המיתולוגיה הקדושה של החביוניות: פרידה מטולקין

by

אצל אמא שלי באלבום התמונות יש תמונה שלי מתחילת כיתה ז'. אני נשען על קיר מפח ומביט במצלמה במבט גברי רציני, באור הרך של חודש נובמבר 90'. מה עובר לי בראש? אם לא הייתי יודע, אולי הייתי חושב שאני שקוע בפנטזיות בוסריות של גיל ההתבגרות המוקדם. אבל אני זוכר בדיוק על מה חשבתי כשאבא שלי צילם אותי אז: חשבתי על הקרב בנקרת הלם בין סרומאן לפרשי רוהאן. בדיוק הגעתי לזה, בכרך השני של "שר הטבעות". רציתי רק לחזור לאוטו, לראות מה יקרה. באותו זמן, למשל כשהייתי הולך מחוץ לישוב שגדלתי בו, הייתי שקוע באופן אובססיבי במין פנטזיה על התממשות העולם הטולקיני. התחילו לדבר אז הרבה על מציאות מדומה, ודמיינתי שהארץ התיכונה מתממשת בדיוק מוחלט, בלי שום פשרות. ממש חיכיתי שזה יקרה – להיות באמת שם.

מה שמדהים הוא באיזו מהירות הפנטזיה הזאת התממשה. ב-2001, כשיצא הסרט "אחוות הטבעת", משהו השתנה בעולם. לכן מי שלא קרא את טולקין לא הבין את הסרטים האלה. אמרו שזו אילוסטרציה לספר ולא הבינו שזה כל העניין. כל המכשפים, כל הצבאות של האורקים, הגמדים והאלפים חיכו למעשה במשך עשורים בתוך שטח ההפקר של הדמיון, עד לבנייתם של מחוללים גרפיים חזקים מספיק, שאיפשרו לייצר אותם בהמונים.

כבר לא הייתי אז ממש חובב טולקין, ובכל זאת, הייתי קרוב מספיק כדי להזדעזע. הפנטזיה התגשמה, בשני המובנים; היו כמובן מעריצים שהסתייגו מאי-הנאמנות למקור, אבל למעשה אי אפשר היה לצפות למשהו יותר מדויק מזה. אבל באותו רגע, העולם הזה נהרס במידה רבה. כל האפקט שיוצרת הקריאה בטולקין הוא הבנייה של אותו עולם דמיוני מפורט בתוך ראשו של הקורא המסור. הייתי משוכנע שכל זה נמצא רק אצלי: אני, The Yellow Elf. בין ילדי החקלאים המסוקסים שבחברתם גדלתי, היה רק ילד אחד, רועי, שקרא את שר הטבעות. הוא היה בפיגור של חצי כרך אחריי, ופעם אחת כשרבנו בהפסקה צעקתי לו "גולום נשך לפרודו את האצבע ונפל עם הטבעת לתוך הר האש", והוא צרח וסגר חזק חזק את האוזניים. בכל מקרה, גם הוא לא קרא "הסילמריליון"; לא הכרתי אף אחד שממש התמצא. אחר כך היה בוחן בסיסי שהייתי עושה לילדים שאמרו שהם קראו את טולקין: שאלתי אותם אם הם יודעים מי זה גלורפינדל. אי שם בכיתה ט', מצאתי אחד שזכר. וגם הוא, כמובן, נכשל במבחן השני: מי זה פינרוד פלגונד. היתה לי קסטה שהגיעה אליי איכשהו, עם השירים של שר הטבעות בתרגום אוריאל אופק, מולחנים בסגנון רוני ידידיה. אני עדיין מפזם לעצמי לפעמים: "גיל-גלד על בני לילית מלך… גם כוכבו הוא בנופלים / במורדור, ארץ הצללים".

ואז, ברגע אחד, העולם הפנימי הזה הפך לנחלת הכלל. כולם יצאו מההקרנה של "אחוות הטבעת", שותים פפסי קולה וזורקים איזו בדיחה וולגרית לחברה שלהם. כמו קן נמלים שנחפר בדחפור ונחשף לאור השמש, הארץ התיכונה שבדמיון נחשפה באלימות; יצירי הדמיון תעו בחוסר אונים בעולם הממשי. זה לא היה עניין של "מסחור" או של "הפיכה למיינסטרים"; זה היה משהו הרבה יותר מערער.

*

האם יש נשי-אורקים? גם זו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, מלבד משפט בסילמריליון: "כי האורקים חיו ורבו כמנהג ילדי אילובאטאר" (הסילמריליון, עמ' 49). היות ושאר ילדי אילובאטאר, בני האדם ובני-הלילית, פרים ורבים בדרך המקובלת של זכר ונקבה, סביר להניח שאכן קיימות נשי אורקים. (מתוך הערך "אורקים", "האנציקלופדיה של ארדה")

לפחות נגמלתי. אפשר לומר שנגמלתי. ועדיין, החיים שלי מאורגנים בנרטיבים של שר הטבעות. אין יצירה שהשפיעה עליי יותר, וגם לא תהיה. גם את המחאה החברתית חוויתי ככה, כמו שתיארתי כאן. הרעות בין פרודו לסאם היא מודל החברות המועדף עליי, ובכל פרידה בחיים אני לא יכול שלא לחשוב על אותו רגע בנמלים הלבנים, שבו פרודו עולה על הספינה וסאם מסתובב ושב הביתה. אני ממש מזלזל באותם מבקרי קולנוע שמעקמים את האף אל מול טולקין, ומדגישים באיסטניסיות שלא קראו אף אחד מהספרים. למשל נחמן אינגבר, שכתב בזמנו בטיימאאוט:

לו לפחות היה לעינוי הזה סוף. אבל הוא נמשך כ-3 שעות. ומה קורה בו בסך הכל? […] מין סרט מסע, שבו כל אפיזודה מפגישה אותנו עם זן חדש של יצורים תוקפניים, לפעמים מבחילים או מעצבנים. מצטרף אליהם מעין גשש או מורה דרך, דמות וירטואלית נודניקית ומעצבנת, האמורה לעניין את הצופים בקומיות שלה ובהיותה סכיזופרנית ובעלת מגוון תשוקות הנעות בין צורך בנקמה לבין רגשות אשמה, הומור ורשעות, מזוכיזם וסדיזם.

תגובות כאלה גורמות לכל מי שגדל על טולקין להיקרא אל הדגל ולהישבע אמונים לאחוות הטבעת. הן משחזרות את אותו יחס ארוגנטי של מבוגרים מעשיים כלפי עולם הפנטזיה. אלה אנשים שהדחיקו לגמרי את היסוד הפלאי מהעולם, שהשלימו עד הסוף את תהליך "הסרת הקסם" והשתעבדו לו לחלוטין. יש כמובן מסורת ארוכה של זלזול בטולקין, עוד מאז שספריו הראשונים התפרסמו. מבקרים בריטים הגדירו אז את "שר הטבעות" בתור "Faerie-land's answer to Conan the Barbarian" או "הכלאה של ריכרד וגנר עם פו הדב". אפילו הביוגרף של טולקין טען שיצירתו אינה שייכת ממש לעולם הספרות והאמנות, אלא "לקטגוריה של אנשים שמתעסקים בדגמים של רכבות בסככות הגינה שלהם".

אבל זה פספוס של הנקודה. טולקין הוא לא עניין שולי או ביזארי. למעשה, אותם מבקרים שחצנים הם כנראה הרבה יותר שוליים מחובבי טולקין – אחת התרבויות הגלובליות הרחבות והמשפיעות ביותר בעשורים האחרונים. הבעיה, אם כבר, היא שהיצירה הנאיבית של הפילולוג מאוקספורד הפכה במידה מסוימת למיתולוגיה של כוחות האופל. כיום היא מזוהה כמעט לגמרי עם "תרבות החנונים" – אותו מעמד גלובלי של גברים לבנים בעלי מקצועות חופשיים, לרוב בתחום הטכנולוגיה, שמחזיקים בהשקפת עולם ליברלית-שמרנית-מתונה אבל בעיקר אינסטרומנטלית ומטריאליסטית. אפשר להתעלם מזה, אבל זאת התרבות ההגמונית כיום בעולם. אם אפשר להמר על ספר שמרק צוקרברג, סטיב ג'ובס וסרגיי ברין גדלו עליו, זה כנראה שר הטבעות, ולא "הקפיטל" או "הדרך לשיעבוד".

הספר הזה מסביר די טוב את עולמם התרבותי. כעת נשאלת השאלה: כיצד מסתדרים אותם טיפוסים רציונלים, בחלקם הגדול אתאיסטים, עם העולם הפנטסטי של טולקין? ראיתי אתמול ששחר אילן, אותו אוונגליסט של החילוניות החרדופובית, גם הוא חובב שר הטבעות. מדוע אותם אתאיסטים חוכמולוגים ליברלים-בעיני-עצמם, שמביעים זלזול מופגן ועמוק כלפי "מפלצת הספגטי", "החבר הדמיוני" או כל כינוי אחר שנועד להביע זלזול בהשקפת עולמם של אנשים דתיים, מקדישים בו זמנית זמן רב כל כך לשינון שמות של אלפים ומכשפים? זאת כנראה דוגמא אולטימטיבית לצורה העדכנית של "כינון החילוניות", כהגדרתו של האנתרופולוג טלאל אסד. לפי אסד, מיד עם המהפכה התעשייתית והמדעית, צמחה המודעות המודעות ל"אבדן הקסם" של העולם. בכפוף לחוויה זו, צמחה עם המעבר למאה ה-19 חרושת נרחבת של ספרות דמיונית, שכוננה את האבחנה המודרנית בין "אמיתי" ל"בדיוני". ספרות זו עסקה לרוב בעבר הקדם-מודרני שתואר כמופלא ואפוף קסם, תוך הבדלתו מעולם ההווה האינסטרומנטלי והמדעי. הטקסט הפרה-מודרני הודר ממעמדו כאמת עובדתית, אך ספח לעצמו סוג מודרני של משמעות וקסם (enchantment, כספרות יפה מן העידן העתיק. אתאיסטים כמו שחר אילן אינם מודעים לכך ששר הטבעות ממלא מבחינתם אותו תפקיד שממלא התנ"ך בשביל מתנחלים באיתמר. ההבדל היחיד הוא שהתביעה של הטקסט לעובדתיות מושהה, והוא מוצב בקטגוריה אונטולוגית מודרנית של "מיתוס", וככה עוזר להם להגדיר עצמם כחילונים רציונלים.

ספרות הפנטזיה היא הגרסה של העשורים האחרונים לפרקטיקה הזאת של יצירת מיתוס. בשונה מהמיתוסים שנולדו במאה ה-19, למשל ברומנטיקה הגרמנית, היא לא לאומית (אף שהיא כמובן קשורה בשורשיה לשפה ולמיתולוגיה של צפון אירופה האנגלוסקסית). טולקין עלה על משהו: הוא גנב מהמיתולוגיה הנורדית ויצר ממנה מיתולוגיה בשביל העולם הטכנולוגי הגלובלי, הפוסט-לאומי – עולם שייוולד רק עשרות שנים מאוחר יותר. אבל לא רק זה. טולקין גם המציא גיבורים שיצרו הזדהות מוחלטת עם מעריציו העתידיים. שלא כמו וגנר, במרכז הספרים שלו לא עומדים לוחמים הרואים, אלא הוביטים – זוטונים שמנמנים. הפוזיציה של ההוביט זהה בדיוק לפוזיציה של החנון החביוני. גם הוא מרגיש שהוא חי בשולי העולם, מחוץ להתרחשויות, וטוב לו עם זה.

תהל כתבה לפני כמה ימים שב"ההוביט" אין נשים, "אלא אם מתייחסים לבילבו באגינס כאל אשה, וזה אפשרי". זה מצחיק, אך יש בכך משום חילול הקודש של מהות העולם הטולקיני: המיתולוגיה הקדושה של העולם-ללא-מין. קוראי טולקין לא רוצים שיכנסו להם נשים לסיפור. למעשה, כשפאראמיר התנשק עם איאווין על חומות מינאס טירית הייתי די נבוך. מבחינתי, גנדלף ואראגורן הגנו על עולם הילדות מפני פלישת העולם של המבוגרים, בדיוק מאותם עניינים מיותרים כמו מזמוזים ונשיקות על הפה. כשאני מתאר את זה ככה זה נשמע מצחיק, אבל ההגיון החביוני הזה מאוד מוצדק. העולם הטעון במיניות סטרייטית שבו אנו חיים כאנשים בוגרים הוא לא העולם שאליו אנחנו נולדים. זה עולם צבוע ומרושע שאנו נזרקים אליו, עולם שבו נגזר על הגבר להתנודד בין תפקיד האנס לתפקיד הלוזר (ושאף אחד לא יגיד לי שזה לא ככה). אי אפשר לטעון שאין יתרונות מסוימים בעולם כמו של טולקין, שבו כמעט כולם בתולים או לפחות לא מגלים שום עניין בנשים.

*

The great bulk of these novels are set in some sort of romanticised feudal society where good is battling against evil, the lower classes know their place and magic works. There are elves, dwarves, trolls, dragons, princes and princesses, wizards and, inevitably, those most maligned of fictional creatures, orcs, the despised proletariat of conservative fantasy.
John Newsinger, New Left Review

כך שהעולם ללא מין הוא לא הבעיה. אבל הוא חושף בעיה רחבה יותר שנוגעת לעולם של טולקין: מה אנשים בעצם עושים שם, בין מלחמה למלחמה? האם יש סוג כלשהו של חברה אזרחית גמדית או אלפית? לא נראה ככה, ואם יש אז רק בפלך, שהוא ממילא קצת מובלעת של בורגנות אנגלית כפרית (מישהו ב-Socialist Review תיאר את ההוביטים באכזריות מסוימת כ"קולאקים"). באותה סצנת הפלגה שבסוף הסרט בילבו לבוש בז'אקט מודרני נוסח המחצית השנייה של המאה ה-19. לעומת זאת ממזרח לנהר הברנדוין העולם הוא כאילו-פאודלי, ובעצם הוא מורכב רק ממחוות דרמטיות. האלפים הם מעין אצולת גזע (כמו שריאקציונרים במאה ה-19 תיארו את האצולה האירופית), אבל מי עובד בשביל האלפים?

אפשר לטעון שככה זה גם בקלוולה או בעלילות גלגמש. אבל יש הבדל עקרוני במבנה המיתולוגיה של טולקין, לעומת מיתולוגיות אמיתיות. בעוד המיתולוגיה של העמים העתיקים מגולמת כשירה, הגיבורים של טולקין חיים בתוך היסטוריה, היסטוריה במובן המודרני, עם אירועים ותאריכים. ההוביט ושר הטבעות מתארים את ההתרחשויות ברגע היסטורי מוגדר: מלחמת הטבעות שבסוף העידן השלישי. יותר מכך: אותה מלחמה מוצגת בבירור כמלחמה טוטאלית נוסח המאה ה-20 – צבאות ענקיים וגיוס המוני, עם כל הרצינות והקשקוש האידיאולוגי על ה-Last stand of the West. לכן זו היתממות להגיד שהעולם של טולקין הוא "עולם דמיוני טהור" שאי אפשר לשפוט אותו בקטגוריות של העולם שלנו.

בצד השני, לעומת זאת, יש רוע טהור, א-אנושי. מה האידאולוגיה של סאורון? רוע. מה החזון שלו לעולם שאחרי הנצחון? שעבוד. שום דבר מעבר לזה. ועם זאת, שוב – זה גם העולם המודרני. האורקים שהמציא טולקין הן מפלצות מודרניות לגמרי: צבא מודרני פונקציונלי והיררכי. לאורקים יש אפילו מספרים אישיים. בשום אפוס אין מפלצות כאלה – ומה שבאמת מפלצתי הוא שאלה בעצם בכלל לא מפלצות, אלא בני אדם משועבדים. אך כאשר תיגמר המלחמה, האם האורקים ייושבו בערים שנכבשו מגונדור? לא. לא קיימת בעיית הפליטים של האורקים. אורקים הם לא באמת יצורים חיים.

ברגעים מסוימים לאורך הטרילוגיה, נשמע קולם של שני אורקים מדברים אחד עם השני – למשל כאשר מרי ופיפין נשבים, או כשפרודו וסאם עומדים בשערי מורדור. לרגע הם נראים אנושיים, גם אם גסי רוח. אבל בדיוק ברגע הזה, טולקין הורג אותם. כי אנחנו לא אמורים לחשוב על האפשרות של שחרור האורקים. הם הרי עשויים מחומר פגום, ואפילו החכמים ביותר מביניהם מדברים בשפה משובשת. זה נגמר כמובן בג'נוסייד – כל מיליוני האורקים מתים כאשר הטבעת מותכת. אף אחד לא שואל לאן הם נעלמו. אין להם מקום על פני האדמה. פנטזיית השמדה נקייה.

זה, במידה רבה, מה שהופך את טולקין לממש מסוכן. כי מי ששוקע בעולם הזה מתרגל לעולם שהוא אמנם מופלא לחלוטין, אבל ביסודו זהה לחלוטין לעולם שלנו. אין בו שום זרות יסודית, כמו שחווים כשקוראים את האיליאדה. הסובייקטים שלו הם סובייקטים מערביים זעיר בורגניים. טולקין משכנע אותך שגם בעידן הפיאודלי, גם בעולם של דרקונים וגמדים, אתה היית קיים. אין שום סיבה שתשתנה.

*

לזכותו של טולקין ייאמר שהוא ידע להרוג את העולם הנורא שאותו הוא יצר. כידוע, ניצחנו את האורקים, אבל גם האלפים לא במצב כל כך טוב. הם עולים על הספינה, מהגרים לגן עדן, ומשאירים את העולם לבני האדם. וכך, כשמגיעים לסוף, חובה להיפרד מהארץ התיכונה, ולהסתכל סביב בעולם שבו אנו חיים. העידן הרביעי הוא עידן האדם. ככה אמר אלרונד, אז בנמלים הלבנים. או שמא היתה זו גלדריאל?

תגים: , , , , , , , , , , , ,

39 תגובות to “המיתולוגיה הקדושה של החביוניות: פרידה מטולקין”

  1. חולי Says:

    מצוין!

  2. ארך אפיים Says:

    תודה. הצורך של אנשים במיתוסים נראה לי כמו עובדה טריוויאלית (אם כי אישית, בגיל הרלוונטי, אהבתי את ההוביט אבל ממש לא היתה לי סבלנות לשר הטבעות). אבל בכל זאת יש מיתוס ויש מיתוס. הידיעה שמיתוס מסוים הוא לא "אמיתי" היא מחסום אפקטיבי, כך נראה לי, שמונע מאנשים להתארגן סביבו ולהתחיל להרוג את הלא מאמינים. אין לזלזל בהבדל הזה.

    • ofrilany Says:

      לכאורה. אבל מי אמר לך שאיזה מש"ק מודיעין או מפעיל מזל"טים בקריה בן 19 וחצי, לא הורג בשביל גנדלף? או לפחות מדמיין שהוא פרודו?

      • ofrilany Says:

        תראה, יש גם פרקטיקות:

        http://tolkienil.com/index.php/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99_%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9F_%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%94

        יאיר (נזגולהייר) החליט לחבר שירי חנוכה טולקינאיים, וזה מה שיצא…
        אלסר צור בני הלילית – Nazgulheir

        לפי מעוז צור ישועתי

        אלסר צור בני-הלילית
        את אנדוריל נשבח
        אסטל הוא תקוותי
        ואורקים פה נכסח
        אז נוציא את כל החרון
        על יימח שימו סאורון
        ונגמור פה בעברית
        שוב יש מלך במינאס-טירית (והלוואי שהייתי בן-לילית)

      • ארך אפיים Says:

        נו, גם השוייצרים קראו את טולקין, ובכל זאת אף אחד שם לא הורג אנשים במזל"טים. אם כל המיתוסים בעולם היו מוכרים כדמיוניים, היה קשה בהרבה להתחיל מלחמות.

        הטולקיניזם למיניו אולי עוזר (או לפחות לא מפריע) להמשך סכסוכים קיימים, אבל קשה לדמיין אותו מתחיל סכסוך חדש.

  3. אהד Says:

    חייב התייחסות למתרגמים הראשונים לעברית של ההוביט, השבויים הישראלים בסוריה שלאקט התרגום שלהם- משמעות תרפויטית שמוארת מהמשתמע מדבריך.

    • ofrilany Says:

      תגיד אתה מכיר את אלה שהפיקו את הקסטה עם שירי טולקין? יש דרך להשיג את זה?

      • יודה Says:

        אני מניחה שאתה מתכוון לקסטה של דרור רינצלר ועירן לידא (אאל״ט באיות של השמות). היא באמת נפלאה, ומבחינה מוזיקלית לא נופלת ממיטב היצירה העברית בת־התקופה. לפני כמה שנים המירו את הקלטת לדיסק. אני לא יודע אם עוד מוכרים עותקים שלו בכנסי מדב״פ, אבל אוכל לשלוח לך את הקבצים.

        היה גם מופע חד־פעמי (ככל הידוע לי) בבית אבי חי: http://www.jerusalemite.org/home/event.php?id=5664

      • האמורי Says:

        תודה רבה. אם תוכל לשלוח לי אשמח מאוד.

  4. גור Says:

    האמת היא שבמהלך הקריאה חשבתי שתסיים עם התייחסות לנבואת המאיה, שאימוצה על-ידי התרבות הגלובלית מתקשר לדיון לגבי אמונה ומיתוסים בעידן המודרני. אבל כנראה שזו דוגמה להבדל ביננו – יש גבול לרדידות שאתה מוכן להתייחס אליה.

  5. Roey Says:

    I did read the Silmarillion bitch 😉

    It was only after you told me about its existence though…

  6. Assaf Oron Says:

    מעולה!!!

  7. Anahata Says:

    מאמר יפהפה – תודה! טוב לדעת שהעולם אינו יתום מחולמים… זוהי אחוות הטבעת האמיתית.
    הנושא (חשיבותם של מיתוסים) מלווה אותי בשכבי ובקומי… לפני זמן תירגמתי שני שירים של רוברט גרייבס שעוסקים בדיוק בזה (לפחות על פי פרשנותי…). אתה מוזמן לקרוא 🙂
    http://midrashram.co.il/2011/10/%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA-%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%98-%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%91%D7%A1/

  8. Alma Itzhaky Says:

    מזדהה באופן עמוק עם הפוסט הזה. אני אחד מהמקרים היותר חמורים שבנוסף לטולקין, קראו באדיקות ובעינים מצועפות גם את כל שבעת הכרכים של טרילוגית נרניה… רק כדי להבין בגיל קצת יותר מאוחר שיש איזו בעיה עם אריה שמופיע לפעמים גם כשה לבן ומחלק דגים בקצה האוקיינוס, בשוך הקרב האחרון

  9. רועי Says:

    סוגיית הכלכלה של חברות פנטסטיות היא די מעניינת. ניקח לדוגמא את "הפוני הקטן" – מי בנה את אחוזת הפונים? מי מקושש עצים כדי לחמם אותה, מי מספק אוכל בזמן שהפונים עסוקים במשחקיהם? בסופו של דבר הכרחי להניח שפוניליה נשענת על משטר של עריצות אכזרית. במקרה הטוב, כמארי-אנטואנט, הפונים חסרי מודעות לייסורים שמאפשרים את קיומם. במקרה הרע, בסוף כל פרק הם מביטים מטה מהצד האפל של האחוזה וצוחקים ברשעות למראה העבדים העמלים בשלשלאות.

  10. צבי Says:

    רק הבדל קטן בין שחר אילן ושאר האתיאיסטים שקוראים את טולקין לבין המתנחלים באיתמר- הראשונים אינם מבססים על הפנטזיה הזו דרישות בנוגע למציאות. בזמן שהמתנחלים רואים בספר הפנטזיות שלהם קושאן על הארץ שמצדיק לא מעט עוולות, הכרוכות בנישול, גירוש או סתם שעבוד של עם אחר, והכל בשם הבטחה מטעמו של אל עלום (שאמור להיות טוב כולו). כאשר אתיאיסט זעיר בורגני מסיים לקרוא את הפנטזיה שלו, הוא סוגר את הספר, מודע לתפקידו כמדיום שמספק בעיקר אסקפיזם.

  11. Dudu Amitai Says:

    מצוין. שבת שלום לארמונות ולכפרים.

  12. א.מור Says:

    מעולה.

    ביחס למה שכתבת על העולם המיתי של טולקין שאינו מיני ובעצם משקף את המבנים המודרניים.

    אם נסתכל על המיתוס של ספרות הזהר היהודית נגלה מקבילה מעניינת לנק' אלו שהעלית. בזהר ישנן דמויות ילדותיות, אחת מהן נקראת הינוקא(=התינוק בארמית) שהנו דמות של ילד פלא בעלת יכולות רוחניות מופלאות. לפי חוקר הזהר ליבס נרמז גם שהינקא הנו בבחינת אל. ודמותו מורכבת למדי ואפילו הוא חוטא בהתגרות באחד מהחטאים החמורים בספר הזהר: התגרות בעין הרע(מזכיר את העין של טולקין!). ואכן הוא אינו מאריך ימים.

    הילד הוא בנו של רב המנונא סבא, המכונה סבא דסבין(=סב הסבין, וכפי שליבס מעיר יש כאן התגרות אינטר טקסטואלית על התיאור האלוהי של הרמב"ם הרציונלי "כסיבת הסיבות"…). שמו "המנונא" מלשון "נונא" שבארמית משמעו דג. ואכם בזהר לדג ולים הגדול ישנה משמעות רבה למי החכמה הנסתרים.

    לפי הזהר אביו אינו בשר ודם אלא סוג של דמות אלהית המזדווגת עם השכינה. כאן נכנס היסוד האירוטי העז המופיע בספר הזהר בהקשרים רבים.
    פעמים לחיוב בהקשר של הישויות האלוהיות השונות המזדווגות זו עם זו (ממש בערב שבת הלילה), ולעיתים לשלילה באובססיה הזהרית היוצאת נגד אוננות ונגד קיום יחסי מין עם שאינם יהודים.

    הארוס המיני בזהר מתואר באחד מהחלקים היותר סודיים ומקודשים, כנוזל לבן הנשפך על הזקן(או מהזקן) של אחד הפרצופים האלוהיים וניגר למטה מטה ומתרכב עם השושנה היא היישות האלוהית הנקבית שצבעה אדום ועז. הלבן והאדום די ברורים בהקשר המיני הנ"ל.

    ילדים וזקנים בתיאור מסעות והרפתקאות מסתוריים. יחד עם גוון ארוטי עז עם רוע בלתי מתפשר המיוצג ע"י הסטרא אחרא, השטן ולילית.

  13. דרול Says:

    גם ליבי נשבר כשבני הלילית המקסימים היו צריכים לפנות את מקומם בשביל ארגוראן הפלצן והיהיר ובני עמו המנוונים והשוטים.
    עם כל זה, את העיקרון שטולקין הנחיל לנו, ידעתי לכוון אפילו נגד חזון אחרית הימים שלו עצמו, כשדימיינתי במשך שנים, את אותו השדון האפל שיוצא מהחורש כדי לירוק על קברם הטחוב של מלכי גונדור.

    אין ספק ש"שר הטבעות" הינו יצירה טיטאנית בכל קנה מידה ספרותי, קראתי את הספר לפחות שלושים פעם והיד נטויה. אלא שגם בפעמים הראשונות לא יכולתי שלא לתעב את העמים שתוארו בו בחיוב.
    הגמדים נראו בו חברה שמרנית, פטריאכלית, חמת מזג , דומה למדי לערבים.
    בני האדם של רוהאן ושל גונדור התחרו זה בזה על התואר "כוח בלי מוח".
    בני הלילית היו מקסימים, אבל נכנעו בקלות והיו פשוט פשרניים ותרבותיים מדי.
    ההוביטים היו בורגנים אטומים ומעצבנים.

    רציתי לקרוא יותר על בני נומינור השחורים, אלו שישבו באומבאר וסגדו לשר האופל, אבל לצערי, טולקין לא ממש טרח לכתוב עליהם יותר ממשדפט או שניים.

    בכל מקרה, על הסיפורים האלו אני מגדל את ילדי ואני בטוח שבגיל המתאים, גם הסרטים יהיו עבורם, חגיגה אמיתית.

    • האמורי Says:

      ומה עם האורקים? מה יחסך אליהם?

      • דרול Says:

        אני לגמרי מזדהה עם הדברים שאתה כתבת.
        אתה הזכרת את הדיאלוגים האורקיים ב"שובו של המלך" ואותי רתקו השיחות האורקיות הרבות שתועדו ב"שני המגדלים" ביחוד כאשר מרי ופיפין נשבים על ידי האורוק האי.
        הפרספקטיבה המצומצמת שהאורקים זכו לה, בהחלט מותירה טעם של עוד וייתכן שזו הסיבה שטולקין נמנע מלהרחיב אותה.

        הוא כנראה הכיר בכוחו להפיח חיים בסיטואציה ולכן קיצץ במידע על האורקים, בדיוק כדי למנוע מאיתנו לפתח איזשהי הבנה אליהם.

        אני תהיתי במשך שנים האם האורקים הם באמת צאצאי ה"אבארי" , אותם בני לילית שנותרו בארץ התיכונה בתקופת החושך ועקבותיהם נעלמו לפי מה שמתואר בסילמלריון.

        אני חושש שהתשובות לשאלות האלו נקברו יחד עם טולקין.

        בכל מקרה,
        אני כהרגלי , רואה את שר הטבעות כטקסט בעל משמעות דתית מיוחדת.
        סאורון, שהוא רוע מוחלט , נכשל בכל ניסיון שלו , למרות העוצמה הגרנדזיוזית שלו.
        לעומתו סארומן, החלש יחסית, זוכה לשרשרת של ניצחונות, אם גם חלקיים ובסופו של דבר מצליח להנחית על ההוביטים מכה קשה, בלב מולדתם השלווה.
        את זה הוא משיג בגלל שהוא רשע ומרושע, אבל מכיר את הטוב ויונק ממנו ואני נוטה להשתמש במשל הזה נגד כל מיני רבנים שאינם מוצאים חן בעיני.

      • ofrilany Says:

        🙂
        אני מופתע שאף אחד עדיין לא כתב רומאן שמספר את הסיפור של מלחמת הטבעת מהראטיב של אורק.

      • האמורי Says:

        מצחיק –
        http://www.spike.com/video-clips/adw8fo/fellowship-9-11

  14. יפעת סולל Says:

    נפלא. בעיניי שר הטבעות הוא אושר, שכן הוא מחבר בין דמיון מורכב ולא טריויאלי לחלוטין (לא כמו ההוביט, שהוא מקסים, אך פשטני וחביב מדי) לבין שימוש מופלא בשפה (אנגלית) ברמה של יצירה בפני עצמה, שעליה מתווספות כמובן יצירת השפות הנוספות. הסרטים הם שוליים, שכן הם מנסים רק לייצר תמונה ואין בהם את המורכבות הלשונית ואת העומק של הדמויות וההקשרים התרבותיים באופן שקרוב לספר. לא סבלתי מהם (כמעט) אבל זה ממש לא הענין האמיתי.
    אגב, אני הייתי בוחנת את האנשים שטענו שהם מבינים טולקינית, בשאלה מי זה מית'רנדיר.

  15. נטליה Says:

    דיכוטומיית האנס/לוזר היא לא פחות ממבריקה.

  16. OlegR Says:

    בקשר לנקודת מבט של האורקים
    הספר השחור של ארדה או בשמו האחר סילמריליון השחור נכתב כבר בתחילת שנות ה 90
    https://sites.google.com/site/theblackbookofarda/

  17. גימפל Says:

    יפה מאוד מאוד, ממש הזדהיתי עם כל מילה.
    תודה

  18. גימפל Says:

    אולי הערה אחת,
    מתנחלים מאיתמר, לצערי, לא חווים את התנ"ך כמיתוס,הם חווים אותו כספר אידאולוגי/ערכי/מוסרי ואולי אפילו היסטורי אבל לא כמיתוס.
    החרדים הם היחידים שקוראים תנך כמיתוס

  19. יסמין Says:

    מקסים ומעניין. ובכל זאת, למרות ניסיונותי הכנים להשתייך לקהילת קוראי טולקין שהיתה כה אופנתית בימי נעורי, זה תמיד שעמם אותי עד מוות. עד עמוד 40 כבר לא מצאתי את הידיים והרגליים מרוב שמות ויצורים ומקומות בדיוניים. אני הייתי סאקרית של מלודרמות עם אנשים אמיתיים. כשיצא הסרט חשבתי שזה הזמן להשלים חוב היסטורי, אבל גם אז, עם שבבי התודעה הפוליטית הגולמית שהיו לי, יצאתי בתחושה שכל העסק פאשיסטי-משהו.
    #לארציונלית

  20. רון Says:

    אוי איזה כיף. ממש. שמרתי לי את הפוסט הזה מספר ימים כדי להתענג עליו, על כל משפט ומילה בו, בשלווה. ועם סיומו אני נזכר באותו עצב של קריאת ה"אפילוג" (ימח שמו) של שר הטבעות, שכאילו קטעו עולם שלם שנוצר במוחי לפני למעלה מעשרים שנה.
    אני עד היום (בגיל 30 המופלג) מחלק את העולם לשלוש: 1) אלו שהתמודדו בהצלחה עם שר הטבעות (וההוביט כמובן) 2) אלו שהתמודדו בהצלחה רק עם ההוביט 3) אחרים.
    אם כי גם את אחרים ניתן לסווג כחובבי הז'אנר שמסיבות שקריות כאלו ואחרות טרם נזדמן להם התענוג שבקריאה, ואלו שלא חובבי הז'אנר. והאחרונים כאן הם התעלומה שלי.
    נדמה שאותם מוזרים הם כל כך רבים, כאילו ידעתי שהם בכל מקום אולם לפתע, במיוחד על רקע האפשרות ללכת להקרנה – שלא לדבר על להריץ קדימה את הסרט בdvd כדי לגלות מה קורה בסוף!!! שומו שמיים – אין להם אלוהים?!… 🙂 – הם מקיפים אותי וסוגרים עלי. (בלי פאניקה, סתם עודף ציוריות שאתה משרה עלי)
    ובכל זאת – מה זה אומר על כל אותם שלא קראו כי לא נהנו/יהנו וכולי? מה יש "בנו" שאנחנו כן נהנים (או לחילופין מה אין בנו…)?

    • ofrilany Says:

      אין להם אלוהים.
      ומה שכתבת באמת מזכיר לי את הרגע ששר הטבעות נגמר, "שבתי הביתה". אחר כך מחפשים תחליפים (החל בסילמריליון וכלה בפרוסט), אבל זה אף פעם לא יהיה אותו דבר.

      • רון Says:

        כי אכן תחליף לעולם איננו המקורי…

        מי היה מאמין שממקום מושבי בצפון אירופה הקרה והרחוקה, אתגעגע לאותם ספרים (שהם בכלל של האחות הגדולה) כדי להתרפק על קצת ילדות וחתיכת כנרת.

        …כי בעוד הוא שב הביתה, אנחנו למעשה התחלנו בנדודים.

      • ofrilany Says:

        🙂
        😦

  21. שמחה Says:

    סתם הערה, נזכרתי בכך שכשסיימתי לראשונה את שר הטבעות, בכיתי קצת ( על הפרידה של החבורה ובעצם על כך שנגמר הספר ) ואז חזרתי אחורנית משהו כמו 30 עמודים כדי לקרוא שוב ולנסות ולהאריך את החוויה.
    שנים אחר כך סיפר לי חבר טוב, כדרך אגב, שכך קרה לו בדיוק כשהוא סיים לראשונה את הספר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: