ההורים נגד הדובים: שיחה על מקרה גל ווליניץ

by

אורי גנני ועפרי אילני

עפרי: לפני כמה שנים הזמנתי מחבר ציור, והתברר שאני מופיע בו כדמות עירומה כבולה לספה. הייתי די נבוך מהציור, אבל בכל מקרה הוא הוצג באתר של האמן, יואש פלדש. בערך שנתיים אחר כך הגשתי כמה בקשות למלגות, ונזכרתי בעניין הציור הזה. הוא הופיע תמיד בראש תוצאות החיפוש, והנחתי שחלק מחברי הוועדות הקובעות יחפשו את שמי בגוגל ויתקלו בו מיד. אני לא משחק אותה אמיץ מדי, כי אני יודע, על סמך סיפורים שונים שמסתובבים, שלפחות שני אנשים במעגלים הרלוונטיים לא אוהבים הומואים, וחוסר האהבה שלהם משפיע על ההחלטות שלהם. מנסיוני, אני יודע שהדברים האלה, שקשורים לתגובות של גועל, פועלים לפעמים אפילו ברמות לא מודעות – בעיקר כשמעורב בהם דימוי ויזואלי. גם בנאדם הגון שישתדל להתעלם מההרגשות שלו כלפי הומוסקסואליות עשוי לפתח איבה כלפי מישהו, ולנמק אותה בפני עצמו ובפני אחרים בכל מיני נימוקים אחרים. למעשה, מה שיפעיל אותו זה זה. הגועל.

העניין היה די גורלי מבחינתי, לכן ביקשתי מיואש להסיר את השם שלי מהציור. חשבתי שזה יהיה חבל אם כל המאמצים שהשקעתי בלכתוב דוקטורט, לפרסם מאמרים וכו', ירדו לטמיון בגלל שמרנות של מישהו. אבל אני די מתבייש בזה עכשיו, בגלל פרשת גל ווליניץ – האמן שגורש מבית הספר שבו לימד כמורה מחליף אחרי שתלמידים גילו את היצירות הארוטיות שהוא יצר, ופוצצו לו את השיעור.

אני מניח שזאת סיטואציה די מוכרת לרבים מאיתנו, בעיקר בדור ה"מולטיטסקינג" הנוכחי. אנשים נאלצים לחשוב פעמיים, או שלוש פעמים, באיזו מידה משהו שהם עושים בתחום אחד של החיים יתקבל בהבנה בתחום אחר של החיים. זאת, מכיוון שהכסף נמצא לרוב בידי אנשים שמרנים, והומוסקסואליות היא עדיין לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. כך עולות שאלות באיזה לבוש אפשר ללכת לעבודה; איזה עמדות מותר להשמיע בפינת הקפה; וכדומה.

לכן אני חושב שאנשים כמו גל ווליניץ שוכבים על הגדר בשביל כולנו. אנשים שמעזים להפיץ עבודות פרובוקטיביות וחושפניות, מתייצבים מאחוריהן ונאבקים על הזכות שלהם ליצור את העבודות האלה ולהציג אותן, מאפשרים גם לסתם מישהו להגיע עם פירסינג לעבודה, או להגיד שהוא הומו במשרד, או להשתתף באירוע בלי שיצפו ממך לדבר על רכישת חיתולים או חלקי חילוף לרכב. הם מנכיחים את העובדה שלא כולנו אותו דבר, ושהמובן מאליו הסטרייטי והמהוגן הוא אשלייתי. צבוע ובדוי. זה די מוכח, שהדרך היחידה להתגבר על צביעות ושמרנות היא פשוט לפוצץ אותן, וכך מה שנחשב היום לפרובוקטיבי ייעשה טבעי ומקובל.

המובן מאליו הסטרייטי המהוגן

כך שאין כאן שום פרובוקציה סתמית ודווקאית. מדובר בסיטואציות שהמון אנשים חשים בחיים שלהם. כל אחד צריך לזכור שגם לו אפשר לשלוף איזה משהו, ולחולל סקנדל, גם (ובעיקר) אם הוא איש משפחה מכובד. צביעות מינית היא בעיה חברתית. היא גם המקור להרבה מאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע, שמסגרתם מישהו "מכובד" ש"לא הייתם מאמינים עליו" מתגלה בקלקלתו. מזעזע ככל שהדבר יישמע – חלק ניכר מהאנשים שנחרדים מהיצירות של ווליניץ מצצו בעצמם פטמה בהזדמנות כזו או אחרת. חלקם, אני מעז לנחש, גם הסתכלו מתישהו על סרט שבו מישהו או מישהי מוצצת פיטמה. ההבדל הוא שבניגוד לסרטים האלה, כלומר לפורנוגרפיה תעשייתית, בסרטים של ווליניץ אף בנאדם לא נוצל. ובנוסף, באותם סרטים מופיעים לרוב אנשים אנונימיים, או עם שמות בדויים, ואילו ווליניץ הזדהה והתייצב מאחורי הדמות שביצירה. ועוד הבדל: ווליניץ לא נראה כמו שחקן פורנו קלאסי. הוא קצת שמן, ויש אנשים שזה מגעיל אותם. אני לא מדבר כרגע על זה שהיצירות שלו עוסקות באינטראקציות מיניות בין גברים.

אורילמעשה אנו מתנגדים להבחנה הרואה בפרשה התנגשות בין קלות דעת מתירנית של הומואים ושוחרי טובתם מול אחריות מציבת גבולות – "עד כאן, סלקו את ציפורניכם מהנשמות הרכות ובנות העיצוב!".  הפרשה הזו חושפת מתח בין שתי תפישות עולם שמצויות לעיתים בסימביוזה יחסית (כמו למשל בקפה ההומואי של גן מאיר), ומדי פעם הן מצויות בהתנגשות כפי שהודגם כעת (כמו גם בסיומו האפוקליפטי מעט של הסיטקום האמריקאי "וויל וגרייס"). הדיכוטומיה המובהקת יותר היא כמובן זו שמתקיימת בין הומואיות לא נחמדה, נטולת ילדים ויתירה מזאת: כזו שמשחקת בדימויי ההורה-ילד באופן מערער (שוב, זוהי הליבה הדימויית של התצלומים), לבין ולדנות אחראית.

במובן זה השאלה האם מדובר כאן באמנות או בפורנוגרפיה הינה תמימה, לא-רלבנטית, שלא לומר שקרית.  השנייה (פורנוגרפיה) הינה רעה ממילא. אך אף זו הראשונה, האמנות, חשודה בעיני רבים בשמאל כמרחב צמיגי של ייצוגים דכאניים, כפי שכבר הראו אלו שטענו כי גל ו' מנציח ביצירותיו מצב קולניאליסטי של פרה מיניקה דשנה ולבנה מול יליד-יונק שחום ושדוף. טענה זאת מתעלמת (אולי ביודעין) מהיבטים "אסתטיציסטיים" של  אירוניה והיפוכי משמעות, וחמור מכך, גם משיח משוחרר של תשוקות לא-נורמטיביות – כולם הושמו בסל אחד, זה של "התיחכום העודף" והפרשנות ההיפסטרית "קלת הדעת", המכסים שניהם על השקר הגדול של עולם אשכנזי דכאני, כביכול.

התנגדות לחשיפה אל היצירה הפורנוגרפית, זו שהיא בה בעת גם אידיאולוגית, ביטוי של תפישת עולם (למשל "תמונות מהווי המיטות של דובים מיניקים") היא בפועל התנגדות לאחת הזהויות/הזדהויות שאנשים מסוימים אימצו לעצמם כחלק מהסובייקטיביות שלהם. לזהות זו, על פי אותם מתנגדים, מותר להיחשף אך ורק "בהדרגה, עם הבשלות המינית, 'לאחר גיל 18'. מעניין איך אותם מתנגדים היו מגיבים אם דרישותיהם לסטריליות תודעתית א-מינית, היו מוחלות על שיח הזהות המזרחית, שיח "הפרחיות", או שיח הנכבה. כל אלו מכילים מניה וביה תשוקות מערערות רבות, שלא לדבר על כך שבעיני רבים מדובר באופני שיח שהינם בבחינת רעלני תודעה חמורים, מקורות זיהום ואיום, ובפרט על ילדים רכים וברי עיצוב.

                         סטריליות תודעתית א-מינית

עפרי: בין אם היצירה היא פורנוגרפית או לא, חשוב להדגיש שפורנו מהווה בעיה רק כשיש לו קרבנות. פשע בלי קרבנות הוא לא פשע. באופן בסיסי, אין שום בעיה עם מי שמעלה לרשת "תכנים בעלי אופי מיני", כפי הדבר מוגדר בשפה מכובסת מתורגמת מאמריקאית, כל עוד לא מדובר באקט מיני שפגע במישהו או מישהי. לכל היותר, זאת שאלה של טעם. בפשטות, מין זה לא דבר רע, ובמצב אידיאלי, ככל שאנשים יוכלו להגשים את המיניות שלהם יותר בחופשיות בלי לפגוע באנשים אחרים, כך העולם יהיה טוב יותר. הנימוק היחיד להגבלה עקרונית של ארוטיקה, מלבד פגיעה בבני אדם אחרים, הוא דתי, ולא על זה אנחנו מדברים כרגע. אגב זו הסיבה שאנחנו די מקפידים להשתמש כאן בבלוג בדימויים אירוטיים (לדוגמא כאן כאן וכאן וכאן וכאן) – גם כי זה יפה וכיף, וגם כדי להבהיר שבמקום הזה אנחנו לא עושים את ההפרדה הזאת. אין שום דבר רע בציור של זין, ואין שום דבר רע שהוא יופיע לצד טקסטים על שואה או זכויות אדם. ומי שלא רוצה לראות תמונה של גבר עירום, שלא יקרא את הטקסטים.

אבל כאן, כמובן, אנחנו מגיעים לשאלת הילדים.

אורי: בהקשר זה הייתי מזכיר כי הילדים נחשפו אל העבודות לא כמשתתפים פעילים בהן, אלא במעמד של צופים חיצוניים, צופים סקרנים ומעורערים שהציצו בטעות למרחב לא-להם, מבעד לדלת לא שלא ננעלה כהלכה (אם כי, יש אינספור דלתות כאלה ומבעדן "מראות קשים"). אבל אם הילדים היו צופים-מציצים-נפגעים, ההורים היו בתפקיד משעמם הרבה יותר. תפקיד גולדה.

אני סבור, ונדמה לי שכך גם אתה, כי דובים מיניקים יכולים וצריכים להיות מורים לילדים רכים. אם שוללים את האונלייניות שלהם אז שוללים אותם בעולם. ההפרדה בין המרחבים הינה שקרית וצבועה. אין מנוס מלשלוף כאן את עקרון ההשלכה: ההורים נחשפו מבעד לילדים לחומר שהם לא רצו בו. ההגנה על הילדים היא אצטלה בלבד.

בעקבות הקריאה שנשמעה בתגובות שונות, לפיה יש לערב בדחיפות את הממסד הפסיכולוגי בפרשה, תהיתי כיצד לפתע פתאום יש לאותם אנשים – חלקם חשדנים כרוניים (ובצדק!) – אמון בממסד, ועוד בתחום כל כך נורמטיבי של "בריאות הנפש". בתור הומואים צעירים נחשפנו היטב למשמעות של התערבות פסיכולוגית כפויה בחיינו. לעיתים בדיוק בשעה שאיימנו – כילדים, מאוהבים וחשקניים – על עמיתינו הסטרייטים לספסל הלימודים. כך למשל, מורה אחת ביסודי ביקשה להגן על נשמה רכה כזו, בנו של מחזאי בועט ז"ל, מפניי. היא חששה ממה שנראה לה כביטוי של אהבה שאין לומר את שמה, שעלול לערער את אושיות קיומו של הנער. היא פנתה ליועצת שהזהירה אותו מ"היחסים הפרוורטיים" וביקשה ממנו להתרחק ממני.

Elisar von Kupffer+Sulla Spiaggia

                       בתור הומואים צעירים נחשפנו

עפרי: גם אני נזכרתי במשהו. כשהייתי בערך בגיל של התלמידים המדוברים, הלכתי פעם עם שני חברים בצהריים לעמק הנעלם, וכשהגענו לשם ראינו את אחד המדריכים החברתיים של תנועת הנוער מזדיין על המזח עם מישהי, בשעה שבה מעט אנשים באים למקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בני אדם עושים סקס. האם זה גרם לי לטראומה? לא, נראה לי שאם כבר זה די חירמן אותי. התחבאנו מאחורי עץ וצפינו בכל ההתרחשות. הייתי אומר שזה היה מבחינתנו די נס שראינו את זה, צהלנו והיינו ממש מאושרים. האנשים שצפינו בהם אמנם הזדיינו מתחת לכיפת השמיים, אבל הם בטח לא פגעו במישהו או התעללו במישהו. אם כי כנראה שהם די רצו להראות, ואנחנו רצינו לראות.

אני די בטוח שגם נבהלתי והייתי נבוך. אבל לפעמים כלבים מאוננים על ילדים – זה גם מביך. ילדים נבהלים וצועקים "איכס" גם כשהם רואים שני חתולים מזדווגים. כשהייתי ילד היו כאלה שהיו מרביצים להם במקל כדי להפריד אותם, רואים את החתול הזכר ממשיך לגמוע בחיפזון את השאריות האחרונות של ההנאה. האם החתולים התעללו בנו בכך שנחשפנו אליהם? לא, אם כבר להיפך. ילדים יכולים גם ללכת לגן העצמאות כדי לראות שם הומואים מזדיינים. אלה דברים שקורים.

אורי: בעצם, היו יכולים לפני "רפורמת השקיפות" וניכוש השיחים שבה נקטה העירייה.

עפרי: בעולם יש מין, ויש ילדים. מדי פעם, כשהילדים מספיק סקרנים, או סתם במקרה, הם עשויים להיחשף לצורות שונות של מין. לשמור את הילדים מוגנים לחלוטין מכל אפשרות של חשיפה למראה של איברי מין יכול להיות די מסוכן – כמו לנסות לגדל ילדים בסביבה סטרילית לחלוטין. מיותר לציין שהיסטורית צורת הגידול הזאת היא חדשה לגמרי, ומתפשטת בעיקר מכיוון ארה"ב. מספיק לנסוע לגרמניה כדי לראות שם משפחות שעדיין מבלות בעירום בגנים ציבוריים, בים או באגם. האם זה טוב? אני לא יודע, אבל לא שמעתי שום הוכחה שזה משבש את ההתפתחות המינית או ההתפתחות בכלל יותר מאשר צורות אחרות של גידול ילדים.

tom of finland-barn

                המקור לאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע

כיוון שאנשים שאינם מסתירים את המיניות שלהם הם לא אנשים פגומים, אלא אם כבר להיפך, אני לא רואה סיבה עקרונית לא לאפשר לילדים ללמוד עם אנשים כאלה. האם אהרן שבתאי לא יכול להרצות בבית ספר בגלל שהוא כתב את "מטאזיויקה", שבו הוא כותב "זיינתי את זיוה"? אתמהה. מי שפוסל אותו מפסיד בסופו של דבר בעצמו.

אבל בכל מקרה, אי אפשר להעלים כל סימן למין מהעולם בגלל שילדים עלולים לראות את זה בנסיבות כאלה ואחרות. יש הבדל מהותי בין התעללות מינית בילדים, או חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט, כמו מה שקרה במקרה הזה. לא כל מי שעשה משהו מיני וילדים הצליחו לראות את זה הופך למתעלל או מקרבן. יש הבדל בין הגנה על ילדים לבין פאניקה מוסרית.

אורי: הן עבודות האמנות עצמן והן התגובות להן חשפו שוב את אינסטינקט ההוקעה – ובה בעת הקריטיק –  שמעוררת ההומסקסואליות, וזאת כהוויה שבזה לאתיקת "המבוגר האחראי" (ומגולמת הן באידיאולוגית הוולדנות והן ברצון הפוליטי), מבעד לדימוי המטריד של ילד/גבר שמנמן מיניק ילד/גבר אחר. זוהי הוויה (אמנותית וסימבולית) מאיימת משום שהיא מציעה אוטרקיות גברית "פגומה" ומוזרה, שאיננה נזקקת לדמויות נשים (קהילות גברים שמזוהות כמובן עם פנטזיות גבריות פשיסטיות או פרוטו-פשיסטית, המיוצגות למשל באופרה "פרסיפל" [1882] של ואגנר, אך אצל ווליניץ הן מופיעות בגרסתן "האבנורמלית"). אפשר לחשוב על הדימויים הללו של ווליניץ גם כהתנכרות – מבורכת –  לערך הפרודקטיביות. הסלידה מפורנוגרפיה בהקשר זה היא גם הסלידה מאוננות.

ודרך אגב, רבות נאמר על ההבחנה בין בעלי ילדים לבין אלו שאין להם. ההנחה היא שאולי עוד יהיו להם, אבל מה עם אלה שלא יהיו להם לעולם ילדים, מבחירה, ועדיין צריכים לעבוד, גם בתור מורה מחליף? האם הם תמיד יהיו חשודים?

                פנטזיות פאשיסטיות או פרוטו-פאשיסטיות

עפרי: בסופו של דבר, ווליניץ מציג אפשרויות חדשות של יופי, שגם ברמה האסתטית והתרבותית יכולות להוות אתגר. אלה לא דימויים שמחפצנים נשים, וגם לא דימויים הומו-פאשיסטיים של גברים חטובים וחלקים. זאת, למעשה, הסיבה שרודפים אותו. לכן, מי שהעבודות האלה מגעילות אותו, כדאי שיזכור שגם הוא מגעיל בעיניי אנשים אחרים. אני מציע לאותם נגעלים להדפיס את העבודה של גל ווליניץ, למסגר אותה ולהציב אותה על שולחן העבודה במשרד, מול (אבל לא ליד!) התמונות של הילדים. ומי יודע, במשך הזמן, אולי תלמדו אפילו לאהוב את זה.

אורי: נכון מאוד. הדימויים, והעמדה שלו בכלל, מביעים התנגדות איתנה לגינאולוגיה הישראלית של מבוגרים אחראיים, וביניהם אריאל שרון, אינספור מדריכים בצופים וחמור מכך – סופר נני.

דימויים: איור מתוך: Dom Bougre (המאה ה-18); אליאס מרטין, גוסטב השלישי מבקר באקדמיה לאמנות (1782), אליסר פון קופפר, נופש; תום אוף פינלנד, באסם; דימוי מתוך הפקה של "פרסיפל" לריכרד ואגנר (תאריך לא ידוע)

תגים: , , , , , , , , ,

32 תגובות to “ההורים נגד הדובים: שיחה על מקרה גל ווליניץ”

  1. Arnon Zangvil Says:

    ניתוח יפה, ואני מניח שיצאתם שניכם מחוזקים הדדית ממנו. לעומת זאת, הניתוח נטול כל התייחסות לגבי תפקידו של מחנך במוסד לימודי, ומערכת היחסים בין התלמיד/ה למחנך. לכן הניתוח שלכם אולי רלוונטי לגבי חשיפה אקראית של ילד לחומרים כאלה או דומים (כמו הדוגמאות האישיות שנתתם), והיחס שלנו כחברה מבוהלת לכך. אך מכיוון שהניתוח נטול התיחסות למערכת היחסים הייחודית שבן תלמיד למחנך או מורה, הוא בעיני חסר כל ערך לסיטואציה. הרי כל הסיפור הוא סביב זה – לא סביב חשיפה אקראית לחומר של גל באינטרנט.

    • ofrilany Says:

      אני חושב שהניתוח דווקא כן מתייחס לזה. בכל מקרה, הייתי אומר ככה: מצד אחד, כמורה הוא כמובן בכלל לא הציג לתלמידים את העבודות האלה. מצד שני, אי אפשר ואין טעם להכחיש שהעבודות האלה הן גם חלק ממה שהוא, כמו שכתב אורי. ככה שאפשרות אחת היא שאנשים שלא צבועים לגבי המיניות שלהם לא ילמדו בבתי ספר. בעיניי זה פיתרון רע. אפשרות שנייה היא שאנשים כאלה כן יוכלו ללמד בבית ספר, אבל אפשר לצפות מהם לדעת להתמודד עם מצב שבו התלמידים יגיבו לזה.

      • יסמין Says:

        אגב לדעתי הרבה יותר קשה להסביר לילדים מה שרואים בטלוויזיה: כמויות של אלימות, אי-צדק, פשיעה, תאוות בצע ושקרים (כמו למשל בפרסומות לדברים שממש לא כדאי להכניס הביתה, לא כל שכן לפה).

    • דרול Says:

      יפה אמרת.
      מוסד חינוכי מהוגן והגיוני, היה חושב פעמיים אם להעסיק מורה שמשלימה הכנסה באמצעות ריקודי חשפנות, ולא משנה עד כמה היא תהיה פדגוגית מוצלחת מחד ודומה להילארי דאף מאידך.

      במקרה הספציפי הזה, די ברור שהתלמידים נתנו ביטוי לטעמם האמנותי ולתפיסתם הכללית בנוגע לקונספציות ויזואליות.

      עם כל זה, אני לגמרי נגד לפטר אנשים בגלל התחביבים שלהם, יש כאן חוסר צדק משווע ופגיעה בוטה בחירות האנושית.
      עופרי צודק, מי שנגעל מוולניץ, צריך לזכור שגם הוא יכול להגעיל וגם אם הוא לא חושב ככה היום, שיזכור עושה את שלו.

    • אורי Says:

      יישר כח עפרי ואורי. בהמשך לארנון בלטה בהיעדרה התיחסות "לאפסטימולוגיה של הארון", או האפשרות של גל ווליניץ להיות עם "סוד גלוי", שיכול להרקם או להפרע רטרואקטיבית כדי להתאים לאווירה בית ספרית משתנה (או מצבי רוח הוריים וחינוכיים). סדג'וויק מציינת כי בארה"ב בשנות ה-80 מורה היה יכול להיות מפוטר כיוון ש"גילה" את סודו, כיוון שהחזיק בסוד (ההיפך – לא הודיע שהוא סוטה בעת הקבלה לעבודה), כיוון שמישהו "גילה" (הוא לא היטיב להסתיר את הסוד ולכן הוא ויקטוריאני רע), או פשוט כיוון שהוא סוטה.
      בעל "הסוד הגלוי" בקהילה, איננו בעל היכולת לחזות מי מהרטוריקות יישלפו ומתי. האפיסטמולוגיה של הארון היתה ועודנה מרכזית מאד בניהול הציבורי של הסטיה, וכמו ביחס לצרכני הקנביס, הן משמשות להכחדה סמלית של אותנטיות.
      אולי אמצא קישור.

  2. יסמין Says:

    אה, היום אני ראשונה.
    קודם כל, זה לא קשור בכלל להגנה על נפשותיהם של הילדים התמימים. לי יש ילדים קטנים ואני לא רוצה שהם יהיו חשופים לפורנוגרפיה כי פורנוגרפיה היא ייצוג ואריזה לא מציאותית (והאמת גם מאוד לא מושכת, אם תיזכרו בפעמים הראשונות שראיתם אותה בוודאי תסכימו שזה נראה די מבהיל ומוזר) של יחסים בין בני אדם בצורה שלא מתאימה לגיל שלהם.
    ה"ילדים" שדובר בהם כאן כבר נחשפו לפורנוגרפיה ומן הסתם הם גם קוראים אחד לשני אומו אומו בכל פעם שמישהו מהם מעז לגלות מעט אנושיות. הם גם יודעים היטב מה זה להשפיל, לנדות, להדיר ולסמן את הגבולות של הקולקטיב המותר והלגיטימי.

    הקטע ההזוי ביותר הוא הקישור בין שני המשפטים במכתב:
    "ילדים פנו אלינו ויידעו אותנו על עבודות אלה" – והנה פתאום – "קיבלנו את תלונות הילדים". איזה תלונות? הילדים לא התלוננו בכלל! הם הרגישו שיש כאן משהו אחר, הם באו להלשין, חצי בתמימות חצי ברשעות, כדרכם של נערים, ובמקום לשוחח איתם על זה בשלווה ההנהלה פשוט החליטה שזה יותר מדי.

    ככה שמה שקרה כאן הוא בעצם שכפול של המצב השכיח כל כך, שהמשטרה באה להרוס בית של מישהו – ערבי כמובן – מחייבת אותו על הוצאות ההריסה וגם עוצרת אותו אם הוא מעז להביע התנגדות. בעצם הוא לא פוטר בגלל האמנות שלו, אלא פשוט כי הוא הומו ולאף אחד שם אין מספיק בגרות להתמודד עם זה בצורה עניינית. הילדים בסך הכל הרימו להנהלה להנחתה, וההנהלה בסך הכל מבטאת את רוח המפקד, הלוא הוא סער החינוך הנלחם ללא חת בכל דבר שאפשר אולי לקרוא לו חינוך, והסער מבטא את רחשי ההורים.

    עכשיו נראה כמה זמן עוד יוכלו הומואים להגיד לעצמם שהם לא-פוליטיים.

    • יסמין Says:

      זאת אומרת, נכנס גדוד של ילדים לכיתה ועשו למורה זובור – ועכשיו ההנהלה בעצם אומרת להם שהם צודקים, שמותר להם לתקוף, שנפטר את המותקף, וגם נגיד שהוא תוקף את ילדינו.
      זה כל כך מוכר שזה כבר ממש מייגע.

    • ofrilany Says:

      מסכים לגמרי. לא ברור מתי הופיעה המלה "תלונות".

      • רועי Says:

        יופי של ניתוח. אני חושב שכבר דיברנו על זה פעם – יש הרבה צביעות בחגיגת ה"קבלה" של הומואים בחברה החילונית של ימינו. הקבלה היא בעצם כל עוד אנחנו מתנהגים כמו ההומואים במודרן פאמילי – זוגות וולדניים עם אולי טיפה של טעם מוגבר באופנה. אבל הרי כולנו, לפחות כל ההומואים, יודעים שזו מציאות מזוייפת לגמרי. בפועל אנחנו יצורים ששוברים את כללי המשחק המקובלים בקיום אולטרה-מיני ובחיים שרחוקים מזוגיות במובן המקובל.
        לכן בעצם, כמו אוסקר וויילד, כשאנחנו מודים מפורשות במציאות שברורה לכולם, כמו דילדואים כפולים או אורגיות בסאונה, החברה מפנה לנו את הגב ומוציאה עלינו את זעמה. בשבריר שניה אשליית השופינג עם הידידה, או הטעם הספרותי השנון (כמו אצל וויילד), נשכחים, וכל מה שנשאר זה מזדיין בתחת ו"הצילו את ילדינו!!"

    • יניב Says:

      מעניין. גם את עיניי שלי תפס הקישור בין שני המשפטים במשפט, וליתר דיוק הפער ביניהם – ואולי, השתיקה. אבל במקום לראות את זה כביטוי לשרירות-ליבה של ההנהלה, לי זה היה נדמה כביטוי לחוסר-הנוחות ולהתפתלות, אפילו לרגישות (לפי פרשנותי) של המנהלת לנוכח הסיטואציה. אולי בגלל שזה מגיע אחרי המשפט, שמבטא (להבנתי ולפרשנותי) הכרה מלאה בגל כאמן ובלגיטימיות של אמנותו: "גל הוא אמן וידאו. הפרסום באינטרנט הוא חלק מתהליך העבודה שלו. האמנות שלו כוללת, בין היתר, גם דימויים ומראות קשים לצפייה ולא ראויים לחשיפה לילדים".

      צר לי לי להעכיר את האווירה הקונצנזואלית פה בתגובות. בעצם, לא צר לי, אני אפילו די שמח על כך – כי היא קצת קונצנזואלית מדי, לטעמי. נדמה לי שאורי ועפרי וכל האחרים, שממהרים לרעוש ולזעום על צעדי ההנהלה בפרשה, מתעלמים מכל מיני צדדים מורכבים יותר של המציאות. אבל קודם אולי כדאי שאבהיר שאני לא חושב שההנהלה פעלה בנושא בצורה מוצלחת במיוחד, וגם שאני מסכים עם כל מה שכתוב למעלה בפוסט. אני פשוט חושב שהוא מופנה למקום הלא נכון. הטענות שלכם (ואתם גם כותבים כך במפורש) הן בעיקר להורים המזועזעים. אבל מי שפעל היה בית הספר, והביקורות הן לפחות במשתמע – עליו.

      אולם, ראוי לא להתעלם גם ממערכת יחסי-הכוחות המורכבת שבין הורים לבתי-ספר ולהנהלות בתי-ספר בימינו, שבהם בית הספר נתפס כמוסד "נותן שירות" לילדים ולהוריהם – בוודאי בית-ספר מהסוג המופרט, הדמוקרטי, שבו מדובר. כדאי גם לא להתעלם מכל מיני עובדות ספציפיות לגבי בית הספר – דברים שהוזכרו בפוסטים אחרים בנושא – כמו שמדובר בבית-ספר חדש יחסית, שגל היה מורה מחליף שנמצא בבית-הספר באופן זמני, ועוד כל מיני זוטות, שאמנם לא משנות מאום בויכוח העקרוני, אבל שופכות קצת יותר אור והקשר על השתלשלות האירועים הספציפית.

      כן, גם אני הייתי רוצה לחיות בחברה שבה התגובה הנפוצה לתמונות עירום הומו-אירוטיות, לדימויי גוף בלתי-קונבנציונלי וייצוגים של אקטים מיניים לא שגרתיים היא שיח אינטלקטואלי, שאולי ואולי לא מלווה בחיוך כבוש. יש לי תחושה שגם המנהלת החתומה על המכתב הייתה רוצה לחיות בחברה כזו (בוודאי רצתה כך ביום שבו התפוצצה הפרשה). אבל מה לעשות, בחברה דהיום, בפרט מחוץ למרכז תל אביב וצפון-העיר, התגובה הצפויה היא שילוב של זעזוע, זעם וגילויי היסטריה, שמכסים על מבוכה, חרדה וצרות-אופקים. נדמה לי שתגובת-הנגד הראויה היא קור-רוח ודיון ענייני, ולא זעזוע נגדי, שרק מגביר את עוצמת החרדות וההזדעקויות. נדמה שקור-רוח כזה – ביחס לתגובות התלמידים וההורים – היה מועט מדי בתגובתה של ההנהלה. ייתכן שגם היה חסר בהתייחסותו של גל. נדמה לי גם שהוא חסר בתגובות לפרשה בתקשורת.

      אגב גל והתנהלותו – דיון בפרשה ראוי שייקח בחשבון גם את טעויותיו שלו. גל טעה בוודאי כאשר עם תחילת עבודתו כמורה, כלומר הלכה למעשה כדמות ציבורית למחצה, הוא לא הסיר את העבודות או הגביל את הגישה אליהן או לכל הפחות הציב עליהן אזהרות בנוגע לתוכנן. ייתכן שהוא גם טעה כאשר לא יידע את ההנהלה בקיומן של עבודות כאלה והכין מבעוד מועד את האפשרות שההנהלה תצטרך להידרש אליהן בפני הילדים וההורים. ואולי הוא אף טעה באופן התגובה שלו לפרשה מרגע שהתפוצצה – בהסכמה שלו שלא לחזור למקום העבודה, ובאי-התעקשות על קיום דיון בנושא / מיצוי הדין עם התלמידים שהפריעו לו.
      לא שאני כותב את הדברים כדי להוכיח אותו על טעויותיו. אני מניח שגם אני בסיטואציה כזו הייתי פועל, וטועה, באופנים דומים. ודווקא משום כך אני מנסה לגלות הבנה כלפי טעויותיו. אבל גילויי ההבנה צריכים לא להיות חד-צדדיים, ונדמה שאפשר לנסות לגלות הבנה דומה כלפי פעולות ההנהלה.
      בפראפרזה על דבריכם היפים: מי שתגובות כאלה מזעזעות אותו, שיזכור שגם הוא מזעזע בעיני אחרים.

      • יונתן אמיר Says:

        יניב, זה בית ספר ציבורי, לא פרטי.

        משהו בהמשך לטענתך המוצדקת שצריך לגלות הבנה לסיטואציה עצמה ולא רק לתיאוריות לגביה: ההורים הזועמים נשלפים בכל וויכוח על הסיפור, וזאת מבלי שמישהו ידע אם הם בכלל היו צד בעניין. הרי הילדים הם אלו שפוצצו את השיעור בשעות הלימודים, כשבישיבה שנערכה מייד אח"כ גל ווליניץ הציע לעזוב ובערב העניין כבר סוכם לגמרי. מתי הספיקו ההורים לעשות מהומות? האם היו עושים מהומות? סביר להניח, ועדיין זה מאד בעייתי לבנות תיאוריות שלמות על ההתמודדות המשוערת של המנהלת, ואז לבקר אותה על מה שכלל לא קרה.

        עוד משהו שנטען כל הזמן הוא שביה"ס צריך היה לעשות שיחה משותפת בין התלמידים למורה. למיטב הבנתי בתחילה דווקא דובר עם ווליניץ על כך שיחזור לדבר עם התלמידים לפני שהוא עוזב (כזכור, הוא שימש כמורה מחליף ובכל מקרה עמד לעזוב בתוך זמן קצר), אולם ווליניץ עצמו לא חזר. אני לא מאשים אותו שלא חזר. זו התגובה הכי הגיונית בעיני לאור המצב שבו מצא את עצמו מול התלמידים, ויחד עם זאת אין מה לבקר בחריפות את ביה"ס שנמנע מלשוחח עם התלמידים ולעמת אותם עם התנהגותם בנוכחות המורה, כשהמורה עצמו נמנע מכך.

        כל זה לא קשור לשיחה היפה בין עפרי לאורי, שהצליחו לקחת צעד אחורה ולדון בסיפור מבלי לעוות אותו אך גם מבלי לוותר על סוגיות ההומופוביות, הגבולות המיניים וכיו"ב.

      • יניב Says:

        יונתן,
        נקודה ראשונה – הגבולות של בית ספר ציבורי/פרטי כבר מזמן הטשטשו. לא טענתי שהוא פרטי. אבל החינוך הדמוקרטי בישראל הוא כינוי, אם לא מכובד, לפחות נרדף, לבתי-ספר מופרטים חלקית או באופן מלא למעשה. אריה קיזל וניר מיכאלי כתבו על כך בהרחבה – אתה מוזמן לחפש. יכול להיות שביה"ס הספציפי בחולון אינו אחד מהם. אני מודע שהכללתי מתוך המוכר על החדש.

        לגבי ההורים – עצם העובדה שלא היה להם זמן להתערב אינה שוללת את היותם צד בעניין. שוב, באווירה החינוכית של היום ההורים (וליתר דיוק התגובה המדומיינת של ההורים והמהומות הפוטנציאליות שלהם) מהווים צד בעניין כל העת, גם אם לא בנוכחותם הפיזית והממשית – בוודאי בבתי הספר בסגנון הזה, שבהם השליטה ההורית היא חזקה מאוד.

        לגבי הטענה שביה"ס היה צריך לעשות שיחה משותפת – אמנם לא טענתי את זה בתגובה שלי כאן. אבל אני חושב שזו בהחלט טענה נכונה וצודקת. וגם אם וולניץ עצמו נמנע משיחה כזו, בית הספר היה צריך להתעקש לקיימה ולנסות לשכנע את וולניץ שיבוא להשתתף בה. כאקט חינוכי. (שוב, נאמר כביקורת קונסטרוקטיבית אבל עם מידה רבה של הבנה לנסיבות המקשות על קיום של כזה דבר.

        ולגבי הפסקה האחרונה שלך אני בהחלט מסכים, אבל גם את השיחה היפה הזו יש לקרוא בהקשרה.

      • יניב Says:

        מכובד=מכובס. מודע=מודה.
        מודע והוזב יכובד/ס.

  3. גור Says:

    תודה רבה לשניכם, העליתם על הכתב ביטוי להרבה מחשבות – שנוסחו כאן ברהיטות ובדיוק.

  4. מתרגם Says:

    "אני כמו שחור בחברה גזענית שרוצה להתענג על הרוח הסובלנית. כלומר אני 'נסבל'. הסובלנות היא תמיד רק נומינאלית. איני מכיר דוגמה אחת או מקרה אחד של סובלנות אמיתית. למעשה, כאשר 'סובלים' מישהו כבר 'מרשיעים' אותו. מוטב, הסובלנות היא צורה של הרשעה מעודנת יותר… כלבים משוגעים, מטומטמים, עיוורים. עוד יותר משוגעים וטיפשים ועיוורים כאשר ביקשתי את הסולידריות שלהם ואת ההבנה. משום שאינני מדבר על פאשיסטים. אני מדבר על 'נאורים', על 'מתקדמים'. אני מדבר על דמויות 'סובלניות'."
    פייר פאולו פאזוליני

  5. אביטל Says:

    אורי יקירי ועפרי,
    תודה על השיחה. הרלוונטית מאד מבחינתי, אבל אשוב ואטען שלא התייחסתם (למרות שטענתם שכן) לתפקידו כמורה. אותו תפקיד שאףף אחד לא מעוניין לעבוד בדיוק בגלל שהמהות של עבודתו שחורה מאין כמוה.
    תפקידו של גל. כמי שבוער בליבו לקדם שיח בעניינים שאינם עניינם של הרב שמרני. לחשוב איך הוא מקיים זאת ולהנחילם טיפין טיפין בראשם ובליבם של התלמידים.
    התלמידים ומוריהם שרויים בחברה קונסרבטיבית להחריד. אפשר להאשימם, אבל יש בך רצון לשנות? מוטלת עליך עבודה קשה! ואותה גל לא עשה ולא לקח אחריות. וראה תגובתה של היועצת מבית הספר. (שלקחה אחריות לקיים דיון)
    קיים פער אדיר בין קיום דיון כפי שאתם מנהלים בינכם ואני וחברי ששים לקרוא אותו לבין שיח שאתה מנהל עם הזולת במסגרת בי"ס.
    גל עצמו בחר לעצמו תפקיד של מורה, אבל לא לקח את מלוא האחיות מוטלת עליו. הרי הוא ידע מי הוא,הוא ידע את חריגות עבודותיו בחברה האולטרא שמרנית. קח על זה אחריות!! מה ? לא חשבת שיעשו עליך גוגל? תחשוב איך אתה מעביר את היות עצמך לילדים בני 12 שאין להם מושג וחצי מושג. לא במיניות ובטח לא בפתיחות.
    צר לי לאכזבכן שלקיים שיח שמאלני בבתי ספר זה רחוק מרחק שנות אור מהנורמה פחות או יותר כמו לקיים שיח על אלטרנטיבות של זהות וג'נדר.
    יפ, יפ, "הערבים שלך" כפי שנוהגים תלמידי לקרוא להם, כי הרי מבחינתם הם לא קיימים בכלל..
    מי שבוחר לגור במדינה קונסרבטיבית (לא שגרמניה או ארה"ב פחות, לדעתי) ובוחר לקיים פעולת חינוך, עליו מוטלת האחריות. מי זה ה"בית ספר" הזה אותו אנחנ וכ"כ אוהבים להאשים, ורובם ככולם, אלו שכן עושים ילדים שולחים את ילדיהם בדיוק לאותן מסגרות. בחרת ללמד אמנות? עניינך אינו צבעים משלימים, אלא דיון נוקב בענייני חברה, בכל רגע נתון. להיות מגניב זה לא מספיק.

    • ofrilany Says:

      אביטל, קודם כל נכון שהוא כנראה לא נהג במיוחד בתושיית בעניין. עם זאת, לפי מה שהוא מתאר הוא דווקא כן קיים איתם דיון, רק שהמוסד לא כל כך נתן לו להמשיך את הדיון.

  6. תהל Says:

    מה שמרתיח בסיפור הזה זאת ההתחסדות. ילדים נחשפים למיניות בצורה לא מתוכננת כל הזמן, למשל הם תופסים את ההורים שלהם מזדיינים, ואף אחד לא יושב ו"מתווך" להם את זה לפני שזה קורה. וכשזה קורה, במקרה הטוב, מדברים איתם ומסבירים ובכל זאת זה עדיין יגעיל אותם ויאיים עליהם – וכידוע הורים הם המחנכים הראשיים של ילדיהם או לפחות אמורים להיות. ואם ככה, האם אנחנו אומרים שהורים צריכים להיות חסרי מיניות כדי להיות הורים, להפסיק להזדיין, לא להחזיק ספרים אירוטיים או יצירות אמנות אירוטויות וכיו"ב? בעצם זאת שאלה קצת מיותרת כי באווירה הישראלית הפוריטנית זה בדיוק מה שמצופה מהורים ורובם גם מתנהגים כאילו עיקרו אותם ממיניות ברגע שנולדו להם ילדים. בית הספר היה צריך להתעקש על ווליניץ, היה צריך להתעקש להכיל את מלוא מורכבותו האנושית המינית מול הילדים, זה היה המעשה החינוכי הראשון במעלה עבורם.

    • נטליה Says:

      והס מלהזכיר שלולא היו ההורים מזדיינים הילדים לא היו נולדים, הילדים נגעלים באיזשהו מקום מעצמם, באופן טבעי כנראה.

      אבל בלי שום קשר לוולדנות, אני חושבת שהרבה ממחנה ה"מתנגדים" יסכימו עם מה שאת כותבת ויגידו – אבל צריך לשים גבול. השאלה היא איפה הוא עובר. הרי כולנו נסכים ליצירות אומנות מיניות בבית, ואולי ללכת עירומים, למה לא, אם אתה בקטע, אבל אולי פחות שההורים יזדיינו בסלון בזמן שהילדים מסתובבים בבית, למרות שזה חיזיון נחמד דווקא, ובטוח יסכימו פחות אם הילדים יוזמנו לחינגה, למרות שוולבק כתב שזה יכול להוות פיצוי הולם להורים אחרי כל החרא שהם עברו בשביל לגדל את אותם ילדים.

      בקיצור, השאלה היא שאלת הגבול. איפה עובר הגבול. כולם יסכימו לדעתי שהגבול נמצא איפשהו. אני מסכימה עם עופרי ואורי שהגבול במקרה הזה בהחלט לא נחצה. יש הבדל עצום בין הפניית האנרגיות המיניות שלך כלפי הילדים לבין מצב שבו הילדים רואים אותך בפעילות מינית עם מישהו אחר.

      • תהל Says:

        בדיוק נטליה. אני מרגישה שבמקרה הזה ווליניץ היה שעיר לעזאזל שעליו מושלכת כל העצירות המינית של ההורים, המורות והמנהלת. אני כותבת בצער הטיות נקביות כי הייתי רוצה שדווקא נשים ישימו לב לדיבור הכפול והמסוכן על מיניות וילדים. מצד אחד הגנה עליהם לכאורה ממין וסטיות מיניות ומצד שני כמות מבהילה של ילדות וילדים שהם מטרה לתקיפות מיניות – לרוב בבית! זאת היתה הזדמנות מצוינת לעשות מעשה חינוכי אמיתי ולדבר על מיניות, על גבולות, על זיהוי של רגשות ורצונות, על היכולת לומר לא, על תחושת פלישה וכיו"ב. זה כל כך נדיר שהזדמנות כזאת קורית בין כותלי מוסד חינוכי והיא הוחמצה. אם כבר לפטר את ווליניץ, אני הייתי עושה את זה על בסיס עינוי הדגים (לא ראיתי את הסרט הזה, אז אם הטענה נכונה)

  7. א.ב. Says:

    את מה שעפרי כתב הבנתי והסכמתי.
    ממה שאורי כתב- כמעט ולא הבנתי כלום… אי אפשר לכתוב בשפה שגם אהבלים כמוני יבינו?…

    הווגנר זה מהפקה בביירוייט של וילנד ווגנר מ1951. ניצח אז קנפי…
    להגיד בהקשר הזה פשיזם (אם בכלל הבנתי משהו…) זה כמו להגיד את זה על שבעת הגמדים של שלגיה…

    לגבי הנושא של המאמר. האירוע כל כך מופרך שמביך להתייחס אליו אם לא היינו יודעים שאין כאן אירוע מקרי אלא גישה עקבית.
    "העולם" ניסה בשנות השישים להשתחרר מ"קדושת יחסי המין" בחלק מהמקומות זה לא עבד…

  8. נמרוד Says:

    פוסט מרתק ומעורר מחשבה, תודה. לא בטוח שהבנתי את עמדתכם לגבי הגבולות בין מורה לתלמידים, ונראה לי שבכוונה לקחתם את הדיון למקום היותר מעניין, של ההורים/הנהלה/חברה. כשכן נגעתם בנושא הילדים, רשמתם דברים עמומים כמו "דלת לא שלא ננעלה כהלכה" או "יש הבדל מהותי בין חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט". מאלה נשמע דווקא שלעמדתכם לא היה צריך לאפשר לילדים להיחשף לתכנים האלה. ואם כך אולי הדיון (הפחות מעניין אבל נוגע ישירות בהחלטה לגבי גל כמורה) היא שההתנהלות הפגומה של גל היא לא פרסום היצירה, אלא המדיום הפרוץ. אבל רגע אחר-כך אתם כותבים שאולי אפילו טוב שילדים נחשפים למיניות, גם של ברי סמכות (מדריך בתנועת נוער), ושגבולות העירום הוא עניין תרבותי שצריך לבחון (בהשוואה למדשאות בברלין).
    מהבחינה הזאת אולי גל עצמו הכשיל את עצמו: הסרטון נפתח בהערה לפיה אינו מתאים לצפייה לבני 18 ומטה, אבל כן פרסם אותו לכל פייסבוק.

    • ofrilany Says:

      תודה נמרוד. נכון, נראה לי שאנחנו מביעים עמדה קצת אמביוולנטית כאן, כמו שכתבתי באחת התגובות. מצד אחד, אנחנו מדגישים את העובדה שהוא לא הציג את הסרטים לילדים. את זה צריך להדגיש מיד בהתחלה, כדי להבהיר שהוא לא עשה שום ניסוי בילדים. מצד שני, אנחנו מעלים שאלה האם בהתחשב בכך שילדים בעידן הנוכחי כל כך חשופים ממילא לפורנוגרפיה באינטרנט, באמת כל כך מזיק שהם ייחשפו לסרט כזה, שמוצגות בו צורות קצת אחרות של מיניות.
      כשהייתי בתיכון המורה שלי לספרות המליצה לי פעם על השירים של קוואפיס, כיוון שהתעניינתי ב"חכמת יוון" כהגדרתה. היא השאילה לי את הספר. אז קראתי שם את השירים של חכמת יוון, אבל יותר בלטו לי השירים עם "סיפוק תאוותם האסורה בא אל קצו" וכו'. באותו זמן זה הרתיע אותי, אבל אני חושב בדיעבד שהחשיפה לשירים האלה והמודל שהם הציעו היתה משמעותית מאוד מבחינת ההתפתחות ההומוסקסואלית שלי.

  9. נטע Says:

    מנקודת המבט של החושף את עצמו: בודאי שיש השלכות לחשיפה הזו על אחרים, שלאו דווקא יפרשו את הדימוי באופן שרצית. ככה זה. מהפוסט עולה כאילו אנשים צריכים לפרש דימויים באופן מסויים, אך זה לא עובד ככה בעולם. עם המציאות הזו אפשר להחליט כל מיני החלטות: לחשוף, לחשוף-חלקית, להימנע. גל הלך על האופציה של לחשוף. זה לא הופך אותו בעיני לקדוש יותר או פחות ממי שבחר לא-לחשוף. חשיפה עצמית אינה מגונה אך היא גם אינה ערך בעיני.

  10. גכיעגכיכ Says:

    הדבר הכי דפוק בפרשה הזאת זה שמתייחסים לגל כקורבן, אתם יודעים… כשאתה תוקף תפיסות של בני אדם יש סיכוי טוב שלפחות חלק מאותם בני האדם יתקפו אותך בחזרה, אומנות טובה היא כמו שדה קרב ובשדה קרב אין קורבנות, יש שם אנשים שמוכנים להסתכן במוות בשביל לשנות את העולם.

    נמאס לי לשמוע כמה הבחור הזה מסכן, הוא לא מסכן, אז הוא איבד את מקום עבודתו, ביג פאקינג דיל, את גלילאו שרפו על המוקד.

    • י.א Says:

      תגובה יותר ארוכה לפרשה בהמשך. בינתיים, הערה על "אומנות טובה היא כמו שדה קרב ובשדה קרב אין קורבנות, יש שם אנשים שמוכנים להסתכן במוות בשביל לשנות את העולם"
      מעבר למליצה, יש כאן התפיסה שחוזרת לפיה תפקידה וערכה של האמנות באפקט שהיא מחוללת: "לזעזע" או אולי "לרגש" או "לנחם" חלילה, וכיו"ב.
      הסובייקטיביזם הזה הוא רעה חולה, ההופך את האמנות למצרך ואת הנורמה לאורה היא מוערכת – תגובת הצופה. כל צופה.
      כמובן שחלק מאוהבי האמנות ושונאיה שותפים כאן – הרי העמדה הייתה בבסיס ה*ביקורת* על ציוריה של זויה צ'רסקי ("אותי זה זיעזע!"), ועל היבט קרוב של התופעה עמד היטב כבר אורטגה אי-גאסט במאמרו "מדוע ההמון שונא אמנות.

  11. יונתן Says:

    אתה צודק עופרי אבל אני חייב להעיר שגם אם מורה הטרוסקסואל היה מעלה לפייסבוק סרטים אירוטיים בהשתתפות נערות צעירות (לא קטינות), היתה קמה צעקה.

    שנית, עצירות מינית וצביעות הם דברים גרועים מאוד אבל האם צריך לשחרר את הרסן דווקא בבתי ספר? גל ווליניץ לא הביא את החומרים שלו אל התלמידים ולא בכדי. זה מאוד רגיש.
    אני מסכים עם תהל כשהיא אומרת שזו הייתה הזדמנות לדבר עם הילדים על מה מותר ומה אסור ואיך אומרים לא.

    אגב בעניין זוגיות קונפורמיסטית: מה דעתך על המאמר האחרון של אווה אילוז ב'הארץ' על זוגיות בתור תשובה לקפיטליזם?

    • ofrilany Says:

      לגבי המאמר של אילוז – יש בזה משהו אבל זאת גם עמדה מאוד מסוכנת. יש כל מיני דברים שהם תשובה לקפיטליזם, למשל לאומנות והסתגרות, או סטאלניזם. זה לא אומר שזה טוב. פולחן של זוגיות ומונוגמיה מדכא המון אנשים שאורח החיים הזה לא מתאים להם.

  12. רוני רוזמן Says:

    הצביעות בפרשה הזו מרתיחה אותי בעיקר מהזווית הפמיניסטית; הלוא בכל פעם שילדים בגל זה פותחים טלוויזיה או מחשב הם נחשפים לדימויים משפילים, מיניים, מערטלים ומבזים של נשים. הגוף שלהן תמיד מחולק, מקוטע, נחשף ומוצא מהקשרו. אבל זה שקוף בעיני הוריהם של אותם תלמידים, אין לזה משמעות. הקצף יוצא תמיד כשמדובר בגברים – או אז מתערערים היסודות המוסריים של החברה ומאוימת הנפש הרכה של הילדים. פרסום של בתי זונות על שמשות המכונית זה בסדר, גברים יונקים מרצונם החופשי זו תועבה.
    ובעניין המין – הורים לא נוהגים לדבר על כך עם זרים, או עם עצמם, אבל כולם ראו את ילדיהם משחקים במשחקי מין עוד הרבה לפני גיל בית ספר. המיניות טבועה בילדים משחר חייהם והם לא זקוקים לתערוכות פרובוקטיביות כדי לעורר את יצריהם. הם כולם הומואים וסטרייטים ולסביות וטרנסג'נדרים עד שההורים מיישרים אותם ומכריחים אותם להיות משהו אחר, והם כולם מתנסים בכך מגיל מאוד קטן (עד שמסבירים להם שזה לא בסדר ואז הם מפסיקים).

  13. יובל Says:

    http://www.haokets.org/2013/02/18/%D7%98%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%92-%D7%97%D7%9E%D7%A7%D7%9E%D7%A7-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%90/

    • ofrilany Says:

      מאמר מעולה, ממש תשובה אולטימטיווית לדעתי לכל הצדקנות חסרת הבושה שחזינו בה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: