566323
22 באפריל 2013 ב- 17:17 |
אלכס, תודה רבה! שמחה שאהבת
10 באפריל 2013 ב- 20:55 |
קחי עוד ולס, שלומי שבן שר ליאונרד כהן
10 באפריל 2013 ב- 21:13 |
תודה רחל! אני אוהבת מאוד את המקור http://www.youtube.com/watch?v=JQm1OmLMNno
12 באפריל 2013 ב- 04:20 |
כמה מוזר הדבר שמכל השיטות, עם בוחר להנחיל את ערכיו לבניו ובנותיו דווקא בשיטת הטיפול בהלם. אולי זה שההלם, והשהייה בהלם ותוצאותיו, הם בעצם התוכן?
14 באפריל 2013 ב- 13:47 |
הזילזל שלך במוצא שלך (ישראל) לא מפתיע. הנהירה של בני הדור השלישי לוינה וברלין יש בה משהו מן הרצון של העבד להתקבל אצל האדון.
15 באפריל 2013 ב- 05:00 |
קצת על גרמניות וישראליות. ביום השואה האחרון העיתונים היו גדושים בסיפורים הרגילים על השואה, הניצולים וכל הג׳ז הזה. אף אחד לא נגע בהתפתחות הדורית המשמעותית ביותר בשנים האחרונות. ההיקסמות של הישראלים, רבים מהם ״דור שלישי״, עם גרמניה וברלין.
פרופ. גד יאיר מהפקולטה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ומי שכתב את ״צופן הישראליות״, הוא היחיד עד כמה שדעתי מגעת שנוגע בנושא באופן רציני ועמוק. וזה מה שהוא אומר בראיון:
״במסגרת החידות שעדיין ראויות לבירור, שאלתי חלק מן המרואיינים האם בשיבה לברלין יש משום בקשת תיקון; האם יש ניסיון ישראלי להוכיח שלמרות מה שהנאצים אמרו על היהודים – יש בנו מוכשרים כמוהם במדע ובאמנות, במוזיקה ובקולנוע. הנה דיווח שרשמתי באחד הלילות לשותפיי לדרך: "היה שווה לטוס לברלין ולו בשביל השיחה הזאת. כזכור, החשד התיאורטי שלי הוא שבשיבה של ישראלים לברלין יש גם בקשת תיקון, כביכול התכתבות עם 'המעגל המכושף' שההיסטוריונית שולמית וולקוב כותבת עליו ועם 'רקוויאם גרמני' של עמוס אילון, כלומר חיפוש אחר התקבלות אצל מי שדוחה אותנו. לא שתלתי למרואיינת הערב את הדברים – היא פשוט אמרה זאת. במילים שלי, עולה מדבריה כי יש הערצה נכספת לגרמניות, יש אפילו רצון להתגרמן – גם אם אין סיכוי, גם אם הגרמנים לא רוצים – והישראלים מפגינים רצון להצליח היכן שהיהודים של ויימאר נכשלו. כן, המוטיב הזה עולה. בבירור. נעשה להם מוסיקה גם אם ריכרד וגנר אמר שליהודים אין יכולת מוזיקלית. כמו ישראלים, נעשה להם דווקא, עד שישתכנעו".