זהירות, קומוניסט על רולרבליידס

ליאור קיי אבישי

"למה קומוניסט כמוך נוסע לקטאר?" שואלים אותי החברים הקרובים, "למה אתה אוהב לנסוע למדינות ערב?" שואלים אותי חברים אחרים, "אתה אוהב ערבים, אתה לא מפחד שירצחו אותך?"; "תגיד, איפה אפשר להשיג סקס במדינות ערב?".

לשאלות האלו אני עונה כך: לפני הכול, גם אם סולדים מהקפיטליזם זה לא אומר שלא צריך לראות, לשמוע ולחקור איך המערכת הזאת עובדת במזרח התיכון. כישראלי, מעניינים אותי השכנים שלי. התמונה הראשונה הזכורה לי מהבניין באזור כרם התימנים שבו גדלתי הייתה שכאשר נכנסנו לדירת הגג שלנו ואמי ארגנה את השיפוצים כל השכנים עלו לגג והתחילו לצעוק עלייה שהיא הורסת את הבניין הישן ממילא. אחרי כמה שבועות או חודשים, הצעקות הפכו לידידות. כילד אני זוכר איך האימא האמריקאית שלי נהנתה להיכנס למטבח של רוחמה השכנה התימנייה לראות איך עושים מרק תימני או לראות איך היא עושה את הבצק של הג'חנון ביום חמישי בלילה לקראת האפייה של שישי שבת. "מה זה? איך מכינים את זה?" שאלה אמי במבטא האנגלוסקסי שלה. וכך גם השכונה המזרח תיכונית. היא מעניינת אותי, אני גר כאן, למעשה נולדתי כאן ואני לא רואה את עצמי יכול לעבור למקום אחר.

בנוגע לשאלה האחרונה – אענה עליה בסוף היומן.

בכלל, המשמעות של טיול בעיניי היא לראות דברים חדשים, להתענג על דברים שיש במקום שאני מטייל בו ולא קיימים אצלי בבית. קצת התנתקות מהבית הקרוב כדי לראות דברים בפרופורציות אחרות. כן, יצאתי לטיול הזה לבדי. אני אוהב לצאת עם חברים לטיול, אבל יש גם יתרונות לצאת לבד לטיול, תמיד מעניין בטיולים. הטיול הזה מוקדש גם לחברי אלי זלאיט ז"ל, שהיה החבר היחיד שלי בינתיים שהעז לחצות את חומת הפחד הישראלית ולהצטרף איתי לטיולים למדינות ערב – אלה שאפשר להגיע אליהן עם דרכון ישראלי.

"להתראות לנין": האוטובוס לעמאן והמפגש הראשון עם פנים סוריות

בשבעה דינר אפשר לעלות על אוטובוס מעקבה וכעבור ארבע וחצי שעות מגיעים לעמאן. בירדן יש מוסד כזה שנקרא ליווי אוטובוס, מלווה האוטובוס אחראי לגביית הכסף, סידור מקומות הישיבה, אזכור לא/נשים היכן לרדת ומתי, ובקשות חוזרות ונשנות מהגברים באוטובוס לא לעשן. בירדן ובמדינות ערב שטיילתי בהן נדיר לראות אישה בתפקיד פקידותי במרחב הציבורי, נשים על פי רוב מסתובבות עם בעליהן או בקבוצות של חברות או משפחה. אך הפעם ליווי האוטובוס לעמאן הופקד בידיי אישה, הנראית בשנות הארבעים לחייה ובשונה מאוד מהמראה הירדני לבושה בלבוש מערבי-שמרני. משהו שמזכיר נשים ערביות מנצרת והצפון, או מזכיר לי את הנשים הפעילות במפלגה הקומוניסטית ובחד"ש. הכל מסודר והכל בשליטה. אותה מלווה ניהלה את הנסיעה באופן אסרטיבי למדי, החתימה את כרטיסי העלייה והישיבה במקום, העירה לאלו שהתעכבו בחזרה מהפסקת הסיגריה מחוץ לאוטובוס, וענתה בסבלנות לשאלות הנשים והסטודנטים היכן לרדת וללכת בעמאן למחוז חפצם. "היא מזכירה את אחת הבוסית שלי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי", חשבתי כששאלתי אותה מה הדרך הטובה והזולה ביותר להגיע מהתחנה המרכזית המרוחקת שבמרכז העיר לבית המלון שלי, היא ענתה לי בחיוך באנגלית רהוטה, הסבר מפורט ומועיל.

הרגשתי נוח. בשיחה היא אמרה לי שגם לה עמאן היא זרה, "אני סורית ובשבילי עמאן זה מקום חדש ולא מוכר". פה פעם ראשונה שמעתי שבר בקולה. בדרך כלל אני לא ממהר לחשוף את זהותי הישראלית במדינות ערב, גם בגלל כמויות הפחד שהזריעו אותי בישראל שערבים שונאים יהודים, וכן בגלל אי הנעימות שהמצב יוצר. במקרה הטוב אני הופך בן רגע למסביר הלאומי של המדיניות הישראלית השגויה, או במצב פחות נעים, מנתקים איתי מגע בדיפלומטיות. עם אותה אישה סורית רציתי להזדהות עם הניכור ויצא לי מהפה : "גם אני לא מכיר את עמאן טוב, אני מתל אביב…". כמו בלחיצת כפתור, האישה האסרטיבית סיימה את השיחה בנימוס וביקשה מהנהג לרדת מהאוטובוס. לי לא ברור מה קרה כאן – האם המלווה של האוטובוס הגיעה למחוז חפצה או שפשוט כל כך נבהלה מהשיחה עם הישראלי הנחמד שנטשה בנטישת שבר את האוטובוס. חשתי עצב על התקרית, מקווה שלא פגעתי והוספתי צער לאישה-פליטה הסורית האמיצה שליווי האוטובוס הוא פרנסתה.

הדודות הירדניות (וכנראה פלסטיניות) המבוגרות (שראו בטח פעם אחת בחייהן ישראלים בהזדמנויות שונות), שישבו לידי הסתכלו על המחזה בהלם, כאילו לא יודעות איזה צד לקחת, הצד שלי – סה"כ בחור, תייר נחמד וחייכן, ומה לעשות – ישראלי, או את הצד של פליטה ( כמותן…) הסורית שנבהלה ואולי נטשה בפחד ובלבול את ליווי האוטובוס. בכלל במדינות ערב, אם אתה רוצה לבדוק את עמדת המבוגרים תשמע את הילדים, ובאמת כמה ילדים באוטובוס התלחשו שיש ישראלי באוטובוס ונעצו בי עיניים סקרניות, ואני כדי לשבור את המתח התחלתי לשחק עם גלגלי הרולרבליידס שלידי וככה נשבר הקרח, התחלתי לספר בערבית הישראלית על הרולרבליידס, אמצעי התחבורה שלי, ותוך שתי דקות גם הדודות הסקרניות, שישבו ליד, הצטרפו לשיחה עם "האיש המוזר" מישראל.

הגענו ל"עבדלי", התחנה המרכזית הקרובה לאזור "אלבלד", מרכז עמאן. ירדתי מהאוטובוס וצעדתי למרכז העיר. בדרך נתקלתי בעוד אישה שהנהנה אלי בשלום, מוזר, חשבתי, נדיר שנשים יברכו איש זר לשלום ברחוב, כאשר התקרבתי למרכז העיר ראיתי צעירים בלבוש מערבי יחסי היושבים ומשוחחים אחד עם השני – גם משהו קצת שונה מסטייל הלבוש הירדני שאני מכיר. כאשר נכנסתי לאינטרנט קפה האוזן שלי צדה שיחה של בחור צעיר ששוחח עם חבר אחר בסקייפ ואמר לו : שהוא הגיע בשלום לעמאן, "וכרגע ישן אצל חבר ובטח בימים הקרובים הדברים יסתדרו". הבנתי שהחבר בסקייפ נמצא בדמשק.

אחרי שיצאתי מהאינטרנט קפה, הבנתי שאני נמצא באזור שיש בו פליטים סורים. בכלל, אזור מרכז העיר של עמאן הוא דלת הכניסה לכל הפליטים. בפעם הקודמת פגשתי כאן פליטים מעיראק, היום פליטים סוריים.

ממה שראיתי הסוריים הם הרבה יותר חילונים מהערבים באופן כללי. המילה "חילוני" היא גם המילה המתאימה ביותר לתאר את המראה החיצוני של הסורים:  מראה מזרח גרמני. הסורים יותר לבנים משאר הערבים שראיתי עד היום. גם ההתנהלות שלהם, כולל האישה באוטובוס, נראית לי מזרח אירופית כזאת, אפילו סובייטית. איכשהו עלה בדמיוני הסרט "להתראות לנין" – ההתנהלות של המזרח גרמנים אחרי נפילת חומת ברלין. מהמעט שראיתי, הסורים תופסים את המקצועות הנמוכים בעמאן (נראה לי שמוסד ליווי האוטובוסים הוא אחד מהם, ראיתי עוד צעיר שנראה סורי עושה את אותו הדבר). לצד העבודה במקצועות הנמוכים, הם בעלי מוסר עבודה גבוה ומנסים להראות לסביבה שלהם ש"הכל מסודר והכל בשליטה".

אני לא יודע איך לתאר זאת במילים… משהו רגשי כזה, אחרי הפגישה עם הפליטים הסוריים, אני איכשהו מבין יותר רגשית את אלו שסולדים מהערב-רב של המורדים המזוקנים הדתיים הקיצוניים בתמיכה אמריקאית (בכלל, במזרח התיכון האמריקאים עושים עסקים עם הקיצוניים הדתיים ביותר) המגיעים רובם מחוץ לסוריה ורוצים להרוס את המשטר הסורי הקיים. בכלל, ממה שראיתי בעמאן, יש בחברה הסורית התנהלות חילונית שאסור לפגוע בה. יש הרבה דמיון חיצוני בין הסטייל הצפוני של הערבים הישראלים מנצרת וסכנין לסטייל החיצוני של הסורים מהערים הגדולות, לכן יש כנראה איזו הזדהות סימביוטית בין סכנין לדמשק שיהודי בתל אביב (גם אם הוא קורא עיתונים ורואה טלוויזיה בערבית) לא יכול להבין אותה, כולל השיח התוך ערבי ישראלי על "הצפוניות החילונית-לאומית " של חיפה, נצרת וסכנין.

23:30 בלילה, הגעתי למלון הקבוע שאני מתאכסן בו כל בפעם שאני עובר דרך עמאן ובעשרים דינר מצאתי לי מיטה ללילה לפני הטיסה בבוקר לקטר.

חומת הפחד: משתכרים ומכים את הגויים?

לקחתי את האוטובוס לכיוון שדה התעופה. במדינות ערב אני אוהב אוטובוסים יותר ממוניות. זה אמנם יותר איטי ממונית אך מצד שני יותר זול, והחשוב ביותר שזאת הזדמנות לראות ולשמוע מגמות חברתיות. המיניבוס הציבורי עצר במרחק ארבעה קילומטרים משדה התעופה. ירדתי עם אחד הצעירים שעובד בשדה התעופה ויחד צעדנו, לנסות לתפוס טרמפ שיקרב אותנו לטרמינל הבינלאומי החדש שנפתח כמה ימים קודם לכן. הבחור הירדני סיפר לי שפוטר לפני כמה שבועות ממקום עבודה אחר באזור שדה התעופה, "עכשיו שכל הפליטים הסורים הגיעו לכאן, מעדיפים להעסיק אותם, הם יותר זולים" אמר בתסכול, "החיים הפכו ליותר יקרים והמשכורות יורדות". הבחור בינתיים מצא עבודה אחרת באזור הטרמינל אך עם משכורת יותר נמוכה, אמר לי בזמן שהוא מנסה לתפוס טרמפ לכיוון העבודה. אמרתי לו, תן לי לנסות לתפוס את הטרמפ, אם יראו תייר כמוני אולי יעצרו יותר מהר. ואכן אחרי שלושים שניות עצרה לנו מכונית שלקחה את שנינו לטרמינל שלי ולמקום העבודה של הבחור.  לפעמים טוב לשחק אותה "תייר אמריקאי מטומטם", ולפעמים "מזרח תיכוני ממולח". זה עובד.

עליתי לטיסה לקטר וציפיתי לישון את השלוש שעות עד לנחיתה בדוחא. לידי התיישב אדם מחויט בקפידה. הבנתי שבטיסה הזאת אני לא אשן, התחלנו בשיחת נימוסין, האדם הציג עצמו כאזרח אמריקאי ממוצא ירדני. הוא עובד בחברה אמריקאית המנסה לעשות עסקים בקטר.

כשאני מטייל במדינות ערב, רוב השאלות ששואלים אדם זר הן אותן שאלות, ואני מספק אותן תשובות אמיתיות על עצמי. כך אני נחשף בהדרגה. וכך גם עם אותו איש עסקים שישב לידי, לשאלה הראשונה מה המוצא שלי אני עונה, "חצי תימני וחצי אמריקאי", ואז אומרים לי "אה, ככה אתה מדבר ערבית". ואז שואלים איפה אני גר, אז אני עונה שאני מסתובב במזרח התיכון ועובד בתל אביב, ואז מגיעה ה"אה… אז מאיזו דת אתה…?". מכאן זה תלוי ברמת הבטיחות, או שאני אומר המשפחה לא מוסלמית או חסרת דת ואם אני מרגיש בטוח אני אומר שאני יהודי. מנקודה זו אני הופך לפרשן לענייני ישראל והמזרח התיכון, והשאלה הבאה היא "מה דעתך, הישראלים רוצים שלום?", אני אומר שכולם רוצים שלום רק השאלה מה המחיר, ולדעתי לממשלת ישראל אין כרגע אינטרס להפסיק את הכיבוש אלא לשמור על המצב הנוכחי. זה אינטרס כלכלי, וכל הסיפור הביטחוני והדתי זה החסה, עלי הבייבי והתולעים של הסלט – לא העיקר. ואז שואלים אותי מה דעתי "על נתניהו/ סאדאת/ רבין/ מובראק/ המלך חוסיין ועוד ועוד. הרבה פעמים אני לא חושף את הזהות הישראלית שלי, כי באמת אין לי כוח להיות "פרקליט השטן" ולהסביר את המדיניות והאינטרסים המעוותים של הממשלה הישראלית, או להיכנס לאיזו פוזיציה ביזרית, להגן ולהסביר את היגיון שלה. ואני ממש לא כזה, אין לי כוח לזה.

כאשר שואלים אותי שאלות על ישראל אני מבין שבעצם הערבים רואים את הישראלים כמו שהישראלים רואים אותם – פחד. כל אחד פוחד מהשני, זה הרגש הבסיסי, משם הכול נובע, הדעות הקדומות ואז ההתנהגויות הנבזיות.

גם איש העסקים הירדני, שיש לו חברים יהודים ואפילו חבר ישראלי אחד שחי באמריקה, שאל אותי ברצינות גמורה האם הוא יכול לבקר בת"א. "לא יחטפו או יהרגו אותי שם?", שאל והוסיף, "ראיתי בטלוויזיה שמרביצים אצלכם מכות לנשים ערביות ברחוב או לכאלו שנראים ערבים". מוכר לכם מאיזה מקום? הסיפורים האלו הם כנראה התשובה הערבית להתרעות של "המטה ללוחמה בטרור" הישראלי. אין ספק שחומת הפחד זאת, קיר הברזל הזה, מתוחזק ומנוהל היטב על ידי בעלי אינטרסים שמעוניינים שהריחוק בין היהודים לערבים ישמר.

אגב חומת פחד, אני אף פעם לא שמעתי ערבים ששואלים אותי שאלות על התרבות הישראלית יהודית, לא שאלות על מוזיקה ישראלית, לא על הרגלים ואופי ישראלי וגם לא על השואה שהיא חומר בעירה מרכזי לפחד מהצד היהודי ישראלי. זה כמו שמעט יהודים שואלים על הנכבה.

לפעמים נשאלות שאלות על חגים ומנהגים דתיים שיש עליהם סטריאוטיפ, כמו "זה נכון שהרבנים היהודים מהמרים בבתי הימורים", או "האם זה נכון שבפורים היהודים משתכרים ואז יוצאים להרוג את הגויים" או השאלה שאני הכי אוהב זה "מהו חג פסח ואיך עושים מצות", אז הליצן שבי יוצא ואני אומר ש"תופסים ילד פלסטיני או ילד נוצרים, מי שמגיע קודם, ומהדם שלו עושים מצה". אחרי שאני רואה את המבוכה על הפנים אני מסביר שבעצם את הדיקט הזה עושים ממים וקמח שלא תפח, פשוט מאוד.

בהזדמנות, לשם איזון, אני אוציא רשימת שאלות קבועות וסטריאוטיפים של ישראלים כלפי התרבות הערבית. בהזדמנות.

קטאר על רולרבליידס

הגענו בזמן לקטאר. כרגיל אני בהלם תרבותי קצר כשאני מגיע למקום חדש, ונהגי המוניות הם המכ"ים של ההלם התרבותי. מיד לאחר בדיקת דרכונים קלילה שנמשכה עשר דקות, יצאתי משדה התעופה ו"תפס" אותי נהג מונית אסיאתי. הוא שאל לאן אני רוצה להגיע, אמרתי את שם ההוסטל באנגלית, על פניו נראה שהוא לא מכיר את המקום, הוא התייעץ עם סדרן התחנה ויצאנו לדרכנו. סיכמנו מראש על מחיר 20 דולר לנסיעה, מחיר שהיה נראה לי מופקע אבל יאללה, העיקר שאגיע לאכסניה היחידה בקטר המשופעת במלונות יוקרה.

הגעתי לשוק עלי. זו לא קטאר שרואים ב-CNN. השוק הזה נמצא באחד האזורים היותר עניים של העיר, המקום נראה יותר כמו שוק בהודו מאשר בקטאר, הלם תרבותי. הסתובבתי במקום ושאלתי את הכתובת, התשובות היו בין "אני לא יודע אדוני" לבין "תלך לשם, ימינה שמאלה ושוב שמאלה וימינה…". שלוש שעות חיפשתי את המקום, החושך ירד, הייתי על סף היסטריה, עד שבחור קטארי הרגיע אותי ואמר לי, "בוא נתקשר למודיעין הטלפוני ונברר האם יש אכסניה בכתובת המדוברת", ואכן מצאנו. הטעות המרכזית שהמקום ידוע בשמו הערבי שלא רשום באתר האינטרנט שממנו הזמנתי את המקום, "ג'מעיה בויות אלשבאב אלקטריה" ולא בשמו האנגלי – הוסטל לצעירים. "אהה… אז למה לא אמרת קודם, בוודאי שאני מכיר את המקום"… וככה הלכו להן שלוש שעות של עצבים.

עייף ומותש הגעתי להוסטל שנראה כמו בית ספר שדה בשדה בוקר. מקום נחמד ונקי שאפשר לשים בו את הראש ולישון. לפני שהלכתי לישון הלכתי לחפש לי ארוחת ערב, אחד המתארחים ממוצא מצרי הקפיץ אותי למרכז המסחרי הקטן עם מסעדות פאסט פוד, וכך סיימתי את היום הראשון שלי בקטאר בארוחה קטארית אותנטית: קנטקי פרייד צ'יקן. לילה טוב.

למחרת קמתי מוקדם בבוקר ובדקתי עם איש הקבלה של ההוסטל את האפשרות להגיע לטיילת של דוחא ולמרכז העיר עם הרולרבליידס. "זה רחוק רחוק מאוד מכאן, תשכור לך רכב או קח לך מונית או מקסימום אוטובוס שלוקח לו הרבה זמן להגיע למרכז".

מה זה רחוק רחוק? שאלתי, "אהה אולי 8 ק"מ…" גיחכתי לעצמי, זה מה שקורה כשא/נשים מכורים לרכב שלהם, שלמכולת מתחת לבית הם נוסעים ברכב. מצד שני ייאמר שתשעה חודשים בשנה יש חום אימים בקטאר, חום שיכול להגיע ל-50 מעלות בצל, ואז גם למכולת צריך לנסוע ברכב ממוזג. היום יש מזג אוויר נעים של 31 מעלות.

"אה… אין בעיה, אני אגיע למרכז העיר ב-45 דקות עם הרולר" אמרתי לעובד ההמום. קבלתי ממנו שי – מפה של דוחא בערבית. זאת פעם ראשונה בחיי שאני עובד עם חומר שימושי בשפה הערבית.

תוך 55 דקות, כולל הפסקות מנוחה, מים ונהגים המומים במכוניות פאר שלא מבינים מאיפה היצור עם הרולרבליידס נפל עליהם, הגעתי לטיילת של דוחא. בניינים גבוהים ומרשימים. זה כמו לבקר במוזיאון של בניינים, להסתכל ולהתרשם. העיר בתנופת בנייה, בכל מקום בונים. אבל בניינים מרשימים זה לא מספיק. הקטארים מארחים את גביע העולם בכדורגל בשנת 2022 ובשנת 2024 את האולימפיאדה. קטאר חייבת לעבור בעשר שנים מתשתית ציבורית של העולם השלישי, לעקוף את התשתית של עזה, ירדן ישראל ואפילו מצרים, ולהגיע לתשתית של לונדון וטוקיו שמועמדות לארח גם כן את האולימפיאדה. יש להם עבודה מטורפת לעשות. בינתיים התיישבתי בטיילת המרשימה וצילמתי וצילמתי וצילמתי את הנוף המדהים של הים, עם הבניינים, הגנים והפארקים הענקיים שבאזור. אין נפש חיה בחוץ. מאוחר יותר גיליתי שהחיים הציבוריים בקטאר מתחילים רק בשעות אחר הצהרים המוקדמות שהחום מתחלף ברוח קלה, ואז נעים להסתובב ולהרגיש את הבריזה שמגיעה מהמפרץ הפרסי.

בשעות הערב הטיילת מתמלאת באלפי א/נשים ומשפחות שבאות לשבת על הדשא, צעירים שיושבים ומחפשים עניינים, לשחק כמתקנים, כדורגל, לעשן נרגילה או להתבודד על שובר הגלים ולבהות בים. הטיילת מתמלאת בעירוב של ריחות משכרים: מנגלים, נרגילות, ריח ים, ריחות של בשמי גברים ונשים יוקרתיים. שומעים בליל של שפות ומראות של אוכלוסיות המתגוררות בקטאר, כולם על הטיילת. שייחים קטארים ונשותיהם בלבוש ערבי, נפאלים, הודים ומצרים עם ג'ינס וחולצות כפתורים, לבוש מסורתי לצד לבוש מערבי מודרני. עניים לצד עשירים.

בקטאר יש פער אדיר בין אלה שיש להם לאלה שאין להם: שווקים של בומביי לצד עושר אדיר. כולם באים לקטאר לחפש הזדמנויות. מהעשירים ביותר לעניים, אין בקטאר כמעט תיירות נופש. כאשר אמרתי לאנשים שאני מגיע לטיול נופש לשלושה ימים בקטאר הסתכלו עלי האנשים בתמהון, " מה מצאת בקטאר? לך תעשה נופש בלונדון, אפילו בסיני". אבל כן, יש לקטאר פוטנציאל אדיר להיות אתר לתיירות נופש. ים נקי ובוהק, אמנות איסלאמית מרשימה, בניינים חדשים לצד ישנים. אחד מיהלומים התיירותיים הוא שוק אל וואקיף – כאשר הגעתי בשעה 12:30 המקום סגור אין נפש חיה, הסחורה מכוסה בבדי ברזנט גדולים, אף אחד לא מעז לגעת בסחורה, המקום נקי ומצוחצח. בניינים ישנים עוד מהתקופה שדוחא הייתה כפר דייגים קטן. בשעה 16:00 בדיוק נפתחות החנויות ובתי הקפה רוח אחר- צהרים קלה ממלאת את הסמטאות הצרות עם בתי הקפה, הפשוטים והמערביים, לתוך ערב עם אורות של שוק בסגנון סיפורי אלף לילה ולילה. מדהים. השוק נחלק לאזור של שוק זהב (אפשר גם להסתכל בלי לקנות), יצירות אמנות אסלאמיות וערביות, בדים, תבלינים עם ריחות מערפלי חושים, חיות מחמד (לא מומלץ לפעילים בתנועת תנו לחיות לחיות), בגדים שונים ומשונים ועד ועוד עוד ועוד. שוק הרבה יותר עשיר מהקניון המרכזי, הנמצא כמה קילומטרים משם.

בערב, כשחזרתי עם הרולרבליידס למלון, נהניתי לעקוף את המכוניות היוקרתיות אשר נתקעו בפקקי התנועה האדירים. באחד הרמזורים, מאחת ממכוניות היוקרה, נפתח החלון ואיש צעיר ועשיר ביקש ממני שנעצור בצד. קצת חששתי, אולי משטרה אזרחית… אבל לא: "קניתי לעצמי ולילדים שלי רולררבליידס חדשים עם כל הציוד הנלווה, האם תוכל ללמד אותנו איך לרכב עליהם? אני מוכן לשלם לך משכורת טובה". הסברתי לו בנימוס שאני תייר שנמצא עד למחר בדוחא, אבל נתתי לו כמה טיפים, חינם אין כסף: איך להתנייד עם הרולרס, איך לפול בכבוד ולקום ובעיקר להתאמן, להתאמן ושוב להתאמן.

רדיו קטארי: מוסיקת השעבייה

 שאני נוסע לבד על רולרבליידס בדרכים החבר הטוב ביותר שלי הוא הרדיו. רוב השידורים במרחב הקטארי הם תוכניות מלל, שירי דת, תחנות רדיו בסגנון אמריקאי עם פרסומות פרסומות ועוד פרסומות, חדשות בסטייל אמריקאי, שירים קופצניים בערבית ואנגלית וכאלה. מכל תחנות הרדיו התאהבתי בתחנת רדיו אחת, שמשדרת מוסיקת "שעבייה" המוסיקה הערבית הבדואית של התושבים המקוריים של קטאר ומדבריות המפרץ הפרסי. השעבייה מזכירה מאוד את הקצב והסגנון של השירים התימנים מהמסורת המשפחתית שלי. בשירים יש תיאורי טבע, אהבה וגם אלוהים נמצא שם מידי פעם. רוב השירים מושרים על ידי גברים, מלווים בכלי נגינה מסורתיים. ברדיו אלראיאן 102 אין פרסומות או חדשות, מוסיקה נטו 24 שעות. וכך ביום האחרון הסתובבתי עם אזניות עם מוזיקת שעביה.

ועוד תובנה פוליטית – בלילה האחרון, פגשתי כמה צעירים מצרים שנסעו לחפש את מזלם העסקי בשיווק מוצרים בקטאר. התחלנו בשיחה מדינית, עברנו לשיחה על השוואה בין יהדות לאסלאם, וסיימנו את השיחה על כלכלה. מעבר לזה שהמסקנה הייתה שהכסף לא צומח על העצים בקטאר, דיברנו על המצב הכלכלי בישראל ובמצרים, השוואה בין יוקר המחיה, ותנאי העבודה של השכירים הישראלים והמצרים. המסקנה היא שהשיח הוא כלכלי, והמאבק האמיתי במזרח התיכון הוא לנסות לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים.

תובנה פוליטית נוספת שהודגשה רגשית מהשיחה שלי עם המצרים, היא שישראל לא תוכל להחזיק מעמד ולהתקיים לנצח תוך התקבצות בגטאות מאחורי גדרות של ברזל ופחד מהעולם הערבי. כמה זמן אפשר להחזיק ואגרוף קמוץ ושריר דרוך? נחזיק ככה עוד עשר, 15 שנים אולי 50 שנה? גם היסטוריה קצרת הטווח הראתה שמשטרים שביססו את עצמם בכוח הזרוע והפחד נשטפו כארמונות חול על שפת הים התיכון. אנחנו מוקפים בעולם הערבי.

לא, אני לא פסימי, ההיפך: אני חוזר מאוד אופטימי מהטיול. אנחנו כיהודים ישראלים שונים מהעולם הערבי. לשונות יש יתרון. אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות במזרח התיכון צריך לייצר קואליציות בין יהודים לערבים, קואליציות אינטרסים. ויש הרבה מהמשותף. ובקואליציות יש תמיד את השאלה מי מבודד את מי, שהרי גם לא כל היהודים אותו הדבר כמו שלא כל הערבים אותו הדבר. הן צריכות להתחיל מקואליציות כלכליות מלמטה למעלה. לנו כהמונים יש הרבה אינטרסים כלכליים משותפים. בוא נחלוק אותם יחד, ניתן וגם ניקח.

ולשאלה האחרונה שחברי ההומואים שואלים אותי הרבה, אז היה לך סקס במדינות ערב?

נחתי שוב בעמאן, מונית השירות משדה התעופה הורידה אותי בסמוך למלון הקבוע שלי במרכז העיר. השעה 01:30 בלילה, חושך מצרים. בחושך אני רואה בחור חתיך עם כובע צמר אופנתי על הראש, עומד על שפת המדרכה. הרדאר ההומואי שלי שידר שיש כאן משהו…

אני מתקרב ואז אני שומע בעברית "אז מה, הגעת גם לפה?" אני נמתח בהלם, שישה ימים לא שמעתי עברית, וממש לא ציפיתי שמהבחור החתיך שעומד מולי תצא עברית רהוטה. "אני מכיר אותך… דברנו כמה פעמים באטרף ובפייסבוק…". בשנייה הראשונה לא זיהיתי, ביקשתי ממנו שיוריד רגע את הכובע. ואז גיליתי שהפנים שלו מוכרות מהסצינה ההומואית התל אביבית. מה אתה עושה כאן, שאלתי. "מה, אתה לא מחפש כאן סקס?" שאל אותי. לא, אמרתי לו. בת"א עובדים קשה בשביל לחפש סקס, לכאן באתי לנוח, השבתי. "תסתכל לצד השני של הכביש, אתה רואה את הבחור שעכשיו המוניות עוצרות לו? הוא חבר יהודי שבא איתי מת"א, הוא אוהב ערבים".

"אז מה אוחצ'ה את לא מחפשת כאן סקס?, שאל אותי "מוניר". לא, אני מפחד, בכל זאת, להיות כאן הומו זה לא חוקי ואני לא רוצה להסתבך, גם בטיול הזה ראיתי מקומות שיש להם פוטנציאל לסקס אבל אני מעדיף להשאיר את זה בת"א.

בזמן שאנחנו מדברים, מוניות עם נהג משופם עוצר ונועץ בנו חיוך רב משמעי, "אוף הוא כבר פעם שלישית עוצר לידי, אין לי כוח אליו, הוא ממש לא הטעם שלי, חכה איתי כאן, אולי יבוא מישהו חתיך". בינתיים בצד השני החבר היהודי של מוניר עלה על רכב של מישהו. נשארנו לבד ברחוב החשוך. מאחת הסמטאות ננעצו בנו זוג עיניים. חשוך כאן, אמרתי, עזוב מוניר, אני עייף, אני עולה לחדר לישון אני צריך לקום מוקדם. "אולי אתה צודק, מסוכן כאן, לפני כמה ימים פגשתי כאן צעיר חתיך, הלכנו לבית קפה, דיברנו, הכל זרם טוב ופתאום הוא לקח את כוס התה וזרק עלי ונמלט, תוך כדי שהוא צעק, "אני יודע מה אתה רוצה ממני". פעם מישהו גם הרביץ לי, צריך להיזהר כאן. מצד שני אתה צריך להבין, אני ערבי, אני אוהב את הסצינה השקטה כאן יותר מאשר את הסצינה המלוקקת והגזענית של תל אביב" סיכם מוניר. פטפטנו עוד קצת. ספרתי לו על מקומות שאני מכיר בעמאן שהוא לא מכיר, סיפורי זימה על סקס בבתי קולנוע, שיחות על יציאה מהארון וכאלה, אחרי החלפת המידע נפרדנו לשלום.

ניפגש באטרף, יא מוניר.

תצלומים: ליאור קיי אבישי

תגים: הומואים, הומואים במדינות ערב, המרד בסוריה, טיולים במדינות ערב, ירדן, ליאור קיי, פליטים סורים, קטאר