אורך וחיבורים

by

רוויטל מדר

אורך וחיבורים. זו הכותרת שהצלחתי לחשוב עליה, כשניסיתי לחשוב על מה אדבר ב"ערב האמורי". בעיקר אחרי תקופה שבה אני מדברת כל כך הרבה.

אני אתחיל עם האורך. ארץ האמורי עבורי זה אורך. זו כתיבה ארוכה, שחותרת נגד כל מה שמתנהל סביבה גם דרך האורך שלה, שזו הצורה החומרית של ההופעה שלה בעצם. נכון להיום עדין לא שלחתי מאמר לארץ האמורי. אני קוראת שם מאמרים, אבל לא כותבת לשם מאמרים. לא הרגשתי שהמאמרים שלי, ארוכים דיים. וזאת למרות שבתקשורת המסורתית, שבה לקחתי פעם חלק, לא היה טקסט אחד ששלחתי ולא זכה לעווית פנים של עורכת או עורך על אורכו. כלומר, לפחות על אורכו. זה נכון שלאחרונה עלו גם אנקדוטות קצרות יותר, אך האורך הוא עדין מנת חלקה של ארץ האמורי. האורך הזה, מעבר לכך שהוא מבסס את עצמו מחוץ לרוב מה שמתרחש בחוץ, הוא גם עובדה שדורשת עבודה, שדורשת התייחסות אחרת, כזו שלא יכולה רק להגיב אל אירוע שהתרחש, כי אם להסתכל על הדברים תמיד כבר מזווית רחבה יותר, בהשוואה ל… ביחס ל… זו כתיבה שדורשת זמן, וזמן הוא לא עניין מבוטל, בעיקר לא ברשת. ברשת ניכר שהזמן הוא המצרך הכי יקר. וספק אם אבות הקפיטליזם היו יכולים לחלום על מקום כה ממכר וכה בסיסי לחיים שמצליח להנכיח בכל רגע בו איך אין די זמן. בהרבה מובנים היעדר הזמן הזה לא שונה מהליכה ברחוב עמוס פיתויים, או בשדרות של קניון שמכיל את כל מה שאנחנו רוצות, עת הכיס לא מאפשר למלא אחר כל אחד מהחשקים הללו. היעדר זמן הוא היעדר כסף, וזה כאילו מובן מאליו, כי זמן זה כסף, so they say, אבל זה לא אותו הדבר. זמן זה כסף מניח שיש סיטואציה שבה את מבזבזת את הפוטנציאל העקרוני שלך להרוויח כסף, את פוגמת ביכולת שלך להרוויח. ואילו היעדר זמן הוא היעדר כסף, מבטא מצב שבו קודם כל מראש אין לך את הדבר הזה, אין לך את הזמן הזה, לשקוע במאמרים ארוכים, אם כי אין לך את הזמן הזה נקי וצלול לקריאה, ואם כי את רוצה לצרוך כמה שיותר במעט הזמן שיש. אין כאן סיטואציה של בזבוז, כי אם תיאור של היעדר – היעדר שמחייב בחירה, שדורש לסמן סדר עדיפויות, ולא רק לפתוח עוד לשונית שתשכב בנוח ליד עוד ועוד לשוניות אחרות שמחכות לקליק הנכסף, אותו אחד שעמו עלולה להתחיל הקריאה שאליה אין זמן. היעדר זמן היעדר כסף נוגע לקוראת, במובן הזה שלה יש סכום מסוים של זמן שדורש ממנה להחליט איך היא הולכת לבזבז אותו. אותו, לא את הפוטנציאל להגדילו. זמן זה כסף, או נכון יותר, הסירוב להכיר בכך שזמן זה כסף, נוגע לחלק שמבססת ארץ האמורי. עת היא דורשת מכותביה, אם מפאת דרישה ישירה, ואם מפאת הרגל לתוכן מסוים שדורש תמיד אורך מינימלי שהוא רחב למדי, שיבזבזו את זמנם. שבמקום לשלוח אינספור מאמרים קצרים, אנקדוטיים, כמו שאני עושה לרוב ברשת, אז יש לשלוח אחד פעם בכמה זמן, וצריך לעבוד עליו, צריך להקדיש לו זמן, צריך שזו תהיה כתיבה שכבר תמיד תוותר מראש על האפשרות לנצל את הזמן. לה(נ)פיק ממנו את המרב. די ברור לי שזה המצב של ארץ האמורי, שזה חלק אינהרנטי לסיפור של ארץ האמורי, אך מעבר לאפשרות שיש כאן קריאת תיגר על התפיסה שזמן זה כסף, יש כאן גם את האפשרות ההפוכה, את ההנכחה הברורה שזמן זה כסף, ולכן הקריאה של ארץ האמורי לקריאה, היא תמיד קריאה שמבטיחה רווח, שמבטיחה רצינות מסוימת, שקוראת לקורא לבחור בה, כי המאמר שלה הוא כזה שהשקיעו בו. אורך, נכון להיום, ועל אף הניסיון של כולם לקצר הכל כל הזמן – לקצץ באופן כללי, עדין מתקשר עם תו איכות מסוים. ועל אף שאיני חושבת שארץ האמורי ניסתה לתת לעצמה תו איכות דווקא מתוקף האורך, אז האורך כבר תמיד עושה את שלו. הוא מספק למאמר, כבר בצורתו, כבר בגלגול מטה של העכבר, תוך סיכון פיתוח דלקת במפרק כף היד, את תו האיכות, תו הרצינות, תו הזמן.

ouvre1

אורך היום, גם אם במידות שונות, הוא מעין עדות עודפת של העבודה האקדמית, זו שגם אני חוטאת בה, וגם חלק ניכר מכותבי וכותבות ארץ האמורי, חוטאים בה. זו העבודה שבה היחס בין החשיפה לעבודה, הוא אפסי, שבה רוב הכתיבה, היא כתיבה לארבע עיניים, שעם הזמן הופכת לכתיבה לשמונה עיניים, ולפעמים אך ליותר, אך זו תמיד כתיבה שהיחס בין הנראות שלה – ההיקראות שלה – לבין העבודה עליה, הוא כזה שכל חשב כללי היה מוציא אותה החוצה, מחוץ לחוק של הבזבוז הנאות של הזמן, השימוש הראוי בזמן.

ארץ האמורי עושה את החיבור הזה, כביכול, בין האקדמי לרשתי, האינטרנטי – שתי מילים ללא תחליף שלומר אותן זה תמיד מרגיש כמו להגיד את מה שעבר עליו הזמן, שהיה היה. במובן הזה היא יוצרת חיבורים, בין המותר לאסור, בין מה שיש לו מקום עקרוני ברשת, כי הרשת היא אותו מקום שבו תמיד יש מקום, בהנחה שמסיתים הצידה את המבט שחווה כמה מקום תופסים שרתי הענק. אז יש מקום, יש מקום לשרתים, ויש מקום לעוד ועוד מלים, בעיקר כי מלים, שלא כמו התמונות – שהן כנראה החברות הכי טובות של הרשת, הרבה מעבר למילה – תופסות פחות משקל.

אך מעבר לאלה, שהם ברורים וחשובים, למרות שהם כאילו נוגעים רק לאורכים, אני רואה עכשיו, דרך דבריי, שארץ האמורי מצליחה לבסס – אם בכוונה תחילה, ואם לא – איזה קשר בלתי ניתן לניתוק בין הבזבוז לרווח. כמו מין מקום שבו הניסיון לסרב לשלילה האינהרנטית לבזבוז תמיד כבר מזמין פנימה את הרווח. אותו רווח מבוזבז של האורך הכוחני בהרבה מובנים, הגברי, כי הוא גם תמיד רווח וגם תמיד בזבוז.

[עד כאן דבריי מערב האמורי]

ouvre2

אורך הוא גברי כי זו מידת מדידה גברית. גברים מודדים אורך, מודדים את עצמם באורך, אך מעבר לכך, זהו אורך גברי כי צריך להרגיש בנוח כדי לתפוס את המקום שלו, לדרוש את הזמן שלו – כי אורך כאמור דורש זמן, ולוקח מקום. והנוחות הזו – הדרישה הזו – היא כמעט תמיד גברית, או כזו שמגיעה מעמדה גברית. מעבר לעובדת הבזבוז מקור ברור של רווח, יש כאן איזו זכות קודמת, שניתן לתרגמה גם לחטא קדמון. חטא גברי בלתי נסלח. וזאת על אף שהאורך מקושר, לפחות בכל הקשור לממד השיחני, לאשה. נשים משוחחות/מדברות/מפטפטות/מקשקשות – זה נגמר בביקורת, האורך הנשי הוא לא זה שזוכה בתו האיכות שלו זוכה האורך הגברי לרוב, כי אם להפך. האורך הנשי זוכה באות קין, שמסמלת דיבורי סרק, שמהווה סמל למקום שבו התוכן הלך לאיבוד.

אני, אגב, לרוב כותבת ארוך. אם בגלל נשיותי, אם בגלל שאני-זו-אני, ואם בגלל שאני הולכת שבי אחרי המסורת הצרפתית, זו שתמיד יש בה יותר מידי מלים. זו שבה קשה לסמן את המרחב הגברי של הדיבור לעומת זה הנשי. לא בגלל שנוצר שם גן עדן מגדרי, כי אם מהסיבה הפשוטה שהמילה – ברבים שלה – עברה שם תהליך מתמשך של הלאמה על ידי המדינה, וכיום היא מהווה חלק אינהרנטי מהזהות הצרפתית, הן של הצרפתי והן של הצרפתייה. ולמעשה, קריאה חטופה בארכיאולוגיה של הידע של פוקו, ממש לא זמן, הבהירה לי שפוקו אפילו בספר הזה, שיש בו משהו מרוחק מאוד, מדעי כמעט במבט שלו ובאופן החקירה שלו את השיח, היה יכול לחתוך את דבריו בחצי. אם משום שהוא חוזר וחוזר על מלים שונות שמשמעותן – לא רק בקריאה חטופה – היא זהה למדי, ואם משום שחלק ניכר מהדרך שהוא עושה, כרוכה בעצירה על מה שהוא לא עושה. אך לא מתוך המקום שמצהיר על כך מראש, ומאפשר לקוראת את הדילוג המתבקש אל עבר המקום שבו הוא מדבר את שהוא כן עושה. פוקו מודיע שהוא לא עושה את מה שהוא מדבר, אחרי שהוא כותב את הדיבור הזה. ובמובן הזה, הוא בזבזן טהור של זמן. והאמירה הזו נאמרת מבלי להתעלם מהערך המתודי שיש לכתיבה הזו. לכך שניתן למנות בין רגע, בין אם בעזרת פחות או יותר קלישאות, את כל הסיבות שהובילו את פוקו לבחירה הזו, שלדידו גם אם היא-היא מגלמת את הבזבוז המוחלט, הרי שהיא באה לומר לנו דבר מה נוסף, על שפה ועל אפשרויות וגבולות, לדוגמא.

ouvre5

אני מנסה לעבור לדיבור על החיבורים, שקשור קשר הדוק באורך, אך מתקשה. נדמה לי שהדיבור על החיבורים עלול ליפול לקלישאות (וזאת נאמרת מתוך תקווה שעד עתה בעצם לא עשיתי זאת כבר). כשדיברתי בערב האמורי לחיבורים לא נותר זמן. לא נותר להם זמן באופן מתוכנן. כתבתי את דבריי, בהתאם לזמן שהוקצב לי, ועצרתי, עם התנצלות שחינניותה עדין עומדת בסימן שאלה. האורך גלש לתוך הדיכוטומיה של הנשי והגברי, ולא התכוונתי לכך, אך אולי גם לא היתה למעשה בררה. אולי לא ניתן לדבר על אורך מבלי לדבר על גבריות, ובהמשך לכאן ישנו קושי עקרוני לחשוב דבר מה כאפליקציה גברית, מבלי לחשוב את המשמעות הנשית, זו של האישה, ביחס אליו. זו גלישה לא אלגנטית, כי היא נופלת אל תוך המקום הדיכוטומי, אותו מקום שבו האורך מרגיש בנוח, כי הוא מבסס עצמו מהר מאוד בצד אחד של המתרס: אם כגבר, אם כרציני, אם כמעמיק, אם כבזבזני ואם ככזה שטומן בחובו את האפשרות לגלם גם רווח. והלא כל הרעיון היה לעבור מן האורך להנכחה של החיבורים, חיבורים שמתרחשים רק מתוך העובדה שארץ האמורי מתקיימת במרחב שבו היא מתקיימת, מרחב שהוא זה שאפשר לה להזמין אותי לדבר, כי רק בו ניתן לייצר איזו זהות קונקרטית שמקורה במספר לא נינוח של נקודות. הזהות ברשת, גם אם לא תמיד, היא כזו שניתן בה לחתוך את האפיונים, לתת להם לחתוך האחד בשני, עת קו אופי אחד עולה על שני ושלישי חוצה ראשון, מבלי שהחיתוכים הללו יגזרו צורה סגורה, מבלי שהעלייה של קו אחד על משנהו, תהיה כזו שתבטל את נוכחותו של הקודם. וזו בעצם נראה לי הסיבה שאני דיברתי בערב האמורי, וזו בעצם הסיבה שאני מפרסמת כעת בארץ האמורי. על אף האורך, שהוא כאמור עומד כקיר התנגדות למרחב שבתוכו הוא מתנהל, למרחב שבו יש לו מקום, כי העובדה שיש לך מקום, לא אומרת הלכה למעשה שאתה מוזמן לקחת את המקום הזה.

כשהוזמנתי לדבר בערב האמורי, נאמר לי שיהיו לי 10 דקות דיבור. כתבתי טקסט שמדבר 10 דקות. טקסט לא ארוך דיו בעליל בשביל ארץ האמורי. ואז רציתי לפרסמו, ונכון לפרסמו בארץ האמורי. אך אורכו, מה יהא על אורכו, לא יכולתי שלא לחשוב על כך. הרפלקסיה והעובדה שהטקסט הקצר כבר דובר תחת החותמת של ארץ האמורי, אפשרה לי לעשות את המעשה, לדרוש את פרסומו של הקצר הזה. אך התמהמתי עם הפרסום. חשבתי בעת הקריאה, שעל אף שהטקסט היה אמור ואכן דיבר 10 דקות, אז הוא נגמר במקום לא ברור, ושיש לשלם את החוב של הכותרת שמסרתי, כלומר לדבר גם על אורך וגם על חיבורים. כשדיברתי דיברתי את האורך בלבד, והנחתי שהחיבורים יציצו מבעדו. מרגע שהחלטתי לשלם את חובה של הכותרת, החלטתי למעשה להאריך את הקצר, להפוך אותו ראוי יותר, אמורי יותר, (לא)-ארצי יותר.

ouvre4

תגים: , , ,

5 תגובות to “אורך וחיבורים”

  1. תמציתי Says:

    circlejerk – הנה, לא כזה ארוך, ועדיין מתאים לאמורי כמו כפפה ליד.

  2. זיו נ. Says:

    נשוא הדיון כאן הוא אורך, מנקודת מבטה של אשה שכותבת מתוך כך שהיא מדוכאת על ידי מושג האורך עצמו….כבר בערב בו קפאנו מהקור בכפור בית העם חשדתי שהמדובר בבעיה של שקיעה עמוקה מדי בקלישאות תקשורתיות, קלילות ולא בדיון מהותי בשאלות של אורך גברי ואורך נשי, אורך פוליטי ואורך של טקסט. ואז כשבא כאן המשפטהמכריע האומר כי "אורך הוא גברי כי זו מידת מדידה גברית. גברים מודדים אורך, מודדים את עצמם באורך". עולה כאן שאלה\תחושה מוזרה – למה היא מדברת\כותבת בעצם על אורך? האם המדובר באותו תסביך סירוס הפוך שפרויד גילה\ניסח לראשונה, ושאיריגאריי ביקשה להשמיט מהתודעה ללא הצלחה….

  3. ירון Says:

    רשימה סאטירית מדויקת. אם כי כמובן קראתי אותה בדילוגים גדולים (טוב נו, גדולים מאוד).מצד שני את רוב המאמרים באתר אני קורא כך.

  4. tulli Says:

    ניכרים דברי אמת: אכן, ארוך.

  5. דודו Says:

    זה עוד כלום. אני לפעמים מדלג על האתר כולו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: