מקום אחד

by

יובל בן עמי

בירושלים אחז בי כאב-גרון
לילי, עמוק, אולי אנגינה,
ברחוב הנביאים. בדיוק כשרציתי.
את ירושלים. ירושלים
אוזלת לי. בקרוב בנט
יוציא אותי מחוץ לחוק, ואז איפה עזורה ביום
איפה השוק בלילה
איפה שער של פרחים איפה
אפילו הדוידקה הזאת, אפילו מרכז כלל.
אפילו עליהם אני בולע רוק.

נולדתי לתוך בריכת אדרנלין
ואז גילו שהבריכה בכלל במקום אחר
זו שזיהו קודם, זו שליד המסגד
זו בכלל לא בריכת השילוח וירושלים
שלתוכה נולדתי היא בכלל וושינגטון
שאליה הגעתי כשעזבנו את
ירושלים. היא בכלל וושינגטון על חומותיה, היא בכלל
מקל של ארטיק בתעלה.
היא פיצה רימיני,
רמות אשכול.

בואו נדבר שניה על הכעס הזה. לא,
בואו נדבר עליו כי אין כעס כזה בעולם
בעולם אין כעס כזה, בכל העולם,
בכל העולם כולל שווייץ.
כשהייתי ילד באו אלינו אורחים
משווייץ. הם ישנו בחדר של מיכל. בחוץ, מעבר לגבעה
היה הר של פליטים.
מחנה שועפאת, עיר ברקת רעה, והלילה אני הולך
למחנה יהודה לאכול פיש אנד צ'יפס
כי פיש אנד צ'יפס זאת מנה פשוטה

וחוץ ממנה – כלום לא. היום בתמול שלשום.
ישבתי מול דוקטורנטית בריטית למדעי
הסכסוך. היא אמרה לי: אתה מאוד רגשי.
היא אמרה לי: הבוקר פגשתי אחד פעיל בארגון
שתומך משפטית
והוא היה הרבה יותר
לקוני. או, והנה אני הלילה עם הפיש אנד צ'יפס באיזה בר
ליד אחת מנהריה ששוקלת להצביע לבנט
בקטע של למי עוד וחושב
שבעולם אין כעס כזה בעולם
אין ובאברם יש ג'ז.

טוב, הפסקתי לעניין את ההיא וברצוני
לדבר על מה שמעניין אותי: אותי מעניינות
המרפסות, מעניינים המעקים, האבנים. והשיכונים
שלא בנויים מאבנים
אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא
מבטון בטון בטון ואותי מעניין מחר.
פעם – מירושלים אי אפשר היה לראות
את העולם, גם היום לא.
ומלמדים אותנו לא לחשוב על העתיד,
שזאת שורה שהיא לא שיר.

hashaliah2

אבל כל השיר הזה לא שיר. המצביעה של בנט אומרת שאני
חייב להביא לעולם ילד. כי השיר הזה הוא פיצוי, היא אומרת.
אתה חייב ילד, אומרת.
אני אומר: הייתי ילד, בירושלים
עם כאב גרון, בדובון של אתא,
במדרחוב. אני יודע מה זה
ילד ואם יהיה לי ילד, הילד יגדל ויראה תמונה של
כדור גומי בעיתון, חתך רוחב. ילד לא אוהב שמשקרים לו
יהיה לי ילד והילד יראה מתכת. ופתאום ירושלים
לא תהיה ירושלים.

היא תהיה טורינו, היא תהיה סוואלבארד,
ואחר כך, כשימצא שיש ירושלים והיא עיר
ישוב אליה דרך שער של פרחים
ויעשן נרגילה בבאב א-חותה עם זקנים.
ואז יבוא איזה חיוך.
חיוך עם משרד חינוך,
חיוך כזה, שכדור שחור לחוץ בין שיניו.
והכל יהפוך לכאב גרון. ישאר רק לילה אחד, בשוק.
אני
מבין את רותי

שלא רוצה ילד. אני מסביר את רותי והיא אומרת
שאני אמיץ. מצביעה של בנט, מנהריה במקור,
עוזבת את הבר, חוזרת לשומרון.
אני נשאר כאן עם בירה מקומית ויש מקום אחד
שאליו אלך הלילה. חייב לבחור
מקום אחד כי באמת כבר מאוחר
והגרון ירוי, הכל דלקת ושגיאה.
חייב מקום להיפרד ממנו, אחד,
מקום בעיר שלי
שהיא חסרת זכוכית.

אם יש דבר שלא חסר בה זה לאן ללכת.
יש קבר יאסון עם פירמידה
בין שיכוני-כתמי-כבד-לחם-ללא-שמרים.
ויש בית לחם, שם נוחר חוסאם
מה שחסר זה איפה להישאר
ושיר שיושר על כולם,
שיר שישירו כולם,
בלילה כשהם אינם, בלילה הזה כשאלוהים שוב
לא קיים.
וכיפת הזהב

היא כיפת סלע כרגיל וכיפות ברזל
לא מאמינות לעצמן. גם אני לא לי. את הדובון פשטתי.
לקבר יאסון לא הלכתי. הלכתי לאכסניה, לשירותים
וקראתי שם אריזה של כובע אמבט
אמריקאי. One size fits most, כתוב עליה
ועלי הכל גדול, אז אקטין
את ירושלים, אהפוך אותה לחדר ריק
ואת הכעס לכאב גרון
ואלך לישון בבגדי, כי קר
ושלא יבוא מחר.

hashaliah1

דימויים: פרטים מתוך "השליח", עבודת וידאו של דניאל קיצ'לס. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

תגים: , , , , , ,

3 תגובות to “מקום אחד”

  1. גל כץ Says:

    יובל תודה על השיר המאלף. יש לי מחשבה ביקורתית משהו.

    נראה שהוא מבכה מין ירושלים אקזוטית, ירושלים של המיעוטים, ש"לא חסר בה לאן ללכת" – ו*אפשר* ללכת. זו כמובן ירושלים של גברים יהודים (אשכנזים וכו') שיכולים ללכת, שיכולים לנוע ממקום למקום, אפילו לבית לחם, ולהנות מהפסיפס העשיר הנפרש לעיניהם (וזאת בניגוד לרבים אחרים שחיים בעיר הזו, כולל אשכנזיות ממין נקבה).

    אני קורא את השיר כמבטא מעבר דיכוטומי, מאני-דפרסיבי, מהעמדה הסופר-פריבילגית והחוגגת הזו אל היפך המוחלט, להיעלמות — הסתגרות בשירותים וחרדה מהוצאה "אל מחוץ לחוק".

    יובל, מי בדיוק מאיים להוציא אותך מחוץ לחוק? יהודים-חילונים-ליברלים הם אמנם מיעוט בירושלים אבל מיעוט מאוד חזק (כפי שכתב פה פעם אלי אושרוב, https://haemori.wordpress.com/2012/02/27/jerusalem-2/). למעשה, אולי ההפיכה למיעוט היא דווקא הזדמנות? לפתע להיות חלק מהפסיפס, לא מעליו, כולל הקשיים הכרוכים בכך ושיתוף החוויה עם אחרים – כזה שיכול להוליד תודעה פוליטית חדשה?

    אבל נדמה שבמקום לזהות את ההזדמנות שבקיום החדש הזה האחוס"ל נקלע לדפרסיה המוכרת ("שלא יבוא מחר"). לדעתי זה מבוי סתום: פוליטי, תרבותי, אפילו פואטי.

    עד כאן בינתיים. סליחה שהעמסתי על השיר כל כך הרבה, אבל בעיניי זו מחמאה ששיר יכול לפתוח דיון כזה (אני מקווה שאחרים יצטרפו לזה). אם זה היה "רק שיר" (לא שברור לי מה זה אומר) כנראה שלא היינו מפרסמים אותו.

  2. א.ב. Says:

    מסכים עם גל עד נקודה מסוימת…
    השיר מאוד אשכנזי.
    הוא גם אשכנזי בהצגת הכיבוש של מעוזי המזרח כדבר חיובי.
    כניסה של הלבנים לפסיפס כפי שהציע גל תהיה תמיד מעושה, ומתוך הרגשת עליונות מערבית.
    אני מציע שהאשכנזים יישארו אשכנזים, ושלא ינסו לעשן נרגילה (המזרחים ממילא לא עושים את זה… ואלו שעושים את זה לא מבינים מה אתם מחפשים שם).
    אבל כמובן תודה רבה על השיר ועל פרסומו כאן.

  3. Flenser.Steel Says:

    גם לאנשי שמאל הומניים כמוך הערבים יעשו בדיוק מה שהם עשו לתושבי הארץ בפרעות תרפ״א/תרפ״ט: ישחטו אותך, יחתכו לך את השדיים – אחד ישימו בפה ואת השני בין הרגליים. אם אתה גבר, יחתכו לך את איבר המין וישימו לך אותו בפה. כדאי לקרוא עדויות של יהודים מאותן פרעות ולהבין לצד אילו אנשים אנחנו חיים (והיום הם פי כמה יותר גרועים – ראיתם מה הם עשו למשת״פים ערבים בעזה לאחר עמוד ענן? אללה ירחמו). וכל זה היה כמובן עשרות שנים לפני ה״כיבוש״ – אבל מי בכלל מדבר על זה היום? לקבור את הראש בחול ולכתוב פיוטים רגשניים זה כנראה קל יותר מלהישיר מבט אל המציאות נכוחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: