האופק הפוליטי של הריבוי

by

Opposition 12 Matthaios

במהלך השנתיים האחרונות התפשט בעולם גל של מהפיכות, מחאות, והפגנות על רקע חברתי. הגל הזה מתפרש מצ'ילה לסוריה, מהקווקז לדרום אפריקה-ומגיע עד לסין. הוא לובש ופושט צורה, מציג פנים שונות ובונה במהירות שיאים שונים תוך התפשטותו. הגל הזה מבטא בצורותיו השונות מופעים מקומיים של תופעה אוניברסאלית ברורה, בין אם בקרב הסטודנטים בצ'ילה, האיגודים בסין,המעמד הנמוך באנגליה, העמים הנאבקים במדינות ערב, או קבוצת האינדיגנאטי בדרום אירופה ותנועת ה"אוקיופיי" בארה"ב.

החומר המשותף לכל התצורות השונות הללו הוא זה של ה"ערב-רב" (Multitude). ההמון ההטרוגני שכבש את הכיכרות והרחובות, מגיע מעמדות שונות במרחב החברתי, מרקע ומתפיסות פוליטיות שונות, ולעיתים אף מהגדרת מטרות שונה. כל אלה מקבלים ביטוי בבלוגים  ובציבור בהצפה בלתי פוסקת של תחושות המבטאות כמיהה לשיח של התנגדות.

התנועות מתנגדות באופן נחרץ לכותרות שהמדיה הדביקה להן, כשהיא עושה שימוש בנרארטיבים ההגמוניים שלה. במקום, בחרו אנשי התנועות השונות קודים ממוספרים בעבורן, כגון אוקיופיי מס' 15, מס' 21 או מס' 14,  מה שהקנה להן קונוטציה של פקודות-תוכנה שמריצות תהליך חברתי, במקום הדימוי הרומנטי המתמקד בבנייתה של זירת רומן ספרותי עתידי.  דווקא הקודים האלה תפסו במפתיע את מלוא הבעייתיות של המצב ויצרו חזית נגד צורות שלטון שלא תופסות את עומק המשבר הקפיטליסטי הגלובלי ואת עוצמתו. המשטרים הללו מאמינים שהם נמצאים מעבר להישג ידו של המשבר והשלכותיו.

תנועות הופכות להסטוריות ברגע שהן מעומתות עם ריאקציה. הן מחלחלות למומנטום המייצר מודעות לצורות שליטה ולהתנגדות שאלה מעוררות בהקשר חברתי, תרבותי ופוליטי. בדיוק אז הן הופכות לנראות ולבעלות משך. דווקא המשטרים — המיליטריסטים של מובראק במצרים, קדאפי בלוב, ואסד בסוריה,העריצות של וול-סטריט והבורסה בארה"ב, הרפורמות הנאו-ליבראליות בצ'ילה ובדרום אירופה, והממסד הצבאי-שמרני בישראל, הם אלה שהפכו את התנועות הללו למשהו חשוב יותר מסתם התפרצות של רגשות.

התנועות הללו שואפות לייצר אופוזיציה פוליטית ודורשות את שיקומה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה הצטמצמה  לא רק ל"נעדר" של השלטון הטוטליטרי, אלא גם לנעדר של המטא-דמוקרטיה המערבית, שבה הטכנוקרטיה משתלטת אחרי "סוף ההסטוריה".

הסיבה שבגללה נחוץ פתיח ארוך כזה למאמר על המצב ביוון, היא הצורך לשבור את מחיצות המסך המבודד שהורידה המדיה על יוון מתוך הנסיון לייחד את מצבה ולטעון שהיא מקרה יחיד ומבודד, רחוק מהחוויה המודרנית של הקפיטליזם באירופה וארה"ב. הטיעון של המאמר הנוכחי הוא לא רק שההתקוממות ביוון קשורה לתנועות בכל רחבי הגלובוס, אלא שחשיבותה היא בהמשך היצירה והכינון של האופוזיציה הפוליטית, המשכיות שעשוייה להוביל לתפנית פרגמטית באופן שבו תנועות משפיעות על דרך קבלת ההחלטות ועל הבנתנו את ה"פוליטיקה".

התנועה ביוון והשמאל

חומת ברלין נפלה לפני עשרים שנה והשמאל (ב"שמאל" אני מתכוון לסוציאליסטים הרדיקאליים והקומוניסטים, לא ל"לייבור", לסוציאל דמוקרטים או לליבראלים) כמעט שנעלם מחלקים גדולים של אירופה, אסיה והמזרח התיכון. ביוון המסורת דווקא שמרה על כוחה תודות לנסיבות היסטוריות. במשך המאה ה-20 השמאל היווני סבל קורבנות קשים תוך ההגנה על הדמוקרטיה, כולל התנגדות מזויינת לנאצים בשנות ה-40' ומאבק פוליטי נגד הקו הצבאי בשנות ה-70'. בשנות ה-90' הייצוג של תנועות השמאל הלך והצטמצם לכ-10% מהקולות, אבל אלו מעולם לא איבדו את הלגיטימיות שלהן ואת כוח השפעה שלהן על הציבור, בניגוד למה שקרה בחלקים אחרים של אירופה.

הדוגמה הטובה ביותר לטענה זו היא הנסיון הכושל של הממשלה השמרנית לליבראליזציה של החינוך הציבורי, אל מול ההתנגדות העזה של קהילת הסטודנטים. 98% מהתיכונים והאוניברסיטאות "נכבשו" על ידי המוחים, לעיתים ליותר מחודשיים. בפטראס נהרג מורה בהתנגשויות אלימות עם הימין ושר החינוך נאלץ להתפטר כאשר הרפורמה בוטלה. חשוב מכל, הנוער ביוון גילה מחדש את כוח ההכרעה, את חשיבות מושגי ה"שוויון" וה"אוניברסאליות" בתקופה שקידמה דווקא את ה"אינדיבידואליזם", ה"צריכה" והדה-רגולאציה של היחסים הכלכליים. הנוער הזה הפך לדור העכשווי של המצביעים.

הדור הזה והדורות הבאים נקראים, בצדק, דור העובדים הזמניים (Precarity), והוא מהווה לב לתנועות של שני העשורים האחרונים, דוגמת ה"אינדיגנאטי" (Indignati). בעוד חלקים גדולים של השמאל נותרו נאמנים לאורתודוכסיה הלניניסטית, חלקים אחרים שלו נפתחו לרעיון של פדרציות: סיריזה (SYRIZA- הקואליציה של השמאל הרידקאלי), תנועות המורכבות מקבוצות פוליטיות וחברתיות. השמאל הרדיקלי הכיר באוטונומיה של התנועות שלא יכלו תמיד להתאים למסגרות פוליטיות קיימות וניסה באופן עקבי לאחד קבוצות חברתיות ופוליטיות על בסיס המכנה המשותף של הגנה חברתית וייצור אופוזיציה פוליטית חזקה. המאמץ הזה נתמך על ידי פרוצדורות דמוקרטיות בתוך קואליציית הארגונים ונסמך על מחקר חיוני בנוגע ליחס הפוליטי לשינוי חברתי בחברה העכשווית.

מ- 2008 עד 2012, מתמודדים הפועלים והנוער עם לחצים קשים מכיוונם של כוחות פוליטיים שמרניים, הליבראלים והסוציאל-דמוקראטים, שדוחפים לכיוון של נטישת מדינת הרווחה ושל כניעה גמורה לנאו-ליברליזם. הנשק העיקרי של השמרנים, בקמפיין הזה, הוא משבר הבנקים והחוב הציבורי בדרום אירופה. הזעם שהופנה למשבר האירופאי בא לידי ביטוי לראשונה בדצמבר 2008 בכל ערי יוון והפך בהמשך לענן של פעילות מקומית מסוגים שונים, בין אם בתחום של הגנת הסביבה, דרישת זכויות חברתיות לנשים, מהגרים ומובטלים, אבל בעיקר בתנועות של מרי אזרחי שיצאו נגד צעדי הצנע הלא פופולאריים של הממשלה.

ב-2011 הצליחה תנועת האינדיגנאטי בכיכרות לתרגם את המחאה לפעולה שחרגה מהתחום הפולחני של ביטויי זעם וייאוש אל מול הדיכוי הכלכלי של העם היווני. התנועה הפכה לסדנה הפוליטית הגדולה לייצור כוחות אופוזיציוניים כנגד האורתודוכסיה הנאו-ליברלית. האירועים והשיטות שננקטו בכיכר תחריר או בפוארטה דל סול השפיעו על תחיית ה"אקלזיה של הדמוס" (אסיפת העם).* לאחר יותר מחודשיים, יצאו אלפי אזרחים לילה אחר לילה כדי לדון בבעיותיה של המדינה ולחפש להן פתרון. תנועה פוליטית כזו של "גראסרוטס" (צמיחה מלמטה) הפכה לסף שממנו אפשר לחשוב מחדש על היחס בין תנועה חברתית לייצוג פוליטי.

הקואליציה של השמאל הרדיקאלי (SYRIZA)  הוא ארגון גג פוליטי שמאחד שתים-עשרה מפלגות שנעות מסוציאליזם רדיקלי לטרוצקיזם. סיריזה היה מעורב עמוקות בדיאלוג בכיכרות, ניסה להתערות בו ולשאוב ממנו רעיונות, במקום לשלוט בו. התהליך הזה הביא את סיריזה למקום השני בבחירות האחרונות, ביוני 2012, עם 27% מהקולות. הוא סיפק לתנועות מסגרת אורגנית נדרשת לתהליך קבלת ההכרעות, היינו, אופק פוליטי בר קיימא.

בתגובה, אימץ הממסד הפוליטי את האג'נדה הפאשיסטית, באופן מוחלט, בכך שהפך את נושא המהגרים הלא חוקיים למשנתו המרכזית. ראינו כאן התהוות של פוליטיקה ריאקציונרית שמנסה לייצב את השדה הפוליטי סביב האג'נדה השמרנית ומנסה לחסום כל ביטוי של ייאוש חברתי. גישה זו הובילה לעליית קבוצות נאו-נאציות, בעיקר "השחר המוזהב" של הפרלמנטריזם המפלגתי.

המאמץ לדחוק את רגליהן של סיריזה ושל התנועות החברתיות נמצא היום בשיאו בעזרת קמפיין של השתקה והפעלת לחץ גלוי בכלי התקשורת. בעוד כלי התקשורת הממוסדים משתיקים או מחביאים את הנציגים של סיריזה, תנועת "השחר המוזהב" והקולות הריאקציונריים שמטיפים לחלוקה ושינאה מקבלים זמן מסך חסר כל פרופורציה. המטרה של הקמפיין היא לשבור את הקשר בין התנועות החברתיות והמפלגות הפוליטיות.

שני כוחות שונים פועלים היום ביוון. הראשון הוא כוח אנכי, שיוצא מברלין ומבריסל ומגיע לאליטה השלטת באתונה, ואף לחלק מהשכונות העניות שלה, שבהן הנאצים תפסו אחיזה. הכוח הזה מכנה את סיריזה "התופעה הפוליטית המסוכנת ביבשת" ומנהל מולה מאבק פתוח. הכוח השני הוא כוח של תנועת grassroots קהילתית. הוא החל באופן רוחבי אבל מקבל תפנית אלכסונית כעת, תוך התרגום שלו לרפרזנטציה פוליטית על בסיס השמאל הפוליטי, ומתכוון להיענות לאתגר של ההתנגדות וההגנה על הדמוקרטיה והחברה. הריבוי (multitutde) נכנס עכשיו להסטוריה.

מתיאוס צימיטאקיס (Matthaios Tsimitakis) הוא עיתונאי שחי באתונה, יוון, וחוקר במחלקה לתקשורת ולימודי אינטרנט באוניברסיטה הטכנית של קפריסין. הוא כתב את עבודת המאסטר שלו על האנתרופולוגיה של המדיה. מתיאוס כותב ומדווח עבור ה- BBC ו- Al Jazeera (באנגלית) על נושאים שקשורים ביוון ואחד ממייסדי הבלוג הפוליטי  Greek Left Review אפשר למצוא מאמרים שלו ב-tsimitakis.wordpress.com

* צימיטאקיס רומז כאן למונח העתיק הלקוח מה"פוליס" היוונית שקרא לאסיפה העממית וסימן את שורשי הדמוקרטיה העתיקה. למותר לציין, אבות הכנסייה אימצו את המונח היווני כדי לתאר "אקלזיה" דתית, היינו, הכנסייה. הסבר תאורטי על שורשי המונח והלרוונטיות העכשווית שלו אפשר לקרוא הן אצל ז'אק ראנסייר והן אצל ג'ורג'יו אגמבן, שניים מהפילוסופים הפוליטיים החשובים של תקופתינו. נ.ל.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

על אופוזיציה ועל תקוות | ראיף זריק

אופוזיציה השרדותית  | איתמר מן

11 תגובות to “האופק הפוליטי של הריבוי”

  1. יואב Says:

    טקסט מצוין!

  2. י.א Says:

    "בתגובה, אימץ הממסד הפוליטי את האג'נדה הפאשיסטית, באופן מוחלט, בכך שהפך את נושא המהגרים הלא חוקיים למשנתו המרכזית."

    חשוב לומר בהקשר זה שלא רק שהמהלך אינו ייחודי ליוון, אלא שבארץ לא נמצאה אפילו מפלגת שמאל או תנועת שמאל אחת – אחת! – שתניף את דגל המאבק נגד ההסתה הגזענית הנוראה הזו. הזירה נותרה לכמה פעילים, שגם הם זכו לקיתונות ביקורת, גם מעל עמודים אלה.

    • נועם א"ס Says:

      מצע:
      6. " מהגרי עבודה ופליטים: [המפלגה] פועלת להפסיק את ייבוא העובדים הזרים בכבילה, ותומכת במתן מקלט מדיני לפליטים. דעם קוראת להסדרת נושא התעסוקה של מהגרי העבודה, פליטים ועובדים פלסטינים מהשטחים הכבושים, תוך אגודם והעסקתם על פי חוקי ההעסקה בישראל. [המפלגה] ומתנגדת לכליאה, גירוש ופגיעה לזכויות האדם של מהגרי עבודה ופליטים. "

      הודעה לעיתונות, 01/01/2013, בעקבות הפגנת הימין (בן ארי et al) והתעוררותה המחודשת של המתיחות בדרום ת"א, לאחר אונס בת ה-83 :

      "המשוואה פשוטה. לישראל נכנסו בשנת 2012 עשרת אלפים מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן. אליהם נוספו 80,000 מהגרי עבודה בסיעוד, חקלאות ובניין שאלי ישי נתן היתרים להעסיקם, וזה רק בשנה האחרונה, ובניגוד לכל הגיון כלכלי. האירוניה היא, שאותו ישי מפרסם בדף הפייסבוק שלו: "ש"ס הבית שלי, סודאן הבית שלהם", ומיכאל בן ארי ממהר ללבות את השנאה בשכונות העוני.

      "לא קשה להבין מדוע מבקשי מקלט אפריקאים נרדפים, בעוד הפיליפינים, התאילנדים והסינים כה מבוקשים. את שמונים אלף מהגרי העבודה בכבילה מנצלים וזורקים אחרי השימוש, כדי לייבא עוד עבדים מודרניים במקומם, שישלמו על הזכות לקבל היתר עבודה זמני בתנאי כבילה. חברות כוח האדם מתעשרות, והמעסיקים חוסכים אלפי שקלים. מי שמשלמים את המחיר הם העובדים המקומיים, שאינם יכולים להתחרות בכוח העבודה הזול, וסובלים מאבטלה ומעוני.

      "צריך להפסיק את מדיניות הדלת המסתובבת. מבקשי המקלט זכאים ליחס הומאני ולאישורי עבודה, נשים ערביות זכאיות לעבודה הוגנת גם בסיעוד וחקלאות, וכלל העובדים בישראל זכאים לשכר הוגן ולא לשכר רעב. צריך מפלגה יהודית-ערבית שתשמיע בכנסת את זעקת כל העובדים – יהודים וערבים, מהגרי עבודה ופליטים, מפלגה שתלחם באג'נדה הגזענית שהורסת את החברה הישראלית. "

      לא הוספתי לינקים – שלא ייראה כמו תעמולת בחירות או משהו…

  3. יוסי Says:

    טוב נו, סיריזה התחילה עם הצהרות בומבסטיות נגד הממסד של בריסל וברלין, טענה שברצונה לעזוב את היורו ולחזור לדרכמה, להתכחש לחוב, להלאים את הבנקים וכו' אבל עם הזמן, ככל שהאפשרות שהם אכן יהפכו לאוחזי המושכות הפכה יותר ויותר מוחשית, ההתרסה הרדיקלית הפכה לטנגו מסוגנן עם מוקדי הכוח האירופים. העמדה הנוכחית של סיריזה היא שהם רוצים להישאר ביורו, שהם לא יתכחשו לחוב הלאומי, ושהם רק ינסו להשיג הסכם טוב יותר עם הנושים, בדיוק מה שהמפלגות ה"מתונות" יותר אומרות. כלפי פנים, ההבטחות שלהם להחזיר לעבודה את עשרות אלפי עובדי המדינה שפוטרו מפאת חוסר תקציב הן לא יותר מאחיזת עיניים בלי קשר למציאות–בדומה "לתכנית הכלכלית" של יחימוביץ. פשוט אין כסף.

    ובמילים אחרות, הרטוריקה של סיריזה היא אולי רדיקלית באופן שטחי אבל בסופו של דבר מדובר באותה הפוליטיקה הבירוקרטית/אליטיסטית/נאו-ליברלית. הטרוצקיסטים הישישים שהתפתו להיכנס "לקואליציה של השמאל הרדיקלי" באמת חשבו שעלם המשמנים ההיפסטרי ציפרס מעוניין להוסיף לרזומה שלו את ההפיכה של יוון לקובה של המאה ה-21? דיבורים לחוד ומעשים לחוד… מה שהופך את הטקסט הזה לריק לחלוטין. עדיין ניתן לשבח את סיריזה על העמידה כנגד הפשיזם אלא שאת הפשיזם ניתן לעצור רק באמצעות פתרונות כלכליים אמיתיים, ואותם סיריזה לא מסוגלת לספק.

    מה שמייחד את סיריזה זו רמת המיומנות בה הם מנגנים על רגש האשמה הגרמני. יכולת הליכה על הסף שממקסמת את הטובות שאפשר למצוץ מהפריץ העשיר, דקה לפני שהוא מתפוצץ ושובר את הכלים. יכול להיות שהם עברו קורס מזורז בירושלים? מזלם של הגרמנים שיש להם את מרקל שיחסית שומרת על האינטרסים שלהם, ולא את אחד הפלייבויז האחרים של היבשת, שעסוקים בעיקר במסיבות חשק וכיו"ב.

  4. nitzan4747 Says:

    אם יש שאלה למתיאוס, אפשר לשאול באנגלית. אני אדאג שהוא יראה.
    ניצן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: